יום רביעי, 30 באוקטובר 2019

יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: בואי לתיבה | בראשית נח ומַרְחֶשְׁוָן | ל' בתשרי ה'תש"פ



בס"ד
­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על בראשית נח ומַרְחֶשְׁוָן
בואי לתיבה
יש מקום אחד שבו יש הגנה עצומה לכל יהודי: בתיבה.

 
והנה אנחנו כאן שוב מתחילות מהתחלה, יש ריח של חדש באויר. פרשת בְּרֵאשִׁ֖ית[1] שקראנו בשבת האחרונה, פרשת נֹחַ[2], וראש חודש מַרְחֶשְׁוָן.

אבל לפני שאנחנו מתחילות, יש לי חוב קטן - אני צריכה לעשות סדר כי אני חייבת לכן הסבר על:
יש או אין שיעור כל שבוע?
כידוע, התחבטתי הרבה עם המחשבה על מעבר לשיעור חודשי, במקום שיעור שבועי, מפאת העומס הגדול שיש עלי, והדאגה שלי לבריאות שלי.
ואז, תוך שאני מתלבטת ולא סגורה על הרעיון הזה, מגיעה שבת ז' באלול (7.9) פ' שופטים, וכרגיל יש לי מלא דברים לקרוא לשבת, השיעור של הרבנית ימימה מזרחי שעליו אני מנויה כבר משנת תש"ע, עיתון "משפחה", ספר שאני באמצעיתו "הבעל שם טוב האיש שבא מן היער", יש לי את גליונות עונג שבת של הידברות, חוברת "אביטה" של הרב גינזבורג, סתם ספר קריאה... ב'ה לא חסר לי מה לקרוא.
ואני משיטה יד לקחת משהו לקרוא ומוציאה מן הערימה דווקא את השיעור של הרב שניאור אשכנזי ל"תצא-אלול": יש לך כח: מה העצה לזכות ברחמי שמים ולחולל נס?, ופשוט לא מאמינה למקרא עייני.
ואני קוראת ומשתאה איך הקב"ה נותן לי באמצעות האיש המקסים הזה, שליח של הרבי, בנו של הרב הראשי לשעבר של כפר חב"ד בישראל, את התשובה להתלבטות שלי. וכך אני קוראת:
"יהודי שזקוק לישועה, יכול לקבל על עצמו לסבול משיעור תורה!.
הוא ייקח על עצמו תוספת קביעות בלימוד התורה בזמן שלא נוח לו או לא קל לו, והסבל הזה יבוא במקום הסבל של הדאגות ויחליף ויפתור אותן.[3]"
לא להאמין. יותר השגחה פרטית מזה אי אפשר. הקב"ה שמע אותי, ואת התפילה שלי, ואמר לי: נשמה. את יכולה. תעשי. ולא רק שאת יכולה, את תרוויחי מזה.
אז החלטנו: יהיה בע"ה ב'נ שיעור כל שבוע.
השיעור לא יהיה ארוך כמו שהתרגלנו, כי פשוט אין לי את הזמן בשביל זה בשלב זה, אבל אני אשתדל ואעשה כל מאמץ שיהיה שיעור, שיהיה כל שבוע דבר תורה ומפגש נשי מעצים של ביחד, ויהיה שמוזינג, וחברותא נשית מקסימה שכזו. וביחד נמשיך את הקביעות שהתחלנו בה לפני כ-שלוש וחצי שנים. ובשם ה' נעשה ונצליח.

{

נתחיל עם היום היום הזה[4] ממש: ראש חודש מַרְחֶשְׁוָן.

לכאורה אין בו כלום, הוא ריק. אין בו חגים. אפילו קוראים לו מַרְחֶשְׁוָן.
כאילו הוא מר.
אבל האמת היא, שהוא לא מר בכלל, הוא בדיוק ההיפך, הוא רמ.
הוא חודש גבוה מאוד שאפשר לפעול בו גדולות ונצורות.

אחרי חודש אלול, חודש הסליחות, ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום הכיפורים, סוכות, שמיני עצרת ושמחת תורה שמילאו לנו את החודשיים האחרונים, לכאורה יש לנו כאן חודש ריק לחלוטין.
אבל זה רק לכאורה.

בהשאלה, עכשיו זה כמו אחרי שקנינו את כל החומרים להכין חלה, שפכנו אותם לקערה, ערבבנו טוב טוב, ולשנו בכל הכח כדי שיתקבל בצק רך ואוורירי.
ואז, צריך להניח אותו לתפיחה.
צריך לעזוב אותו.
עכשיו צריך לא לעשות כלום – ולחכות שהוא יתפח. בלי התפיחה לא יהיה לחם.

כי לחודש הזה יש אפשרות להרים אותנו אפילו יותר גבוה. חודש רמ-חשון.
לחודש הזה יש את הכוח לקחת את כל הרוחניות של אלול וחגי תשרי, ולהגשים אותה בחיי המעשה.
וזה הדבר הכי גבוה שאפשר לעשות בעולם הזה. לחבר בין העליונים לתחתונים.
זה התפקיד של היהודי בעולם.
לשבת על פסגת הר עם שתי עיזים ולעשות אווםםם, ולחשוב שאתה מואר ורוחני זו שטות של ממש.
אדם רוחני אמיתי נבחן ביכולת שלו להיות מואר ורוחני בתוך הגשמיות הנמוכה של העולם הזה.
לשמור על מאור פנים גם כשלא נוהגים בך בצורה יפה.
לתת לאחר, גם אם את מרגישה שאין לך מספיק.
לעבוד על החלקים הרוחניים והנפשיים של עצמך דווקא ומתוך החיים המעשיים והגשמיים.

{

זה מה שהתחלנו לומר בתפילת מוסף של שמיני עצרת "מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגָּשֶׁם" במקום "מוֹרִיד הַטָּל" לפני ברכת מחיה המתים.
("וְתֵן טַל וּמָטָר לִבְרָכָה" במקום "וְתֵן בְרָכָה" בברכת השנים נתחיל לומר רק עוד 60 יום. בארץ ב-ז' בחשון).

כמו שלמדנו בשיעור הקודם בסוכה של נטלי, בשיעור יום ההולדת שלי בשמחת תורה, המשמעות של הברכה הזו, של הגשם הזה, היא שעכשיו כולנו אסופים.
עכשיו אנחנו אוספות את כל מה שזרענו בחודש אלול, שנבט לנו בראש השנה, שגדל לנו בעשרת ימי תשובה, ושפרח לנו ביום הכיפורים.
עכשיו אוספים את כל היבול.
אוספים את הפרחים. את הפירות.
עכשיו עושים מהָרוּחַ --> גֶּשֶׁם.

הקב"ה אומר לנו, 'עכשיו אתם צריכים להתמקד בלהוציא  ◄ מֵהַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל:
עכשיו תקחו את הָרוּחַ ותעשו ממנו גֶּשֶׁם. עכשיו בחודש הזה תגשימו, תממשו, ותהפכו את התפילות למציאות'.

ואחנו צריכות את הזמן הזה – כדי לעשות את זה. ובשביל זה קיבלנו את חודש חשון.
לעשות עבודה עצומה וגבוהה, שאין לה יום אחד של חג, אלא חודש שלם.

עכשיו הגיע הזמן לקחת את כל הָרוּחַ הזו, את כל הרוחניות הזו, את כל הדברים הגבוהים האלה, ולהוריד אותם לכאן, לאדמה. (זה גם מה שעשינו בהושענא רבה כשחבטנו את הערבות. על האדמה, הדבר הכי גשמי שיש).
ספגנו כל כך הרבה קדושה, הכלים שלנו התמלאו בכל טוב, ועכשיו הגיע הזמן לקחת את כל החומרים החדשים האלה ולהגשים אותם, להוריד גֶּשֶׁם, להניע את הָרוּחַ, את הרוחניות, לפעולות, לעשייה.
לעזרה הדדית, ליחסים משמעותיים, להשתפרות עצמית, לדברים טוב, לדיבורים טובים.

{

באתר מוקד תהילים ארצי כתוב ש "הבעל שם טוב הקדוש אומר כי נכתב בתהילים "קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ" (תהילים סט י"ט), וכפי שיש גאולה כללית לעם ישראל, יש לכל אדם גאולה פרטית, בה יכול כל אדם לצאת לגאולה מכל מה שמפריע לו בחייו. וכך יכול כל אדם להפוך את חודש מר חשוון לרם חשוון ולהתרומם."

"המקובלים אומרים שחודש מר חשוון הוא מלשון מרחשה, מרחשה סיבתן כמאמר הגמרא, שפתיים מלחשות תפילה. חודש בו אפשר לפעול לישועות גדולות מאוד בעזרת פיו של האדם.
כל אדם יכול להגיע למקום של גאולה פרטית, על ידי כך שיהיה בבחינת מָשִׁיחַ- אותיות מֵשִׂיחַ (מדבר), אדם ישיח את כל ליבו ויפנה לבורא עולם, ימנה את חסרונותיו וחוסריו (ריבונו של עולם לא זכיתי להינשא / לא זכיתי לשלום בית). יפנה לבורא עולם בשפתו שלו, במיוחד בראש חודש מרחשון שהוא המנהיג את החודש כולו."

{

והקב"ה מחכה לכל המילים הטובות שלנו שיעלו אליו, ואותנו מדריגה.

ובגלל זה הוא שלח לנו את נח. כי תורה מלשון הוראה – ואנחנו לומדים שהקב"ה מצווה עליו: "וַיֹּ֤אמֶר ה'֙ לְנֹ֔חַ בֹּֽא־אַתָּ֥ה וְכׇל־בֵּיתְךָ֖ אֶל־הַתֵּבָ֑ה...[5]"

הרבי מליובאוויטש, בחוכמתו האדירה מלמד אותנו דבר מופלא.
מי המבול, או כמו שדוד המלך קורא להם בתהילים "הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים[6]", התחלקו לשני סוגים:
מים שעלו מלמטה "תְּה֣וֹם רַבָּ֔ה[7]", ומים שירדו מלמעלה "אֲרֻבֹּ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם[8]".

הרבי מליובאוויטש מסביר שהמבול בכלל רומז ל'מטר הטרדות' שמציף אותנו, את בני האדם.
שלכל אדם יש את המבול שלו. הדברים מטרידים אותו ומפריעים לו לבצע את שליחותו בעולם. (קצת כמו מה שסיפרתי בתחילת השיעור על המבול המטריד שלי).

וכמו במבול הבראשתי, גם למבול האישי יש שני סוגים:
האחד, "תְּה֣וֹם רַבָּ֔ה": הטרדות הגשמיות והחומריות, בעיות פרנסה, קשיי היום-יום, וכיוב'
והשני, "אֲרֻבֹּ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם", כל העיסוקים בעניינים שברומו של עולם: עסקנות ציבורית, התנדבות, עזרה לזולת, וכיוב' שכולם, מטרידים את האדם ומפריעים לו מלקיים את "תפקידו העיקרי בעולם – לימוד תורה וקיום המצוות כראוי."

הרבי מליובאוויטש מסביר שעל הטרדות הגשמיות קל יותר להתגבר, כי אנחנו מודעים לכך שזה טורד את מנוחתנו. אבל על הטרדות מן הסוג השני קשה יותר, מכיוון שמדובר בדברים טובים וחיוביים.
אז איך בכל זאת אפשר להבין בין טרדות חיוביות ובין טרדות שהן בבחינת "הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים".
הרבי טוען שזה פשוט מאוד: אם העיסוקים האלה, טובים ככל שיהיו, וחשובים ככל שיהיו, "פוגמים בדבקותו של היהודי בקב"ה ומונעים ממנו למלא את חובתו בלימוד התורה וקיום המצוות כפי שנפסק בשולחן ערוך – אין אלה אלא "הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים"."

{

אז איך בכל זאת ניצלים מ"הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים"?
בדיוק כפי שהציל הקב"ה את נח מהמבול של דור המבול. כאז כן היום.  
הקב"ה מזמין כל אחד ואחת מאיתנו להיכנס אל התיבה: "בֹּֽא....ָ֖ אֶל־הַתֵּבָ֑ה"!
הבעש"ט[9] מפרש את מובן המילה ממש כפשוטו: "בֹּֽא....ָ֖ אֶל־הַתֵּבָ֑ה – היכנס אל אותיות התורה ואותיות התפילה; הקף את עצמך במילים ובאותיות הקדושות של התורה והתפילה, והן יהיו ה'תיבה' שתצילך מטרדות ה'מבול'.[10]"

אז אנחנו לומדים שתפילה היא הדיבור הכי טוב שיכול להיות. דיבור זה הגשמה של משהו רוחני.

כשאנחנו פוקחים את העיניים בבוקר ואומרים "מודה אני לפניך", מברכים ברכות השחר, מתפללים, מציע הרבי ממש לבוא ולהיכנס לתוך התיבה, לתוך המילה, להתבונן בה ולנסות להבין אותה ואת משמעותה. כי כשאנחנו לומדים תורה אנחנו צריכים "להשתדל שהתורה גם תלמד" אותנו.
כשנוהגים כך יום אחר יום "תיקבע בנפשו ההכרה שהקב"ה הוא מנהיג העולם המשגיח על כל הנעשה בו.
כשנכנסים את תיבות התורה והתפילה ומתבוננים בהן, מקבלים כוח ויכולת לגבור על הטרדות השונות ועל 'מי המבול'."

{

כל מילה בתורה היא ממ"ד. כל מילה היא תיבת נח. כל מילה שומרת ומגינה עלינו אפילו כשאת לא יודעת שזה מתרחש.
אתן לכן דוגמא מופלאה.

ב"קריאת שמע", גם של הבוקר וגם של 'על המיטה', מורכבת משלוש פרשיות ומתחילה בפסוק הידוע שאמרו השבטים ליעקב אביהם לפני שבירך אותם לפני מותו: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד[11]", להכריז פה אחד: "אין בינינו אף לא אחד אשר סוטה מדרך האמונה התמימה באלוקינו. [12]" ועל-כן ענה להם יעקב באנחת רווחה: "בָּרוּךְ, שֵׁם כְּבוד מַלְכוּתו, לְעולָם וָעֶד:[13]" ולמרות שבמקור הפסוק הזה בכלל לא מופיע , אנחנו משלבים אותו בכל זאת בלחש בתוך הפרשיה הראשונה של קריאת שמע, שממשיכה במילים: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלקֶיךָ...".
משם אנחנו עוברים לפרשיה השניה שמתחילה במילים: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ...[14]", וחותמים בפרשיה השלישית המדברת על מצוות הציצית[15].
בנוסח אשכנז מוסיף המתפלל היחיד לפני קריאת שמע שלוש מילים:
אל מלך נאמן. שזה גם בראשי תיבות: אמ"ן, אפרופו הסעודת אמנים שלנו.
ובנוסח עדות המזרח חוזר המתפלל היחיד על שלושת המילים האחרונות של הפרשיה השלישית: "ה' אֱלקֵיכֶם: אֱמֶת:".

כותב הרב מאיר ישראל לאו[16] היקר: "'קריאת שמע' היא למעשה התפילה העיקרית, שכן היא היחידה, שבה נצטווינו במצוות 'עשה' מפורשת בתרי"ג מצוות התורה. כל כל התפילות האחרות (למעט 'ברכת המזון') מקורן בדברי חכמים, הן מבחינת נוסח התפילה והן מבחינת עיתויה; ואילו 'קריאת שמע' – חובתה, ניסוחה וזמנה מפורשים הם בתורה שבכתב: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשׇׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.[17]"[18]".

{
תמונה: דגם תיבת נח בהולנד שנסחפה בזמן סופה לים (צילום: שאטרסטוק).
ובשביל מה אני מספרת לכם את כל העובדות היבשות הללו?
מכיוון שבתפילה היחידה שנצטווינו עליה בתורה יש בדיוק 248 מילים[19]. שזה בעברית רמ"ח.
כנגד רמ"ח אברי האדם!
אתם קולטים?
כל מילה נועדה להגן ולשמור אחד מרמ"ח אבריך. כשאת קוראת את 'קריאת שמע' את מכניסה כל אחד מרמ"ח אבריך לתיבת שמירה. לכספת.
ביום את שמורת מ'קראית שמע של שחרית', ובלילה את שמורה מ'קראית שמע שעל המיטה'. 

אז כשהקב"ה אומר לך "בֹּֽאִי....ָ֖ אֶל־הַתֵּבָ֑ה" הוא מספק לך שמירה שמימית, ברינקס אלוקי.
את מכריזה: "כׇּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ[20]", כי אני מקבלת את עול מלכותך בכל כולי, אבל בלי שאת בכלל יודעת, התפילה הזו היא עבורך ולא עבורו.

את במו שפתייך המרחשות תפילה , מספקת לכל איבר ואיבר שלך תיבת ממ"ד[21].
כמו שלמדנו "המקובלים אומרים שחודש מר חשוון הוא מלשון מרחשה, מרחשה סיבתן כמאמר הגמרא, שפתיים מלחשות תפילה."

{

אבל הרבי מליובאוויטש אומר שזה לא מספיק שרק את תיכנסי לתיבה. שלא יקרה מצב שכל יהודי יחשוב אני באתי, אני ניצלתי, זה מה שחשוב.
כשהקב"ה אומר לנח "בֹּֽא....ָ֖ אֶל־הַתֵּבָ֑ה" הוא בפירוש אומר לו: "אַתָּ֕ה וּבָנֶ֛יךָ וְאִשְׁתְּךָ֥ וּנְשֵֽׁי־בָנֶ֖יךָ אִתָּֽךְ׃[22]". כלומר לדאוג שגם אחרים ידעו שיש תיבה.
לדאוג שגם אחרים יכנסו אל התיבה.
יש לנו אחריות שגם אחרים ינצלו. זה לא אנא ונפסי ובאס[23].

{

ועוד כתוב במוקד תהילים ארצי: "המקובל ה"בני יששכר"[24] (רבי צבי אלימלך שפירא[25]) מציין כי על פי חז"ל סיים שלמה המלך את בניית בית המקדש הראשון בחודש מר חשוון, אך בורא עולם ביקש ממנו להמתין 11 חודשים להגעתו של חודש תשרי, כדי לחנוך אותו. וחודש מר חשוון נמלא בושה משום שלא זכה שבו ייחנך בית המקדש. בורא עולם פייס את חודש מר חשוון כשאמר לו שבית המקדש השלישי יקום בראש חודש מר חשוון. ומכאן, אומר ה"בני יששכר", יש לכל אדם בראש חודש מר חשוון אפשרות לזכות בגאולה פרטית."

אנחנו לומדות היום שגם כשאין שום תנועה נראית לעין – דברים רבים מתרחשים ורוחשים מתחת לפני השטח בחודש מַרְחֶשְׁוָן.
עבודה גדולה נעשית בספיגה של הדברים, בדיבורים, בשפתיים מרחשות, בתפילות, בהמון תיבות, וכולן הגנה.
כמו משה שינוח בעוד כמה פרשות בתיבה שתציף אותו שלא יטבע במי היאור.
אז "בֹּֽאִי....ָ֖ אֶל־הַתֵּבָ֑ה", : "אַת וּבָנֶ֛יךָ ובנותיך וְאִישֶׁךְ וּנְשֵֽׁי־בָנֶ֖יךָ ואישי־בנותיך אִתָּֽךְ׃[26]",
כי בסופו של דבר זו המחוייבות שלנו לילדים שלנו. שידעו שיש תיבה להיכנס אליה לא רק במבול, אלא גם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשׇׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ".

ואח"כ הדרך אל תשכחי לאסוף את כל החברות והשכנות והאחיות והמכרות שגם הן תבאנה, הן ובני ביתן.
תגידי להם שזו תֵּבָ֑ה שיש בה מקום ל-כ-ו-ל-ם-!

{


כל המילים האלה זה לא סתם. אלא לא סתם תיבות.
לפני שנסיים, עוד מילה אחת על בְּרֵאשִׁ֖ית.

"בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹקִ֑ים...[27]" סופי תבות אמת,
לומר שבראשית ובתחילת התורה נרמז חותמו של הקב"ה, שהוא האמת. כי התורה היא תורת אמת וגם בריאת העולם יסודה באמת.
ומדוע נרמזה האמת בסופי תבות ולא בראשי תבות?
לומר לך שבסופו של דבר תמיד תתגלה האמת.
ונאמר: אמ"ן.

שיהיה לכולנו חודש חודש מַרְחֶשְׁוָן מרומם במיוחד.

{

מקום לדאגה[28]


בקצה השמיים ובסוף המדבר
יש מקום רחוק מלא פרחי בר
מקום קטן, עלוב ומשוגע
מקום רחוק, מקום לדאגה
אומרים שם מה שיקרה
וחושבים על כל מה שקרה
אלוקים שם יושב ורואה
ושומר על כל מה שברא
אסור לקטוף את פרחי הגן
אסור לקטוף את פרחי הגן
ודואג, ודואג נורא
בקצה השמיים ובסוף המדבר
יש מקום רחוק מלא פרחי בר
מקום קטן, עלוב ומשוגע
מקום רחוק מקום לדאגה
אומרים שם מה שיקרה
וחושבים על כל מה שקרה
אלוקים שם יושב ורואה
ושומר על כל מה שברא
אסור לקטוף את פרחי הגן
אסור לקטוף את פרחי הגן
ודואג, ודואג נורא
אומרים שם מה שיקרה
וחושבים על כל מה שקרה
אלוקים שם יושב ורואה
ושומר על כל מה שברא
אסור לקטוף את פרחי הגן
אסור לקטוף את פרחי הגן
ודואג, ודואג נורא

{

השיעור מוקדש לעילוי נשמת יהודית בת זכריה ולעילוי נשמת רוזה בת יוסף רוח ה' תניחם בגן עדן
ולהבדיל אלף אלפי הבדלות יבלט"א
לרפואה שלימה של יצחק בן מרים, אמיליה בת אסתר, שלומית בת רחל וחיה חנה שרהה בת אסתר ברכה בתוך שאר חולי עמו ישראל
ולזכות גל צחק בן סמדר וניקול מרים בת שרה לזרע של קיימא

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.

תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה

{

מקורות:[29]

הרב אשלג, ברוך שלום הלוי. שמעתי. מאמרים ואמרות. יתרון האור מן החושך גרסא ב'. אחוזר מתוך והתקבל באדיבות אתר אור הסולם: מרכז מורשת בעל הסולם www.orhasulam.org.

ברוד, מ. (עורך). (תשס"ז). שולחן שבת שיחות ורעיונות לפרשיות השבוע מעובדים מתוך אוצר שיחותיו של הרבי מליובאוויטש. פרשת נח: היכנס ל'תיבה' ותינצל. עמ' 40-39. עפ"י ליקוטי שיחות כרך א', עמ' 5. ישראל: מכון ליובאוויטש.

הרב לאו, ישראל מאיר. (מייזליש, ש. עורך). (1998). יהדות הלכה למעשה. עמ' 49-46. ישראל: מודן הוצאה לאור.

מוקד תהילים ארצי. חודש חשון מסוגל לישועות גדולות. אוחזר מתוך https://www.tehillim-center.co.il/.

מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך http://mg.alhatorah.org/.

תמונה: דגם תיבת נח בהולנד שנסחפה בזמן סופה לים (צילום: שאטרסטוק).



[1]  פרשת בְּרֵאשִׁ֖ית: בראשית א' א' – ו' ח' (1/12 ; 146 פסוקים)
[2]  פרשת נֹ֔חַ: בראשית ו' ט' – יא' לב' (2/12 ; 153 פסוקים)
[3]  ההדגשה במקור
[4]  פרפראזה על השיר "היום היום" ; מילים דודו ברק ; לחן מוני אמריליו ; השיר בוצע לראשונה ב-1972 ע"י שלישית פיקוד מרכז עם הסולנית דורית ראובני, הגיע למקום הראשון במצעד הפזמונים תשל"ג.
[5]  בראשית ז' א': "וַיֹּ֤אמֶר ה'֙ לְנֹ֔חַ בֹּֽא־אַתָּ֥ה וְכׇל־בֵּיתְךָ֖ אֶל־הַתֵּבָ֑ה כִּֽי־אֹתְךָ֥ רָאִ֛יתִי צַדִּ֥יק לְפָנַ֖י בַּדּ֥וֹר הַזֶּֽה׃"
[6]  תהילים קכ"ד ה': "אֲזַי עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים."
[7]  בראשית ז' יא': " בִּשְׁנַ֨ת שֵׁשׁ־מֵא֤וֹת שָׁנָה֙ לְחַיֵּי־נֹ֔חַ בַּחֹ֙דֶשׁ֙ הַשֵּׁנִ֔י בְּשִׁבְעָֽה־עָשָׂ֥ר י֖וֹם לַחֹ֑דֶשׁ בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה נִבְקְעוּ֙ כׇּֽל־מַעְיְנֹת֙ תְּה֣וֹם רַבָּ֔ה וַאֲרֻבֹּ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם נִפְתָּֽחוּ׃ "
[8]  שם
[9]  רבי ישראל בן אליעזר, הידוע כבעל שם טוב בר"ת: בעש"ט או הבעש"ט; הוא אבי תנועת החסידות. (בין 1690 ל-1700 – ו' בסיוון 21 במאי 1760)
[10]  בתוך "שולחן שבת": הובא בדיבור המתחיל צוהר תעשה תרצ"ה בתחילתו ובכמה מתקומות (ר' הוספות לכתר-שם-טוב, הוצאת קה"ת, עמ' 12)
[11]  דברים ו' ד'-ט' – פרשיה ראשונה של קריאת שמע
[12]  בפעם הראשונה מוזכר בספר דברים ו' ד'. חז"ל מציינים (פסחים נו') שנאמר לראשונה ע"י בני יעקב לפני מותו (בראשית מט' א')
[13]  עפ"י הרב לאו בתוך "יהדות הלכה למעשה"
[14] דברים יד' יג'-כא' – פרשיה שניה של קריאת שמע
[15]  במדבר טו' לז'-מא' – פרשית שלישית של קריאת שמע
[16]  הרב ישראל מאיר לאו יבלט"א נולד בפורלין בשנת 1937. שימש כרב הראשי לישראל בשנים 1993–2003, וכרבה של תל אביב-יפו בין השנים 1988–1993, 2005–2017. מכהן כיו"ר מועצת יד ושם. חתן פרס ישראל למפעל חיים לשנת ה'תשס"ה. (ויקיפדיה).
הרב ישראל מאיר לאו קרוי על שמו של החפץ חיים מחבר הספרים משנה ברורה וחפץ חיים. מכונה "החפץ חיים" על שם ספרו, הלא הוא הרב ישראל מאיר הכהן מראדין: (1933-1839) מחשובי הרבנים בדור שלפני השואה. (ויקיפדיה).
[17]  דברים ז' ז'
[18]  הרב לאו שם
[19] שם
[20]  תהילים לה' י': "כׇּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנּוּ וְעָנִי וְאֶבְיוֹן מִגֹּזְלוֹ."
[21]  ממ"ד ר'ת מרחב מוגן דירתי
[22]  בראשית ו' יח'
[23]  בערבית: אני ונפשי וזהו.
[24]  בני יששכר הוא חיבורו המרכזי של רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב שעל שם ספרו זה כונה עוד בחייו "בעל הבני יששכר".
[25]  רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב, הידוע גם כר' הערש מיילך שפירא; (בערך תקמ"ג, 1783 - י"ח בטבת תר"א, 1841) היה אדמו"ר חסידי בדור החמישי לתנועת החסידות. מכונה על פי רוב, בשם חיבורו המפורסם בני יששכר.
[26]  בראשית ו' יח'
[27] בראשית א' א': "בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹקִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃"
[28]  בשיעור הקשבנו לשיר "מקום לדאגה". מילים: יהונתן גפן ; לחן וביצוע: מתי כספי, מתוך אלבומו "צד א' צד ב'" 1978: https://www.youtube.com/watch?v=vzM7MR9ry-k
[29]  "כל המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם". אבות ו' ו'



[© Smadar Prager, CGP]



Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Emotion Focused Psychotherapist since 1998 after graduating the four-year program in the Alfred Adler Institute in Israel.  With a home-based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island) she focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
To contact or to schedule an appointment please email smadarprager@gmail.com or call/text 917-513-1490.
I'd love to hear from you.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה