יַהֲדוּת וְהוֹרוּת
והפעם:
הגיגים
מעוגנים על פרשת תרומה
חִבּוּרֵי חֲבֵרוּת
איך בונים בית, איך מחברים בינו לבינה
לבנין עד.
היום נדבר על בית. ונדבר גם על
ראש חודש אדר.
האמת היא שהיינו
אמורים להיות עכשיו בפרשה אחרת לפי הסדר הכרונולוגי של הדברים, כי פרשת מִּשְׁפָּטִ֔ים[2] מסתיימת בעליתו של משה רבנו להר סיני
"וַיָּבֹ֥א
מֹשֶׁ֛ה בְּת֥וֹךְ הֶעָנָ֖ן וַיַּ֣עַל אֶל־הָהָ֑ר וַיְהִ֤י מֹשֶׁה֙ בָּהָ֔ר
אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָֽיְלָה׃[3]" ואנחנו יודעים מה קרה
כשהוא ירד מההר אחרי.... העם חיכה לו עם עגל הזהב. אבל את זה נקרא רק עוד שתי
פרשות, כשנגיע לפרשת כִּ֣י תִשָּׂ֞א[4] אחרי פרשת תְּצַוֶּ֣ה[5].
לפי הסיום של פרשת
משפטים היינו אמורות להיות עכשיו בירידתו חזרה של משה מהר סיני עם לוחות הברית,
ובכל זאת התורה בוחרת לעשות לנו הפסקה ולדבר איתנו על הַמִּשְׁכָּן.
עכשיו?
למה עכשיו? למה לא
בסדר הכרונולוגי?
שתי סיבות:
1.
אנחנו בראש חודש אדר ממש: אדר = א' דר.
אדר, הוא החודש שבו
ה-א' , הקב"ה אלוף העולם[6], מגיע לשכון בתוכנו, בבית
שאנחנו בונים לו, בתוך תוכנו. כתוב בפרשתנו: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ
וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.[7]": אדר = א' דר. בתוכי,
בתוכך, בתוכנו.
וזו הפרשה שלנו –
שמדברת על בנית הבית לה': הַמִּשְׁכָּן.
2.
התורה הקדימה את פרשת תְּרוּמָ֑ה לפרשות כִּ֣י תִשָּׂ֞א ותְּצַוֶּ֣ה, ולחטא העגל, מכיוון שבשורה
התחתונה חטא העגל היה ביטוי של רצון העם לקשר יומיומי של הקב"ה.
פרשת תְּרוּמָ֑ה מקדימה תרופה למכה.
פרשת תְּרוּמָ֑ה באה לפני פרשת העגל כדי ללמד
אותנו איך מתחברים נכון לקב"ה.
וזה לא עם עגל.
לקב"ה מתחברים
באהבה, שבאה מנתינה. אמיתית מכל הלב.
בית זה איפה
שהזוגיות נבנית.
וגם לבני הזוג שלנו מתחברים ככה.
יש דרך להתחבר נכון.
וזו הדרך. בנתינה. שמייצרת אהבה.
במחוייבות לבית
משותף. למִּשְׁכָּן. בית עם ייעוד. בית שבו נפגשים, מתחברים. ודרים ביחד.
כשבונים בית, זה
בית שלנו, שלו ושלי. לא רק שלי ולא רק שלו. זה של שנינו.
צריך להתפשר.
לדעת לוותר ואת
הטעם לשמר[8]. צריך לתת יותר:
"דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י
יִשְׂרָאֵ֔ל וְיִקְחוּ־לִ֖י תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כׇּל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ
לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת־תְּרוּמָתִֽי׃[9]"
כך פותחת הפרשה
שלנו.
אתם צריכים לתת לי בהתנדבות
חומרים שמהם נוכל לבנות את הַמִּשְׁכָּן.
איך אפשר גם
בהתנדבות וגם צריך?
אפשר. ככה הסבירה
היום בבוקר הרבנית ימימה מזרחי תבלט"א ב"אמן גרופ" בשיעור
לא מהעולם הזה. איך?
אז נותנים כי צריך,
אבל בוחרים איך
לתת.
וזה כל כך חשוב
לזכור. תמיד. אבל בעיקר כשבונים בית.
אי אפשר לבנות בית
בפרצוף חמוץ.
יוצא בית נאחס שאף
אחד לא רוצה לגור בו.
צריך לתת בהתנדבות,
ובנדיבות.
{
מה? הקב"ה
צריך את החומרים של הבניה של עם ישראל?
הוא הרי יכול
להוריד בית מקדש שלם מהשמים אם הוא ירצה. מה הוא צריך את הסחבות שלנו?
הוא בודאי לא
צריך – אלא שזו הדרך שלו ללמד אותנו.
במקום ספר לנו
על זה, הוא נותן לנו להתנסות בעשייה דרך העשייה עצמה, דרך החוויה האישית ללמוד, להבן,
מה זה בית ומה זו זוגיות.
{
בנית הַמִּשְׁכָּן היא בנית בית.
בנית ה-בית.
בנית בית זה משהו
שכל זוג עושה. כשמתחתנים בונים בית.
כל זוג בונה את
הבית שלו.
וכל בית יכול,
ובדרך-כלל גם אכן, נראה אחרת, מכיוון שהשלם הוא תמיד יותר מסך חלקיו.
אמנם כל בית עשוי
מאותם חומרים: אבן וחול, עץ וברזל, חוטי חשמל, צינורות של מים, דלתות חלונות,
חדרים ורהיטים.
צריך מטבח. צריך
שולחן. צריכים מיטות.
אבל כל זוג מעצב את
הבית, מבחוץ ומבפנים, בעצמו, לפי הטעם שלו. שלה ושלו.
לוקחים שני טעמים
ועושים מהם טעם חדש.
כמו תות בננה. כל
אחד בפני עצמו, אבל ביחד זה טעם מיוחד.
כמו שוקולד וניל.
ביס מזה וביס מזה כל אחד בנפרד, זה לא אותו טעם של ביס חצי חצי, כשכמות הוניל ביחד
לשוקולד מדוייקת, וזה ביס מושלם כזה. בטעם שאי אפשר להשיג אלא אם כן זה ביחד.
כזה מאסטר שף.
הקב"ה מלמד אותנו שבית צריך לבנות באהבה.
בלי אהבה זה לא בית.
וכדי להביא אהבה, כדי ליצר אהבה, צריך קודם כל לתת.
תפתחו את הלב ותתנו!
אבל לא כסף שיממן את רכישת החומרים – אלא את החומרים עצמם.
למה?
כי כשבן אדם נותן משהו ששיך לו, משהו שהוא קשור אליו – הוא נותן
משהו ממנו. מעצמיותו.
{
"ולא אמר ושכנתי
'בתוכו' אלא "בתוכם", להורות שאין השכינה שורה במקדש מחמת המקדש כי אם
מחמת ישראל, שנאמר: "הֵיכַל ה' הֵמָּה[15]".
הנה כי כן, המקדש,
החומר והלבנים, אין להם כשלעצמם כל קדושה. קדושתם יונקת ממעשיהם של בני ישראל;
מהיכולת של עם ישראל לקדש את החומר, ולהפך, מיכולתם להביא חלילה להחרבת החומר.
אין משמעות
למקדש ללא הקדושה האישית של כל אחד ואחד.
אין משמעות למשכן ללא ההקדשה האישית של כל אחד, הנתינה האישית של כל אחד:
"וְיִקְחוּ־לִ֖י
תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כׇּל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ
אֶת־תְּרוּמָתִֽי".
כשתבנו לי את הַמִּשְׁכָּן, אומר הקב"ה, עצם הנתינה,
עצם העשיה, תחבר אותכם איתי, ואז אהיה בתוככם. בתוך הלב של כל אחד ואחד מכם.
כל אחד נותן משהו
משלו: תרומה. ובתמורה – בחלל הזה נכנס ה'.
זה כזה על משקל הוֹמֵאוֹסְטָזִיס / מַצַּב
אִיזּוּן: אין מצב של ריק פנימי. אם משהו יוצא – זה מיד מתמלא במשהו אחר. חייבים
לשמור על איזון. זה חוק בטבע. ככה ברא הקב"ה את עולמו.
{
השכינה מגיעה
בזכותכם , לא בזכות הקירות והגג, לא בזכות המבנה הזה – אלא בזכות מה שאתם מביאים
לתוכו.
זה תלוי בכם:
"השכינה
שורה במקדש מחמת ישראל"
– בגלל ההשקעה שלכם בבניה של הזוגיות שלכם. כי זוגיות צריך להמשיך לבנות כל
הזמן.
את כל הַמִּשְׁכָּן בנו כדי שתוכל השכינה לבוא
ולהיות איתנו, עִם עַם ישראל. שיהיה לשכינה בית.
גם בבית שלנו
השכינה יכולה לבוא.
המילים איש ואשה, כל אחת שלוש אותיות.
איש : א,ש, והאות י',
אשה: א,ש, והאות ה'
אם זכו בני הזוג והתווספו לאותיות שמם
האות י' והאות ה', הרי שהם זכו, כי אלה אותיות שמו של הקב"ה, ואם הוא בשמם
הרי שהוא שוכן ביניהם, בתוכם ואיתם.
אבל אם לא זכו בני הזוג להכניס את
הקב"ה לתוך חייהם ולהיות שותף לזוגיות שלהם, הם נשארים רק עם א' ו-ש': אש!
אש ללא גבול, אש שבה הכל מותר וכלום לא אסור, ללא שום דבר שיאזן
וימתן אותה, אש שורפת אוכלת ומעכלת.
ככה מחברים בין ה'
לבני האדם, בין שמים וארץ. בין איש לאישה.
{
בואו ניקח שיעור
בבניית בית, שיעור בזוגיות מספר ההוראות היהודי: תורה, מלשון הוראה.
"דַּבֵּר֙
אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְיִקְחוּ־לִ֖י תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כׇּל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר
יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת־תְּרוּמָתִֽי׃"
כותב כל כך מקסים הרש"ר
הירש[17]
הרב שמשון בן רפאל הירש זצ"ל: "תרומה – משורש
"רום", "להתנשא", "להתעלות" – פירושו: להיות מורם
ומובדל למען מטרה נעלה."
כשאתם בונים את
הבית שלכם, כשאתם נכנסים לזוגיות, אתם עכשיו עוברים למצב צבירה אחר ממה שהייתם
כשהייתם יחידים.
עכשיו אתם מורמים,
ומובדלים למטרה נעלה. עכשיו אתם צריכים להתעלות.
להתעלות על עצמכם.
אי אפשר להמשיך
לחיות כמו שחייתם כשלא היתה לכם זוגיות.
חייבים לפתוח את הלב,
ולתת בנדיבות כׇּל־אִישׁ֙
אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ.
אומר הרש"ר
הירש: "יִדְּבֶ֣נּוּ נגזר משורש
"נדב", הקרוב ל"נטף", "לצאת מבפנים טיפין טיפין".
מכאן "נָטָף": השרף הנוטף מהעצים; ובהרחבה:... (ובפירוש ל:לה, ה) "נדב" מציין
נביעה החוצה מתוך מקור פנימי. ..."נדב" מורה על פעולה הנובעת מפנימיותו
של האדם." מרצונו.
{
וחייבים קודש
קודשים: חדר ההורים. או כנהוג לומר: חדר מבצעים.
קודם כל אתם צריכים
לבנות את קודש הקודשים.
זה הבסיס של כל
הבית. זו אבן היסוד, אבן הפינה, מה שיחזיק את כל הבית הזה כמה שהוא לא יגדל.
בתורה זה הארון.
"וְעָשׂ֥וּ אֲר֖וֹן
עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים אַמָּתַ֨יִם וָחֵ֜צִי אָרְכּ֗וֹ וְאַמָּ֤ה וָחֵ֙צִי֙ רׇחְבּ֔וֹ וְאַמָּ֥ה
וָחֵ֖צִי קֹמָתֽוֹ׃
וְצִפִּיתָ֤
אֹתוֹ֙ זָהָ֣ב טָה֔וֹר מִבַּ֥יִת וּמִח֖וּץ תְּצַפֶּ֑נּוּ וְעָשִׂ֧יתָ עָלָ֛יו זֵ֥ר
זָהָ֖ב סָבִֽיב׃
וְיָצַ֣קְתָּ
לּ֗וֹ אַרְבַּע֙ טַבְּעֹ֣ת זָהָ֔ב וְנָ֣תַתָּ֔ה עַ֖ל אַרְבַּ֣ע פַּעֲמֹתָ֑יו וּשְׁתֵּ֣י
טַבָּעֹ֗ת עַל־צַלְעוֹ֙ הָֽאֶחָ֔ת וּשְׁתֵּי֙ טַבָּעֹ֔ת עַל־צַלְע֖וֹ הַשֵּׁנִֽית׃
וְעָשִׂ֥יתָ
בַדֵּ֖י עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים וְצִפִּיתָ֥ אֹתָ֖ם זָהָֽב׃
וְהֵֽבֵאתָ֤
אֶת־הַבַּדִּים֙ בַּטַּבָּעֹ֔ת עַ֖ל צַלְעֹ֣ת הָאָרֹ֑ן לָשֵׂ֥את אֶת־הָאָרֹ֖ן בָּהֶֽם׃
בְּטַבְּעֹת֙
הָאָרֹ֔ן יִהְי֖וּ הַבַּדִּ֑ים לֹ֥א יָסֻ֖רוּ מִמֶּֽנּוּ׃
וְנָתַתָּ֖
אֶל־הָאָרֹ֑ן אֵ֚ת הָעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר אֶתֵּ֖ן אֵלֶֽיךָ׃[19]"
שני דברים יש כאן:
1). אֲר֖וֹן. ו-2). בַּדִּים֙.
האֲר֖וֹן.
על פי הרש"ר
הירש, הארון הוא התורה. ב
בארון הניחו את
לוחות הברית. גם השבורים וגם השניים, השלמים.
הארון הזה הוצב
בקודש הקודשים.
וכל הַמִּשְׁכָּן הוקדם רק למען התורה. כדי שיהיה
מקום לתורה "התורה
היא יסודו של כל העם, היסוד הנעלה הכולל בתוכו את כל החיים הרוחניים שמחוץ למקדש.
כי בית המקדש והחיים שמחוץ למקדש, אחד הם.[20]"
מדרש שמות[21] שואל: "מפני מה בכל הכלים כתוב
'ועשית' ובארון כתוב ו'ועשו'? אמר לו הקב"ה: יבואו הכל ויעסקו בארון כדי
שיזכו כולם לתורה."
העשייה, וההשקעה
בדבר קושרת את העושה למה שהוא מתעסק בו.
הקב"ה רצה
שלכל אחד מישראל יהיה קשר בלתי אמצעי לתורה – היא שלךָ והיא שלךְ, והיא של כולנו.
אי אפשר לבד לקיים
את כל המצוות.
יש מצוות שחייבים לעשות
בשיתוף – ורק ביחד אפשר לקיים את כל התורה.
אבל האמת היא
שהתורה מקיימת אותנו.
היא לב ליבו של
העם.
היא הליבה.
{
גם הזוגיות שלכם
היא הלב של הבית. הליבה.
אתם זוג. אתם שניים
– ואתם מחזיקים את כל הבית הזה.
אתם הבַּדִּים֙.
המוטות שהיו
מושחלים בטבעות שבצידו הארון מכל צד על מנת שאפשר יהיה לטלטל את הארון ממקום למקום.
אבל גם לכלים אחרים
במִּשְׁכָּן היו מוטות שהיו משחילים בטבעות קבועות בצידיהם כדי שיוכלו לטלטל אותם
ממקום למקום בזמן מסעות עם ישראל במדבר.
מה כל כך מיוחד
דווקא בַּדִּים֙ של הארון?
המיוחד בהם הוא שאת
המוטות האלה אסור היה להסיר מהארון: לֹ֥א יָסֻ֖רוּ מִמֶּֽנּוּ׃
מכלים אחרים היו
מסירים את המוטות, אבל את הבַּדִּים֙ של הארון – לא! זה אסור!
אסור להסיר.
כי בַּד ועוד בַּד – זה: נגמר הבַּדַד, מעכשיו זה ביחד תמיד ביחד.
בנישואים לא
בודדים, כי זה תמיד בַּדִּים֙, בַּד ועוד בַּד.
לֹ֥א
יָסֻ֖רוּ מִמֶּֽנּוּ׃
אפילו לא בשעת
חניה.
למה?
מסביר הרש"ר
הירש, כי המוטות הארוכים היו ארוכים יותר מהאורך של קודש הקודשים, אז הם הציצו
מבין הפרוכת, ואפשר היה לראות שהארון בתוך קודש הקדושים גם מבלי להיכנס אליו.
המוטות הם העדות
להימצאותו התמידית של הארון.
איזה מסר חזק זה.
אם אתם שם, הבית
קיים.
לֹ֥א
יָסֻ֖רוּ מִמֶּֽנּוּ׃
אפילו לא בשעת
חניה.
"כי המוטות והארון
חד הם." אומר הרש"ר
הירש. "הם
מהווים יחידה אחת שלימה, שאינה נפרדת."
תגידו? אתם מבינים
מה אומרת לנו התורה?
היא אומרת לך שאת והוא
זו יחידה שלימה בלתי נפרדת.
מה פתאום נפרדים?
לֹ֥א
יָסֻ֖רוּ מִמֶּֽנּוּ׃ אסור
להסיר.
גם בחניה וגם במסע,
הלבבות שלכם צריכים להישאר מחוברים, גם בקשיים וגם בזמנים הטובים צריך לעבוד ולעשות
חִבּוּרֵי חֲבֵרוּת.
שיפסיקו כולם לבלבל לכם את המוח, אתם לא צריכים לעבוד על הזוגיות שלכם.
אתם חייבים לעבוד על החֲבֵרוּת שלכם.
אתם
צריכים לדעת איך לשמר את זה. את החֲבֵרוּת.
כי בשביל חֲבֵרוּת צריך לדעת להתחבר, יש צרך נכונה לעשות חִבּוּרִים.
{
התורה
מאריכה מאוד בתיאור היריעות של הַמִּשְׁכָּן והדרך שבה הן
מתחברות אחת לשניה.
בפרשת
תרומה התורה כותבת: "אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ" בהתייחס ליריעות, הלולאות והיתדות:
"חֲמֵשׁ
הַיְרִיעֹת תִּהְיֶיןָ חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ וְחָמֵשׁ יְרִיעֹת
חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ."
"חֲמִשִּׁים לֻלָאֹת תַּעֲשֶׂה בַּיְרִיעָה
הָאֶחָת וַחֲמִשִּׁים לֻלָאֹת תַּעֲשֶׂה בִּקְצֵה הַיְרִיעָה אֲשֶׁר
בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית מַקְבִּילֹת הַלֻּלָאֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ."
"וְעָשִׂיתָ חֲמִשִּׁים קַרְסֵי זָהָב
וְחִבַּרְתָּ אֶת הַיְרִיעֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ בַּקְּרָסִים וְהָיָה הַמִּשְׁכָּן
אֶחָד.[22]"
הרבנית
ימימה מזרחי תמיד מדברת על זה בהקשר של אחוות נשים. על החיבור המופלא שבין אישה
אל אחותה, אישה אל חברתה.
ואני
הקטנה, אני רוצה לחבר את זה באופן כללי לרעיון של חיבור.
האופן
שבו שני דברים מופרדים – מתחברים.
והחיבור
הנכון הזה יוצר חברות יוצאת דופן, שאין כמותה, בשום מקום.
שניים.
כל שניים
הם בדיוק אותו מספר – ובכל זאת, עולם ומלואו, עולם משלהם.
אבל
אנחנו מדברות כאן על חתיכות חתיכות, יריעות, לא מספיקות לכסות כלום, כשהן כל אחת
פבני עצמה.
אבל
אם נחבר אותן פתאום יהיה לנו דופן, קיר, מבנה.
ואיך
מחברים? בקרסים ולולאות.
50
לולאות בכל צד של כל יריעה, ו-50 קרסים שיחברו בינן.
וככה,
יריעה מתחברות ליריעה.
כל הדברים
שהם את, מתחברים לכל הדברים שהם הוא.
וזה
חיבור חזק כשהוא במתח הנכון.
אם
זה רופף מידי, הקרסים יכולים לצאת מהלולאות.
ואם
זה מתוח מידי, הקרסים יכולים להישבר, או הלולאות להיפרם.
צריך
שיהיה מתח נכון בין כל הדברים שמרכיבים אותכם, וביחד את הבית שלכם – כדי שזה יחזיק
מעמד.
שתתחברו,
אבל שלא תלכו איבוד אחד בשני. תשאירו קצת אויר ביניכם.
החברות
הזו, היא הדבק של הזוגיות , אתם חייבים להיות אַת החברה כי טובה שלו והוא החבר הכי
טוב שלך.
החברות
זה מה שנוצר כשאתם פועלי ועושים ביחד למען מטרה משותפת שהופכת עכשיו להיות אחת. כי
אתם הפכתם להיות יחידה אחת.
חִבּוּרֵי חֲבֵרוּת – ביחד, אבל גם לחוד. אבל בלי הביחד,
קורסים. בגלל זה הקרסים שם.
{
"וְעָשִׂ֛יתָ שְׁנַ֥יִם כְּרֻבִ֖ים זָהָ֑ב מִקְשָׁה֙
תַּעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֔ם מִשְּׁנֵ֖י קְצ֥וֹת הַכַּפֹּֽרֶת׃
וַ֠עֲשֵׂ֠ה כְּר֨וּב
אֶחָ֤ד מִקָּצָה֙ מִזֶּ֔ה וּכְרוּב־אֶחָ֥ד מִקָּצָ֖ה מִזֶּ֑ה מִן־הַכַּפֹּ֛רֶת
תַּעֲשׂ֥וּ אֶת־הַכְּרֻבִ֖ים עַל־שְׁנֵ֥י קְצוֹתָֽיו׃
וְהָי֣וּ הַכְּרֻבִים֩
פֹּרְשֵׂ֨י כְנָפַ֜יִם לְמַ֗עְלָה סֹכְכִ֤ים בְּכַנְפֵיהֶם֙ עַל־הַכַּפֹּ֔רֶת וּפְנֵיהֶ֖ם אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו
אֶ֨ל־הַכַּפֹּ֔רֶת יִהְי֖וּ פְּנֵ֥י הַכְּרֻבִֽים׃
וְנָתַתָּ֧
אֶת־הַכַּפֹּ֛רֶת עַל־הָאָרֹ֖ן מִלְמָ֑עְלָה וְאֶל־הָ֣אָרֹ֔ן תִּתֵּן֙
אֶת־הָ֣עֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר אֶתֵּ֖ן אֵלֶֽיךָ׃
וְנוֹעַדְתִּ֣י לְךָ֮
שָׁם֒ וְדִבַּרְתִּ֨י אִתְּךָ֜ מֵעַ֣ל הַכַּפֹּ֗רֶת מִבֵּין֙ שְׁנֵ֣י הַכְּרֻבִ֔ים
אֲשֶׁ֖ר עַל־אֲר֣וֹן הָעֵדֻ֑ת אֵ֣ת כׇּל־אֲשֶׁ֧ר אֲצַוֶּ֛ה אוֹתְךָ֖ אֶל־בְּנֵ֥י
יִשְׂרָאֵֽל׃[23]"
התמונה של שני הכרובים,
אחד מול השני כל אחד נטוע במקומו אבל
בצמרותיהם הם נוגעים בענפים מייצרים שורשים חדשים משותפים. כל אחד בפני עצמי –
פניהם איש אל אחיו.
הפנים לך מול הפנים שלו.
ניסתם פעם?
באמת?!
לשבת אחד מול השני ולהתבונן בפנים
שלכם. לנעול עיניים. לא לדבר כמה דקות – רק להסתכל.
זה נשמע פשוט...
תנסו בבית 😉
פנים לפנים - לֹ֥א יָסֻ֖רוּ מִמֶּֽנּוּ׃
{
פרשת תְּצַוֶּ֣ה, שנגיע אליה עוד שבועיים, עוסקת
גם היא בבנין הַמִּשְׁכָּן, שם מספרת התורה איך ממלא הקב"ה את "בְּצַלְאֵ֛ל
בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר[26] לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה בְּחׇכְמָ֛ה בִּתְבוּנָ֥ה וּבְדַ֖עַת
וּבְכׇל־מְלָאכָֽה"
על מנת שיוכל לעסוק בכל עבודות הַמִּשְׁכָּן "וְלַחְשֹׁ֖ב
מַֽחֲשָׁבֹ֑ת לַעֲשֹׂ֛ת בַּזָּהָ֥ב וּבַכֶּ֖סֶף וּבַנְּחֹֽשֶׁת׃[27]"
מלאכת מחשבת, היא
מלאכה שנעשית במחשבה, מושקעת בה מחשבה. היא לא נעשית כלאחר יד.
כותב הרש"ר
הירש[28]:
"מלאכת
מחשבת פשוטה כמשמעה: "מלאכה שכרוכה בה מחשבה". זהו הביטוי המיוחד המורה
על מהותו העיקרית של מכלול מלאכת האומן שהושקעה בהקמת הַמִּשְׁכָּן."
ולמה זה קשור אלינו
היום? כי ומחשבה אלה אותיות בשמחה.
הרב יעקב פילבר[29] כותב כל כך יפה: "חלקו האמיתי של
האדם הוא הצורה שבה הוא נותן את תרומתו, כמו שכתב החת"ס[30]: "ואין לאדם חלק
בנתינת התרומה אלא השמחה ורצון טוב".
משום שבחודש אדר, בפורים, קרה דבר מעניין שאנחנו קוראים עליו במגילת אסתר שבה מתוארת התרחשות לכאורה
מקרית ואקראית של אירועים שונים שהובילו להטלת פור חתום בטבעת המלך: "לְהַשְׁמִיד
לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן[32]" שהתהפך על פיו
אחרי שאסתר המלכה ביקשה ממרדכי: "צוּמוּ עָלַי
וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים[33]", וכל היהודים,
ללא יוצא מן הכלל, בכל 127 מדינות פרס ומדי התאספו בבתי הכנסת לתענית ולתפילות
קורעות שמיים.
לכל אורך המגילה לא נזכר שמו של הקב"ה אפילו לא פעם אחת. כך
שעפ"י המדרש יוצא שהיהודים של אותו הדור קיבלו עליהם עול מלכות שמים מתוך
הסתר. (ולכן מגילת הסתר/אסתר).
את התורה שקיבלו אבות אבותיהם בהר סיני שנכפתה עליהם הר כגיגית, קיבלו
יהודי פרס ומדי על עצמם את מתוך רצון חופשי. בשמחה.
ומכיוון שלא חוו את נוכחותו של הקב"ה, יוצא שעם ישראל של דור מרדכי
ואסתר בחרו לדבוק בקב"ה ובתורה מתוך בחירה חופשית לגמרי וללא שום כפיה:
"כׇּל־אִישׁ֙
אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ" ברצון ובהתנדבות. ובכך הפכו את הקערה על פיה.
הנדיבות היא בשורש הדברים כולם. היכולת לתת. להרים תְּרוּמָ֑ה.
בית בונים באהבה. במחשבה תחילה. בשמחה תחילה.
כתובת הרב נחמן
מברסלב[37]:
"בְּעִנְיַן הַשִּׂמְחָה
עַל פִּי מָשָׁל
שֶׁלִּפְעָמִים
כְּשֶׁבְּנֵי אָדָם שְׂמֵחִים וּמְרַקְּדִים
אֲזַי
חוֹטְפִים אִישׁ אֶחָד מִבַּחוּץ
שֶׁהוּא
בְּעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחֹרָה
וּמַכְנִיסִים
אוֹתוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ לְתוֹך מְחוֹל הַמְרַקְּדִים
וּמַכְרִיחִים
אוֹתוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ שֶׁיִּהְיֶה שָׂמֵחַ עִמָּהֶם גַם כֵּן
כֵּן
יֵשׁ בְּעִנְיַן הַשִּׂמְחָה
כִּי
כְּשֶׁאָדָם שָׂמֵחַ
אֲזַי
הַמָּרָה שְׁחֹרָה וְיִסּוּרִים נִסְתַּלְּקִים מִן הַצַּד
אֲבָל
מַעְלָה יְתֵרָה לְהִתְאַמֵּץ לִרְדּף אַחַר הַמָּרָה שְׁחֹרָה דַּוְקָא
לְהַכְנִיס
אוֹתָהּ גַם כֵּן בְּתוֹך הַשִּׂמְחָה
בְּאפֶן
שֶׁהַמָּרָה שְׁחוֹרָה בְּעַצְמָהּ תִּתְהַפֵּך לְשִׂמְחָה
שֶׁיְּהַפֵּך
הַמָּרָה שְׁחֹרָה וְכָל הַיִּסּוּרִים לְשִׂמְחָה"
תשמחו אחד את השניה,
ואחת את השני.
תעזרו אחד לשני
לשאת את הארון של הביחד שלכם.
"כִּי יֵשׁ יָגוֹן
וַאֲנָחָה שֶׁהֵם הַסִּטְרָא אָחֳרָא
שֶׁאֵינָם
רוֹצִים לִהְיוֹת מֶרְכָּבָה אֶל הַקְּדֻשָּׁה
וְעַל
כֵּן הֵם בּוֹרְחִים מִן הַשִּׂמְחָה
עַל
כֵּן צָרִיך לְהַכְרִיחַ אוֹתָם לְתוֹך הַקְּדֻשָּׁה
דְּהַיְנוּ
הַשִּׂמְחָה
בְּעַל
כָּרְחָם, כַּנַּ"ל".
אל תשאירו את החצי
השני שלכם להתמודד לבד – תתמכו אחד בשני, כמו הכרובים שעל הכפורת.
{
ועוד לא דיברנו על
השולחן, ועל כל שאר הכלים, ועל המנורה,
אולי נשאיר משהו גם
לשיעור הבא... (יצא לי חרוז 😉)
בינתיים מזכור שאם יש
משהו שממלא את הבית בהרבה הרבה הרבה אור: זו השמחה.
ובמִּשְׁכָּן זו היתה המנורה.
אז היום, מחר, ובכל
חודש אדר תקפידי להעלות אור
במנורה שלך: בפנים שלך. "אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה[38]".
תחייכי.
תכניסי הביתה מלא
שמחה. לא רק כי "מִצְוָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד[39]" כמו שכותב רבי נחמן מברסלב.
אלא בגלל שבאמת זה הדבק של הבסיס. זה מה שמאפשר את חִבּוּרֵי החֲבֵרוּת.
אם יש לך פרצוף של תשעה באב מי ירצה להיות חבר שלך?
יאללה – תחייכי 😊
{
מה אני מבקש לי? לא
הרבה,
את זה כל מה שיש לי,
בסביבה,
בין הצער לאושר, מחפש
לי,
טיפת אהבה.
מה שאני מבקשת זה דומה,
לפעמים מתכנסת, ושונאת,
לפעמים מסתפקת בלנשק,
לך ת'דמעה.
ככה זה כשיש שניים,
מסתבר,
זה תמיד פעמיים, לדבר,
זה נותן לי ת'כוח,
להתגבר גם על מאה מכות.
ככה זה כשיש שניים,
זה הרבה,
זה תמיד פעמיים,
לדבר,
לא זה לא בשמיים, זה
מה ש
גורם לי לבכות.
אל תבכי לא הפעם,
אל תבכי,
לא אחזיק מעמד
מול ים הבכי,
ואם בא לך לזוז קצת
תרקדי,
אני פה בסביבה.
שים לי יד על פני זה
שוב מזכיר,
איך נישקת אותי פעם
מול העיר,
נעורינו היו אז מתוקים,
כי היתה שם אהבה.
ככה זה כשיש שניים,
מסתבר...
{
השיעור מוקדש לזכות גל
יצחק בן סמדר וניקול מרים בת שרה שיזכו בזרע של קיימא
ולבריאות
טובה ורפואה שלימה של יצחק בן מרים, אמיליה בת אסתר, אהרון עומרי בן ציונה שירלי,
גבריאל בן בלומה, מיכל בת אהובה, רחל בת שושנה, טוניה בת נטליה, רחל לאה בת
רייזל, נגה בת אסתר, שהרם בן טרין טאג', יוסף בן ויקטוריה, שרה בת נעימה, יצחק בן
סימי, שי בן מרים, ושלומית בת רחל בתוך שאר חולי עמו ישראל
{
לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
פרויקט שיעורי יַהֲדוּת וְהוֹרוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.
תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה
{
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
פרויקט שיעורי יַהֲדוּת וְהוֹרוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.
תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה
{
הרב הירש, שמשון רפאל. (גרינולד, זאב.
עורך). (ה'תשע"ט). בעקבות פירוש הרש"ר הירש על התורה. ירושלים:
הוצאת ספרים פלדהיים.
הרב דסלר, א. (אין תאריך). ציטוטים
מתוך הספר "מכתב מאליהו". אוחזר מתוך http://www.pitgam.net/
יפרח, אילן והילה. (חשון ה'תשע"ז , נובמבר
2916). תרגילים בחיבור. ישראל: הוצאת ספריית בית אל בע"מ.
רבי נחמן מברסלב. ספר
ליקוטי מוהר"ן. (דפוס ראשון תקס"ח). ירושלים: מוסדות חוט של חסד.
[11] הרב אליהו אליעזר דסלר (1953-1892)
נחשב לאחד מגדולי בעלי המוסר בשיטת קלם במאה ה-20. כיהן כרב באנגליה וכמשגיח רוחני
בישיבת פוניבז'. (ויקיפדיה)
[14] יששכר בער איילנבורג, צידה לדרך,
לשמות כה' ח'
רבי יששכר בער איילנבורג , פולין-איטליה (1623-1550) מגדולי בעלי ההלכה סביב תחילת המאה ה-16, תלמידו המובהק של ר' מרדכי יפה, בעל הלבושים, ומתלמידיהם של המהר"ל (ר' יהודה לויא מפראג) והסמ"ע (ר' יהושע פלק כ"ץ). שימש כאב"ד בגוריציה (איטליה). השפיע רבות על כל גלילות פולין, ואיטליה והיה מחשבי הרבנים בדורו. חיבורו "צידה לדרך" הוא פירוש לרש"י על התורה, אך הוא כולל גם הערות על פרשנים אחרים ובפרט לפירושו של הרא"ם (ר' אליהו מזרחי).
רבי יששכר בער איילנבורג , פולין-איטליה (1623-1550) מגדולי בעלי ההלכה סביב תחילת המאה ה-16, תלמידו המובהק של ר' מרדכי יפה, בעל הלבושים, ומתלמידיהם של המהר"ל (ר' יהודה לויא מפראג) והסמ"ע (ר' יהושע פלק כ"ץ). שימש כאב"ד בגוריציה (איטליה). השפיע רבות על כל גלילות פולין, ואיטליה והיה מחשבי הרבנים בדורו. חיבורו "צידה לדרך" הוא פירוש לרש"י על התורה, אך הוא כולל גם הערות על פרשנים אחרים ובפרט לפירושו של הרא"ם (ר' אליהו מזרחי).
[17] הרב שמשון בן רפאל הירש (הרש"ר
הירש, רשר"ה 1808 –1888) היה רב גרמני, מאבות הנאו-אורתודוקסיה
במאה ה-19. דגל בשיטת "תורה עם דרך
ארץ."
[26] עפ"י המדרש חור היה בנם של כלב בן-יפונה
ומרים הנביאה אחות משה ואהרון. חור נהרג ע"י ההמון כשסרב לשתף פעולה בבנית
עגל הזהב. בצלאל היה אם כך הנכד של חור, והנין של מרים.
[29] הרב יעקב הלוי פילבר (כז' באדר
תרצ"ו , 21.3.1936) לשעבר ראש הישיבה לצעירים וממייסדיה, ממנהיגי החינוך
התורני בישראל, ממייסדי "מרחביה - האגודה לקידום החינוך התורני", שהקימה
בהנהלתו את מוסדות "נועם". מפרשני הראי"ה (אברהם יצחק הכהן) קוק,
כותבם של שמונה ספרים תורניים ולשעבר רבו של קיבוץ חפץ חיים. יקיר ירושלים לשנת
תשס"ח.
[© Smadar Prager, CGP]
Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Emotion Focused Psychotherapist since 1998 after graduating the four-year program in the Alfred Adler Institute in Israel. With a home-based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island) she focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
To contact or to schedule an appointment please email smadarprager@gmail.com or call/text 917-513-1490.
I'd love to hear from you.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה