יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: הַמַּתָּנָה שֶׁבַּהַמְתָּנָה | פרשת אחרי מות | כה' בניסן ה'תשע"ט

בס"ד

­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת

והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת אחרי מות

הַמַּתָּנָה שֶׁבַּהַמְתָּנָה

אנחנו בימי ספירת העומר, זמן של הַמְתָּנָה מפסח ועד מתן תורה. זמן של בין אַחֲרֵ֣י לְלִפְנֵי.

מה עושים בזמן הזה? ולמה זו מַּתָּנָה?

 

הגענו לפרשה השישית של חומש ויקרא: פרשת אַחֲרֵ֣י מ֔וֹת[1]. שפוגשת אותנו אחרי מותם של שני בניו של אהרון, נדב ואביהו.

פרשת אַחֲרֵ֣י מ֔וֹת עוסקת בקדושות המיוחדות לזמן, למקום, לאנשים מיוחדים.

מהרגע שנגלה הקב"ה למשה רבינו במדבר ליד הסנה הבוער כל הפעולות של הקב"ה הן צעדים להבדיל אותנו משאר העמים: "קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י ה' אֱלֹקֵיכֶֽם.[2]"

וכתב דוד המלך בתהילים: "וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל.[3]"

קָד֔וֹשׁ, פירש המלבי"ם[4]: "היינו נבדל מכל משיגי הגשם".

תחילת הקדושה בפרשה שלנו בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, יום אחד בשנה, במקום הקדוש ביותר: קודש הקודשים, ע"י האדם הקדוש מכל: הכהן הגדול.

א. בתחילת הפרשה מתואר סדר העבודה של הכהן הגדול בבית  המקדש ביום הכיפורים, ומשם ממשיכה הפרשה לעסוק ב:

ב . איסור אכילת הדם (כי אנחנו קדושים, והנשמה בדם "כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ[5]", ואנחנו לא אכזריים)

ג . מצוות כיסוי הדם לאחר שחיטת עוף או חיה (להחזיר למקור - קבורה)

ו-ד . איסורי עריות (קדושה של אנשים: קדוש, כמו שלמדנו = מובדל).

{

וזה באמת סיפור מאוד עצוב מותם של שני בני אהרון. וננסה קצת להבין ביחד, ובעיקר להבין שאנחנו לא מבינים את ההנהגה של ה'. וזה שאנחנו לא מבינים לא עושה את זה לא נכון.

כמו ילד, שלא מבין למה אמא לא מרשה לו לאכול כל היום ממתקים וחטיפים. בהגיון שלו זה לא נכון, ולא בסדר.

גם אנחנו ילדים קטנים שלא מבינים. מוגבלים.

כל מה שאנחנו יודעים זה שאם נעשה את מה שאנחנו לא מבינים – רק נרוויח מזה. ובגדול!

בפרשת שְּׁמִינִ֔י[6] סיפרה לנו התורה על מותם של שניים מבניו של אהרון הכהן הגדול נדב ואביהו: "וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי־אַ֠הֲרֹ֠ן נָדָ֨ב וַאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֜יבוּ לִפְנֵ֤י ה֙' אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם׃ וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י ה' וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם וַיָּמֻ֖תוּ לִפְנֵ֥י ה'׃[7]"

אחת הפרשנויות מדברת על זה שהם נענשו על זה שהגיעו לעבודה בבית המקדש כשהם שתויים.

אנחנו יודעים את זה לפי מה שהתורה מספרת לנו מיד אחר-כך: "וַיְדַבֵּ֣ר ה' אֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃

יַ֣יִן וְשֵׁכָ֞ר אַל־תֵּ֣שְׁתְּ׀ אַתָּ֣ה׀ וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֗ךְ בְּבֹאֲכֶ֛ם אֶל־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְלֹ֣א תָמֻ֑תוּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃[8]"

אנחנו גם יודעים שמי שבעצם אמור היה להיענש היה אהרון, על חלקו בחטא העגל, אבל תפילותיו של משה הצילו אותו.

כלומר, מותם של נדב ואביהו לא היה רק עונש על כך שנכנסו שתויים לבית המקדש, אלא שהוא היה בעצם העונש שאהרון קיבל בחטא העגל, כמו שכתוב: "וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה' מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ[9]" ומפרש"י: "לְהַשְׁמִידוֹ – זה כילוי בנים, וכן הוא אומר: ואשמיד פריו (עמוס ב':ט')." ואז בהמשך הפסוק כתוב: "וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא" ומפרש רש"י: "והועילה תפילתי לכפר מחצה, ומתו שנים ונשארו השנים." משה התפלל על אהרון אחיו, וחצי מהגזירה התבטלה – רק שניים מבניו מתו.

מה זה קשור?

כי עפ"י הגמרא[10] מי שאין לו בנים נחשב כמת.

זה שהקב"ה השאיר לו שני בנים, את אלעזר ואיתמר, אומר שהוא השאיר בעולם זכר ממנו.

כמו שכתוב: "וְהָיָה, הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת, וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל.[11]"

הרב חנן פורת ע'ה כותב: "בקדושת הדומיה פועל אהרון לתקון חטא בניו – נדב ואביהוא.

עומק חטאם של בני אהרון – אשר יקדו באהבת ה' – נבע מהתפרצותם אל הקודש ללא גבורת האיפוק, וללא ענווה המייחלת דומם לאש שתרד מן השמים.

אמנם נכון כי דרך כלל "מצווה להביא אש מן ההדיוט" (יומא כ"א ע"ב), אך בעת חנוכת המשכן היתה נדרשת – אש משמים, כדי לגלות כי הכל מתחיל מאיתו יתברך – מלמעלה ולא מלמטה.[12]"

{

יש עוד הסברים לגבי מה בדיוק קרה שם.

אבל בשורה התחתונה אנחנו מבינים שמה שהם עשו היה זר, אחר, לא מתאים.

הם הביאו אש, התלהבות, אחרת, זרה. הם לא באו עם הכוונה שאותה דרש הקב"ה, הם באו עם אש אחרת, אש זרה.

הם החליטו שמה שהם חושבים זה נכון יותר ממה שציוו עליהם.

ועל זה נדבר עוד היום: על יכולת ההתאפקות, ההתגברות, על ההיפך של הגאווה.

כל מה שבניו של אהרון, נדב ואביהו, היו צריכים לעשות זה להתאפק. לעצור את עצמם. לחשוב שוב.

"סוף מעשה במחשבה תחילה[13]" אנחנו שרים בליל שבת.

התוצאה תלויה במחשבה שהובילה לעשייה. זה כמו מתיחת הקשת לפני ירית החץ.

והמלך שלמה כתב בקהלת: "טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ[14]"... כשמתחילים מהתחלה בצורה טובה, בסוף יהיה גם טוב. זה איך שסוללים את הדרך.

וזה שיעור כל כך חשוב להנחיל לעצמנו כמובן, ולילדים שלנו גם.

איך היינו מתחילות את השנה עם מחברות עטופות, וספרים מריחים, וילקוט מסודר, ועפרונות מחודדים. ומעטרות שער, וכותבות בכתיבה תמה.... וזה היה מחזיק אולי עד אמצע המחברת....

כי זו עבודה קשה לעשות טוב. לעשות כמו שצריך.

התעצלנו.

אנחנו מוותרות לעצמנו, ומתרצות לעצמנו.

אבל כל מה שצריך זה להזכיר לך – ואת מיד מתייצבת לימינך ומיישרת לעצמך את השורה. (לא את העוגה... 😉).

אבל כדי להנחיל את היכולת הזו לילדים לשנו, אנחנו חייבות חייבות לעשות בעצמנו.

אי אפשר "אחד בפה ואחד בלב[15]".

{

המבחן הכי גדול שלנו הוא הזוגיות.

אנחנו מתרגלות. אנחנו מתרגלים. וזה נהדר ההתרגלות הזו. אבל זה גם מסוכן.

כי בקצוות תמיד לא טוב.

טוב להתרגל, כי זה נוח. נוח בנעל בית ותיקה מאשר בנעל עור חדשה מהקופסא.

נוח שהוא מכיר אותי ואני מכירה אותו.

אבל הנוח הזה טוב כי זה נוח שאני יודעת איך הוא אוהב לשתות את הכוס תה שלו, והוא יודע איך אני אוהבת לשתות את הנס קפה שלי.

זה נוח, כי אני יודעת איך לשמח אותו, והוא יודע איך לשמח אותי.

אבל אי אפשר שזה יהיה יותר מידי נוח.... כי אני לא רוצה שהוא יתנהג לידי כמו שהוא מתנהג עם החברים שלו. אני לא נהנית

מהגסויות, ומהשיהוקים והנפיחות. זה לא מצחיק אותי. זה להיפך. מאוד מגעיל אותי. ולמה שירצה שאגעל ממנו?

וגם הוא לא היה רוצה לשמוע ממני על כל מיני דברים נשיים שאני מסתודדת עם החברות שלי, כי אולי זה יגעיל אותו. ולמה שארצה שהוא יגעל ממני?

זה נוח רע מאוד. זה יותר מידי נוח. זה בקצה. ובקצה זה אף פעם לא טוב.

גם יותר מידי טוב זה רע.

איך נמשיך באינטימיות כזו גדולה לשמור על ריחוק מה... מ—רחק. קצת אוויר בין לבין, של יהיה כזה נוח-עד-מגעיל. שיהיה נוח מתוח. נוח עם מתח של מרחק.

כמו הפלוס והפלוס[16] של המגנט: לא יכולים להידבק. קרובים, אבל לא עד הסוף.

לא נאבדים אחד בתוך השני.

צריך לדעת לשים גבול. וכדי לשים גבול צריך להתגבר על המשיכה הטבעית ל-נוח.

ההתגברות הזו היא גבורה של ממש.

"אֵיזֶהוּ גִבּוֹר? הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ[17]"

"בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גָֽבֶר:[18]"

"מֵה' מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ וְדַרְכּוֹ יֶחְפָּץ.[19]" הגמרא במסכת חולין כותבת: "ואמר ר' חנינא אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה[20]", אבל אפשר גם להבין את זה אחרת:

אבל את עבודת ההתגברות וההתמודדות עם המכשולים והאתגרים שבדרך, את זה עושה האדם.

ואת הכוח לעמוד בניסיונות האלה, את זה מקבלים מהקב"ה.

{

בתפילת שחרית, בברכת בָּרוּךְ שֶׁאָמַר אנחנו מתפללים[21]: "בָּרוּךְ גּוֹזֵר וּמְקַיֵּם:"

שואל הנועם אליעזר[22] האדמו"ר מסקולן הרב אליעזר פורטוגל זצ"ל, איך זה מתאים בתפילה?

בָּרוּךְ אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה. בָּרוּךְ עוֹשֶׂה בְרֵאשִׁית, בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הָאָרֶץ. בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת בָּרוּךְ מְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לִירֵאָיו. בָּרוּךְ חַי לָעַד וְקַיָּם לָנֶצַח בָּרוּךְ פּוֹדֶה וּמַצִּיל...

כל אלה מעשים של חסד של הקב"ה איתנו? איך בָּרוּךְ גּוֹזֵר וּמְקַיֵּם שייך? איך גזירות, שזה בדר"כ דבר לא נעים, שייכות לתפילה הזאת?

אנחנו מודים לקב"ה על זה שהוא גם גוזר גזירות וגם מקיים אותן?

הדבר לא נתן לו מנוח, והוא חשב על זה עוד ועוד עד שלבסוף הוא הבין.

מְקַיֵּם: זה לא רק מקים את ההבטחה שלו, זה גם מלשון לקוּם, קוֹמְמִיּוּת.

כלומר, הקב"ה גוזר, כי זה חלק מהחוקיות של העולם הזה, וזו הדרך היחידה שבה אנחנו יכולים באמת לצמוח ולגדול, אבל הוא גם מקים אותנו מהנפילה, הוא מיישר אותנו.[23]

בתלמוד הבבלי במסכת בבא בתרא[24] כתוב על הפסוק "אֲנִ֞י ה' אֱלֹֽקֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִֽהְיֹ֥ת לָהֶ֖ם עֲבָדִ֑ים וָאֶשְׁבֹּר֙ מֹטֹ֣ת עֻלְּכֶ֔ם וָאוֹלֵ֥ךְ אֶתְכֶ֖ם קֽוֹמְמִיּֽוּת׃[25]": "וָאוֹלֵ֥ךְ אֶתְכֶ֖ם קֽוֹמְמִיּֽוּת רבי מאיר אומר מאתים אמה כשתי קומות של אדם הראשון ." והרשב"ם[26] רבי שמואל בן מאיר, שהיה נכדו של רש"י מחזק: "קֽוֹמְמִיּֽוּת - שתי קומות:"

כלומר, הקב"ה נותן ניסיון, אבל הוא גם נותן את הכוח לעמוד בו.

הוא סומך עלינו, הוא מאמין בנו, הוא רואה את הפוטנציאל הגלום בנו, ורוצה שנוציא אותו מהכוח אל הפועל. איך?

לא על-ידי שהוא יעשה עבורינו, אלא ע"י זה שילמד אותנו לעשות עבור עצמנו.

זה כח ההתגברות. זוהי הגבורה.

{

ואנחנו עכשיו בשבוע ספירת הגבורה.

הימים שבין פסח לשבועות נקראים ימי ספירת העומר, ושני תהליכים משמעותיים מתרחשים בזמן הזה, בין זמן חירותנו, לזמן מתן תורה:

1.      ספירת העומר

2.      מנהגי אבלות

ולמרות שאין ביניהם קשר, הם מאוד קשורים אחד לשני, או אולי נכון יותר לומר: מחוברים אחד לשני.

                                                                     

בימים האלה, אנחנו נוהגים מנהגי אבלות כדי לזכור את מותם של 24 אלף תלמידיו של רבי עקיבא שמתו בהמוניהם בגלל "שלא נהגו כבוד איש ברעהו".

וזה דבר מאוד תמוה. איזו מין סיבה זו למות? מה החטא הנורא כל-כך?

רבי נחמיה וילהלם מבית חב"ד בבנגקוק תאילנד מסביר לנו שזה קשור לפסוק מהפרשה הבאה, פרשת קְדֹשִׁ֣ים[27]: "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'.[28]"

רש"י מפרש: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ  – א"ר עקיבא: זה כלל גדול שבתורה."

[תראו איך אין מקריות! הכל ה' רוקם. דווקא בימים שבהם אנחנו קוראים את הפסוק הזה בתורה, כמעט כל תלמידיו של רבי עקיבא בגלל שלא קיימו את הפסוק הזה, דווקא את הפסוק שעליו העמיד רבם, רבי עקיבא את התורה כולה.]

איך זה יכול להיות שהתלמידים של רבי עקיבא הגדול לא יכלו לקיים את הפסוק שעליו הוא אמר: זה כלל גדול שבתורה?

מסתבר ששום דבר בקיצוניות הוא לא טוב. צריך שכל דבר יהיה במידה הנכונה. לא בקצה הזה ולא בקצה הזה.

70 פנים לתורה, אנחנו יודעים.

יש הרבה פנים, הרבה אופנים, (או פנים כאלה או פנים כאלה), להתחבר לתורה.

כמו שכתוב במסכת ברכות[29]: "שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים."

והרבי מלובביץ' מלמד אותנו, שלכל אחד יש את דרך ההתקשרות המיוחדת שלו לקב"ה ולעבודת ה'.

ההבדל הזה היה קיים גם בין תלמידיו של רבי עקיבא.

הבעיה היתה שכל אחד מהם חשב שהדרך שלו היא היא הדרך הנכונה. וכשראה את חברו נוהג בדרך שונה היה בטוח שחברו טועה. שדרכו של החבר היא לא הדרך הראויה לתלמיד של רבי עקיבא.

ובנאמנותם לתורתו של רבם, ובהקפדתם על קיצו של יוד, לא הסתפקו בזה שהם הולכים בדרך הנכונה לדעתם, אלא רצו גם להשפיע על חברם שילך בדרכם.

וכשהחבר לא קיבל את דעתם – התקשו לכבד אותו.

{

אנחנו עדים להתנהגות הזו גם היום.

כשאנשים שומרי תורה ומצוות בטוחים שהדרך שלהם היא הדרך הנכונה היחידה להתקשר לתורה ולעבוד את ה', וכל מי שלא חושב כמותם ונוהג כמותם זוכה לזלזול.

חשוב שנדע שהם חוטאים חטא גדול מאוד בדרך שבה הם מתנהגים.

כבר דיברתי על זה בהרחבה בעבר, לאף יהודי אין מונופול על התורה – היא של כולנו. של כל יהודי ויהודייה.

וחשוב גם שאנחנו נדע לא ליפול באותו הבור ממש. כי חושך מגרשים רק עם אור.

וככל שהחושך גדול יותר – ככה צריך יותר אור.

אני יודעת שאנחנו לא בחנוכה – אבל לכל חג יש את מלחמת האור בחושך שלו.

גם לפסח. אלא שבפסח קוראים לאור מצה ולחושך חמץ.

עפ"י הרב זמיר כהן אלה בדיוק אותן אותיות.

בשתי המילים יש מ' ו-צ'. במילה מצה הן בהתחלה, ובמילה חמץ הן בסוף.

מה ההבדל?

הצ'ופצ'י' של ה-ה' שבסוף המצה תפחה מגאווה עד לגג והפכה להיות ח'.

אבל זה לא הספיק לה – מרוב חשיבות עצמית היא עברה לתחילת המילה.

וככה מצה הפכה להיות חמץ.

אז עם כל כמה שיותר נעים ונוח ואולי גם טעים ללעוס את החמץ מאשר את המצה "מכל מקום (החמץ) איננו אמת. אף הגאווה כן היא."

גם הגאווה היא רק רוח, אוויר. היא ריקה. היא שקרית. אין בה אמת: "נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן[30]".

{

דווקא בגלל שהיו תלמידיו של רבי עקיבא נדרשה מהם התנהגות ראויה עוד יותר.

נדרש מהם איפוק. ומציאת דרך האמצע.

זה אף פעם לא הכל או לא כלום.

מה שבקצוות זה אף פעם לא הגישה המומלצת.

הם היו צריכים להתגבר על הגאווה שלהם. לצאת מהפינה של "אני יודע הכי טוב מה נכון".

אנחנו לא יודעים כלום על העולם של אנשים אחרים.

מה יש בליבם. מה מתרחש בחייהם. מה כואב להם. מה קשה להם. אין לנו מושג.

אנחנו מיד מפרידים ומבדילים: היא לא כמוני, אז היא טובה פחות. אני טובה יותר. ואם היא לא יודעת – אני אדאג גם להבהיר לה את זה: אם לא במילים אז בהתנהגות שלי.

אני אתנשא, ואשפיל, ואתעלם. ובכל הזדמנות אעקוץ אותה – שתבין שהיא פחות טובה.

איפה היא הענווה של בן תורה אמיתי?

"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו [עָנָיו] מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.[31]"

את הענווה הזו אנחנו מוצאים אצל המצה. היא המיצוי של הלחם – אבל בלי כל הלוּפְט-גֶשֶׁפְט[32].

רק האמת, בלי שום אחיזת עיניים.

אמת.

{

אמנם נפרדנו כבר מפסח אבל זה אחד השיעורים הכי חשובים שלו, ולמרות שלא היו לנו שיעורים בפסח, חבל שנפספס את הלמידה הזאת -  מה גם שהיא קשורה לשיעור שלנו.

למדנו ששמו של פרעה מעיד על מהותו: פה-רע. פה שמדבר רק רע. כל מה שיצא לו מהפה היו מילים שכפרו בקיומו של הקב"ה, ויותר מכך, העמידו אותו, את פרעה, מעליו (חו"ח): "לִי יְאֹרִי, וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי.[33]" ; "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ.... לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה'[34]".

זו הסיבה שפסח הוא האנטידוט (נוגד הרעל / תרופת הנגד) של פרעה. כי פסח מהותו פה-סח. פה טוב שמוציא דיבורים טובים שמדבר ומספר ומשבח ומכיר תודה לקב"ה שהוציא אותנו ממצרים, ושבחר בנו כעם, ושנתן לנו את התורה. ו-דַּי דַּיֵּינוּ![35]

עפ"י הרב מנחם שטיין[36]  שמו של שר המצרים בשמים הוא רהב. שפירושו בעברית: שחצנות, רהבתנות, גאוותנות, שוויצר...

וכשאנחנו חושבים על אדם כזה, אנחנו מדמיינים בעייני רוחנו אדם מלא בעצמו, נפוח מחשיבות עצמית.

אדם אנוכי, שחושב רק על עצמו. כל עולם חג סביבו, והוא במרכז העולם: אגוצנטרי.

וזהו החמץ של פסח.

זהו החמץ שאותו ניקינו מכל פינה, ומכל מגירה, ומכל חדר וארון.

זה החמץ שבמשך חודש שלם (לפחות) חיפשנו אחריו כדי לבער אותו מתוכנו.

זה החמץ שספגנו במצרים, בתוך מ"ט שערי טומאת מצרים.

ה"רהב" הזה.

זה ה"לִי יְאֹרִי, וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי.[37]" ;

זה ה"מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ.... לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה'[38]".

זה ה"אֲנִ֖י וְאַפְסִ֣י ע֑וֹד[39]" הזה -- ומפרש"י: "וְאַפְסִ֣י ע֑וֹד – ואפס מאותי כמו אין זולתי."

זה ה"כֹּחִי֙ וְעֹ֣צֶם יָדִ֔י עָ֥שָׂה לִ֖י אֶת־הַחַ֥יִל הַזֶּֽה[40]" הזה -- ומפרש המלבי"ם[41]:
"וְאָמַרְתָּ֖ – וגם לא תכנע מפני ה' במה שתדע שגם עתה כל טובתך מידו הוא כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ כֹּחִי֙ וְעֹ֣צֶם יָדִ֔י עָ֥שָׂה לִ֖י אֶת־הַחַ֥יִל שהחיל והעושר שהשגתי עתה בא ע"י כחי ועצם ידי לא ע"י ההשגחה:"

זה ה"למה מי אתה!?"

כי אין מצב שאתה שווה יותר ממני, ושמה שאתה חושב חשוב יותר ממה שאני חושב,

ושאיך שאתה מתנהג טוב יותר מאיך שאני מתנהג.

בסדר, בסדר, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ.... אבל אם הוא לא כמוני, אז למה שאני אספור אותו בכלל.

למה שאכבד אותו?

זה חמץ!

{

איזו התגברות אדירה היא לא לאפשר לבצק להחמיץ.

לא בגלל שאין לנו זמן ובטעות יצאו לנו מצות כמו לבני ישראל כשמיהרו לצאת ממצרים: "וַיִּשָּׂ֥א הָעָ֛ם אֶת־בְּצֵק֖וֹ טֶ֣רֶם יֶחְמָ֑ץ מִשְׁאֲרֹתָ֛ם צְרֻרֹ֥ת בְּשִׂמְלֹתָ֖ם עַל־שִׁכְמָֽם׃.... וַיֹּאפ֨וּ אֶת־הַבָּצֵ֜ק אֲשֶׁ֨ר הוֹצִ֧יאוּ מִמִּצְרַ֛יִם עֻגֹ֥ת מַצּ֖וֹת כִּ֣י לֹ֣א חָמֵ֑ץ כִּֽי־גֹרְשׁ֣וּ מִמִּצְרַ֗יִם וְלֹ֤א יָֽכְלוּ֙ לְהִתְמַהְמֵ֔הַּ וְגַם־צֵדָ֖ה לֹא־עָשׂ֥וּ לָהֶֽם׃[42]"

אלא בגלל שאנחנו רוצים לזכור ולהעביר את לפיד המסורת הזו מדור לדור.

וזו עבודת קשה מאוד.

בכל שנה מחדש.

השנה כתבתי על הקיר שלי בפייסבוק:

כי זה באמת עבודה קשה מאוד. פיזית. כל הגוף כואב.

עבדים היינו. וכל שנה מחדש בוחרים מחדש.

אני ממש מרגישה את זה.

ואז ליל הסדר מקבל משמעות אחרת לגמרי. כי כשאנחנו קוראים את המשפט[43]: "בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם".[44]"

זוהי גבורה של ממש. לדעת לדחוף כשצריך, ולשים גבול כשצריך.

לדעת למצוא את האיזון הנכון. את המידה הנכונה.

מה להגיד, מתי להגיד, מתי לא להגיד.  מתי לשתוק, מתי לדבר.  איפה הגבול?

אנחנו בתקופה של עבודת המידות. זה מסביבנו, מכל כיוון: ספירת העומר: על שיפור העצמי, פרקי אבות: על שיפור הבין אדם לחברו, ועכשיו גם פרשות השבוע מצטרפות למגמת השיפוץ והשיפור.

הרב יובל כהן אשרוב אומר ש"תורה זה אור, תורה צריכה להיכנס בלב טהור, אם אין את הלב הזה היא לא תכנס, כמה שהמידות יותר מתוקנות היא נכנסת יותר."

איך מתקנים מידות? הבסיס הוא: קודם כל דרך ארץ.
כי למדנו כבר ש"דרך ארץ קדמה לתורה[45]".
זה כתוב במדרש ויקרא רבה[46]: "דאמר רבי ישמעאל בר רב נחמן: עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה, הדא הוא דכתיב (=זהו שכתוב) "לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים[47]". "דֶּרֶךְ" - זו דרך ארץ ואחר כך "עֵץ הַחַיִּים" - זו תורה."
וזה מגיע מפרקי אבות שגם אותם אנחנו לומדים בשבתות שבין פסח לשבועות: "רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ. אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֵין תּוֹרָה.[48]"

{

בזמן הזה של בין פסח לעצרת, אנחנו מנצלים אותו לעבודה של המידות.

זו לא עבודה של עבד – עבודה פיזית , כמו זו שעבדנו לפני הפסח.

זו עבודה של בני חורין – עבודה על הנפש, על האופי, על העולם הפנימי.

לשם לאף אחד אין כניסה.

בגוף יכולים לגעת לך – אבל לא בנשמה. היא תמיד , תמיד, תמיד, תישאר טהורה. "אֱלֹקַי. נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה הִיא. אַתָּה בְרָאתָהּ, אַתָּה יְצַרְתָּהּ, אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי, וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי, וְאַתָּה ...[49]"

גם אם מישהו אי פעם עשה לך דברים שלא צריך לעשות – זה לא הכתים לך את הנשמה.

את טְהוֹרָה!

ודברים שקורים לנו בחיים גורמים לנו לחשוב על עצמנו בכל מיני אופנים.

ואת הפנים האלה אפשר לשנות: לבחור בפנים אחרות.

ואופן החשיבה השונה הזה משנה את ההרגשה.

והשבוע אנחנו כולנו גיבורות.

מתגברות.

וסולחות לעצמנו על מה שאנחנו עדיין לא יכולות להתגבר עליו.

זהו תהליך של עבודה.

זה סולם. בשלבים. ואי אפשר לקפוץ ולדלג אותם: "וְלֹֽא־תַעֲלֶ֥ה בְמַעֲלֹ֖ת עַֽל־מִזְבְּחִ֑י[50]", לא עולים שתיים, שתיים, ב' מעלות, שתי מדרגות בבת אחת. לא מדלגים שלבים.

לא להתקדם מבחינה רוחנית, נפשית מהר מידי.

לא לדלג על מדרגות, לא לדלג על שלבים.

להתקדם לפי הסדר, בהדרגה.

{

היום, בזמן כתיבת השיעור הזה זה היום התשיעי לעומר, שבוע אחד ויום אחד. גבורה שבגבורה.

בואו ננסה להבין קצת במה דברים אמורים.

עפ"י ה"מתוק מדבש" הרב דניאל פריש[51] זצק"ל, בספרו "וספרתם לכם", יש כמה ערוצים לעבודת המידה:

בין אדם לקונו, בין אדם לחברו, באבר גוף, בזמן של היום, ובאופן קנין התורה.

היום נלמד קצת על גבורה שבגבורה שבין אדם לחברו.

וכך הוא כותב[52]:

"א. יתגבר על יצרו שלא להשיב רע למחרפים ומבזים אותו, ויתן אל לבו את מאמר חז"ל (מסכת חולין דפ"ט ע"א) שאמרו, אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריכה, ויוסיף להתגבר על יצרו במה שידרוש טובת המחרפים אותו, כגון בתפילה שישובו בתשובה וכדומה, וכן כשיפייסו אותו יהיה נוח לרצות, ונמצא שבזה מוסיף גבורה על גבורתו."

הכי קשה להתגבר על כעס.

וכשאנחנו עובדים על ספירת הגבורה, ביום של גבורה שבגבורה, לא רק שאנחנו עובדים על התגברות על הכעס, שזו גבורה בזכות עצמה, אלא אנחנו מתגברים גם על הרצון להכאיב למי שפגע בנו בחזרה, ומתפללים עליו, ולא נוטרים לו. וזו כבר התגברות על התגברות. זו התגברות בריבוע. זו גבורה שבגבורה.

כתוב באיוב: "תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי מָה[53]", ומדרש ילקוט שמעוני[54] על הפרק כותב: "א"ר אלעזר:

אין העולם מתקיים אלא בזכות מי שבולם עצמו בשעת מריבה, שנאמר: תולה ארץ על בלימה."

כשנורא בא לך לענות:  zip it! תבלמי את עצמך. תתגברי!

גם אם את צודקת – את לא חייבת להגיד. כלום. (ותדעו לכם שאני לגמרי מדברת לעצמי...)

לא זוכרת אם סיפרתי לכן, אבל זה לא מהיום... תמיד אהבתי לדבר!

מיה גנדל, המחנכת שלי בכיתה ז' בבי"ס גולן ברמת-השרון, כבר לא ידעה מה לעשות איתי....

לעולם אוקיר לה תודה על שיעור לחיים שהנחיתה עלי, בייאושה כי רב להשתיק אותי, שהולך איתי עד היום.

יום אחד, כשכבר הגדשתי את סאתה, פנתה אלי ושאלה: "סמדר, את יודעת בשביל מה יש שיניים בפה?"

ואני מתחכמת "לאכול, לא?"

והיא בתשובה מנגחת "לעצור את הלשון!"

ועד היום אני מתאמנת.... 😊

מתגברת. גיבורה. עובדת על זה.

{

עכשיו זה הזמן לעבודה הזו.

העבודה פנימית הזו.

כל יום מזמין אותנו להתבונן בנדבך אחר של האישיות שלנו:

7 השבועות שבין פסח לעצרת – הם 49 יום.

כל שבוע ספירה אחרת: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות.

ובכל שבוע, כל יום נפרטת המידה של אותו שבוע לפרוטות: חסד שבגבורה, גבורה שבגבורה, תפארת שבגבורה, נצח שבגבורה (היום בערב ספרנו), הוד שבגבורה, יסוד שבגבורה, ו-מלכות שבגבורה.

זה לא קורה הרבה שיוצא לנו לקיים את המצווה ממש כלשונה:

"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה:  שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לה'.[55]"

מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הכוונה היא ליום הראשון של חג הפסח, כי כתוב לנו בפרשה על חג הפסח: "בַּיּוֹם, הָרִאשׁוֹן, מִקְרָא-קֹדֶשׁ, יִהְיֶה לָכֶם;[56]".

והשנה יצא לנו שהיום הראשון של חג הפסח היה ממש באמת שבת.

כמה מדהים!

{

עבודה של דקה: ספירת העומר של אותו היום.

עבודה של כמה רגעים ביום: מחשבה על מה זה אומר בשבילי, ואיך אני יכולה להעצים את עצמי, לחזק את עצמי, לשפר את עצמי, לגדול....

זה הכל!

ממחרת השבת מברכים, ומתחילים את הספירה, ובכל יום מוסיפים עוד נדבך, מתקדמים.

אבל אם במקרה פיספסת יום אחד, את לא יכולה לברך יותר.

את יכולה לספור.... אבל כבר לא לברך.

ולמה?

מקור הדין הזה[57], שאדם ששכח לספור ספירת העומר יום אחד (לילה ויום) איננו יכול להמשיך לספור, כתב בעל הלכות גדולות[58]: "פסק בהלכות גדולות, שאם הפסיק יום אחד ולא ספר, שוב אינו סופר, משום דבעיא 'תמימות'[59]".

כלומר, מפני שהמצווה מופיעה בתורה במילים: "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת ", הרי שצריך שהמצווה תהיה מושלמת, ואם החסיר פעם אחת פגם במצווה, ואינו יכול לספור עוד.

ישנה התקדמות בספירת העומר. כל שלב בנוי על השלב הקודם. כדי להתכונן למתן תורה צריך לעלות שלב אחרי שלב.

אמרנו כבר:

זהו תהליך של עבודה.

זה סולם. בשלבים. ואי אפשר לקפוץ ולדלג אותם: "וְלֹֽא־תַעֲלֶ֥ה בְמַעֲלֹ֖ת עַֽל־מִזְבְּחִ֑י[60]", לא עולים שתיים, שתיים, ב' מעלות, שתי מדרגות בבת אחת. לא מדלגים שלבים.

לא להתקדם מבחינה רוחנית, נפשית מהר מידי.

לא לדלג על מדרגות, לא לדלג על שלבים.

להתקדם לפי הסדר, בהדרגה.

{

הזמן לא עושה את שלו....

הזמן, נע.....

אבל אם אנחנו לא ננצל את הזמן הזה – כשיחלוף, נישאר באותו המקום.

ויש אומרים, שמכיוון שהזמן ממשיך לנוע, מי שלא נע איתו, בסופו של דבר הלך אחורה.

{

אין עוד יום, אין עוד דקה....

הזמן הוא עכשיו.

ומתנות גדולות מגיעות מעבודות גדולות.

וחשוב שננצל את זמן ההמתנה הזה שבין פסח לעצרת – בעשיה קטנה, שמצטברת מאוד.

כשבן אדם עובד על המידות של עצמו, אין מצב שיגיע למצב שלא יכבד אדם אחר רק כי הוא חושב אחרת.  

רבי עקיבא בטוח התכוון: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ גם אם הוא לא כָּמוֹךָ!

{

אין עוד יום[61]

סתיו ברחובות עובר

רוח ערב מפזר שלכת

ילדים באור שקיעה

מפרקים בחוף טירה

הקיץ תם

ובין כל מראות התום

שם באופק הכתום, סופה רועמת

משהו אפל וקר

מתלקח ונשבר

כבר מאוחר

כי אין עוד יום, אין עוד דקה

זה מה שאת אומרת

אין עוד יום, אין עוד דקה

תמיד ידעת

שכבר אין מקום לאהבה

ואת לא מוותרת

על כל יום, ועל כל דקה

עננים של מלחמה

מתקרבים בקול אימה ורעם

ציפורים עפות מהר

מחפשות מקום אחר -

להסתתר

ורק ענן אחד לבן

מבקש למצוא סימן לקשת

ואני חושב עכשיו

שאפשר וזה הסתיו -

האחרון

כי אין עוד יום, אין עוד דקה

זה מה שאת אומרת

אין עוד יום, אין עוד דקה

תמיד ידעת

שכבר אין מקום לאהבה

ואת לא מוותרת

על כל יום, ועל כל דקה

{

השיעור מוקדש לעילוי נשמת לורי גילברט קיי ע'ה שנרצחה בהתקפת הטרור במרכז חב"ד בסן-דייגו קליפורניה ת.נ.צ.ב.ה
ולהבדיל אלף אלפי הבדלות יבלט"א ולרפואה שלימה של הרב ישראל גולדשטיין וכל הפצועים בפיגוע הנ"ל,

ושל שירלי בת גילת, ציון בן צ'חלה, אמיליה בת אסתר ואפרים אפי בן חנה בתוך שאר חולי עמו ישראל

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.

תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה

{

מקורות:

הרב הכהן אשרוב, י. (אין תאריך). לגדול רוחנית – סוד ספירת העומר. אוחזר מתוך  https://www.besodh.com/

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא – רש"י כפשוטו - ויקרא – פרשת אחרי מות. עמ' תרנ-רפט. ירושלים: לשם ספרי איכות.

הרב כהן, ז. (יד' בניסן ה'תשע"ט). מצה של ענווה. גיליון עונג שבת חג הפסח 398 . עמ' 1. ישראל: הידברות.

הרב וילהלם, מ. (בנגקוק תאילנד). (ה'תשע"ו 2016). ממתק לשבת, הסיפורים והמסרים שעושים את השבת בבנגקוק. עמ' 202-200. ישראל: הוצאת חזק.

הרבנית מזרחי, י. (פרידמן, י. עורכת). ירושלים. [שיעורים בדוא"ל למנויות "פרשה ואשה"].

מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך http://mg.alhatorah.org/

ספריא: ספרייה חיה של טקסטים יהודיים. אוחזר מתוך: https://www.sefaria.org

הרב פורת, חנן. (כא' באדר ב' ה'תשס"ה). לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה. גליון "מעט מן האור" רפ"ה לפרשת שמיני. אוחזר מתוך http://torot.org.il/

הרב פריש, ד. (תשס"א). וספרתם לכם. ירושלים: מרכז מתוק מדבש.

הרב פוזן, י. י. (עורך). (אדר א' ה'תשע"ד). דורש טוב - הגדה של פסח. מהדות מירון. ישראל: הוצאת יפה נוף.

---

[1]  פרשת אַחֲרֵ֣י מ֔וֹת: ויקרא טז' א' – יח' ל' (6/10 ; 80 פסוקים)

[2]  ויקרא יט' ב' (פרשת קדושים)

[3]  תהילים כבד ד'

[4]  רבי מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר, מפרשני המקרא והפוסקים האחרונים. פעל באימפריה הרוסית, בפרוסיה וברומניה. 1809-1879. (ויקיפדיה).

[5]  דברים יב' כג': "רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר."

[6]  פרשת שְּׁמִינִ֔י: ויקרא ט' א' – יא' מז' (3/10 ; 91 פסוקים)

[7]  ויקרא י' א'-ב'

[8]  שם, שם ח'-ט'

[9]  דברים ט' כ'

[10]  נדרים סד' ע"ב: "ותניא, ארבעה חשובין כמת: עני, ומצורע, וסומא, ומי שאין לו בנים."

[11]  דברים כה' ו'

[12]  "כדברי הרשב"ם על אתר: "שאף על פי שבשאר הימים כתוב: 'ונתנו הכהנים אש על המזבח' (ויקרא א', ו), היום לא צווה ולא רצה שיביאו אש מן ההדיוט כדי שידעו הכל שאש באה משמים, כמו שאמר אליהו הנביא בהר הכרמל: 'ואש לא תשימו' (מלכים א' י"ח, כג) – לפי שהיה רוצה לקדש שם שמים בירידת אש של מעלה". (שם)

[13]  קטע מפיוט "לכה דודי" הנאמר בתפילת קבלת שבת בליל שבת. נתחבר על ידי הרב שלמה אלקבץ מהמקובלים בעיר צפת, בזמן הרמ"ק והאריז"ל.

[14]  קהלת ז' ח' "טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ טוֹב אֶרֶךְ רוּחַ מִגְּבַהּ רוּחַ."

[15]  בבלי, בבא מציעא, מט' ע"א: "אמר אביי: ההוא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב." מפרש"י: "בשעה שהוא אומר הדיבור לא יהא בדעתו לשנות".

 וגם בבלי, פסחים, קיג' ע"ב: "שלשה הקדוש ברוך הוא אוהבן מי שאינו כועס ומי שאינו משתכר ומי שאינו מעמיד על מדותיו שלשה הקדוש ברוך הוא שונאן המדבר אחד בפה ואחד בלב והיודע עדות בחבירו ואינו מעיד לו והרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי."

[16]  או המינוס והמינוס.... ההפכים נמשכים, הדומים דוחים.

[17]  אבות ד' א'

[18]  מתוך ברכות השחר, סידור

[19] תהילים לז' כג'

[20]  בבלי, חולין ז' ב'

[21]  בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם. בָּרוּךְ הוּא. בָּרוּךְ אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה. בָּרוּךְ גּוֹזֵר וּמְקַיֵּם: בָּרוּךְ עוֹשֶׂה בְרֵאשִׁית, בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הָאָרֶץ. בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת בָּרוּךְ מְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לִירֵאָיו. בָּרוּךְ חַי לָעַד וְקַיָּם לָנֶצַח בָּרוּךְ פּוֹדֶה וּמַצִּיל בָּרוּךְ שְׁמוֹ.

[22]  אליעזר זוסיא פורטוגל (פרטיגול) ( 1897 - 1982) היה מייסד חסידות סקולען ואדמו"רה הראשון. ייסד את הרשת "חסד לאברהם" המסייעת לניצולי השואה. בבגרותו עסק בשחרור יהודים ממאסר בכלא השלטון הקומוניסטי. (ויקיפדיה).

[23] מתוך "מסביב לשולחנו של המגיד"

[24]  ויקרא כו' יג'

[25]  בבלי, בבא בתרא עה' א'

[26]  רבי שמואל בן מאיר (רשב"ם) (1080 – 1160 ) היה פרשן המקרא, פרשן התלמוד ומבעלי התוספות, נכדו של רש"י ותלמידו. חי במחצית הראשונה של המאה ה-12. נודע במיוחד בנטייתו להיצמד לפשט הכתוב בעת פירוש המקראות.

[27]  פרשת קְדֹשִׁ֣ים: יט' א' – כ' כז' (7/10 ; 64 פסוקים)

[28]  ויקרא יט' יח': "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי י"י."

[29]  בבלי ברכות נ"ח ; ידוע יותר בגרסה העכשווית יותר: כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות.

[30]  משלי כה' טו': "נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר."

[31]  במדבר יב' ג'

[32]  ביטוי ביידיש, שמקורו בגרמנית: Luftgeschäft ומשמעותו: עסקי אוויר: עבודה לא יצרנית ולרוב גם לא ישרה.

[33]  יחזקאל כט' ג'

[34]  שמות ה' ב': "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי י"י אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת י"י וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ."

[35]  דַּיֵּינוּ – פיוט מתוך הגדה של פסח

[36]  בתוך "דורש טוב" עמ' 104-100 "משועבדים היינו לפרעה במצרים"

[37]  יחזקאל כט' ג'

[38]  שמות ה' ב': "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי י"י אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת י"י וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ."

[39]  ישעיהו מז, ח': "וְעַתָּ֞ה שִׁמְעִי־זֹ֤את עֲדִינָה֙ הַיּוֹשֶׁ֣בֶת לָבֶ֔טַח הָאֹֽמְרָה֙ בִּלְבָבָ֔הּ אֲנִ֖י וְאַפְסִ֣י ע֑וֹד לֹ֤א אֵשֵׁב֙ אַלְמָנָ֔ה וְלֹ֥א אֵדַ֖ע שְׁכֽוֹל׃"

[40]  דברים ח' יז': "וְאָמַרְתָּ֖ בִּלְבָבֶ֑ךָ כֹּחִי֙ וְעֹ֣צֶם יָדִ֔י עָ֥שָׂה לִ֖י אֶת־הַחַ֥יִל הַזֶּֽה׃"

[41]  רבי מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר (המַלְבִּי"ם, גם המגיד מקמפן 1809 – 1879) היה רב יליד ווהלין, מפרשני המקרא והפוסקים האחרונים. פעל במאה ה-19 באימפריה הרוסית, בפרוסיה וברומניה. (ויקיפדיה).

[42]  שמות יב' לד';לט'

[43] מתוך ההגדה של פסח

[44]  שמות יג' ח'

^[45]  מדרש רבה ויקרא פרשה ט פסקה ג, וכן פרשה לה פסקה ו'.

[46]  מדרש רבה ויקרא, שם

[47]  בראשית ג' כד'

[48]  אבות ג' יז'

[49]  מתוך סדר השכמת הבוקר , ברכת אלוקי נשמה, סידור

[50]  שמות כ' כב': "וְלֹֽא־תַעֲלֶ֥ה בְמַעֲלֹ֖ת עַֽל־מִזְבְּחִ֑י אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־תִגָּלֶ֥ה עֶרְוָתְךָ֖ עָלָֽיו׃"

[51]  "המתוק מדבש" הרב דניאל פריש (ז' בשבט ה'תרצ"ה, ינואר 1935 - י"ד בשבט ה'תשס"ה, ינואר 2005) היה מקובל, מראשי ישיבת אנשי מעמד ללימוד תורת הנסתר, ר"מ בישיבת המקובלים שער השמים ומשפיע בחסידות תולדות אהרן ולאחר מכן בחסידות תולדות אברהם יצחק. חיבר ספרים רבים, הנפוץ והמפורסם שבהם הוא ביאור מתוק מדבש על הזוהר הקדוש. (ויקיפדיה).

[52]  בתוך "וספרתם לכם" עמ' פז-פח

[53]  איוב כו' ז': "נֹטֶה צָפוֹן עַל תֹּהוּ תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי מָה."

[54]  ילק"ש סימן תתקיג

[55] ויקרא כג' טו'-טז'

[56]  ויקרא כג' ז'

[57]  עפ"י "אז מה אם שכחתי" באתר ערוץ 7: https://www.inn.co.il/News/News.aspx/321128

[58]  הלכות גדולות הוא ספרו ההלכתי החשוב של רבי שמעון קיירא, מחכמי ישיבת סורא בתקופת הגאונים. מכונה בה"ג- בעל הלכות גדולות.

[59]  מובא בתוס' במנחות סו'. סוף ד"ה זכר, ובמגילה כ'

[60]  שמות כ' כב': "וְלֹֽא־תַעֲלֶ֥ה בְמַעֲלֹ֖ת עַֽל־מִזְבְּחִ֑י אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־תִגָּלֶ֥ה עֶרְוָתְךָ֖ עָלָֽיו׃"

[61]  בשיעור הקשבנו לשיר "אין עוד יום" של גידי גוב מתוך אלבומו באותו שם שיצא ב-1991. מילים ולחן: צוף פילוסוף: https://www.youtube.com/watch?v=H8PL2CmM9rg

[© Smadar Prager, CGP]

---

www.smadarprager.com

Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Emotion Focused Psychotherapist since 1998 after graduating the four-year program in the Alfred Adler Institute in Israel.  With a home-based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island) she focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.

To contact or to schedule an appointment please email smadarprager@gmail.com or call/text 917-513-1490.

I'd love to hear from you.