יַהֲדוּת וְהוֹרוּת
והפעם:
הגיגים מעוגנים על פרשת לך לך
להשתנות כל בוקר מחדש
פרשת
בראשית מתחילה בבריאת העולם ומסתיימת בצערו של ה' על בני האדם ששיחתו דרכם והחלטתו
להביא את המבול: היא מתחילה בשמחה ומסתיימת בצער. פרשת נח מתחילה במבול ומסתיימת
בהגעתו של אברהם אבינו לעולם: מצער לשמחה. ופרשתנו, פרשת לֶךְ־לְךָ֛,
היא הראשונה בספר בראשית שמתחילה ומסתיימת כשכולה עניין שמח אחד.
שואל
הרבי מלובביץ': "למה התורה ערוכה כך שפרשיות בראשית ונח מכילות
נושאים סותרים, ואילו פרשת לֶךְ־לְךָ֛
היא הראשונה שמשדרת ענין אחד?"
אם
התורה היתה מעבירה את הפסוקים האחרונים של פרשת בראשית לפרשת נח, ואת הפסוקים
האחרונים של פרשת נח לפרשת לֶךְ־לְךָ֛, גם פרשת בראשית היתה כולה
שמחה, וגם פרשת נח היתה בעלת תוכן אחיד. הוא מסביר שבמבט עמוק יותר אנחנו יכולים
לראות שפרשת בראשית מתארת את מעשיו של ה' בעולם, פרשת נח מתארת את נסיונותיהם של
בני האדם להסתדר בעולם, ופרשת לֶךְ־לְךָ֛ עוסקת בשילוב של שני אלה:
"שיתוף
פעולה בין ה' ובני האדם. רק בפרשת לֶךְ־לְךָ֛
אנו מתחילים לקרוא על התחברות אמיתית בין ה' וברואיו, כשאשר ה' מורה לאברהם ללכת
להפיץ את שמו הגדול בעולם, ואברהם מצידו עושה זאת במסירות. כאן התחיל שיתוף הפעולה
בין אדם ואלוקות."
זאת הסיבה, אומר הרבי מלובביץ', שה' מצווה
את אברהם מיד בפתיחת הפרשה: "...לֶךְ־לְךָ֛
מֵֽאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר
אַרְאֶֽךָּ:[1]"
להתרחק מכל מה שמוכר לו, מהערכים הישנים "כי שיתוף פעולה עם ה' דרש מאמץ חדש לחלוטין: להתקדם מעבר למה
שאדם מסוגל להשיג בכוח האישיות שלו (כמו נח), ולהפוך לכלי קדושה על מנת להיעשות
"שותף" לה' ביישום התוכנית האלוקית של הבריאה."
{
"לֶךְ־לְךָ֛ היא
פרשת הניסיונות” כותבת
הרבנית ימימה מזרחי” ללכת וללכת, עוד יום ועוד שנה מבלי לדעת היכן הייעוד, מהי הדרך
ומתי מגיעים."
"כידוע מספרי החסידות," אומר דוד אגמון
"התורה אינה ספר היסטוריה, אלא הדרכה חיה וקיימת לכל אחד מאתנו, כיצד
לנהוג במהלך החיים."
הרבי מלובביץ' מסביר
לנו שלמילים הראשונות בפרשה יש מסר מעשי:
לֶךְ־לְךָ֛
– לך, בשבילך. או גם לעצמך, לך לעצמך, "גלה את הזהות האמיתית שלך כיהודי."
מֵֽאַרְצְךָ֥
– "צא מהארציות שלך",
מהתאוות הגשמיות שלך.
וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖
– מההרגלים שאתם נולדת, "אל תעשה מצוות
מתוך הרגל ומתוך השיגרה שבה חונכת."
וּמִבֵּ֣ית
אָבִ֑יךָ – "בתורת
החסידות החכמה נקראת "אבא"", או במקרה זה לך, בבחינת
התרחק, התנתק, מהחכמה של היצר הרע.
"ועל ידי קיום כל
האמור אנו באים "אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ:"ה' יוביל אותנו ויגלה לנו 'ארץ'
רוחנית אמיתית נעלית."
הרב יובל הכהן אשרוב מחדד
לנו ש"הדיבור הראשון של הקב"ה עם אברהם אבינו הוא לֶךְ־לְךָ֛". דווקא בנקודת הזמן כשאברהם אבינו, בן 75, כשהגיע
כבר ליציבות חברתית וכלכלית והיה במעמד מכובד בחרן ארם נהריים, אז הוא שומע את
המילים: לֶךְ־לְךָ֛.
הכוונה של המילים לֶךְ־לְךָ֛ היא רוחנית: לך, זוז, "קום, אל תשאר באותו מקום! המסר הוא שאם אדם רוצה להתקרב[2] הוא לא יכול להישאר במקום, הוא
חייב להשתנות כל הזמן."
מצפה לך מבחן, ניסיון. לא אומרים לך לאן ללכת, אלא פשוט
לך. לֶךְ־לְךָ֛.
הרב אשלג מפנה את
תשומת ליבנו לעובדה שהרבה יותר הגיוני שכאשר אומרים לאדם ללכת ולצאת מהארץ שלו, הסדר
המעשי יהיה קודם כל לעזוב את הבית, אחר-כך את העיר, ורק בסוף את הארץ.
בפרשתנו התורה מורה לנו הפוך: "שזה
הוא לא לפי הסדר של המציאות, משום מקודם האדם יוצא מבית אביו, ואח"כ ממולדתו,
ואח"כ מארצו."
ומבאר הרב אשרוב: "התורה לא מספרת את הסדר הפיזי של היציאה של אברהם היא אומרת לו
מה הסדר האמיתי" ובעצם מורה לנו את הסדר הנכון שבו אדם שרוצה
ליצר שינוי בחייו צריך לעשות שינוי.
"מה שמשפיע הכי
חזק על האדם זה הבית שלו, ההורים שלו, ההרגלי ילדות, הטבע שלהם, צורות ההתנהגות, ורק
אחרי זה המנהגים של הסביבה שלו, הכפר שלו, העיר שלו. ורק אחרי זה המדינה באופן כללי. פה באה התורה
ואומרת לנו שהדרך להשתחרר מהרגלים ומדברים מוטבעים, זה הסדר, לך לך, תעזוב, את
הארציות, את הארץ שלך, את המולדת שלך, ובסוף – גם את בית אביך, את המנהגים של בית
אבא."
רק בסוף הדרך מגיעים לשורש, לעזיבת הרגלי הילדות. ההרגלים
שמשפיעים בצורה הכי חזקה על האדם: גִּירְסָא דְּיַנְקוּתָא[3]. עזיבת
תבניות ההתנהגות שהוטבעו עמוק וחקוקים בתוך האדם. ורק אז אפשר יהיה לראות את הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ. כי כל
זמן ש"אתה תקוע בתוך התבניות של הילדות אתה לא יכול לראות
(אותה). אתה עדיין לא יכול
להבין מה אני (ה') רוצה ממך."
הדרך היא ללכת: לֶךְ־לְךָ֛. התורה מספרת לנו על האבות שהיו בהליכה מתמדת. אברהם,
גם אחרי שכבר הגיע לארץ לא הגיע אל המנוחה והנחלה. מיד ציווה אותו הקב"ה קוּם
הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ[4],
שכם, בית-אל, חברון, באר שבע, גרר, מצרים…. אברהם,
בניגוד לנֹחַ שנשאר במקום אחד ובנה את התיבה במשך מאה ועשרים שנה, לא נַח לרגע. מהרגע
שנוצר הקשר בינו לבין הקב"ה, הוא היה בתנועה מתמדת, ולא הפסיק ללכת ממקום
למקום כל הזמן.
התורה מלמדת אותנו שזו עבודת חיינו – לא לעמוד במקום
אחד, ללכת הלאה, להשתנות.
{
שלושה מעגלים עיקריים משפיעים על התפתחות האדם: התא
המשפחתי, המשפחה המורחבת והחברים, והחברה שבה הוא חי. מעניין לראות שגם תאוריות ההתפתחות
בפסיכולוגיה[5]
מחלקות את אופן התפתחות האישיות של האדם לשלבים, החל מהינקות ועד לבגרות, כשכל שלב
מאופיין ברכישת מיומנויות גופניות שכליות ורגשיות שונות, הנבנות אחת על גבי השלבים
שקדמו לו. מעניין גם לראות שבאופן טבעי שלבי ההתפתחות הראשונים מתרחשים במעגל הראשון
תוך כדי אינטראקציה ובהתייחס למשפחה. עפ"י אדלר אלה השנים המעצבות את האישיות
של האדם. בשנים האלה התינוק ובהמשך הפעוט והילד לומדים על העולם שמסביבם תוך התבוננות
בנעשה סביבם והסקת מסקנות לגבי מקומם במערכת: ככה זה העולם, ככה אנשים מתנהגים בעולם,
ככה אני צריך להיות בעולם. השלבים הראשונים האלה הם השלבים המכוננים ביותר, בעלי ההשפעה
הגדולה ביותר על האישיות המתהווה של הילד. עם גדילתו ויציאתו של הילד מהבית למסגרות
החינוך הראשונות מתפתחים השלבים הבאים, ובשנות הנערות וההתבגרות מתגבשת האישיות לכלל
אדם בוגר.
אנחנו יכולים להקביל את שלושת המעגלים העיקריים שבהם
מתרחשים שלבי ההתפתחות של האדם למה שמלמדת אותנו הפרשה: מעגל התא המשפחתי הוא בֵּ֣ית אָבִ֑יךָ, מעגל המשפחה המורחבת הוא מּֽוֹלַדְתְּךָ֖, ומעגל החברה הוא אַרְצְךָ֥.
יש לנו כאן תוכנית פעולה מאורגנת ומסודרת המתווה לנו
את הצעדים שאנחנו צריכים לקחת על מנת לחולל שנוי בחיינו: יש לה התחלה, אבל לא בהכרח
סוף. אנחנו מתחילים באיזה שהוא מקום, אבל לא ממש יודעים היכן המסע הזה יסתיים. כי בכל
פעם שמגיעים, צריך לקום וללכת שוב. ללכת אל, ללכת מ, ללכת כי כולם הולכים...[6] ללכת אל הלא ידוע.
{
"מובא בשם האר"י הקדוש" כותב דוד אגמון "שאין אדם
דומה לאדם אחר מיום בריאת האדם והלאה ואין אדם אחד יכול לתקן מה שעל חברו לתקן.
כלומר שלכל אדם יש את היעוד והתפקיד המיוחד שלו, את התיקון שעליו לתקן בחייו, אותו
ענין ייחודי שבעבורו ירדה נשמתו לעולם."
להיות הורה זוהי זכות שיש בה ייעוד. וילדים הם כמו מראה
המשקפת להורים בדיוק היכן עליהם להשתנות. בדיוק במקומות שבהם לא נוח להורה עם הילד
שלו,
היכן שמעצבן לו מהילד שלו,
היכן שמכעיס לו מהילד שלו,
היכן שמכאיב לו מהילד שלו: שם הוא המקום שצריך לשנות,
זהו המקום שבו צריך להשתנות, המקום ממנו צריך לזוז וללכת למקום אחר.
"באפריקה אוהבים לצוד
קופים, העור שלהם יקר" מספר הרב אשרוב "ומסתבר שקופים אוהבים מאוד מלח. השיטה שבה לוכדים הציידים את הקופים
היא כזו: הם עושים חור בגזע עץ, מספיק גדול כדי שהקוף יוכל להכניס אליו את היד. בתחתית
החור הם שמים גוש של מלח. ברגע שהקוף מכניס את היד לתוך החור ותופס את גוש המלח, הוא
לא יכול להוציא את היד החוצה דרך החור. היד שלו נתקעת כי האגרוף שלו סגור על גוש המלח
והוא גדול מידי בשביל לעבור בחור. הקוף רואה את הצייד מגיע אליו, הוא יודע שהוא הולך
למות, הוא רועד מפחד, ועדיין הוא לא יכול לשחרר את גוש המלח."
גם אנחנו לפעמים כל-כך תפוסים במוכר ובידוע שאנחנו מוכנים
אפילו למות[7] ובלבד שלא לשנות או להשתנות.
כי לשחרר את עצמנו מהרגלים זה קשה.
וככל שההרגל נטוע עמוק יותר, מתקופה קדומה יותר בחיינו,
כך גם יהיה קשה יותר להשתחרר ממנו.
עם כל כמה
שהשינוי קשה, אסור לתת לו להפחיד עד כדי שיתוק.
כל-כך קל
להתקבע במקום אחד, והכי קשה לעזוב את המוכר וללכת את הלא ידוע.
הגדרת האומץ,
חשוב לזכור, איננה היעדר הפחד, אלא העשייה למרות הפחד.
אין לנו
מושג מה ילד היום הבא, כל מה שיש לנו הוא רק היום הזה.
וביום הזה,
בכל בוקר מחדש, אנחנו מוזמנים להיות אמיצים ולהשתנות.
באנגלית
יצא להם יפה present, כל יום הוא מתנה של התחלה חדשה, בשקית הפתעה ארוזה בסרט.
כך בכל
בוקר יש לנו הזדמנות מחודשת להתחיל להמשיך לעבוד על מה שדורש עבודה, ולא להתייאש כשהדברים
לא מתקדמים מיד ו/או בקצב הדרוש.
לזכור שאם
זה קשה – זה בודאי שווה, כי שום דבר שווה באמת לא בא בקלות.
לזכור שאם זה קשה, סימן שיש לזה שורשים עמוקים בעבר,
ולוקח זמן להגיע לשם:
קודם אַרְצְךָ֥,
ואחר-כך
מּֽוֹלַדְתְּךָ֖,
ורק בסוף
בסוף בסוף אם התעקשנו מספיק ועבדנו באומץ נגיע לבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ.
ואני חושבת
שאולי התורה דייקה מאוד. נראה לי שזה דווקא כן הסדר הנכון להתחיל עם מֵֽאַרְצְךָ֥, עם הרצונות, עם הרצון. כי אם אין רצון אי אפשר לעשות
כלום. חייבים להתחיל עם רצון חזק נחוש אמיתי ומתעקש כדי שאפשר יהיה להגיע בסופה של
הדרך גם לבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ.
ועד שנגיע
לסוף הדרך, וכדי שנוכל להתמיד, חייבים לזכור שהדרך היחידה היא דרך שחייבת להיות רצופה
באהבה.
לזכור שרק
כשמשלימים עם חוסר היותנו מושלמים אפשר באמת לעבוד על עצמנו, ליצור שינויים אמיתיים
ולחיות עם עצמנו ב'ה בשלום.
{
בשירי
סוף הדרך, בשמונה שורות וארבעים וארבע מילים תמצתה לנו לאה גולדברג בגאוניותה
איך גם אנחנו יכולים להשתנות כל בוקר מחדש:
לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל
עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,
עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,
לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.
לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל
בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,
לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.
לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.
{
מקורות:
אגמון,
ד. (אין תאריך). לךלך. אוחזר מתוך
הרב אשלג, ב. ש.
(תש"מ). 344. לך לך. אוחזר מתוך http://www.kab.co.il/heb/content/view/frame/15129?/heb/content/view/full/15129&main
הרב הכהן אשרוב, י.
(אין תאריך). חינוך עצמי. [CD]. ישראל: תפילת ישי.
גודלברג, ל. (1973).
כל שירי לאה גולדברג, כרך ב', עמ' 154. ישראל: ספרי הפועלים.
דרייקורס, רודולף [(1958
, 2000)]. פסיכותרפיה בזעיר אנפין – פסיכולוגיה מעשית לרופאים. בתוך פסיכודינמיקה,
פסיכותרפיה וייעוץ. לקט מאמרים. תל אביב: מכון אדלר.
הרבנית מזרחי, י.
(2013). פרשה ואשה: בראשית שמות. ישראל: משכל.
מילר, ח. (2007) שם
הפרשה לפרשת לך לך ע"פ ליקוטי שיחות, הרבי מלובביץ' חלק טו, עמ' 83
ואילך, בתוך ספר בראשית, עמ' 71, מהדורת לבייב, קול מנחם.
מילר, ח. (2007) סוף
מעשה לפרשת לך לך ע"פ ליקוטי שיחות, הרבי מלובביץ' חלק ב, עמ' 659,
בתוך ספר בראשית, עמ' 73, מהדורת לבייב, קול מנחם.
רבי שניאורסון, מ.מ.
(ה'תשס"ו). ליקוטי שיחות - כ (בראשית). עמ' 59. [גירסת היברו בוקס] אוחזר
מתוך http://www.hebrewbooks.org/
[3] שבת כא' ב', מארמית: גירסא = לימוד ; ינקותא = ילדות, ופירש רש"י: "גירסא
דינקותא מתקיים יותר משל הזקנה" וגם "גירסא דינקותא אין/לא משתכח"
[© Smadar Prager, CGP]
Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה