יַהֲדוּת וְהוֹרוּת
והפעם:
הגיגים מעוגנים על פרשת חיי שרה
תגידי לי כמה אור ובלי עין הרע
למה קוראים לפרשה חיי שרה אם בפסוק השני היא כבר מתה?
ואיזה שלושה ניסים התרחשו גם לשרה וגם לרבקה?
ואיך מדליקים את האור הפנימי, ומה העין שלנו באמת יודעת
לעשות,
והאם גם אנחנו יכולים שיקרה לנו נס אחד?
והאם גם אנחנו יכולים שיקרה לנו נס אחד?
הפרשה פותחת בפסוק: "וַיִּֽהְיוּ֙ חַיֵּ֣י שָׂרָ֔ה מֵאָ֥ה שָׁנָ֛ה וְעֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וְשֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים שְׁנֵ֖י חַיֵּ֥י שָׂרָֽה[1]:"
ומיד
אחר-כך מספרים לנו ששרה נפטרה: "וַתָּ֣מָת
שָׂרָ֗ה בְּקִרְיַ֥ת אַרְבַּ֛ע הִ֥וא חֶבְר֖וֹן בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיָּבֹא֙
אַבְרָהָ֔ם לִסְפֹּ֥ד לְשָׂרָ֖ה וְלִבְכֹּתָֽהּ:[2]"
מוזר
לקרוא לְפרשה חַיֵּ֣י שָׂרָ֔ה כשהפרשה מתחילה במותה של שרה, וכל
תכנה מדבר על כל מה שקרה אחרי פטירתה.
התשובה
לתמיהה הזו עמוקה.
כדי
לענות עליה מביא הרבי מלובביץ' קודם כל את פירושו של רש"י
שאומר ש"סיפור
מותה של שרה נכתב בתורה לאחר סיפור עקידת יצחק, מפני שמותה של שרה אירע בגלל
העקידה. כי כאשר שרה שמעה שיצחק כמעט נשחט, פרחה נשמתה ומתה".
הרבי
מלובביץ'
מסביר שתגובתה של שרה מביאה לידי ביטוי את ההבדל בינה לבין אברהם שהיה מוכן לשחוט
את בנו, ואפילו בשמחה כדי לקיים את רצון ה', ואילו היא לא השלימה עם הרעיון.
ההבדל
נעוץ בהבדל שבתפיסת העולם השונות של אברהם ושרה.
"אברהם 'הסתדר'
היטב עם דרישה כזו להוציא את יצחק מהעולם הגשמי ולהעלותו לעולם הרוחני...." בעוד שרה לעומתו
"עניינה
הוא להביא את ה' לתוך העולם. לעשות את העולם הזה למקום זך וטוב יותר." ואת זה הרי אי אפשר
לעשות אם הנשמה כבר לא בתוך הגוף.
כשקוראים
את פרשת חַיֵּ֣י שָׂרָ֔ה אנחנו לומדים על כל האירועים המשמעותיים
שהתרחשו לאחר מותה של שרה, וכיצד השאיפות שלה, שהן פועל יוצא של תפיסת העולם שלה
התממשו בפועל:
א. יצירת
העם היהודי כאן בעולם הזה
– יצחק מתחתן עם רבקה, בת דמותה של שרה כ"אם בישראל, אירוע שהוא
שלב מרכזי ביצירת עם ישראל כאן בעולם."
ב. בעלות
יהודית על אדמת ארץ ישראל
– רכישת מערכת המכפלה, שהיא הביטוי הראשון של הזכות החוקית של היהודים על אדמת ארץ
ישראל, ו"שלב
מרכזי נוסף בהפיכת עם ישראל לישות משמעותית בעולם."
ובכך,
אנו לומדים איך המטרה המרכזית של חייה של שרה, "המשימה של חייה,..." הבאתו של הקב"ה
לתוך העולם הפיזי, האני מאמין שלה, תפיסת עולמה "הולכת ומתממשת: התחלת
העם היהודי וארצו כאן בעולם הזה הגשמי." ולכן השם חַיֵּ֣י
שָׂרָ֔ה מתאים
כל-כך לפרשה. כי חייו של אדם נמדדים לא רק במה שהוא עושה בעולם הזה, אלא גם במה
שהוא מאיר אחריו, ומה שהוא משאיר לדורות הבאים. איך חייו של אדם, או במקרה זה חייה
של שרה, סוללים דרך ומאירים לכל הדורות הבאים אחריה.
או
במילותיו האלמותיות של הרבי מלובביץ': "כל אירועי הפרשה
מלמדים, כי שיטתה של שרה היא שניצחה".
{
הפרשה
הקודמת, וַיֵּרָ֤א, מסתיימת בכרונולוגיה של משפחתו של אברהם בארם נהריים:
מילכה אשתו של נחור, אחיו של אברהם, יולדת לו שמונה ילדים. לצעיר בניו של נחור,
בתואל, נולדת בת: רבקה. פרשתינו, חַיֵּ֣י שָׂרָ֔ה, ממשיכה ומספרת לנו על עבד
אברהם, אליעזר, שיוצא בשליחותו של אברהם חזרה לארץ מוצאו על-מנת למצוא שידוך לבנו
יצחק, והוא חוזר איתה, עם רבקה "וַיְבִאֶ֣הָ
יִצְחָ֗ק הָאֹ֨הֱלָה֙ שָׂרָ֣ה אִמּ֔וֹ וַיִּקַּ֧ח אֶת־רִבְקָ֛ה וַתְּהִי־ל֥וֹ
לְאִשָּׁ֖ה וַיֶּֽאֱהָבֶ֑הָ וַיִּנָּחֵ֥ם יִצְחָ֖ק אַֽחֲרֵ֥י אִמּֽוֹ:[3]"
רש"י מפרש הָאֹ֨הֱלָה֙ שָׂרָ֣ה אִמּ֔וֹ: "ויביאה האהלה, והרי היא שרה אמו, כלומר ונעשית דוגמת שרה אמו,
שכל זמן ששרה קיימת, היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור
על האהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו.[4]"
על פי רש"י שלושה ניסים התרחשו באוהלה
של שרה אימנו:
1. אִמּ֔וֹ - היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת
3. הָאֹ֨הֱלָה֙ - והיה ענן
קשור על האוהל
הרב
עקיבא קשתיאל
כותב שהמהר"ל[6] מפרש שהענן הקשור "הוא שכינת
הכבוד יתברך, וזהו לכתוב הקדושה והטרה, כי הטהרה מביאה לידי רוח הקודש."
הרבי
מלובביץ'
מבאר לנו שרש"י הגיע למסקנה שיצחק החליט לשאת את רבקה לאשה רק אחרי
שהביא אותה הָאֹ֨הֱלָה֙ שָׂרָ֣ה אִמּ֔וֹ. "גם אחרי שאליעזר סיפר
ליצחק על האופן הניסי שבו מצא את רבקה[7], יצחק עדיין לא היה
משוכנע שהיא ראויה להיכנס למשפחה והיא בעלת אופי דומה לשרה אמו. רק כאשר יצחק לקח
את רבקה " הָאֹ֨הֱלָה֙ שָׂרָ֣ה
אִמּ֔וֹ", והוא ראה ניסים עוד יותר גדולים, הוא שוכנע לחלוטין שרבקה
מתאימה להיות אשתו. אז " וַיִּקַּ֧ח
אֶת־רִבְקָ֛ה וַתְּהִי־ל֥וֹ לְאִשָּׁ֖ה וַיֶּֽאֱהָבֶ֑הָ"."
שלושת
הניסים שהתרחשו באוהלה של שרה , הם תמצית תפיסת עולמה של שרה: להביא את ה' לענייני
העולם הזה. להגשים את הרוחניות באופן פיזי, והם בעצם שלושת המצוות שבהם מצווה כל
אישה יהודיה:
1. מצוות
הדלקת נר של שבת
2. מצוות
הפרשת חלה
3. ומצוות
הנידה, טהרת המשפחה
או
בראשי התיבות הידועים: חלה נידה הדלקת נר
{
היום
נדבר על הנר. היום נדבר על האור.
על וַֽיְהִי־א֑וֹר[8] כותב הרב וולבה: "בתפילה אנחנו
אומרים "יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא את הכל[9]". לפי הרמב"ן
ש"בריאה" נאמר על בריאת יש מאין, ו"יצירה" נאמר על דבר שנוצר
ממה שישנו כבר, נמצא, שהחושך הוא בריאת יש מאין, ולפני בריאת העולם הרי לא היה
כלום, אז גם חושך לא היה, ולכן אומרים "בורא חושך". אבל יסוד
האור כבר היה. לכן לא כתוב כאן "ויברא אלוקים את האור" אלא "ויאמר
אלוקים יהי אור" שהיינו שיתגלה האור."
האור
שצריך היה להתגלות הוא האור שקדם לבריאת החושך והוא אור האלוקות האין-סופי. מהות הקב"ה היא אור, טוב, וביום הרביעי
צימצם הקב"ה את האור האלוקי על-מנת שיהיה זה אור ממשי שנוכל להשתמש בו. ה'
נתן לאור הזה צורה והלביש את האור הזה בשמש ובירח ובכוכבים.
ומכיוון
שבכל אחד מאיתנו ניצוץ אלוקי, גם בנו, בתוך כל אחד מאיתנו יש ניצוץ מהאור האלוקי
הזה. אור שאנחנו צריכים לגלות, אור שאפשר יהיה להשתמש בו כדי להאיר על אחרים.
האור
הזה מתגלה בכל פעם שאנחנו מסבירים פנים לאדם אחר. בכל פעם שאנחנו מתנהגים בנעימות
לאדם אחר. מחייכים. מתיייחסים בחיבה ובאהדה.
וכשאדם
מחייך מכל הלב, רואים את זה על פניו, ולכן גם קוראים לזה בעברית: להאיר פנים.
להאיר
זה פועל. כלומר פעולה שעושים.
איך
אפשר להאיר פנים? האם יש לנו מתג שאפשר ללחוץ עליו ולהדליק איתו את האור הפנימי כך
שגם יקרין החוצה, ויאיר את הפנים?
לפעמים
באמת מרגישים שהכל חשוך. איך אפשר להדליק את האור? איפה המתג?
יש
עלינו כל-כך הרבה דרישות, ומטלות, והילדים עומדים מסביב ומבקשים: "אולי תתני
לי אור?"[10]
מאיפה
מביאים אור?
הרב
רבינוביץ
כותב: "צריך
קודם כל להתגבר על החושך."
איך?
גילו
לנו את זה מזמן עוד בגן: את החושך
צריך לרצות לגרש. צריך לעשות מעשה אקטיבי, אופרטיבי, ממשי, גשמי, ולגרש אותו
ברקיעות רגליים של "באנו חושך לגרש[11]".
אבל לא צריך לבזבז כל-כך הרבה אנרגיה על התעסקות עם החושך. מיד אחר-כך כל מה שצריך
לעשות זה להדליק נר קטן אחד. והוא בקלות יגרש את כל החושך. פשוט "סורה חושך
מפני האור[12]." זה הכל. כל מה שצריך
זה טיפ-טיפונת אור. ואת זה כל אחד יכול למצוא בתוכו. בניצוץ האלוקי שכבר מצוי
בתוכינו.
גם אנחנו כהורים צריכים להתעסק הרבה פחות עם החושך,
עם מה שלא בסדר ומה שצריך לתקן ומה שטעון שיפור, אלא פשוט להגדיל את האור, ולהאיר
היכן שכבר טוב, ולהאיר את מה שאנחנו רוצים להגדיל.
{
חושך
זה תמיד בהקשר של עצב, דכדוך, ייאוש, דיכאון, ואילו אור זה תמיד בהקשר של שמחה.
כדי
שנגלה את האור, צריך לגלות את השמחה הפנימית, ולכך יש מתכון בדוק: לעשות משהו עבור
מישהו אחר.
"שמחה באה
ממילוי החיסרון" אומר הרב דסלר, ולכן ככל שנהיה ממוקדים
יותר במילוי מחסורם של אחרים, כך תגדל השמחה שבתוכינו.
וככל שתגדל השמחה הפנימית, תגדל גם כמות האור. וכל
העולם שלנו יהנה מאותו אור ושמחה.
הרב
דסלר גם גילה
לנו שאהבה היא תולדה של הנתינה, וכך הוא כותב: "יותר ממה שהנתינה באה בעקבות האהבה, האהבה באה בעקבות הנתינה."
ואני חושבת שהכוונה איננה רק אהבה לאדם אחר, אלא
גם אהבה לעצמנו.
בנתינה למישהו אחר נוצרת התקשרות אליו בעבותות של
אהבה, כמו שמטפלים בתינוק, או אפילו בחיית מחמד, או אפילו בדומם, כמו הבית שלנו,
ונקשרים אליו. אוהבים אותו. ובדרך-כלל הוא גם אוהב אותנו בחזרה.
אבל מפתיע לגלות שבעשיה למען מישהו אחר אנחנו
מגלים את האהבה שבתוכינו, לעצמנו ולאחרים. וכשהאהבה הזו מתגלה, היא פורצת החוצה
בשמחה גדולה, והיא מאירה אותנו ואת כל הסובבים והסובב אותנו.
יש בתים שאיך שנכנסים אליהם מרגישים את זה באויר,
באוירה. אולי לא תמיד אפשר לשים על זה בדיוק את האצבע, אבל נעים שם, נינוח,
מרגישים בבית, ושמחים לבוא לבקר שוב.
{
אנשים נדבקים כמו מגנט לאנשים חיוביים, מחייכים,
שמחים, אופטימיים, מאירי פנים.
כיף להיות ליד אנשים כאלה – והחדשות הטובות הן
שכל אחד ואחת מאיתנו יכולים להיות האנשים האלה. וזה מתחיל בבית.
בדיוק
כפי שה' (להבדיל אלף אלפי הבדלות) ברא את עולמו מתוך נתינה והשפעה של אור, כך יש
לכל אחד ואחת מאיתנו את היכולת לברוא בעולמנו, בביתנו שלנו עולם של נתינה והשפעה
של טוב ואור.
להאיר פנים לילדים שלנו. להאיר פנים לבן זוגנו
ולבת זוגתנו.
איך מתחילים?
הכל מתחיל בראיה של האור.
זו בחירה לראות אור, לראות טוב.
"רְאֵה
נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת,
וְאֶת-הָרָע.... וּבָחַרְתָּ,
בַּחַיִּים--.[13]"
הרבנית ימימה
כותבת שהחזון איש מאוד התרגש מהעין האנושית: "חשב התוכן (מתכנן העולם) והמציא במחשבתו מכונה, אשר
באמצעות אורה (של העין), יגיבו כל הנמצאים על פני האדמה, וישם בפני האדם שתי מכונות,
אחת בימין ואחת במשמאל, ואנו רגילים לקרוא את המכונה עין.[14]"
והיא ממשיכה: "להתעלף. שימי
לב, "עין" היא לא איבר שסופג לתוכו מראות. עין היא מהמילה
"מעין", דבר שמוציא. לפי האור שהעין שלך מוציאה, כך יגיבו כל הנמצאים."
העין שלנו מסתבר היא לא מה שחשבנו בכלל. היא לא
רק עדשה באמצעותה רואים את העולם, אלא העין היא מעיין המפזר אור. ולפי החזון
איש, "לפי איך שאת מעיינת בעולם",
ולפי האנרגיה שנובעת מעינייך, ומה שאת מביעה בעינייך, "לכיוון העולם – כך יגיב העולם."
בדיוק כמו שהשמש מקבלת את אורה ישירות
מהקב"ה המְחַדֵּשׁ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׁה
בְרֵאשִׁית[15], ובכל יום מחדש מצמצם את האור האינסוף שלו כך שנוכל להשתמש בו. כך מקבל
הירח את אורו מן השמש כדי שנוכל להשתמש באור גם בלילה. גם בחושך. כך גם ירצו
הילדים שלנו לעמוד במרכז אלומת האור של הפנס המאיר שלנו.
כמו שאנחנו אוהבים להתחמם באורה של השמש של
הקב"ה, כך גם הילדים שלנו רוצים להיות באורה של השמש שלנו: האור שלנו, השמחה
שלנו, הטוב שבנו, הפנים המאירות.
להיכן שֶׁנַּפְנֶה את האור שלנו, לשם יזוזו
הילדים.
כמו שיושבים על כסאות פלסטיק בחצר, וכל פעם
מזיזים אותם להיכן שהשמש זזה.
כך גם הילדים. האור שלנו הוא כמו אלומת אור של
פנס: היכן שיהיה עיגול האור של אלומת הפנס, לשם ירוצו הילדים. על מה שנתמקד, מזה
הם יעשו עוד ועוד.
{
והעבודה הזו דורשת הרבה רגישות. כי כל ילד הוא
יחיד ומיוחד, וכל ילד זקוק לכמות אחרת של אלומות אור, שיתמקדו במקומות אחרים משאר
הילדים. כותב הרב קלונמוס שפירא: "לא בכל הנערים
שוה הוא החינוך, תלוי הוא בכל נער ונער כפי טבעו, דעתו, מידותיו וכו', ואותם על
המחנך להכיר."
כדי
לתת לכל ילד את מה שהוא צריך כמו שהוא צריך, חשוב להיות ממוקדים בצרכים של הילד,
ולא בצרכים של עצמנו.
הנתינה
היא להם, לא לעצמנו.
לפעמים
הורים מתבלבלים. הם עסוקים בנסיון לרפא את פצעי ילדותם הישנים, ובתיקון העבר
באמצעות ההווה, וזו טעות גדולה מאוד שתפגע קשות גם בילד וגם בהורה, ובעיקר ביחסים
שביניהם.
אם
הניסיונות של ההורה לא נושאים את הפירות הרצויים, ולהורה נדמה שהוא עושה הכל נכון
וזה רק הילד שלא מתנהג כמו שצריך – חשוב מאוד לעשות בדק בית רציני.
כותב
הרב קלונמוס שפירא: "רגילים אנו להביט בנוער המתכפר, כאילו רק הם
האשמים בדבר ואנו לגמרי נקיים, ..... ולמה זה נרמה את עצמנו בתרוצים של הבל לאמר:
רוצים אנו למסור להם, ורק הם אשמים, מתוך שמאנו לקבל. ...... עלינו להכיר גם את
חלק אשמתנו בזה...."
אנחנו חייבים לתת את מה שהילד צריך, ולא את מה שאנחנו
רוצים לתת.
לתת את מה שנכון ומתאים לילד הספציפי הזה, ולא את מה
שהיינו רוצים שהילד הזה יצטרך.
{
כשאנחנו
מדליקים בכל ערב שבת נר שבת, אנחנו מכיניסים את את האור של הקב"ה אלינו
הביתה.
אור
האינסוף שממנו אנחנו יכולים לשאוב אור עבור עצמינו.
אור
שנוכל למלא בו את עצמנו, ולהשפיע ממנו על בני ביתינו, ועולמנו.
על
הנר של שרה ובהמשך גם של רבקה שדלקו מערב שבת לערב שבת, מקשה הרבי מלובביץ'
ושואל: אם כבר היה כאן נס, למה לא עשה הקב"ה שהנר ידלוק כל הזמן, "עד אין סוף"? הרי ברור שהיה בכוחו
של ה' לגרום לנר "להאיר עוד ועוד, עד עולם." אלא שהקב"ה הפסיק את הנס
בכל ערב שבת על מנת לתת אפשרות ולספק הזדמנות להדליק עוד נר "באופן נעלה
יותר."
הרב
וילהלם
כותב ש"בהדלקת
הנרות ביום שישי, כשנכסים לאוירת השבת, כל יהודי מתעלה קצת מעל הטבע של
היום-יום.... האתגר הוא לשמר את ההרגשה המיוחדת של השבת ולהחדיר את האור האלוקי
לימי השבוע האפרוריים."
ללמד
אותנו ולהזכיר לנו כמה דברים:
1. עם
השמחה שלמדנו להגדיל במהלך השבוע אנחנו יכולחים להאיר אפילו עוד יותר.
2. אפשר
להדליק נר בעזרת נר אחר , והנר שנותן מאורו לא נחסר ממנו דבר. הוא יכול להדליק
מאות נרות, ואין הדבר לוקח ממנו מאומה.
3. גם לנו
יכול להתרחש הנס שנעשה לשרה ולרבקה – אם נשכיל לשאוב מאורו של נר השבת ולקחת אותו
איתנו לשאר ימות השבוע.
בכך שנלבה את השמחה, וניתן יותר,
ונראה יותר אור, כלומר טוב, ונביע מעיין של אור בעינינו.
ובלי
עין הרע.
{
{
מקורות:
הרב ברוד, מ.
(עורך). (2007). שולחן שבת. כפר חב"ד: מכון ליובאוויטש.
הרב דסלר, א. (אין
תאריך). ציטוטים מתוך הספר "מכתב מאליהו". אוחזר מתוך http://www.pitgam.net/
הרב וולבה, ש. (ה'תשס"ט). שיעורי
חומש. בראשית. (עמ' ט'). ירושלים: משפחת וולבה.
הרב וילהלם, נ.
(2016). ממתק לשבת. ישראל: חזק הוצאה לאור.
הרבנית מזרחי, י. (17.11.2016).
לפרשת וירא ט"ז חשון ה'תשע"ז [שיעורים בדוא"ל למנויות
"פרשה ואשה"]. אוחזר מתוך http://www.parasha.org/.
הרב מילר, ח. (עורך).
(2007). שאלות בסיסיות לפרשת חיי שרה, בתוך ספר בראשית, עמ' 142, מהדורת
לבייב, קול מנחם.
הרב מילר, ח. (עורך).
(2007). שם הפרשה לפרשת חיי שרה, בתוך ספר בראשית, עמ' 141, מהדורת לבייב,
קול מנחם.
הרב מילר, ח. (עורך).
(2007). תורת מנחם לפרשת חיי שרה, בתוך ספר בראשית, עמ' 165, מהדורת לבייב,
קול מנחם.
מכון אור החסידות
(ה'תשע"ו) שיחת היום, עמ' 44, ע"פ תורת מנחם – התוועדויות
ה'תשמ"ח ח"א, עמ' 357 ואילך.
כפר חב"ד, מכון אור החסידות.
הרב רבינוביץ, נ. (אין תאריך). לראות טוב.
כפר חב"ד: טעם ודעת.
רבי שפירא, ק.ק.
(אין תאריך). חובת התלמידים. עמ' ט, יג. תל אביב: ועד חסידי פיאסצנא.
הרב
קשתיאל, ע. (תש"ע). ענן קשור, נר דלוק, ברכה בעיסה. אוחזר מתוך http://www.bneidavid.org/Web/He/VirtualTorah/Newsletter/Bereshit/ChayeSarah/2112.aspx
[5] רש"י לבראית יח' ח': "ויקח חמאה וגו'.
ולחם לא הביא, לפי שפירסה שרה נדה, שחזר לה אורח כנשים אותו היום, ונטמאת
העיסה" עפ"י בבא מציעא פז' א'.
[7] רש"י לבראשית כד' סו': "ויספר העבד.
גילה לו ניסים שנעשו לו, שקפצה לו הארץ (ב"ר ס' טו'), ושנזדמנה לו רבקה
בתפילתו:"
[© Smadar Prager, CGP]
Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה