בס"ד
השיעור מוקדש לעילוי נשמת מרים בת חסן ע'ה בפקודת שנתה.
יַהֲדוּת וְהוֹרוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת כי תבוא
תגיד תו-ד-ה!
היום נדבר בעיקר על שני נושאים,
על ערבות הדדית ועל הודיה,
ועל איך הם קשורים - וגם אנחנו.
את ההפטרה של פרשת כִּי תָבוֹא קוראים בספר ישעיהו[2], והיא השישית מבין הפטרות שבע דנחמתא, המתחילות אחרי תשעה באב, ומסתיימות מפטירים בספר ישעיהו[3]:
"קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח."
לא רק שההפטרה היא נחמה גדולה, יש בה גם קשר לעבודת חודש אלול.
גם ההפטרה פותחת במילה אוֹרִי כמו בפסוק הראשון בפרק כ"ז בתהילים לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי שאנחנו קוראים מראש חודש אלול עד יום הכיפורים.
חז"ל מלמדים אותנו שיש בזה רמז לחגי תשרי: המילה אוֹרִי היא רמז לראש השנה, שבה ה' יאיר את הדרך לאדם. וְיִשְׁעִי, הוא רמז ליום הכיפורים, שבו הקב"ה יושיע אותנו ביום הדין.
במדרש תהילים שוחר טוב[4] כתוב כך: "אוֹרִי בראש השנה שהוא יום דין. שנאמר (תהלים, לז, ו), "וְהוֹצִיא כָאוֹר צִדְקֶךָ וּמִשְׁפָּטֶךָ כַּצָּהֳרָיִם."
וְיִשְׁעִי ביום הכיפורים. שיושיענו וימחל לנו על כל עונותינו."
הפסוקים הראשונים של ההפטרה ממשיכים: "כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים, וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה. וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ. שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ, בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וּבְנֹתַיִךְ עַל צַד תֵּאָמַנָה...[5]"
ובאמת, כשאנחנו רואים את כל מה שמתרחש בארצנו הקטנטונת והאהובה, אנחנו באמת זקוקים להרבה נחמה, ועדיף, לנחמה לא רק במילים אלא למשיח עצמו שיבוא ויביא את הנחמה האמיתית.
אחת המטרות בעשיית המצוות היא להביא לכך שכל הברכות שהקב"ה רוצה להשפיע עלינו, אכן יושפעו. שאכן נזכה למימוש ההבטחה האלוקית, כפי שכתוב בפרשה שלנו:
"הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה ה' אֱלֹקֶ֜יךָ מְצַוְּךָ֧ לַעֲשׂ֛וֹת אֶת־הַחֻקִּ֥ים הָאֵ֖לֶּה וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֑ים וְשָׁמַרְתָּ֤ וְעָשִׂ֙יתָ֙ אוֹתָ֔ם בְּכׇל־לְבָבְךָ֖ וּבְכׇל־נַפְשֶֽׁךָ׃
אֶת־ה' הֶאֱמַ֖רְתָּ (רוממת) הַיּ֑וֹם לִהְיוֹת֩ לְךָ֨ לֵֽאלֹקִ֜ים וְלָלֶ֣כֶת בִּדְרָכָ֗יו וְלִשְׁמֹ֨ר חֻקָּ֧יו וּמִצְוֺתָ֛יו וּמִשְׁפָּטָ֖יו וְלִשְׁמֹ֥עַ בְּקֹלֽוֹ׃
וַֽה' הֶאֱמִֽירְךָ֣ הַיּ֗וֹם לִהְי֥וֹת לוֹ֙ לְעַ֣ם סְגֻלָּ֔ה כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר־לָ֑ךְ וְלִשְׁמֹ֖ר כׇּל־מִצְוֺתָֽיו׃
וּֽלְתִתְּךָ֣ עֶלְי֗וֹן עַ֤ל כׇּל־הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה לִתְהִלָּ֖ה וּלְשֵׁ֣ם וּלְתִפְאָ֑רֶת וְלִֽהְיֹתְךָ֧ עַם־קָדֹ֛שׁ לַה' אֱלֹקֶ֖יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר׃[6]"
עפ"י חז"ל, יש שתי אפשרויות לאופן שבו אמור המשיח להגיע, והן מפורטות בפסוק האחרון של הפטרה של הפרשה שלנו, וכך כתוב: "הַקָּטֹן֙ יִהְיֶ֣ה לָאֶ֔לֶף וְהַצָּעִ֖יר לְג֣וֹי עָצ֑וּם אֲנִ֥י ה' בְּעִתָּ֥הּ אֲחִישֶֽׁנָּה׃[8]"
הגמרא בסנהדרין[9] כותבת: "אמר רבי אלכסנדרי: רבי יהושע בן לוי רמי, כתיב (ישעיהו ס') 'בעתה', וכתיב, 'אחישנה'! זכו - 'אחישנה', לא זכו - 'בעתה'. אמר רבי אלכסנדרי: רבי יהושע בן לוי רמי, כתיב (דניאל ז') 'וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה', וכתיב (זכריה ט') 'עני רוכב על חמור'! - זכו - 'עם ענני שמיא', לא זכו - 'עני רוכב על חמור'."
הגאולה ב"אֲחִישֶֽׁנָּה", קודם זמנה הקבוע מראש (שאותו אין איש יודע), היא זכות והיא גאולה הבאה בקלות ובנעימות, "עם ענני שמיא", והגאולה ב"בְּעִתָּ֥הּ" ובזמנה היא קשה יותר, בעניות ובדלות, "עני ורוכב על חמור" עם הרבה חבלי לידה, חבלי משיח ארוכים קשים ומייגעים.
איך מחישים את הגאולה?
בפרשה שלנו אנחנו מקבלים מפת דרכים מפורטת עם עשה ולא תעשה ברורים. ואם נבחר נכון, נזכה בע"ה לכל ההבטחה שתתממש. ב"אֲחִישֶֽׁנָּה".
{
כמו הפרשות הקודמות בספר דברים, גם הפרשה שלנו, כִּי תָבוֹא, עמוסת תוכן: יש מצוות ביכורים, וטקס ביכורים, ומצוות הקשורות במעשרות, וטקס של ברכות בהר גריזים וקללות בהר עיבל (שדיברנו עליו קצת בפרשת רְאֵה [10]).
ימיו של משה רבנו ספורים, הפרשה הבאה שלנו מתחילה בבוקרו של ז' אדר, שהוא יומו האחרון עלי אדמות. אין זמן. יש תחושת דחיפות, ורצון לתת ולהעביר את המסר ברור ככל האפשר.
הברכות המובטחות תבואנה ללא עמל וטרחה: "וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמַע֙ בְּקוֹל֙ ה' אֱלֹקֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כׇּל־מִצְוֺתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם וּנְתָ֨נְךָ֜ ה' אֱלֹקֶ֙יךָ֙ עֶלְי֔וֹן עַ֖ל כׇּל־גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ׃ וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגֻךָ: כִּי תִשְׁמַע, בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ.[11]":
גם 98 הקללות[12] מובטח לנו שיגיעו ללא כל מאמץ: "וְהָיָ֗ה אִם־לֹ֤א תִשְׁמַע֙ בְּקוֹל֙ ה' אֱלֹקֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כׇּל־מִצְוֺתָ֣יו וְחֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם וּבָ֧אוּ עָלֶ֛יךָ כׇּל־הַקְּלָל֥וֹת הָאֵ֖לֶּה וְהִשִּׂיגֽוּךָ׃ [13]"
כ
|
תוב בגמרא[14] שעזרא הסופר תיקן תקנה שיקראו את הקללות תמיד לפני ראש-השנה כדי שתִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיה! כמו שאנחנו מתפללים בראש השנה: "תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ, תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ.[15]"
[רגע בסוגריים]
בהרבה מקורות אפשר היה בקלות למצוא את המספר 98, צ"ח, שהוא מספר הקללות שיחולו על ראשינו אם לא וְהָלַכְתָּ֖ בִּדְרָכָֽיו[16] , ולא נקיים את מצוותיו.
אבל בשום מקום לא הצלחתי למצוא את מספר הברכות. ולא שלא ניסיתי לספור אותן, ניסיתי, אבל זה מאוד קשה. 14 פסוקים אמנם, אבל לא ברור אם כל פסוק הוא ברכה בפני עצמה, או שבתוך כל פסוק יש כמה ברכות..... הקדשתי לזה כמה שעות טובות, עד שהחלטתי להתקשר לד"ר גרוסמן שלנו ולשאול אותו. וזו התשובה המקסימה שהוא נתן לי: "לא סופרים ברכות!"
והוא הסביר לי שעפ"י היהדות כשסופרים דבר כלשהו מגבילים אותו, שמים לו גבול. מנכיחים אותו, נותנים לו מקום.
אז אנחנו מבינים שהקללות מוגבלות. ספורות. לא רק כי סופרים אותן אלא כי יש להן מספר ואוטוטו הן נגמרות. שמכיוון שהקב"ה רוצה לברך אותנו ללא גבול, אנחנו לא ממש יודעים כמה ברכות קיבלנו שם בהר גריזים ועל כמה ברכות אמרנו אמן. וטוב שכך. ושימשיכו הברכות לנזול עלינו ללא גבול.
Y Y Y
ויש בזה שיעור גם לנו כהורים, וכבני זוג.
יש לנו נטייה לספור את כל הפעמים שבהם לא היו בסדר אלינו. פגעו בנו, התעלמו מאיתנו, לא שמעו בקולנו. יש אפילו פינקסנים, כאלה שמסתובבים עם פנקס (דמיוני) ובו נרשמים כל העוולות, והרעות, וההעלבות, והפגיעות, וכיוב' שנעשו לאורך השנים, ומידי פעם כשמצטרף משהו חדש לפנקס, הוא נשלף ויוצא עלינו קצף של שנים.
למה אנחנו לא אוגרים באותה קפדנות את כל הטובות שעשו איתנו?
את כל הפעמים שהיו אלינו נחמדים, וטובים, ועזרו לנו, ופינקו אותנו, והקשיבו לנו....
כי אנחנו חושבים שזה מובן מאיליו. שזה מגיע לנו משום מה באיזה שהוא אופן. וזה כל כך לא.
הפרשה שלנו מלמדת אותנו איך לשים לב דווקא לברכות, ולא לקללות.
לא בגלל שלא קורים בחיים דברים קשים, לא נוחים, מפריעים, ואפילו מאוד כואבים – אלא בגלל שהמיקוד שלנו צריך להיות בטוב.
כתוב "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב[18]" ואפשר כמובן להבין את הפסוק הזה כפשוטו: סור, זוז מהרע ועשה טוב, המעט ככל האפשר בעשיית הרע בעייני ה', ויותר בעשיית הטוב בעייני ה'.
{
המילה סור בציווי, או סר בלשון עבר, שהיא מילה נרדפת ל: זוז, זז, יש לה משמעת נוספת. אנחנו מוצאים אותה גם בביטוי סר וזעף כשמסופר על המלך אחאב אחרי ששמע את נבואת אִישׁ אֶחָד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים[19], "וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עַל בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף[20]", כועס, זועף, ממורמר.
אז אולי סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב מבקש מאיתנו להפסיק להתמרמר ולכעוס כשדברים לא מסתדרים לנו בחיים. אולי פשוט לא להסתובב עם פרצוף זועף ולעשות לחיים חמוצים כי,
אולי כל מה שאנחנו צריכים זה רק להתמקד בטוב, בברכות, בחיובי – והימנע מהתעסקות בקללות, במה שרע, במה שאין, במה שטעון שיפור, לא רק אצל אחרים, אלא גם בעצמך. (ואני ממש מדברת כאן לעצמי).
על וְהָלַכְתָּ֖ בִּדְרָכָֽיו כתב הרמב"ם במורה נבוכים[21] : "תכלית מעלת האדם להידמות לו יתעלה כפי היכולת, כלומר: שנדמה מעשינו למעשיו כמו שבארו בפירוש קדושים תהיו - אמרו: מה הוא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא רחום אף אתה היה רחום."
די כבר להתמקד כל היום במה שלא הספקת, הצלחת, עשית, אמרת....
תתחילי לשים את הדגש על מה שכן הספקת, הצלחת, עשית, אמרת....
ואת החבטה העצמית תחליפי בתפילה לה' שיעזור לך מחר להשתפר עוד יותר. כמו שאמר הרבי מלובביץ' כששאלו אותו איך הוא מרגיש: "אני תמיד שמח, אבל אני אף פעם לא מרוצה!"
כלומר, להיות שמחה במה שעכשיו, אבל לשאוף תמיד לשיפור.
ולא לעצור בנו, להפיץ את הטוב הזה על סביבותינו, וליישם את אותו הלך רוח נפשי גם על ואל הילדים שלנו, וגם על ואל בני הזוג שלנו.
{
ונחזור לפרשה שלנו לקללות ולברכות.
אם אנחנו קוראים בתשומת לב אנחנו רואים שכמו שהקללות יחולו על ראשם של כל בני ישראל, גם אם לא כולם לא ילכו בדרכי ה' , כך גם הברכות. כי משה רבינו מדבר אל כל עם ישראל, אבל נוקט בלשון יחיד.
זו לא פעם ראשונה שאנחנו נתקלים בחוסר בהירות לגבי לשון יחיד ורבים.
ולמדנו גם שאין זו מקריות ויש כאן לתורה משהו חשוב ללמד אותנו.
רְאֵה בלשון יחיד, לִפְנֵיכֶם בלשון רבים.
למדנו מה שפירש הרב לאו שעלינו להבין שאמנם התורה ניתנה לכולנו, ולכן כתוב לִפְנֵיכֶם, ברבים.
לִפְנֵיכֶם, כי התורה ניתנה לכולנו ביחד, והתורה שייכת לכולנו.
לִפְנֵיכֶם, כי התורה ניתנה לכל העם באופן שווה.
ו-רְאֵה בלשון יחיד. ללמדנו שמה שכל אחד ואחד מאיתנו עושה עם התורה הוא לגמרי לגמרי אישי.
מה שכל אחד ואחת מאיתנו יבחרו לעשות עם התורה תלוי רק באדם עצמו. ברצון שלו.
הכלי יקר[24], רבי שלמה אפרים זצ"ל[25], כותב: "רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם--הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה.
'רְאֵה' כמדבר ליחיד, 'לִפְנֵיכֶם' כמדבר לרבים. לפי שאמרו רבותינו ז"ל (קידושין מ, ב): לעולם ידמה לאדם כאילו כל העולם מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה זכויות ועוונות; עשה מצווה אחת - הכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. לכך אמר אל כל יחיד: רְאֵה – שיראה בעין שעלו שכל מעשיו יחזרו לִפְנֵיכֶם – לכולכם. וזכיר ענין זה בפרשה זו, המדברת מענין הר גריזים והר עיבל, כי שם נעשו ישראל עֲרֵבִים זֶה בְּעַד זֶה."
ערבות הדדית זהו מושג שאנחנו נתקלים בו בשיעור שלנו בפעם הראשונה. ולפי הכלי יקר, הערבות ההדדית הזו נולדה במעמד טקס הברכות והקללות שעל הר גריזים והר עיבל בפרשה שלנו.
וזה ממש מתמיה.
1. הרי בני ישראל עמדו כאיש אחד בלב אחד[26] כבר לרגלי הר סיני לקבל את התורה, שזהו בלי ספק מעמד הרבה יותר מכונן וכביר, איך זה שרק עכשיו, בטקס הר גריזים והר עיבל נעשו בני ישראל עֲרֵבִים זֶה בְּזֶה?
ו-2. למה זֶה בְּזֶה? לא נכון יותר לומר בעברית זֶה לְזֶה?
{
נתחיל דווקא עם השאלה השנייה: למה זֶה בְּזֶה ולא זֶה לְזֶה?
כשמדובר בערבות, הרי כשאדם חותם ערבות בבנק לחברו, הוא ערב לכך שחבר שלו ישלם את ההלוואה בחזרה לבנק. מבחינת הבנק הוא הופך להיות 'ערב לו' שהוא אכן יחזיר את חובו. ובמידה שלא הערב ישלם במקומו לבנק. הבנק מבטיח את עצמו, או אתה או הערב שלך. מבחינת הבנק זה לא משנה. ברגע שהערב חותם, הוא והלווה אחראיים במידה שווה להחזר ההלוואה לבנק. לבנק זה לא משנה מי יחזיר, הלווה או הערב.
אבל הערב החותם על ההלוואה לא הופך להיות 'ערב בו'... הוא לא נמצא בו בתוכו, הוא ל, לצידו. אז טבעי היה שנאמר עֲרֵבִים זֶה לְּזֶה לא?
אז זהו, שלא. התשובה ניתנת לנו כבר בגוף הדברים שכתב הכלי יקר.
הנוסח המדויק של המילים של הרב שלמה אפרים זצ"ל הוא: "כי שם (בהר גריזים והר עיבל) נעשו ישראל עֲרֵבִים זֶה בְּעַד זֶה": הערבות היא אחד בעד השני, אחד למען השני, ולא אחד בתוך השני.
התחלנו עם עֲרֵבִים זֶה בְּעַד זֶה, ובמשך השנים נשמט ה-עַד של ה- בְּעַד ונשאר רק ה-בְּ, ואנחנו נשארנו עם עֲרֵבִים זֶה בְּזֶה."
וחדי האוזן הרגישים לשפה העברית, "תיקנו" את מה שנשמע להם לא נכון בעברית על בסיס ה'ערב לו בבנק', וכך הגענו ל: עֲרֵבִים זֶה לְּזֶה.
ולמי שמתעניין, כיום שתי הגירסאות מקובלות, ואפשר לומר גם כך וגם כך.
אבל ה עֲרֵבִים זֶה בְּזֶה קרוב יותר לכוונתו המקורית של הביטוי. כי האמת היא שבני ישראל עֲרֵבִים זֶה בְּעַד זֶה, וזה מקבל חיזוק ואישוש בפרשה שלנו.
{
התשובה לשאלה הראשונה מתחילה עם הרב שמואל אליהו - רב העיר צפת. בנו של הראשון לציון הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל[27] - שמסביר שעם ישראל נעשו ערֵבים זה בזה רק אחרי שעברו את הירדן.
אנחנו רואים את זה כשעָכָן בֶּן-כַּרְמִי חוטא, וכל עם ישראל נענש בתבוסה מלחמת העי.
[עָכָן, אגב, הוא גם שמו של נחש ארסי גדול ממשפחת הצפעים. אין נסיוב לארס שלו.]
אז למרות שרק עָכָן חטא, כל העם נענש. הקב"ה נוקט לשון רבים ואומר ליהושע כי מדובר בחטא לאומי כאילו כולם באמת אכן חטאו: "חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם וְגַם לָקְחוּ מִן הַחֵרֶם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם" (יהושע פרק ז).
הגמרא (סנהדרין מג ע"ב) מדגישה ומדייקת את דברי עָכָן ולומדת מהם שהקלקול לא צמח אצל עָכָן ביום אחד. גם בהיותם במדבר חטא עָכָן. "וַיַּעַן עָכָן אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמַר, אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי לַה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל, וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי" (יהושע ז כ).
נשאלת השאלה אם כן, למה כשחטא עָכָן בפעמים הראשונות לא נענש כל העם כמו בכיבוש העי?
ועונה הגמרא: "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, לְפִי שֶׁלֹּא עָנַשׁ עַל הַנִּסְתָּרוֹת, עַד שֶׁעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן". והסביר רש"י שם כי רק אחרי שעברו את הירדן ו"שמעו וקבלו עליהם ברכות וקללות בהר גריזים והר עיבל ונעשו ערבים זה בזה".
כלומר, אנחנו מבינים אם כך שבני ישראל כן היו ערבים זה בזה וזה לזה מאז שהפכו לעם ועמדו בהר סיני כאיש אחד בלב אחד, אבל רק על העבירות שהיו נעשות בגלוי, כאלה שנעשות בצורה פיזית, כך שאפשר לראות אותן, להעיד עליהן, להוכיח אותן. אבל על אלה שנעשו בסתר, במחשבה, בלב, בצורה נסתרת, היו ערבים זה בזה רק אחרי שעברו את הירדן ונכנסו לארץ ישראל, ואת טקס הברכות והקללות בהר גריזים והר עיבל.
מסביר הד"ר אלכסנדר קליין, מאוניברסיטת בר-אילן שגם מהפירוש של רש"י[28] על הפסוק "הַנִּסְתָּרֹת לה' אֱ-לֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם"[29] (שנלמד ב'ה בפרשת ניצבים בשבוע הבא) אנחנו לומדים "שיש אחריות קולקטיבית בקרב עם ישראל, ושכל אחד נתבע על העבֵרות של האחר אם מדובר בעבֵרות גלויות.
ומהגמרא כדלהלן (סנהדרין מג ע"ב): "לא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן".
אנחנו לומדים "שהאחריות הקולקטיבית אמורה מעכשיו גם בעבֵרות שאיש אינו יודע עליהן.
מכאן שלפני כניסתם לארץ ואחרי חורבן הבית השני אין האחריות ההדדית חלה אלא על עבֵרות גלויות, ואילו בכל זמן שהותם בארץ חלה הערבות גם על עבֵרות נסתרות."
וזמן שהותם בארץ החל במעמד טקס הברכות והקללות בהר גריזים והר עיבל.
אולי אפשר להסיק מכך שגם הערבות ההדדית הזו תלויה בארץ ישראל, בדומה למצוות התלויות בארץ ישראל, שעד שנכנסו לא"י, לא היו קיימות, לא היה בהן צורך.
אבל למה יש צורך עכשיו בערבות ההדדית? למה רק אחרי שנכנסו לא"י?
כי כשיושבים במקום אחד, מגדלים שורשים, וזזים פחות, לא רק פיזית, גם נפשית – כלאחד מגדר את עצמו ומפריד את עצמו מהאחר, והקב"ה רוצה שנתערבב,
שנערבב, שנהיה ערבים זה בזה ומעורבבים זה בזה.
שיהיה לנו מאוד אכפת מה קורה לשני, ועם השני, כי הוא חלק מאיתנו, למרות שהוא רחוק מהעין.
גם אם הוא בחדר השני.
זה שלכל ילד יש חדר משלו לא אומר שגם הלבבות שלהם יהיו רחוקים אחד מהשני.
צריך להתערבב, להתערב,
להיות מעורבים,
ולהיות ערבים זה בזה וזה לזה[30].
{
ופה אנחנו מתחברים בחזרה לתחילת השיעור שלנו. לטקס החניכה הגדול של העם היהודי, שבו הם נכנסו לארץ ישראל על מנת להגיד אמן על הברכות והקללות, יצאו בחזרה לערבות מואב, ורק אז נכנסו בדרך לא ניסית שוב אל ארץ ישראל כדי לכבוד אותה ולגרש ממנה את כל שבעת עמי כנען, משתי סיבות:
1. כי אין סומכים על הנס. למדנו. בן אדם צריך להתפלל לנס, אבל לעשות השתדלות. לעשות בכוחותיו שלו מה שהוא יכול: "אֵין סוֹמְכִים עַל הַנֵּס הוא כלל לפיו אסור לאדם לסמוך שיתרחש לו נס מן השמים... שנאמר (דברים ו, טז): "לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם".[31]"
ו-2. כמו שלמדנו מהרמב"ם[32] בספר המצוות, כי רק כך יוכלו לקיים את מצוות יישוב ארץ ישראל. אם הארץ תינתן להם, והם לא עשו דבר בשביל זה, הרי שלא קיימו כאן את אחת מרמ"ח מצוות עשה, שמקורה בפרשת מסעי החותמת את ספר במדבר: "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, וִישַׁבְתֶּם-בָּהּ:[33].
אנחנו מתחברים חזרה לתמיהה שהפניה היא לכל העם כולו אבל בלשון יחיד: "וְהָיָ֗ה אִם־לֹ֤א תִשְׁמַע֙ בְּקוֹל֙ ה' אֱלֹקֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כׇּל־מִצְוֺתָ֣יו וְחֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם וּבָ֧אוּ עָלֶ֛יךָ כׇּל־הַקְּלָל֥וֹת הָאֵ֖לֶּה וְהִשִּׂיגֽוּךָ׃ [34]"
אומר הכלי יקר[35]: "והיה אם לא תשמע וגו'. כל הקללות הללו נאמרו בלשון יחיד ואותן שבפר' בחקותי נאמרו כולם בלשון רבים 'ואם לא תשמעו' וגו'.
וקודם הערבוּת נאמר ואם לא תשמעו בלשון רבים' אבל אחר הערבות כל אחד יסבול עונו ועון חבירו (על כן באו במספר צ"ח כפול כנגד עונו ועון חבירו,) ונאמר והיה אם לא תשמע בלשון יחיד והמכות כלליות לומר לך שאפילו יחיד החוטא מסבב קללה אל הכלל... שאפילו יחיד שלא ישמע גורם מכות לרבים והם המכות הכלליות הנזכרים בפרשה."
{
אבל לא רק על עוונות, ופשעים וחטאים עובד העיקרון של הערבות ההדדית, אלא גם על הברכות, וגם על מעשים טובים, וחסד, ועזרה לזולת.
יש עוד מקום בפרשה שלנו שבו אנחנו לומדים על הערבות ההדדית החיובית הזו – וזה היה מאוד מאוד מרגש לקרוא וללמוד את זה.
הפרשה פותחת במצוות הביכורים ובהוראה להיות שמח: "וְהָיָה֙ כִּֽי־תָב֣וֹא אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ ה' אֱלֹקֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ׃ וְלָקַחְתָּ֞ מֵרֵאשִׁ֣ית׀ כׇּל־פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר תָּבִ֧יא מֵֽאַרְצְךָ֛ אֲשֶׁ֨ר ה' אֱלֹקֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לָ֖ךְ וְשַׂמְתָּ֣ בַטֶּ֑נֶא וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ ה' אֱלֹקֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם׃ וּבָאתָ֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן...... וְשָׂמַחְתָּ֣ בְכׇל־הַטּ֗וֹב אֲשֶׁ֧ר נָֽתַן־לְךָ֛ ה' אֱלֹקֶ֖יךָ ...[36]"
אדם עמל באהבה ובמסירות מצאת החמה עד צאת הנשמה יום ביומו ומטפל בעצי הפרי שלו, וכשהוא רואה את התאנה הראשונה מניצה הוא מסמן אותה בסרט, ושומר עליה מכל משמר שלא יפגעו בה המזיקים, ולא ינקרו בה הציפורים, וכשהיא מבשילה וסוף כל סוף יש פרי למאמציו ועבודתו הקשה, הוא מצווה לקחת את התאנה הזו (ואת כל שאר חבריה הפירות הראשונים שסומנו בסרטים בעצים האחרים), לשים אותם בטנא, ולקחת אותם ולתת את פירות מאמציו, את במובחרים שבהם, את בכורותיהם, ולתת אותם לכהן, ועוד לשמוח בזה.
אני עבדתי, אני התאמצתי, אני השקיתי, אני דישנתי, אני עדרתי, אני ריססתי, אני שמרתי, אני הגנתי – ואני צריך לתת את זה ועוד להיות שמח שאני נותן לאיזה כהן עלום בבית המקדש, שמי מכיר אותו בכלל, בטלן שלא עובד למחיתו וחי על חשבוני?
הרב אלעזר אהרונסון, ראש ישיבת ההסדר חולון ומייסדה (ה’תשס”ד), כותב שסוד השמחה כאן הוא "בהבנה שכל מה שיגעתי וטרחתי לא היה מתקיים לולא הברכה האלוקית." זהו אמנם המאמץ שלי, אבל מישהו (הקב"ה) נותן לי את הבריאות והיכולת והתנאים למצות את היכולות שלי.
[לולא אגב, אותיות א.ל.ו.ל. – לא יודעת מה הקשר, אבל שום דבר לא במקרה.]
חייבים להבין שכל הטוב הזה מגיע מאיזה שהוא מקום וְשָׂמַחְתָּ֣ בְכׇל־הַטּ֗וֹב אֲשֶׁ֧ר נָֽתַן־לְךָ֛ ה' אֱלֹקֶ֖יךָ צריכים לזכור מאיפה הגיע אלינו כל הטוב הזה. שאת כׇל־הַטּ֗וֹב הזה נָֽתַן־לנו ה' אֱלֹקֶ֖ינו.
כל הטוב הזה אלה לא רק הבריאות שלנו והיכולות שלנו, אלא גם האדמה, והעצים, והפירות, והגשם, והפרפרים, והדבורים, והציפורים, וכל מה שמאפשר את קיומו של העולם הזה שממנו אנחנו צורכים כל יום את מחייתנו. וכל הטוב הזה ניתן לנו בכל יום מחדש ע"י הקב"ה. וזה במה שצריך להיות שמחים.
ואם קשה לשמוח בעצם הנתינה, כי זה קשה בהתחלה כשלא רגילים, אז לפחות להיות שמח בזה. בכל הטוב שנתן לנו הקב"ה.
{
והילדים שלנו?
כמה מהם מסתובבים בעולם הזה וזוקפים את ההצלחה שלהם בלימודים (למשל) – לעצמם?
סליחה מאוד! (ככה אני תמיד אומרת.... 😊) מה פתאום!
מי קם איתם כל בוקר, מי מעיר, אותם, מי מכין להם ארוחת בוקר, סנדוויצ'ים לבי"ס, ארוחת צהריים, ארוחת ערב?
מי לוקח אותם לגן, לבי"ס, מלווה אותם עם חיבוק ונשיקה ותפילה?
מי אוסף אותם, מחכה להם, נפגש איתם בבית בסיכומו של יום, מדבר איתם, מקשיב להם, עוזר להם?
מי מלמד אותם אחריות?
מי מעשיר אותם בחוגים, טיולים, חוויות ושיעורים לחיים?
מי דואג להם לקורת גג, לביגוד, ולשקט נפשי שיאפשר להם להקדיש את עצמם ללימודים?
מי?
מה פתאום לזקוף את כל ההצלחה הזו לעצמם.
הם חייבים לדעת שאם לא אנחנו עולמם היה שונה לחלוטין.
אם לא היו להם כל התנאים האלה שאנחנו מספקים להם – אין מצב שהם היו יכולים לממש את הפוטנציאל הטמון בהם ולהביא אותו לידי ביטוי.
כי כשעסוקים בהישרדות, אין אנרגיה פנויה להתעסק ב"זוטות" כמו ציונים בבית ספר.
ילדים שבאים לבית ריק שאף אחד לא מחכה להם בו פיזית או רגשית – עסוקים בללקק לעצמם את הפצעים הנפשיים.
ילדים שמגיעים לשולחן לצלחת ריקה – עסוקים בלהרגיע את כאבי הרעב.
ילדים שלא זוכים למקלחת טובה כל יום - עסוקים בלגרד לעצמם את הראש המלא כינים.
ואיך לומדים לדעת את זה שלולא אנחנו כל מה ומי שהם היה יכול להיות משהו אחר לגמרי, ולא בהכרח מוצלח כזה?
בזה שמפנים את תשומת הלב לכל הטוב הזה, בזה שזוכרים את סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב ומתמקדים בטוב, בברכות, בחיובי -- בזה שפשוט מתחילים להכיר טובה, ואומרים: תודה!
ולתודה הקטנה הזו יש אפקט מצטבר, ויכולת התפשטות אדירה.
והיא חשובה ביותר במיוחד בדור ה-Selfie הזה, דור הSelfish- הזה. הלו... בלעדינו אתם כלום.
ובלעדי הקב"ה – אנחנו כלום!
ואם אנחנו נזכור את זה, אז גם הילדים שלנו יזכרו את זה. כי הם מחקים אותנו. כל הזמן.
וגם אם בגיל ההתבגרות הם קצת בועטים, ומתמרדים, ונראה כאילו הם מתרחקים – לא לדאוג, התפוח לא נופח רחוק מהעץ, ובסוף (במערכת יחסים טובה) כולם חוזרים הביתה.
אז קודם כל בואו נתחיל עם עצמנו. תגידו תו-ד-ה-!
כל בוקר, על הבוקר. זה כמו לכוון תחנה ברדיו, לכוונן את עצמנו על הערוץ הנכון. על ה-State of Mind שאנחנו מעוניינים בו: "מודֶה / מודָה / אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ: [37]". ואם מישהו עדיין מחפש מה לקחת על עצמו קבלה טובה לשנה החדשה, זו קבלה קטנה, אבל עוצמתית, כי אמרנו, תודה יש לה אפקט מצטבר ומתפשט.
י
|
ש במשפט הזה 12 מילים. זה מספר לא נפוץ כל כך ביהדות.
אנחנו מכירים את 7, ו-13, ו-26, ו-40 , אבל מה המשמעות של 12?
מספר הרב זמיר כהן[38]: בכנס של נוירולוגים מכל העולם, שהתקיים בארה"ב, נדונה התופעה של התעלפויות המתרחשות בשעות הבוקר, מיד לאחר הקימה מן השינה. פרופ' לינדה מק'מרון נוירולוגית בריטית, נשאה נאום ארוך, בו פירטה את תוצאות המחקר רב השנים שערכה בסוגיה זו. לאחר כל המחקרים פרופ' מק'מרון הגיעה למסקנה שההתעלפויות נגרמות כתוצאה מן המעבר החד שבין שכיבה לעמידה. פרופ' מק'מרון אמרה, שלוקח לדם 12 שניות להגיע מן הרגליים אל המוח. כאשר מתבצעת קימה מהירה, הדם "נזרק" למוח במהירות רבה מידי והוא מגיב בתגובת שרשרת שגורמת להתעלפות. היא הציעה לכל אדם, גם אם אינו נוטה להתעלף, שלאחר קומו משנתו ישב על המיטה, יספור לאט עד 12 ורק אז יקום.
בשלב הזה קם פרופסור יהודי, שומר מצוות וביקש את רשות הדיבור.
וכך אמר: "אצלנו היהודים יש מנהג עתיק, בן אלפי שנים, לומר תפילת הודיה מיוחדת לבורא עולם, על שזכינו להתעורר בבוקר בריאים ושלמים.
התפילה הזאת נאמרת בישיבה, מיד כשמתעוררים. יש בה 12 מילים ואורך לומר אותה, לאט ובכוונה שתים עשרה שניות.
וכאן הוא קרא לאט ובהטעמה את: מודֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ."
{
אבל מה שהכי הכי ריגש אותי בפרשה שלנו היה דווקא פסוק אחד בסוף טקס הביכורים ונתינת המעשרות הזה, שממנו התחלתי, ועליו בניתי בעצם את כל השיעור הזה.
וזה מה שקורה:
האדם נותן לכוהן את הטנא המלא כל טוב שלו, ונושא נאום קצר שבו הוא מעיד בקול רם על כך שהוא אכן נתן את כל סוגי התרומות והמעשרות באופן הנכון מבלי לעבור על ההלכה, הוא מעיד שהוא שמע בקולו של הקב"ה ועשה את כל מה שהוא ציווה אותו,
ואז הוא אומר את המשפט המדהים והמקסים הזה: "הַשְׁקִ֩יפָה֩ מִמְּע֨וֹן קׇדְשְׁךָ֜ מִן־הַשָּׁמַ֗יִם וּבָרֵ֤ךְ אֶֽת־עַמְּךָ֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֵת֙ הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תָּה לָ֑נוּ כַּאֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּ֙עְתָּ֙ לַאֲבֹתֵ֔ינוּ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃[39]"
הוא לא עף על עצמו ומבקש מהקב"ה תמורה על זה שהוא היה כזה שפיץ צדיק שעשה בדיוק מה שהקב"ה ציווה עליו, הוא אפילו לא מבקש שהקב"ה יברך אותו, מה שהוא מבקש זה שהקב"ה יברך את כל עם ישראל!
זה מדהים! כל אחד ואחד מבני ישראל שעמלו על הגידולים שלהם כל השנה, והביאו את ראשית עריסותיהם, את הבכורים שלהם, את הביכורים שלהם, לא מבקשים תודה פרטית מהקב"ה, הם מבקשים תודה כללית. הם לא מבקשים תודה אישית, הם מבקשים תודה ציבורית.
ומכיוון שהאדם עובד כל יום, ויודע בכל יום שעשירית מהיבול שלו הוא יצטרך לשים בטנא ולהביא לכוהן בבית המקדש פעם בשנה, יוצא שכל יום הוא זוכר שאפילו אם הוא חורש לבדו את השדה, הוא אף פעם לא לבד. כי הברכה שיש לו בעמלו היא תוצאה של הברכות שהקב"ה מברך את כל עם ישראל בזכות המאמץ שהשקיע כל אחד ואחד מהם.
אחד עושה את העבודה – אבל כולם מרוויחים.
אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד – איזו ערבות הדדית מקסימה.
בני ישראל אכן עֲרֵבִים זֶה בְּעַד זֶה.
{
כהורים עלינו להבין שהמשפחה שלנו היא יחידה אמנם פרטית, אבל עקרון הערבות ההדדית עובד בה בדיוק כמו שהוא עובד על כל עם ישראל.
גם במשפחה כל אחד צריך לעשות את החלק שלו כדי שהמשפחה תתפקד כראוי. כי כשהכל זורם בצורה חלקה זו באמת ברכה עצומה.
הרבה פעמים טוב להסביר את זה עם הדימוי. למשל כרכרה עם סוסים.
המכלול הזה של הכרכרה והסוסים, זו היחידה שמייצגת את המשפחה בכללותה.
הסוסים מייצגים את ההורים (כמובן), המושכים את העגלה, הבוחרים באיזו דרך נוסעים, מאיפה ולאן, הקצב, האחריות לשלמותה של העגלה: אם ירוצו מהר מידי בדרכים משובשות העגלה לא תחזיק מעמד ותתפרק.
והילדים? מה בעגלה מייצג את הילדים?
הילדים הם הגלגלים. בלעדיהם העגלה לא מתגלגלת לשום מקום. היא לא נוסעת. היא רק שני סוסים עם כרכרה, שאפשר להעמיס עליה כל מיני סחורות ולקשט אותה בכל מיני דברים יפים, אבל אין בה ממש תועלת.
רק כשיש לעגלה גלגלים, היא יכולה להתחיל לנוע, להגיע ממקום למקום, למלא את ייעודה.
ולגלגלים יש בהחלט תפקיד, גם הם נושאים בעול, גם עליהם מונח משקל.
ואם אחד מהגלגלים מתפנצ'ר, או נופל מהעגלה, זה משפיע על כל היכולת של הכרכרה להמשיך בדרכה.
הם חשובים הילדים – והם צריכים לדעת שהם חשובים, שיש להם ערך, שיש להם מה לתת, שהם נחוצים – זה בונה ערך עצמי, זה בונה ביטחון עצמי, אבל לא כזה של יהירות רייקנית, אלא אמיתי, עם מקום לעצמי ולאחרים.
והסוסים, אם שניהם ממוקדים בדרך, ובמטרה, אז הכרכרה מתקדמת כראוי.
אבל אם סוס אחד פתאום ימשוך לימין והשני לשמאל... ווי, ווי, אי אפשר ככה להתקדם.
ואם סוס אחד ירצה לרוץ מהר יותר, ולא יתחשב בזה שהסוס השני לא יכול ככה מהר....
צריך התחשבות.
צריך לזכור שאנחנו תלויים זה בזה, עֲרֵבִים זֶה בְּזֶה.
{
לפני סיום, אתמול, יג' באלול, ציינו את יום פקודת שנתו של הבן איש חי הלא הוא רבי יוסף חיים זצוק"ל מבגדד, המכונה כך על שם ספרו הידוע.
הוא נולד ב-1835 ונפטר ב-1909, בגיל 74. הוא כתב למעלה מ-100 ספרים, אבל 53 מהם יצאו לאור.
הבן איש חי היה מקובל, דרשן, מנהיג, מחבר ואחד הפוסקים הבולטים בקרב יהדות ארצות האסלאם. מכונה הבן איש חי על שם ספרו.
הייתה לו השפעה עצומה לא רק על יהודי עיקר, אלא גם על יהודי הודו, פרס, סוריה, ויהודים ספרדים בארץ ישראל.
כתוב עליו: "היהודים בבגדאד שהכירו את הבן איש חי העריצו אותו מאוד. הם ראו בו לא רק גדול בתורה, הוא נחשב בעיניהם כמו מלאך. עד כדי כך שאמרו שאם הבן איש חי היה חי בזמן הבית הוא לא היה נחרב, כי עם ישראל היה שומע לו. בתקופתו לא היה יהודי שחילל את השבת, לא היה יהודי שאינו שומר מצוות, ובוודאי שלא בפרהסיה. כשנפטר, ליוו אותו למעלה ממאה אלף איש, וספדו לו כמו על בן יחיד.[40]"
על עצמו הוא כתב: "יש חכם שהוא יכול לדבר דברים עמוקים וחריפים והקדמות יקרות ומלביש אותם בדברים פשוטים אשר יבינום כולם אך תוכם רצוף אהבה דברים יקרים ונהנים מהם החכמים וגם האנשים הפשוטים כל אחד לוקח כפי השגתו.[41]"
לכבודו -- שעוזר גם לנו, הדורות שבאו אחריו, להבין את התורה כל כך יפה, בפשטות, כפי השגתינו -- הבאתי פנינה אחת מפניני הבן איש חי[42] על הפסוק המופלא הזה מהפרשה שלנו.
"הַשְׁקִ֩יפָה֩ מִמְּע֨וֹן קׇדְשְׁךָ֜ מִן־הַשָּׁמַ֗יִם וּבָרֵ֤ךְ אֶֽת־עַמְּךָ֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל, 'מעון' הוא שמו של אחד משבעת הרקיעים ששבשמים, כמו שגילו לנו חז"ל במסכת חגיגה (יב): "שבעה רקיעים הם: וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות". ויש לתת טעם מדוע הזכיר כאן הכתוב רק את הרקיע החמישי בלבד – 'מעון'."
הבן איש חי מסביר שברקיע 'מעון' יש מלאכים שאומרים שירה בלילה, וביום הם שותקים "מפאת כבודן של ישראל שמקלסים את הקב"ה ביום" מתוך כבוד למילות השבח וההלל שעם ישראל אומר כל היום לקב"ה. זה אומר שהרקיע 'מעון' מוכיח ערכם של בני ישראל גדול מזה של המלאכים, כי הם שותקים כשאנחנו ערים.
כשאנחנו מבקשים מהקב"ה שיברך אותנו מרקיע 'מעון' אנחנו מבקשים להתברך ישירות מפיו של הקב"ה בכבודו ובעצמו, ולא מסתפקים בשליחים שלו, במלאכים שלו, כי ביחס לבני ישראל הם טפלים ואנחנו העיקר ו"אין זה ראוי שהקטן יברך את הגדול ממנו. אין אנחנו מסתפקים במה שאמר יעקב אבינו ע'ה: 'המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים'", אנחנו לא רוצים מתווכים, "אנחנו מבקשים ברכה מהקב"ה בכבודו ובעצמו."
{
כשקראתי את המדרש לפסוק הזה: הַשְׁקִ֩יפָה֩ מִמְּע֨וֹן קׇדְשְׁךָ֜ מִן־הַשָּׁמַ֗יִם וּבָרֵ֤ךְ אֶֽת־עַמְּךָ֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל..., מאוד הופתעתי ללמוד שבכל מקום בתורה שבו כתובה המילה הַשְׁקִיפָה הכוונה שלילית, ורק בפרשה שלנו יש למילה הַשְׁקִיפָה הקשר חיובי. וככה כתוב[43]:
"אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי, ...אַתָּה מוֹצֵא כָּל מָקוֹם שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה הַשְׁקִיפָה, לְשׁוֹן צַעַר הוּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (שמות יד, כד): וַיַּשְׁקֵף ה' אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם. וְכֵן בִּסְדוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יט, כח): וַיַּשְׁקֵף ה' עַל פְּנֵי סְדֹם, חוּץ מִזּוֹ.
אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי גָּדוֹל כֹּחָן שֶׁל מוֹצִיאֵי מַעַשְׂרוֹת שֶׁהֵם הוֹפְכִים דְּבַר אֲרִירָה לִבְרָכָה, שֶׁנֶּאֱמַר: הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ."
רבי שלמה אפריים זצ"ל, הכלי יקר[44] מוסיף כך: "ורז״ל אמרו (תנחומא תשא י״ד) כל השקיפה לרעה חוץ ממתנת עניים המהפך רוגז לרחמנות, והוא בזכות מדת הרחמנות שבאדם שמהפך מדת אכזריות שבו לרחמנות כך הקב״ה מהפך רוגז לרחמנות."
השקפה היא לעולם לא דבר חיובי. כל המשקיפים, והפרשנים, והמחווים דעה, והמבקרים – די.
אין בזה שום דבר טוב.
לא יותר פשוט לאמץ את הרעיון של את סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב, ולנסות ללמד את עצמנו שאם כבר שופטים (את האחרים ואת עצמנו), לשפוט לכף זכות?
והכל צריך להתחיל מהכרת הטוב, ומאמירת – תודה, שהם לא רק סוד השמחה אלא גם סוד עוצמתו של העם היהודי, הם היא מתנה בזכות עצמה, כי היא יכולה לשנות את חייו של מישהו מקצה לקצה.
וזה מתחיל בנו.
כי אם הכרת הטוב ואמירת תודה הופכים את מדת אכזריות שבו (באדם) לרחמנות אז התודה משנה קודם כל את החיים של עצמנו.
שמעתי את הרב יונתן זקס[45] אומר, שהסיבה שיש כל כך מעט יהודים בעולם (יחסית לשאר אומות העולם), זה רק כי הקב"ה רוצה שנבין שכל אחד ואחד מאיתנו חשוב ומשמעותי, כל אחד מאיתנו משנה ויכול להשפיע על המהלך של כל העולם כולו, ממש. כדי שנבין שאנחנו זקוקים אחד לשני כדי לשרוד.
כמו שלמדנו מהכלי יקר[46], רבי שלמה אפרים זצ"ל[47]: "לפי שאמרו רבותינו ז"ל (קידושין מ, ב): לעולם ידמה לאדם כאילו כל העולם מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה זכויות ועוונות; עשה מצווה אחת - הכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. וזכיר ענין זה בפרשה זו, המדברת מענין הר גריזים והר עיבל, כי שם נעשו ישראל עֲרֵבִים זֶה בְּעַד זֶה."
{
אני אוהבת לסיים עם שיר. וגם היום נסיים בשיר.
את המילים שלו כבר הקראתי כמה וכמה פעמים בשיעור הזה.
את הלחן כתב אהרון רזאל, (כן, האח של יונתן...) והוא מבצע את השיר ביחד עם דוד דאור.
מתוך האלבום: קבעתי את מושבי (2012):
הַשְׁקִ֩יפָה֩ מִמְּע֨וֹן קׇדְשְׁךָ֜ מִן־הַשָּׁמַ֗יִם וּבָרֵ֤ךְ אֶֽת־עַמְּךָ֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל...
בואו נשמע:https://www.youtube.com/watch?v=bn2c7CwRn4w
בואו נשמע:https://www.youtube.com/watch?v=bn2c7CwRn4w
{
בברכת המשך שבוע טוב לכולנו. ושנה טובה ומתוקה, וכתיבה וחתימה טובה.
ותודה לכולכן שבזכותכן אני לומדת עוד ועוד תורה. תזכו למצוות.
{
לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
{
מקורות:
הרב אהרנסון, א. (כ' באלול התשע"ה). ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה’ אלוקיך. אוחזר מתוך http://www.yholon.co.il/?p=987
הרב אליהו, ש. (ב' טבת ה'תשע"ו). כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה - פרשת ויגש תשע"ו. אוחזר מתוך http://www.yeshiva.org.il/midrash/29973
רבי אפרים, ש. (תשס"א). ספר כלי יקר השלם על התורה. חלק שני: ויקרא במדבר דברים. ירושלים: הוצאת אורות חיים.
הרב חזיזה, ר. (אין תאריך). תורה מאירה. חומש דברים. עמ' א-טז. צפת: מוצרי איכות לנשמה.
רבנו יוסף, ח. (תשס"ו). פניני הבן איש חי על פרשיות השבוע – ויקרא במדבר דברים. עמ' מג-מד. ישראל: הוצאת פלדהיים.
ספר מדרש שוחר טוב על תהילים. (5651). ווילנא: דפוס והוצאות האלמנה והאחים ראם.
פריעדמאן, ש. ד. ה. (תשס"א). שדה צופים על מסכת קידושין. ברוקלין. ניו-יורק.
ד"ר קליין, א. (תשס"ח). כל ישראל ערבים זה לזה. דף שבועי מספר 755 פרשת נִצבים. היחידה ללימודי יסוד ביהדות של אוניברסיטת בר-אילן, הפקולטה למדעי היהדות, לשכת רב הקמפוס. אוחזר מתוך https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/netzabim/kley.html
תמונה: תמר הירדני
[10] פ' ראה: דברים יא' יא' - טז' יז' בתוך יַהֱדוּת וְהוֹרוּת | פרשת ראה | לדוסים אין מונופול על התורה! | כב' באב ה'תשע"ז | 14.8.2017
[12] כנגדן יש 98 ברכות בשבוע של שבע ברכות: "ועפ״י דברי החידושי הרי״מ הנ״ל דשמחת חתן וכלה מבטלת צ״ח קללות, ע״י צ״ח ברכות של שבעת ימי המשתה, אתי שפיר מה שדרש רבינו בעל הטורים מתיבת נצבים כענין שנאמר במתן תורה ויתיצבו בתחתית ההר, שהרי ידוע מה שכתב ההפלאה במסכת כתובות מדברי הקדמונים דכפיית ההר כגיגית היה ענין חופה ונשואין שעשה הקב״ה לישראל כלה קרויה בנעימה, וזה הרמז אתם ״נצבים״ שהוא ענין חופה, כענין ויתיצבו בתחתית ההר, שע״י חופה ונשואין והברכות שמברכים יתבטלו צ״ח קללות מעל ישראל, ודו״ק." (מתוך הספר "שדה צופים על מסכת קידושין" מאת שמואל דוד בן יום טוב ליפא פריעדמאן, עמ' נח)
[14] גמרא מסכת מגילה לא' ב': "תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת, ושבמשנה תורה קודם ראש השנה. מאי טעמא? אמר אביי ואיתימא ריש לקיש: כדי שתכלה השנה וקִלְלוֹתֶיהָ."
[17] בבא מציעא דף מב' ע"א על הפסוק מפרשתנו: "יְצַ֨ו ה֤' אִתְּךָ֙ אֶת הַבְּרָכָ֔ה בַּאֲסָמֶ֕יךָ" (דברים כח' ח)
[22] פ' ראה: דברים יא' יא' - טז' יז' בתוך יַהֱדוּת וְהוֹרוּת | פרשת ראה | לדוסים אין מונופול על התורה! | כב' באב ה'תשע"ז | 14.8.2017
[25] 1550-1619, היה ראש הישיבה ואב בית הדין בעיר פראג, ומגדולי המורים וראש בדרשנים בדורו, דור דעה. את ספריו, שעל שמם הוא נקרא הכלי יקר, המכילים לדבריו: "פירוש יקר ורחב על חמישה חומשי תורה", הוא הוציא לאור במקור בעיר לובלין שבפולין בשנת שס"ב (1601), ובפראג שבצ'כיה בשנת שס"ח (1607).
[26] מפרש"י על וַיִּֽחַן־שָׁ֥ם בשמות יט' ב': "וַיִּסְע֣וּ מֵרְפִידִ֗ים וַיָּבֹ֙אוּ֙ מִדְבַּ֣ר סִינַ֔י וַֽיַּחֲנ֖וּ בַּמִּדְבָּ֑ר וַיִּֽחַן־שָׁ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל נֶ֥גֶד הָהָֽר׃"
[28] מקור אחר בחז"ל הוא המדרש שמביא רש"י בפרשת בחוקותי (שיהש"ר פרשה ז): " 'וְכָשְׁלוּ אִישׁ-בְּאָחִיו' (ויק' כו: לז ) מדרשו: זה נכשל בעוונו של זה, שכל ישראל ערבים זה לזה".
[29] דברים כט' כח' (פרשת ניצבים) פרש"י: הנסתרת לי״י – ואם תאמרו מה בידינו לעשות אתה מעניש את הרבים על הירהורי היחיד, פן יש בכם איש או אשה וגו׳, ואחר כך וראו את מכת הארץ, והלא אין אדם יודע טמונותיו של חברו אין אני מעניש אתכם על הנסתרות שהם לי״י אלהינו והוא יפרע מאותו יחיד.
אבל הנגלות לנו ולבנינו – לבער הרע מקרבינו, ואם לא נעשה דין בהם יענשו הרבים.
נקוד על לנו ועל לבנינו ועל ע׳ שבעד – לדרוש שאף על הנגלות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן משקיבלו עליהם את השבועה בהר גריזים ובהר עיבל ונעשו ערבים זה על זה.
[37] מתוך תפילת שחרית , עפ"י הרב זמיר כהן אין צורך בנטילת ידיים קודם לכן. הברכה נאמרת לפני שקמים מהמיטה.
[47] 1550-1619, היה ראש הישיבה ואב בית הדין בעיר פראג, ומגדולי המורים וראש בדרשנים בדורו, דור דעה. את ספריו, שעל שמם הוא נקרא הכלי יקר, המכילים לדבריו: "פירוש יקר ורחב על חמישה חומשי תורה", הוא הוציא לאור במקור בעיר לובלין שבפולין בשנת שס"ב (1601), ובפראג שבצ'כיה בשנת שס"ח (1607).
[© Smadar Prager, CGP]
Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה