בס"ד
והפעם:
הגיגים
מעוגנים על שמחת תורה
כולנו
אסופים
כשחשבתי על השיעור
הזה, על מה שאני רוצה לדבר, עלה לי בראש שיר של מירי מסיקה שנקרא
"אסופים". ב"נ אשלח אחרי החג קישור לשיר, כי כרגע אנחנו לא יכולות
לשמוע.
"אסופים"[1] הוא אמנם שיר אהבה, על בינו
לבינה, ואפשר לשאול: מה הקשר לתורה, ומסורת, וחגים?
אבל להבדיל אלף
אלפי הבדלות, גם
שִׁיר הַשִּׁירִים נקרא
כשיר אהבה שבינו לבינה, והוא בעצם תיאור אלגורי של היחסים בין כנסת ישראל, "היא",
לקב"ה "הוא".
{
אז, להבדיל, גם את
השיר "אסופים" שאנחנו קוראים כפשוטו,
אפשר להתבונן עליו בצורה אלגורית ולקחת ממנו מסרים הקשורים לימי החגים האלה.
בשיר, שמילותיו
נכתבו על-ידי מוטי פרלמן, והולחנו על-ידי אורי זך, שהוא גם בעלה של
מירי מסיקה מאז 2005, מירי מסיקה שרה על רגע של פיוס וחיבור רך בין השניים שהיו
רחוקים בגלל מילים שפגעו.
והשיר הזה תמיד
מרטיט לי משהו בתוך הלב, וכשהיא שרה "שנינו אסופים" אני חושבת
"כולנו אסופים", ואיך שתי המילים האלה אוספות אליהן בימים האלה את כל המהות
של הימים הגבוהים הללו שאנחנו עכשיו נמצאים בסופם.
חג הסוכות שבשיאו היום
הזה, שמחת תורה, אוסף אליו את כל מה שקדם לו: את חודש הסליחות - חודש אלול, את ראש
השנה, את עשרת ימי התשובה שבשיאם יום הכיפורים, ומיד ארבעה ימים אחריו חג הסוכות,
שמחת בית השואבה, הושענא רבה, שמיני עצרת, וכמובן, היום, יום ההולדת העברי שלי: כב'
בתשרי - שמחת תורה.
[בסוגריים: בארץ
חוגגים את שמיני עצרת ושמחת תורה באותו יום: כב' בתשרי. כאן, בחו"ל, בגלל שיש
לנו יום טוב שני של הגלויות הפרידו בינם: כב' בתשרי – שמיני עצרת, וכג' בתשרי שמחת
תורה. בגלל זה בארץ יש במוצאי שמחת תורה הקפות שניות לאות הזדהות עִם עַם ישראל
שבגולה שעושה הקפות ראשונות.]
שמחת תורה חותם את
כל חבילת הימים הגבוהים האלה, ומאגד ואוסף אותם ביחד ואומר לנו:
בשביל זה היה
הכל!
כל מה שעשית מראש
חודש אלול, זה הכל בשבילה: בשביל התורה.
זה הכל כדי שנוכל
כולנו להתאסף ביחד ולשמוח איתה. כי היא שלנו. "כִּ֣י הִיא חַיֶּ֙ינוּ
וְאֹ֣רֶךְ יָמֶ֔ינוּ[2]" וכי זה זמן שמחתנו.
{
בואו ננסה להבין על
מה אנחנו מדברים כאן בעצם, למה זה חשוב, וגם איך כל זה נוגע לחיים הפרטיים שלנו,
לזוגיות, להורות?
הרב מרדכי גרינברג,
נשיא ישיבת כרם ביבנה, מלמד שהיה זה רבי עקיבא זי"ע שקבע שמגילת שִׁיר
הַשִּׁירִים היא
קודש קודשים, ככתוב במשנה[3]: "אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא,...
שֶׁאֵין כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְדַאי כַּיּוֹם שֶׁנִּתַּן בּוֹ שִׁיר הַשִּׁירִים
לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הַכְּתוּבִים קֹדֶשׁ, וְשִׁיר הַשִּׁירִים קֹדֶשׁ
קָדָשִׁים."
וזה תמוה, כי לא
מוזכר בשִׁיר
הַשִּׁירִים שמו של
הקב"ה בשום צורה ואופן, ובכל זאת רבי עקיבא קובע "שֶׁכָּל הַכְּתוּבִים
קֹדֶשׁ, וְשִׁיר הַשִּׁירִים קֹדֶשׁ קָדָשִׁים."
וכך כותב הרב
גרינברג: "בשתי אהבות עוסקת התורה, אהבת הריע ואהבת הבורא.
"ואהבת את ה' אלוקיך" (דברים
ו', ה') -
"ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא
יט', יח').
ולא זו בלבד שאין המצוות סותרות זו את זו, אלא שאי אפשר לאהבת הבורא בלא אהבת
האדם. מי שאינו אוהב את רעהו, פירושו של דבר שאוהב את עצמו בלבד, ובתור שכזה, לא
יוכל להתנשא לאהבת הבורא. כדי לאהוב את הבורא צריך להחלץ מהמסגרות הפרטיות ולהתחיל
לאהוב גם מה שמחוצה לפרטיותו - את רעהו, אשתו, משפחתו, אומתו ואף את האנושיות
כולה, ואז יגיע גם לאהבת הבורא, וכבר אמרו חסידים, שמי שלא טעם אהבת אשה, לא יוכל
להגיע לאהבת הבורא. אדם ששקוע באהבת עצמו, אינו מסוגל להבין כלל משוררים השרים על
אהבת הבורא.
אהבת
האשה אינה עומדת בפני עצמה, אלא היא סעיף אחד מיסוד האהבה המתפשטת עד לאהבת הבורא.
והיא," כמו שכתב
הרב קוק זצ"ל[4]"
"כנטף
מים מני ים, כזיק אחד מלהב אש שעד לב השמים, כאות אחד מספר גדול ורחב ידים".
וע"כ, הדיבור על אהבת האשה אינה מצטמצמת בזה, אלא רק כאבן יסוד לאהבה הגדולה.
ר'
עקיבא שידע את האהבה במדרגותיה השונות, ידע את האהבה הפרטית לבת רועים, הוא שקבע
את הכלל "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" (ירושלמי נדרים ל':), הוא גם יצא
להלחם נגד שלטון זר באהבתו את האומה הישראלית, והוא שהגיע לפסגת אהבת בה' ויצאה
נשמתו באחד "מתי יבוא פסוק זה לידי ואקימנו" (ברכות סא':) - הוא שיכול להכריז
שכל השירים קודש, אך שיר השירים קודש קדשים."
{
אנחנו בעצם מדברים
על אהבה.
אהבה שלא יכולה
להתקיים, להתממש, להתגשם, מבלי שקודם כל נאהב את האחר, כדי שוכל לאהוב את הבורא.
ונאהב את הבורא, על מנת שנוכל לאהוב את האחר.
והכל התחיל בראש
חודש אלול. חודש הסליחות.
ממי היינו צריכים
לבקש סליחה?
כמובן שקודם כל
מהבורא. סליחה על כל מה שלא עשינו כשהיינו צריכים לעשות. סליחה על כל מה שעשינו
כשלא היינו צריכים לעשות. ובעיקר סליחה על מה שאמנם עשינו, אבל עשינו כלאחר יד, ולא
מכל הלב.
כי זה אחד הדברים
הכי מעצבנים להורה.
כשאת מבקשת מהבן
שלך לטאטא את הרצפה, והוא נמרח עם המטאטא ולא משקיע את כל הלב, ומפזר יותר מאשר
הוא מטאטא. או שאת מבקשת מהבת שלך לשטוף את הכלים והיא בקושי מרטיבה את קצות
האצבעות וחושבת שאפשר לעשות את זה בלי קצף ועם יד אחת. כזה בלי רצון. לא מכל הלב.
ובדרך-כלל התגובה
תהיה: טוב זוזי (או זוז), אני כבר אעשה את זה לבד. כי רצית שיעזרו לך ולא רק שזו
לא באמת עזרה זו עוגמת נפש גדולה על זה שאין להם את החשק, את הרצון להשקיע ולתת
מעצמם מכל הבל – בשבילך. את עושה עבורם כל-כך הרבה, וכשאת מבקשת מהם שיעזו משהו לעזור
לך זה כזה רופס ונטול אנרגיה שעדיף כבר שלא. זה מאכזב. נורא.
{
אז היינו צריכים
לבקש סליחה מהקב"ה עַל כָּל אֵלֶּה, עַל כָּל אֵלֶּה סְלַח נָא לִי אֵלִי
הַטּוֹב....[5]
אם כמו שכתב הרב
מרדכי גרינברג "בשתי אהבות עוסקת התורה, אהבת הריע ואהבת
הבורא. "ואהבת את ה' אלוקיך" (דברים ו', ה') - "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט', יח')."
אז הרי שאי אפשר
באמת לקבל את הסליחה של הקב"ה מבלי לבקש קודם כל את סליחת רעינו.
ככתוב: "עֲבֵרוֹת
שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר;
כלומר, מפרשי המקרא[7] מפרשים כולם על הפסוק מפרשת אַחֲרֵ֣י מ֔וֹת: "כִּֽי־בַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה
יְכַפֵּ֥ר עֲלֵיכֶ֖ם לְטַהֵ֣ר אֶתְכֶ֑ם מִכֹּל֙ חַטֹּ֣אתֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֥י ה'
תִּטְהָֽרוּ׃[8]" שאפילו הרמב"ם ז"ל[9] כתב: "שעִצומו של יום
מכפר". כלומר,
עצם היום, היום בעצמו, מכפר. זה הכוח שיש ליום הזה אפילו אם בן אדם יושב כל היום
בבית ולא מגיע לבית הכנסת[10].
את והקב"ה
פותחים דף חדש לבן ונקי ביום הכיפורים – כי זה כוחו של היום הזה.
כי כמה גדולה היתה השמחה שנענה
לתפילותיו של משה רבע"ה עד שהקב"ה סלח להם על חטא העגל: "וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ.[11]". והיום הזה היה י' בתשרי. ומאז ליום הזה יש כוח סליחה
מעצם היותו. ליום בעצמו יש את כוח הסליחה.
אבל רק בין האדם לקב"ה.
וכאן נכנס נתון נוסף למשוואה.
מה זה אומר?
כפי שאני מודדת את האחר – כך מודדים
אותי.
כשם שאני שופטת את האחר, בין אם לכף
זכות או חו"ח לכף של חובה – כך ישפטו גם אותי.
באותה עין שבה אני מתבוננת על אחרים –
כך יתבוננו עלי.
כשם שאני מוכנה למחול ולסלוח לאחרים
כאן בעולם המעשה שלנו, כך יהיו מוכנים למחול ולסלוח לי בעולמות העליונים.
סליחה לעצמך. סליחה
לבעלך, סליחה לזוגיות שלכם.
סליחה לילדים שלך,
סליחה להורים שלך, סליחה לחברה הטובה...
חייבים לסלוח לנקות
את הלב, כדי שאפשר יהיה לעמוד בפני הקב"ה בלב נקי ולבקש סליחה.
אז בעיקר לסלוח
קודם כל בבית. וקודם כל לבעלך. גם את לא כזו מושלמת....
אז נכון, מישהי
פגעה בך ולא ביקשה סליחה.
אז מה?
תמחלי לה בלב שלם,
גלי כלפיה רחמים.
אבל למה? לא מגיע לה?
נכון, אבל אולי גם
לך לא מגיעים רחמי שמים, ובכל זאת את מבקשת רחמים.
ו"במידה שאדם מודד, בה מודדין לו."
אז תסלחי. תמחלי.
תבקשי רחמים.
תרחמי. כי רק לנו יש רחם. רק אנחנו באמת יודעות איך אפשר לעטוף ברחמים.
{
אתמול שאל אותי
מישהו: "איך אפשר לסלוח למישהו כשכל-כך כועסים עליו?"
הבעיה היא, כשאנחנו
כועסים על מישהו אחר, רק אנחנו סובלים מהכעס של עצמנו.
אנחנו אלה שסובלים
מהכעס של עצמנו 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע ללא הפסקה, מה שנקרא 24/7.
האדם שעליו אנחנו
כועסים בכלל לא יודע שאנחנו כועסים עליו. וגם אם הוא יודע, זה לא נוגע לו. הוא לא
סובל מהכעס שלך.
בהשאלה, לכעוס
על האחר, זה כמו לשתות רעל, ולצפות שהאחר יקבל הרעלה.
אז מבינים שבעצם
הסליחה היא לא עבור האחר, הסליחה היא עבורך.
כשאנחנו סולחים
לאחר שפגע בנו מאוד, אנחנו לא שוכחים את הפגיעה, אנחנו פשוט משחררים את עצמנו מהכעס
שהוא למעשה רעל פיזי
שמפעפע בתוכנו, המשפיע לרעה על הבריאות שלנו, לא רק הנפשית, אלא הגופנית ממש[14].
אז כמו שכתב הרב
מרדכי גרינברג "בשתי אהבות עוסקת התורה, אהבת הריע ואהבת
הבורא. "ואהבת את ה' אלוקיך" (דברים ו', ה') - "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט', יח')."
עד שלא תאהבי את
עצמך מספיק עד כדי שתרשי לעצמך להניח את הכעס, ולסלוח – כי זה באמת הכי, הכי,
ובעיקר, רק בשבילך – קצת קשה לאהוב את האחר, או לאהוב את הקב"ה.
ובעיקר, אי אפשר עם
משקעים כאלה כבדים לחגוג את סוכות ושמחת תורה כמו שצריך, כי הכבד הזה בלב, עושה
כבדות עושה עצבות, וככה אי אפשר לשמוח.
אז קודם כל תעשי
שלום עם עצמך, ואח"כ תעשי שלום עם בעלך, וכל השאר פשוט יסתדר מעצמו כי החזרתם
את האהבה למקום הנכון.
{
והימים האלה עכשיו
הם זמן שמחתנו.
שלוש פעמים מוזכרים
ימי הסוכות כזְמַן
שִׂמְחָתֵנוּ.
סוכות הוא החג היחיד
שהתורה מצווה לשמוח בו: "וּשְׂמַחְתֶּם
לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים:[15]", "וְשָׂמַחְתָּ
בְּחַגֶּךָ... וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ:[16]".
ואי אפשר עם כעס לשמוח.
חייבים קודם כל לסלוח. וחודש אלול, ועשרת ימי תשובה היו "זה הזמן לסלוח...[17]"
וכמו : "שעִצומו של יום
מכפר", וכמו שפסח
הוא "זמן חירותנו", וכמו שחג שבועות הוא "זמן מתן תורתנו", כך
גם סוכות הוא זְמַן
שִׂמְחָתֵנוּ.
הרבנית ימימה
מזרחי מלמדת
עפ"י השפת אמת[18] שכמו שבפסח הקב"ה נתן
לנו חירות, וכך לדורי דורות פסח הוא הוא "זמן חירותנו". וכמו שבשבועות
הקב"ה נתן לנו את התורה ולכן לדורי דורות שבועות הוא "זמן מתן תורתנו".
כך גם סוכות הוא זמן שבו הקב"ה הרעיף עלינו שמחה ולגן לדורי דורות זה יהיה זְמַן
שִׂמְחָתֵנוּ. לא
צריך להתאמץ, זה פשוט זמן מיוחד כזה שבו את מקבלת שמחה רק בגלל שאת מקיימת את
המצוות של הימים האלה: מצוות סוכה ומצוות ארבעת המינים.
"ובאמת, אחר ימים
נוראים, קשה למצוא השמחה אם לא העזר עליון. וה' יתברך נותן בימים אלו שמחה לבני
ישראל, כמו שנאמר "וּשְׂמַחְתֶּם
לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם"
על
ידי מצוות ארבעת המינים ועל ידי מצוות סוכה."
{
סוכות נקרא גם חג
האסיף. כי זהו זמן שבו אוספים את כל תבואות השדה ומאפסנים כדי שיהיה מה לאכול
בימי הגשם שבהם מחכים לתבואה החדשה שתגדל באביב ובקיץ הבאים.
וכמו שאוספים את התבואה,
ככה אוסף אותנו הקב"ה בחג הסוכות לתוך הסוכה. ככתוב בשִׁיר הַשִּׁירִים: "שְׂמֹאלוֹ תַּחַת
לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי.[19]"
שזוהי בדיוק צורתה של הסוכה הכשרה, שתי צלעות שוות בגודלן, הזרוע והאמה, ועוד צלע
אחת שהיא חצי בגודלן: כף היד.
מסביר הרב עדין שטיינזלץ: "שמאלו תחת ראשי" אלו הימים הנוראים, ראש השנה
ויום הכיפורים, "וימינו תחבקני" הוא חג הסוכות. אף מצאו רמז לדבר בהלכות
סוכה: נאמר בגמרא (סוכה ו' ב'), ששיעור דפנות הסוכה הוא שתי דפנות
שלמות ושלישית אפילו טפח[20],
וכצורת הדפנות כך צורת היד המחבקת זרוע, אמה וכף היד. כלומר, הסוכה בעצמה היא כעין
חיבוק של מעלה. אם "שמאלו" מבטאת את אימת הדין המתוח (שמאל=דין), הרי ש"ימינו" מבטאת את החיבוק, את הימין
(=חסד) המקרבת, המלטפת והעוטפת של חג הסוכות."
וככה כולנו אסופים
בחיבוק צמוד ואוהב אחרי שסלחנו ומחלנו ונתנו מקום לאהבה למלא בשמחה את הגוף והלב.
ככה מסתיימת קריאת
התורה ומתחילה מחדש בשמחת תורה – בלֶב.
לְכָל-הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים,
אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה', לַעֲשׂוֹת, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם--לְפַרְעֹה וּלְכָל-עֲבָדָיו,
וּלְכָל-אַרְצוֹ.
וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה, וּלְכֹל הַמּוֹרָא
הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל:[21]"
באות האחרונה בחומש
דברים היא האות ל והאות הראשונה
של חומש בראשית שאותו מתחילים מיד עם סיום קריאת הפרשה האחרונה של חומש דברים וזאת
הברכה, היא האות בְּ. ל ועוד ב שווה לֶב.
ולמה מתחילים מבְּרֵאשִׁ֖ית מיד עם סיום ספר דְּבָרִים?
וספרי[24] אומר: "כדי להודיע ש"חביבה
תורה עלינו כדבר חדש ולא כדיוטגמא[25] ישנה, שאין אדם
סופגה, אלא (היא) כחדשה, שהכל רצים לקראתה"[26].
{
הרב וולבה[27] כותב "כל הימים הנוראיים הם
בנין רוחניותו של כלל ישראל, והשלב האחרון בבנין זה הוא הקמת הקירות והכנסת התוכן אל
בנין רוחני זה."
והקירות האלה הם
הסוכה.
ולמה דווקא סוכה? כי, מסביר הרב וולבה "אם רצוננו
להיבנות בעולמנו הפנימי, מוכרחים אנו להיפרד מהעולם החיצוני שבו אנו חיים במשך
השנה, לוותר על הנוחיות המותרות של דירתנו כי רוחניות פנימית אינה סובלת את
השקידה על בנין עולמנו החיצוני.[28]"
אי אפשר לחזור ישירות מהמלאכיות
והקדושה של יום הכיפורים חזרה להתעסקות בעולם הגשמי כפי שעסקנו בו לפני חודש אלול.
צריך הדרגתיות.
אז אמנם אנחנו מצווים עכשיו להתעסק
דווקא עם העולם הגשמי, אבל זה עדיין לא כמו שהתעסקנו איתו לפני יום הכיפורים.
עכשיו אנחנו מצווים לעשות את כל זה
אבל לא בתוך הבית שלנו.
בהדרגתיות. בסוכה – במבנה זמני, לא
קבוע, ארעי.
כדי שנלמד שלא לתת לכל הגשמי הזה
חשיבות גדולה יותר מידי, כי כמו הסוכה, הכל בחיים הוא זמני. שום דבר לא קבוע.
הכל ארעי. גם
אנחנו.
{
ומצוות האיסוף הגדולה מכולן: "וּלְקַחְתֶּ֨ם לָכֶ֜ם בַּיּ֣וֹם
הָרִאשׁ֗וֹן פְּרִ֨י עֵ֤ץ הָדָר֙ כַּפֹּ֣ת תְּמָרִ֔ים וַעֲנַ֥ף עֵץ־עָבֹ֖ת
וְעַרְבֵי־נָ֑חַל וּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵ֛י ה' אֱלֹקֵיכֶ֖ם שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃[29]"
עכשיו אנחנו כולנו אסופים.
אנחנו אוחזים פְּרִ֨י עֵ֤ץ הָדָר֙ אתרוג אחד שדומה בצורתו ללב – וגם לנו יש לב אחד.
כַּפֹּ֣ת תְּמָרִ֔ים לולב אחד, ארוך, ישר וזקוף, שדומה בצורתו לחוט השדרה שלנו. יש
לנו אחד.
וַעֲנַ֥ף עֵץ־עָבֹ֖ת שלושה בדי הדס מיוחדים מאוד, כי שלושה עלים יוצאים מנקודה אחת.
וכל עלה דומה בצורתו לעיניים. ולנו יש שתיים. ולמה שלוש? כי "חכם עיניו
בראשו" מסביר הרב יצחק פנגר, וכמו שרה אמנו, כמו יִסְכָּה, ההדס בסוכה מלמד אותנו להשתמש ב'עין השלישית' שלנו, לסמוך
יותר על האינטואיציה שלנו, לראות אחרת, לנסות גם זויות ראיה אחרות, אולי זה יעזור
לנו לשנות משהו השנה.
וְעַרְבֵי־נָ֑חַל ושני ענפים של ערבה, שהעלים שלה נרעים כמו שפתיים, וגם לנו יש
שתיים.
יש משהו מאוד מיוחד בנענוע הזה של
ארבעת המינים. התנועה היא קירוב אל הגוף והרחקה מהגוף.
"'רצוא ושוב', זו מחזוריות שקיימת בבריאה כולה. בכל
רובד של המציאות יש מעבר ממצב של 'רצוא' למצב של 'שוב', וחוזר חלילה. תנועת הלב,
שהיא מקור החיים, מורכבת משני שלבים מנוגדים - שלב ההתכווצות ושלב המנוחה.[32]"
ובאמת אנחנו מקרבים את ארבעת המינים
ללב. אנחנו מנענעים את הלולב, לב-לב, לב אל לב.
בתוך החיבוק של הקב"ה, בתוך
הסוכה, אנחנו לומדים להרחיק ולקרב ללב, אנחנו לומדים מהרב פנגר שיש דברים
שצריכים לקחת ללב, אבל יש דברים שלא צריך לקחת ללב, יש דברים שצריך להרחיק מהלב. ושזה
בידיים שלנו.
אנחנו אלה שמחזיקים את ארבעת המינים.
אנחנו אלה ששולטים בקירוב ובריחוק. זה בידיים שלנו, הלכה למעשה.
{
אנחנו אוחזים בארבעת המינים ביחד, הם
מאוגדים ביחד בחבק, בחיבוק.
אנחנו אוחזים ביחד את כל עם ישראל
בחיבוק גדול.
האתרוג, יש לו גם טעם וגם ריח, והוא מייצג את אחינו בני ישראל שיש בהם
גם תורה וגם מידות טובות.
הלולב (תמר), יש בו טעם אבל אין לו ריח, והוא מייצג את אחינו בני
ישראל שמלאים בחסר ובמצוות טובות אבל אין בהם תורה.
ההדס, אין לו טעם אבל יש לו ריח, והוא מייצג את אחינו בני ישראל שחכמים
בתורה אבל יש להם הרבה על מה לעבוד בכל מה שקשור למידות שלהם.
והערבה, אין לה לא טעם ולא
ריח, והיא מייצגת את אחינו בני ישראל שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים.
והקב"ה אומר לנו, אני רוצה את
כולכם ביחד. בשבילי אתם יחידה אחת, כולכם בני.
אי אפשר לקיים מצוות נטילת לולב רק עם
האתרוג, או רק עם הלולב
- חייבים את כולם ביחד, חבוקים!
בחיבוק גדול, קרוב קרוב ללב.
וגם בכל אחת מאיתנו יש את ארבעת
המינים. יש בנו חלקים שהם אתרוג, ויש בנו חלקים שהם לולב, ויש בנו חלקים שהם הדס,
ויש בנו חלקים שהם ערבה. ואת כולם צריך לחבק, ולהבין שהם אלה שעושים אותך, את.
בלעדיהם לא תהיי מי שאת, את תהיי
מישהי אחרת. החלקים האלה זה הייחוד שלך.
את חבקי. אמצי את כל כולך.
ואם זה קשה לך, תני לסוכה לעשות את זה
בשבילך – כי הסוכה זה החיבוק הכי הכי שיש.
זה הקב"ה מחבק אותך.
{
גם הילדים שלנו הם
ארבעת המינים, כמו ארבעת הבנים בהגדה.
כל אחד אחר.
לכל אחד הייחודיות שלו.
הטעם שלו, הריח שלו, התפקיד שלו.
הם כאן כי הקב"ה
החליט שבלעדיהם העולם הזה לא יהיה מושלם. הם חלק הכרחי לפאזל הזה שהוא החיים שלנו.
היום שבו נולדת הוא
יום חשוב לאבא שלך. כי זה לא רק היום שבו נולדת, אלא גם היום שאבא שלך הפך להיות
אבא שלך, ובמקרה של בכורים: אבא. נקודה.
(ברור שגם אמא 😉)
"היום שבו נולדת
הוא היום בו החליט הקב"ה שהעולם לא יכול להתקיים בלעדיך" –
העולם הזה הוא פאזל
ענקי, וכל אחד ואחד מאיתנו הוא חתיכה בתצרף הזה, וכדי שהתמונה תהיה שלימה ומושלמת
צריך כל חלק וחלק שלה. אם חלק אחד חסר, התמונה חסרה.
גם כל אחד ואחד
מהילדים שלנו הם בדיוק כמוך, חלק מהפאזל הזה.
והוא מתאים בדיוק –
רק מתוקף היותו הוא. בריאה מושלמת, כמוך, של הקב"ה.
תבינו שכל ילד הוא
אוצר, גם אם הוא לא בדיוק כמו שרציתם וחלמתם שהוא יהיה.
אין בית אחד שאני
יודעת עליו, שבו אין להורים צער לפחות מאחד הילדים שלהם.
וזה לא אומר כלום
על ההורים. כולם הורים נהדרים ואוהבים ומסורים לילדים שלהם.
החיסרון היחידי הוא
אולי שהם יותר מידי נותנים, יותר מידי מפנקים. אבל בכל מקרה זה אשמה של אף אחד. גם
זה קשור לזמן הזה שאנחנו נמצאים בו. לא לזמן של החגים, אלא לזמן על ציר בריאת
העולם.
זה הזמן שנקרא עקבתא
דמשיחא. כתוב: "בעקבתא דמשיחא חוצפה יסגא (לפני ימות המשיח, החוצפה תגדל)... וחכמות סופרים
תסרח ויראי חטא ימאסו והאמת תהא נעדרת נערים פני זקנים ילבינו זקנים יעמדו מפני
קטנים בן מנוול אב בת קמה באמה כלה בחמותה אויבי איש אנשי ביתו פני הדור כפני הכלב
הבן אינו מתבייש מאביו ועל מה יש לנו להשען על אבינו שבשמים.[34]"
כמו שביום הכיפורים
פתחנו את תפילת כָּל
נִדְרֵי עם ההזמנה לכל חלקי העם לבוא ולהתכנס,
להיאסף, בבתי הכנסיות, כי בלעדיהם התפילה שלנו לא שלימה, כי אנחנו צריכים את כל
חלקי העם כדי להיות שלמים באמת, כך גם עכשיו בסוכות. וכך גם בשמחת תורה: "על דעת המקום
ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים[35]".
כל זה חלק מצירי
הלידה של ימות המשיח. חבלי משיח. כמו חבלי לידה – כואבים. מאוד.
{
ואי אפשר לאסוף את
הילדים, אם קודם כל לא נהיה אנחנו, ההורים "שנינו אסופים". כמו בשיר של
מירי מסיקה.
רק כשההורים אסופים
אחד עם השני, מחובקים. רק אז הם יכולים לחבק, כמו החבקים שמחבקים את הלולב וההדסים
והערבות, את הילדים שלנו, השונים כל כך ובכל זאת, כל אחד חשוב ויחיד ומיוחד,
ובלעדיו, האסופה הזו, המשפחה הזו, לא תהיה שלימה, לא תהיה באמת שמחה.
רק כשכולנו אסופים כמשפחה
אחת חבוקה – רק אז אנחנו שמחים באמת.
{
יום ההולדת של האדם
הוא ללא ספק ה-יום הכי משמעותי בחייו. הרי ביום הזה חייו מתחילים.
לוח נקי. דף חלק.
הכל עוד לפניו. יום כיפור אישי.
מה צופן לו העתיד
בחובו? מה יהיו הקשיים שלו? איפה ילך לו בקלות ואיפה יהיה עליו להתמודד?
מה הכישרונות שלו?
במה הוא ייחודי?
ואין ספק שכל אחד
ואחד מאיתנו הוא ייחודי.
כל הפנים והשמות
וטביעות האצבעות, ואפילו האוזן של כל אחד ייחודית כמו שכל פתית שלג ייחודי ואחד לא
דומה לרעהו.
אפילו טיפות הגשם,
כל אחד ואחת מיוחדת במינה, עד כדי כך שכשיורד גשם, כל טיפה יורדת במסלול פרטי משלה
וטיפה לא נוגעת בטיפה אחרת.
כתוב בגמרא[36]: "הרבה טיפין בראתי בעבים
וכל טיפה וטיפה בראתי לה דפוס בפני עצמה כדי שלא יהו שתי טיפין יוצאות מדפוס אחד
שאלמלי שתי טיפין יוצאות מדפוס אחד מטשטשות את הארץ ואינה מוציאה פירות".
כמה מיוחד איך הכל
מושגח, אפילו הטיפות בעננים. כי לכל פסיק, הכי קטן ביקום הזה יש תפקיד. ואין
תפקידים קטנים. הכל משמעותי. כל טיפה וטיפה.
וכשיורדות עלינו טיפות
ועוד טיפות, אז יורד הגשם.
היום התחלנו לומר בתפילת
מוסף "מַשִּׁיב
הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגָּשֶׁם" במקום "מוֹרִיד הַטָּל" לפני ברכת מחיה המתים.
("וְתֵן טַל
וּמָטָר לִבְרָכָה" במקום "וְתֵן בְרָכָה" בברכת השנים
נתחיל לומר רק עוד 60 יום. בארץ ב-ז' בחשון).
אבל מה המשמעות של
הברכה הזו, של הגשם הזה?
עכשיו כולנו
אסופים.
עכשיו אנחנו אוספות
את כל מה שזרענו בחודש אלול, שנבט לנו בראש השנה, שגדל לנו בעשרת ימי תשובה, ושפרח
לנו ביום הכיפורים.
עכשיו אוספים את כל
היבול.
אוספים את הפרחים.
את הפירות.
עכשיו עושים מהָרוּחַ --> גֶּשֶׁם.
הקב"ה אומר
לנו, 'עכשיו אתם צריכים להתמקד בלהוציא ◄
מֵהַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל:
עכשיו תקחו את הָרוּחַ ותעשו ממנו גֶּשֶׁם. עכשיו בחודש הזה תגשימו,
תממשו, ותהפכו את התפילות למציאות'.
ואנחנו צריכות
עכשיו לעשות סידור פרחים.
לערוך את הפירות על
השולחן.
עכשיו הגיע הזמן
לקחת את כל הָרוּחַ הזו, את כל הרוחניות הזו, את כל
הדברים הגבוהים האלה, ולהוריד אותם לכאן, לאדמה. (זה גם מה שעשינו אתמול
כשחבטנו את הערבות. על האדמה, הדבר הכי גשמי שיש).
ספגנו כל כך הרבה
קדושה, הכלים שלנו התמלאו בכל טוב, ועכשיו הגיע הזמן לקחת את כל החומרים החדשים
האלה ולהגשים אותם, להוריד גֶּשֶׁם, להניע את הָרוּחַ, את הרוחניות, לפעולות, לעשייה.
לעזרה הדדית,
ליחסים משמעותיים, להשתפרות עצמית, לדיבורים טובים.
ואחד הדיבורים הכי
טובים שיש זו הברכה.
לברך.
שרנו כל השבוע
בהלל: "ה', זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ:
יְבָרֵךְ,
אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל; יְבָרֵךְ,
אֶת-בֵּית אַהֲרֹן.
יְבָרֵךְ,
יִרְאֵי ה' -- הַקְּטַנִּים,
עִם-הַגְּדֹלִים.
יֹסֵף
ה' עֲלֵיכֶם; עֲלֵיכֶם, וְעַל בְּנֵיכֶם.
בְּרוּכִים
אַתֶּם, לַה' -- עֹשֵׂה, שָׁמַיִם
וָאָרֶץ. "
ומזה למדנו, שאם כל
מה שאנחנו מבקשים מהקב"ה זו ברכה, אז בוודאי שברכה זה הדיבור הכי טוב שאפשר
להוציא מהפה.
ולכן המזמור הזה
מסתיים ב: "וַאֲנַחְנוּ, נְבָרֵךְ
יָהּ -- מֵעַתָּה וְעַד-עוֹלָם: הַלְלוּ-יָהּ.. [37]"
{
ולא נוכל לסיים
מבלי לעשות וְזֹ֣את
הַבְּרָכָ֗ה משל
עצמנו.
נהוג לעשות כמה
דברים ביום יום ההולדת העברי:
1. לחגוג / מסיבה –
הנה אנחנו עושים, חוגגות ביחד.
2. להודות
לקב"ה – בתפילה, שעולה...
3. ללמוד תורה –
עשינו , ובגדול.
4. ולהתחבר למורשת
עמנו... צ'ק.
5. לקחת על עצמך
החלטה טובה, מצווה, עשיה לשנה החדשה.
למשל, להדליק נרות שבת, לשים צדקה לפני הדלקת
נרות שבת....
למשל, לקרוא בכל יום את פרק התהילים שלך.
הגיל שלך + שנה.
ו-6. צדקה ו/או מעשים
טובים – וכולכן כאן עשיתן מעשה טוב מאוד של חסד שעזבתן את הילדים והמשפחה ובאתן
לחגוג איתי כאן בסוכה של משפ' סלוק את יום הולדתי.
ובהזדמנות הזו אני
רוצה שוב להודות מקרב לב לנטלי שהתגייסה ברוחב לב עצום זו השנה הרביעית לעשות
שיעור יום הולדת בסוכה שלהם.
תודה רבה על הארוח
כיד המלח, על הבית הפתוח, והלב האוהב, על כל ההכנות וההוצאות ונתינה הרבה.
אני מודה. מאוד
מודה. ומקווה להחזיר לך רק בשמחות.
ובעיקר תודה לקב"ה
שזיכה אותי להגיע לעוד יום אחד כזה, ולהיות מוקפת בכל כך הרבה אהבה.
ואני רוצה לברך כל
אחת ואחת מכן שה' יברך אתכן וישמח אתכן תמיד, בכל.
שתהיה לכן הרבה
ברכה והצלחה בכל.
נחת יהודית אמיתית
מהילדים.
שלום בית, הרבה אור
מהשמש שלכן. שתוכלו להמשיך ולהאיר את האור המקסים שלכן הלאה על העולם.
ושנזכה לשבת כאן
בסוכה הזו ביחד שנה אחרי שנה, לעוד שנים רבות, בבריאות איתנה בגוף ובנפש.
שנחזק את הקשרים,
ונרחיב את הגשרים, ונגדיל את המעגל הזה עד שיכיל את כל עם ישראל.
ובעיקר שנמצא את
התבונה לעשות בבית שלנו ככה שכולנו, אבל כולנו, נהיה אסופים.
{
כל החלונות הלילה פתוחים
כל הלבבות הלילה שבורים
וכל המילים היפות
לאט לאט נשלפות בינינו
ושנינו אסופים
מישהו בוכה הלילה לכרית
מישהו בוכה הלילה לידי
וכל השירים הטובים
צובעים נקודות וקווים עלינו
ושנינו אסופים
זמן שמבקר אצלנו עבר
שיר שהוא כתב לי
כבר הושר
הזמן יחכה עד הסוף
ואז נגלה את הטוב בינינו
שנינו אסופים
כמו ירח שלא נגמר
האור חזר אלי
כמו השיר שאתה כותב
אל תוך הלב
{
השיעור מוקדש לזכות גל צחק בן סמדר וניקול מרים בת
שרה לזרע של קיימא
ולזכות
דנדן דוד בן סמדר ובר אליעזר בן סמדר לזיווג ישר והגון משורש נשמתם
ברכה
והצלחה להם ולבעלי, עופר בן חיה, שנזכה לעוד שנים רבות שלום בית ונחת יהודית
אמיתית מילדינו
וברוכה
הבאה לבארי בת נעמה, נכדה ראשונה של אחי היקר
ולהבדיל
אלף אלפי הבדלות יבלט"א
לרפואה שלימה של אמיליה בת אסתר, שלומית בת רחל, יצחק בן מרים, חיה חנה שרה בת אסתר ברכה, בתוך שאר חולי עמו ישראל
לרפואה שלימה של אמיליה בת אסתר, שלומית בת רחל, יצחק בן מרים, חיה חנה שרה בת אסתר ברכה, בתוך שאר חולי עמו ישראל
{
לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
פרויקט שיעורי יַהֲדוּת וְהוֹרוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.
תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה
{
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
פרויקט שיעורי יַהֲדוּת וְהוֹרוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.
תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה
{
מקורות:
הרב גרינברג,
מרדכי. "שיר השירים – קודש קודשים." ישיבת כרם ביבנה. https://www.kby.org/hebrew/ אוחזר 20.10.19.
הרב וולבה, שלמה. עלי
שׁוּר. שערי הדרכה. חלק שני. ירושלים: הוצאת בית המוסר ע"ש ר' ח. מ.
לחמן. תשמ"ו.
הרבנית מזרחי, ימימה. "לסוכות: נהדרת,
ירוקה – אסיף סוכות." שיעורים בדוא"ל למנויות פרשה ואשה בעריכת
יקרת פרידמן. יא' בתשרי ה'תש"פ. http://www.parasha.org/ אוחזר 10.10.2019.
הרב פנגר, י. (אין
תאריך). זה הזמן לשמוח. [סרטון וידאו] אוחזר מתוך https://www.hidabroot.org/video/209665
הרב שטיינזלץ, עדין, אבן-ישראל.
"בכסה ליום חגנו." תשס"ה. https://www.yeshiva.org.il/ אוחזר 20.10.2019
Prof. LaVelle Hendricks, EdD et al. "The
Effects of Anger on the Brain and Body". National Forum Journal of
Counselling and Addiction Vol 2, Number 1, 2013. http://www.http://www.nationalforum.com. Accessed
20 October 2019.
[2] פרפראזה על דברים ל' כ':
"לְאַֽהֲבָה֙ אֶת־ה' אֱלֹקֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֥עַ
בְּקֹל֖וֹ וּלְדׇבְקָה־ב֑וֹ כִּ֣י ה֤וּא חַיֶּ֙יךָ֙ וְאֹ֣רֶךְ יָמֶ֔יךָ
לָשֶׁ֣בֶת עַל־הָאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁר֩ נִשְׁבַּ֨ע ה' לַאֲבֹתֶ֛יךָ לְאַבְרָהָ֛ם
לְיִצְחָ֥ק וּֽלְיַעֲקֹ֖ב לָתֵ֥ת לָהֶֽם׃ "
[9] רבי
משה בן נחמן, ידוע בראשי התיבות רמב"ן; (ד'תתקנ"ד, 1194 - י"א
בניסן ה'ל', 4 באפריל 1270) היה מגדולי חכמי ספרד, פוסק, פרשן, הוגה, מקובל ורופא.
[13] פירוש רש"י:
"אֶת־עַמִּ֗י – עמי וגוי – עמי קודם.
עני ועשיר – עני קודם. ענייך ועניי עירך – ענייך קודמים. עניי עירך ועניי עיר אחרת
– עניי עירך קודמים."
לשמות כב' כד': "אִם־כֶּ֣סֶף תַּלְוֶ֣ה אֶת־עַמִּ֗י
אֶת־הֶֽעָנִי֙ עִמָּ֔ךְ לֹא־תִהְיֶ֥ה ל֖וֹ כְּנֹשֶׁ֑ה לֹֽא־תְשִׂימ֥וּן עָלָ֖יו
נֶֽשֶׁךְ׃"
[20] טפח:
לפי החזון איש - 9.6 ס"מ (כשכוונתו לאגודל - כ-2.4 ס"מ) ; לפי
הגר"ח נאה - 8 ס"מ. (ויקיפדיה).
עפ"י
הרב הגאון מרדכי אליהו זצ"ל - שטח הסוכה - צריך להיות לכל הפחות שבעה
טפחים על שבעה טפחים במרובע (56 על 56 ס"מ). וסוכה ברוחב 40 ס"מ ובאורך
של מטר אינה כשרה אף על פי ששטחה גדול יותר, כיוון שאין אפשרות לגור בה.
(שו"ע תרלד סע' א) ולדעת החזו"א 70-70 ס"מ.
גובה הסוכה - צריך להיות לפחות עשרה
טפחים (80 ס"מ ולדעת החזו"א מטר).
[23] הרב
דוד אבודרהם היה פרשן תפילות נודע שחי במאה ה-14 סביב שנת ה'ק, 1340 בספרד. מכונה
גם בקצרה האבודרהם. (ויקיפדיה).
[25] רש"י דברים ו' ו':
"אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם"
לא
יהיו בעיניך כדיוטגמא =
מצווה כתובה מאת המלך
[27] בתוך
"עלי שור" עמ' תמז'
הרב שלמה וולבה (תרע"ד, 1914 - ט"ז בניסן תשס"ה 25 באפריל 2005) - מגדולי המשגיחים בדור האחרון ומחבר ספרים חשובים בתחום העבודה הרוחנית על פי תנועת המוסר. שימש כמשגיח בישיבת באר יעקב ובישיבת גבעת שאול אותן הקים.
הספר "עלי שור" הינו אחד מהספרים אותם חיבר הרב. הספר "עלי שור" מהווה מדריך בסיסי ויסודי לבן ישיבה, בתחומי היחס לתורה ולמצוות והעבודה על האישיות. הספר מחולק לשני חלקים: חלק א למתחילים וחלק ב למתקדמים. שני החלקים יצאו בפער של כעשרים שנה זה מזה.
הרב שלמה וולבה (תרע"ד, 1914 - ט"ז בניסן תשס"ה 25 באפריל 2005) - מגדולי המשגיחים בדור האחרון ומחבר ספרים חשובים בתחום העבודה הרוחנית על פי תנועת המוסר. שימש כמשגיח בישיבת באר יעקב ובישיבת גבעת שאול אותן הקים.
הספר "עלי שור" הינו אחד מהספרים אותם חיבר הרב. הספר "עלי שור" מהווה מדריך בסיסי ויסודי לבן ישיבה, בתחומי היחס לתורה ולמצוות והעבודה על האישיות. הספר מחולק לשני חלקים: חלק א למתחילים וחלק ב למתקדמים. שני החלקים יצאו בפער של כעשרים שנה זה מזה.
בהקדמתו לספר "עלי שור" ביאר
הרב וולבה מהו תפקידו ומטרתו של הספר, ומאין שאב את ההשראה לכתיבתו - מועדי מוסר
שערך בישיבתו באר יעקב, ומרבותיו יצחק הוטנר וירוחם ליבוביץ.
בספר "עלי שור" הושם דגש את
חשיבות לימוד הגמרא, חשיבות התפילה, קידוש השם וחילול השם, וכן הוא עוסק בנושאים
הגותיים דוגמת: מהו אדם, ומה תפקידה של התורה בעיצובו. (ויקיפדיה).
[38] בשיעור הזכרנו את השיר
"אסופים". מילים: מוטי פרלמן ; לחן: אורי זך ; ביצוע: מירי מסיקה, מתוך
אלבומה "שלום לאמונות" 2007: https://www.youtube.com/watch?time_continue=247&v=052DrFBdjss
[© Smadar Prager, CGP]
Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Emotion Focused Psychotherapist since 1998 after graduating the four-year program in the Alfred Adler Institute in Israel. With a home-based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island) she focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
To contact or to schedule an appointment please email smadarprager@gmail.com or call/text 917-513-1490.
I'd love to hear from you.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה