יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: נמוך זה לגמרי גבוה | לקראת שבועות ופרשת נשוא | ג' בסיון ה'תש"פ

בס"דיַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת

והפעם: הגיגים מעוגנים לקראת שבועות ופרשת נשוא

נמוך זה לגמרי גבוה

 למה ניתנה התורה דווקא במדבר? ולמה דווקא על הר?

ואיך זה קשור לזוגיות שלנו?

 

אנחנו במאה המטרים האחרונים של המסע שהתחלנו ביציאת מצרים, בפסח.

מסע של שבעה שבועות על עבודת המידות והכנה לקבלת התורה ב-ו' בסיון. ביום שישי.

למאה המטרים האחרונים האלה יש שם, קוראים להם שלושת ימי ההגבלה:
אלה שלושת הימים שלפני חג השבועות - חג מתן תורה. ימים שבהם תקדשו בני ישראל והכינו את עצמם לקבלת התורה.

דווקא בזמן הכי קשה של המסע, כשרואים את הסוף ורוצים כבר להוריד לחץ, לחלוץ נעליים, לשטוף פנים, להתרווח, דווקא עכשיו נדרשים לגייס עוד כוחות, למצוא אותם איפה שהוא בפנים, לגלות שלמרות שחשבנו שאין יותר כוח, הוא נמצא, אם רק רוצים.

מעין ניצחון הרוח על החומר.

וככה כתוב בספר שמות: ״וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה לֵךְ אֶל־הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם׃

וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל־הָעָם עַל־הַר סִינָי׃

וְהִגְבַּלְתָּ אֶת־הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל־הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת׃

לֹא־תִגַּע בּוֹ יָד כִּי־סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ־יָרֹה יִיָּרֶה אִם־בְּהֵמָה אִם־אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר׃

וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן־הָהָר אֶל־הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת־הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם׃

וַיֹּאמֶר אֶל־הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל־תִּגְּשׁוּ אֶל־אִשָּׁה׃[1]״

למרות שרוצים כבר לגעת – צריך להתאפק.

לא הכל מותר הכל, איפה שרוצים מתי שרוצים כמה שרוצים.

פעם, היו זמנים של ארוחות, היינו יושבים ליד השולחן ואוכלים. "אֵין משׁיחין בשׁעת הַסְּעוּדָּה.[2]"

היה כבוד לעצמנו, לאוכל.

היום כל אחד אוכל מתי שהוא רוצה, איפה שהוא רוצה. אנשים אוכלים בעמידה, באוטובוס, במכונית, בחדר מול המחשב, על הספה מול הטלוויזיה.

טונה תוכניות בישול. משחיתים כמויות אדירות של מזון.

אין גבולות.

והתורה אומרת: עכשיו תגבילו!

{

גבולות, זה קונספט שהולך ונהיה זר יותר ויותר בדורות האחרונים.

לא רוצים גבולות -- לא רוצים להגביל.

הנטייה היא לפרוץ את הגבולות – ואז הכל פרוץ.

כבר לא נשאר שום דבר שהוא מוסתר, משהו מעניין לגלות אותו, משהו מוצנע, לא של כולם אלא שייך רק למי שזה שייך לו.

יש כעס גדול על גבולות – לא רוצים אותם.

רוצים חופשי. רוצים להתיר את הכל. הכל בסדר והכל מקובל.

אבל זה לא העולם האמיתי שבו אנחנו חיים.

כי יש לנו בטבע אור וחושך, טוב ורע – יש מותר ואסור.

איש ואישה שייכים אחד לשני ואחת לשנייה – הם לא מותרים לכולם, אלא רק אחד לשנייה.

וגם ביניהם, יש הגבלות.

לא כל הזמן. לא תמיד. יש זמנים שמותר ויש זמנים שבהם מגבילים.

זה הסוד של התורה לזוגיות שתחזיק לאורך ימים ושנים בטוב ובנעימים.

זה סוד לשימור התשוקה.

"מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה מפני שרגיל בה וקץ בה אמרה תורה תהא טמאה שבעה ימים כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה [3]"

וזה מעניין שדווקא בימים אלה שחלות עלינו כל כך הרבה הגבלות בגלל הקורונה, באה והתורה ומדברת איתנו על הגבלות.

כי הגבלות זה לא דבר רע – זה בשבילנו, לטובתנו, לשמור עלינו, על האושר שלנו. על הבריאות שלנו.

אומרת לנו, כן קורונה, כן לכתר, לכתר המלכות – המלכות של הקב"ה על העולם.

{

אז למה צריך להגביל את ההר?

כי בשעת מתן תורה ירד עליו הקב"ה בכבודו ובעצמו, ולכן צריך לקדש אותו.
קדוש, מלשון מובדל, מופרד. כמו שכתוב בתהילים: "וְאַתָּה קָדוֹשׁ -- יוֹשֵׁב, תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל.[4]"
צריך לשים חיץ, גבול בינו לבין השאר.

אבל למה בחר הקב"ה דווקא בהר סיני?

יש מדרש מקסים על תהילים ובו מסופר מדוע נבחר דווקא הר סיני להיות זה שעליו תינתן התורה לעם ישראל. וכך כתוב:

"ר' נתן אומר כיון שביקש הקב"ה ליתן תורה לישראל, בא כרמל מאספמיא (ספרד, המקום הרחוק ביותר שידוע), ותבור מבית אלים, זהו שנאמר בקבלה חַי אָנִי נְאֻם הַמֶּלֶךְ ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ כִּי כְּתָבוֹר בֶּהָרִים וּכְכַרְמֶל בַּיָּם יָבוֹא. (ירמיה מו יח) ,

זה אומר נקראתי הר תבור, עלי נאה שתשרה שכינה, לפי שאני גבוה מכל ההרים, ולא ירדו עלי מי המבול,

וזה אומר אני נקראתי הר הכרמל, עלי נאה שתשרה שכינה, לפי שאני נתמצעתי בתוך, ועלי עברו את הים,

אמר הקב"ה כבר נפסלתם לפני בגבהות שיש בכם, כולכם פסולים לפני,

אין רצוני אלא בסיני שהוא שפל מכולכם, שנאמר מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ (ישעיה נז טו) , וכתיב כִּי רָם ה' וְשָׁפָל יִרְאֶה וְגָבֹהַּ מִמֶּרְחָק יְיֵדָע (תהלים קלח ו).[5]"

{

נשאלת השאלה למה מבקש הקב"ה הר שהוא שָׁפָל ולא הר גָבֹהַּ כיאה למלכו של העולם?

כתוב בילקוט שמעוני לפסוק  מתהילים קלח': " בוא וראה שלא כמדת הקב״ה מדת ב״ו, מדת ב״ו גבוה רואה את הגבוה ואין גבוה רואה את השפל אבל מדת הקב״ה אינו כן הוא גבוה ורואה את השפל שנאמר כִּי רָם ה' וְשָׁפָל יִרְאֶה וְגָבֹהַּ מִמֶּרְחָק יְיֵדָע, א״ר אלעזר כל אדם שיש בו גסות הרוח שכינה מיללת עליו שנאמר וגבוה ממרחק יידע.[6]"

הקב"ה לא אוהב גאוותנות. זחיחות דעת וגאווה מביאות לנפילה מוסרית.

זה גורם לאדם שיחשיב את עצמו יותר מאשר את האחר – פועל יוצא הוא פגיעה באחר.

אם כבר להגביה מישהו, תגביה את האחר.

יש

 סיפור נהדר שני בניו של האדמו"ר הרביעי של חב"ד, אדמו"ר המהר"ש[7], רבי שמואל שניאורסון זצ"ל. האח הקטן היה גבוה יותר מהאח הגדול.

תוך כדי משחק האח הגדול, הרז"א[8], לימים רבי זלמן אהרון שניאורסון, חופר בור קטן ומעמיד בו את אחיו הצעיר הרש"ב[9], רבי שלום דוב בער, מי שלימים יהיה האדמו"ר החמישי של שושלת חב"ד.

הרש"ב פרץ בבכי.

מששמע זאת אביהם הרבי מהר"ש את הבכי, יצא  החוצה וגילה מה קרה.

"אני מבוגר ממנו, אבל הוא גבוה ממני, וזה לא הוגן! - טען הרז"א - הכנסתי אותו לבור וכך נהיה שווים בגובה".

אמר לו האבא המהר"ש "ככה לא מתנהגים. אם אתה רוצה להיות גבוה, תיקח כיסא ותעמוד עליו.

אם תגביה את עצמך, לא תצטרך להשפיל את אחיך כדי להיות גבוה ממנו.[10]"

אז כן, התורה שלנו מורה לנו לא להתנשא על האחר. גאווה OUT.

ובכל זאת, ככה פותחת התורה את הפרשה שלנו.

הפרשה השנייה של חומש במדבר: נָשֹׂ֗א[11]: "נָשֹׂ֗א אֶת־רֹ֛אשׁ בְּנֵ֥י גֵרְשׁ֖וֹן גַּם־הֵ֑ם לְבֵ֥ית אֲבֹתָ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָֽם׃"

עכשיו הגיע זמן התפקדות בני שבט לוי – בנפרד משאר בני ישראל.

כי הם קדושים בתוך עם ישראל, והכוהנים קדושים בתוכנם, והכהן הגדול קדוש מכולם.

קדוש, במובן, מובדל, נפרד.

{

אבל מעבר להתפקדות יש כאן שימוש במילה מאוד ספציפית: נָשֹׂ֗א.

לשאת את הראש, להרים את הראש, להכיר בחשיבות עצמכם.

כמו שמסביר ר' בחיי[12] לתחילת פרשת בַּמִּדְבַּר[13]:  " שְׂא֗וּ אֶת־רֹאשׁ֙ אמר הקב"ה לא חבבתי אומה יותר מכם לפיכך נתתי לכם תלוי ראש, כשם שיש לי תלוי ראש על כל באי עולם שנאמר (דברי הימים א כ"ט[14]) לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ, לקיים מה שנאמר (תהלים קמח) וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ, וכן הוא אומר (דברים כ"ח) וּנְתָנְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כׇּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ."

אבל הרגע אמרנו שהקב"ה מתעב גאווה. אז איך זה מסתדר?

יש הבדל בין הכרה בערך עצמך, לבין התנשאות על האחר:

זו לא צביעות, או מוסר כפול -- אלה פשוט שני מושגים שונים.

אדם יכול הכיר בערך עצמו בלי להתגאות: כִּי רָם ה' וְשָׁפָל יִרְאֶה.

רק מי שהוא במצב של רוממות מתוך תחושת ערך עצמי פנימית – יכול להתייחס לאחר כאל שווה ערך.

האמת היא שרק לאנשים בעלי ערך עצמי גבוה אין צורך להתגאות על אחרים.

מי שיש לו צורך להתגאות על האחר, זה בגלל שיש לו רצון להיות יותר מהאחר, והדרך היחידה שיש לו היא להקטין את האחר כדי להרגיש בעל ערך.

רק אנשים ענווים מסוגלים לקבל עזרה ממישהו אחר.

אדם שמלא בגאווה, חושב שהוא יודע הכל. ומכאן, גם שאין אף אחד שיכול להציע לו משהו חדש.

והתורה רוצה להדגיש לנו, ששפלות, במובן של ענווה, זוהי תכונה שהקב"ה מאוד מחבב.

אחרי הכל ה' בחר במשה רבינו ע'ה להיות היחיד מכל בני התמותה שאיתו הוא דיבר פנים אל פנים,

"וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים.[15]"

אבל האמת היא שלא ממש פנים אל פנים כמו שאנחנו חושבים, כי הרי לקב"ה אין לו צורה ואין לו דמות...

שמו שכתוב בספר שמות, כשבקש משה רבינו מה': "וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ." והקב"ה ענה לו: "וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי.[16]"

ולמה זכה לזה רק משה רבינו? כי הוא היה ענו. הוא היה ההיפך הגמור מגאווה.

ככה כתוב: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד--מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.[17]"

{

וזה מסביר לנו מדוע דווקא המדבר נבחר להיות המקום שבו עם ישראל קיבל את התורה.

אנחנו יודעים שבני ישראל נמצאים במדבר כבר מספר שמות, ולאורך כל ספר ויקרא,

למה דווקא עכשיו שמים דגש על ה-במדבר? שהקדישו לו ספר שלם...?

בגלל תכונת הענווה שלו.

הרב יובל כהן אשרוב אומר שזה בגלל ש:"כל הדברים הגדולים של עם ישראל: יצירת העם, נבואת משה רבנו, ומתן תורה – שהוא לב ליבו של העם היהודי -- קורים במדבר."

אנחנו יודעים, שהרי התורה ניתנה במדבר, כי רק מי שיכול לעשות עצמו הפקר, ולתת לכל אחד לדרוך עליו כמו המדבר, יכול לקבל את התורה. וכך כתוב במדרש רבה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי[18] אלא כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר אינו יכול לקנות את החכמה והתורה. לכך נאמר במדבר סיני:[19]"

הרבי מלובביץ' מוסיף ומסביר לנו שבמעגל השנה פרשת במדבר נקראת תמיד לפני חג השבועות[20], תמיד לפני שמבחינה רוחנית חווים שוב את מתן תורה "שהרי ברוחניות התורה ניתנת מחדש בכל שנה בחג השבועות", ולכן חייבים להסב את תשומת הלב לעובדה "שהתורה לא ניתנה במקום יישוב, אלא במדבר."

לפי הרבי מלובביץ' אנחנו לומדים מזה שני דברים:

1. "דברי תורה צריכים להתקבל ולהיקלט ללא שום דעות קדומות או מניעים זרים."

כפי שהמדבר הוא מקום של שממה מוחלטת, כך צריכה להיות גם הקרקע שעליה יוכלו להתקבל דברי התורה. צריך ראש פתוח  ונקי מהשפעתם של אנשים אחרים, כדי שאפשר יהיה ליישם "נַעֲשֶׂה וְ(אחר כך) נִשְׁמָע[21]".
ו-2. "חובה להפוך כל 'מדבר רוחני' ל'מקום יישוב' רוחני לבני אדם".

הרבי מלובביץ' מסביר שזהו עיקרון יסודי ליהדות. לא רק שהתורה יכולה להגיע לכל מקום, וגם לאלה הרחוקים ממנה מאוד, מה שהוא קורא לו 'מדבר רוחני'. אלא יותר מכך, חובה להגיע עם התורה לכל יהודי וליישב כל שממה רוחנית. 

{

אבל עדיין , למה להקדיש לזה שם של חומש שלם? מדרש במדבר רבה[22] נותן לנו זווית נוספת:

מ

דוע נתנה התורה במדבר?

וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי

למה במדבר סיני?

מכאן שנו חכמים, בג' דברים ניתנה התורה:

באש

ובמים

ובמדבר

באש מנין?

(שמות יט) וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ וגו'.

ובמים מנין?

שנאמר (שופטים ה) גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם.

ובמדבר מנין?

וידבר ה' אל משה במדבר סיני

ולמה ניתנה בג' דברים הללו?

אלא, מה אלו חנם לכל באי העולם, כך דברי תורה חנם הם, שנאמר (ישעיה נה): הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם.

דבר אחר:

וידבר ה' אל משה במדבר סיני

אלא כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר, אינו יכול לקנות את החכמה והתורה, לכך נאמר: בְּמִדְבַּר סִינַי:

עפ"י מדרש רבה, התורה ניתנה במדבר דווקא מפני שני טעמים:
א) הלומד תורה חייב לשים את עצמו כמדבר הזה שהכול דשים בו.

ב) ללמדנו שהתורה נותנת חיים לכל באי העולם והכול שווים בה.

המדבר, לא רק שהוא מקום שומם שאף אחד לא גר בו, לפי המדרש הוא אינו שייך לאף אחד, כמו האש, והמים. וכמו שאלה חינם, כך גם המדבר. כך גם התורה. כל מי שרוצה יכול ללמוד תורה – היא חינם לכל תושבי העולם.

אמנם, התורה כמו המדבר, חינם – כל דיכפין ייתי וילמד, אבל כדי לקנות את דברי התורה, כדי להפנים אותם, כדי להתחבר אליהם ולהפוך את התורה לחלק ממך, צריך להיות הפקר. צריך להיות מדבר.

מה פירוש?

שוקי גלזמן מגרעין לוד כותב: "האדם הנע-ונד בין שתי הקטבים של: "וַיִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקִים בָּרָא אֹתוֹ"[23], מחד-גיסא. מאידך-גיסא: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים.[24]" גאווה וצניעות משתובבים בנפשו ונשמתו. כאשר האדם רוצה באמת ללמוד ולהיות חלק מהתורה, עליו להפקיר את עצמו, את אישיותו. על-מנת שיוכל לקבל מהתורה, כאשר האדם עומד על דעתו והאגוֹ העצמי שלו מכווין את דרכו, הוא לא יוכל לקבל מהאחר. נותן התורה משה רבנו, אשר זכה למדרגה הגבוהה מכל שראיית ה' פנים אל פנים, נאמר עליו: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה"[25]. מכוח הענווה ניתן לקבל חכמה, ההיפך מכך הגאווה שחוסמת ומרחקת.[26]"

{

המדבר מלמד אותנו להיות צנועים, ענווים, לא גאוותנים, לא יהירים.

קשה לשמור על יחסים טובים עם הילדים שלנו ועם בני הזוג שלנו אם לא באים ממקום נמוך, מהמדבר.

ביחסים, המקור לכל המריבות וכל חילוקי הדעות הוא פגיעה בערך.

כלומר...., נעלבים.

כשהאדם השני, העומד מולי, בין אם זה הבן זוג שלי, או השכנה שלי, או הילד שלי, אומרים משהו או עושים משהו שמעליב אותי – אז יש תחושה של "נפגעתי".

אבל מה זה כאן בדיוק שנפגע?

מה שנפגע כאן הוא הערך שלי, או בלשון פשוטה: ה'אגו' שלי.

וככל שהאגו יותר גדול, ככה נפגעים יותר – זה ענין של שטח פנים... השכבה החיצונית של גוף כלשהו. אז ככל שהגוף גדול יותר, יש לו שכבה חיצונית גדולה יותר. וזה ענין של סבירות סטטיסטית: אם אני זורקת 10 כדורי פינג פונג על קיר ששטחו מטר מרובע אחד, או על קיר ששטחו 3.5 מ"ר ממרחק של 10 מטרים, הסבירות שיותר כדורים יפגעו בקיר הגדול יותר, כמובן גבוהה יותר. לא צריכים להיות גאונים גדולים כדי להבין זאת בהגיון פשוט.

על העיקרון הזה עובד הלוטו, והטוטו. כולם יודעים שאם קונים יותר כרטיסי לוטו יש סיכוי גבוה יותר לזכות. אם לא בפרס הגדול, אז לפחות במשהו 😊

כשמישהו נפגע, הנטייה היא לפגוע בחזרה.

אחת הדרכים לפגוע בחזרה היא להקטין את האחר כדי להרגיש יותר טוב עם המגרעות שלנו.

בין אם אנחנו עושים את זה בשקט בינינו לבין עצמנו, ובין אם אנחנו עושים את זה בפועל.

אם אנחנו מעוניינים באווירה טובה בבית, ביחסים טובים עם הילדים ועם בני הזוג שלנו, זה יהיה קצת קשה להשיג אותם אם אנחנו נפגעים לעיתים תכופות, ומגיבים אינסטינקטיבית, ופוגעים בחזרה.

וזה קל כל-כך, במיוחד עם האנשים הקרובים אלינו – אנחנו מכירים את כל נקודות התורפה, את כל הכפתורים האדומים, את כל המיתרים הרגישים. בשבריר שניה אנחנו שולחים חץ, ופוגעים. או נוגעים עם האצבע בדיוק בפצע המודלק, או שעוד לא הגליד.

{

הנשיאה, היא הנשואים.
אנחנו נשואים כי הוא נושא אותה והיא נושאת אותו. לא כמו ארנק של גוצ'י, אלא נושאת בזהירות את הכאבים, והפחדים, והצורם להרגיש בטוח. בזהירות ברגישות, ככה, כמו נורה שבירה.
רק אז אלו נשואים שנושאים ומרימים את הזוגיות מעלה מעלה.  

{

יש לנו שלושה ימים אחרונים של עבודת המידות.

להיות ראויים לכתר התורה.

כתוב בפרקי אבות ד' ג':

"שְׁלשָׁה כְתָרִים הֵם, כֶּתֶר תּוֹרָה וְכֶתֶר כְּהֻנָּה וְכֶתֶר מַלְכוּת,[27]"

שניים עוברים ביוחסין, מלכות, וכהונה. אבל כתר תורה – כל אחד יכול.

כמו שכותב הרמב"ם[28]: "בשלשה כתרים נכתרו ישראל, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, כתר כהונה זכה בו אהרן... כתר מלכות זכה בו דוד... כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל, שנאמר 'תורה צווה לנו משה מורשה קהלת יעקב'."

אבל צריך לעשות את עצמו כלי לקבלת התורה: נמוך וענו.

כי התורה מגיעה מלמעלה, וכדי לקבל משהו מגבוה צריך להנמיך את עצמנו.

רק ככה נוכל לקבל את הגבהים העצומים של התורה.

לגבוה מבפנים ממקום נמוך – לא על חשבון אחרים.

חייבים לעבוד על מידת הגאווה, לעשות עצמנו מדבר. הר סיני. שניהם, נמוכים כי הם כל כך גבוהים.

הרב זלמן ברוך מלמד, ראש ישיבת בית אל, ורב הישוב בית-אל שבחבל בנימין, כותב כך:

"המידות הראשיות הטעונות תיקון הן הגאווה, הכעס, הקנאה והתאווה.

הגאווה היא הנטייה לעסוק בעצמו, לטפח את מעמדו, להחשיב את עצמו. אדם יכול להתגאות בשכלו ובמעלות רוחניות אחרות שלו, והוא מתנפח מגאווה בשל כך. והגאווה היא מידה מגונה ביותר.

התורה הזהירה מפניה ואמרה: "וְרָם, לְבָבֶךָ; וְשָׁכַחְתָּ אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ,[29]". הגאה עסוק בעצמו, בכבודו, במעלותיו ושוכח את הכל, שוכח את העיקר, שוכח את ה' אלוקים הנותן לו את כל מעלותיו. הגאווה היא רעה חולה שמוציאה את האדם מן העולם. כל מעייניו נתונים לעצמו, ובמקום להיות מלא בשאיפות אידיאליות, בתוכן ענייני, הוא עסוק בעצמו ונעשה עבד לנטיית הגאווה שבקרבו והיא הורסת כל מגמה טובה. הגאווה עושה חיץ בינו ובין העולם.

אמרו חכמים: "כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוֹת הָרוּחַ", אָמַר הקב"ה: "אֵין אֲנִי וְהוּא יְכוֹלִים לָדוּר בָּעוֹלָם [30]". הוא דוחק את רגלי השכינה. חכמים התבטאו כלפי בעלי הגאווה בחריפות נוראה, הם אמרו: "כּוֹל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ, רָאוּי לְגוֹדְעוֹ כַּאשִׁיָרה[31]", הגאווה היא כעין עבודה זרה.

(כתוב במשלי) " תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב[32]"?

על כן צריך להתרחק מהגאווה אל הקצה השני, "מְאֹד מְאֹד הֲוַוי שֵׁפֶל רוּחַ[33]". בלי התבוננות, בלי טיפול ונקיון יסודי במידה זו, אי אפשר להתרחק ולהשתחרר ממנה. אבל כאשר אדם בוחן את עצמו, ולומד על מצווה זו וחסרונותיה, והוא מתרחק ומצליח לכבוש את הגאווה, הרי הוא נעשה לאדם אחר, לא פגיע, לא רגיש ולא תלוי בכבוד, אלא משוחרר מהתלות הזו, אדם שלם ומאושר יותר."

{

גם הר סיני, שעליו ניתנה התורה, שאפילו שהוא הר ומורם מאדמת המדבר, הוא עדיין ההר הכי נמוך במדבר במטרים, והוא גם ההר הכי נמוך בהתנהגותו, צנוע .

גם הר, צריך להיות צנוע.

אסור לבלבל בין ענווה וצניעות, לבין עמדה בכירה, תפקיד חשוב.

גם כאן וגם כאן, לא בכוחות עצמך הגעת. קיבלת. במתנה.

גם את הכישרון וכוחות הנפש לשבת וללמוד ולהתקדם ולרכוש השכלה ותפקידי מפתח – גם זו מתנה מהקב"ה.

ולכן, דווקא מי שנמצא בעמדה גבוהה, שמתוקף תפקידו הוא מורם מעם, צריך להיות ענו וצנוע במיוחד.

וכדי שלא נשכח, מקדישה התורה חומש שלם לעניין. חומש במדבר.

לנזכור תמיד שהבחירה של הקב"ה, מלך מלכי המלכים, לא היתה באולם הכי מפואר, עם הקייטרינג הכי מפואר, אלא במקום הכי נמוך, על ההר הכי פשוט, הכי צנוע, הכי ענו.

זה שלא אכפת לו שדורכים עליו.

זה שלא גדל בו כמעט כלום – כי אפשר לגדל בו הכל. תלוי מה זורעים ועם מה משקים.

רבי יהודה ליווא בן בצלאל, המהר"ל מפראג[34] כותב: "ראויים היו ישראל לקבל את התורה במדבר דווקא, כי 'אדם' הוא על שם 'אדמה'. כאשר אין לו תורה, הוא נחשב כמדבר, שאין בו עשב וצמחייה. מפני החיסרון הזה ניתנה לו התורה להשלימו, ואז האדמה מוציאה אילנות וצמחים."

מזה אנחנו מבינים שהתורה ניתנה דווקא במדבר כדי לרמוז לנו שאדם ללא תורה נחשב כמו מדבר שאין בו כל עשב וצמח.

לכן ניתנה לו התורה שעל-ידה הוא מפסיק להיות בבחינת 'מדבר' ונעשה כאדמה פורייה שמצמיחה אילנות וצמחים.

{

בשיחת שבת לפרשת נשוא תשמ"ד, אמר הרבי מליובאוויטש ש"פרשת נשא נקראת תמיד בסמיכות לחג השבועות, ויש לכך רמז  בשם הפרשה: נשא מלשון התנשאות והרמה. הדבר רומז שהתורה מגביהה את האדם ממגבלות הבריאה, כמאמר חז"ל (גיטין סב) שתלמידי החכמים נקראים מלכים."

אבל כדי לזכות בתורה הזו, אומר הרבי מליובאוויטש, "הלומד תורה צריך לחוש התבטלות, בבחינת " וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה[35]", ואז הוא זוכה ל" פְּתַח לִבִּי בְּתוֹרָתֶךָ, ".

כאשר אדם לומד תורה מתוך התבטלות הוא זוכה שהתורה נעשית שלו והיא נקראת על שמו."

היכולת להיות נמוך, שפל, עניו, אפשרית רק עבור מי שנמצא גבוה בתוך תוכו.

רק אז הוא לא זקוק לאישורם של האחרים – ויש לו את היכולת לתת.
להנמיך את עצמו עבור האחר מהמקום הגבוה.

{

נוהגים בשבועות לאכול מאכלי חלב.

הרב הרצל חודר מהידברות[36] אומר שחלב זה ראשי תיבות: "לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ.[37]"

אחת הסיבות היא שהתורה נמשלה לחלב: "דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ [38]"

חלב הוא המזון הראשוני שמקבל כל אדם, הוא יונק חלב, וזה מספק לו את כל מה שהוא צריך כדי לגדול ולהתפתח.

זוהי התורה. משהו לבן טהור זך ונקי שמספק לנו את כל מה שאנחנו צריכים כדי לגדול נכון.

ועוד אנקדוטה מעניינת שלמדתי היום: גבינה אפשר לעשות רק מחלב של בהמות כשרות.

רק חלב כזה יכול להתגבש לכדי משהו יציב ומייצב.

ותחשבו על זה.

נאחל לכולנו חג שבועות של עליה ושל קבלת התורה בשמחה ובפנימיות.

{

חופשי זה לגמרי לבד[39]

עשרים וארבע שעות ביממה

למדנו את ואני את כל החוכמה

לא ידענו ללמוד בעל פה

שאחד ואחד זה בעצם הרבה

עשרים וארבע שעות ביממה

בנינו חומה של בדידות איומה

אז הלכנו ללמוד כל אחד בנפרד

שחופשי זה בעצם לגמרי לבד

חופשי זה לגמרי לבד

עשרים וארבע שעות ביממה

טעות חזרה בטעות על עצמה

מי ידע בסופו של חשבון

שאחד ואחד זה בעצם המון

חופשי זה - חופשי זה לגמרי לבד

אז הלכנו ללמוד כל אחד בנפרד

שחופשי זה בעצם לגמרי לבד

{

בשם כל ישראל השיעור מוקדש לזכות המצפים לזרע בר קיימא

חיים בן פיגא ציביה ואסתר לאה בת צילי

גל יצחק בן סמדר וניקול מרים בת שרה 

ולהבדיל לבריאות טובה גוף ונפש ורפואה שלימה של אמיליה בת אסתר, רון בן באשה, שי חיים בן דורית, שאהלה שולה בת זינת, מאיה בת חלי, משה בן שרה, ופזית בת נעמי בתוך שאר חולי עמו ישראל

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה 

על הנס הגדול שעשה איתי.

תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה

{

מקורות:[40]

הרב אשכנזי, שניאור. (15.5.20). אבא מסוג אחר: לאן נעלמו ילדיו של משה רבנו? שיעור לפרשת במדבר תש"פ. מבוסס על לקו"ש כג/58.

באבער, שלמה מלבוב. מדרש תהילים, שוחר טוב, מהדורת בובר. וילנא, תרנ"א 1908 - 1909.

גלזמן, ש. (22.5.2012). פרשת במדבר - המדבר כמקום נתינת התורה. אוחזר מתוך: http://www.glod.org.il/blog/פרשת-במדבר-המדבר-כמקום-נתינת-התורה

הרב בלוי, ש. ד. (עורך). (ה'תשע"ב). פרקי אבות מִילֵּי דַּחֲסִידוּתָא. עמ' צא'-צג'. כפר חב"ד: לדורות הוצאה לאור.

הרב הכהן אשרוב, י. (תשע"ה). פרשת במדבר. אוחזר מתוך: http://www.besodh.com/פרשת-במדבר

לוצאטו, מ. ח. (ה'תש"ע). ספר מסילת ישרים: שער הענווה. עמ' רכג-רמג. ירושלים: הוצאת ספרים פלדהיים.

הרב מילר, חיים. (2007). חמישה חומשי תורה. ספר במדבר. גדולי המפרשים ומשנתו של הרבי מליובאוויטש. מהדורת לבייב, קול מנחם.

הרב מלמד, זלמן. ברוך. (טו' שבט ה'תשס"ב). מסילת ישרים 21: תיקון מידת הגאווה. אוחזר מתוך: http://www.inn.co.il/Articles/Article.aspx/546

מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך http://mg.alhatorah.org/

ד"ר רוזנברג, יהושוע. מנחם. (אין תאריך). אנציקלופדיה יהודית: במדבר. אוחזר מתוך:  http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=2635

הרב ברוד, אליעזר. (עורך). (א' סיון התשע"ד). שיחת השבוע. פרשת נשא. מן המעיין. גיליון מס' 1430. עמ' 2. צערי אגודת חב"ד – המרכז.

---

[1]  שמות יט' י'-טו'

[2]  שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קע, סעיף א: "אין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט..."

[3]  תלמוד בבלי, גמרא, מסכת נידה, לא' ב'

[4]  תהילים כב' ד'

[5]  מדרש תהילים שוחר טוב, מזמור סח' [ט], עמ' 318

[6]  ילקוט שמעוני לתהילים קלח' ו'

[7]  רבי שמואל שניאורסון, מכונה "אדמו"ר המהר"ש" ר"ת: מורינו הרב שמואל (ב' באייר ה'תקצ"ד - י"ג בתשרי ה'תרמ"ג; 11 במאי 1834– 26 בספטמבר 1882) היה אדמו"ר רביעי בשושלת חב"ד.

[8]  רבי שניאור זלמן אהרן שניאורסון (מכונה: הרז"א) (י"ט תמוז תרי"ח - י"א חשוון תרס"ט) היה בנו של אדמו"ר המהר"ש, ואחיו המבוגר של אדמו"ר הרש"ב. נודע בכשרונותיו המצויינים, וכתב במשך חייו חידושי תורה רבים, אך שרף אותם קודם הסתלקותו והורה לטמון את האפר בקברו.

[9]  רבי שלום דובער שניאורסון - האדמו"ר הרש"ב (כ' חשוון תרכ"א (5 בנובמבר 1860) - ב' ניסן תר"פ (21 במרץ 1920)) הוא האדמו"ר החמישי בשושלת אדמו"רי חב"ד, בנם של רבי שמואל (האדמו"ר המהר"ש) ורבקה שניאורסון. ייסד את ישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש, אם ישיבות חב"ד בעולם.

[10]  עפ"י הרב יוחנן בוטמן, שליח הרבי בחדרה.

[11] פרשת נָשֹׂ֗א: במדבר ד' כא' – ז' פט' (2/10 ; 176 פסוקים)
הפרשה הכי ארוכה בתורה . היא ממשיכה את הפרשה הקודמת בְּמִּדְבָּר  שבה החל מפקד בני ישראל, שעל שמו גם קרוי החומש הזה: חומש הפְּקוּדִים, על שם שני המפקדים שנערכו בו, אחד בתחילת החומש בפרשת בְּמִּדְבָּר כשנה אחרי יציאת מצריים ואחרי בנית המשכן. והשני בפרשת פנחס, בסוף הספר, שלושים ושמונה שנים אחר-כך, לקראת הכניסה לארץ ישראל.

הפרשה שלנו עוסקת במפקד משפחות הלויים: קְהָ֔ת גֵרְשׁ֖וֹן ומְרָרִ֔י, ותפקידם בעבודת המשכן וכליו במסעות במדבר.

עוד בפרשה שלנו: פרשת סוטה, פרשת נזיר, מתנות הנשיאים, והתגלות הקב"ה למשה מבין הכרובים שעל הכפורת של ארון העדות.

[12]  ר' בחיי, רבינו בחיי, רבנו בחיי בן אשר אבן חלואה (ה'ט"ו, 1255 - בסביבות ה'ק', 1340), היה פרשן מקרא מוערך ומקובל מחוג מקובלי גירונה. נמנה עם משפחת הרבנים חלואה וחי בסראגוסה שבספרד.

[13]  פרשת בַּמִּדְבַּר: בַּמִּדְבַּר א' א' – ד' כ' (1/10 ; 159 פסוקים)

[14]  דברי הימים א כט' יא': "לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ. "

[15]  דברים לד' י'

[16]  שמות לג' יח' ; כ'

[17]  במדבר יב' ג'

[18]  במדבר א' ב'

[19]  מדרש רבה במדבר פרשה א' פסקה ז'

[20]  שולחן-ערוך אורח-חיים תכח, ד'

[21]  שמות כד' ז'

[22]  מב"ר א' ז'

[23]  בראשית א' כז'

[24]  שם ז'

[25]  במדבר יב' ג'

[26]  גם הרמב"ן הדגיש זאת לבנו באיגרתו המפורסמת, בשבח מעלת מידת הענווה

[27]  מסכת אבות ד' ג'

[28]  רמב"ם, הלכות תלמוד תורה ג' א'

[29]  דברים ח' יד'

[30]  סוטה ה' ע'א

[31]  סוג של עבודה זרה: גידול גבהות של ע"ז, שם

[32]  משלי טז' ה'

[33]  פרקי אבות ד' ד'

[34]  המהר"ל מפראג, רבי יהודה ליווא בן בצלאל (נולד בסביבות 1520, ה'ר"פ[1] – ספטמבר 1609, י"ח באלול ה'שס"ט), המוכר בכינויו מהר"ל (מורנו הגדול רבי ליווא) מפראג (בספרות הגרמנית כונה "רבי לֵב הגבוה")[2], היה רב, פוסק הלכה, מקובל והוגה דעות, מגדולי ישראל הבולטים בתחילת העת החדשה (בחלוקת התקופות המקובלת בספרות הרבנית, המהר"ל משתייך לתחילת תקופת האחרונים). (ויקיפדיה).

[35]  בבלי, ברכות יז'

[36]  סרטון וידאו בווטסאפ

[37]  תהילים צב' ג': "לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת."

[38]  שיר השירים ד' יא': "נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן."

[39]  בשיעור הקשבנו לשיר "חופשי זה לגמרי לבד". מילים: יעקב גלעד ; לחן: יהודה פוליקר ; ביצוע מקורי: להקת בנזין. בחרתי בביצוע של יהודה פוליקר מהופעה חיה בקיסריה בשנת 1997: https://www.youtube.com/watch?v=t7o0dP1VrO8

[40]  "כל המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם". אבות ו' ו'

[© Smadar Prager, CGP]

---

www.smadarprager.com

Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Emotion Focused Psychotherapist since 1998 after graduating the four-year program in the Alfred Adler Institute in Israel.  With a home-based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island) she focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.

To contact or to schedule an appointment please email smadarprager@gmail.com or call/text 917-513-1490.

I'd love to hear from you.