יַהֲדוּת וְהוֹרוּת: להדליק אותך תמיד | פרשת תצווה | ז' באדר א' ה'תשע"ט

בס"ד

השיעור מוקדש לעילוי נשמת סיליביה בת שרה ע'ה ולע'נ הרברט הרש מאיר בן מיכאל ע'ה ת.נ.צ.ב.ה
ולהבדיל אלף אלפי הבדלות יבלט"א ולרפואה שלימה של טל בן תקוה, חוה דינה אטיה בת ציפורה שבע, החיל נתנאל אילן בן שיינא ציפורה,
מיליה בת אסתר, יהל בן שירי, ג'וד בן מאיה, ואפרים אפי בן חנה בתוך שאר חולי עמו ישראל

יַהֲדוּת וְהוֹרוּת

והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת תצווה

להדליק אותך תמיד

מה מדליק אותך? ולמה דווקא שמן זית? ומה חשוב יותר כישרון או התמדה?

הגענו לפרשה השמינית של חומש שמות: פרשת תְּצַוֶּ֣ה [1]. פרשה שעוסקת בבגדי הכהן הגדול, ופותחת כך: "וְאַתָּ֞ה תְּצַוֶּ֣ה׀ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר לְהַעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד׃

בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵד֩ מִח֨וּץ לַפָּרֹ֜כֶת אֲשֶׁ֣ר עַל־הָעֵדֻ֗ת יַעֲרֹךְ֩ אֹת֨וֹ אַהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו מֵעֶ֥רֶב עַד־בֹּ֖קֶר לִפְנֵ֣י ה' חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹ֣רֹתָ֔ם מֵאֵ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃"

ויש לנו כאן שני עניינים:   1. שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת   2. תָּמִֽיד

אבל לפני כן, השאלה הכי מתבקשת מאליה: ממתי מעלים נרות? נרות מדליקים לא מעלים.

אלא שבהדלקת המנורה יש יותר מסתם הדלקת אור, יש כאן עניין רוחני לא רק אופרטיבי.

כתוב בספר משלי "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם[2]", הרבי מלובביץ' כותב שהכוונה היא לכך "שהנשמה היהודית היא כמו אש הנמשכת למעלה. אולם כדי שהאש הזו אכן תבער ותהפוך לשלהבת גדולה, חייבים למצוא את ה'מתג' הנכון שיצית את הניצוץ.

אבל זה עוד יותר עמוק אפילו. הרבי מלובביץ' הסביר "דציווי (תצוה) הוא צוותא וחיבור. וזהו ואתה תצוה את בני ישראל, שמשה הוא מקשר ומחבר את בני ישראל עם אוא"ס[3]".

כלומר, שבכל דור יש את המנהיג הרוחני שלו, "אלה שה' העניק להם את הכוח ואת היכולת המיוחדת למצוא את ה'מתג' הזה, ולסייע לכל יהודי להתקשר למקורו הרוחני."

{

אי אפשר לעשות את הדרך הזו של החיים לבדינו. אנחנו אמנם יצורים אוטונומיים יחידים

 אבל אסור שנהיה מבודדים. כי האמת היא שאנחנו לא יכולים באמת לחיות לבד. קהילה זה דבר חשוב מאוד. זה מקור תמיכה וזה מקור צמיחה, שכרוך כמו כל צמיחה הרבה פעמים גם בהתחככויות לא תמיד נעימות. כמו שיש לנו צורך בתמיכה חברתית ממשית יש לנו גם צורך בתמיכה רוחנית, נפשית.

חשוב לשמר קשרים חברתיים, ולעזור לילדים שלנו לבנות מעגלים חברתיים.

בלעדיהם לא נוכל לעבוד על עצמנו – לא נוכל באמת לגדול ולצמוח. (להזדקן בשנים לא נחשב 😉)

{

הדלקת הנרות במנורה, מעלה את הנשמות של כל יהודי. ויש גם דרך לעשות את זה.

מפרש"י: "לְהַעֲלֹ֥ת נֵ֖ר – מדליקן עד שתהא שלהבת עולה מאיליה."

כדי שאפשר יהיה להדליק את הנשמה זה לא מספיק ללחוץ על ה'מתג' שלה, זה לא מספיק לקרב את הגפרור לפתילה – אלא שצריך לעמוד שם ולחכות בסבלנות עד שהאש אכן תיתפס בפתילה, עד שהיא תאחז בכוחות עצמה ותוכל להמשיך לבעור ללא עזרה, גם אם מקור האש, מי שהדליק אותה – יזוז, ולא יהיה שם יותר.

כשאנחנו מדברים על חינוך ילדים למשל, זה לא מספיק למשל להראות לילד פעם אחת איך רוכסים שרוכים של נעליים. צריך להקדיש לזה זמן, ולהראות לו שוב ושוב ושוב, להיות איתו, לתת לו להתנסות בעצמו, וגם כשהוא מצליח להישאר לידו ולעודד אותו, כמה יפה הוא מצליח, ורק כשהמיומנות כבר נרכשה, והיא שלו, ואין לו יותר צורך שנהיה שם – זה הזמן שלנו לזוז. כי השלהבת עולה מאליה. מעצמה. הין לו צורך עוד בדלק שלנו. יש לו דלק משל עצמו.

וְאַתָּ֞ה תְּצַוֶּ֣ה׀ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל, "הכוונה היא שמשה רבינו גילה בישראל את כח נשמתם, שבנוסף חיזוק האמונה פעל גם שציווי הוא מלשון צוותא וחיבור" אומר הרבי מלובביץ', כך שבני ישראל יהיו מאוחדים ומחוברים זה לזה, וגם לאביהם שבשמים.

{

אומר רבי יוסף חיים, הבן איש חי: "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם -- נר דולק מורכב מ'פתילה' ומ'שלהבת' דולקת."

השלהבת דולקת מהכוח שיש לפתילה לבעור. והפתילה מקבלת את הכוח שלה מהשמן.

"כך גם האדם בנוגע לעבודת ה': ה'פתילה' דומה ללב, וה'שלהבת' נמשלה לכלים שעל ידם מפיק האדם את סתרי לבבו (את האהבה שלו לקב"ה), ומוציאם מן הכוח אל הפועל.

כשם שה'שלהבת' במקדש צריכה שתהא עולה מאליה, כך מעשי האדם צריכים שיעשו לכבוד שמיים, וללא שום פנייה זרה שאינה באה מתוך רצון הלב, אלא לה' בלבד.

עולה מ'אליה', אותיות: א"ל – י"ה, דהיינו כוונה נקייה וטהורה אך ורק לשם ה' יתברך."

{

הרבי מלובביץ'[4] מביא שלושה דברים שבהם מדרש רבה ממשיל את בני ישראל לשֶׁ֣מֶן זַ֥יִת.

2. "מה ראה ירמיה למשול אבותינו כזית ("זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר, קָרָא ה' שְׁמֵךְ" [ירמיה יא, טז]), אלא כל המשקין מתערבים זה בזה, והשמן אינו מתערב אלא עומד. כך ישראל אינם מתערבים עם העובדי כוכבים וכו'".

כמו שהשמן לא מתערבב עם שום נוזל אחר, כך גם עם ישראל לא מתערבב עם שום עם אחר "עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן[5]".

3. "כל המשקין שבעולם אדם מערב בהם ואינו יודע איזה תחתון ואיזה עליון, אבל השמן – אפילו אתה מערבו בכל המשקין שבעולם הוא נתון למעלה מהן. כך אבותינו, בשעה שהיו עושים רצונו של מקום, ניצבים למעלה מן העובדי כוכבים".

לא רק שהשמן אינו מתערבב עם שום נוזל אחר, ואיננו מתמוסס בשום נוזל אחר, אלא שכשאתה מנסה לערבב אותו עם נוזל אחר הוא תמיד יצוף למעלה. כך גם עם ישראל, הוא תמיד יצוף למעלה ויבלוט בשונותו מכל העמים האחרים.

מסביר לנו הרבי מלובביץ' "ולכאורה, הרי בני ישראל הם מיעוט לעומת אומות העולם, והתורה עצמה קובעת כי "אחרי רבים להטות[6]". אלא שרק דבר שאינו ניכר בפני עצמו יכול להתבטל ברוב, אך דבר שניכר תמיד בשוֹנוּתוּ מהאחרים, אינו מתבטל אפילו באלף. לכן בני ישראל אינם מתבטלים בקרב אומות העולם, אלא בולטים תמיד בייחודם."

אבל כדי שזה יקרה, צריך שיתקיים התנאי הראשון של המדרש:

1. "מה הזית הזה, עד שהוא באילנו מגרגרין אותו ואחר-כך מורידין אותו מן הזית... חובטין אותו וכו' ואחר-כך נותנין את שומנן, כך ישראל".

וכך אומר הרבי מלובביץ': "אך כדי שבני ישראל ישמרו על המעלה הייחודית שלהם, עליהם לשמור על ההיבדלות מהעמים האחרים. רק כאשר יידמו לשמן, בהיבט ש"אינם מתערבים עם העובדי כוכבים", יזכו להגיע לעניין השני – "ניצבים למעלה מן העובדי כוכבים".

"הסיבה שיהודי עלול לטעות בעניין זה, ולא להקפיד על אי-ההתערבבות עם העמים האחרים, נובעת מחיסרון בנקודה שהמדרש מציין כחלק מתהליך הפקת השמן: "חובטין אותו". יהודי נדרש 'לכתוש' את עצמו, להכניע את תאוותיו, ודיי ב'כתישה' קלה זו כדי להפיק שמן, כפי שהיה בהדלקת המנורה במשכן, שהשמן ששימש להדלקה היה זה שהופק בכתישה קלה מן הזית."

{

אצל יהודי אושר אמיתי לא מגיע מהתערבבות עם מי שאינו יהודי.

אושר אמיתי אינו מגיע מניסיון לחקות את הגויים שבתוכם אנחנו יושבים.

קודם כל כי אושר אמיתי לא מגיע מלעשות את מה שבא לנו. אלה גחמות עונתיות שמושפעות הון מאופנות חיצוניות חולפות.

אושר אמיתי לא מגיע מכסף, או מפרסום, או מהערצת המונים.

גם לא ממידת מכנסיים או הספרות על המשקל. גם לא ממידת חזייה או עובי שפתיים.

אושר אמיתי מגיע מעבודה קשה של האדם שמביאה להתחברות לעצמו, לאמת הפנימית החבויה בו.

ומכיוון שאין יהודי שבתוך תוכו לא קיים ניצוץ של הקב"ה – אין יהודי שיגיע לאושר אמיתי באמת אם לא יתחבר לקב"ה. כי זו העצמיות שלו. זהו עצם העניין הפרטי שלו. זו האמת הפנימית.

אבל כדי להגיע לשם צריך כָּתִ֖ית.

כי כדי ליצר שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ צריך לכְּתוֹת לכתוש את הזית.

הבשר של הזית מר מאוד. אי אפשר לאכול זית ככה סתם ישירות מהעץ.

צריך לכתוש אותו בדרך של דחיסה והידוק (compressing). כך שיתקבל שמן כתית.

רק כָּתִ֖ית: שזו דרגת השמן הכי גבוהה שיש, בעל חומציות הכי נמוכה (עד 0.8%[7]).

וזָ֛ךְ: נקי מכל העמילנים שיש בבשר של הזית כשסוחטים אותו חזק מידי.

כלומר, כדי לקבל את השֶׁ֣מֶן זַ֥יִת הזָ֛ךְ המיוחד הזה שמתאים להעלות בו נר תָּמִֽיד במנורה של המשכן (ובהמשך של בית המקדש) צריך להעביר את הזית תהליך לא נעים של שבירה.

רק מתוך השבירה הזו, אפשר להגיע אל הטוהר הפנימי הגלום בו, ולהגיע להיות חלק בעבודה הרוחנית הגבוהה ביותר של קודש המשכן של הכהן הגדול.

לְהַעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד במנורה. לְהַעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד בנשמות של היהודים.

כך גם האדם.

"דוקא כשהאדם נמצא במצד של כתית, של שבירה" אומר הרב מנחם וילהלם[8], דוקא אז, "הוא יכול להגיע למקום הרוחני הגבוה ביותר."

כמו שכדי להגיע לשמן שבזית צריך לכתות אותו, כך גם אנחנו צריכים לכתות את עצמנו כדי להגיע לשמן שבתוכנו.

כי אושר מגיע משבירה של הרצונות הקטנים האנוכיים, וחשיפת הרצון הפנימי האמיתי. להתחבר לקב"ה.

זה עצם העניין, זו המהות.

השמן מייצג שפע מרוכז של טוב ואור.

כמו שהזית נראה קטן ולא ממש משמעותי. הוא אפילו מר אם מנסים לאכול אותו כפי שהוא מהעץ, כך גם אסור לנו ללכת שולל מחיצוניות של אף אחד. וכשאנו באים למגע עם יהודי אחר לזכור תמיד שגם הוא כמוני, בפנים הוא זָ֛ךְ וטהור. כמו שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת.

אם רק נשכיל להתבונן מעבר לחיצוניות, מעבר לחושך, נוכל למצוא את האור שבכל אחד.

בעצמנו, ובילדינו. בבני הזוג שלנו, בחברי הקהילה שלנו.

את הטוב שבכל אחד. כי אור זה טוב. "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב[9]"

גם על משה רבינו שהיום יום פטירתו, ולידתו, נאמר "כִּי טוֹב": "וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב"[10], וחז"ל מסבירים ש"בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור[11]".

זה זמן מאוד מיוחד.

יש משהו באור שעושה לנו טוב. בלי אור אנחנו נכנסים לדיכאון. אמיתי.

הגוף לא יכול לעשות סינתזה כמו שצריך בלי אור.

אנחנו צריכות שמש. והרבה!

כמו העץ.

ומסביר לנו הבן איש חי "המנורה כידוע רומזת לתורה, ומובא בזוהר הקדוש (פרשת נשא רכו) כי דבר שתילי הזית מיוחדים מכל האילנות בכך שעץ הזית משופע בזיתים כל השנה ולא רק בעונות מסויימות."

כך היא גם התורה שלנו, "אור התורה נמשל לאור שמן הזית, שהוא תדידי בכל השנה כולה, בקור ובחום, בקיץ ובחורף – לעולם לא ישבתו מעסק התורה. וזה מה שנאמר לְהַעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד – נעסוק בתורה ללא הרף וללא התחשבות בשינויי מזג האויר וכדומה."

{

סגולה גדולה להדליק את נרות החנוכה ואת נרות שבת עם שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית טהור[12].

"בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ[13]". אין אושר גדול להורים מאשר לדעת שהילדים שלהם בריאים, ושטוב להם.
אני שומעת מהרבה הורים שקשה להם עם אורח חייהם של הילדים שלהם שרחוק כל כך ממהותו של בן או בת ישראל. ואני לא מדברת על הנושרים מהבתים החרדים, אני מדברת על חילונים שנוהגים לומר לעצמם ולי את המשפט המנחם הזה כדי לא להרגיש את האכזבה שבפנים: "העיקר שהוא/שהיא מאושר/ת". כי בתוך תוכם הם יודעים, שמי שמתרחק מהשורש של העץ, יחפש הזנה במקומות אחרים. הם אולי ממש נחמדים השורשים האחרים האלה, אבל הם לא שייכים אלינו. זה לא מתאים לדי.אן.איי שלנו. וזה תמיד צער להורים. תמיד.

כשעושים השוואה בין נרות שבת לנרות חנוכה, נר שבת עדיף על נר חנוכה. כי כתוב במסכת שבת: "נר חנוכה ונר ביתו - נר ביתו עדיף משום שלום ביתו[14]". ולמה?

עם כל כמה שצריך לפרסם את נס חנוכה ולעשות קידוש ה' בפרסום הנס, הקב"ה מעדיף שלום בית.

כי כשיש אור בבית - טוב בבית.

החשיבות שיש למערכת היחסים הטובה שבין בעל ואשתו היא עצומה בעיני הקב"ה עד כדי כך שהוא ממש בא לגור איתם. כמו שלמדנו בשיעור הקודם:

כתוב בגמרא: "איש ואשה, זכו שכינה ביניהן, לא זכו - אש אוכלתן"[15].

המילים איש ואשה, כל אחת שלוש אותיות.

איש : א,ש, והאות י',

אשה: א,ש, והאות ה'

אם זכו בני הזוג והתווספו לאותיות שמם האות י' והאות ה', הרי שהם זכו, כי אלה אותיות שמו של הקב"ה, ואם הוא בשמם הרי שהוא שוכן ביניהם, בתוכם ואיתם.

אבל אם לא זכו בני הזוג להכניס את הקב"ה לתוך חייהם ולהיות שותף לזוגיות שלהם, הם נשארים רק עם א' ו-ש': אש! אש ללא גבול, אש שבה הכל מותר וכלום לא אסור, ללא שום דבר שיאזן וימתן אותה, אש שורפת אוכלת ומעכלת.

להדליק נרות שבת זו סגולה לשלום בית, ולהדליק בשמן זית זו סגולה לילדים -- שכמו השמן  -- גם הם יצופו מעל כל השאר[16] תמיד.

{

הנה הגענו ל — תָּמִֽיד...

7 פעמים מופיעה המילה תָּמִ֛יד בפרשה שלנו.

הפרשה שלנו מתחילה ב"תמיד" ומסיימת ב"תמיד":

בהתחלה: "וְאַתָּ֞ה תְּצַוֶּ֣ה׀ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר לְהַעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד׃"

ובסוף: "וּבְהַעֲלֹ֨ת אַהֲרֹ֧ן אֶת־הַנֵּרֹ֛ת בֵּ֥ין הָעַרְבַּ֖יִם יַקְטִירֶ֑נָּה קְטֹ֧רֶת תָּמִ֛יד לִפְנֵ֥י ה' לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃[17]"

אבל הציווי להעלות נר תמיד חוזר פעמיים גם בפרשת אמור, בספר ויקרא: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד[18]". וגם: "עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת הַנֵּרוֹת לִפְנֵי ה' תָּמִיד[19]". שני "תמיד". ומחלקי המים שואלים: השאלה הראשונה המתבקשת היא מה פירוש המילה "תמיד" בפרשה שלנו ובשני הפסוקים בפרשת אמור?

האם הכוונה שהנר היה "נר תמיד", היינו שדלק כל הזמן (כל הלילה או אפילו כל היום), או שמא התמיד הוא על הפעולה, על הדלקת הנרות שיש לעשותה תמיד, כל יום ויום.

"להעלות, נר תמיד" או "להעלות נר, תמיד"?

מזל שיש לנו את רש"י, כי הוא פותר לנו את הבעיה בפשטות גאונית:

"תמיד – כל לילה ולילה קרוי תמיד, כמו שאתה אומר: עולת תמיד (במדבר כ"ח:ו'), ואינה אלא מיום ליום. וכן במנחות חביתים: תמיד (ויקרא ו':י"ג), ואינה אלא מחציתה בבקר ומחציתה בערב (ויקרא ו':י"ג). אבל תמיד האמור בלחם הפנים, משבת לשבת הוא (ויקרא כ"ד:ח')."

כלומר, התמיד, לא אומר בהכרח כל הזמן, כי תמיד יכול להיות כל לילה, או כל יום, או בבוקר ובערב, או ממש כל הזמן, כמו לחם הפנים. כמו הנר שדלק אצל שרה באוהל מליל שבת לליל שבת[20].

כלומר הרעיון של התמיד הוא עניין הקביעות. ההתמדה. נחישות הדבקות במטרה.

{

כולנו מכירים את הביטוי "מים שקטים חודרים עמוק". בדר"כ אומרים את זה על אדם שחיצוניותו השקטה לא מעידה על אופיו הנחוש ויכולותיו לחתור בחוזקה למטרה, ולהגיע להישגים גדולים.

אומרים את זה גם כשרוצים לעודד מישהו להמשיך לחתור לקראת המטרה גם כשהיא נראית רחוקה וקשה ולכאורה אולי אפילו לא ברת השגה "אם תאמץ להשקיע בהתמדה יום יומית, תוכל להגיע הרבה יותר רחוק ממה שנדמה לך."

הביטוי הזה רומז לנו שיש חשיבות מאוד גדולה ליכולתו של האדם להתמיד במשהו , כדי להגיע למטרה, להישגים.

כשאנחנו מסתכלים על ההיסטוריה, אנחנו יכולים לראות לאורך כל השנים אנשים שעשו דברים עצומים וגדולים, ושהגיעו אליהם רק בזכות ההתמדה הגדולה שהיתה להם.

אני אוהבת לאסוף מגנטים מכל מיני מקומות שאנחנו מטיילים בהם בעולם. כך שהמקרר שלי עמוס... אבל לא רק במזכרות אלא גם בציטוטים מחזקים ומעודדים. שניים מהם מתקשרים לנושא שלנו היום:

1.      הנרי דיוויד ת'ורו[21]: "לכל פגיעה מדויקת במטרה קדמו מאתיים ניסיונות כושלים."

2.      אוליבר ונדל הולמס[22]: "הדבר המשמעותי בעולמנו הוא לא היכן אנו כרגע, אלא לאיזה כיוון אנו מתקדמים."

אנחנו יודעים שמסכת אבות, היא אוסף של אמרי שפר של חכמינו זכרונם לברכה. אבל מה שלא כל כך ידוע זה שכל אמרה כזו מייצגת בעצם את האני מאמין של אותו חכם. כלומר, אותה אמרה שבה הוא מצוטט במסכת אבות, היא ה"נר לרגליו" של אותו חז"ל. זו האמרה שלפיה הוא חי. זה מה שהניע אותו.

מזה אנחנו מקישים גם, שגם הציטוטים של הנרי דיוויד ת'ורו, ושל אוליבר ונדל הולמס, בודאי מייצגים את ה"אני מאמין" שלהם. הנרי דיוויד ת'ורו בודאי נכשל עשרות ומאות פעמים ומעולם לא ויתר והמשיך בהתמדה עד שפגע במטרה, עד שהשיג את היעד. ואוליבר ונדלר הולמס בודאי המשיך לחתור למטרתו בהתמדה גם כשאולי חווה רגעי (או ימי) ייאוש מהתחושה ששום דבר לא זז כרגע. 

{

האמרה המפורסמת מאוד מהמקורות שלנו "מַיִם שָׁחֲקוּ אבן" מיוחסת לרבי עקיבא.

באבות דרבי נתן[23] מסופר כך:

בן ארבעים שנה היה [=רבי עקיבא] ולא שנה כלום.

פעם אחת היה עומד על פי הבאר,

אמר: מי חקק אבן זו?

אמרו לו: המים שתדיר נופלים עליה בכל יום.

אמרו לו: עקיבא, אי אתה קורא 'אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם[24]'?

מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו: מה רך פיסל את הקשה, דברי תורה שקשה כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם, מיד חזר ללמוד תורה. הלך הוא ובנו וישבו אצל מלמדי תינוקות.....

את סוף הסיפור כולנו מכירים. לרבי עקיבא היו 24,000 תלמידים. ואחרי שמתו כולם במגיפה מלבד חמישה, הלך איתם ליבנה והמשיך ללמד עד ששוב היו לו 24,000 תלמידים.

מטיפות המים הרכות שהצליחו לחדור דרך אבן קשה בכוח ההתמדה – הוא קיבל את הכוח לא רק להתגבר על הבושה וללמוד אלף-בית בחדר יחד עם בנו בן השלוש וחבריו, אלא להתמיד וללמוד ולגדול בתורה עד שהפך להיות רבי עקיבא הגדול.

אותו רבי עקיבא שאפילו משה רבינו בצניעותו הגדולה חשב שהקב"ה היה צריך לבחור בו להיות נותן התורה לעם ישראל.[25]

{

בשולחן ערוך אורח חיים שכתב האדמו"ר הזקן, רבי שניאור מלאדי[26], כתוב: "טוב מעט תחנונים בכוונה, מהרבות בלא כוונה.[27]"

הרבנית ימימה מזרחי מביאה[28] בשמו של הבעל שם-טוב[29] הסבר כל כך יפה בהקשר של תפילה.

יש ענין שכשעומדים להתפלל בבית, לעמוד באותו מקום. לא סתם על אותו מקום, על ממש על אותה בלטה. על אותה משבצת ברצפה. לעשות לקב"ה קודש קודשים בתוך המשכן-בית שלך. ושם, כשפתאום יוצאת לך תפילה אחת עם מלא כוונה "כל התפילות שנאגרו שם, התפילה האחת מתייצבת לידן ונותנת לכל התפילות האלה כוח של עשרת אלפים תפילות, של מיליון תפילות, של מליארד תפילות."

כשאת עומדת לך בתוך המשכן שלך, בתוך הבית שלך, באותו המקום, על אותה המשבצת, את בת מלך אמיתית. את מלכה. את כמו כהן גדול.

כתוב בתהילים: "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה; מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ[30]"

ובפרשתנו כתוב: "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת[31]"

הרב נתן עמרם[32] שכתב ספר שאלות ותשובות בשם משבצות זהב[33] מסביר: "בתורה מצינו פרשיה מיוחדת לעשיית האפוד ופרשיה מיוחדת לעשיית החושן. בין שתי הפרשיות מופיעה פרשיה קצרה בת שני פסוקים: "(יג) וְעָשִׂיתָ מִשְׁבְּצֹת זָהָב. (יד) וּשְׁתֵּי שַׁרְשְׁרֹת זָהָב טָהוֹר מִגְבָּלֹת תַּעֲשֶׂה אֹתָם מַעֲשֵׂה עֲבֹת וְנָתַתָּה אֶת-שַׁרְשְׁרֹת הָעֲבֹתֹת עַל-הַמִּשְׁבְּצֹת." שרשרות הזהב קישרו בין החושן לאפוד ולכן זכו לפרשיה מיוחדת. משבצות הזהב שימשו כבסיס לאבני השוהם עליהם נחרטו שמות בני ישראל. כאמור, בגדי הכהן הגדול נועדו 'לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת'."

קודם כל כבוד. קודם כל צניעות. ורק אחר-כך תגיע התפארת.

זה לא מפואר אם זה לא צנוע. ראית פעם את מלכת אנגליה עם מכנסונים וחולצת בטן?

{

לעת רצון, יש בדיוק את הכח הזה של התפילה בכוונה.

כל התפילות שהתפללת אפילו אם "ככה ככה" לא "כזה בכוונה", נאספות ביחד וממריאות רק בגלל שזה נעשה בשעה טובה, בזמן של עת רצון.

ואז זה ממש כמו שכתב האדמו"ר הזקן: "טוב מעט תחנונים בכוונה, מהרבות בלא כוונה."

כל הרבות ללא הכוונה, הופכות להיות טוב מהמעט הזה שבכוונה, מהמעט הזה שבעת הרצון.

"מעט מן אור מגרש הרבה מן החושך.[34]"

כמו היום, ז' באדר, יום הולדתו ויום פטירתו של משה רבינו ע'ה.  עת רצון עצומה לתפילה.

למה?

כי היום זה "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" כך אומר לנו השפת אמת[35]. זו עת רצון אמיתית, יום גבוה גבוה שבו אנחנו נקיים כמו ביום הכיפורים ויכולים להתפלל ולבקש על הכל: בניי מזוני וחיי, לקרוא את שירת הים, ולבקש מהקב"ה שיקרע גם לנו את הים. כי משה רבינו בעת פטירתו האיר אור גדול לעולם, ועל יום הפטירה שלו כתוב: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר.[36]" וכתוב גם: "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם.[37]" אז כמו שיום הכיפורים מכפר לאדם, כך יכול יום הפטירה של הצדיק לכפר לאדם ועל אחת כמה וכמה יום הפטירה של משה רבינו שעל שניהם נאמר "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה".[38]

 משה רבינו ע'ה היה אמן ההתמדה. בעקשנות הגן על עם ישראל, והיה מוכן שהקב"ה ימחק את שמו מהתורה ובלבד שיסלח להם על חטא העגל. התפלל 515 תפילות עד שהקב"ה אמר לו "רַב-לָךְ--אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד, בַּדָּבָר הַזֶּה".[39] ממש הַמַּתְמִיד.

{

ב"הַמַּתְמִיד"[40], משיריו הידועים של חיים נחמן ביאליק[41], הוא כתב: "וּמִי אַתָּה שָׁמִיר, מִי-אַתָּה חַלָּמִישׁ, לִפְנֵי נַעַר עִבְרִי הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה?". בשאלה זו ביטא ביאליק התפעלות פיוטית מהתלמידים הגדולים של הישיבה, שלמדו ולמדו מבלי לחוש בעייפות. האבנים הקשות, שמיר וחלמיש, הן משל לעבודה הקשה שצריך להשקיע התלמיד המתמיד. יכולתו להתמיד משולה לכוח עצום של חציבה ממש שיכול לפרק אפילו את האבנים הכי קשות: שָׁמִיר[42] והחַלָּמִישׁ [43].

אפילו נפולאון אמר: "הניצחון – נחלת המתמידים"[44].

ושלמה המלך החכם מכל אדם גם הוא משבח את ההתמדה: "וְיַד חָרוּצִים תַּעֲשִׁיר[45]".

החרוץ, חורץ וחורץ וחורץ וחורץ עד שמבקע. בהתמדה.

{

התמיד הוא לא מועד ספציפי אלא רעיון להתמקד בו.

לשים דגש על הדרך. זו ההתמדה. זה התמיד.

מי שממוקד רק בנקודת היעד יתעייף מאוד מהר. כי הסוף יראה לו רחוק, וככה הקשיים של הדרך

יחלישו אותו.

אנחנו בחודש אדר. וכידוע תמיד בשבת שלפני פורים (שזה יצא לנו בחודש הבא באדר ב') אנחנו קוראים את פרשת זכור, על מה שקרה לעם ישראל עם עמלק אחרי שחצו את ים סוף.

ומה כתוב?

"זָכ֕וֹר אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ עֲמָלֵ֑ק בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם׃ אֲשֶׁ֨ר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּ֗רֶךְ וַיְזַנֵּ֤ב בְּךָ֙ כׇּל־הַנֶּחֱשָׁלִ֣ים אַֽחֲרֶ֔יךָ וְאַתָּ֖ה עָיֵ֣ף וְיָגֵ֑עַ וְלֹ֥א יָרֵ֖א אֱלֹקִים׃[46]"

הדרך היא לא אמצעי להגיע ממקום למקום – הדרך היא היא העניין עצמו!

הדרך היא ההתמדה.

הדרך היא ההתחשלות. הצמיחה, הגדילה. ההתנסות, העמידה בה, וההתנוססות (נס=דגל).

ההתמקדות בתמיד היא הדריכות שלנו , העמידה על המשמר שלא יקרה לנו במקרה בדרך שום דבר, כי רק כששוכחים שהדרך חשובה יותר מהמטרה עצמה, רק אז אפשר להישאר דרוכים ולא עייפים, ואז לא יתפסו אותנו בזנב כל מיני עמלקים.

זה לא שהמטרה לא חשובה, אלא שהדרך משמעותית הרבה יותר כי היא זו שבונה אותנו.

{

כשילדים מתלוננים שמשעמם להם בכיתה – זו אחריות שלהם שיהיה להם מעניין.

זו הדרך שלהם.

כשממוקדים רק בציונים, קשה להתעניין בחומר עצמו.

אבל זו הדרך. הלימוד, ההגעה, השיעורי בית, התמיד הזה.

הפסיכולוגית אנג'לה לי דוקוורט סיכמה מחקר שעשתה ברב מכר שנקרא GRIT, שזה בתרגום לעברית: חצץ / כח סבל.

איך עושים בטון? מלט, חצץ, חול ומים. בלי חצץ הבטון לא יחזיק מעמד. החצץ איכשהו נותן לו את כח הסבל להיות בטון...

היא מצאה שהמדד להצלחה הוא לא IQ  אלא היכולת להתמודד עם לחץ ולהתגבר על כשלונות.

המדד להצלחה של התלמידים הוא הנחישות. או במילים שלנו: התמדה.

היכולת לגייס משמעת עצמית לאורך זמן... בהתמדה.

"משמעת עצמית גוברת על איי קיו בחיזוי ביצועים אקדמאיים של בני נוער"

משמעת עצמית מהווה מדד טוב יותר לביצועים אקדמיים מאשר תוצאות מבחני איי קיו. משמעת עצמית עזרה לנבא גם אילו תלמידים ישפרו את הציונים שלהם במהלך שנת הלימודים, לעומת האיי קיו".

"הנתונים שאספנו מצביעים בבירור על כך שישנם תלמידים מוכשרים רבים שלא ממצים את הפוטנציאל שלהם. למעשה, הנחישות לרוב לא מקושרת או קשורה באופן שלילי למדדים של כישרון"[47].

כישרון, או IQ גבוה זה נהדר – אבל בלי היכולת לעשות איתם משהו בהתמדה לאורך זמן שניהם יעלו ביחד אבק על המדף.

החיים הם לא ספרינט, אלא ריצה למרחקים ארוכים.

{

נצלו את היום הזה שתיכף מסתיים לקריעת ים סוף הפרטית שלכם.

שלושה דברים קשים כקריעת ים סוף- מזונותיו (פרנסתו) של אדם, זיווגו, ונקביו:
״בְּנֶי״ – ילדים, הריונות, זיווג והמשפחתיות, ״חיי״ – הנקבים והבריאות, ו-״מזונֶי״ – הפרנסה, 

והיום זה אחד מהים האלה של עת רצון ענקית ענקית.

בקשו בזכותו של משה רבינו.

הוא תמיד עומד שם ומחכה להעלות את התפילות שלנו.

"וְאַתָּ֞ה תְּצַוֶּ֣ה׀ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר לְהַעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד׃

{

תמיד יחכו לך[48]

הו ילד עבר זמן 
נסעת לחפש רחוק מכאן 
ואני מחכה לך 

הו ילד שלי בעולם 
ציפור אדם כמו כולם 
מחפש את האופק 

כל מטוס שטס בשמיים 
כל כוכב מאיר בעיניים 
מזכיר לי אותך 
נחליאלי לפני הגשם 
צרצרים בשעות הערב 
תמיד יחכו לך 

הו ילד כששקט 
אני יושבת במרפסת לנגן 
מנגינות געגוע 

הו ילד תשתדל 
להגיע לכאן מהר 
ככה אני מבקשת בשקט 

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.

תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה

{

מקורות:

ברוד, מ. (עורך). (י' באדר א' ה'תשע"ט). שיחת השבוע גיליון 1676. כפר חב"ד: צעירי אגודת חב"ד.

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא – רש"י כפשוטו - שמות – פרשת תצוה. עמ' תלו-תפח. ירושלים: לשם ספרי איכות.

הרב וולבה, ש. (ה'תשס"ט). שיעורי חומש. שמות. פרשת תצוה. עמ' רמב'. ירושלים: משפחת וולבה.

הרב וילהלם, מ. (בנגקוק תאילנד). (ה'תשע"ו 2016). ממתק לשבת, הסיפורים והמסרים שעושים את השבת בבנגקוק. עמ' 130-128. ישראל: הוצאת חזק.

רבנו יוסף, ח. (תשס"ו). פניני הבן איש חי על פרשיות השבוע – בראשית שמות. עמ' תכה-תקז. ישראל: הוצאת פלדהיים. 

הרבנית מזרחי, י. (אדר א' תשע"ט). לפרשת תרומה: מבית ומבחוץ. [שיעורים בדוא"ל למנויות "פרשה ואשה"]. אוחזר מתוך http://www.parasha.org/.

מחלקי המים. (תשנ"ט ; תשס"ד). בהעלותך: אבל הנרות לעולם. אוחזר מתוך https://www.mayim.org.il/

מחלקי המים. (תשע"ב). תצווה: נר תמיד. אוחזר מתוך https://www.mayim.org.il/

מילר, ח. (2007) שם הפרשה לפרשת בהעלותך ע"פ ליקוטי שיחות של הרבי מלובביץ' חלק ב', עמ' 316 ואילך, בתוך ספר במדבר, עמ' 61, מהדורת לבייב, קול מנחם.

מכון אור החסידות (ה'תשע"ו) שיחת היום, עמ' 131, ע"פ סה"מ מלוקט על חודשי השנה, הרבי מלובביץ' ח"ג עמ' לד, כפר חב"ד, מכון אור החסידות

מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך http://mg.alhatorah.org/

הרב רייס, מ. (תשנ"ג). להבין ולהשכיל. עמ' 147-141. ירושלים: מבחר הספר – שטינמץ בני-ברק.

---

[1]  פרשת  תְּצַוֶּ֣ה: שמות כז' כ' – ל' יא' – (8/11 ; 101 פסוקים)

[2]  משלי כ' כז'

[3]  אור אינסוף

[4]  בתוך "שיחת השבוע" עפ"י תורת מנחם, כרך ס, עמ' 439

[5]  במדבר כג' ט': "כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב." (פרשת בלק).

[6]  אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת היא אחת מתרי"ג המצוות המובאת בפרשת משפטים (שמות כ"ג, ב) לאמר: "לֹא-תִהְיֶה אַחֲרֵי-רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא-תַעֲנֶה עַל-רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת".

[7]  מה שנקרא extra virgin olive oil EVOO.

[8]  שליח חב"ד בבנגקוק תאילנד, יוצר הסדרה הפופולרית 'ממתק לשבת'

[9]  בראשית א' ד': "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹקִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ."

[10]  שמות ב' ב': "וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים."

[11]  תלמוד בבלי, מסכת סוטה, יב' ע"א

[12]  השולחן ערוך (סימן תרעג) בנרות חנוכה, שכל השמנים כשרים להדלקת נר חנוכה, ומצוה מן המובחר להדליק בשמן זית, מפני שבו היו משתמשים במנורת בית המקדש, שבה נעשה הנס.
"ומצוה מן המובחר להדליק בשמן זית ובפתילה של פשתן, צמר־גפן וכדומה, מפני שאלה דולקים כראוי ואורם זך וצלול.

אך העולם נזהרין בנרות שאצל השלחן שהם העיקר לכבוד שבת להדליקן בשמן זית."

כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים רס״ד:כ׳

[13]  תהילים קכח' ג'

[14]  גמרא מסכת שבת כג' ע"ב

[15]  תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יז עמוד א 

[16]  ואמרו חז"ל שהמקיים מצוה זו כהלכתה זוכה לבנים תלמידי חכמים, שנאמר "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" (משלי ו' כג').

[17]  שמות ל' ח'

[18]  ויקרא כד ב'

[19]  שם, שם ד'

[20] בילקוט שמעוני לבראשית כד סז'

[21]  הנרי דייוויד תורו, Henry David Thoreau (1862-1817) היה סופר, משורר, ופילוסוף אמריקאי. ידוע בעיקר בסירובו לשלם מס למדינה, בהתנגדותו לעבדות, ובהברחת עבדים; בספרו המפורסם "וולדן", שנכתב ב-1854; ובמסה שלו "אי-ציות אזרחי", שנכתבה ב-1849. (ויקיפדיה).

[22]  אוליבר ונדל הולמס הבן .Oliver Wendell Holmes, Jr (1841 - 1935) היה שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית. נודע בפסיקות פרוגרסיביות שנתן, לעיתים קרובות בעמדת מיעוט, אשר העניקו לו את הכינוי "המתנגד הגדול". לצד פסיקות אלו, הוביל גם לא מעט פסיקות שמרניות. הולמס מזוהה כיום כאבי הגישה הריאליסטית למשפט. (ויקיפדיה).

[23]  אבות דרבי נתן פרק ו' הלכה ב'

[24]  איוב יד' יב'

[25]  גמרא, מנחות כט': "... רבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי?..."

[26]  רבי שניאור זלמן ברוכוביץ' מליאדי - האדמו"ר הזקן (במקור באידיש דעֶר אַלטעֶר רבי. מכונה גם הרב או בעל התניא והשולחן ערוך) (י"ח באלול ה'תק"ה (15 בספטמבר 1745) - כ"ד בטבת ה'תקע"ג (27 בדצמבר 1812)), הוא מייסדה של שיטת חסידות חב"ד והאדמו"ר הראשון בשושלת אדמו"רי חב"ד. חיבר את ספר התניא, ספר היסוד של חסידות חב"ד וכתב שולחן ערוך אורח חיים.

[27]  שולחן ערוך אורח חיים א' ד'

[28]  בשיעורהּ האחרון לפרשת תרומה

[29]  רבי ישראל בן אליעזר (1698-1760), הידוע כבעל שם טוב (הבעש"ט / בעש"ט) הוא אבי תנועת החסידות.

[30]  תהילים מה' יד'

[31]  שמות כח' ב'

[32]  הרב נתן עמרם (תק"ס בערך-תרל"א; 1870-1800) נולד בדמשק לאביו רבי חיים עמרם. בגיל צעיר עלה לצפת עם משפחתו. הוא נדד לטבריה, ולאכסנדריה, ולחברון, ובסוף התיישב בליוורנו בה הדפיס את ספריו. בשנותיו האחרונות כיהן כרב באלכסנדריה בה נפטר. אחד מספריו החשובים הוא שאלות ותשובות 'משבצות זהב' שנדפס בליוורנו תר"ו (1846).

[33]  באתר הספריה הלאומית http://web.nli.org.il/

[34]  הציטוט מיוחס לבעל שם טוב וגם לרבנו בחיי וגם לרבי נחמן מברסלב: "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך"

[35]   השפת אמת: רבי יהודה אריה ליב אלתר (כ"ט בניסן ה'תר"ז - ה' בשבט תרס"ה; 1847 - 1905), היה האדמו"ר השלישי בשושלת אדמו"רי חסידות גור, ומן הבולטים במנהיגי יהדות פולין בשלהי המאה ה-19. תחת הנהגתו הפכה חסידות גור לחסידות המרכזית בפולין. ספרו, שעל שמו הוא נקרא, "שפת אמת", הוא אוסף של דרשות על פרשת השבוע וחידושים על הש"ס. הספר, שהודפס לאחר פטירתו, זכה להערכה רבה, ונודעה לו השפעה רבה בחסידות גור ומחוצה לה. (ויקיפדיה).

[36]  דברים לב' מח'

[37]  ויקרא כג' כח'

[38]  הובא ע"י הרב רפאל אביטן בסרטון וידאו בווטסאפ

[39]  דברים ג' כו'

[40]  "הַמַּתְמִיד" הוא משיריו הידועים של חיים נחמן ביאליק, והוא פואמה היסטורית המתארת את דמות "המתמיד" בישיבה הליטאית של הימים ההם.

[41]  חַיִּים נַחְמָן בְּיַאלִיק (1934-1873) היה מגדולי המשוררים העבריים בעת החדשה, סופר, מסאי, מתרגם, עורך ומו"ל שהשפיע רבות על התרבות העברית המודרנית, וזכה לתואר "המשורר הלאומי". למד בישיבת וולוז'ין במינסק רוסיה.

[42]  השָׁמִיר נזכר במקרא 15 פעמים. 3 פעמים הוא נזכר כאבן קשה וחזקה במיוחד, שנזכרת כמקבילה לברזל ככלי לחריטה על חומרים קשים: "חַטַּאת יְהוּדָה כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר, חֲרוּשָׁה עַל לוּחַ לִבָּם וּלְקַרְנוֹת מִזְבְּחוֹתֵיכֶם" (ירמיהו יז, א). נראה מכאן שהוא שימש לכתיבה על לוחות אבן. במקום אחר נאמר שהוא נוקשה מאבן צור: "כְּשָׁמִיר חָזָק מִצֹּר" (יחזקאל ג, ט).

[43]  בתרגומים הארמיים מובא "שמיר, שמירא" כמקבילה ל"חַלָּמִישׁ": "הַמּוֹלִ֨יכְךָ֜ בַּמִּדְבָּ֣ר׀ הַגָּדֹ֣ל וְהַנּוֹרָ֗א נָחָ֤שׁ ׀ שָׂרָף֙ וְעַקְרָ֔ב וְצִמָּא֖וֹן אֲשֶׁ֣ר אֵֽין־מָ֑יִם הַמּוֹצִ֤יא לְךָ֙ מַ֔יִם מִצּ֖וּר הַֽחַלָּמִֽישׁ׃" (דברים ח, טו)

[44]  תרגום מקובל בספרות העברית; האמירה מתועדת באנגלית בספר Excellent Quotations for Home and School (1888) שכתבה Julia B. Hoitt, עמוד 51. (ויקיפדיה).

[45]  משלי י' ד'

[46]  דברים כה' יז'-יח'

[47]  מתוך שיחה של אנג'לה לי דוקוורט ב-TED

[48]  בשיעור הקשבנו לשיר "תמיד יחכו לך". מילים לחן וביצוע: לאה שבת , מתוך האלבום "צל הלב תקין" 1997: https://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=575&wrkid=3185

[© Smadar Prager, CGP]

---

www.smadarprager.com

Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Emotion Focused Psychotherapist since 1998 after graduating the four-year program in the Alfred Adler Institute in Israel.  With a home-based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island) she focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.

To contact or to schedule an appointment please email smadarprager@gmail.com or call/text 917-513-1490.

I'd love to hear from you.