בס"ד
השיעור מוקדש לברטין בת ויקטוריה לרפואה שלימה ומושלמת וישועת ה' כהרף עין.
יַהֲדוּת וְהוֹרוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת האזינו וראש השנה
עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר
היום נלמד שיש זמן לדבר ויש זמן לשתוק.
שלפעמים אנחנו מדברים בסימנים.
שגברים ונשים מדברים אחרת.
ומה עושים כשנגמרות המילים?
ראש השנה הוא יום של סימנים. אנחנו שמים אותם על השולחן, ומברכים עליהם, לכל עדה המנהגים שלה - אבל אצל כולנו אותן הברכות:
רימון, שירבו מצוותינו
תמר, שייתמו אויבינו
רוביא[1], שירבו זכויותינו ותלבבנו
גזר, שיגזרו עלינו גזירות טובות
כרישה, שיכרתו אויבינו מעלינו
קישוא, שיקרע רוע גזר דיננו ויקראו לפני ה' זכויותינו
סלק, שיסתלקו שונאינו
ראש של דג, שנהיה לראש ולא לזנב...
וכמובן, כוכב הערב: תפוח (אדום!) בדבש.
איזה מצחיק זה שאנחנו נותנים לקב"ה סימנים. מה אנחנו לא יכולים להגיד לו ישירות מה אנחנו רוצים?
צריכים עזרים טקטיים?
שמעתי פעם מהרב יובל הכהן אשרוב, על רב אחד (סליחה, לא זוכרת את שמו), שהקפיד שבליל שבת יעלה על שולחנו רק דג סלומון. אלתית בעברית. למה? כי הנשמה שלנו מושפעת מהתכונות של בעלי החיים שאנחנו אוכלים, זו הסיבה שכל החיות הכשרות הן חיות עדינות, צמחוניות. אנחנו לא אוכלים חיות טורפות, אכזריות וכיוב'.
לדג הסלמון יש חוזק פיזי מיוחד שהוא רוכש אותו בגלל שיש לו תכונה של שחיה נגד הזרם, כשהוא חוזר במעלה הנהר אל המקום בו התחיל את חייו, כדי להמשיך את השרשרת. הרב הזה רצה לקבל את התכונות של הדג הזה. הוא רצה לחזק את הנפש שלו, לחזק בעצמו את היכולת לשחות נגד הזרם, להיות מסוגל לעמוד יציב (ניצב) מול זרמים חזקים המנסים להסיט אותו מדרכו. גם הוא רצה להיות דג ששוחה נגד הזרם.
אז אנחנו אוכלים דברים מסויימים כדי לקבל מהם את התכונות שלהם.
גם למאכלים שאנחנו אוכלים בראש השנה יש תכונות מסוימות שבגללן אנחנו אוכלים דווקא אותם, והתכונה המיוחדת שלהן מצויינת בברכה: הרבה זכויות, קריעת גזירות, סילוק אויבים וכו'.
{
בסעודת האמנים הראשונה שעשינו באור תורה, סיפרה לנו הרבנית ציונה אליהו שלמדה מסיפור ששמעה על האדמו"ר מסאטמר, כמה זה מיוחד מה שאנחנו עושות. לא רק בגלל שאנחנו מתכנסות לחגוג ראש חודש ביחד.
אלא מכיוון שיש הבדל בין ברכה לברכה.
בדר"כ אנחנו מברכים לפני שאנחנו אוכלים כדי שנוכל לאכול. האוכל הוא המטרה. האוכל הוא העיקר.
אבל בסעודת אמנים, אנחנו מתכנסות כדי לענות אמן על ברכות, הברכות הן העיקר, ואנחנו אוכלות רק כדי שנוכל לברך, כי אי אפשר לברך בלי לאכול, זו ברכה לבטלה.
כל הסימנים שעל שולחן ראש השנה נמצאים שם כדי שנוכל לברך את עצמנו ואחד את השני בכל הברכות לשנה טובה ומתוקה.
וזה פשוט מקסים ומיוחד ומלא אהבה לקב"ה לאכול רק כדי שנוכל לברך.
אנחנו לא מברכים כדי לאכול, אנחנו אוכלים כדי שנוכל לברך.
סעודת ראש השנה שלנו מלאה בסימנים. כל סימן הוא אפשרות לעוד ברכה.
ברכה שאולי לא היינו מברכים לולא היה הסימן על השולחן.
כדי שנוכל להרבות בברכות.
מספר הרב יגאל כהן על הבבא סאלי זצק'ל, שהיה נותן לכל אחד מהערק שלו, אם הוא צריך שמחה – שישתה קצת, אם הוא צריך בריאות – שישתה קצת, אם יש לו כאבי גב – שימרח על הגב, אם יש לו כאבי שיניים – שימרח בפה....
ולא סתם כנראה, קוראים לו במרוקאית: מַחְיָא, מחייה, נותן חיים.
גם הערק הוא סימן, סימן לחיים, לבריאות, לשמחה.
{
ואולי אנחנו מברכים הרבה בערב החג, כי בחג עצמו, בתפילה, בניגוד לתפילות אחרות של השנה – אנחנו אמורות לשתוק!
לא לדבר.
"וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם--כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ: יוֹם תְּרוּעָה, יִהְיֶה לָכֶם.[2]"
יום תרועה – לא יום דיבורים. זה יום שבו צריך להקשיב לשופר, ולא לדבר. צריך לכסות את הפה. כמו שהירח מכוסה.
"הימים שבין ראש-השנה ליום-הכיפורים נקראים בלשון חז"ל: "בין כסה לעשור. "כֶסֶה הוא כינוי לראש-השנה, עליו נאמר: "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגינו", וזאת על שם שהלבנה מתכסית בראש-השנה, שהוא תחילת החודש, והירח אינו נראה. עשור הוא יום-הכיפורים שחל ביום העשירי לחודש תשרי. ימים אלה הם 'עשרת ימי תשובה'[3]."
כל החגים בסביבות אמצע החודש, שבו הירח מלא:
סוכות טו' בתשרי, טו' בשבט, פורים יד' באדר, טו' באב.
רק ראש השנה, ביום כסה .
בפרשת וילך, סיפר לנו הקב"ה שיהיו תקופות שבו, כמו שהירח מכוסה, גם הוא יסתתר.
"וְאָנֹכִי, הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא, עַל כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר עָשָׂה: כִּי פָנָה, אֶל-אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם: לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לְעֵד--בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. [4]"
אבל כמו הירח, שהולך ומתמלא, גם הקב"ה יתגלה.
וכמו שהירח לא באמת נעלם ותמיד מתמלא מחדש , גם עם ישראל לעולם לא באמת יעלם – הוא יהיה לעד.
{
כותבת הרבנית ימימה מזרחי: "למה עברנו לשפת הסימנים? הבעל שם טוב יאמר: מפני שקלקלנו את שפת המלך. שכחנו אותה. כמה לשון הרע דיברנו, שמענו... אז בואו נתקע ונסמן לשנה הזו לאן תלך – בלי מילים. רק בסימנים.
בראש השנה אנחנו חוזרים הכי אחורה שאפשר בזמן, עד לשלב של תחילת הבריאה, השלב שהקדים את האותיות. אנחנו בשפת הסימנים. אנחנו בימים של בריאת העולם. ה' החל לברוא את העולם בתאריך כ"ה באלול - וכל סימן קטן שאת עושה בימים האלה באמת קובע. לא פטפוטים, לא דיבורים. בשופר את מתה לשפוך את הלב – ואסור! כל הסערה צריכה להיות בפנים. הפה לא פועל. הדמעות והלב פועלים, אבל שקט. אוי ואבוי למי שמוציא מילה מהפה בתקיעת שופר, איזה דברים קשים אומרים עליו חכמים.
שששש. שקט. אנחנו בעולם שלפני בריאת האותיות. אנחנו מדברים זה עם זה בשפת הסימנים ויש לזה כוח של בריאה.
באיזשהו שלב בבריאה ה' הפסיק לדבר ועבר לשפת הסימנים.
לכן, כמה שפחות דיבורים בראש השנה וכמה שיותר סימנים. תנועות הגוף שלך, השופר, הסימנים בסעודה, הם-הם החשובים. כל סימן הוא חשוב, כי גם ה' מדבר אליך בשפת הסימנים.
כי מיד כאשר תגמור בליבך לשוב בתשובה שלמה,
אף על פי שעדין לא עשית הדבר בפועל,
תיכף שתשוב עד ה' ושמעת בקולו,
"בכל לבבך בכל נפשך" –
שעיקר השמיעה בקול ה' היא בכל לבבך,
שיראה ה' בך סימני טהרה(אלה הם הסימנים, ממש, של ראש השנה),
שנכון ליבך אל ה'.
אף על פי שעדין לא עשית הדבר בפועל,
תיכף שתשוב עד ה' ושמעת בקולו,
"בכל לבבך בכל נפשך" –
שעיקר השמיעה בקול ה' היא בכל לבבך,
שיראה ה' בך סימני טהרה(אלה הם הסימנים, ממש, של ראש השנה),
שנכון ליבך אל ה'.
אך המניעה היא שלא תוכל לעשות בפועל כל מצוותיו. ומכל מקום, תיכף,
"וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ[5]".
"וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ[5]".
רק תראי לה' סימנים של אהבה. לא צריך מילים."
{
גם דוד המלך באיזה שהוא שלב הפסיק לדבר במילים ועבר לסימנים.
בפרק א' הוא אומר: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ-- אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ, בַּעֲצַת רְשָׁעִים;
וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים, לֹא עָמָד, וּבְמוֹשַׁב לֵצִים, לֹא יָשָׁב[6]."
וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים, לֹא עָמָד, וּבְמוֹשַׁב לֵצִים, לֹא יָשָׁב[6]."
ובפרק ק"נ אין לו יותר מילים.... ונשארה רק מנגינה:
"הַלְלוּהוּ, בְּתֵקַע שׁוֹפָר; הַלְלוּהוּ, בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר.
הַלְלוּהוּ, בְּתֹף וּמָחוֹל; הַלְלוּהוּ, בְּמִנִּים וְעֻגָב.
הַלְלוּהוּ בְצִלְצְלֵי-שָׁמַע; הַלְלוּהוּ, בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה.
כֹּל הַנְּשָׁמָה, תְּהַלֵּל יָהּ: הַלְלוּ-יָהּ.[7]"
הַלְלוּהוּ, בְּתֹף וּמָחוֹל; הַלְלוּהוּ, בְּמִנִּים וְעֻגָב.
הַלְלוּהוּ בְצִלְצְלֵי-שָׁמַע; הַלְלוּהוּ, בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה.
כֹּל הַנְּשָׁמָה, תְּהַלֵּל יָהּ: הַלְלוּ-יָהּ.[7]"
דוד המלך התחיל עם הרבה מילים, ובסוף הספר כבר לא היו לו יותר מילים שיצליחו להביע את מה שהוא מרגיש, אז הוא עבר לסימנים, לכלי נגינה, לשירה, לריקוד.
לפעמים מילים לא מסוגלות להביע את מה שבאמת מרגישים, ואז מה?
אז עושים עם הגוף, מחבקים, מנשקים. מציירים, מכיירים.
אז עושים עם הנשמה: שרים, מנגנים.
רק ככה אפשר להביע מה שאין מספיק מילים להביע.
משתמשים בסימנים אחרים.
גם אדמור"י חב"ד השאירו אחריהם ניגונים, ללא מילים. כאלה שחודרים ישר לתוך הנשמה, בלי מילים, בלי תיווך של סימנים.
למשל, ארבע הבבות של בעל התניא, רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד. חסידי אדמו"ר הזקן קראו לו "תקיעה גדולה"[8], וכמה זה מתאים לנו עכשיו, לפני התקיעה הגדולה של השופר בבית הכנסת.
{
אבל הקב"ה מבטיח שגם בתוך ההסתר יש לנו דרך להתחבר אליו. בסימנים. קוראים להם: יג' מידות של רחמים.
בספר שמות בפרשת שלח לך, כתוב: "וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי: וַיֹּאמֶר ה’ הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר:... וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאו[9]" הקב"ה אומר למשה שהוא לא יכול להראות את עצמו, כי מי שרואה את הקב"ה לא יכול להמשיך לחיות. אבל הוא מוכן להראות למשה את אחוריו, את הגב.
הוא מראה לו דמות עטופה בטלית שעוברת לפני התיבה, ומלמד אותו את יג' מידות הרחמים שלו: "וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן, וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם; וַיִּקְרָא בְשֵׁם, ה'. וַיַּעֲבֹר ה' עַל-פָּנָיו, וַיִּקְרָא, ה' ה', אֵל רַחוּם וְחַנּוּן--אֶרֶךְ אַפַּיִם, וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה; וְנַקֵּה, לֹא יְנַקֶּה--פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-בְּנֵי בָנִים, עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים.[10]"
שאלתי את הרב יהודה אליהו שליט"א שלנו, למה פעמיים ה' ה' בהתחלה? זה לא אותו הדבר? איך זה נספר כשתי מידות שונות?
והוא הסביר לי כשכקוראים את יג' מידות הרחמים בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים, צריך לעשות הפסקה בין ה' הראשון ל-ה' השני, כי אכן אלה שתי מידות שונות.
האחת שבפעם הראשונה, היא רחמים של הקב"ה על האדם לפני שהוא חוטא, למרות שהוא יודע שהאדם עומד לחטוא, הוא עדיין חס עליו.
והשנייה שבפעם השנייה, היא רחמים של הקב"ה על האדם אחרי שהוא כבר חטא, להשאיר לו מקום לחזור בתשובה.
האם גם אנחנו מסוגלים להפגין כאלה רחמים כלפי הילדים שלנו?
כלפי בני הזוג שלנו?
האם אנחנו מסוגלים באמת לסלוח?
{
כך פותחת פרשת השבוע שלנו[12]. כך פותח משה את שירת האזינו, עומד ומדבר עם העם ביומו החרון עלי אדמות, לפני הברכות שיתן לכל העם בפרשה הבאה, ולפני שיאסף אל אבותיו.
עפ"י פשוטו של מקרא משה מזמין את השמים והארץ להיות "עדים וערבים על ברית ה' עם ישראל" לדברי התורה שהקב"ה נתן באמצעותו לעם ישראל. תורה, שלא סתם קוראים אותה, אלא שרים אותה. (ובגלל זה יש טעמים, שהם תווי המוסיקה של התורה).
גם תווים, הם סימנים.
סימן מייצג משהו. סימנים הם שפה.
יש כל מיני סימנים, ויש כל מיני שפות.
גם אותיות הן סימנים – סימן גשמי, שכשאנחנו ממללים את סימני האותיות בפינו בזמן התפילה, הן הופכות לדבר רוחני שיכול לחצות עולמות ורקיעים ולהגיע עד לכסא הכבוד של הקב"ה.
אנחנו לוקחים סימנים חד מיימדיים, הופכים אותם לדבר רב מיימדי כשאנחנו מדברים, ובכך הם מיטמרים והופכים רוחניים.
בהשאלה לדוגמא, טיפות של מים, שהופכות לשלולית, שמתאדה ועולה כגז בלתי נראה לשמים.
הרב אריה קרן מביא מדבריו של הבן איש חי[13] על הפסוק הזה ואומר:
הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי זה הגוף והנשמה באים ביחד.
וכך כותב רבי יוסף חיים זצ"ל: "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. קשה מהשייכות שמים וארץ לתוכחה, (עיין רש"י), אלא שכתוב בסנהדרין (צא ע"א), אמר לו אנטונינוס לרבי גוף ונשמה יכולים לפטור עצמם מן הדין, כיצד, גוף אומר נשמה חטאה כי בלי הנשמה הריני כאבן דומם, נשמה אומרת הגוף חטא כי בלי הגוף הריני פורחת באויר, אמר לו רבי משל למלך שהיה לו פרדס והיו בו תאנים נאות והושיב שני שומרים אחד חיגר ואחד סומא, אמר החיגר לסומא תאנים נאות אני רואה הרכיבני עליך ונביאם לאוכלם,
רכב חיגר על הסומא והביאום ואכלום, לימים בא המלך אמר להם היכן התאנים הנאות, אמר הסומא וכי יש לי עינים לראות, והחיגר אמר וכי יש לי רגלים ללכת, מה עשה המלך הרכיב את החיגר על גבי הסומא ודן את שניהם יחד, כך הקב"ה מביא את הנשמה וזורקה בתוך הגוף ודן את שניהם יחד, שנאמר "יקרא אל השמים מעל" זו הנשמה "ואל הארץ לדין עמו" זה הגוף. רואים ש"שמים" הוא כינוי לנשמה ו"ארץ" הוא כינוי לגוף, וזהו שאמר "האזינו השמים" היא הנשמה שמכונה בשם "שמים" ובזמן שאני מדבר את התוכחה לנשמה אזי "ותשמע הארץ" שהוא הגוף, שעל ידי שאני מדבר לשניהם יחד לא יוכלו לפטור עצמם מהדין."
{
אז מה כל זה אומר לנו, איך זה מתחבר אלינו, כהורים , כבני זוג?
אנחנו לומדים היום מתי לשתוק ומתי לדבר. זה צריך לעבוד בהרמוניה, ולאו דווקא לפי מה שמתחשק, או זורם טבעי.
כי האמת היא, שדווקא בערב ראש השנה, אחרי שבוע של קניות ובישולים, כולם עייפים ורעבים, ורוצים כבר 'יאללה' לאכול כבר – למי יש כוח עכשיו להתרכז בברכות, ועוד אחת ועוד אחת.
ודווקא ביום ראש השנה, כשעומדים בבית הכנסת ונופלים על פנינו, ומכתירים את הקב"ה למלך, דווקא אז עולה מתוכינו תפילה ענקית שרוצה להתמלל, ודווקא אז אנחנו מחוייבים לשתוק.
ש
|
אלתי את הרב יהודה אליהו היקר שליט"א שלנו לגבי העניין:
"למדתי שאסור להפסיק בדיבור בין הברכה של השופר עד סיום התקיעות, אפילו של תפילה, ואפילו לא כדי לומר 'ברוך הוא וברוך שמו'. האם מותר לומר אמן כששומעים את הברכה: "ברוך אתה ה'... לשמוע קול שופר"? או שזה גם נחשב 'הפסק'?"
ותשובתו היתה: "חייב."
"סליחה הרב, לא הבנתי, חייב לשתוק או חייב לומר אמן?"
"עונים אמן" השיב -- באריכות הפעם, לטובת המתקשים (כמוני... 😉)
בני זוג שונים זה מזה. לא רק באופיים, או בכישרונות והנטיות, התחביבים וכיוב'.
שונים זה מזה באופן מאוד מהותי.
למשל, נשים אוהבות לדבר. וגברים לא ממש.
אין להן ברירה, הן חייבות לדבר.
איך יגדלו ילדים אם אימהות לא ידברו אליהם?
חייבים לדבר. אי אפשר לחנך ילדים בלי לדבר אליהם.
כתוב: "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ.[15]". מוסר זה קצר: אל תֶּ'פֹּה, ואל תֶּ'שָׁם...
אבל תורה.... זה משהו שצריך לשנן, לחזור עליו שוב ושוב, לדבר עליו, מחבקים אותה, רוקדים איתה.
אפילו המיילדות הראשונות בתורה קיבלו את הרכים הנולדים אל העולם בדיבור: שִׁפְרָה וְפּוּעָה[16], זו משפרת, עוטפת ודואגת לו באהבה, וזו פועה ומשמיעה קולות.
תארו לעצמכם גברים מיילדים? הם רק נותנים פקודות: תסתובבי, תדחפי, תעצרי...
איפה הדיבור? איפה הנשמה?
דיבור הוא חלק מהנשמה. ולכן נצטווינו גם לא לדבר דברים בטלים[17].
ובגלל זה גם קיבלנו אנחנו הנשים, תשעה מתוך עשרת הקבין של הדיבור שירד לעולם.
כדי שיהיה לנו מאגר גדול שיספיק לעבודה שאנחנו עושות.
אז הבעל חוזר הביתה, ואת חייבת לספר לו כל מה שקרה היום.
והוא ממש לא בעניין דיבור עכשיו. הוא רוצה שקט. לאכול. להרגע מהיום.
דיבורים בשבילו זה עבודה. להקשיב, לשמור על קשר עין, להגיב. לא לנסות ישר לתקן כדי לסגור עניין ולזוז הלאה.
אבל דיבור הוא חלק מהנשמה, ואם לא תדברי יכאב לך בנשמה.
אחוות נשים זה פטפטת.
נשים צריכות לדבר כדי לעשות סדר במחשבות של עצמן,
כדי להרגיש מובנות,
כדי להרגיש שלמישהו אכפת,
היא צריכה קשר עין, והנהון, ו-"מממ", ו"ברור", שיעודדו אותה להמשיך "לונטל" (להוציא ולעשות ונטילציה= אוורור).
תוך כדי הדיבור, הלא מופרע, והמקבל עידוד מהמקשיבה האמפטית, היא תבין דברים עם עצמה שללא הדיבור לא היתה יכולה להבין.
והוא?
הוא צריך לעשות דברים בצוותא: לשחק כדורסל, כדורגל, ללמוד זה לצד זה בחברותא, לטייל....
אבל אם תבקשי ממנו באמצע הטיול לעצור להתפעל מהנוף – רוב הסיכויים שאו
א. אופס... עברנו את זה כבר, או
ב. הוא יתרצה אבל זה "יעלה לו בדם".
גברים אוהבים לעשות דברים במקביל – לאו דווקא ביחד.
{
רואים את זה כשצופים במשחקים של בנים ובנות בגילאי הגן.
אצל הבנים, כל אחד מחזיק מכונית צעצוע, ונוסע במסלול משלו, ומידי פעם הם מתנגשים, וממשיכים הלאה.
אצל בנות, לעומת זאת, יש מיד מישהי שתנהל את הקבוצה ותחלק תפקידים, והמשחק יהיה מושלם רק אם כל אחת תבצע את תפקידה, וכל הקבוצה תפעל ביחד.
לבנות אין בעיה עם משחקי קבוצה.
אצל הבנים זה קצת יותר טריקי, צריך ללמד אותם יותר שיתוף פעולה.
אשה יכולה לפנות לבעלה בטרוניה: "נשמה, מזמן לא יצאנו ביחד!"
והוא, יפער זוג עיניים תמהות, וישאל בחוסר הבנה: "מה ז'תומרת מזמן לא יצאנו ביחד?! אתמול עשינו ביחד קניות בסופר!"
והיא: "אבל זה לא נחשב!"
והוא: "למה לא?"
היא: "כי לא היינו ביחד."
והוא ממש לא מבין. הרי טכנית היינו ביחד.
הוא לא מבין את הצורך שלך בשיחה שקושר אותך אליו ויוצר עבורך בועת אינטימיות.
ואת לא מבינה את הצורך שלו בעשיית דברים ביחד כדי להרגיש קרוב אליך. כדי להיקשר.
את רוצה לדבר. והוא רוצה לשתוק.
אז בזוגיות אנחנו צריכות לדעת מתי לדבר ומתי להחריש.
כמו שאמר שלמה המלך בקהלת:
עֵת לַחֲבוֹק, וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק.
עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד,
עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד,
הבן זוג שלנו לא בנוי כמונו, הוא לא מסוגל לעמוד בעומס הפטפטת שלנו.
צריך למצוא את הזמן הנכון שבו הוא יכול להקשיב – וזה בוודאי לא איך שהוא נכנס בדלת מהעבודה, או בטלפון באמצע יום העבודה העמוס שלו.
תקבעו זמן לדייט שבועי. זה זמן מובנה לשיחה. ואז אפשר....
{
ומהצד שלו? גם הוא צריך לדעת מתי לדבר, ומתי לא לשתוק.
למשל, כשהיא מספרת לך על כל מיני צרות קטנות לאורך היום, פשוט תקשיב.
מי ביקש ממך לדבר?
ובטח ובטח לא ביקשו ממך עצות איך לתקן את המצב.
הכי מצחיק זה , כשאת מספרת משהו שכבר קרה, ובאמצע הדרמה הוא מציע פתרון קונקרטי למשהו שכבר התרחש. מה אתה מציע פתרון?
זה כבר היה? הבעיה נפתרה. זה רק סיפור...
ולפעמים , דווקא כשצריך לדבר את מחליטה לשתוק.
בעלך נכנס הביתה, מסתכל עליך ומבין שהוא עשה משהו נורא, הוא רק לא יודע מה.
הוא מתחיל לסדר במהירות את כל הדברים ברשימה שעל המקרר שכבר מחכים חודשים, ועדיין מגיעים ממך זרמים של חוסר מרוצות.
אין לו מושג מה קרה.
מפלס הלחץ רק עולה.
הוא עשוי לצאת מגדרו ולדבר, ולשאול: "קרה משהו?"
וואו, וואו! קרה משהו? את מתפוצצת....!
"אבל מה עשיתי?"
"אתה לא יודע מה עשית?"
"לא. בחיי!" (מה שרק מעלה לך עוד יותר את הסעיף...)
ואז מגיע העונש הנורא מכל: ה-silent treatment. דווקא עכשיו את מחליטה לשתוק?
כאילו, לא מספיק שאתה לא יודע מה עשית, תעמוד בפינה ותחשוב על עונש?
נשמה. זה לא הזמן לשתוק.
שבי , דברי, תוציאי, תסבירי. כן. בפעם המיליון עשרים ושלוש. הוא לא עושה את זה בכוונה.
הוא אשכרה, לא שם לב לפרטי הפרטים שאת שמה אליהם לב.
{
מַמְתִּינִים – אֲנִי וְאַתָּה.
בְּסִתְרֵי עֻקְמָנִי עֲלָטָה
וּדְמָמָה בְּסִתְרֵי עֻקְמָנִי.
לֹא אוֹשִׁיט אֶת יָדִי – הֲתָבִין?
לֹא אֹחַז בְּיָדְךָ לְהַנְחוֹת.
אֶחֱשֶׁה וְאַמְתִּין – לְאוֹת.
אֶחֱשֶׁה, אַמְתִּין.
כִּי תִלְעַג: "עִקֶּשֶׁת כָּמוֹךְ",
כִּי תִרְחַק – אַצְדִּיק אֶת הַדִּין.
גַּם אֲנִי, גַּם אַתָּה – נָבִין
נֶחֱשֶׁה, נִבּוֹךְ.
{
שבת שובה ההפטרה שנקרא בשבת בשבת הקרובה, אחרי ראש השנה, נפתחת במילים "שובה ישראל!" זו הפטרה הקוראת לעם ישראל לעשות תשובה, לשוב לבורא העולם בלב שלם. לכן, קיבלה השבת הזו את השם 'שבת שובה'. זו שבת מיוחדת שכדאי להקדיש לשיבה אל ה'אני' האמיתי שלנו, החיבור לאלוקים[20].
נו.... כבר אמרו לי... אז אם בשמים קובעים איך תראה השנה שלנו, אז מה כבר אנחנו יכולים לעשות?
אז כמו שלמדנו "זה לא בשמים", זה כאן, "כִּ֚י הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לֹא־נִפְלֵ֥את הִוא֙ מִמְּךָ֔ וְלֹ֥א רְחֹקָ֖ה הִֽוא׃ לֹ֥א בַשָּׁמַ֖יִם הִ֑וא... וְלֹא־מֵעֵ֥בֶר לַיָּ֖ם...כִּֽי־קָר֥וֹב אֵלֶ֛יךָ הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִֽלְבָבְךָ֖ לַעֲשֹׂתֽוֹ׃[21]", אנחנו בהחלט יכולים להשפיע על גזר דיננו. איך?
כפי שכתוב בפיוט ונתנה תוקף[22], המתאר את יום הדין כפי שהוא מתרחש בשמים:
"וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה: מַעֲבִירִין אֶת רעַ הַגְּזֵרָה:"
בסידור, מעל המילים וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה, יש שלוש מילים בהתאם:
וּתְשׁוּבָה – צום וּתְפִלָּה – קול וּצְדָקָה – ממון .
הרב אליעזר מלמד כותב: ""שקולה צדקה כנגד כל המצוות[23]" והנותן צדקה מתדבק במידתו של הקב"ה שמחייה ומפרנס את ברואיו. וכיוון שהצדקה מוסיפה חיים לעולם לכן היא מצילה מן המיתה, שנאמר: "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת[24]".
אז אנחנו צריכים לזכור, שאמנם הספרים שבהם אנחנו נכתבים ונחתמים הם בשמים, כאן על האדמה, קרוב אלינו, אפשרי, נגיש, יש בידינו מה לעשות כדי להשפיע על גזר דיננו לשנה החדשה שתבוא עלינו ב'ה לטובה ולברכה.
{
הרבי מלובביץ' שיש לו ראיה עמוקה יותק מהים, ותובנות שמגיעות עד כסא הכבוד, אמר שזה מאוד חשוב לאחל שנה טובה ומתוקה, עם דגש על המתוקה.
ולמה?
כי זה ברור שכל מה שמגיע מהקב"ה הוא טוב. הקב"ה הוא שפע אינסוף של אור.
הבעיה היא שאנחנו כאן, בעולמנו המוגבל, בגופינו ובשכלנו המוגבלים, לא תמיד יכולים לראות את הטוב האלוקי כטוב אנושי, ולכן – חשוב לאחל לא שהיה טוב, אלא שתהיה לנו את היכולת לקראות ולחוש את המתיקות של הטוב.
אז אני רוצה לאחל מכל הלב לכל אחת ואחת מכן, לכל אחד ואחד שמקשיב לשיעור, ולכל עם ישראל:
שנה טובה ומתוקה וכתיבה וחתימה טובה, בשורות טובות, ישועות ונחמות.
שנה טובה ומתוקה וכתיבה וחתימה טובה, בשורות טובות, ישועות ונחמות.
שתחול עליכם ברכת טוב ומטיב ותראו אור בחיים ושפע גשמי ורוחני.
כל ברכות התורה יחולו עליכם.
{
לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
{
מקורות:
הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא: חמישה חומשי תורה עם ביאור המקרא בדרך הפשט, דברים – פרשת האזינו. עמ' שצב-תכז. ירושלים: לשם ספרי איכות.
זביחי, פ. (תשס"ה). שו"ת עטרת פז חלק ג'. אוחזר מתוך http://www.hebrewbooks.org/
הרב כהן, י. (20.9.2016). היה תמים. [סרטון וידאו]. אוחזר מתוך https://www.youtube.com/watch?v=jorfLujVEVk
הרבנית מזרחי, י. (פרידמן, י. עורכת). (תשע"ז). לפרשות ניצבים וילך וראש השנה. עמ' 5-4. ירושלים. [שיעורים בדוא"ל למנויות "פרשה ואשה"].
הרב קרן, א. (אין תאריך). פרשת האזינו. אוחזר מתוך http://www.shabes.net/
[5] "כלי יקר", דברים כ"ט, ל.
[17] עפ"י החיד"א: "כי הדיבור הוא חלק מהנשמה וכל דיבור מפסיד דבר מה מהנשמה, כי ההבל מהנשמה והוא חיותו ועל זה נצטוינו שלא לדבר דברים בטלים שמפסיד בהם חלק נשמתו וחיותו." בתוך "עטרת פז" עמ' ע'
[19] מילים, המשוררת רחל, תרפ"ט 1929 ; לחן: שייקה פייקוב
בשיעור שמענו את השיר בביצוע "שלישית צבע טרי"https://www.youtube.com/watch?v=oZGOne7_8rs
בשיעור שמענו את השיר בביצוע "שלישית צבע טרי"https://www.youtube.com/watch?v=oZGOne7_8rs
[© Smadar Prager, CGP]
Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה