יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: נשים מעדיפות אחרת | פרשת קורח | כט' בסיוון ה'תשע"ז

בס"ד

­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת

והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת קורח

נשים מעדיפות אחרת

למה אם זה היה תלוי בנשים, לא היינו מסתובבים במדבר 40 שנה?

 

אנחנו בפרשת המחלוקת, פרשת קֹ֔רַח[1].

"וַיִּקַּח קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי; וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת--בְּנֵי רְאוּבֵן. וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי-שֵׁם. וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם--כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה'; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל ה'.[2]"

אין דבר שהקב"ה שונא יותר ממחלוקת. ואיך אנחנו יודעים את זה?

החלוקה הזו, של משהו שאמור להיום שלם, ואחד, הוא לא דבר חיובי בתורה.

שהרי הקב"ה הוא "אֶחָד, וְאֵין יָחִיד כְּיִחוּדוֹ[3]", לאחדותו. אנחנו לא מחלקים דברים שלמים.

{

כבר ביום השני לבריאת העולם אנחנו לומדים כמה שהתורה לא אוהבת מחלוקות.

בסופו של כל יום של הבריאה חותמת התורה במילים: "וַיַּרְא אֱלֹקִים, כִּי-טוֹב.[4]". ואפילו, "-טוֹב מְאֹד;[5]" בסיומם של ששת ימי הבריאה. אבל ביום השני לא כתוב טוב. כתוב רק "וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שֵׁנִי. [6]"

אבל איך זה שביום השני לא קרה שום דבר שאפשר להגיד עליו טוב?

הרי ביום הראשון אמר הקב"ה "וַיְהִי-אוֹר.[7]", וראה כי טוב: "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹקִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.[8]"

על היום הראשון רש"י אומר: "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל – וּלְפִי פְשׁוּטוֹ כָּךְ פָּרְשֵׁהוּ: רָאָהוּ כִּי טוֹב, וְאֵין נָאֶה לוֹ וְלַחֹשֶׁךְ שֶׁיִּהְיוּ מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּעִרְבּוּבְיָא, וְקָבַע לָזֶה תְּחוּמוֹ בַּיּוֹם וְלָזֶה תְּחוּמוֹ בַּלַּיְלָה.[9]"

על היום השני כתוב: "וַיַּעַשׂ אֱלֹקִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן.[10]"

ורש"י כותב: "וּמִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֱמַר "כִּי טוֹב" בְּיוֹם שֵׁנִי? לְפִי שֶׁלֹּא הָיָה נִגְמָר מְלֶאכֶת הַמַּיִם עַד יוֹם שְׁלִישִׁי וַהֲרֵי הִתְחִיל בָּהּ בַּשֵּׁנִי, וְדָבָר שֶׁלֹּא נִגְמַר אֵינוֹ בְּמִלּוּאוֹ וְטוּבוֹ.[11]."

{

אנחנו רואים שגם כאן וגם כאן, גם ביום הראשון וגם ביום השני היתה הפרדה. הבדלה. זה נפרד מזה. זה נבדל מזה.

ביום הראשון בין אור לחושך, וביום השני התוהו ובוהו התחיל להסתדר: יש למעלה ויש למטה. כאן למטה יש מים, ולמעלה גם יש שם מים –

אז למה על זה הקב"ה לא ראה כי טוב?    

בגלל שביום השני נוצרה בעולם המחלוקת הראשונה.

ומבחינתה של התורה מחלוקת היא אף פעם לא דבר טוב.

אלא אם היא "לְשֵׁם שָׁמַיִם"[12]. כלומר, זו לא באמת מחלוקת, זה רק בכאילו. זה רק לצורך הדיון, החידוד, הלמידה היותר לעומק של התורה.

ביום הראשון הקב"ה הפריד בין חושך לאור, בין שני דברים שלכל אחד מהם יש זהות משלו.

וזה טוב.

כי זה לא טוב ששני דברים שונים יהיו מעורבבים אחד בשני כל-כך שאי אפשר להבחין ביניהם.

מעורבבים ככה שהם מאבדים את הזהות של עצמם.

צריך לעשות רווח ולאפשר לכל דבר להיות מה שהוא בפני עצמו, כדי שהם יוכלו גם להיפגש מידי פעם ולעשות משהו שעדיין לא היה כאן.

{

אנחנו רואים את זה הרבה בזוגיות.

שניים, מעצם המילה הם שונים. שני, שוני...

הם לא אמורים להיות אותו הדבר. שווים.

בני זוג צריכים לשים לב שלא להיבלע אחד בתוך השני.

כל אחד/ת הוא ישות בפני עצמו/ה. אדם עצמאי. אישיות משלו/ה. לא להיטמע.

לעמוד כל אחד/ת יציב/ה עם עולם משלו/ה, ואז יש עם מה להתחבר בחיבור נכון וליצור משהו שהוא גדול יותר משנינו.

{

אבל ביום השני הקב"ה לקח ישות אחת וחילק אותה לשני חלקים נפרדים, והרחיק אותם אחד מהשני. הקב"ה חילק, והפריד בין המים התחתונים למים העליונים, וקרא להם שם-מים, שמים.

והם כל כך מתגעגעים מאז אחד לשני, הם מתגעגעים לגעת שוב. גע, גע, געגוע... מלמדת אותנו הרבנית ימימה מזרחי היקרה.

וזה לא טוב. ולכן, הפרדה, חלוקה, מחלוקת, זה לא דבר שהקב"ה אוהב. בכלל בכלל לא.

כדברי המדרש[13] האומר: "למה אין כתיב בשני כי טוב [על כל יום ויום מימי הבריאה נאמר "כי טוב", מלבד היום השני. ונשאלת, אפוא, השאלה: מדוע? במה נבדל היום השני משאר ימי הבריאה?! - והמדרש מבאר] שבו [ביום השני] נבראת מחלוקת, שנאמר: ויהי מבדיל בין מים למים".

ובמקום שיש בו מחלוקת שכזו, הכלי שבור. ומה יחזיק את שלום הבית?

כותב הרב רונן חזיזה: "מדוע לשטר שמפריד בין איש לאשה קוראים "גט"? מאחר והמילה "ביחד" = בגימטריה 24, ואילו המילה "גט" = 12, והנה הגט חוצה את ה"ביחד". ולא רק במספרים, גם באותיות. אם ניקח את המילה "גט",  "ונראה מה הם האותיות שלפניה ואחריה נמצא דבר מדהים!

האות "ג", לפניה – ב', אחריה -ד'. האות "ט", לפניה -ח', אחריה – י'. אותיות אלה מרכיבות בדיוק את המילה "ביחד", כלומר ה"גט" חוצה את ה"ביחד" גם במספר וגם באותיות!"

בנוסף, המילה "גט" היא מילה נרדפת לחורבן[14], והיא המילה היחידה בעברית שבה האותיות ג, ו-ט' צמודות אחת לשנייה.

אין עוד מילה בעברית חוץ מ"גט" שמפרידה בין איש לאשתו, ואין עוד מילה בעברית שצמד האותיות הזה מופיע בה.

כל-כך כל-כך שונאת התורה פירוד, הפרדה ומחלוקת.

{

אז מה יחזיק לנו את השלום?

כתוב במסכת עוּקְצִין בעניין שלום, "אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא, לֹא מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלִי מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים כט' יא')  יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם."

אנחנו הרי אומרים בתפילה "עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל"

 – בין מה למה עושה הקב"ה שלום במרומיו?

למדנו[15], שכשברא הקב"ה בראשית את השמים ואת הארץ[16], הוא ברא

שבעה רקיעים, ושבע ארצות,

והפריד בין מים עליונים לתחתונים,

וברא את השמש ואת הירח וצבא הכוכבים,

כשכל אחד מהלך במסלול פרטי משלו,

ומסביבם עוד שבעה גלגלים שעליהם כוכבי הלכת סובבים,

ועוד שני גלגלים שסובבים את העולם כולו.

ולכל אחד ואחד יש מלאך מיוחד משלו,

וכל מלאך חציו אש וחציו מים, והרקיעים מורכבים מאש וממים,

ואף על פי שהם כביכול אויבים זה לזה, כי איך אפשר לכנס במקום אחד אש ומים,

כולם חיים ביחד בשָׁלוֹם כי הקב"ה דיבר ואמר לכולם לחיות בשָׁלוֹם זה עם זה,

כמאמר ה': "עֹשֶׂה שָׁלוֹם, בִּמְרוֹמָיו"[17]. וכשם שה' עושה שָׁלוֹם בכל הבריאה, ושם שָׁלוֹם אפילו בין מים לאש, כך הוּא גם יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל."[18]

כך גם אנחנו , שלום עושים רק בין ניגודים – ואת חייבת להפסיק להתנגד לעצמך.

להתנגד לתפקידך.  להתנגד לייעודך.

{

בפרשה הקודמת שלנו, שְׁלַח לְךָ[19], התנגדו המרגלים לשליחות שלהם. הם לא רצו לראות טוב, לראות את הטוב שיש לא"י להציע.

והשבוע שמעתי שיעור מופלא של הרב שניאור אשכנזי, ושם הוא הביא פירוש מופלא של הכלי יקר[20] לציווי של ה' את משה: "שְׁלַח־לְךָ֣ אֲנָשִׁ֗ים וְיָתֻ֙רוּ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל..[21]".

למדנו בשבוע שעבר מה פירש רש"י[22]: "שלח לך - לדעתך. אני איני מצווה לך.[23]"

ומה אומר הכלי יקר, רבי שלמה אפרים זצ"ל?

"לפי שאמרו רבותינו ז"ל (ילקוט שמעוני רמז תשעג): האנשים היו שונאים את הארץ

 ואמרו (במדבר יד, ד): "נִתְּנָ֥ה רֹ֖אשׁ וְנָשׁ֥וּבָה מִצְרָֽיְמָה׃"; והנשים היו מחבבות את הארץ, ואמרו (במדבר כז, ד): "תְּנָה־לָּ֣נוּ אֲחֻזָּ֔ה". ועל כן אמר הקב"ה: לפי דעתי, שאני רואה בעתיד, היה יותר טוב לשלוח נשים המחבבות את הארץ, כי לא יספרו בגנותה; אבל לְךָ֣ – לדעתך, שאתה סבור שכשרים המה, ואתה סבור שהארץ חביבה עליהם, תשלח אנשים. וזהו" שְׁלַח־לְךָ֣ – לדעתך – אֲנָשִׁ֗ים, אבל לדעתי היה טוב יותר לשלוח נשים כאמור."

כותב הרבי מלובביץ' שביום שבת הקרוב, ג' בתמוז, נציין 25 שנה בלעדיו: "ידוע לנשים ובנות יתרון בכח האמונה (כפי שרואים במוחש), וכמרומז גם בכך ש״אמונה״ היא בלשון נקבה (אף שתוכנה שייך גם ל״אמת״, כידוע בענין ״אמת  ואמונה״, ( להורות ששייכת יותר לבחי׳ נוקבא].[24]"

{

וזהו שאמרו חכמים: "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו אבותינו ... (שבת קיט, ב), הם אומרים: בזכות נשים צדקניות אלה עתידים ישראל להיגאל.[25]".

ויש להם על מה להסתמך. ויש לקב"ה על מה להסתמך. ברור שאם היו שולחים נשים במקום אנשים לא היינו נודדים 40 שנה במדבר.

כי אנחנו רואים במוחש, כמו שאומר הרבי מלובביץ', שלנשים ולבנות יש יתרון בכח האמונה.

התורה שלנו מרוצפת בדוגמאות:

1. תחת התפוח

לעבודת הפרך שעבדו היהודים תחת המצרים היו תוצאות: הגברים פרשו מנשותיהן.
פשוט לא היה להם כוח.

אבל הנשים של פעם היו נשים נחושות[26]. חזקות. יודעות מה הן רוצות ועושות כדי להשיג. לא מתעצלות, לא מרחמות על עצמן, חותרות למטרה. נחושות כמו נחושת.

במצרים הן רקעו מראות נחושת כדי ליפות את עצמן כמו כלות, והלכו לשדות לפתות את הבעלים שכרעו תחת עבודת הפרך, כדי שיוכלו להעמיד עוד דורות לעם ישראל. בזכותן, היו כל כך הרבה אנשים שיצאו ממצרים, צבא של אנשים.

כתוב: "וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:[27]"

זה מענין שמשה רבינו לא הבין את הכיוון של הקב"ה כבר אז בזמן בנית המשכן.

שהוא אוהב נשים, ומעדיף את דרך החשיבה האחרת שלהן.

כי משה רבינו לא רצה להשתמש במראות הנחושות הנשים – בגלל שהוא ידע לאיזו מטרה הן רוקעו. לפתות את בעליהן לקיים יחסי אישות.

כתוב בשיר השירים: "מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ...[28]". ורש"י מסביר לנו: "שֶׁהָיוּ נִבְעָלוֹת לְבַעְלֵיהֶן בְּמִצְרַיִם תַּחַת הַתַּפּוּח [29]"

אבל הקב"ה רצה גם רצה את מראות הנחושות היקרות הללו.

מספר לנו מדרש תנחומא[30]: "אמר לו הקב"ה למשה: מראות אלו אתה מבזה?! המראות הללו העמידו את כל הצבאות הללו במצרים. קבל אותן, כי אלו חביבים עלי מן הכל. טול אותן ועשה מהן כיור נחשת וכנו, שבו יהיו הכהנים מקדשים עצמם לעבודת הקודש."

הנשים של מצרים למדו מלמדות אותנו לא להרים ידיים גם כשקשה.

גם כשנדמה לנו שהבעל שלנו לא מעוניין בנו.

הוא כבר לא מחזר כמו פעם, הוא וורקוהוליק, הוא עסוק בתחביבים שלו, בחברים שלו....
לא להשתבלל ולהתמסכן.

להיות נחושה כמו נחושות. לרקוע מראה ולהעמיד צבא!
סבתא שלי זכרה לברכה היתה אומרת לי תמיד: "תקסקסי אותו..."

מה זה לקסקס סבתא?

תעשי לו חנדלעך, תובילו אותו בדברים, עד שיחשוב שמעצמו הוא רוצה את מה שאת רוצה.

ועל זה נאמר: "חַכְְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ;  וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ.[31]"

או בשפה של היום: אישה בונה, אישה הורסת.

חַכְְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ - זו אשתו של קורח ; ו-וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ - זו אשתו של און בן־פלט.

לא סתם נקראת האישה עקרת בית, שהיא העיקר בו, כי נמצאת עם הילדים רוב הזמן, והיא אחראית על החינוך, ועל התזונה הפיזית, הרגשית, והנפשית. היא זו שקשורה יותר לבית, ויוצרת בו את האוירה.

רבי דוד אלטשולר, המצודת דוד[32] מפרש: "חַכְמוֹת נָשִׁים - כל אחת מהחכמות שבנשים בנתה ביתה, ר"ל: מעמדת ביתה על בסיסה."

וזה מעניין להסתכל על הפסוק הזה שחוכמות ברבים, ונשים ברבות, בונות ביחיד בית אחד.

כי כדי לבנות את הבית האחד שלי, לא מספיקה רק החכמה הפרטית שלי, ואפילו לא כל החכמות הפרטיות שלי, אלא של עוד נשים: כמו סבתא שלי שלימדה אותי ל'קסקס', ואמא שלי שלימדה אותי למלא את הבית בספרים, ושירים, ומוסיקה, ודודה שלי שלימדה אותי לבקש עזרה, וחברה שלי שלימדה אותי לתת, ואז לתת עוד.

כל החוכמות של כל הנשים שבחיינו, בונות איתנו את הבית האחד הזה שלנו.

כל החוכמות של כל הנשים שבאו לפנינו, דורות של נשים חכמות, נחושות.

אנחנו אף פעם לא לבד.

חַכְמוֹת נָשִׁים אלה הלבנים שבונות בית.

זה מעניין גם שבכל התורה, הכתובה והבע"פ, אנחנו לא מוצאים אזכור לא לשמה של אשת קורח ולא לשמה של אשת אוֹן בֶּן-פֶּלֶת.

וחשבתי שזה כנראה לא סתם. כי זה לא חשוב איך קוראים לה, כל אחת מהן יכולה להיות כל אחת מאיתנו. תלוי במה נבחר: בבניה או בהרס, בשלום או במחלוקת, בעצמי או בביחד.

{

2. נזמים

המדרש[33] מציין שראש חודש ניתן כשכר לנשים על שום שלא חטאו בחטא העגל.

המדרש מספר שאהרון היה נתון תחת הלחץ של בני ישראל לעשות עגל, ורצה לעכב אותם. זו הסיבה שהוא ביקש שיתנו לו את הזהב דווקא של הנשים. מתוך ההיכרות שלו אותן הוא הניח שהן לא ירצו להשתתף בעשיית העגל, ולכן לא ירצו לתת לגברים את התכשיטים שלהן – וכך, חשב אהרון, נמשוך זמן, ומשה ירד מהר, ולא יספיקו לעשות את העגל.

"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי[34]”.

למה ביקש אהרון מהגברים ללכת לנשים שלהן ולבקש מהן את התכשיטים שלהן?

כי הוא ידע שקודם כל, הנשים לא ימהרו להיפרד מהתכשיטים שלהן. ושנית, הוא ידע שלנשים ולבנות יש יתרון בכח האמונה רק בזכות זה שהמילה אמונה היא בלשון נקבה.

ואנחנו באמת רואים שבזמן ההכנה של העגל ממש כתוב: "וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל-הָעָם אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל-אַהֲרֹן[35]". ואת הנשים הפעם התורה לא הזכירה בכלל.

למה? כי הנשים לא הסכימו לתת להם את התכשיטים שלהן.

הן לא היו מוכנות לקחת חלק בכפירה הזו של עגל הזהב.

הגברים בעצמם הורידו מעצמם את הנזמים שלהם.

אנחנו לומדים מהמדרש שהנשים קיבלו שכר כפול על זה שלא השתתפו במעשה העגל: "נתן להם הקב"ה שכרן בעולם הזה שהן משמרות ראשי חדשים יותר מן האנשים, ונתן להם שכר לעולם הבא שהן עתידות להתחדש כמו ראשי חודשים".

השכר שניתן להן בעולם הזה הוא מתנת ראש חודש, שביטויה הוא שזה מעין יום חג, יום מנוחה עבורן, מועד שאין לגברים.

והנה היום אנחנו שוב חוגגות אותו ביחד, באחוות נשים נהדרת.

{ 

3. צְלָפְחָד
ואחרי שהסתיימה החלוקה של א"י לשבטים, מתקרבות למשה הפמיניסטיות הראשונות בהיסטוריה.

חמש נשים אמיצות עם שמות מדהימים ואומרות לו את אותם מילים שאמרו לו אלה שביקשו לפני שתי פרשות פסח שני. הם אמרו לו: "...לָמָּה נִגָּרַע, לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת-קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ, בְּתוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.[36]"

למה הם כן ואנחנו לא? זה לא פייר.

למה גורעים (מחסירים) מאיתנו? אנחנו לא גרועים...!

והן אומרות לו: "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ.[37]"

סליחה! מה זה פה סופרים רק גברים. ומה אם לאבא שלנו לא היו בנים?

מגיע לנו בזכות. לא בחסד.

אבא שלנו יצא ממצרים, ובתוך שכזה, הרגע הסברתם, מגיעה לו נחלה בארץ ישראל.

אבל הוא נפטר.

למה מוחקים אותנו?

למה הם כן ואנחנו לא? זה לא פייר.

למה גורעים (מחסירים) מאיתנו? אנחנו לא גרועים...!

גם לנו מגיע!

אבא שלנו בא ממשפחה טובה: "צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף[38]".

לא, לא היה לו קשר לקורח. "בְחֶטְאוֹ מֵת[39]", הוא מת כאחד האדם, כי אין אדם שנפטר ללא חטאים לחלוטין. אבל לא היה לו קשר למחלוקת של קורח ועדתו. אז מגיע לו להיכלל בחלוקה.

אבל לא היו לו בנים.

רק אנחנו. חמישתנו.

מַחְלָה נֹעָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה, אלה נשים שהיו תמיד שמחות, רוקדות,

ככה מלמדת אותו הרבנית ימימה מזרחי:

מַחְלָה: יוצאות במחול,

נֹעָה: נעות בריקוד,

חָגְלָה: חגות במעגל,

מִלְכָּה: מהלכות לקצב השיר,

וְתִרְצָה: תמיד כל-כך מרוצות.

ועכשיו הן בוכות. ובוכות.

גורעים אותנו. מחסירים אותנו, מתעלמים מאיתנו. רגע! מה איתנו?

אבא נפטר, נשארנו לבד. אין מי שידאג לנו.

מה יהיה? מה יהיה?

כן. עוד מעט מגיע הזמן לבכות.

אנחנו מתקרבים לזמן של חורבן. זמן של צער. ועם הדמעות שלך, תבכה גם השכינה שאין לה בית. שביתה חרב.

עוד 17 יום תיפרץ חומת ירושלים.

ושלושה שבועות אחרי כן, יחרב לנו בית המקדש ונצא לגלות ארוכה ארוכה.

אז תבכו.

חכו עוד קצת ואז תבכו. תבכו על מה שאין לכן.

עוד מעט זה הזמן עכשיו.

משבעה עשרה בתמוז, עד תשעה באב. בין המצרים. לחוצים. והמקום צר כל-כך.

{

אז מ-יז' בתמוז, מותר וצריך לבכות. אבל עוד לא.... כי אנחנו לא בוכות בכיה של חינם[40] כמו שהיבכו המרגלים את כל עם ישראל. אנחנו לא בוכות את התמוז.

היתה פעם עבודה זרה של נשים שבה היו שמים עופרת במקום של העיניים של פסל חלול של אליל, ואז היו מניחים אותו על גחלים חמות. והחום היה מתיך את העופרת, והיא היתה נוזלת ונראית כמו דמעות. ונראה היה שאליל בוכה. והנשים היו בוכות יחד איתו...: "שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז [41]"

נשאלת השאלה: כיצד שם של עבודה זרה הופך להיות שם של חודש בלוח השנה העברי הקדוש?

עפ"י חודש תמוז שייך ליסוד המים. (אולי בגלל זה יש הרבה טביעות?)

מים, זה ים, וים זה הסתרה. הים מסתיר בתוכו המון חיים. ומייצג את ההסתרה של הקב"ה.  

יבשה זה גילוי. הכל גלוי בה. אין דבר שמכסה ומסתיר את כל מה שמתרחש על פני האדמה.

הים בחיצוניותו מראה על העלם והסתר של הגילוי האלוקי, אבל בתוכו, בפנימיותו, הוא מלמד על הגילוי האלוקי הנעלה ביותר.

איך? באיזה אופן?

בחודש תמוז ניתנת לנו היכולת המיוחדת לראות את הפנימיות שבכל מצב, ובכך להפוך את העניינים הבלתי חיוביים, לחיוביים. זאת ע"י שאנו מאפשרים להארה העליונה להיכנס לחיינו ולפעול בעולמנו. במילים אחרות, אנו מכניסים את ה'א' – 'אלופו של עולם' (הקב"ה), לתוך העולם, ובכך הופכים את הגולה לגאולה.

כך גם בפרשיות השבוע בתורה הנקראות בחודש תמוז, אנו מוצאים את עניין ההיפוך לטובה.

בפרשת חוקת נקרא על מצוות 'פרה אדומה', על מצווה שמאפשרת לנו להפוך טומאה לטהרה.

ובפרשת בלק נקרא על הקללות של בלעם שהפכו לברכות.

לפי הקבלה לכל חודש יש חוש אחר ששולט בו, והחוש השולט של חודש תמוז הוא הראיה.

למדנו כבר בשיעורים קודמים (בפרשת המרגלים / והיום על קורח) על המושג של ראיה סובייקטיבית.

למדנו שהעיניים, רואות את מה שהלב מרגיש. הראייה היא תמיד אישית של המתבונן. מתוך עולמו הפנימי רואה האדם את מה שהוא רואה. מכאן, סובייקטיבית.

וראייה יכולה להפיל או לרומם. לעזור או להכשיל. תלוי איך מסתכלים על מה מסתכלים ומה באמת רואים. 

{

להמן הרשע, שהוא מזרע עמלק (בן אליפז) שהיה נכדו של עשיו, היתה בעיה גדולה של ראייה.

הוא לא ידע לראות נכון. הוא לא היה נבון מספיק לראות טוב.

בתככים, ושקרים, וחנופה, מצליח המן לעלות לדרגת משנה למלך אחשוורוש. אין עוד ב-127 מדינות פרס ומדי איש חשוב יותר ממנו. בכל מקום שאליו הוא הלך, יוצא או נכנס אל הארמון, משתחווים לו כולם. ועדיין, בכל פעם שהוא עובר ליד שער הארמון, "וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן, כִּי כֵן צִוָּה לוֹ הַמֶּלֶךְ; וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה. [42]"....

אסתר מזמינה אותו לסעודת פרטית איתה ועם המלך אחשוורוש, הוא כולו מאושר עד הגג, מפנטז על הכבוד הרב שעוד מזומן לו... עד שהוא מגיע לשער המלך, ואותה תמונה חוזרת על עצמה: "וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא, שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב; וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת-מָרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, וְלֹא-קָם וְלֹא-זָע מִמֶּנּוּ--וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל-מָרְדֳּכַי, חֵמָה. [43]"

המן יוצא מדעתו.

הוא לא רואה את כל אלה שמשתחווים אליו. הוא לא רואה את כל מה שהמלך נתן לו. הוא לא רואה את כל הכבוד שרוחשים לו. מרוב עצבים הוא לא רואה ממטר!

כל מה שהוא רואה, בראייתו המעוותת, הלא טובה, זה שמרדכי היהודי לא כורע לו, ולא משתחווה לו.

ואז הוא אומר את המשפט הזה: "בְּכׇל־עֵ֗ת אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֤י רֹאֶה֙ אֶת־מׇרְדֳּכַ֣י הַיְּהוּדִ֔י יוֹשֵׁ֖ב בְּשַׁ֥עַר הַמֶּֽלֶךְ׃ [44]" והוא לא כורע לי ולא משתחווה לי: "כׇל־זֶ֕ה אֵינֶ֥נּוּ שֹׁוֶ֖ה לִ֑י !".

יש לו ה-כ-ל-! כל מה שבן אדם שואף לו בעולם הזה, אשה אוהבת, עשרה ילדים, עושר עצום, ומעמד הכי מכובד שיש. ועדיין, כׇל־זֶ֕ה אֵינֶ֥נּוּ שֹׁוֶ֖ה ל֑וֹ כי מרדכי היהודי לא כורע ולא משתחווה לו.

הוא מתעלם מכל הטוב ומתמקד בנקודה החסרה.

ה-כ-ל-! לא שווה לו בגלל דבר אחד שלא מסתדר לו בחיים בדיוק כמו שהוא רוצה.

גם קורח אותו הדבר. כׇל־זֶ֕ה אֵינֶ֥נּוּ שֹׁוֶ֖ה ל֑וֹ. וגם לאשתו לא.

{

אשתו של קורח חרחרה ריב ומדון, היא עודדה את קורח ליצור מחלוקת.

ומחלוקת, אמרנו כבר, זה אף פעם לא טוֹב.

כתוב בילקוט מעם לועז: "בשעה שהודיע משה לישראל מצות ציצית שאלה אשתו של קורח את קורח: איזה חידוש היה היום בישיבתו של משה רבינו. אמר לה קורח: מצווה חדשה צוה אותנו היום, היא מצות ציצית עם תכלת. אמרה לו אשתו: מצוה זו של תכלת מה היא. אמר לה קורח: כך אמר לנו בשם השי"ת שיש להטיל ציצית בכל אחד מד' כנפות הבגד של ארבע כנפות, שלושה חוטים של לבן ואחד של תכלת. אמרה לו אשתו: צחוק עושה עמכם זה, שכל יום בא אליכם בדבר חדש ואומר שכך צוה לו הקב"ה. אין זה אלא מעצמו אומר הדברים. עכשיו שבדא אותו. מאחר שהתכלת כ"כ חשובה, שבחוט אחד יוצאים ידי חובה, אעשה לך עכשיו ולכל האנשים שעמך טליתות שכולן תכלת ותלכו בפני משה ותאמר לו מה הדין בטלית כזו, אם חייבת בציצית אם לאו, ותראה מה שיענה אותך. ומשם תדע שכל הדברים שאמר לכם בדא מליבו, וכך נטל כל הגדולה לעצמו, שהוא המלך ואת אחיו עשה כהן גדול, ולבני אחיו עשה סגני כהונה. הוא אומר: התרומה לכהן, הבכור לכהן, בעוד שאתם הלויים אינם נוטלים אלא מעשר ותו לא. ומזה עליכם להפריש מעשר ולתת לכהן. ועל כל זה עשה עמכם צחוק, שנטל את הלוים וגילח על שערה שבראשכם, שכך אמר שצוה אותו השי"ת: והעבירו תער על כל בשרם. וכך אמר שצוה אותו השי"ת: והנפת אותם תנופה, שנטל כל אחד ואחד מן הלוים והיה מניע אותם כלולב לכל רוחות העולם, וכל זה בודאי עשה כדי לעשות אתכם ללעג ולקלס.

אחר לה קורח: לא יתכן שעשה כן כדי לצחוק עלינו, הרי הוא עצמו עשה כן, שגילח את שערו כפי שעשינו.

אמרה לו אשתו: מזה שאף הוא התגלח אין להביא ראיה, שמאחר שנטל את כל הגדולה לעצמו אמר: תמות נפשי עם פלישתים, אמר: אעשה ממני צחוק קצת ובלבד שאעשה כולם ללעג וקלס."

{

אבל אנחנו לומדות היום שלא כל הנשים הן כאלה.

יש לנו בפרשה עוד אישה אחת. אשתו של אוֹן בֶּן-פֶּלֶת.

אשה מסוג הנשים הצדקניות שלנו. נשות מצריים הנחושות, הלא מוסרות נזמיהן לחטא העגל, המבקשות להן אחוזה בא"י.

אז מי היא אשתו של אוֹן בֶּן-פֶּלֶת?

הוא מוזכר בתחילתה של הפרשה, אבל בבוקר שאחרי, כשמגיעים קורח ועדתו למבחן המחתות שהציע משה על-מנת לבדוק במי ה' בוחר,  באיזו מהן תעלה הקטורת, ולמנחתו של מי ישעה הקב"ה, את הקורבן של מי יקבל ה', שוב לא מוזכר שמו של אוֹן בֶּן-פֶּלֶת.

מספר לנו ילקוט מעם לועז: "און בן-פלת ניצל מכל אותה המהפכה. שבשעה שראתה אשתו שהוא עומד להתחבר אל קורח במחלוקתו, אמרה לו אשתו: לשום מה אתה רוצה להתחבר עמהם. אם משה הרב, אתה תלמידו, ואם קורח הרב אתה תלמידו. ונמצא שאין לך שום תועלת בזה שאתה מתערב בריב למען אחרים. אמר לה און בן פלת: וכי מה אעשה, והרי כבר הייתי בעצתם ונשבעתי שלא אפרוש מהם ואהיה עמהם יחד. אמרה לו אשתו: אני אעשה תחבולה להצילך, שלא יבואו כלל לקרוא אותך בזה תהיה נקי מן השבועה. כי אני יודעת שעל העדה כולם קדושים ולא יסתכלו על אשה נשואה, והיא האכילה והשקתה את בעלה עד שנשתכר והשכיבה אותו לישון. אחר כך ישבה היא ליד הפתח וסתרה את שערותיה, והתחילה לסרוק  ראשה. וכשבאו לקרוא לבעלה, משראו אשה נשואה יושבת וסורקת שערה,  ברחו כולם, ובין כך נבלעו קורח ועדתו ואן בן פלת ניצול."

אשתו של אוֹן בֶּן-פֶּלֶת הבינה מיד את הפרופגנדה של קורח.

היא הבינה שהוא רק מנצל את הקהל על מנת להשיג משהו לעצמו.

הוא לא ממש מייצג את האינטרסים של כל העדה, אלא רק של עצמו.

היא הבינה מה הבעיה של בעלה, ונתנה לו מענה שהתאים לו.

היא שכנעה אותו שלא שווה לו, לבעלה, להסתבך עם, כי מה זה משנה אם המנהיג הוא משה או קורח, בכל מקרה הוא יהיה תחת מישהו אחר. אז בשביל מה להסתבך.

ולקחת על עצמה לגרום לזה שלא יגיעו אליו לדרוש ממנו לעמוד בהבטחתו.

ממש "חַכְְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ;  וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ.[45]"

{

כתוב "עֲשָׂרָה קַבִּין שִׂיחָה יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלוּ נָשִׁים[46]".

אין להן ברירה לנשים, הן חייבות לדבר.

איך יגדלו ילדים אם אימהות לא ידברו אליהם?

חייבים לדבר. אי אפשר לחנך ילדים בלי לדבר אליהם.

אבל אישה חייבת לזכור גם שכוחה בלשונה. היא יכולה לעשות עם הדיבור שלה טוב, אבל היא גם יכולה להרוס איתו.

"פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ.[47]"

שלמה המלך, החכם מכל אדם אמר: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן, וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ.[48]" וכן: "חַכְְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ;  וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ."

זה לא בידיים שלך, זה בפה שלך!!!

{

אשתו של און בן פלת הבינה את זה. היא הבינה שזה שהם זוג אחד, זה לא אומר שהם אותו הדבר.

היא הבינה בחושיה החכמים, שלכל אחד מהם יש תפקיד בזוגיות הזו.

אבל קורח עשה כל מה שעושה פוליטיקאי טוב או פרסומאי מצליח:

הוא השתמש בפופוליזם: פניה לרגשות הנמוכים ביותר של בני האדם כדי לחזק את מעמדו ולהשיג את מטרתו האישית.

קורח ניצל את הטבע האנושי הזה, ורתם את ההמון לצרכיו שלו.

קורח אמר למשה: " כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה'; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל ה'.[49]"

הוא מלהים את האווירה, ומחמם את הקהל נגד משה ואומר: מי אתה בכלל ששמת את עצמך מעל כולנו? הרי כולנו היינו במעמד הר סיני, כולנו שמענו את ה' נותן לנו את עשרת הדיברות?

למה אתה כן ואנחנו לא?

מחד, כדי לגייס כמה שיותר אנשים לצידו מכר להם את הטענה: כֻּלָּם קְדֹשִׁים.

מצד שני הוא לא רצה להיות כמו כֻּלָּם – הוא רצה להיות מורם מעם.

ואשתו של אוֹן בֶּן-פֶּלֶת עלתה על השקר שלו. של קורח. הקרח הזה. רק על עצמו הוא חשב.

היה מוכן להקריב את כולם למען הכבוד שלו.

קורח אותיות רחוק.

זה הכי רחוק מה' שאפשר. זה הכי מחלוקת בעולם. ועל זה הקב"ה לא יכול להגיד: "כִּי-טוֹב" כי זה פשוט לא טוב בכלל.

{

אנחנו אוהבות לעשות דברים אחרת. אנחנו מעדיפות ההיפך של המחלוקת. אנחנו מעדיפות ביחד.

אנחנו מעדיפות לחבר.

רואים את זה כבר מגילאי הגן שבו בנות יוצרות משחק משותף שבו לכל אחת יש תפקיד במשחק: את תהיי הילדה, את תהיי האבא, את תהיי האמא...
לעומת בנים, שמשחקים ביחד, אבל כל אחד לחוד, כלומר במקביל. הם כולם יחזיקו מכונית וידהרו בכבישי הדימיון שלהם, אבל כל אחד לחוד.

גם המצווה של סוף הפרשה הקודמת שלנו, מתחברת לנו עם הפרשה שלנו: עם אהבת א"י של בנות צלופחד: : "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה... מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַה' תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם.[50]" וזו המצווה הראשונה שנצטוו בני ישראל לפני כניסתם לא"י.

מצוות חלה היא אחת משלוש המצוות שניתנו לנשים, החל בשרה אימנו: חלה, נידה, הדלקת נר. הפרשת חלה מביאה שמירה וברכה מיוחדת לבית.

ולמרות שמצוות הפרשת חלה היא מסוג המצוות התלויות בארץ ישראל[51], עדיין, אנחנו הנשים, משיכות להתמסר למצווה הזו בכל מקום בעולם.

עושות ערבי הפרשות חלה, כנסי הפרשות חלה, ואפילו הפרשת חלה עולמית.

כי הפרשת חלה זה ענין של חיבור.

תראו מה אנחנו עושות?

לוקחות דברים שבכלל לא שייכים אחד לשני ומחברות אותם בחיבור קדוש, ויוצרות משהו שלא היה שם קודם.
הרי אם מערבבים מים וקמח נהיה דבק? איך נהיה מזה לחם?

כי אנחנו מוסיפות גם קצת שמרים וקצת מלח וקצת שמן גם. וכל זה ביחד זה קסם של ממש.

ועל זה שואלים[52]: מדוע לא יצר ה' את הלחם ישירות מן האדמה?  

ועונים: על מנת שתהיה לנו הזדמנות להיות שותפים ביצירה.

11 שלבים[53] מהזריעה עד ללחם שעל שולחננו – 11 מילים בברכה שלפני אכילת הלחם:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. אֵָמֵן.

בזמן האכילה המזון מתאחד עם גופנו. בזמן האכילה, התפילות שהוספגו בבצק שלשנו, נספגות בגופו ובליבו של האוכל.  "וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד"[54].

ולכן התפילות שאנחנו מתפללות בזמן ההכנה, והלישה, והתפיחה, והקליעה, נכנסות בלב כל מי שיאכל מהחלה.

{

"כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי (יז' בתמוז) וְצוֹם הַחֲמִישִׁי (ט' באב) וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי (י' בתשרי) וְצוֹם הָעֲשִׂירִי (י' בטבת) יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ.[55]"

ראש חודש תמוז מבורך, זמני תשובה ממשמשים ובאים.

{

עד שיעלה היום הבא[56]

עד שיעלה היום הבא,

ישוב השקט,

כבר לא אשאל אותך מאיפה באת,

רק אשמח שאת פה.

את אלפי המשוגעים שבעולם,

אנעל מחוץ לדלת.

אוהב אותך כמו שחלמת,

כמו השיר, ככה פשוט.

עד שיעלה היום הבא,

תשוב השמש,

ותאיר את שתי עינייך הטובות,

שייאשתי משום מה.

אני אלמד לומר מילים גדולות,

על בית, על הדרך.

אלמד לומר שמצטער,

שאם תלכי, אין לי דבר.

עד שיעלה היום הבא,

תאמרי שאת שייכת,

והבוקר אז יעיר,

ישטוף הכל, אותנו גם.

עד שיעלה היום אני אפסיק

ממך ללכת.

אהובתי כשיעלה היום,

תדעי זה לעולם.

עד שיעלה היום הבא,

ישוב השקט,

כבר לא אשאל אותך מאיפה באת,

רק אשמח שאת פה.

והפרחים מפוזרים על השולחן,

הצהובים שאת אוהבת.

אני אומר שמאמין,

אני אומר זה עד הסוף. 

עד שיעלה היום הבא,

תאמרי שאת שייכת,

והבוקר אז יעיר,

ישטוף הכל, אותנו גם.

עד שיעלה היום אני אפסיק

ממך ללכת.

אהובתי כשיעלה היום,

תדעי זה לעולם..

{

השיעור מוקדש לרפואה שלימה בגוף ובנפש וישועת ה' כהרף עין לאמיליה בת אסתר "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ[57]"
ולרפואה שלימה בגוף ובנפש של יואל בן שלומית, מורד בן זרינטש, יוסף אריה בן הילדה וגל יצחק בן סמדר בתוך שאר חולי עמו ישראל

ולהבדיל אלף אלפי הבדלות יבלחט"א לזכות הודיה בת בתיה לזיווג הגון בר קיימא משורש נשמתה

ולזכות ניקול מרים בת שרה וגל יצחק בן סמדר לזרע של קיימא

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה
שיעור ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.

תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה
{

מקורות:

אברמוביץ, ש. (תשס"ח). חוויה בחלה. ישאל: שילובי יצירה.

רבי אפרים, ש. (תשס"א). ספר כלי יקר השלם על התורה. חלק שני: ויקרא במדבר דברים. עמ' תקצט-תר. ירושלים: הוצאת אורות חיים.

רבי אשכנזי, ש. (תשע"ט). העת להתבגר. [סרטון וידאו] אוחזר מתוך https://ashoova.co.il

ברוד, מ. (עורך). תשס"ז). שולחן שבת שיחות ורעיונות לפרשיות השבוע מעובדים מתוך אוצר שיחותיו של הרבי מליובאוויטש. פרשת קורח: עמ' 286-285 עפ"י ליקוטי שיחות כרך ד', עמ' 1316; עמ' 287-286 עפ"י ליקוטי שיחות כרך יח' עמוד 202; עמ' 290-289 עפ"י ליקוטי שיחות כרך כח' עמ' 98. ישראל: מכון ליובאוויטש.

רבי ברזובסקי, ש. נ. (אין שנה). ספר נתיבות שלום על התורה – חומש במדבר. עמ' עט-פא. ירושלים: הוצאת ישיבת בית אברהם סלונים.

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא – רש"י כפשוטו – במדבר – שלח לך ; קורח. עמ' קעה-רנח. ירושלים: לשם ספרי איכות.

הרב הכהן, ד. ח. (תש"ע). מצוות התלויות בארץ. אוחזר מתוך https://www.yeshiva.org.il/midrash/13167#1b

הרב חזיזה, ר. (אין תאריך) הסבר עלית ראשון, בתוך תורה מאירה. חומש במדבר. עמ' א. צפת: מוצרי איכות לנשמה.

הרב כולי, י. (ירושלמי, ש. מתרגם). (תשע"ה). ילקוט מעם לועז – במדבר. עמ' קצד-רכו. ירושלים: הוצאת ח. וגשל בע"מ.

הרבנית מזרחי, י. (פרידמן, י. עורכת). ירושלים. [שיעורים בדוא"ל למנויות "פרשה ואשה"].

מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך  http://mg.alhatorah.org

ספריא: ספרייה חיה של טקסטים יהודיים. אוחזר מתוך: https://www.sefaria.org

רבי שניאורסון, מ. מ. (תשמ"ז). התוועדויות כ"ק אדמו"ר שליט״א מליובאוויטש חלק ג'. עמ' 321-320. יוצא לאור ע״י ועד הנחות בלה״ק 770 איםטערן פארקוויי. ברוקלין, נ.י. אוחזר מתוך www.chabadlibrary.org

---

[1]  פרשת קֹ֔רַח: במדבר טז' א' – יח' לב' (5/10 , 95 פסוקים)

[2]  במדבר טז' א'-ג'

[3]  מתוך הסידור. הפיוט "יגדל ה' חי" מאת: ר' דניאל בן יהודה הדיין. איטליה  מאה 13

[4]  בראשית א' ג', י', יב', יח', כא', כה

[5]  בראשית א' לא'

[6]  בראשית א' ח'

[7]  בראשית א' ג'

[8]  בראשית א' ד'

[9]  רש"י לבראשית א' ד'

[10]  בראשית א' ז'

[11]  רש"י שם

[12]  אבות ה' ז': "כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ:"

[13]  בראשית רבה פ"ד ו'

[14]  משנה, גיטין, ח' ד'

[15] יַהֱדוּת וְהוֹרוּת | פרשת כי תבוא | וישם לך שלום | יח' באלול ה'תשע"ו | 21.9.2016

[16]  ילקוט מעם לועז בראשית א' יד' עמ' ע' (קנא)

[17]  איוב כה' ב'

[18]  סידור תפילה, קדיש

[19]  פרשת שְׁלַח לְךָ֙: במדבר יג' א' – יב' טז' (4/10 ; 119 פסוקים)

[20]  רבי שלמה אפרים זצ"ל, 1550-1619, היה ראש הישיבה ואב בית הדין בעיר פראג, ומגדולי המורים וראש בדרשנים בדורו, דור דעה. את ספריו, שעל שמם הוא נקרא הכלי יקר, המכילים לדבריו: "פירוש יקר ורחב על חמישה חומשי תורה", הוא הוציא לאור במקור בעיר לובלין שבפולין בשנת שס"ב (1601), ובפראג שבצ'כיה בשנת שס"ח (1607).

[21]  במדבר יג' א'

[22]  רש"י: רבי שלמה בן רבי יצחק ירחי הצרפתי (1105-1040) היה תלמיד חכם צרפתי נודע. נחשב לגדול מפרשי התנ"ך והתלמוד, וכונה בשם "פרשנדתא". (ויקיפדיה).

[23]  רש"י לבמדבר יג' א'

[24]  התוועדויות תשמז ג/321

[25]  סוטה יא' ב'

[26]  נחושות, עפ"י הרבנית ימימה מזרחי שם

[27]  שמות לח' ח'

[28]  שיר השירים ח' ה': "מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ שָׁמָּה חִבְּלַתְךָ אִמֶּךָ שָׁמָּה חִבְּלָה יְלָדַתְךָ."

[29]  רש"י על במדבר ה' יז':א'

[30]  תנחומא פקודי ט' ; רש"י שמות לח' ח'

[31]  משלי יד' א'

[32]  רבי דוד אלטשולר (רד"א) (תמ"ז (1687) - תק"ל (1769)) מגדולי פרשני התנ"ך מיהדות פולין. מחכמי היהדות באירופה ידוע במיוחד בזכות פירושיו המצודות - "מצודת דוד" ו"מצודת ציון".

[33]  פרקי רבי אליעזר מה'

[34]  שמות לב' ב'

[35]  שם, שם ג'

[36]  במדבר ט' ז'

[37]  במדבר כז' ד'

[38]  במדבר כז' א'

[39]  במדבר כ' ג'

[40]  . בגמרא במסכת תענית  כתוב: "'ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא' (במדבר יד', א') אמר רבה א"ר יוחנן: אותו הלילה ליל תשעה באב היה, אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חינם ואני קובע לכם בכיה לדורות".

[41]  יחזקאל ח' יד': "וַיָּבֵא אֹתִי אֶל פֶּתַח שַׁעַר בֵּית ה' אֲשֶׁר אֶל הַצָּפוֹנָה וְהִנֵּה שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז. "

[42]  אסתר ג' ב'

[43]  אסתר ה' ט'

[44] אסתר ה' יג'

[45]  משלי יד' א'

[46]  קידושין מט' ב'

[47]  משלי לא כו'

[48]  משלי יח' כא'

[49]  במדבר טז' ג'

[50]  במדבר טו' כ'-כא'

[51]  במסכת קידושין (דף לז ע"א) קבעו חז"ל שישנה חלוקה בעניין חיובי תרי"ג מצוות: ישנן מצוות הנוהגות בכל מקום, וישנן מצוות הנוהגות רק בארץ ישראל. הכלל שנקבע הוא שכל מצווה שהיא תלויה בארץ, כלומר שעניינה מתחיל מתוך עבודת האדמה, נוהגת רק בארץ ישראל, ואילו מצווה שחובתה מתחילה מגוף האדם (ונקראת חובת הגוף), נוהגת בכל מקום.

המצוות התלויות בארץ הן: תרומות ומעשרות, חלה, לקט שכחה ופאה, מצוות השמיטה והיובל, חדש, ערלה וכלאיים וכן נטע רבעי, איסור "לא תשיג גבול רעך" ועוד. אולם קבעה המשנה שערלה וכלאיים נוהגים אף בחוץ לארץ מדברי סופרים. כך נהגו במצות חלה בחוץ לארץ, כיוון שהיא דומה לחובת הגוף. המצוות שהן חובת הגוף הינן: שבת, תפילין, עבודה זרה, מילה, עריות וכדומה. (הרב דוד חי הכהן באתר ישיבה).

[52]  עפ"י "חוויה בחלה"

[53]  (א) הַזּוֹרֵעַ. (ב) וְהַחוֹרֵשׁ. (ג) וְהַקּוֹצֵר. (ד) וְהַמְּעַמֵּר. (ה) הַדָּשׁ. (ו) וְהַזּוֹרֶה. (ז) הַבּוֹרֵר. (ח) הַטּוֹחֵן. (ט) וְהַמְּרַקֵּד. (י) וְהַלָּשׁ. (יא) וְהָאוֹפֶה.

[54]  תהילים קד' טו'

[55]  זכריה ח' ה'

[56]  בשיעור הקשבנו לשיר "עד שיעלה היום הבא" מתוך מופע חי באמפי שוני (גבעת עדה) ב-20.10.16 (שזה היום הולדת שלי...). מילים ולחן: עידן עמדי מתוך האלבום "חלק מהזמן" 2017: https://www.youtube.com/watch?v=8WQ-hCDe-nQ

[57]  במדבר יב' יג'

[© Smadar Prager, CGP]

---

www.smadarprager.com

Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Emotion Focused Psychotherapist since 1998 after graduating the four-year program in the Alfred Adler Institute in Israel.  With a home-based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island) she focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
To contact or to schedule an appointment please email smadarprager@gmail.com or call/text 917-513-1490 or WhatsApp Me.

I'd love to hear from you.