יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: בואי בואי ה...חלה | פרשת אמור | יב' אייר ה'תשע"ז

בס"ד

השיעור מוקדש לזכות עופר בן חיה לכבוד יום הולדתו                                                             לחצו להלקטה של השיעור

­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת

והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת אמור

בואי בואי ה...חלה

על קדוּשה ושלושה דברים,

על חשיבותם של הפרטים הקטנים,

על התחדשות ותהליכים,

ועל מועדים ועל זמן.

בפרשות הקודמות דיברה התורה על הקדושה של כל עם ישראל, ובחלקה הראשון של הפרשה שלנו,  מדברת התורה על הקדושה הנוספת של הכוהנים.

בפרשה שלנו, פרשת אמֹר, אנחנו עושים זום-אין על הקדושה.

השורש, קדש, מופיע בפרשה שלנו 130! פעמים: קודש, קדושים, מקדשיכם, התקדשתם, מקדש....

כשה' אומר לנו "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים  כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם.[1]", אומר לנו רש"י שהוא מתכוון לומר לנו: "קדשו עצמכם על ידי התרחקות מן התועבות האלה" כי אני מקדש אתכם. וכשם שאני רחוק, מובדל, פרוש, כך תהיו גם אתם כמוני, תתרחקו ותפרשו "מכל ענייני עבודה זרה ואמונות הבל באלילים...[2]" וממשיך רש"י: "והתקדשתם. הרי קדושה היא הפרישות..."

ככל שהדבר קדוש יותר, חלים עליו יותר הגבלות, יותר איסורים.

עם ישראל קדוש ומובדל מכל שאר העמים.

הכוהנים שבתוך עם ישראל קדושים ומובדלים מכל שאר בני ישראל.

ופשוטו של מקרא אומר: אהרון, הכהן הגדול נעלה יותר מכל שאר הכוהנים: "...וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים...[3]" קדוש יותר, מובדל עוד יותר.

ככל שבעל התפקיד עולה במעלות לשרת קרוב יותר לה', הקדושה רבה יותר והדבר מחייב יותר ויותר הגבלות כדי לאפשר את הקדושה: פרישות, התרחקות והגבלה = קדושה.

אז איך מתקדשים?

אנחנו רואים, שככל שהקדושה גדולה יותר, חלים עליה יותר הגבלות. היא מורכבת מיותר ויותר פרטים.

לא סתם כנראה נולדה האימרה: ה' נמצא בפרטים הקטנים[4].

בפרשת אמֹר נתמקד השבוע בשלושה דברים שבאמצעותם אנחנו מתקדשים: העומר, החלה, והשבת.

כל הפרטים הקטנים שמרכיבים את חיינו, שבונים את קדושתנו.

{ 

שבת

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר־תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא־קֹדֶשׁ כָּל־מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַה' בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם:[5]"

הקב"ה מצווה עלינו לחגוג את מועדי ה' שהם מקראי קודש.

אבל יש הבדל בין השבת לבין כל שאר המועדים.

מועד הוא זמן מאוד ספציפי, התורה מפרטת בדיוק באיזה חודש ובאיזה יום יחול החג. אבל לגבי שבת חוקת התורה היא אחרת.

מסביר לנו פשוטו של מקרא[6]: "שבת היא בכל מקומות פזוריכם, בלא הבדל עיר וארץ. אמנם גם שאר המועדים נוהגים בכל המקומות, אבל יום המועד, כיוון שהוא חל ביום מסוים בחודש, הרי קידושו והכרזתו כ'מקרא קודש' תלוי בבית הדין שבארץ ישראל שעל פיהם מתקדשים ימי ראשי החודשים... אבל השבת מקודשת היא מאליה, ותקראוה למקרא קודש בכל מושבותיכם, בלא צורך בקידוש בית-דין."

על מנת לקבוע כל חג אחר מלבד שבת יש צורך בבית דין של רבנים שיחליטו בתהליך סדור גם הוא מהתורה איך קובעים שראש החודש הגיע, ואם החודש הוא מלא בן 30 יום או חסר בן 29 יום. זוהי הלכה למשה מהר סיני, חלק מהתורה שבעל-פה.

[בסוגריים נזכיר, שכאשר החודש חסר, הוא מתפצה ביומיים ראש חודש, הראשון הוא היום השלושים של החודש שקדם לו, והשני הוא ה-א' של הראש חודש עצמו בדיוק כמו זה של החודש מלא.]

הרב אליעזר מלמד מסביר לנו שדרושים שני עדים שיבואו ויעידו לפני הרבנים של בית הדין שראו את את מולד הלבנה: קו דק של הירח החדש שמגיע אחרי לילה חשוך שבו לא רואים את הריח בכלל. על-פי עדותם היו קובעים באיזה יום של החודש יפול החג על-פי ציווי התורה בפרשה שלנו.

ברור אם כך, שהעדות של שני העדים הממונים על מסירת העדות לבית הדין חשובה מאין כמוה. הרב אליעזר מלמד כותב: "וכל כך חשובה עדות החודש, עד שהתירה התורה לעדים שראו את המולד לחלל שבת כדי ללכת לירושלים ולהעיד עליו בפני בית הדין הגדול[7]. ואחר שנתקדש החודש היו יוצאים שליחים מבית הדין להודיע לכל ישראל אימתי נקבע ראש חודש. במיוחד חשובה היתה השליחות בחודשים שיש בהם חגים, שכן מועד החג תלוי בשאלה מתי התחיל ראש החודש."

לדוגמא, כתוב "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם  פֶּסַח לַה'.[8]" כלומר, מהיום שבו הכריז בית הדין שהוא היום הראשון של החודש הראשון, שהוא א' בניסן, יספרו ארבע-עשרה יום, והוא יהיה הערב חג של חג פסח.

השבת היא לא כמו יתר המועדים, משום שבשבת, בניגוד לחגים, כל מלאכה אסורה, והזמן שלה קבוע ולא תלוי בקידוש החודש של בית הדין. ולכן, מסביר הרמב"ן[9]: "כהקדמה לכלל המועדים פתח הכתוב תחילה במצוות השבת, להבהיר שדיני יום השבת קבועים וקיימים לעולם מעשות בו שום מלאכה כלל, שאף אם יחול באחד מימי חג ומועד, לא יעשה בו מלאכת אכל-נפש לצורך החג."

רש"י[10] מחדד לנו עוד יותר: " שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן – לשון כפולה לשם הפלגה, כלומר שביתה מוחלטת. לכן כפלו הכתוב, לומר שאסור בכל מלאכה אפילו אוכל-נפש... אבל יום טוב שלא נאמר בו כי אם 'ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון'[11] או לשון 'שבת'[12] בלבד הם אסורים בכל מלאת 'עבודה' ומותרים במלאכת אוכל נפש."

{

בשבת, אנחנו יודעים, אסורות עלינו ל"ט מלאכות, אבות מלאכות ותולדותיהן. רשימה ארוכה ומפורטת, של פרטי פרטים של כל מה שאסור לנו לעשות בשבת.

הרבה מהדברים ממש לא הגיוניים עבורינו בעידן הטכנולוגי שבו אנו חיים, אבל כל הפרטים כולם ביחד עושים את השבת – שבת!

מעבר למובן מאיליו שנותנת המנוחה בשבת, והמשפחתיות המתאפשרת מזה שאנחנו מתפנים מכל העיסוקים של היום היום של ימי החול, שבת היא מתכון לקבלת נשמה יתרה ושמירה אלוקית.

אם מרכיב אחד במתכון חסר, העוגה לא תצא אותו הדבר.

גם אם היא אולי תראה אותו הדבר, כי כל המרכיבים העיקריים שם, כמו הקמח, הסוכר, השמן, הביצים, ואבקת האפייה, אבל אם לא הוספתי כף ליקר, או את התמצית וניל, או את החופן אגוזים קצוצים, כבר לא יהיה לה את אותו הטעם של העוגה המקורית.

לעומת זאת, אם לא מחסירים אף מרכיב מהמתכון, גם אם העוגה לא תראה אותו הדבר, יהיה לה אותו טעם.

ואם נמשיך עם הדוגמא של אותה עוגה, אם אשנה את חום המתכון המומלץ במתכון, או שהעוגה תישרף אם החום יהיה גבוה יותר, או דחוסה ולא אפויה אם החום יהיה נמוך יותר.

הפרטים הקטנים, והלכאורה לא חשובים, הם אלה שעושים את הדבר מה שהוא.

מבלי לתת את תשומת הלב לפרטים הקטנים ולמלא את ההוראות המדויקות, לא תתקבל התוצאה הרצויה.

כל הפרטים ביחד עושים את השבת קודש. כל הפרטים כולם מקדשים את השבת, ואותנו.

{

עומר

כתוב בפרשה שלנו: "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ--וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, אֶל-הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת-הָעֹמֶר לִפְנֵי ה', לִרְצֹנְכֶם; מִמָּחֳרַת, הַשַּׁבָּת, יְנִיפֶנּוּ, הַכֹּהֵן.[13]"

גם כאן ההוראות הן מאוד מדוייקות.

ראשית המצווה הזו חלה רק על התבואה של ארץ ישראל.

דבר שני, יש להביא את העומר – שהוא כמות מאוד ספציפית: עשירית האיפה – כתודה לקב"ה על הטובה והברכה שהוא נותן לנו את הגידולים הללו, ולהראות לו שאנחנו זוכרים את "חסדו וטובו הגדול טרם נהנה ממנה[14]" מהתבואה שגדלה בזכות האדמה הפוריה וגשמי הברכה שנתן לנו הקב"ה.

ואז הכהן יניף את העומר לארבע רוחות השמיים את הראשית הקציר כדי שנהיה "רצויים לפני ה'[15]".

ואז מגיעה הוראה מאוד מוזרה: " וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה:  שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לה'.[16]"

מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הכוונה היא ליום הראשון של חג הפסח, כי כתוב לנו בפרשה על חג הפסח: "בַּיּוֹם, הָרִאשׁוֹן, מִקְרָא-קֹדֶשׁ, יִהְיֶה לָכֶם;[17]".

התורה מצווה עלינו לספור בברכה, החל מהיום השני של חג הפסח, שבע שבתות, חמישים יום.

ורק אז להקריב לקב"ה מנחה חדשה. מהעומר הראשון ועד היום החמישים אנחנו לא מקריבים מנחה. רק אחרי שמסיימים לספור, אפשר להביא מנחה חדשה לה'.

{

אבל לאיזה צורך הספירה המאוד מסויימת הזו? אנחנו יכולים לספור עד חמישים גם בלי ההוראות המאוד ספציפיות האלה.

ועל מה בדיוק אנחנו מברכים?

הרב חנן פורת מביא את הסבר ספר החינוך ש"הספירה אינה אמצעי טכני, אלא נועדה לבטא את הציפייה והגעגועים לחג מתן תורה, כדרך שהעבד, האסיר או החייל בשירות סדיר, מונים בקוצר רוח את הזמן לשחרורם."

אבל כשסופרים את הזמן לשחרור, סופרים כמה נשאר, לא כמה כבר עבר.

אז למה אנחנו סופרים קדימה, ולא אחורה?

מוסיף ומסביר הרב חנן פורת ע'ה: "הספירה אכן מבטאת ציפייה אל היעד, אבל אין זו "ציפייה פסיבית" אלא "ציפייה יוצרת" שנועדה להכשיר את המסלול שלב אחרי שלב, מִבּוּסְרוּת לבשלות ומיציאת מצרים עד למתן תורה."

הרב דוד סתיו[18] כותב כך: "יש ספירה שבה אינך צריך לעשות כמעט דבר, והזמן עושה את שלו; אתה רק מביט בשעמום ותוהה מתי יקרה הדבר שאמור לקרות. אולם יש ספירה המבקשת לומר כי אנו עומדים בפני התרחשות חשובה, אבל היא לא תתרחש מעצמה: אנו צריכים להתכונן אליה.

בקווים כלליים, חג הפסח נבנה על מעשי האלוקים, נסיו ומופתיו. אולם אלו לא יצליחו לבוא במקום רוחו של האדם שיצטרך לבנות בעצמו את עולמו. אם הוא חפץ לקבל תורה, אם הוא חפץ לבנות קומה רוחנית, הוא חייב לבנות בעצמו. הוא חייב להשתדל ולהתאמץ ורק אז יוכל להגיע לשלמות אנושית כלשהי. אי אפשר לעבור מפסח לשבועות, הוא חג מתן תורתנו, ללא השתדלות אנושית מתאימה, השתדלות שביטויה הוא הספירה."

{

הרבי מלובביץ'[19] כותב: "במצוות העומר יש נקודה המייחדת אותה מכל המצוות האחרות, והיא רמוזה בציווי " וּסְפַרְתֶּם לָכֶם". מהמילה 'לכם' אנו לומדים, כי חובת הספירה משמעותה, שכל אחד ואחד מישראל חייב לספור את הימים שלו."

אנחנו מבינים אם כך, שהספירה לא נועדה רק כדי למנות את הימים, אלא כדי לעשות בהם משהו.

אנחנו אמורים לעלות במדרגות של עצמנו, ולהגיע למקום גבוה יותר בתוכנו, על מנת לזכך את עצמנו, ולהגיע מוכנים לקבלת התורה.

הרב חנן פורת מביא משל נפלא של חז"ל בקהלת רבה[20]: "משל למלך שעמד בנו מחליו ואמרו לו:

ילך בנך לאיסכולי שלו.

אמר: עדיין לא בא זיוו של בני,

ואתה אומר ילך בנך לאיסכולי שלו?

אלא יתעדן בני שנים ושלשה ירחים במאכל ובמשתה ויבריא,

ואחר כך ילך לאיסכולי שלו.

כך אמר הקדוש ברוך הוא:

עדיין לא בא זיוון של בני משעבוד טיט ולבנים יצאו,

ואני נותן להם את התורה?!

אלא יתעדנו בני ב' וג' חדשים במן ובאר ושלו,

ואחר כך אני נותן להם את התורה.

אימתי? בחדש השלישי. "

צריך לתת לדברים להבשיל, זה לוקח זמן. יש כאן תהליך שאי אפשר לזרז.

יש מדרגות שצריך לעלות בהן.

העומר הוא קציר השעורים המקדימות להבשיל, אבל הן נחשבות פחותות, מזון בהמות.

וחג השבועות חל בזמן קציר חיטים. החיטה לוקחת את הזמן להבשיל ולהתמלא לאט לאט עד שמגיע זמנה להיקצר. החיטה היא דגן מובחר הרבה יותר, ממנו מכינים את הלחם, את מאכל האדם.

{

למדנו על קצה המזלג בשיעור הקודם[21]: בספירת העומר אנחנו עובדים על 7 הספירות של הגוף, שהן שבע המידות שלנו, האישיות שלנו:

הספירה	מיוצגת ע"י	כנגד	יום	אפיונה
חסד	אברהם	יד ימין	ראשון	שפע ורצון להיטיב ללא גבול
גבורה	יצחק	יד שמאל	שני	דין, צמצום האורות, הגבלת השפע
תפארת	יעקב	הלב:  אמצע הגוף	שלישי	אמת, מיזוג החסד והגבורה, שלמות, הרמוניה
נצח	משה	רגל ימין	רביעי	העלאת השפע לגובה , מטרה והשגתה
הוד	אהרון	רגל שמאל	חמישי	שלום, להודות על האמת והטובה
יסוד	יוסף	איבר הרבייה	שישי	חיבור בין שמים לארץ בין רוחניות לגשמיות
מלכות	דוד	מכלול הגוף (פה)	שבת	העברת תוצאת החיבור לעולם המעשה

שלושת הספירות הראשונות נמצאות בראש: ספירת החכמה, הבינה והדעת. ראשי תיבות חב"ד.

היום למשל הוא יסוד שבנצח, העבודה של היום לדוגמא היא: "מידת הנצח דורשת שאיפה של דביקות  במטרה באמצעות עבודה אמיצה בצורה ברורה ויעילה בהתמדה מלאה.[22]"

וכדי להתמסר לעבודה צריך את מידת היסוד, שהיא מידת ההתקשרות. "אם אין התקשרות אין בסיס לשום דבר", לא לקשר שלנו עם אחרים ולא לקשר שלנו עם הקב"ה.

ביום רביעי נתחיל את שבוע ההוד.

הרבנית ימימה מזרחי כותבת: "שבוע ההוד בספירת העומר מבקש ממך... להודות. לומר: "ה' אני מודה לך. כמה יש לי!" וההודיה הזו היא פעולה פנימית של הסכמת הלב לכך, שמעבר לחושך ולצרות, יש הרבה טוב שמחכה להתגלות. ההודיה הפנימית הזו, היא שתעלה בך מאור פנים כלפי חוץ. פנים מאירות הן מתנה לעולם.

משימת השבוע: להודות ולהאיר פנים. פנים של הוד – לא פנים של "עוד!". לדעת, יש פה סוד, יש פה סוד, ואני זורחת לקראתו מראש."

וכשהפנים שלך מאירות, כל הבית מאיר. מצב הרוח שלך מדבק, ומדביק באור את כל מי שמסביבך.

בניגוד למה שנהוג לחשוב, חיוך הוא לא רק תוצאה של הרגשה טובה.

החיוך בעצמו, גורם למצב רוח להשתפר. תנועת השרירים משחררת במוח אנדורפינים שגורמים לנו להרגיש טוב. "מתוך שלא לשמה בא לשמה.[23]"

{

"אנחנו מונים ימים ושבועות" ממשיך הרב חנן פורת "במגמה להדגיש את הערך של כל יום וכל שבוע, ולקבוע בלבנו את ההכרה כי אסור לעמוד במקום אחד ו"לדחות את הקץ" מזה, ואסור לדלג מדרגות ו"לדחות את הקץ" מזה. יש צורך להתקדם בקצב הנכון..."

דיברנו על הרעיון של התקדמות הדרגתית שלב אחרי שלב בפרשות ויקהל-פיקודי[24]:

ותן חלקנו מלמד אותנו שרבי יהודה לייב חסמן זצ"ל הסביר שהבריאה כולה נחלקת למדרגות מדרגות. אחת מעל לחברתה: "זו למעלה מזו, ממלאכי מעלה ועד האדם המדבר, החי, הצומח והדומם. ובתוך כל מדרגה יש עוד דרגות שונות. כך באדם עצמו, יש גוף ויש הנשמה שהיא למעלה ממנו. ואף הגוף יש בו דרגות, לב, מח, וראש..."

אנחנו לומדים שיש סדר והדרגה לכל דבר בעולם שמסביבנו, מחוצה לנו, ובעולמנו הפנימי, בתוכנו.

למדנו גם, בסופה של פרשת יתרו, הציווי לבנות את העלייה למזבח בשיפוע ולא במדרגות, כי בשפת התורה "וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת (במדרגות) עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו.[25]".

מה הכוונה?

כשהתורה מדברת על ערווה, היא מדברת על משהו לא צנוע, לא ראוי.

ומה הקשר בין מדרגות לערווה?

במובן הפרקטי, מדרגות מאלצות את האדם לעשות צעדים רחבים, החושפים את האזור המוצנע בגופינו, את הערווה.

אבל אם נרד לעומק, במובן הרוחני, ישנה כאן הוראה לא לעשות צעדים גדולים מידי.

לא לדלג במדרגות. בי"ת (2) מדרגות, שתי מדרגות -- לא לעלות שתיים שתיים.

הבעל שם טוב הוא זה שגילה לנו את הסוד של ה-בי"ת מדרגות. לא לעלות שתי מדרגות בבת אחת.

אסור להתקדם באמונה מהר מידי.

לא להתקדם מבחינה רוחנית, נפשית מהר מידי.

לא לדלג על מדרגות, לא לדלג על שלבים.

להתקדם לפי הסדר, בהדרגה.

אבל לא רק, יש כאן משמעות למה שעושים בכל שלב, יש כאן דגש על התהליך.

מסביר לנו הרבי מלובביץ'[26]: "מהנאמר בפסוק "(שבע שבתות) תמימות תהיינה" לומדים כי מי ששכח יום אחד מהספירה, שוב לא יוכל להמשיך ולספור עם ברכה." מכיוון שהספירה של כל יום היא מצווה בזכות עצמה, והיא תלויה בספירה שקדמה לה.

אי אפשר לדלג על שלבים. חייבים לעלות שלב שלב, מדרגה אחת בכל פעם.

ומסכם לנו הרב חנן פורת: "מסלול הבראה שבין פסח לשבועות מחייב תהליך הבראה רוחנית, לאפשר לריבון העולמים להאיר את "זיוון של בניו", ולהעלותם קמעה קמעה משפל המדרגה בעת יציאת מצרים עד למרומי הר סיני."

זו תפקידה של הספירה, להרגיש את התהליך, לחוות אותו, יום אחרי יום, להעלות אותנו שלב אחרי שלב, בלי לדלג, תוך שאנחנו משקיעים עבודה ומאמץ בבניה ברוחנית של עצמנו, מהשפל של העבדות במצרים, למתן תורה, מהשעורה לחיטה.

שמביאה אותנו ל:

{

חלה

החלה העשויה מהקמח שנטחן מגרעיני החיטה היא גם אחת משלוש המצוות שעליהן מצווה האשה: חלה, נדה, הדלקת נר שבת, ראשי תיבות חֵנָה.

הפרשת חלה, טהרת המשפחה, הדלקת נר שבת – שמוסיף אור, לא רק בשבת, אלא גם לכל ימי השבוע, ובודאי משמעותי לנו בשבוע ההוד שבו אנחנו עובדות על מאור פנים.

עליהן אומר הרבי מלובביץ'[27]: "על הנשים להביא חמימות ושמחה אמיתיות בביתן, הדלקת הנרות מביאה שלום ואור, ומשרה את אורו של הקב"ה בבית. הפרשת חלה ותרומת צדקה פועלים שהמאכלים והפרנסה יבואו לבריאות ולברכה. טהרת המשפחה מזכה בילדים טובים ובריאים."

אמנם מצוות הפרשת חלה לא מופיעה בפרשה שלנו, אלא בספר במדבר. אבל מהפרשה שלנו אנחנו לומדים על סופו של תהליך ספירת העומר, שמסתיים בקציר החיטים. שממנו טוחנים את הקמח.

עוד אנחנו לומדים מהפרשה שלנו על כמות הקמח שממנה צריך להפריש עיסה.

העומר, שהוא  רֵאשִׁית קְצִירְכֶם[28] הוא עשירית האיפה.

איפה היא 22 קילו. עשירית האיפה היא 2.2 קילו, שהם בדיוק כמות המינימום של קמח בעיסה שממנה אפשר להפריש חלה בברכה[29] (לפי החזון איש[30]).

גם הכנת החלה היא תהליך, שמתחיל בזריעת החיטה, ומסתיים ביציאת הלחם מהתנור בחלה עשירה ורייחנית של בית.

עשרה שלבים מהזריעה ועד שהלחם מוכן, עשר מילים בברכת המוציא שמברכים לפני שאוכלים לחם: "1. ברוך 2. אתה 3. ה' 4. אלוקינו 5. מלך 6. העולם 7. המוציא 8. לחם 9. מן 10. הארץ."

הקמח, אנחנו לומדות, הוא אוסף של הרבה פרטים. ודיברנו על פרטים בתחילת השיעור.

פרטי פרטים שבלעדיהם השלם לא יהיה מושלם.

אבל הקמח בא ללמד אותנו עוד משהו.  

שיש בחיינו פרטים אחרים, לא אלה שעליהם ציווה אותנו הקב"ה. ובהם אנחנו צריכים לעשות בירור. ניפוי.

וכך כותבת שרה אברמוביץ: "בניפוי הקמח אנחנו מבררים בין הקמח הטוב והנקי, לבין מה שאינו ראוי ואינו נצרך.

יש לנו הזדמנות להתבונן בעצמו,

ולהתפלל לעשות בירור בתוכנו.

פירורי הקמח הדקים מסמלים

את אוסף הפרטים הקטנים שבחיים.

נתפלל לעשיית ניפוי בתוכנו,

להוציא מתוכנו ומחיינו את כל מה

שלא נצרך לנו,

כמו מחשבות, פחדים,

מאגרים מיותרים ועוד,

ולהשאיר בתוכנו רק את הטוב,

הנצרך, והראוי לנו."

והיא מסיימת בתפילה: "אנא ה' עזור לי להוציא מתוכי ומחיי את כל מה שלא נצרך.

שישאר בתוכי רק הטוב, הזך והנקי. אנא ה', תן לי סבלנות לעבודתך."

{

בשיעור של היום שמנו דגש על שלושה דברים חשובים בהתנהלות של עצמנו בינינו לבין עצמנו, אבל גם ביחס לאנשים שמסביבנו, לבני הזוג שלנו, ולילדים שלנו:

1.      לשים לב לפרטים הקטנים – הם חשובים. הם אלה שבונים את התמונה כולה. בלעדיהם לא תהיה תמונה. השלם הוא תמיד יותר מסך חלקיו, אבל כדי לקבל דבר מסויים, חייבים לבנות אותו מכל הפרטים, ופרטי הפרטים שמרכיבים אותו.
ככל שמשקיעים יותר בפרטים, יש לתוצאה ערך גדול יותר, והרווח שלנו גדול יותר.
כמו שעורכים שולחן. כן, אפשר לזרוק מפת ניילון וצלחות חד פעמיות, אבל התחושה לא תהיה חגיגית ונעימה כמו שולחן מכוסה במפת בד, וחרסינה, ומתכת, וזכוכית.
כדי לשים לב לפרטים צריך להקדיש תשומת לב וזמן.
הפרטים הקטנים הם גם אלה שבונים את מערכות היחסים שלנו:
שלום לבבי בכניסה וביציאה מהבית, תודה ובבקשה, עזרה הדדית והימנעות מהתחשבנויות קטנוניות, קשר עין כשמדברים, לתת לשני תמיד הרגשה שהוא חשוב לנו.

2.      לתת מקום של כבוד לתהליך. מצד אחד לא לזרז אותו, אבל מן הצד השני גם לא לחכות שהזמן יעשה את שלו. הזמן לא עושה כלום חוץ מלעבור. אנחנו אלה שחייבים למלא את הזמן בתוכן, בעבודה, במאמץ של בניה.
וכשהדבר נוגע ליחסים שלנו, מצד אחד לא לחכות שפגיעות וקונפליקטים יתמוססו מאליהם. ומן הצד שני, לתת לקצב של האחר, לתהליך של השני מקום, ולא לכפות דיון או שיחה.
לתת מקום לקצב ההתפתחות של הילדים שלנו: למהירות התפיסה שלהם, ליכולת שלהם לעשות דברים בו זמנית, לאופן שבו מתאים להם לנהל את הזמן של היום. למצוא דרך לתת גם לתהליך שלהם מקום בתוך הסדר יום המשפחתי.

3.      לדעת לנפות. לא כל דבר צריך להיכנס. לא לכל דבר צריך לתת חשיבות.
יש דברים שאנחנו לא צריכים. שמזיקים לנו.
לדעת להפריד את העיקר מהתפל. ולהיות סבלניים, לקצב של התהליכים, שלנו ושל האחרים.

לעשות בירור כנה ואמיץ, מה צריך ומה לא ממש.

לא לעשות מכל דבר ענין. להניח, להחליק, לעבור הלאה.

להשאיר רק את מה שבאמת באמת נחוץ, מה שיעזור לנו להתקדם עם עצמנו, ומה שיעזור לנו ביחסים שלנו עם אחרים.

עם בני הזוג, ועם הילדים בעיקר. לא כל דבר צריך מענה. לא כל התנהגות צריכה תגובה.

והכי חשוב: סבלנות. לחכות קצת לפני שמגיבים. לבדוק קודם, לעשות בירור ולנפות...

{

את התפילה האלמותית שלנו החוזרת בכל דור ודור: נמשיך ונבקש: הפרטים, התהליך, הבירור. בבקשה... כל דבר בזמן, במועד. במועדו. אנחנו רוצים שגרה מבורכת, וכל דבר בזמנו, בסדר הנכון. בלי הפתעות מכאיבות, אנחות ודמעות וצלקות.

כמו שאמר החכם מכל אדם: "לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם.[31]" "... בְעִתּוֹ...[32]"

אנחנו לא צריכים[33]

כבר יבשו עינינו מדמעות, 
ופינו כבר נותר אילם בלי קול. 
מה עוד נבקש, אמור מה עוד? 
כמעט ביקשנו לנו את הכל. 

את הגשם תן רק בעיתו, 
ובאביב פזר לנו פרחים, 
ותן שיחזור שוב לביתו, 
יותר מזה אנחנו לא צריכים. 

כבר כאבנו אלף צלקות, 
עמוק בפנים הסתרנו אנחה. 
כבר יבשו עינינו מלבכות - 
אמור שכבר עמדנו במבחן. 

את הגשם תן רק בעיתו, 
ובאביב פזר לנו פרחים, 
ותן לה להיות שנית איתו - 
יותר מזה אנחנו לא צריכים. 

כבר כיסינו תל ועוד אחד, 
טמנו את ליבנו בין ברושים. 
עוד מעט תפרוץ האנחה - 
קבל זאת כתפילה מאוד אישית. 

את הגשם תן רק בעיתו, 
ובאביב פזר לנו פרחים, 
ותן לנו לשוב ולראותו - 
יותר מזה אנחנו לא צריכים.

{

בשבוע הבא לא יתקיים שיעור - ל"ג בעומר, ורבנים אורחים מישראל מעבירים שיעורים באור תורה.

שבוע של הוד ואור, וחג שמח.

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

{

מקורות:

ברוד, מ. (עורך). (תשס"ז). שולחן שבת שיחות ורעיונות לפרשיות השבוע מעובדים מתוך אוצר שיחותיו של הרבי מליובאוויטש. פרשת אמור - עמ' 245 עפ"י ליקוטי שיחות כרך ג', עמ'  998. ישראל: מכון ליובאוויטש.

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא: חמישה חומשי תורה עם ביאור המקרא בדרך הפשט, ויקרא – פרשת אמור. עמ' שכט-שפד. ירושלים: לשם ספרי איכות.

אברמוביץ, ש. (אדר א' תשס"ח). חוויה בחלה. עמ' 7. ישראל: שילובי יצירה.

חב"ד אור אין סוף. (ד' אייר ה'תשע"ד). היום 27 יום לעומר – יסוד שבנצח. אוחזר מתוך http://abc770.org/article/node/2740

הרב יוסף, י. (תשמ"ט). אוצר דינים לאשה ולבת. ירושלים: הוצאת אש פיתוחים. אוחזר מתוך https://www.otzar.org/

הרבנית מזרחי, י. (2016). שנה וברכותיה – יומן שבועי-חודשי לשנת תשע"ז. ישראל: פרשה ואשה הוצאה לאור

מחלקי המים. (אין תאריך). אלה מועדי ישראל אשר תקראו אותם. אוחזר מתוך http://www.mayim.org.il/?parasha=אלה-מועדי-ה'-אשר-תקראו-אותם

מכון אור החסידות (ה'תשע"ו) שיחת היום, פרשת אמור,  יום שבת קודש, עמ' 210, ע"פ ליקוטי שיחות, הרבי מלובביץ' ח"א עמ' 270 ואילך, כפר חב"ד, מכון אור החסידות

הרב מלמד, א. (תשס"ד). קידוש החודש וראש השנה. אוחזר מתוך http://www.yeshiva.org.il/midrash/2655

הרב סתיו, ד. (2014). פרשה בקטנה. אמור. עמ' 129-127. ירושלים: ספרי מגיד, הוצאת קורן.

הרב פורת, ח. (אייר ה'תשע"א מאי 2011). מעט מן האור – ויקרא. עמ' 220-207. ישראל: הוצאת ספריית בית-אל.

הרב שילת, מ. (מלקט). (ה'תשע"ו). את עלית – אוצר שיחות מהרבי מליובאוויטש לנשים ונערות. עמ' 129-113. ישראל: מעיינותיך, משה שילת מוציא לאור.

---

[1]  ויקרא כ' ז' (פ' קדושים)

[2] הגרש'"ר (רבי גרשון בן רפאל הירש) שם, בתוך פשוטו של מקרא עמ' שכ

[3]  דברי הימים א' כג' יג'

[4]  מקור לא ידוע, יש גורסים שמקורו באנגלית "השטן נמצא בפרטים הקטנים" ויש גורסים שמקורו מרבי חיים מוולוז'ין והבעש"ט

[5]  ויקרא כג' א'-ד'

[6]  עפ"י פשוטו של מקרא, שם

[7]  רמב"ם הל' קידוש החודש ב, ח

[8]  ויקרא כג' ה'

[9]  הרמב"ן שם פ' ג' בתוך פשוטו של מקרא

[10]  רש"י לשמות לא' טו' על הפסוק וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן

[11]  ויקרא כג' לט'

[12]  שם פ' טו'

[13]  ויקרא כג' י'-יא'

[14]  פשוטו של מקרא, שם

[15]  רש"י, שם

[16] ויקרא כג' טו'-טז'

[17]  ויקרא כג' ז'

[18]  הרב דוד שלמה סתיו, רב הישוב שוהם, ויושב-ראש ארגון צוהר, הפסיד את מינוי רב ראשי לישראל לדוד לאו ב-2013

[19]  שולחן שבת עמ' 245

[20]  קהלת רבה ג' ד'

[21] יַהֱדוּת וְהוֹרוּת | פרשות אחרי-מות קדושים | יום הזיכרון ויום העצמאות ה-69 | כל הפנים והשמות כולם | ה' אייר ה'תשע"ז | יסוד שבתפארת | 1.5.2017

[22]  חב"ד אור אין סוף

[23]  סנהדרין ק"ה

[24]  יַהֲדוּת וְהוֹרוּת | פרשות ויקהל-פיקודי | אז למה לא כל יום שבת | כב' אדר ה'תשע"ז | 20.3.2017

[25]  שמות כ' כב'

[26]  שיחת היום, עמ' 210

[27]  את עלית עמ' 119

[28]  ויקרא כג' י'

[29]  "יש נוהגים שלאחר הפרשת החלה אומרים פרק כ"ה בתהילים, לדוד אליך ה' נפשי אשא, ופרק ל"ד בתהילים, לדוד בשנותו.[29]" אוצר דינים לאשה ולבת עמ' תרעח

[30]  אברהם ישעיהו קרליץ מכונה "החזון איש", על שם סדרת ספריו; (י"א בחשוון תרל"ט, 7 בנובמבר 1878, קוסובה, פלך גרודנה, רוסיה – ט"ו בחשוון תשי"ד, 23 באוקטובר 1953, בני ברק) היה מגדולי הדור הליטאים ומפוסקי ההלכה הבולטים במאה ה-20. ממעצבי דרכה של היהדות החרדית בארץ ישראל.

[31]  קוהלת ג' א'

[32]  שם יא'

[33]  "אנחנו לא צריכים" מילים: אבי קורן ; לחן: שמואל אימברמן ; סוף שנות ה-60, מלחמת ההתשה

[© Smadar Prager, CGP]

---

www.smadarprager.com

Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.

To schedule an appointment please contact at smadarprager@gmail.com or 917-513-1490.