בס"ד

­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת

והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת אמור

לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה
אנחנו הנשים קיבלנו יכולת אדירה של שיחה.
אבל כדי לבנות את הבית בחוכמה אנחנו צריכות לדעת איך להשתמש ביכולת הזו בצורה חיובית.

השיעור מוקדש לבעלי היקר שיחי', עופר בן חיה, לכבוד יום הולדתו שחל בשבת פ' אמור. 

אנחנו נמצאים בימי חודש אייר, שהוא כגשר בין חודש ניסן לחודש סיון - בין יציאת מצרים למתן תורה.

ודווקא בפרשה ששמה אמור – אני רוצה לדבר על מעלת השתיקה.

פרשת אֱמֹ֥ר[1] ממשיכה את הקו של הפרשות הקודמות, ושל כל חומש ויקרא, וגם היא עוסקת בקדושה.

אם בפרשות הקודמות עסקה התורה בקדושה של עם ישראל כולו, ואיך להיות מובדלים משאר העמים וראויים לשכינה שתשכון בתוכם, הרי שהפרשה שלנו, פרשת אֱמֹ֥ר עוסקת בקדושה של הכוהנים בלבד, שהם קדושים בתוך עם ישראל, כלומר מובדלים מכלל העם, ושל הכוהן הגדול המובדל אפילו מן הכוהנים.

וכך היא פותחת: "וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֱמֹ֥ר אֶל־הַכֹּהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לְנֶ֥פֶשׁ לֹֽא־יִטַּמָּ֖א בְּעַמָּֽיו׃"

{

קשה להתעלם מהקשר שבין המסר של פרשות השבוע שלנו למה שמתרחש בעולמינו.

הפרשות מדברות על קדושה, על נבדלות – וגם אנחנו נדרשים להבדיל את עצמנו מאחרים. להפריד. לבודד.

וכמונו בימים אלה, גם ההפטרה של הפרשה שלנו, מתייחסת לתקווה של מה שיקרה אחרי שכל הרע הזה יסתיים. שנחזור לימים הטובים של פעם. מזמן....

בהפטרה הנביא יחזקאל מדבר[2] על כך שבבית המקדש השלישי חוקי הטומאה והטהרה של הכוהנים ישתנו, הבגדים ישתנו – יוסקו מסקנות, ועבודת הכוהנים תחזור לבית המקדש טהורה אפילו יותר ממה שהיתה בימי בית ראשון.

וגם אנחנו מצפים ומקווים שנלמד את הלקח – שלא נחזור לנהוג בעולם ואחד בשני כמו לפני שכל זה קרה. שנסיק מסקנות ונחזור לעולם טוב יותר. שנבנה עולם טוב יותר. חברה טובה יותר.

{

אנחנו חיים בזמנים משונים ולא נורמליים – לא רגילים בעליל.

בעל כורחנו אנחנו סגורים בבתים כבר למעלה מ-7 שבועות. יש כאלה שנסגרו עוד קודם להודעות הרשמיות. בתי הכנסת נסגרו לפני שמונה שבועות ומפגשים חברתיים אסורים מה-14.3.20.

נקלענו למצב לא מוכר, לא ידוע – ולא פשוט בכלל.

הלחצים לוחצים מכיוונים שונים.

מעבר לעובדה שזו תקופת היסטורית שבה וירוס קטלני מאיים על שלום האנושות – דבר שמהווה לכשעצמו גורם לחץ (stressor) עצום.

עבור רובינו השיגרה התהפכה על פיה.

כן, יש כאלה, שעדיין קמים בכל בוקר לעבודה, ופוגשים אנשים, ולכאורה השיגרה שלהם לא נפגעה.

אבל זה רק לכאורה, כי האנשים שהם פוגשים ביום יום שלהם הם או חולים שזקוקים לטיפול, והמראות קשים, או ילדים שעולמם התהפך ובמקום כיתה יש להם מסך של מחשב, וכיוב'.

אבל לרוב המכריע, כבר אין בשביל מה לקום בבוקר בזמן, להתלבש, לסדר את המיטה.

אין לאן לצאת. ואף אחד לא בא.

הקירבה הפיזית היחידה, כולל מגע פיזי של ממש, חיבוקים ונשיקות, שמורה רק למשפחה הגרעינית – וגם זה רק במקרה שכולם ב"ה בריאים.

קשה להתרכז – זה לא זמן חופשה שאפשר לנצל ללקיחת הקורס הזה שרצית ואף פעם לא היה לי זמן.

או הספר הזה שרצית לקרוא – ולא מצאת לזה זמן.

צריך תעצומות נפש גדולות ליצר שיגרה, ולמצוא דברים חיוביים להתעסק בהם.

{

אחת העצות הטובות ביותר של הזמן הזה להורדת גורמי לחץ היא לצמצם את החשיפה למדיה.

להפסיק לצרוך חדשות באובססיביות.

לצאת מקבוצות שעסוקות בווירוס הזה, בתאוריות קונספירציה, ובתחזיות קודרות.

למצוא דברים חיוביים להתעסק בהם: פעילות גופניות, יצירה, שירה, מוסיקה.

אבל בשורה התחתונה, הלחץ מצטבר – ובסופו של דבר אנחנו מוצאים את עצמנו משחררים את הלחץ הזה דווקא על האנשים הכי קרובים לנו בבית: על הילדים, ועל בני הזוג שלנו.

מוצאים את עצמנו אומרים דברים שאח"כ מצטערים עליהם.

ו/או, מוצאים את עצמנו אומרים דברים בצורה שאח"כ אנחנו מתביישים בה.

וכמה קשה לקחת בחזרה את מה שכבר נאמר. את איך שזה נאמר.

{

הרש"ר הירש[3] הרב שמשון בן רפאל הירש זצ"ל המופלא מסביר בפירושו לפסוק הפותח את פרשתינו מדוע משתמשת התורה דווקא במילה אֱמֹ֥ר אֶל־הַכֹּהֲנִ֖ים ולא למשל דַבֵּר אֶל־הַכֹּהֲנִ֖ים.

"לא ניתן להשוות את הלשון כאן – "אמר אל הכהנים וגו' ואמרת אלהם" – עם הנוסח הרגיל "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם"; שכן שם מורה "דבר" על הבעת המושג בלשון תמציתית, השמעת הדין בכלליו, ואילו "ואמרת" מורה על ביאור הדין לפרטיו, בדברים המושכים את השכל וגם את הלב."

קודם כל, יש הבדל בתורה בין דיבור לאמירה – שדיבור מביא דברים בצורה תמציתית, ואמירה מפרטת ומסבירה לא רק במילים אלא גם באופן מסירת הדברים, בלשון נעימה המושכת את השכל והלב.

אנחנו מוצאים את ההסבר הזה גם אצל רש"י. בספר שמות, בפרשת יתרו, בזמן מתן תורה, וכך כתוב: "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹקִים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.[4]"

רש"י מסביר לנו שבֵית יַעֲקֹב הכוונה לנשים ובְנֵי יִשְׂרָאֵל הכוונה לגברים.

מפרש"י: "כֹּה תֹאמַר – בלשון הזה, כסדר הזה.

לְבֵית יַעֲקֹב – אילו הנשים, תאמר להן בלשון רכה.

וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל – עונשין ודקדוקין, פרש לזכרים דברים הקשין כגידין. "

ולמה זה? למה צריך להעביר אינפורמציה בצורה אחרת לנשים ולגברים?

כי אנחנו שונים. אנחנו בנויים אחרת.

כתוב בשמות רבה[5]: "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב, אלו הנשים. א"ל: אמור להם ראשי דברים, שהם יכולות לשמוע. וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אלו האנשים. א"ל: אמור להם דקדוקי דברים, שהם יכולין לשמוע."

האופן שבו נשים מעבדות מידע שונה מהאופן שבו גברים מעבדים מידע.

זה לא שגברים עושים את זה טוב יותר מנשים, או להיפך – זה פשוט אחרת.

וכמו שאומרים: "חֲנֹךְ לַנַּעַר, עַל-פִּי דַרְכּוֹ[6]", כך גם יש דרך להגיע לגבר, ויש דרך להגיע לאישה.

{

הרב הגאון יוסף יעקב יעקובסון (הידוע במחוזותינו כ-Y. Y. Jacobson), הוא נואם מבוקש לא רק בגלל חוכמתו הגדולה בתורה, אלא גם בגלל הכישרון המיוחד שלו למסור את המידע הזה. הוא יודע להיות רציני, הוא יודע להרטיט לבבות, והוא גם יודע להצחיק עד דמעות.

ההסבר שלו על ההבדל בין גברים לנשים הוא מן הסוג השלישי, והנה הוא בתרגום חופשי שלי מאנגלית לעברית:

מישהו פעם שאל אותי איך מבדילה הקבלה בין גברים לנשים?

עניתי לו הסבר עמוק: גברים הם וואפלס ונשים הם ספגטי.

לוואפלס יש תאים כאלה, ריבועים, שהם עצמאיים, ובלתי תלויים, מסביב לכל ריבוע כזה יש ארבע קירות כאלה, שכשאתה שופך עליהם סירופ מייפל, הוא לא נשפך לריבוע שלידו.

ונשאר בתוך הריבוע הספציפי של הוואפל.

נשים הם ספגטי.

אין ספגטי בודד. אלא יש אטריות ספגטי רבות שכל אחת ואחת מהן שזורה ומשולבת עם מאות אטריות אחרות של פסטה בצורה שאי אפשר ממש להבדיל ביניהן, ולדעת איפה מתחילה ואיפה נגמרת אטריית ספגטי אחת.

המוח של הגברים ממודר בצורה מדויקת לתיקיות מסודרות ומופרדות אחת מהשנייה.

יש לנו תיקיה אחת לאישה, תיקיה אחת לחמות, תיקיה אחת לילדים, תיקיה אחת לעבודה, תיקיה אחת למטפל הרגשי... לכל דבר ודבר יש תיקיה נפרדת משלו.

וכשאנחנו הגברים צריכים לשלם חשבון, אנחנו פותחים בזהירות רבה את התיקיה ונזהרים לא לגעת בתיקיות אחרות. מוציאים את הנייר בשקט, מחזיקים אותו למקום, וסוגרים בשקט את המגירה, ומוודאים שלא נגרמה הפרעה לשום דבר אחר.

ובאמצע המוח שלנו יש לנו ארון תיקיות ענק, הכי גדול מכל הארונות התיקיות כולן, וכתוב עליו: כ ל ו ם. ואנחנו מאוד אוהבים לבלות זמן במקום הזה. למעשה, אם אנחנו הגברים לא היינו צריכים לפרנס, היינו מבלים את רוב הזמן שלנו שם, במקום הזה שנקרא: כ ל ו ם.

אז כשאת שואלת את בעלך: "מה אתה מרגיש לגבי זה?"

והוא מסתכל עליך ועונה: "כ ל ו ם." – ואין תשובה שמוציאה יותר את הנשים מדעתן מאשר התשובה: "כ ל ו ם." הן לא מאמינות לזה. הן חושבות שיש לך מערכת יחסים עם מישהי אחרת. הן חושבות שאת מסתיר ה כ ל.

אבל לא. נשים. אנחנו באמת מרגישים כ ל ו ם.

בודאי אחרי ההרצאה הזו תשאלי את בעלך, "נו איך היה?"

והוא יסתכל עליך וישאל: "איך מה היה?"

"ההרצאה!! הוא דיבר ע ל י ך !"

ובעלך יחשוב לעצמו: "נו... הנה היא שוב מתחילה..." ויענה: "הוא לא ממש מכיר אותי. חלק מהבדיחות שלו היו לא רעות אבל את רובן הכרתי."

אבל אצל האישה אין כ ל ו ם.

המוח שלה הוא כמו רשת האינטרנט העולמית. חלונות של מיקרוסופט, וכל חלון אפשרי פתוח. ומקשים עובדים הלוך וחזור כל רגע, כמו ספגטי.

והתנועה מאוד צפופה שם ברשת הזו, כל שניה קורים שם המון דברים במקביל.

והוא, אין לו מושג.

וזו הסיבה שהתרחיש הבא מתרחש כמעט בכל הבתים:

הוא חוזר הביתה ערב אחד ומחליט שהלילה הוא יהיה בעל טוב, ואחרי ארוחת הערב אתם מתיישבים על הספה והא שואל אותך: "יקירתי, את רוצה לשתף אותי איך היה היום שלך?"

ואת חושבת לעצמך: "וואו. איזה גבר. הוא מקשיב לרבי YY. הוא עובד על עצמו. איזה בעל נהדר יש לי. הוא עובד על השלום בית. איזה יופי!"

אז מתחילה לשתף אותו איך עבר עליך היום.

את מתחילה עם זה שהניקוי היבש הרס לך את השמלה שעלתה $600.

והוא, פותח את הארון עם התיקיה שנקראת 'ניקוי יבש', וזה תהליך קשה בשבילו, את יכולה לראות את זה עליו, לפתוח את המגירה, ולהוציא את התיקיה, ולתייק לתוכה את המידע הזה על השמלה, וה-$600...

מה'ניקוי יבש' את משנה כיוון ועוברת לספר לו שאת לא אוהבת את העבודה שלך.

אז עכשיו הוא סוגר את המגירה של התיקיה של ה'ניקוי יבש', ועובר לארון שבו נמצאת התיקיה של 'עבודה'.

אבל את כבר עוברת לספר לו שגיסתך העליבה אותך בבר-מצווה של האחיין שלך.

ושלא הוזמנת ל'שבע ברכות', ואז את מספרת לו שאמא שלו ממש מגעילה אליך, ועוברת לדבר על זה שהעוזרת לא משהו, ואז את מספרת לו על הילדים. על הבן בכיתה ג' שלא טוב לו בבי"ס, המנהל לא נחמד, והמורה לא יודעת מה היא עושה, ואז את עוברת לספר לו על המכונית, ועל העבודה שיש לך לכתוב ושעדיין לא סיימת, את מזכירה את הדליפה באמבטיה, התוכניות לקיץ, אמא שלך, אחותך, הבת מצווה המתקרבת של הבת שלכם,...

עברו עד עכשיו שתי דקות ועשר שניות.

את הספקת לעבור על 48 נושאים, והוא פותח וסוגר מגירות, וארונות ותיקיות, ולא עומד בקצב.

ארבע דקות עברו, 397 נושאים, והוא מנסה לעשות סדר בתיקיות במהירות הכי גדולה שהוא יכול, לעמוד בקצב שלך, בלי ששום דבר יגע בשום דבר, לשמור על ההפרדה, על הסדר – ואת רק התחלת.... והוא עומד לצאת מדעתו.

האפשרות הכי הגיונית עבורו עכשיו היא להתאבד.

אבל הוא לא רוצה לעשות לך את זה. זו בעיה. הוא אוהב אותך. הוא לא רוצה שחו"ח תהיי אלמנה. אז זה מיד יורד מהפרק.

אז הוא הוא בוחר באפשרות השנייה הכי טובה במצב הזה: הוא נרדם.

תוך עשרים שניות הוא נוחר, ואת המומה.

לך היתה חוויה רומנטית מדהימה, והבחור פשוט נרדם לך.

את כל-כך פגועה. ואין לך מושג, את פשוט לא מבינה, שהנחירות האלה הם ביטוי של אהבתו הגדולה אליך. מכיוון שהאפשרות האחרת היתה פשוט לירות לעצמו בראש. והסיבה היחידה שבגללה הוא לא ירה לעצמו בראש היא שהוא אוהב אותך כל-כך הרבה.

אולי אז תוכלי להביט בו נוחר ולומר לעצמך: "איזה איש מיוחד יש לי. אהבה חיי. זכיתי."

{

גברים ונשים בנויים אחרת, שומעים אחרת, מארגנים מידע אחרת, חושבים אחרת.

אבל כולנו מרגישים אותו הדבר.

וכשפוגעים בנו, אנחנו נפגעים וכואבים בדיוק אותו הדבר.

הרש"ר הירש[7] הרב שמשון בן רפאל הירש ממשיך בהסברו לפסוק הפותח את פרשתינו מדוע משתמשת התורה דווקא במילה אֱמֹ֥ר אֶל־הַכֹּהֲנִ֖ים ולא למשל דַבֵּר אֶל־הַכֹּהֲנִ֖ים.: ""דַּבֵּר" חלוק מ"אֱמֹר", שכן דיבור שונה מאמירה. "לדבר" פירושו להביע רעיון, בין אם יש מאזין בין אם לאו. אולם "אמירה" משמעה תקשורת, העברת תוכן בין האומר לזולתו. כאשר אדם שרוי לבדו הוא יכול לדבר, אך אינו יכול "לאמור". המדבר מביע באופן מדויק רעיון כלשהו, ואילו האומר מעביר רעיון אל לב זולתו תוך שהוא מבאר ומפתח באופן מלא את הרעיון."

אמירה היא אופן הבעה שונה לחלוטין מדיבור.

אמירה היא משהו שקשור רק ליחסים שלנו עם אחרים. לתקשורת בין אישית.

וכשאומרים למישהו משהו צריך לחשוב טוב טוב לפני, איך לומר, מתי לומר, מה לומר.

אבל יכולים לבוא אנשים ולטעון: איך אפשר לשלוט בזה?

איך אני יכולה לשלוט במה שיוצא לי מהפה, או במה שאני חושבת, או מרגישה?

{

כאן בא לעזרתנו האדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מלאדי[8] בעל התניא והשולחן-ערוך, מייסד חסידות חב"ד.

התניא הוא המדריך להכרת האדם לעומקו עפ"י היהדות: תורת הנפש ממש.

בתניא, (אותיות איתן) מסביר האדמו"ר הזקן שלנפש יש לבושים.

לבוש הוא האופן שבו האדם נותן ביטוי לנפש שלו. לנפש יש שלושה לבושים, שלושה אופני ביטוי: מחשבה, דיבור, מעשה.

כמו לבוש, שאפשר להלביש ולהפשיט כרצוננו, כך גם האדם יכול לבחור באיזה לבוש נפש הוא משתמש בכל רגע נתון.

מחשבה נחשבת כלבוש המאוחד עם הנפש, ולכן בתורת החסידות ישנו דגש מיוחד על הצורך בשמירה מיוחדת על לבוש זה, שלא לחשוב מחשבות אסורות, כי על ידי השחתת לבוש המחשבה, נפגמת גם הנפש. ב'לבוש' זה באים לידי ביטוי בעיקר, הכוחות השכליים (חב"ד: חכמה , בינה, דעת) של האדם.
דיבור הוא לבוש האמצעי של הנפש. ב'לבוש' זה באים לידי ביטוי בעיקר, כוחות הרגש (חג"ת: חסד, גבורה תפארת) של האדם.

מעשה הוא לבוש השלישי של הנפש. ב'לבוש' זה באים לידי ביטוי בעיקר, כוחותיו ההתנהגותיים (נהי"מ: נצח, הוד, יסוד, מלכות) של האדם.

ספירות הדיבור והמעשה, אלה הן שבע הספירות שאותן אנחנו סופרים בימי ספירת העומר.

{

דיברנו על זה בעבר, אבל תמיד טוב להתרענן:

אנחנו בנויים כך שהרגשות שלנו הם התולדה של המחשבות שלנו, וההתנהגות שלנו היא התולדה של הרגשות שלנו.

האופן שבו אדם מרגיש תלוי באופן מוחלט באופן שבו האדם חושב. ובניגוד למה שהרבה אנשים חושבים יש לנו בהחלט שליטה על המחשבות שלנו.

לא על כל מה שעובר לנו בראש, אבל יש לנו בחירה האם להמשיך לחשוב על מה שהרגע עלה במחשבתנו או להזמין מחשבה אחרת.

כל המחשבות שלנו הם תוצר של תפיסת העולם הבסיסית שלנו.

זו התהוותה בגיל מאוד צעיר, כשלמדנו על עצמנו ועל העולם שמסביבנו, והגענו לתובנות ולמסקנות לגבי העולם, מי אני, מה תפקידי בעולם, מי הם המבוגרים, איך אני אמורה להתנהג בעולם ועם אנשים אחרים, איזה מן טיפוסים הם, מה תפקידם בעולם, מה יחסם אלי, איך אני אמור להתייחס אליהם, וכיוב'

ילד מגיע למסקנות עפ"י החוויות וההתנסויות של חייו, וככל שהוא גדל הוא מחזק את הנחות היסוד האלה שלו ומגבש לעצמו את האמת שלו על העולם, ועל החוקיות שבה הוא וכל מי שחי בו פועל. 

את המנגנון הזה, המתרחש בצורה לא מודעת, והגורם לנו להתנהג בצורה כזו או אחרת, אפשר זכור באמצעות ראשי התיבות: א.פ.ר.ת.

א – אירוע, משהו שקורה, התרחשות, מצב מציאותי נתון כלשהו

פ – פירוש, האופן שבו כל אחד מאיתנו מפרש את האירוע, חושב עליו, מבין אותו, המחשבה הראשונה

ר – רגש, איזה רגש מתעורר בנו כתוצאה מהפירוש הסובייקטיבי הזה שלנו

ת – תוצאה, איך הרגש הזה גרם לנו לבוא באינטראקציה עם העולם, באיזה אופן גרם לנו הרגש הזה לפעול, להתנהג, לעשות, להגיד.

המנגנון הזה אמנם זהה אצל כולנו, אבל כולנו שונים זה מזה, ולכן לא כולנו ננהג באותו אופן גם אם נרגיש בדיוק את אותו הדבר.

{

זו חכמה לדעת לדבר, זו חכמה עוד יותר גדולה לומר דברים ולתקשר בצורה נכונה.

אבל החכמה הכי גדולה היא לדעת לשתוק.

לדעת לא לומר גם כשנורא רוצים, וזה עומד על קצה הלשון.

כי עכשיו בימים האלה – לשתוק זו מעלה עצומה.

אלה לא רק ימי קורונה, אלא גם ימי ספירת הנצח.

יש התנצחויות באויר.

הרב יצחק גינזבורג[9] מסביר ש"ספירת הנצח עוסקת במושג הניצחון, ובהרחבה בהצלחה בכלל, כי לנצח פירושו גם להצליח (כמו שניתן לראות בדמיון בין השרשים נצח צלח).

אהבת הניצחון, כמו כל מדה טבעית, צריכה בירור ושימוש במקום הנכון. אם היא טובה, אין טובה ממנה, ואם היא רעה – אוי ואבוי.

מקור ההצלחה

כדי שנוכל לנצח בצורה מתוקנת, הצעד הראשון הוא להכיר מהו מקור ההצלחה שלנו. במקום לומר "אני מוצלח", צריך להרגיל את עצמנו לומר "בעזרת ה' אצליח" ו"ברוך ה' הצלחתי". זאת אנו למדים מאזהרת התורה שלא לומר "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה", אלא "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" . נשים לב שהפסוק אינו מתכחש לכך שהכח נמצא בנו – "הנותן לך כח לעשות חיל" – אלא מזכיר לנו מי נתן אותו בתוכנו. פסוק ידוע נוסף אומר "נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר": הקב"ה נקרא "נצח ישראל" ומכונה כך כי הוא המעניק לעם ישראל את היכולת לנצח, וגם להתמיד בכך לָנֶצַח.

הרבי מליובאוויטש הקים את תנועת הנוער "צבאות ה'", בה הילדים מתחנכים להיות כחיילים הרוצים לנצח את הרע בעשיית מעשים טובים, לימוד תורה ומדות טובות. כדאי שגם המבוגרים יאמצו את ההתלהבות של הניצחון, ויחדשו את הרצון לנצח ולהצליח, בעזרת "נצח ישראל".

הנצח הוא ניצחון והצלחה, צעידה נמרצת לקראת אתגרים והישגים תוך התגברות על כל המניעות.

הבטחון של ספירת הנצח הוא בטחון בה', אך לא בטחון סביל (פאסיבי) הסומך על ה' שיעשה הכל, אלא בטחון פעיל (אקטיבי) ויוזם – בטחון עצמי מתוקן בכוחות שה' מעניק לנו ונוסך בקרבנו, "בְּטַח בַּה' וַעֲשֵׂה טוֹב" , בהכרה כי "הוא הנותן לך כח לעשות חיל". כאשר מדה זו מתוקנת, איננו חוששים לנקוט יוזמה פעילה ולהיענות לאתגרים, כי כל ההצלחה נזקפת מיד לטובת הקב"ה, מקור הכח. "

{

אז איך מנצחים בלי להרוס את היחסים?

כאן אנחנו מגייסים לעצינו את פרקי אבות שנוהגים ללמוד בימי הקיץ.

עם תחילת ספירת העומר מתחילים גם ללמוד פִּרְקֵי אָבוֹת – זה מתאים.

בגשר שבין פסח לעצרת, כשאנחנו מכינים את עצמנו לקבלת התורה ועובדים על המידות שלנו, אנחנו גם עובדים על ה'בין אדם לחברו'. ואלה הם פִּרְקֵי אָבוֹת.

פִּרְקֵי אָבוֹת הם מסכת אחת בתוך אחד מששת סדרי המשנה[10] (סדר נזיקין).

פִּרְקֵי אָבוֹת הם תורת המוסר היהודית.

הרב מאי ישראל לאו[11], מי שהיה הרב הראשי לישראל, ואביו של הרב הראשי לישראל הנוכחי, מסביר בטרילוגיית ספריו על פרקי אבות: "אבות לדור" שפִּרְקֵי אָבוֹת הם קובץ דבריהם של "שושלת הנשיאים, תלמידיהם וחכמי ישראל ומהווים אבני יסוד בתורת המוסר ותיקון המידות."

כלומר, מַסֶּכֶת אָבוֹת (הידועה גם בשם פִּרְקֵי אָבוֹת), בנויה ממאמרים קצרים של חכמי המשנה – התַּנָּאִים.

המילה תַּנָּא פירושה שנה, למד, כלומר למסור את התורה שבעל פה.

תַּנָּאִים הוא כינוי לחכמי ישראל בתקופה שמימות אנשי כנסת הגדולה[12] והזוגות[13] ועד לחתימת המשנה, כלומר במאה ה-1 וה־2 במשך כ-160 שנה החל מתלמידי הלל ושמאי ועד לרבי יהודה הנשיא.

רבים מהתַּנָּאִים היו שותפים ביצירת המשנה.

לאחר תקופת התַּנָּאִים החלה תקופת האמוראים שהיו חכמי הגמרא.

סדר החכמים המופיעים בפרק ראשון של מַסֶּכֶת אָבוֹת נקבע על פי סדר הדורות, מאנשי כנסת הגדולה, דרך תקופת הזוגות ועד תחילת הנשיאים. מפרק שני נכתבו דברי התנאים, בדרך כלל לפי הסדר בו חיו.[14]

בפרק ג' של מַסֶּכֶת אָבוֹת משנה יג' כתוב כך: "רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ, מֵרְגִילִין [נ"א: אֶת הָאָדָם] לְעֶרְוָה.

מָסֹרֶת, סְיָג לַתּוֹרָה.

מַעַשְׂרוֹת, סְיָג לָעֹשֶׁר.

נְדָרִים, סְיָג לִפְרִישׁוּת.

סְיָג לַחָכְמָה, שְׁתִיקָה."

ועל השְׁתִיקָה הזו שהיא תנאי לַחָכְמָה, אני רוצה לדבר.

ולמה?

כי אנחנו הנשים הן עיקר הבית. בגלל זה קוראים לנו עקרת בית.

זה לא שם גנאי. זה תואר של כבוד. כי בלי העיקר – הכל טפל, וגם תפל.

ועלינו, הנשים כתוב: "חַכְְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ;  וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ.[15]"

וזה בכלל לא פשוט לנצח את הצורך שלנו לדבר, להגיד, לומר כל מידי דברים.

זה קשה כי בטבענו נבראנו עם יכולת עצומה של דיבור, של אמירה.

כתוב "עֲשָׂרָה קַבִּין שִׂיחָה יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלוּ נָשִׁים [16]".

מסביר הרב אפרים עובד מישיבת עטרת חכמים : " ''רבוי שיחה ורצוי'', כיון שמהותה של האשה זה דבור. וכמו שכתוב בקדושין (דף מט:) ''עשרה קבין שיחה ירדו לעולם, מהן נטלו הנשים תשעה קבין''. ונשים דברניות, כמו שכתוב בברכות (דף מח:), שעקר הדבור גורם לאנשים להתחבר, ולכן האשה מרבה לדבר, כדי שיתחברו עמה, ובפרט בדבור עם בעלה, כדי שבעלה יתחבר אליה ויבין אותה. וכיון שזו מהותה לדבר, ובפרט שהיא רגשית וצריכה להביע לאחרים את רגשותיה ועסוקיה ודאגותיה וחויותיה, צריך הבעל להקשיב לה ולהיות סבלן בשמיעתו את דבריה, אף שאינן מענינין אותו וחושש מבזבוז זמן ובטול תורה, שעל ידי זה מקל עליה. וכמו שכתוב ביומא (דף עה.) על הפסוק (משלי י''ב כ''ה) ''דאגה בלב איש ישחנה'' ישיחנה לאחרים וישיחנה מדעתו, שעל ידי שמספר לאחרים דאגתו יוקל לו. (ואף שיש בדבריה לשון הרע בשעה שהיא מתרתחת על אחרים, מתר לשמע דבריה בלי להאמין ולקבל, כדי להרגיע אותה, ואולי גם להוציא הגנאי מלבה). וכן כשהיא מתפרצת וטוענת נגד הילדים או נגדו, צריך לשמע ולהראות שהדברים כואבים לו ולטכס עצה לשפר זאת. ועדיף לשמע אותה כל פעם ובכל ערב, כדי שיוקל לה, וגם כדי שלא יצטברו לה הרבה טענות נגדו, שאז יהא קשה להרגיעה ולתקן הדבר."

אנחנו הנשים קיבלנו יכולת אדירה של שיחה. אבל כדי לבנות את הבית בחוכמה אנחנו צריכות לדעת איך להשתמש ביכולת הזו בצורה חיובית. לבנית ולא להרס חו"ח.

נכון, הלחץ המצטבר יוצר צורך אדיר לדבר ולומר ולהשמיע ולשחרר – כי אנחנו הנשים משחררות לחץ באמצעות שיחה – אבל צריך להשתמש בחוכמה ולדעת מתי לומר מה, ואיך לומר.

ובעיקר צריך לדעת גם לשתוק.

להעביר.

להתגבר על עצמנו, לנצח.

{

וכך כותב הרב מאיר לאו: "העבודה כי השתיקה עדיפה על הדיבור בולטת בצורת הגו, שיעד לנו הבורא: בעת הלימוד האדם משתמש באוזניים ובפה. נוסף לדיבור, לפה יש תפקידים נוספים: אכילה, שתיה, נשימה ועוד. לעומת זאת, האוזניים ניתנו לנו לשם מטרה אחת: לשמוע, לקלוט את הקולו. בכל זאת, לעל אחד ניתנו שתי אוזניים לעומת פה אחד. ללמדנו, כי עדיפה ההקשבה והשתיקה על פני הדיבור.

חז"ל הגדירו זאת (מגילה יח ע"א, ועוד): "מילה בסלע, משתוקא (=שתיקה) בתרין." אף אם מילה היוצאת מהפה היא בעלת ערך כשווי סלע (מטבע), הרי שהשתיקה עדיפה עליה, ושיוויה כשתי מטבעות.""

במיוחד בימים משונים וטרופים אלה, כשבתוך הבתים שלנו צפוף וזה מרגיש לפעמים כמו סיר לחץ, לפעמים אנחנו משחררים קיטור דווקא על האנשים הכי קרובים אלינו. אומרים דברים שהיינו מעדיפים לקחת בחזרה, או משתמשים בטונים שאח"כ אנחנו מצטערים עליהם.

וכשהלחץ משתחרר, יוצא שבמקום אנחנו אומרים המון ברוח של דיבור.

במקום להשתמש לשון רכה ונעימה, אנחנו אומרים דברים קשים כגידים.

דווקא בימים של פרשת אמור, אנחנו צריכים לבחור לנצח את הצורך להשמיע, ולבחור בשתיקה.

{

כבר שמענו את השיר הזה באחד השיעורים – אבל אין מתאים ממנו.

שנלמד לומר את הדברים הנכונים, בעיתם, ונהיה גם מספיק חכמות לדעת איך לשתוק!

מדברים[17]

איך אני שוב נופלת לשם

מסתכלת במראה

אותו פרצוף ולפעמים

רוצה להיות לרגע מישהו אחר

בלי לנסות ולהבין את העולם

להיות טיפשה

ורק להיות

אבל במקום לדבר

אני בורחת מעצמי

בורחת מאמת

לפעמים מכמה

אני מעדיפה לשתוק

אני מעדיפה לשתוק

אנשים לא באמת יודעים

מהי משמעות מילה

הם מבקשים להשמע חדי לשון

יודעי דבר שמבינים

ומדברים ומדברים...

כדי למלא את החלל לברוח מעצמם

לברוח מאמת

לפעמים מכמה

אבל אני מעדיפה לשתוק

אני מעדיפה לשתוק

אני מעדיפה לשתוק

אני מעדיפה לשתוק...

{

בשם כל ישראל השיעור מוקדש לזכות המצפים לזרע בר קיימא

חיים בן פיגא ציביה ואסתר לאה בת צילה
גל יצחק בן סמדר וניקול מרים בת שרה
ולהבדיל לבריאות טובה גוף ונפש ורפואה שלימה של אמיליה בת אסתר, פזית בת נעמי ורון בן באשה בתוך שאר חולי עמו ישראל

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.

תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה

{

מקורות:[18]

הנדלר, מעיין. (ה'תשע"ו). דרך ארוכה וקצרה, פרקים בתניא. פרק ג' עשר הספירות עמ' 24-17. פרק ד' לבושי הנפש עמ' 30-25. ישראל: הוצאת ספרים מעיינותיך.  

כהן, נדב. (ה'תשע"ב). מודעות יהודית, רעיונות מרכזיים בספר התניא. פרק ד' מבנה הנפש - הלבושים (לקוטי אמרים, פרק ד). עמ' 50-41. כפר חב"ד: חיש – הפצת המעיינות.

הרב לאו, מ. י. (2016). אבות לדור. כרך ב'. 191-174. תל-אביב: משכל הוצאה לאור מייסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד.

מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך http://mg.alhatorah.org/

הרב עובד, אפרים. (אין תאריך). האושר שבנישואין – לגבר. אוחזר מתוך http://www.toratemetfreeware.com/online/f_01579.html?dyn

הרב פריש, ד. (ה'תשס"א). וספרתם לכם. ירושלים: מרכז מתוק מדבש.

---

[1] פרשת אֱמֹ֥ר (אמור): ויקרא כא' א' – כד' כג' (8/10 ; 124 פסוקים)

[2]  יחזקאל מד'

[3]  הרב שמשון בן רפאל הירש (הרש"ר הירש, רשר"ה 1808 –1888) היה רב גרמני, מאבות הנאו-אורתודוקסיה במאה ה-19. דגל בשיטת "תורה עם דרך ארץ."

[4]  שמות יט' ג'

[5]  שמות רבה כח' ב'

[6]  משלי כב' ו': "חֲנֹךְ לַנַּעַר, עַל-פִּי דַרְכּוֹ -- גַּם כִּי-יַזְקִין, לֹא-יָסוּר מִמֶּנָּה "

[7]  הרב שמשון בן רפאל הירש (הרש"ר הירש, רשר"ה 1808 –1888) היה רב גרמני, מאבות הנאו-אורתודוקסיה במאה ה-19. דגל בשיטת "תורה עם דרך ארץ."

[8]  רבי שניאור זלמן ברוכוביץ' מליאדי - האדמו"ר הזקן (במקור באידיש דעֶר אַלטעֶר רבי. מכונה גם הרב או בעל התניא והשולחן ערוך) (י"ח באלול ה'תק"ה (15 בספטמבר 1745) - כ"ד בטבת ה'תקע"ג (27 בדצמבר 1812)), הוא מייסדה של שיטת חסידות חב"ד והאדמו"ר הראשון בשושלת אדמו"רי חב"ד. חיבר את ספר התניא, ספר היסוד של חסידות חב"ד וכתב שולחן ערוך.

[9]  הרב יצחק פייוויש גינזבורג (מכונה בפי חסידיו: המלאך; נולד בכ"ח בחשוון ה'תש"ה, 14 בנובמבר 1944) הוא חסיד חב"ד, נשיא ישיבת עוד יוסף חי ביצהר, ראש ארגון "גל עיני" וראש תנועת "דרך חיים".

[10]  ששה סדרי משנה כוללים: סדר זרעים (11), סדר מועד (12), סדר נשים (7), סדר נזיקין (10), סדר קודשים (11), סדר טהרות (12). בכל אחד מהסדרים מספר מסכתות (בסוגריים).

[11]  הרב ישראל מאיר לאו יבלט"א נולד בפורלין בשנת 1937. שימש כרב הראשי לישראל בשנים 1993–2003, וכרבה של תל אביב-יפו בין השנים 1988–1993, 2005–2017. מכהן כיו"ר מועצת יד ושם. חתן פרס ישראל למפעל חיים לשנת ה'תשס"ה. (ויקיפדיה).

הרב ישראל מאיר לאו קרוי על שמו של החפץ חיים מחבר הספרים משנה ברורה וחפץ חיים. מכונה "החפץ חיים" על שם ספרו, הלא הוא הרב ישראל מאיר הכהן מראדין: (1933-1839) מחשובי הרבנים בדור שלפני השואה. (ויקיפדיה).

[12]  כנסת הגדולה הייתה המוסד העליון של חכמי ישראל מימי עזרא ונחמיה ועד סמוך לכהונת שמעון הצדיק, כלומר בפרק הזמן שבין סוף נביאי ישראל האחרונים לתחילת תקופתם של ראשוני חז"ל, חכמי תקופת המשנה. אנשי כנסת הגדולה תפקדו כהנהגה רוחנית, מחוקקי תקנות מחייבות, עורכי וחותמי התנ"ך ומנסחי חלק חשוב מן התפילות. (ויקיפדיה).

[13]  על פי המסורת היהודית, תקופת הזוגות נמשכה כמאתיים שנה בימי הבית השני, ובה ההנהגה הרוחנית של עם ישראל הורכבה מזוג חכמים שכיהנו במשותף כראשי הדור: אחד כנשיא, ומשנהו כאב בית הדין של הסנהדרין. במהלך התקופה כיהנו בתפקיד חמישה זוגות של תנאים בחמישה דורות עוקבים. (ויקיפדיה).

[14]  עפ"י ויקיפדיה.

[15]  משלי יד' א'

[16]  קידושין מט' ב'

[17]  בשיעור הקשבנו לשיר "מדברים". מילים: נינט טייב ; לחן: ברוך בן יצחק, מרק לזר ונינט טייב ; ביצוע: נינט טייב ; מתוך האלבום "קומוניקטיבי" 2009: https://www.youtube.com/watch?v=EPLjiqoQZ5s

[18]  "כל המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם". אבות ו' ו'

[© Smadar Prager, CGP]

---

www.smadarprager.com

Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Emotion Focused Psychotherapist since 1998 after graduating the four-year program in the Alfred Adler Institute in Israel.  With a home-based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island) she focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
To contact or to schedule an appointment please email smadarprager@gmail.com or call/text 917-513-1490.

I'd love to hear from you.