בס"ד | יַהֱדוּת וְהוֹרוּת | סוכריה לשבת
🍬 קבלו סוכריה לשבת פ' נֹ֔חַ: סוף מעשה במחשבה תחילה 🍬
בשביל מה להזמין לתיבה אם אין בה מקום לכולם?
בשיעור השבוע דיברנו על הקונספט של "סוף מעשה במחשבה תחילה[1]" בנוגע לבריאת האדם. למדנו שאנחנו יכולים להבין טוב יותר את בריאת האדם "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם[2]" בעולמות העליונים, מהאיחוד שביניהם בעולם הזה תחת החופה, או ליתר דיוק משתיים מתוך שבע הברכות שמברכים את החתן והכלה, ברכות יוֹצֵר הָאָדָם.
כלומר, "סוף מעשה במחשבה תחילה" פירושו שהסוף מעיד על כוונת ההתחלה, הסוף הוא עדות למחשבה ההתחלתית.
גם המלך שלמה כתב בספר קהלת: "טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ[3]". יש שתי אפשרויות להבין את הפסוק הזה. האחת, יותר חשוב שהסוף יהיה טוב מאשר ההתחלה. אם במקרה משהו משתבש עדיף שישתבש בהתחלה ויסתיים טוב מאשר יתחיל טוב וישתבש בסוף. כי הרי בסופו של דבר, עם כל כמה שהתהליך מאוד חשוב, אנחנו עושים לא רק בשביל לעשות, אלא גם כדי להשיג תוצאה כזו או אחרת. אז עדיף שאם כבר לפחות בסוף יהיה טוב.
האפשרות השנייה להבין את הפסוק מצריכה שינוי פיסוק: "טוֹב אַחֲרִית -- דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ", כשהדבר טוב מראשיתו גם אחריתו תהיה טובה. כלומר, כשמשהו מתחיל טוב הוא גם מסתיים טוב.
כשאנחנו מסתכלים על הסוף הטוב, אנחנו יכולים ללמוד מממנו על מה שהיה בהתחלה.
"טוֹב אַחֲרִית" זה טוב בסוף "דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ" ז היה טוב כבר בראשיתו של הדבר.
כמובן שזה לא תמיד נכון, אבל זו אפשרות די סבירה.
מסופר בספר "מעשי אבות"[4]: "נח בנה את התיבה כפי שהקב"ה ציווה עליו במשך 120 שנה. בני דורו שאלו אותו למעשיו והוא השיב להם שהוא בונה תיבה כי הקב"ה כועס עליהם והולך להביא מבול שיחריב את העולם, אם הם לא יחזרו בתשובה."
אבל אם אנחנו חושבים על זה, אין מצב שכל בני דורו של נוח היו יכולים להיכנס לתיבה, כי גם ככה היה צפוף ובקושי היה מקום לשמונת האנשים ומאות החיות.
איור: אדריכל מרדכי בן-אורי
|
אבל ברור שאין מצב שהיה בתיבה מקום ל'כ-ו-ל-ם'! לכל אנשי דור המבול.
אז בשביל מה להזמין אותם לתיבה אם אין מקום?
לפני שעליתי לכיתה א' עברנו דירה. והיום האחרון של החגים הוא היום הולדת שלי. תחילת שנת הלימודים. לא הכרתי אף אחד בכיתה. לא הייתי מהאזור. אבל אמא שלי רצתה לשמח אותי ולעשות לי יום הולדת. היא אספה פרוטה לפרוטה, כי כמו רוב תושבי המדינה לאף אחד לא היה כסף מיותר, וממתקים קנו במשורה לכבוד שבת, וגם לא תמיד. היא כל-כך התרגשה בשבילי וכל-כך רצתה שיום ההולדת יהיה מוצלח שהיא קנתה אפילו מסטיקי בזוקה (שהיה ענין גדול אז), והחביאה את כל שקית הממתקים בתא התחתון של התנור. עשינו רשימה של משחקי חברה להוסיף ליום ההולדת תוכן. כשאמרתי לה שאני מתביישת להזמין את הילדים, אמא שלי חתכה ריבועי נייר וכתבה עליהם הזמנות ליום ההולדת שלי, שאחלק לילדים. אבל כשהגעתי לכיתה התביישתי לגשת לילדים שאני לא מכירה ולהזמין אותם. ניגשתי רק לשתי ילדות שגם התגוררו בבניין ממול, והכרתי אותם קצת מזה שהיינו משחקות למטה אחרי הצהריים ביחד. ובע"פ אמרתי בקול רם לכל הכיתה ממש לפני סיום יום הלימודים, וברחתי.
השכנות היו גם השתיים היחידות שהגיעו ליום ההולדת שלי.
זה היה נורא. החדר היה מקושט, כסאות מיותמים סרטים ובלונים, שולחן מכוסה במפה וצלחות עם כיבוד שאף אחד לא יאכל.
הייתי נבוכה, מאוד. אבל הכי הייתי עצובה בשביל אמא שלי. כמה קשה היא עבדה כדי לקנות את הכל. כמה קשה היא עבדה כדי להכין את הכל, וחוץ משתי הילדות השכנות – אף אחד לא בא. כל-כך כאב לי הלב עליה.
כאב לי עליה הרבה הרבה יותר מאשר עלי. ריחמתי עליה כל-כך והתביישתי שבגלל הביישנות שלי קילקלתי לאמא שלי את כל היום הולדת היפה שהיא הכינה וטרחה עליו עבורי.
על הפסוק "עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ תֵּבַ֣ת עֲצֵי־גֹ֔פֶר[6]" כתוב במדרש תנחומא[7] שבמשך 120 התרה הקב"ה בדור המבול שיעשו תשובה, ומכוון שלא עשו, אמר לנח "עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ תֵּבַ֣ת עֲצֵי־גֹ֔פֶר[8]". לשם כך הלך נח ושתל עצי ארז ולמרות שצחקו ולעגו לו בכל פעם מחדש, ענה לכל מי ששאל אותו לשם מה הוא נוטע אותם "הקדוש ברוך הוא מבקש להביא מבול לעולם ואמר לי לעשות תיבה, כדי שאמלט בה אני וביתי". כשגדלו הארזים והיו רואים אותו משקה אותם, שאלו אותו שוב בשביל מה והיו לועגים לו עוד. הם המשיכו לשאול וללעוג לו כנ"ל גם כשראו אותו מנסר אותם "ואומר להן כך, והיה מתרה בהן, כיון שלא עשו תשובה, מיד הביא עליהן מבול, שנאמר: וימח את כל היקום:"
עכשיו תתארו לעצמכם שהקב"ה היה מורה לנח לבנות תיבה ענקית עם מקום ל-כ-ו-ל-ם.
תארו לעצמכם את נח בתיבה הענקית הזו שיחסית לגודלה היא די ריקה – שנה תמימה!
תארו לעצמכם אותו במשך שנה תמימה שומע את הצעדים שלו מהדהדים בריקות הזאת, את אקו של הקולות והנהמות והציוצים חוזר בהד מדפנות הקירות. ריק.
תארו לעצמכם את הצער שלו. להכין את כל זה במשך 120 שנה, במסירות, להתכונן ל-כ-ו-ל-ם – ובסוף אף אחד לא בא. זה היה נורא.
גם הקב"ה ריחם על נוח. מאוד.
הוא ידע מראש מה הולך לקרות. "סוף מעשה במחשבה תחילה". הוא ידע מראש שלא יגיעו.
"וַה' צְבָאוֹת שֹׁפֵט צֶדֶק בֹּחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב[9]" הוא יודע יש בתוך הלב של בני אדם, הוא יודע מה הם חושבים ומה הם מרגישים. הוא ידע מראש שאף אחד לא יבוא לתיבה למרות שנוח הזמין אותם חזור והזמן.
הקב"ה ידע מראש שזה מה שיקרה, והוא ריחם על נח ורצה לחסוך ממנו את עוגמת הנפש הענקית הזו. ולכן אלה המידות של התיבה שהוא נתן לו מראש. מידות של תיבה קטנה שלא צריכה להכיל את כ-ו-ל-ם.
לפעמים, כהורים, זה הדבר הכי טוב לעשות: לנסות ולחסוך מהילדים שלנו עוגמת נפש גדולה. להכין אותם לבאות.
לעשות מה שנקרא: Reality Check, או "תיאום ציפיות".
להתאים את הציפיות למציאות. זה טוב לכוון גבוה, ולשאוף להגיע להישגים. אבל זה לא מציאותי לצפות להגיע למקום שלא שייך לילד.
למשל, ילדה או ילד שאין להם אוזן מוזיקלית, והם זייפנים, לא שייך שיקבלו אותם למקהלה.
בכל מקרה, מנפילות קמים, ומהקימה מחזקים את השרירים, גם של הרגלים וגם של הנפש.
הדברים הקשים והמאתגרים, הם אלה שבסופו של דבר אנחנו הכי זוכרים לטובה. כי אנחנו יודעים שדווקא הם, יותר מהכל, בנו אותנו להיות מי שאנחנו היום.
שבת שלום ומבורך וחודש חשון נהדר, באהבה, סמדר🍓
דבר התורה מוקדש לעילוי נשמת חנניה שלום הנרי בן עמרם ת.נ.צ.ב.ה
ולהבדיל, שיבדו לאריכות ימים בטוב ובנעימים ולרפואה שלימה בגוף ובנפש של טל בן תקוה, דניאל בן עיישה ומרדכי בן מלכה.
[1] קטע מפיוט "לכה דודי" הנאמר בתפילת קבלת שבת בליל שבת. נתחבר על ידי הרב שלמה אלקבץ מהמקובלים בעיר צפת, בזמן הרמ"ק והאריז"ל.
[2] בראישת ה' ב': "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם."
[© Smadar Prager, CGP]
Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה