בס"ד
והפעם:
הגיגים
מעוגנים לכבוד ראש חודש מנחם
אב
*Not Everything Has To Be Good
זה
הזמן של השנה שבו אנחנו נותנים תוקף לכאב
התקופה הזו שאנחנו נמצאים בה, נקראת בֵּין
הַמְּצָרִים [1].
ימי בין המצרים הם שלושת השבועות שבין צום שבעה עשר בתמוז, היום בו הובקעה חומת
ירושלים בחורבן בית שני, לצום תשעה באב, ביום שבו חרבו שני בתי המקדש.
אלה ימים המציינים את הצרה והמצוקה
הקשורים לחורבן בית ראשון ושני, ונוהגים בהם מנהגי אבלות, ההולכים ומחריפים ככל
שמתקרבים לתשעה באב.
בשלושת השבתות של ימי בין המצרים קוראים לאחר קריאת התורה שלוש הפטרות הנקראות "תלת דפורענותא" העוסקות בפורענות ובעונשים שיבואו על עם ישראל בעקבות חטאיו.
{
מה זה אומר בֵּין
הַמְּצָרִים?
מֵצַר בצד אחד ומֵצַר בצד השני[2].
חמש פורענויות מן
הצד הזה, וחמש פורענויות מן הצד השני: ואנחנו באמצע.
והמקום צַר
כל-כך.
כתוב במשנה במסכת
תענית: "חמשה
דברים ארעו
את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב.
בשבעה
עשר בתמוז
נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם
בהיכל.
בתשעה
באב
נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה
העיר.
משנכנס
אב, ממעטין בשמחה. [3]"
כותב הרב לאו: "יום שבעה עשר בתמוז הוא יום מועד
לפורענות בתולדות ישראל, ובדברי הימים שלו זכורות חמש פורענויות
(בחינת "מגלגלין חובה – ליום חייב") שפורטו במסכת תענית:"
1.
משה רבנו שבר את הלוחות הראשונים כשירד מההר וראה את חטא
העגל.
2.
הושבתה מלאכת הקודש בבית המקדש הראשון: בטל קורבן התמיד.
מכיוון שהעיר היתה במצור, לא היתה יותר אספקת כבשים להקרבת שני קורבנות התמיד
היומיים. זה היה סימן לתחילת הקץ.
3.
הובקעה העיר: חומות העיר
ירושלים הובקעו – החומה השלישית והאחרונה נפרצה ע"י טיטוס מלך רומי ב-י'ז
בתמוז.
4.
אֱפּוֹסְטֶמוּס, אחד מהנציבים של אנטיוכוס מלך יוון, שרף את
התורה בתאריך הזה. זה היה סמל לגזירות השמד , והיה אחד המדרבנים העיקריים
לפרוץ מרד החשמונאים.
5.
הועמד צלם בהיכל!
יש גורסים שזה היה אֱפּוֹסְטֶמוּס בימי בית שני, ויש דעה אחרת שמקורה בתלמוד
הירושלמי שאת הצלם העמיד דווקא מנשה מלך יהודה ששלט בימי בית ראשון והיה נודע
בהיותו שופך דמים ומרבה בעבודה זרה.
חמש פורענויות ארעו לאבותינו בתשעה באב:
א.
נגזר על אבותינו, דור המדבר, שלא יכנסו לארץ ישראל .
בעקבות העונש על חטא המרגלים ומרד העם נגד הכניסה לארץ, כשגזר עליהם הקב"ה
שיסתובבו במדבר 40 שנה, התכנסו כולם בפתחי אוהליהם וביכו את מר גורלם: "וַתִּשָּׂא֙ כׇּל־הָ֣עֵדָ֔ה
וַֽיִּתְּנ֖וּ אֶת־קוֹלָ֑ם וַיִּבְכּ֥וּ הָעָ֖ם בַּלַּ֥יְלָה הַהֽוּא׃[4]"
וחכמינו
ז"ל אמרו כי ליל תשעה באב היה זה, שאמר להם הקב"ה: "אתם בכיתם בכיה של חינם ואני אקבע לכם
בכיה לדורות[5]".
ב.
חורבן בית המקדש הראשון - חילות בבל נכנסו להיכל בית-המקדש והציתו אש במקום הקודש.
ג.
חורבן בית המקדש השני - הבית השני נחרב - ע"י המצביא הרומי טיטוס.
ד.
נלכדה ביתר - ביום זה,
בימי מלחמת בר כוכבא נגד הרומאים, נפל מבצרם החזק של היהודים בעיר ביתר, שמלבד
היותה מרכז אוכלוסין היוותה גם מרכז תורני-רוחני גדול שהזין את כל יושבי הארץ.
בנפילת ביתר איבדו היהודים את תקוותם לנצח במלחמה.
ה. נחרשה ירושלים לאחר החורבן - הרומאים לא הסתפקו בשלילת זכויות עם ישראל על אדמתו אלא שלחו גם יד זדונית בליבה של ירושלים. הם חרשו את אדמתה וכמעט שלא השאירו בה כל שריד. בכך התממשה נבואת מיכה ; " צִיּוֹן - שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ[6]".
{
לא קראנו נכון את הסימנים. או
שהתעלמנו מהם. אבל הם היו שם. הסימנים.
38 שנה מטיילים העם במדבר והתורה לא
מספרת לנו שום דבר על זה. חטא המרגלים בשנה השניה, והופ, אנחנו בכניסה לארץ ישראל,
הסתיים המסע של ה-40 שנה.
בפרשת קורח, פרשת
המרידה הגדולה, פרשת המחלוקת הענקית, היינו אחרי העם שמתאוננים על שאין בשר, ומרים
שלוקה בצרעת על לשון הרע (פ' בהעלותך), היינו אחרי חטא המרגלים (פ' שלח לך), ואז
בפרשה הבאה, (פ' חוקת) מרים נפטרת, אהרון נפטר ומשה מכה על הסלע.
מגפות, מלחמות, בלק
בלעם, קללות,..... בני ישראל חוטאים מנאפים עם בנות מדיין, נכנסים אליהן לאוהל,
אוכלים איתן, עובדים את העבודה הזה שלהן.....
והכל הולך וסוגר על
בני ישראל, המקום הופך להיות צר יותר יותר.
חופש הבחירה כאילו
נעלם.
פשוט עושים, כי
כולם עושים. הולכים בעיוור אחרי העדר.
וההקצנה ממשיכה.
דברים שפעם היו
טאבו, הופכים נורמליים.
וקשה כבר להכיר את
הבית הזה.
ואז קורה דבר לא
יאומן, נשיא שבט שמעון נואף עם בת מלך צור, בפרהסיה, בלב המחנה, לעייני כולם.
"וְהִנֵּ֡ה
אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל בָּ֗א וַיַּקְרֵ֤ב אֶל־אֶחָיו֙ אֶת־הַמִּדְיָנִ֔ית
לְעֵינֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וּלְעֵינֵ֖י כׇּל־עֲדַ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֑ל.[7]"
"וְשֵׁם֩ אִ֨ישׁ
יִשְׂרָאֵ֜ל הַמֻּכֶּ֗ה אֲשֶׁ֤ר הֻכָּה֙ אֶת־הַמִּדְיָנִ֔ית זִמְרִ֖י בֶּן־סָל֑וּא
נְשִׂ֥יא בֵֽית־אָ֖ב לַשִּׁמְעֹנִֽי׃
וְשֵׁ֨ם
הָֽאִשָּׁ֧ה הַמֻּכָּ֛ה הַמִּדְיָנִ֖ית כׇּזְבִּ֣י בַת־צ֑וּר רֹ֣אשׁ אֻמּ֥וֹת
בֵּֽית־אָ֛ב בְּמִדְיָ֖ן הֽוּא׃[8]"
שיא שיאי הגועל
נפש!
עד לאן הלכתם?
כמה צַר כמה צַער. אתם לא מסוגלים לשלוט ביֵצָרִים שלכם?
{
כל פרשת בלק מלאה סימנים של קָצֵה.
"וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר
עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי. וַיָּ֨גׇר מוֹאָ֜ב מִפְּנֵ֥י הָעָ֛ם מְאֹ֖ד כִּ֣י
רַב־ה֑וּא וַיָּ֣קׇץ מוֹאָ֔ב מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃[9] "
"וַיִּשְׁמַע בָּלָק כִּי בָא בִלְעָם וַיֵּצֵא
לִקְרָאתוֹ אֶל עִיר מוֹאָב אֲשֶׁר עַל גְּבוּל אַרְנֹן אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַגְּבוּל.[10]"
"וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם
וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם.[11]"
"וַיֹּאמֶר
אֵלָיו בָּלָק [לְכָה] (לך) נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ
מִשָּׁם אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא
תִרְאֶה וְקׇבְנוֹ לִי (מפרש"י:
לשון ציווי, קללהו לי) מִשָּׁם.[12]"
הכתובת היתה על הקיר:
זה התחיל בקטן: מתלונות, וחוסר מרוצות, ללשון
הרע קטנה ותמימה של מרים,
ותפח: ללשון הרע של
המרגלים, ללב הרע של קורח,
צרות בצרורות: מרים מתה, אהרון מת, משה מגיע לידי כעס....
ואז הסימנים הופכים ברורים פחות,
מאחורי הקלעים: השנאה של בלק, הפה הרע של בלעם,
ואז החורבן: זנות, אכילה מסואבת, עבודה זרה, ו—הפקרות מינית בפרהסיה.
הגענו לקצה של הקצה, הגיעו לקיץ: "כָּלוּ כָּל הַקִּצִּין"! ממש!
{
ואז קם גיבור פרשת השבוע
שלנו פִּֽינְחָ֨ס[13] בן אלעזר בן אהרון הכהן ועושה משהו.
הוא לא מוכן לשאת
את הכאב הזה יותר – הוא קם ועושה מעשה:
"וַיַּ֗רְא
פִּֽינְחָס֙ בֶּן־אֶלְעָזָ֔ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵ֑ן וַיָּ֙קׇם֙ מִתּ֣וֹךְ
הָֽעֵדָ֔ה וַיִּקַּ֥ח רֹ֖מַח בְּיָדֽוֹ׃
וַ֠יָּבֹ֠א
אַחַ֨ר אִֽישׁ־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־הַקֻּבָּ֗ה וַיִּדְקֹר֙ אֶת־שְׁנֵיהֶ֔ם אֵ֚ת אִ֣ישׁ
יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־הָאִשָּׁ֖ה אֶל־קֳבָתָ֑הּ וַתֵּֽעָצַר֙ הַמַּגֵּפָ֔ה מֵעַ֖ל
בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃[14]"
זהו זה! חייבים
לעשות לזה סוף.
ואז הכל נעצַר!
כמה צַר כמה צַער.
מעשים כאלה
קיצוניים דורשים התייחסות קיצונית לא פחות.
והוא לוקח את
הרומח, ומשפד אותם באברי המין שלהם:
מפרש"י: "אֶל־קֳבָתָ֑הּ – כמו:
והקבה, כיון בתוך זכרות של זמרי ונקבות שלה וראו כולם שלא לחנם הרגו..."
לפני שההתדרדרות
תעבור את נקודת האל-חזור. לפני שלא תהיה עוד תקנה.
לפני שהכאב הזה יגדל ויתעצם ויתפח לממדים שאי אפשר יהיה לעצור – לפני שזה יגיע לנקודת האל-חזור.
{
וכשלוחץ – זה כואב.
והקב"ה ממש רוצה שעכשיו נכאב.
הוא רוצה שנרגיש את הכאב הזה.
אבל למה?
כי יש לכאב הזה תפקיד.
כאבים רגשיים שלא נותנים להם רשות
לבוא לידי ביטוי, או לא מעבדים אותם –
מוצאים דרך אחרת לבטא את עצמם.
הם לעולם לא יניחו לנו. נהפוך הוא.
הם יתגברו, ויגדלו, ויתפשטו למקומות
אחרים, ויהפכו להיות משהו שאנחנו בכלל לא מזהים.
אבל הם לא יעלמו.
ויש כאבים, שאם מתעלמים מהם הרבה מאוד
זמן יכולים להפוך למחלה פיזית של ממש.
שמעתי מהרב יובל כהן אשרוב פעם
שהרבה לפני שיש מחלה בגוף הפיזי יש חור בגוף הרגשי.
הכאב הרגשי, אם לא נותנים לו מענה
נכון, יכול חו"ח להפוך למחלה של ממש, לכאב פיזי, בגוף הגשמי.
הכאב, אם כך, הוא איתות שצריך לשים
אליו לב טוב טוב, כי הוא בא לעזור לנו לטפל בעצמנו,
להתייחס לעצמנו,
להכיר במה שלא טוב, ולתת לו מענה.
כמו שדוד המלך משורר בתהילים: "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'.[15]"
ממעמקים שלי, מתוך תוכי, העצמי שלי,
המהות שלי, קוראת לך.
איך?
בכאב הזה שאני חש ששולח אותי לחפש
אותך, רוֹפֵא כָל בָּשָׂר
וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת[16].
שתעזור לי למצוא מזור (cure, relief, medicine) לכאב הזה.
{
אבל כדי להתייחס לכאב הזה אנחנו
צריכים להרגיש אותו.
ולפעמים, בתוך המולת החיים, ומשימות
החיים, אנחנו כל כך טרודים בפרטים של היום-יום שלנו, שאנחנו לא שמים לב לכאב.
הוא קטן וחלש, או שהוא שקט וביישן,
ובכל מקרה, קל להתעלם ממנו.
אלא שהתעלמות ממנו היא מאוד מסוכנת,
כי אם לא נשים לב לכאב כשהוא קטן,
הוא יגדל ויתעצם ויגדל ויהפוך להיות אפילו מפלצתי.
{
כמה פעמים אני רואה
אצלי על הספה זוגות שמגיעים מאוחר מידי.
למה לא התעוררתם
לפני כמה שנים? כשהרגשתם שמשהו חורק? שמשהו לא זורם טוב כמו פעם?
למה זה היה צריך להגיע
למצב שהוא בוגד בך, ושאת בוגדת בו?
למה לא ידעתם
להשכיל לתקן כשעוד אפשר היה, כשעוד היתה תקנה?
כשהפגיעה לא היתה
כזו עצומה, כשהבגידה עוד לא התרחשה, כשלא היה אמון לתקן, אלא יחסים.
למה לא התייחסתם
לבעיה בתחילתה, או אפילו באמצע?
למה חיכיתם שהכל
יגיע לקָצֵה?
כמה פעמים אני רואה הורים שיש להם
בעיות עם הילדים שלהם מגיעים מאוחר מידי.
איפה הייתם עד עכשיו?
כמה אפשר לקבור את הראש החול כמו בת
יענה?
יחסים זה לא כאב ראש שאפשר לחכות שהוא
יעבור.
אם לא מטפלים בזה , זה בדר"כ
נהיה רק יותר גרוע.
למה אתם לא שמים לב לסימנים שבדרך.
למה מחכים עד שזה מגיע לקָצֵה של הקָצֵה.
למה לא התעוררתם
לפני שהכל נהיה כל כך צַר שכבר אי אפשר לנשום?
למה לא התעוררת
לפני שנשברה החומה?
למה לא שמתם לב לכאב וטיפלתם בבעיה לפני שנהיה מאוחר מידי וכבר אי אפשר היה?
{
עכשיו זה זמן להרגיש את הכאב.
עכשיו זה לא זמן להסתכל על חצי הכוס
המלאה.
עכשיו זה לא הזמן לשפוט את הדברים לכף
זכות.
עכשיו זה הזמן להתכנס פנימה ולהפסיק לנסות להיות גיבורה וכל יכולה,
להתבונן בכאב, להכיר בו, לתת לו תוקף,
ולתת לו מקום.
בעייני זה ה-מסר של שלושת השבועות.
{
לא כאב שיניים, לא כאב אוזניים, לא
כאב ברכיים, לא כאב מכוויה, או חתך... לא כאב לב...
אז אם לא יכאב לנו איך נדע שמשהו לא בסדר?
איך נדע אם חסר לנו איזה ויטמין, או
מזון, או שאולי צריך מנוחה כדי לאפשר לגוף לרפא את עצמו.
בטבע, מי שלא חש בכאב, לא יוכל לשרוד.
למה?
כי הוא לא ידע ממה להיזהר – ורוב הסיכויים
שמהר מאוד יכניס עצמו למקומות שהם סכנת חיים.
אז בֵּין הַמְּצָרִים, הקב"ה אומר לנו שכאב זה דבר שיכול להציל חיים.
שהכאב הוא רק סימפטום למשהו אחר
לגמרי.
הוא איתות שמשהו לא בסדר ושצריך לשים
אליו לב.
ולכן, צריך להקדיש זמן להרגיש אותו עד
הסוף.
ובשביל זה הוא סידר לנו הקב"ה
זמן מיוחד בדיוק בשביל זה – שנדע כמה זה חשוב לא להתעלם מכאב.
שנכיר אותו. שנזהה אותו. כדי שבזמנים אחרים לא נוכל בכלל להתעלם ממנו.
{
אבל מה קורה עם כאבים רגשיים או נפשיים לא מטופלים?
1.
כאבים רגשיים אף פעם לא נעלמים – הם רק מודחקים.
אבל אפילו שאנחנו לא זוכרים את מה שפגע בנו באופן מודע, הרגש שלנו זוכר.
ומכיוון שהכאב מודחק ולא מטופל, נוצר עומס על המערכת הרגשית ואנחנו נתחיל לחוות
עייפות כרונית,
חרדה,
מתח,
שינה לא רגועה, הפרעות שינה, חלומות, סיוטים....
לפעמים ההדחקה כל-כך חזקה, שנוצר כובד רגשי, אנחנו קוראים לו דיכאון.
2.
ההדחקה גורמת להתפתחות של רגישות יתר.
לפעמים העומס מההדחקה פשוט שם, והוא בא לידי ביטוי בהתפרצויות בלתי פרופורציונאליות
למצבים שמציפים את האירוע המקורי.
למשל, אם כשהיית ילדה קטנה אמא היתה כועסת עליך על מה שעשית למרות שלא עשית
בכוונה, יכול להיות שכמבוגרת בכל פעם שיכעסו עליך על משהו שעשית ויצא לך לא טוב
למרות שהתכוונת לטוב, את תתפרצי בכעס, ותאבדי שליטה, או תאלמי דום, ותעלמי לתוך
עצמך.
שתי האפשרויות שייכות לתגובה של מנגנון ההגנה שלנו שגורם לנו להגיב באחת
משלושת האפשרויות האלה: ברח, הילחם, או, קפא על שמריך – Fight, Flight, Freeze.
3.
הימנעות ממצבים של כאב רגשי.
מי שחווה הרבה כאב רגשי בחייו יכול
להתמודד בכך שהוא נמנע.
למשל, אם מישהו סובל מחרדת נטישה שהתפתחה מטראומה בעבר, יכול להיות שהוא ימנע
ממערכות יחסים, כדי לא להביא את עצמו למצב שיכולים לעזוב אותו, לפגוע בו, או לדחות
אותו.
דוגמא נוספת יכולה להיות אדם שחווה טראומה מכישלון, או טראומה מצטברת מחוויה של
רצף של כישלונות, יכול להגיע למצב שהוא ימנע מלנסות שום דבר חדש שיעמיד אותו במצב
שהוא עלול להיכשל בו, הכל כדי לא לחוות את הכאב שוב.
4.
אלחוש רגשי.
לפעמים טראומה של כאב רגשי לא מטופל
ומעובד יכולה לגרום לאדם להיות די אדיש מבחינה רגשית.
ולמה?
מכיוון שכשבן אדם מלמד את עצמו להימנע מלהרגיש, הוא יפסיק להרגיש.
גם אם מה שהוא בעצם לא רוצה להרגיש אלה רגשות שליליים.
כי רגשות הם רגשות, ואם אנחנו מאמנים את המוח שלנו לא להרגיש רגשות לא טובים, הוא
ילמד לא להרגיש גם רגשות טובים. אלה אותם נתיבים סינפטיים
5.
בריחה.
לפעמים נדמה נדמה לנו שהצלחנו להדחיק את הכאב, אבל הוא רק מתעצם כמו שלמדנו קודם,
וגדל, ומתנפח, ומקבל כל מיני צורות שאפילו לא דומות למה שהוא היה בהתחלה.
בכל מקרה הוא כואב יותר ויותר.
היכולת להתמודד עם הכאב הולכת ופוחתת.
העמידות נחלשת.
ואז מחפשים דרכים לברוח ממנו.
בדר"כ אלה יהיו התמכרויות: לאוכל, לאלכוהול, לסמים, למין, לקניות,
לסיגריות...
כל אלה, עוזרות לברוח מהכאב לכמה שניות או דקות או שעות, ואז הוא חוזר ביתר עוצמה.
ורמת הלחץ עולה, והורמון הקורטיזול עולה, ואז ישנים פחות טוב, ואוגרים שומן יותר
טוב – והכבר לא זוכרים מה היה הכאב המקורי כי ממנו נוצרו כל כך הרבה כאבים חדשים,
דחופים יותר, קרובים יותר, דוחקים יותר.
ואנחנו רוצים לברוח גם מהם, והמעגל הוא ספירלה שמתדרדרת כלפי מטה עוד ועוד.
6.
כאב רגשי הופך לכאב פיזי – מחלה.
כמו שדיברנו קודם, כאב רגשי שמתעלמים ממנו, שהוא לא מטופל, שאין אליו התייחסות,
בסופו של דבר יצטבר גם בגוף באיזה שהוא אופן ויהפוך להיות כאב פיזי.
יש כאלה שקוראים לזה פסיכוסומטי.
ובכל מקרה, גם אם זה התחיל ממשהו רגשי, בסופו של דבר הכאב הוא בגוף, והוא לגמרי
גופני, ולגמרי אמיתי.
אחד הדברים המעניינים הם שלאחרונה מצאו במחקרים שכדורים נגד כאבים יכולים לעזור גם
במקרים של כאבים רגשיים, למשל של דחייה[17].
עוד מצאו במחקרים שכאב לא מטופל כראוי שגורם כאמור לסטרס כרוני, תורם ללחץ דם גבוה,
משקעים ביוכימיים חוסמי-עורקים, שינויים במוח שמעודדים חרדה, דיכאון, והתמכרויות,
ובנוסף, עלולים לעודד השמנה, בצורה ישירה ע"י אכילה מוגברת, ובצורה בלתי
ישירה ע"י חוסר בשינה ובעקבותיו חוסר בפעילות גופנית[18].
{
|
ב |
תחילת שנות העשרים של חיי, עבדתי בתור מורה ומדריכה באתר-הקארוונים
'בת-חצור', שהיה ממוקם ליד גדרה. אתר שבו היו 700 קארוונים, שאיכלסו אלפי עולים
חדשים מאתיופיה.
בבקרים עבדתי כמורה בבית-הספר 'יד-שבתאי' שבאשדוד (שם למדו
העולים), ובשעות אחר הצהריים והערב עבדתי כמדריכה באתר עצמו.
היה זה זמן קצר לאחר "מבצע שלמה", מבצע שבו הובאו
לארץ בערך 14,500 יהודים מאתיופיה, ברכבת אוירית. היה זה מבצע מרגש ומיוחד, וכל
הציבור בארץ הופתע לראות שפתאום מסתובבים פה יהודים שלמעשה 'נתלשו' מהעם שלנו לפני
שנות דור.
ניכר היה שהם יהודים. הם שמרו שבת,
הכירו את רוב החגים, שמרו על מסורת יהודית באופן אדוק ושמרני, אך ברור היה שלא הכל
היה ידוע להם. כנראה הנתק שעברו במשך כל השנים הללו, השפיע על עולם המסורת שלהם.
הם לא הכירו את יום העצמאות, לא את יום ירושלים, ואפילו לא את
פורים או את חנוכה. כנראה שהאירועים ההסטוריים הללו התרחשו לאחר הניתוק בינינו
לבינם, ולכן הם לא שמעו על הארועים או על ההלכות שנגזרו כתוצאה מכך לאורך הדורות.
כמורה ומדריכה, התפקיד שלי היה מורכב מכמה משימות. בראש
ובראשונה, הוטל עלי כמובן ללמד אותם את השפה העברית. כעולים חדשים, התנאי הבסיסי
ביותר לקליטה מהירה, הוא השיחה היומיומית עם נהג האוטובוס או עם בעל המכולת.
במהרה הסתבר לי שזו היתה המשימה הפשוטה והמשעממת ביותר מבין שאר
המטלות שלי.
במהלך הזמן, גיליתי כל כך הרבה חסכים בידע ההסטורי והמסורתי
שלהם, וחשבתי לעצמי שאם לא אשים דגש על השלמת הפערים הללו, הקליטה שלהם בארץ לעולם
לא תהיה שלימה. הרי כיצד יוכל נער להשתלב בתנועת הנוער השכונתית, אם הוא לא ידע
מהו סביבון, או דגל ישראל, או המנון 'התקוה'? כיצד תשתלב אישה בשיחת חולין עם
שכנותיה, אם היא לא מכירה את השכלולים המודרניים של ההלכה, כמו שעון-שבת, פלטה,
וכו'?
החלטתי שאקדיש זמן ניכר בכל יום בכדי ללמד על היהדות של ימינו.
יהדות שבעבר נראתה בדיוק כפי ששמרו עליה יהודי אתיופיה גם היום.
הגיע ראש חודש ניסן, והחלטתי להתחיל
ללמד בכיתה על חג הפסח.
היו לי בכיתה 20 תלמידים בכיתות ג'-ו' (הם שובצו על פי רמת
הקריאה שלהם, ולא לפי גילם הכרונולוגי). התכנון שלי היה, ראשית, לקשור את חג הפסח
לחגים האחרים, בכך שאזכיר להם את נושא שלושת הרגלים, את שלושת המועדים בשנה שעם
ישראל נהג לעלות לירושלים. התכוונתי לקצר בהקדמה הזו, רק תזכורת קטנה, ומייד לפתוח
בנושא חג הפסח.
"היום
ראש חודש ניסן, וזהו חודש שבו אנו חוגגים את חג הפסח", פתחתי את השיעור.
"פסח הוא אחד משלושת הרגלים. בפסח נהגו כל היהודים לעלות לירושלים, לבית
המקדש".
אך בשלב זה, קפץ אחד התלמידים וקטע את דברי: "המורה, את
היית פעם בבית המקדש?"
חייכתי אליו, מתוך הבנה שהוא קצת מבולבל. "לא, מה פתאום,
זה היה ממש מזמן!"
התלמיד התעקש, ואליו נוספו כמה זוגות עיניים: "כן, בסדר,
מזמן, אבל את היית שם? היית בבית המקדש פעם מזמן?"
שוב חייכתי, הפעם קצת מבולבלת. חשבתי לעצמי, מה הוא לא מבין?
אולי העברית שלי קשה לו?
החלטתי להסביר בבהירות: "לא, מה פתאום, זה היה ממש ממש
לפני הרבה מאד שנים. לפני הרבה הרבה זמן!", קיוויתי שהפעם הבהרתי את עצמי
כראוי.
אך כעת שאר התלמידים הצטרפו אליו, ושאלו בהמולה ביחד: "אף
פעם לא היית שם?", "המורה, איך זה להיות בבית המקדש?", "איך
נראה בית המקדש?"
"שקט!",
ניסיתי להרגיע את הרוחות, "תקשיבו, אין בית המקדש! היה מקדש לפני הרבה מאד
שנים, אבל היום אין! הוא חרב! הוא נשרף! אני לא הייתי שם, אבא שלי לא היה שם, סבא
שלי גם לא! כבר אלפיים שנה אין בית המקדש!".
אמרתי את המילים שוב ושוב. מה הסיפור? זו מציאות שנולדנו כולנו
לתוכה, למה הם כל כך מוטרדים מזה?
ההמולה בכיתה רק התגברה יותר ויותר, כשכעת הם התחילו לדבר
ביניהם באמהרית, מתווכחים, מתרגמים, מסבירים, צועקים, ואני כבר לא מצליחה להשתלט
על הסדר בכיתה.
כשצלצל פעמון בית הספר, הם אספו את חפציהם ורצו הביתה.
אני יצאתי מבית הספר מותשת ומבולבלת לגמרי.
למחרת...
בבוקר שלמחרת, עמדתי באוטובוס שהביא אותי אל בית הספר, כשאירועי
יום האתמול כמעט ולא הטרידו אותי. למעשה, כמעט שכחתי לגמרי מכל הסיפור. תכננתי
היום ללמד רק מקצועות כמו חשבון והנדסה, כך שלא חשבתי על נושאים אחרים.
כשהגיע האוטובוס לתחנה שלי, ירדתי ממנו והתחלתי לצעוד בשלווה
לכיוון שער בית הספר.
השומר שעמד בשער קיבל את פני במבט קצת מבוהל.
"תגידי", הוא פנה אלי, "מה קורה פה היום? יש לך מושג?"
ניסיתי להיזכר אם יש איזו פעילות מיוחדת, או טקס מסוים ששכחתי
ממנו, אך לא הצלחתי להיזכר במשהו חריג.
"למה?",
שאלתי אותו, "מה קרה?"
הוא לא ענה לי, ורק הצביע לכיוון פתח בית הספר.
הרמתי את מבטי, וראיתי שם התקהלות לא קטנה של עולי אתיופיה
מבוגרים, כנראה הוריהם של התלמידים שלי. מה הם עושים פה? ועל מה כל הצעקות שלהם?
ניגשתי אליהם, מנסה להבין מתוך מעט האמהרית שהבנתי, על מה כל
הרעש.
כשהתקרבתי אליהם, פתאום השתרר לו שקט גמור. אחד המבוגרים שידע
עברית ברמה טובה יותר, שאל אותי: "את המורה של הילדים שלנו?"
"כן",
עניתי, "מה קורה פה, אדוני?"
"הילדים
חזרו אתמול הביתה, ואמרו לנו שהמורה שמלמדת אותם, סיפרה להם שאין בית-המקדש
בירושלים. מי יכול להגיד להם דבר כזה?", הוא הביט עלי במבט כועס.
"אני
אמרתי להם. דיברנו על בית המקדש, הרגשתי שהם קצת מבולבלים, אז הבהרתי שבית המקדש
נשרף לפני אלפי שנה, ושהיום אין לנו שום בית-מקדש. זה הכל. על מה כל המהומה?"
הוא הביט עלי במבט לא מאמין. "מה? על מה את מדברת?"
עכשיו הייתי עוד יותר מבולבלת. "אני לא מבינה. על מה כל
הכעס? פשוט הזכרתי להם שבית המקדש הוחרב, שאינו קיים היום".
האיש פנה לשאר חבריו, ותרגם עבורם בגמגום ובקול רועד את דברי.
פתאום ההמולה התחדשה, אך אפילו בטונים גבוהים יותר מאשר קודם.
הנציג שלהם השתיק את רעיו, ושוב פנה אלי. "את בטוחה?"
לא הבנתי על מה הוא מדבר. "מה בטוחה? אם בית המקדש חרב?
ברור שאני בטוחה!", לא הצלחתי להסתיר את החיוך מעל פני. איזו סיטואציה מוזרה,
חשבתי לעצמי.
האיש שוב פנה לחבריו, ובטון דרמטי תרגם את דברי.
נראה היה שבשלב הזה סוף סוף הובן המסר, אך כעת התחיל מחזה שונה;
אישה אחת נפלה על האדמה, השניה פרצה בבכי קורע לב, גבר שעמד לידם הביט בי כלא
מאמין. קבוצה של שלושה גברים התחילו לדבר ביניהם בשקט, מילים מהירות, מבולבלות
ומתקשות להאמין; הילדים עמדו בצד, הביטו במתרחש במבוכה ניכרת; עוד אישה פרצה לפתע
בבכי נרגש; בעלה ניגש וחיבק אותה.
עמדתי מולם, והייתי המומה.
הרגשתי כאילו הבאתי אליהם בשורת איוב שהיתה קשה מנשוא. כאילו
בישרתי להם על מותו של אדם אהוב. עמדתי מול קבוצת יהודים שממש התאבלו על חורבן בית
המקדש שבירושלים!
התאור הזה תופס אותי בכל פעם מחדש לא
מוכנה. אני נחנקת מדמעות (ובדר"כ ממש זולגת אותן גם...).
אי אפשר שלא להזדהות עם כאב כל-כך
אוטנטי ואמיתי.
גם הם, כמונו, מעולם לא חוו את העבר
שבו בית המקדש עמד על תילו, אבל מכיוון שלא היה להם מושג שבית המקדש חרב, הם
דימיינו אותו עומד בירושלים ומחכה להם דורות על גבי דורות.
וההתפכחות, המים הקרים שזרקה להם
המציאות בפרצוף, היתה מעל ומעבר לכוחותיהם.
דורות על גבי דורות הם מחזיקים את
היהדות שלהם בשיניים, מקפידים על קלה כחמורה, ומחכים ליום שבו יגאלו ויאספו אל בית
המקדש בירושלים בארץ ישראל.
והם מגלים שאין. אין בית מקדש.
וזה כל-כך כואב.
{
ואני תמיד שואלת.
ואיפה אנחנו?
האם גם אנחנו
מסוגלים להרגיש את כאב האובדן? את החורבן?
כי באמת קשה כל כך להתגעגע למשהו שמעולם לא היכרנו, מעולם לא היה לנו.
{
ולכן, משנכנס אב,
ממעטין בשמחה.[20]"
לא מפסיקים לשמוח
בכלל, כי כתוב: "עִבְד֣וּ אֶת־ה' בְּשִׂמְחָ֑ה בֹּ֥אוּ לְ֝פָנָ֗יו
בִּרְנָנָֽה׃[21]"
אלא ממעטים את
השמחה, כדי לעשות מקום בתוכנו להרגיש את הכאב.
עכשיו זה הזמן.
ולכן, נתן לנו
הקב"ה את שלושת השבועות האלה שבין המצרים,
שנוכל להתחבר לאובדן
פרטי, לחורבן אישי, לכאב הפנימי... ואז נבין, ואז נרגיש.
ואז נשב ונבכה, את
הכאב הפרטי שלכם, ונחבר אותו לכאב של השכינה, ושל כולנו, של כל עם ישראל.
ושניפגש בע"ה
כולנו במהרה בימנו בבית המקדש השלישי (שמרו לי מקום לידכן).
חודש מנחם אב
מבורך – שנשכיל לזהות את הכאב, ולתת לו ביטוי הולם.
ה' יברך אתכן.
{
בשם
כל ישראל השיעור מוקדש
לעילוי נשמת אוה שלומית בת אילנה אסתר, דינה לאה בת מנחם מנדל, חיה אסתר חוה בת
שרה
רוח ה' תניחם בגן עדן
ולהבדיל
שיבדו לחיים טובים וארוכים
להחלמה מהירה ורפואה שלימה
ובריאות טובה גוף ונפש של הרב מנחם מאיר בן חנה, ירון בן רחל, אורנה בת דליה, אמיליה
בת אסתר, שרה סוליקה הדסה בת רות, תהילה חיה בת תמר, ומרים בת אינה פסיה יוכבד,
בתוך שאר חולי עמו ישראל
לזכות
המצפים לזרע בר קיימא
בנימין
לייב הכהן בן ביילה ומלכה ונורית בת שולמית
גל יצחק בן סמדר וניקול מרים בת שרה
ולזכות המצפים לזיווג הגון בר קיימא משורש נשמתם
אדל בת שמחה, דנדן דוד בן סמדר, בר אליעזר בן סמדר
{
לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר בע"ה
ב'נ לנשים באירועים ואחת לחודש סמוך לראש חודש עברי
פרויקט שיעורי
יַהֲדוּת וְהוֹרוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.
תגובות הארות והערות
יתקבלו בשמחה
{
מקורות נוספים:[22]
הרב לאו, י.מ.
(מייזליש, ש. עורך). (1998). יהדות הלכה למעשה. עמ' 305-304. ישראל: מודן
הוצאה לאור.
הרבנית מזרחי, ימימה. שיעורים כתובים
בדוא"ל למנויות.
ספריא: https://www.sefaria.org.il/
מקראות גדולות: https://library.alhatorah.org/
George M Slavich, PhD, Grant S
Shields, MA, Bailey D Deal, BA, Amy Gregory, EdS, Loren L Toussaint, PhD,
Alleviating Social Pain: A Double-Blind, Randomized, Placebo-Controlled Trial
of Forgiveness and Acetaminophen, Annals of Behavioral Medicine, Volume 53, Issue 12, December 2019, Pages 1045–1054, https://doi.org/10.1093/abm/kaz015
Understanding the stress response - Harvard
Health. (2022). Retrieved 28 July 2022, from
https://www.health.harvard.edu/staying-healthy/understanding-the-stress-response
[1] עפ"י הפסוק ממגילת
איכה א' ג': "גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב
עֲבֹדָה הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ
בֵּין הַמְּצָרִים."
[2] strait (מצר ים); isthmus
(מצר יבשה)
[3] תענית ד' ו'
[4] במדבר יד' א'-ד'
[5] מסכת תענית דף
כט'
[6] מיכה ג' יב': "לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין
תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר."
[7] במדבר כה' ו'
[8] שם, שם יד'-טו'
[9] שם, כב' ב'-ג'
[10] שם, שם לו'
[11] שם, שם מא'
[12] במדבר כג' יג'
[13] פ' פִּֽינְחָ֨ס:
במדבר כה' י' -- ל' א' (8/10)
[14] שם, שם ז'-ח'
[15] תהילים קל' א'
[16] מתוך ברכת
אשר יצר
[17] ר' Annals of Behavioral Medicine במקורות נוספים
[18] ר' Harvard Health במקורות נוספים
[19] מבצע
"שלמה" (י"ב סיוון התשנ"א, 24-25 במאי 1991) היה מבצע רכבת
אווירית לפינוי המלא של יהודי ביתא ישראל שהתרכזו בעיר אדיס אבבה. במשך 36 שעות
פינו 14,310 יהודים. המבצע נקרא על שם שלמה המלך, אשר על פי המסופר בתנ"ך,
פגש את מַלְכַּת שְׁבָא (ספר מלכים א', פרק י') שלטה גם על אתיופיה במאה העשירית
לפני הספירה.
[20] תענית ד' ו'
[21] תהילים ק' א'
[22] "כל המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה
לעולם". אבות ו' ו'
[© Smadar Prager, CGP]
Smadar Prager, Relationship Expert, CGP, is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 after graduating the four-year program in the Alfred Adler Institute in Israel. With a home-based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island, NY) focused on relationships with the self and in the Family:
Parenting · Marriage · Intimacy · Body & Eating Problems.
To contact or to schedule an appointment please mail smadarprager@gmail.com or call/text 917-513-1490.
WhatsAppMe🙋🏻♀️: https://buff.ly/2MZsuM3
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה