יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: על הניסים ועל הנפלאות | פרשת וישב | יט' כסלו ה'תשע"ז

בס"ד

השיעור מוקדש לעילוי נשמת יצחק (איכלה) יוחננוב ע'ה בן שמואל ז"ל שהלך לעולמו ב-יח' כסלו ה'תשע"ז ת.נ.צ.ב.ה

­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת

והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת וישב

על הניסים ועל הנפלאות

וישב? למי יש זמן לשבת? ובכל זאת – מי כן ישב?

ומה מלמדת אותנו התורה על בריונות?

ולמה באמצע הסיפור על יוסף מספרת לנו התורה על יהודה ותמר?

ואיפה אפשר לראות ניסים ונפלאות?

אם שם הפרשה וַיֵּ֣שֶׁב אמור להעיד על תוכנה, הרי שזה באמת מאוד מוזר. כי אם ציפינו שיעקב אבינו סוף כל סוף באמת יֵּ֣שֶׁב בשקט ובנחת בנחלתו, ובו ובמשפחתו יתקיים הפסוק: "וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד כִּי פִי ה' צְבָאוֹת דִּבֵּר"[1], אז זהו – שלא.

מסביר לנו פשוטו של מקרא "'ישיבה' ו'מגורים' הם לשונות דומים, אך 'מגורים' מורה על ישיבת עראי, כלשון 'גר' שאינו תושב קבוע, ואילו 'ישיבה' מורה על ישיבת קבע. והדגיש הכתוב שיעקב קיוה להתיישב ישיבת קבע – במקם שאביו היה מתגורר רק בדרך עראי ולפרק זמן קצר.[2]"

דווקא בפרשה עם שם כל-כך מבטיח נינוחות ושגרה ואיזו מין שלווה[3].... ממש אין לנו רגע דל[4].

וחז"לנו פירשו[5]: "ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. כי אכן לאחר שהוסר הצר והאויב העיקרי אשר הטיל אימתו על יעקב ומשפחתו במשך רוב שנות חייו (עשו), היה דומה כי כאן הסתיימו התלאות, ולראשונה בדברי ימי יעקב יהיה יכול לישב בטח במקום מגורי אבותיו, מבלי שאיש יערער על זכותו לאיים על קיומו."

כמו שאמר החכם מכל אדם וכתוב במשלי: "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ, וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם[6]", או כמו שסבתא שלי ז"ל היתה אומרת: אַ מענטש טראַכט און גאָט לאַכט[7].

ועוד יותר מזה, אמנם בפרשה מסופר על יוסף בעל החלומות,

ולאן שנאה וקנאה של אחים יכולה להוביל,

וכותנת הפסים שסופה קרעים וכתמים של דם גדי,

ואבלו הממאן להינחם של יעקב על בנו האהוב,

ומכירתו של יוסף לישמעאלים ולמידיינים ולפוטיפר שר הטבחים של פרעה,

ועל אשתו של פוטיפר שרצתה ונעלבה והעלילה,

ועל יוסף בבית הסוהר....

אבל הרב וולבה אומר ש"פרשת וישב היא הפרשה של המשיח." ועוד נגיע לכך בהמשך.

{

חמש פעמים מופיעה המילה וַיֵּשֶׁב בפרשתנו:

פעם אחת במובן של ישיבה: "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן"[8].

וארבע פעמים במובן של שיבה, חזרה:

"וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל-הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין-יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת-בְּגָדָיו [9]" ;

"וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא[10] " ;

"וַיָּשָׁב אֶל יְהוּדָה וַיֹּאמֶר לֹא מְצָאתִיהָ וְגַם אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אָמְרוּ לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה[11] " ;

"וַיָּשֶׁב אֶת-שַׂר הַמַּשְׁקִים עַל-מַשְׁקֵהוּ וַיִּתֵּן הַכּוֹס עַל-כַּף פַּרְעֹה [12]".

אנחנו רואים שלמרות ששם הפרשה כביכול מעיד על ישיבה נינוחה, רוב הפרשה מדברת על התרוצצות של הליכה וחזרה.

אחת הפעמים מספרת לנו שבכור האחים, ראובן, ניסה להניא את האחים מלהרוג את יוסף, והציע לזרוק אותו לבור במטרה לחזור אח"כ לבד ולהוציא אותו משם. הוא לא תיאר לעצמו שבהיעדרו הם יפטרו ממנו וימכרו אותו. הוא חשב שבעונש של זריקתו לבור ימצו האחים את טינתם ליוסף. אבל "וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל-הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין-יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת-בְּגָדָיו [13]" ; "וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא[14] " ;

מסביר לנו פשוטו של מקרא: "ראובן לא היה נוכח במעשה המכירה, ועתה שב אל הבור..."

פעמיים כותבת התורה שראובן חזר. אז איפה היה ראובן כשכל אחיו התרחקו מהבור שאליו זרקו את יוסף, כדי שהתחנונים שלו[15] לא יפריעו להם לאכול?

רש"י[16] כותב "עסוק היה אז בשקו ובתעניתו על שבלבל יצועי אביו[17]", והסבירו לנו חז"ל[18] "לאחר מות רחל העביר יעקב את מיטתו שהיתה באהלה של רחל, אל אהלה של שפחתה בלהה; ועל כך חרה לראובן בכור לאה, כי למה תהיה בלהה שפחת רחל חשובה יותר אצל יעקב מאשר אמו הגבירה, והלך והעביר את מיטת אביו אל אהל אמו...".

ועל חטאו בכבוד אביו ניסה ראובן לכפר והיה בצום. ולכן הוא לא ישב עם אחיו לאכול. עכשיו הוא חוזר אל אחיו הלום צער ואינו יודע כיצד יבשר לאביו את הבשורה המרה: לא רק שאיבד את אשתו האהובה רחל, אלא גם את בנו האהוב יוסף.

ואולי – וזו מחשבה פרטית שלי -- מדגישה התורה פעמיים וַיָּשָׁב רְאוּבֵן ו-וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו, כדי לספר לנו שראבן לא רק חזר פיזית, אלא גם חזר נפשית, עשה תשובה. אולי הוא למד לקח. אולי הוא כבר לא היה במקום שהיה קודם לכן עם שאר האחים, מקום של חוצפה ושנאה וקנאה לאחיו הצעיר. אלא שעכשיו הוא שב, חזר, עשה תשובה, והוא לא מוכן לקחת חלק באכזריות קטנונית שמקורה בשנאה וקנאה.

{

ואולי הוא באמת היה מצליח להציל את יוסף, אם מלכתחילה היה עומד באומץ מול אחיו ואומר להם: לא!

יש גבול!

יש דברים שלא עושים אפילו אם נורא נורא מקנאים!

ושנאה, זה בכלל לא מתאים!
איפה ה"בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ[19]"?, איפה ה"הוי דן את כל האדם לכף זכות [20]"?

איפה הלחפש את הטוב שבכל אחד, ולא ליחס לו לחובה רק בגלל שזה לא מתיישב לנו נכון עם הכבוד שלנו? עם האגו?

ובודאי שזה שיעור בשבילנו כהורים. מה אנחנו מלמדים את הילדים שלנו?

איזה ערכים אנחנו מטביעים בהם?

האם הילד או הילדה שלכם ידעו להיות אמיצים ולעצור בריונות?

איך מלמדים כזה דבר?

התשובה בנאלית, אבל הכי אמיתית שיש: דוגמא אישית!

כשהורים מביעים חמלה ליצורים חיים אחרים, ובמיוחד לבני אדם, ובמיוחד לבני אדם השונים מהם, או אינם ברי מזל כמותם – אז הילדים לומדים חמלה.

ילדים שיש בלבם חמלה לא יוכלו לנהוג בגסות רוח או בבריונות כלפי אדם אחר.

אני זוכרת את הגאווה העצומה שחשתי כשאחד הבנים שלנו חזר יום אחד מבית הספר וסיפר לי איך עצר קבוצה של בריונים בבית הספר מלהמשיך ולהתעלל מילולית בילד אחר. הם לעגו לו, וניצלו את התמימות שלו ואת הרצון שלו להשתייך, וביקשו ממנו לעשות כל מיני דברים מביכים כדי שיוכלו לצחוק על חשבונו. הוא סיפר שפשוט לא יכל לשאת את זה יותר, ולמרות שהם כיתה מעליו, הוא שאל בקול רם את קבוצת הבריונים, כך שכולם יוכלו לשמוע: מה הסיפור שלכם? אתם ממש מגעילים! למה אתם עושים את זה?

מאז הוא לא ראה אותם מציקים לילד הזה יותר.

שאלתי אותו: לא פחדת?

ממה אמא?

שינהגו בבריונות כלפיך? שאולי ירביצו לך?

שינסו, הוא ענה, אני יודע להגן על עצמי. אני לא פוחד.

האמת שעם הגאווה גם קצת פחדתי – אבל היתה לי נחת כל-כך גדולה לדעת שגידלנו ילד מצפוני, עם לב ענקי.

{

ובין הסיפור על החלומות וכותונת הפסים ומכירת יוסף, והגעתו של יוסף למצרים, לסיפור על אשת פוטיפר שהעלילה עליו שניסה לאנוס אותה, וישיבתו בכלא במשך 12 שנה, מספרת לנו התורה סיפור שנראה ממש לא קשור. הסיפור על יהודה ותמר.

פרק לח' כולו, הממוקם בדיוק באמצע הפרשה[21] מספר לנו סיפור מופלא ומאוד לא שגרתי.

חרוז לחרוז נרקמת היריעה המלאה ניסים המובאים בדרך הטבע, אלה שנקראים "צירוף מקרים". מקרה -- אותיות רק מה' או ה' רקם:

ל

מקור התמונה: גוגל

יהודה נולדו שלושה בנים. הוא לקח אישה בשם תמר לבנו הראשון עֶר, שהיה רע בעייני ה', וַיְמִתֵ֖הוּ ה':[22] על-פי חוק הייבום, אם נפטר האח הבכור ללא ילדים, האח הבא בתור צריך להתחתן עם האלמנה ולהקים זכר לאחיו. אוֹנָן, הבן השני שייבם את תמר, לא היה מעוניין שילדיו ייחשבו בניו של אחיו ער, ושפך זרעו לארץ. על כך גם אותו הרג ה'. יהודה, פחד להשיא את בנו השלישי שִׁילֹה לתמר פן ימות גם הוא, ואמר לה לחזור לבית אביה עד שיגדל קצת ואז הוא ישיא אותם. כשנוקף הזמן ולא שִׁילֹה ולא יער, מבינה תמר שיהודה לא מתכוון לעמוד בהבטחתו ומחליטה לקחת את העניינים לידיים ועושה מעשה. תמר מתחפשת לקדישה[23] והולכת לשבת על פרשת הדרכים בה היא יודעת שיהודה עומד לעבור.

היא נחושה בדעתה ללדת ילד שיהיה מזרע משפחת יהודה. אם לא מבניו, אז ישירות ממנו. ומכיוון שיהודה התאלמן ממש לאחרונה, העיתוי היה מצויין. התחבולה שלה הצליחה. התחפושת היתה מוצלחת ויהודה לא זיהה אותה, אבל מכיוון שלא יצא לדרכו עם כסף מזומן לא היה לו עם מה לשלם לתמר. הוא מבטיח לה שמיד שיגיע ליעדו הוא שולח לה גדי כתשלום על שירותיה. תמר מסכימה אבל מבקשת שישאיר אצלה פיקדון. לא היה עליו שום דבר בעל ערך כספי של ממש, אבל היו עליו שלושה דברים בעלי ערך אישי[24]: המטה שלו, טבעת החותם שלו, והאבנט שעל מותניו. העסקה נחתמה, והמפגש הוכתר בהצלחה: תמר נכנסה להריון. יהודה ממשיך בדרכו ותמר ממהרת לחזור לביתה. השליח ששלח יהודה עם הגדי לפרשת הדרכים בה פגש את תמר, חוזר כלעומת שבא, ומודיע ליהודה שלמרות שחיפש בכל מקום ואפילו שאל אנשים לא מצא את הקדישה ואך אחד לא שמע עליה. שלושה חודשים לאחר מכן נודע ליהודה שתמר הרה. האמת היא שסרן שמועתי העביר לשון הרע שלא היה מבייש אף צהובון מודרני: "...זָֽנְתָה֙ תָּמָ֣ר כַּלָּתֶ֔ךָ וְגַ֛ם הִנֵּ֥ה הָרָ֖ה לִזְנוּנִ֑ים[25]" ועל עברה זו חל דין מות. יהודה גוזר שיעלוה על המוקד וישרפו אותה. היא שולחת שליח ליהודה עם הטבעת האבנט והמקל ועם הודעה: "מבעל החפצים האלה אני מעוברת"[26]. ויהודה -- כשמו כן הוא, הוא מודה, ולא סתם מודה, הוא מודה ברבים: "צָֽדְקָ֣ה מִמֶּ֔נִּי"[27]! תמר יולדת תאומים, פרץ וזרח. פרץ היה הסבא של הסבא שש דורות אחורה של בועז, שהתחתן עם רות, שהיתה סבתו של דוד המלך ע'ה, שממנו יצא משיח בן דוד.

עכשיו מובן קצת יותר מה שאמר הרב וולבה ש"פרשת וישב היא הפרשה של המשיח."

מהסיפור הזה, שבו נמנעה תמר מלומר בגלוי כי היא הרה מיהודה, ואף סיכנה עצמה במוות בשריפה אם יהודה לא היה מודה באבהותו, לימדו אותנו חז"ל כי "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים".[28]

מה שמחזק את הנקודה הקודמת שדיברנו עליה: האומץ לעצור בריונות, החמלה על רגשותיו של האחר גם במחיר רגשותיך שלך: "יְהִי כְּבוֹד חֲבֵרְךָ חָבִיב עָלֶיךָ (אפילו יותר) כְּשֶׁלָּךְ"[29].

{

אבל מה הקשר?

מה הקשר לפרשה שלנו?

חשבתי וחשבתי, ואז חשבתי שאולי רוצה התורה לספר לנו סיפור שבו רואים שגם מתחתיות אפשר לעלות למעלה. הגלגל מסתובב. שום דבר לא חסר תקווה. תמר התאלמנה פעמיים, גורשה מבית חמיה, העלילו עליה שהיא זונה, וסופה שהיא תחילת שושלת המשיח. "מֵבֵירָא עֲמִיקְתָּא לְאִיגְרָא רָמָא[30]": משפל המדרגה להצלחה.

אולי רוצה התורה לעודד אותנו שכמו שתמר עלתה ממקום נמוך, אז גם ליוסף זה יקרה?

אולי.. למרות שנראה עכשיו שהוא במקום הכי נמוך שיש, זרוק בבור שאליו הושלך על ידי אחיו עצמו ובשרו, ובבור במצרים.

אז הלכתי לבדוק מה אומר הרבי מלובביץ' שמסדר לנו תמיד את הכל כל-כך יפה: "נמצא, שעוד לפני שאנחנו קוראים את תיאור שיעבודו של יוסף, ואת סיפור גלות מצרים שבא בעבקותיו, מקדימה התורה רפואה למכה, ומגלה לנו את טעמיו הכמוסים של הקב"ה לַגלוּת – שבסופו של דבר היא זו שגורמת את גילויו של המשיח."

רבי נחמן אומר[31]: "וּבֶאֱמֶת דַּע כִּי כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ הוּא בְּחִינַת גַּלְגַּל הַחוֹזֵר שֶׁקּוֹרִין [סביבון]".

ולמדנו כבר[32] שלא סתם אמר מייסד חסידות חב"ד רבי שניאור זלמן "שיש לחיות עם הזמן"... והכוונה היא "לא רק ללמוד את פרשת השבוע בכל יום, אלא "לחיות" עמה.[33]"

מה שתמיד מזכיר לי את הסיפור של ה"בן איש חי[34]" שסיפרה הרבנית ימימה מזרחי על הזקנה שבכל שנה, כשהיו  מגיעים לפרשת מכירת יוסף, היתה צועקת בבית הכנסת "יוסף, אל תלך איתם! הם יזרקו אותך לבור! הם ימכרו אותך!" זה היה קורה כשבקריאת התורה היו מגיעים למשפט התמים של יוסף: "אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ", הוא אומר למלאך "הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים[35]".  והזקנה: "אל תלך יוסף, אל תלך".

הרבי מלובביץ' מנחם אותנו כל-כך ומסביר לנו הסיבה שמעשה תמר מובא ככה באמצע שום מקום,  כביכול לא קשור לכלום, היא להפיח בנו תקווה, שלא נצעק "אל תלך, אל תלך!", אלא נדע שבסופו של הסיבוב, בסופו של הסביבון, יהיה לסיפור שלנו סוף טוב.

ואם הקב"ה מבטיח לנו סוף טוב, אז בודאי שגם אנחנו כהורים יכולים להבטיח לילדים שלנו שגם לסיפורים שלהם יהיה סוף טוב. שהקשיים שבדרך לא מנבאים את סיכומו של העניין. שגם כשדברים נראים חסרי תקווה, הם לא. תמיד יש עוד סיבוב של הסביבון, ובסוף הסוף יהיה טוב[36].

{

אז אמנם אין לנו בפרשה וַיָּשָׁב של מנוחה ושלוה, אבל יש לנו וַיֵּשֶׁב מסוג אחר.

אנחנו לומדים שיוסף יָּשָׁב בכלא 12 שנה. תקופה ארוכה, וארוכה עוד יותר כשאתה חף מפשע.
הוא נשלח לכלא רק כי אשת פוטיפר, בעלבונה על שלא נענה לחיזוריה, העלילה עליו שניסה לכפות את עצמו עליה.
12 שנה יָּשָׁב יוסף בכלא המצרי. עשר בפרשה שלנו, ועוד שנתיים בפרשה הבאה, מִקֵּץ, עד שה' סובב את המציאות כך שבדרך הטבע יעשה נס והוא שוחרר מבית האסורים על-ידי לא אחר מאשר פרעה בכבודו ובעצמו.

והיום, יט' בכסלו, הוא חג הגאולה, ראש השנה לחסידות חב"ד .

היום אנחנו חוגגים את שחרורו מהכלא של עוד צדיק אחד, שגם הוא יָּשָׁב בכלא על לא עוול בכפו רק בגלל עלילה שהעלילו עליו: מייסד חסידות חב"ד ובעל התניא האדמו"ר שניאור זלמן זצ"ל[37], שהיה תלמידו של הבעש"ט (הוא קרא לו סבא רוחני) ושל המגיד ממזריטש[38].

היום לפני 218 שנה, בסתיו 1798, שוחרר רבי שניאור זלמן מלאדי ממאסרו.

גם עליו העלילו עלילה.

האדמו"ר נהג לשלוח כסף להתיישבות בארץ ישראל שהיתה תחת שלטון עותומני. ומכיוון שרוסיה במצב מלחמה עם תורכיה ניצלו מתנגדי החסידות את המצב והעלילו לשלטונות רוסיה שהרב שולח כסף לתורכים ובעצם חותר תחת שלטון הצאר.

הוא נאסר במבצר בפטרבורג. בחקירותיו היה עליו לספק לשרי הצאר הסברים על מונחי יסוד ביהדות ובפילוסופיה החסידית. (אז הוא בטח לימד אותם תניא J).

לאחר שיָּשָׁב בכלא 53 יום הוא זוכה מכל ההאשמות נגדו ושוחרר מן המאסר.

לאחר שחרורו בי"ט כסלו הוא העצים את הפצת החסידות.

הוא כתב את ספר התניא שהוא הבסיס של חסידות חב"ד, ואפשר למצוא אותו גם בספר הלימוד היומי של כל חב"דניק הנקרא חִתַ"ת: חומש, תניא, תהילים.

י"ט בכסלו מציין את ה"לידה" של תנועת חסידות חב"ד: הנקודה בה הקבלה החלה לצמוח ולהתפתח כחלק אינטגרלי של תורת ישראל ושל חיי העם.

ב-יט' בכסלו נהוג לאחל זה לזה: "לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות תכתבו ותחתמו". 

{

היום אנחנו גם מציינים 21 שנה לפטירתו של הרב משה צבי נריה מנקין[39] שהיה רב, מחנך, ומנהיג רוחני, מייסד מרכז ישיבות בני עקיבא. מכונה "אבי דור הכיפות הסרוגות", בשל השפעתו הרבה על עיצוב פניה של החברה הדתית-לאומית, הדוגלת בשילוב של תורה, עבודה ומדינה.

כיהן כחבר הכנסת למשך קדנציה אחת מטעם המפד"ל. חתן פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ופרס הרב קוק.

{

אנחנו רואים שכל סיפור יוסף ואחיו, שהוא הסיפור שלנו, של עם ישראל, רצוף השתלשלות של אירועים שהם לכאורה מקריים, שמצטרפים יחד לסימני דרך -- דרך מאוד ברורה שתחילתה באברהם אבינו וסופה ב'ה בגאולה השלימה.

אבל ברור לחלוטין שאם מסתכלים בתשומת לב, ובזכוכית מגדלת מקרוב, רואים שיש מי שרוקם את התוכנית, יש יד שמכוונת, שום דבר לא מקרי, והכל, ממש הכל, נס אחד ענקי.

אנחנו רגילים לומר נס רק על דברים שמסתדרים כרצוננו. אבל

האמת היא שנס הוא כל דבר שסוטה מהסבירות הסטטיסטית של ההתנהלות הטבעית של הדברים.

אני אסביר.

לדור שנולדו במדבר, למשל, הנס של ירידת המן כל בוקר מהשמים היה דבר מאוד טבעי. הם לא הכירו שום דבר אחר. עבור זה היה דבר רגיל ונורמלי.

אם הצלחתי לתפוס כוס זכוכית נופלת ממש לפני שהתנפצה על הרצפה – נגיד שזה נס, כי דרכן של כוסות זכוכית להתנפץ כשהן נופלות.

ואם היא נפלה והתנפצה – נגיד מזל טוב כמובן – ואח"כ נגיד שאיזה נס שאף אחד לא נפגע, כי דרכן של זכוכיות לפצוע.

אם עץ תפוחים יתחיל להניב אפרסקים נאמר שזה נס, כי דרכו של עץ תפוחים לתת תפוחים.

– אבל למה אנחנו לא חושבים שזה נס שהעץ שעמד עירום כל הקיץ מניץ עלים וניצנים ונותן פרי כל שנה מחדש?

כי התרגלנו לסמוך על החוקיות של הטבע.

וכשהטבע נוהג בהתאמה לחוקיות שלו, אנחנו מרוצים.

וכשהוא לא – אנחנו זועפים, או עצובים, או מופתעים.

אבל חשוב שנבין, שכל החוקיות הזו היא פלא ענקי ונס בפני עצמו. 

זה לא מובן מאיליו שאנחנו מתעוררים כל בוקר – כי יש כאלה שלא מתעוררים.

זה לא מובן מאיליו שאנחנו נושמים בלי להקדיש לזה מחשבה – כי יש כאלה שנאבקים על כל נשימה.

זה לא מובן מאיליו שאנחנו נכנסים לאוטו בחניה שלנו ונוסעים לאן שליבנו חפץ – כי לא לכל אחד יש אוטו, ובודאי שלא לכל אחד יש חניה משלו.

זה לא מובן מאליו שיש לנו ילדים – יש זוגות שאין להם.

כלום לא מובן מאליו.

אז אם התעוררנו – זה נס.

ואם אנחנו נושמים – זה נס.

ואם יש לנו אוטו וחניה – זה נס.

וזה שיש לנו ילדים – זה נס.

וכמו יהודה, שעל שמו קרוי על העם היהודי שלנו, גם אנחנו צריכים להודות.

לקום כל בוקר ולומר: "מוֹדֶה (מוֹדָה) אֲנִי  לְפָנֶֽיךָ מֶֽלֶךְ חַי וְקַיָּים. שֶׁהֶֽחֱזַֽרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְחֶמְלָה. רַבָּה אֱמֽוּנָתֶֽךָ׃ [40]".

 דבר ראשון על הבוקר לכוון את זוית הראיה שלנו על זה שכלום לא מובן מאליו. כמו שמכוונים תחנת רדיו על תחנת כלום לא מובן מאיליו, ושעצם היותנו, הוא נס.

ועל-ידי דוגמא אישית, להעביר את המסר הזה גם לילדים שלנו.

ילדים לומדים הרבה יותר ממה שהם רואים מאשר ממה שאומרים להם. להטיף, לא רק שהכי פחות יעיל, אלא שיש לזה ממש תוצאות הפוכות והרסניות לכיוון השני. להטפות רוב הסיכויים הם יפתחו התנגדות עזה ודווקא אדיר, ועל הרקע שלהן יתפתחו מאבקי כוחות שיהרסו את מערכת היחסים איתם.

הברכה ה-18 בתפילת 18[41] (שיש בה אגב 19 ברכות) היא ברכת ההודאה (הודיה):

מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ שֶׁאַתָּה הוּא ה' אֱלֹקֵינוּ וֶאֱלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ לְעוֹלָם וָעֵד,
צוּרֵנוּ צוּר חַיֵּינוּ, מָגֵן יִּשְעֵנוּ אַתָּה הוּא לְדוֹר וַדוֹר.
נוֹדֶה לְךָ וּנְסַפֵּר תְּהִלָּתךָ עַל חַיֵּינוּ הַמְּסוּרִים בְּיָדְךָ
וְעַל נִשְׁמוֹתֵינוּ הַפְּקֻדּוֹת לָךְ,
וְעַל נִסֵיךָ שֶׁבְּכָל יוֹם עִמָנוּ,
וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ וְטוֹבוֹתיךָ שֶׁבְּכָל עֵת, עֶרֶב וּבֹקֶר וְצָהֳרַיִם.
הַטּוֹב - כִּי לֹא כָּלוּ רַחֲמֶיךָ, וְהַמְּרַחֵם - כִּי לֹא תַּמּוּ חֲסָדֶיךָ, כִּי מֵעוֹלָם קִוִּינוּ לָךְ.
וְעַל כֻּלָּם יִתְבָּרֵךְ וְיִתְרוֹמֵם וְיִתְנַשֵּׂא תָּמִיד, שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ לְעוֹלָם וָעֵד.
וְכָל הַחַיִּים יוֹדוּךָ סֶּלָה, וִיהַלְּלוּ וִיבָרְכוּ אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל בֶּאֱמֶת, לְעוֹלָם כִּי טוֹב,
הָאֵ-ל יְשׁוּעָתֵנוּ וְעֶזְרָתֵנוּ סֶּלָה, הָאֵ-ל הַטּוֹב.
בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַטּוֹב שִׁמְךָ וּלְךָ נָאֶה לְהוֹדוֹת.

כמה מעצים זה לשים לב למילים, לספוג אותן, להתמזג איתן.

כשמרכיבים כאלה משקפיים, משקפי הודיה, משקפי "כלום לא מובן מאליו"...

לומדים להעריך כל דקה, וכל דבר, וכל אחד.

וכבר נאמר "אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ[42]".

ואז כל יום הוא באמת פלא, וכל יום הוא באמת נס.

{

במוצאי שבת נדליק נר ראשון של חנוכה.

בשבוע הבא, ביום שני ב'ה וב'נ, יתקיים שיעור כרגיל – אני מזמינה כל אחת להביא סיפור על נס אישי שקרה לה, להתמקד ב-עַל נִסֵיךָ שֶׁבְּכָל יוֹם עִמָנוּ.

מכיון שבשבוע הבא יום שישי הוא ראש חודש, נתארגן לשיעור הבא שוב לשיעור משותף עם דוברות האנגלית ולסעודת אמנים חגיגית לחנוכה עם סופגניות וספינג'ים.

חג חנוכה שמח ומלא אור.

{

מקורות:

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא. חמישה חומשי תורה עם ביאור המקרא בדרך הפשט. בראשית. (עמ' תלב, תמג, תנז, תסו, תסח). ירושלים: לשם ספרי איכות.

הרב וולבה, ש. (ה'תשס"ט). שיעורי חומש. בראשית. (עמ' שו'). ירושלים: משפחת וולבה.

מה קרה בי"ט בכסלו: על המאסר והגאולה. (אין תאריך). אוחזר מתוך http://www.he.chabad.org/library/article_cdo/aid/788594

הרבנית מזרחי, י. (11.6.2015). לפרשת שלח לך כ"ד בסיון ה'תשע"ה [שיעורים בדוא"ל למנויות "פרשה ואשה"]. אוחזר מתוך http://www.parasha.org/.

הרב מילר, ח. (עורך). (2007). ניצוצות של חסידות לפרשת וישב. עפ"י שיחת שבת פרשת וישב של הרבי מלובביץ' תשנ"א. בתוך ספר בראשית - מהדורת לבייב, עמ' 280. ברוקלין:  קול מנחם.

מרקס, ח. קם, מ. (אין תאריך). ספר התניא. אוחזר מתוך http://lexicon.cet.ac.il/wf/wfTerm.aspx?id=1352

שיחות הר"ן האות מ' אוחזר מתוך http://breslev.eip.co.il/?key=2196

---

[1]  מיכה ד' ד'

[2]  תוספות, הגרש"ר

[3]  עפ"י השיר "שלווה" של יאיר רוזנבלום

[4]  עפ"י השיר "אין לי רגע דל" של נעמי שמר

[5]  בראשית רבה, פד, ו. הובא ברש"י ב"פשוטו של מקרא"

[6]  משלי יט' כא'

[7]  ביידיש: האדם מתכנן, וה' צוחק

[8]  בראשית לז' א'

[9]  בראשית לז' כט'

[10]  בראשית לז' ל'

[11]  בראשית לח' כב'

[12]  בראשית מ' כא'

[13]  בראשית לז' כט'

[14]  בראשית לז' ל'

[15]  בראשית מב' כא': "...רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ; ..."

[16]  רש"י לבראשית לז' כט'

[17]  רש"י לבראשית לה' כב'

[18]  שבת נה' ב"פשוטו של מקרא"

[19]  ויקרא יט' טו'

[20]  מסכת אבות א' ו'

[21]  כל עלית רביעי

[22]  בראשית לח ' ז'

[23]  פרוצה בשפה התנ"כית

[24]  בראשית לח' יח' ב"פשוטו של מקרא"

[25]  בראשית לח' כד'

[26]  בראשית לח' כה' ב"פשוטו של מקרא"

[27]  בראשית לח' כו'

[28]  גמרא, ברכות, מג' ב '

[29]  אבות, ב' י'

[30]  עפ"י חגיגה ה' ב': "מֵאִיגְרָא רָמָא לְבֵירָא עֲמִיקְתָּא" = מגג גבוה לבור עמוק

[31]  שיחות הר"ן האות מ'

[32]  לפנ שתי פרשות, בפרשת ויצא: ירידה לצורך עליה ה' כסלו ה'תשע"ז 5.12.16

[33]  בתוך ספר בראשית מהדורת לבייב עפ"י הרב ר' יהודה לייב

[34]  חכם יוסף חיים מבגדאד (כ"ז באב ה'תקצ"ה 2 באוגוסט 1835 – י"ג באלול ה'תרס"ט  30באוגוסט 1909) היה מקובל, דרשן, מנהיג, מחבר ואחד הפוסקים הבולטים בקרב יהדות ארצות האסלאם. מכונה הבן איש חי על שם ספרו.

[35] בראשית ל"ז, טז.

[36] סוף טוב הוא לא בהכרח הסוף אותו אנחנו רוצים. אבל על זה נדבר בפעם אחרת. קצרה כאן היריעה.

[37]  צאציו נקראים על שמו בשם המשפחה: שניאורסון = הבן של שניאור

[38]  רבי דב בער 1710-1772

[39]  כ"א בשבט ה'תרע"ג - י"ט בכסלו ה'תשנ"ו ; 29 בינואר 1913 –עד-  12 בדצמבר1995

[40]  מתוך הסידור

[41]  של יום חול (ה-6 בתפילת שבע של שבת וחג, וה-8 בתפילת תשע של מוסף ראש השנה).

[42]  אבות ד' א'

[© Smadar Prager, CGP]

---

www.smadarprager.com

Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.

To schedule an appointment please contact at smadarprager@gmail.com or 917-513-1490.