יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: להשתנות כל בוקר מחדש | פרשת לך לך | ח' מרחשוון ה'תשע"ז

­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת

והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת לך לך

להשתנות כל בוקר מחדש

פרשת בראשית מתחילה בבריאת העולם ומסתיימת בצערו של ה' על בני האדם ששיחתו דרכם והחלטתו להביא את המבול: היא מתחילה בשמחה ומסתיימת בצער. פרשת נח מתחילה במבול ומסתיימת בהגעתו של אברהם אבינו לעולם: מצער לשמחה. ופרשתנו, פרשת לֶךְ־לְךָ֛, היא הראשונה בספר בראשית שמתחילה ומסתיימת כשכולה עניין שמח אחד.

שואל הרבי מלובביץ': "למה התורה ערוכה כך שפרשיות בראשית ונח מכילות נושאים סותרים, ואילו פרשת לֶךְ־לְךָ֛ היא הראשונה שמשדרת ענין אחד?"

אם התורה היתה מעבירה את הפסוקים האחרונים של פרשת בראשית לפרשת נח, ואת הפסוקים האחרונים של פרשת נח לפרשת לֶךְ־לְךָ֛, גם פרשת בראשית היתה כולה שמחה, וגם פרשת נח היתה בעלת תוכן אחיד. הוא מסביר שבמבט עמוק יותר אנחנו יכולים לראות שפרשת בראשית מתארת את מעשיו של ה' בעולם, פרשת נח מתארת את נסיונותיהם של בני האדם להסתדר בעולם, ופרשת לֶךְ־לְךָ֛ עוסקת בשילוב של שני אלה: "שיתוף פעולה בין ה' ובני האדם. רק בפרשת לֶךְ־לְךָ֛ אנו מתחילים לקרוא על התחברות אמיתית בין ה' וברואיו, כשאשר ה' מורה לאברהם ללכת להפיץ את שמו הגדול בעולם, ואברהם מצידו עושה זאת במסירות. כאן התחיל שיתוף הפעולה בין אדם ואלוקות."

זאת הסיבה, אומר הרבי מלובביץ', שה' מצווה את אברהם מיד בפתיחת הפרשה: "...לֶךְ־לְךָ֛ מֵֽאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ:[1]" להתרחק מכל מה שמוכר לו, מהערכים הישנים "כי שיתוף פעולה עם ה' דרש מאמץ חדש לחלוטין: להתקדם מעבר למה שאדם מסוגל להשיג בכוח האישיות שלו (כמו נח), ולהפוך לכלי קדושה על מנת להיעשות "שותף" לה' ביישום התוכנית האלוקית של הבריאה."

{

"לֶךְ־לְךָ֛ היא פרשת הניסיונות” כותבת הרבנית ימימה מזרחי” ללכת וללכת, עוד יום ועוד שנה מבלי לדעת היכן הייעוד, מהי הדרך ומתי מגיעים."

"כידוע מספרי החסידות," אומר דוד אגמון "התורה אינה ספר היסטוריה, אלא הדרכה חיה וקיימת לכל אחד מאתנו, כיצד לנהוג במהלך החיים."

הרבי מלובביץ' מסביר לנו שלמילים הראשונות בפרשה יש מסר מעשי:

לֶךְ־לְךָ֛ – לך, בשבילך. או גם לעצמך, לך לעצמך, "גלה את הזהות האמיתית שלך כיהודי."

מֵֽאַרְצְךָ֥ – "צא מהארציות שלך", מהתאוות הגשמיות שלך.

וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ – מההרגלים שאתם נולדת, "אל תעשה מצוות מתוך הרגל ומתוך השיגרה שבה חונכת."

וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ – "בתורת החסידות החכמה נקראת "אבא"", או במקרה זה לך, בבחינת התרחק, התנתק, מהחכמה של היצר הרע.

"ועל ידי קיום כל האמור אנו באים "אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ:"ה' יוביל אותנו ויגלה לנו 'ארץ' רוחנית אמיתית נעלית."

הרב יובל הכהן אשרוב מחדד לנו ש"הדיבור הראשון של הקב"ה עם אברהם אבינו הוא לֶךְ־לְךָ֛".  דווקא בנקודת הזמן כשאברהם אבינו, בן 75, כשהגיע כבר ליציבות חברתית וכלכלית והיה במעמד מכובד בחרן ארם נהריים, אז הוא שומע את המילים: לֶךְ־לְךָ֛.

הכוונה של המילים לֶךְ־לְךָ֛ היא רוחנית: לך, זוז, "קום, אל תשאר באותו מקום! המסר הוא שאם אדם רוצה להתקרב[2] הוא לא יכול להישאר במקום, הוא חייב להשתנות כל הזמן."

מצפה לך מבחן, ניסיון. לא אומרים לך לאן ללכת, אלא פשוט לך. לֶךְ־לְךָ֛.

הרב אשלג מפנה את תשומת ליבנו לעובדה שהרבה יותר הגיוני שכאשר אומרים לאדם ללכת ולצאת מהארץ שלו, הסדר המעשי יהיה קודם כל לעזוב את הבית, אחר-כך את העיר, ורק בסוף את הארץ.

בפרשתנו התורה מורה לנו הפוך: "שזה הוא לא לפי הסדר של המציאות, משום מקודם האדם יוצא מבית אביו, ואח"כ ממולדתו, ואח"כ מארצו."

ומבאר הרב אשרוב: "התורה לא מספרת את הסדר הפיזי של היציאה של אברהם היא אומרת לו מה הסדר האמיתי" ובעצם מורה לנו את הסדר הנכון שבו אדם שרוצה ליצר שינוי בחייו צריך לעשות שינוי.

"מה שמשפיע הכי חזק על האדם זה הבית שלו, ההורים שלו, ההרגלי ילדות, הטבע שלהם, צורות ההתנהגות, ורק אחרי זה המנהגים של הסביבה שלו, הכפר שלו, העיר שלו.  ורק אחרי זה המדינה באופן כללי. פה באה התורה ואומרת לנו שהדרך להשתחרר מהרגלים ומדברים מוטבעים, זה הסדר, לך לך, תעזוב, את הארציות, את הארץ שלך, את המולדת שלך, ובסוף – גם את בית אביך, את המנהגים של בית אבא."

רק בסוף הדרך מגיעים לשורש, לעזיבת הרגלי הילדות. ההרגלים שמשפיעים בצורה הכי חזקה על האדם: גִּירְסָא דְּיַנְקוּתָא[3]. עזיבת תבניות ההתנהגות שהוטבעו עמוק וחקוקים בתוך האדם. ורק אז אפשר יהיה לראות את הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ. כי כל זמן ש"אתה תקוע בתוך התבניות של הילדות אתה לא יכול לראות (אותה). אתה עדיין לא יכול להבין מה אני (ה') רוצה ממך."

הדרך היא ללכת: לֶךְ־לְךָ֛. התורה מספרת לנו על האבות שהיו בהליכה מתמדת. אברהם, גם אחרי שכבר הגיע לארץ לא הגיע אל המנוחה והנחלה. מיד ציווה אותו הקב"ה קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ[4], שכם, בית-אל, חברון, באר שבע, גרר, מצרים…. אברהם, בניגוד לנֹחַ שנשאר במקום אחד ובנה את התיבה במשך מאה ועשרים שנה, לא נַח לרגע. מהרגע שנוצר הקשר בינו לבין הקב"ה, הוא היה בתנועה מתמדת, ולא הפסיק ללכת ממקום למקום כל הזמן.

התורה מלמדת אותנו שזו עבודת חיינו – לא לעמוד במקום אחד, ללכת הלאה, להשתנות.

{

שלושה מעגלים עיקריים משפיעים על התפתחות האדם: התא המשפחתי, המשפחה המורחבת והחברים, והחברה שבה הוא חי. מעניין לראות שגם תאוריות ההתפתחות בפסיכולוגיה[5] מחלקות את אופן התפתחות האישיות של האדם לשלבים, החל מהינקות ועד לבגרות, כשכל שלב מאופיין ברכישת מיומנויות גופניות שכליות ורגשיות שונות, הנבנות אחת על גבי השלבים שקדמו לו. מעניין גם לראות שבאופן טבעי שלבי ההתפתחות הראשונים מתרחשים במעגל הראשון תוך כדי אינטראקציה ובהתייחס למשפחה. עפ"י אדלר אלה השנים המעצבות את האישיות של האדם. בשנים האלה התינוק ובהמשך הפעוט והילד לומדים על העולם שמסביבם תוך התבוננות בנעשה סביבם והסקת מסקנות לגבי מקומם במערכת: ככה זה העולם, ככה אנשים מתנהגים בעולם, ככה אני צריך להיות בעולם. השלבים הראשונים האלה הם השלבים המכוננים ביותר, בעלי ההשפעה הגדולה ביותר על האישיות המתהווה של הילד. עם גדילתו ויציאתו של הילד מהבית למסגרות החינוך הראשונות מתפתחים השלבים הבאים, ובשנות הנערות וההתבגרות מתגבשת האישיות לכלל אדם בוגר.  

אנחנו יכולים להקביל את שלושת המעגלים העיקריים שבהם מתרחשים שלבי ההתפתחות של האדם למה שמלמדת אותנו הפרשה: מעגל התא המשפחתי הוא בֵּ֣ית אָבִ֑יךָ, מעגל המשפחה המורחבת הוא מּֽוֹלַדְתְּךָ֖, ומעגל החברה הוא אַרְצְךָ֥.

יש לנו כאן תוכנית פעולה מאורגנת ומסודרת המתווה לנו את הצעדים שאנחנו צריכים לקחת על מנת לחולל שנוי בחיינו: יש לה התחלה, אבל לא בהכרח סוף. אנחנו מתחילים באיזה שהוא מקום, אבל לא ממש יודעים היכן המסע הזה יסתיים. כי בכל פעם שמגיעים, צריך לקום וללכת שוב. ללכת אל, ללכת מ, ללכת כי כולם הולכים...[6] ללכת אל הלא ידוע.

{

"מובא בשם האר"י הקדוש" כותב דוד אגמון "שאין אדם דומה לאדם אחר מיום בריאת האדם והלאה ואין אדם אחד יכול לתקן מה שעל חברו לתקן. כלומר שלכל אדם יש את היעוד והתפקיד המיוחד שלו, את התיקון שעליו לתקן בחייו, אותו ענין ייחודי שבעבורו ירדה נשמתו לעולם."

להיות הורה זוהי זכות שיש בה ייעוד. וילדים הם כמו מראה המשקפת להורים בדיוק היכן עליהם להשתנות. בדיוק במקומות שבהם לא נוח להורה עם הילד שלו,

היכן שמעצבן לו מהילד שלו,

היכן שמכעיס לו מהילד שלו,

היכן שמכאיב לו מהילד שלו: שם הוא המקום שצריך לשנות, זהו המקום שבו צריך להשתנות, המקום ממנו צריך לזוז וללכת למקום אחר.

"באפריקה אוהבים לצוד קופים, העור שלהם יקר" מספר הרב אשרוב "ומסתבר שקופים אוהבים מאוד מלח. השיטה שבה לוכדים הציידים את הקופים היא כזו: הם עושים חור בגזע עץ, מספיק גדול כדי שהקוף יוכל להכניס אליו את היד. בתחתית החור הם שמים גוש של מלח. ברגע שהקוף מכניס את היד לתוך החור ותופס את גוש המלח, הוא לא יכול להוציא את היד החוצה דרך החור. היד שלו נתקעת כי האגרוף שלו סגור על גוש המלח והוא גדול מידי בשביל לעבור בחור. הקוף רואה את הצייד מגיע אליו, הוא יודע שהוא הולך למות, הוא רועד מפחד, ועדיין הוא לא יכול לשחרר את גוש המלח."

גם אנחנו לפעמים כל-כך תפוסים במוכר ובידוע שאנחנו מוכנים אפילו למות[7] ובלבד שלא לשנות או להשתנות.

כי לשחרר את עצמנו מהרגלים זה קשה.

וככל שההרגל נטוע עמוק יותר, מתקופה קדומה יותר בחיינו, כך גם יהיה קשה יותר להשתחרר ממנו.

                               

עם כל כמה שהשינוי קשה, אסור לתת לו להפחיד עד כדי שיתוק.

כל-כך קל להתקבע במקום אחד, והכי קשה לעזוב את המוכר וללכת את הלא ידוע.

הגדרת האומץ, חשוב לזכור, איננה היעדר הפחד, אלא העשייה למרות הפחד.

אין לנו מושג מה ילד היום הבא, כל מה שיש לנו הוא רק היום הזה.

וביום הזה, בכל בוקר מחדש, אנחנו מוזמנים להיות אמיצים ולהשתנות.

באנגלית יצא להם יפה present, כל יום הוא מתנה של התחלה חדשה, בשקית הפתעה ארוזה בסרט.

כך בכל בוקר יש לנו הזדמנות מחודשת להתחיל להמשיך לעבוד על מה שדורש עבודה, ולא להתייאש כשהדברים לא מתקדמים מיד ו/או בקצב הדרוש.

לזכור שאם זה קשה – זה בודאי שווה, כי שום דבר שווה באמת לא בא בקלות.

לזכור שאם זה קשה, סימן שיש לזה שורשים עמוקים בעבר, ולוקח זמן להגיע לשם:

קודם אַרְצְךָ֥,

ואחר-כך מּֽוֹלַדְתְּךָ֖,

ורק בסוף בסוף בסוף אם התעקשנו מספיק ועבדנו באומץ נגיע לבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ.

הרבי מלובביץ' כותב "שארצך הם הרצונות שלך". והרב אשלג כותב "שארץ היא מלשון רצון[8]".

ואני חושבת שאולי התורה דייקה מאוד. נראה לי שזה דווקא כן הסדר הנכון להתחיל עם מֵֽאַרְצְךָ֥, עם הרצונות, עם הרצון. כי אם אין רצון אי אפשר לעשות כלום. חייבים להתחיל עם רצון חזק נחוש אמיתי ומתעקש כדי שאפשר יהיה להגיע בסופה של הדרך גם לבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ.

ועד שנגיע לסוף הדרך, וכדי שנוכל להתמיד, חייבים לזכור שהדרך היחידה היא דרך שחייבת להיות רצופה באהבה.

לזכור שרק כשמשלימים עם חוסר היותנו מושלמים אפשר באמת לעבוד על עצמנו, ליצור שינויים אמיתיים ולחיות עם עצמנו ב'ה בשלום.

{

בשירי סוף הדרך, בשמונה שורות וארבעים וארבע מילים תמצתה לנו לאה גולדברג בגאוניותה איך גם אנחנו יכולים להשתנות כל בוקר מחדש:

לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל

עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,

עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,

לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל

בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,

לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.

{

מקורות:

אגמון, ד. (אין תאריך). לךלך. אוחזר מתוך  

      http://www.mudaut.co.il/news/weekly.asp?Weekly_ID=1060

הרב אשלג, ב. ש. (תש"מ). 344. לך לך. אוחזר מתוך http://www.kab.co.il/heb/content/view/frame/15129?/heb/content/view/full/15129&main

הרב הכהן אשרוב, י. (אין תאריך). חינוך עצמי. [CD]. ישראל: תפילת ישי.

גודלברג, ל. (1973). כל שירי לאה גולדברג, כרך ב', עמ' 154. ישראל: ספרי הפועלים.

דרייקורס, רודולף [(1958 , 2000)]. פסיכותרפיה בזעיר אנפין – פסיכולוגיה מעשית לרופאים. בתוך פסיכודינמיקה, פסיכותרפיה וייעוץ. לקט מאמרים. תל אביב: מכון אדלר.

הרבנית מזרחי, י. (2013). פרשה ואשה: בראשית שמות. ישראל: משכל.

מילר, ח. (2007) שם הפרשה לפרשת לך לך ע"פ ליקוטי שיחות, הרבי מלובביץ' חלק טו, עמ' 83 ואילך, בתוך ספר בראשית, עמ' 71, מהדורת לבייב, קול מנחם.

מילר, ח. (2007) סוף מעשה לפרשת לך לך ע"פ ליקוטי שיחות, הרבי מלובביץ' חלק ב, עמ' 659, בתוך ספר בראשית, עמ' 73, מהדורת לבייב, קול מנחם.

רבי שניאורסון, מ.מ. (ה'תשס"ו). ליקוטי שיחות - כ (בראשית). עמ' 59. [גירסת היברו בוקס] אוחזר מתוך http://www.hebrewbooks.org/

---

[1]  בראשית יב' א'

[2]  הכוונה לצמיחה רוחנית

[3]  שבת כא' ב', מארמית: גירסא = לימוד ; ינקותא = ילדות, ופירש רש"י: "גירסא דינקותא מתקיים יותר משל הזקנה" וגם "גירסא דינקותא אין/לא משתכח"

[4]  בראשית יג' יז'

[5]  למשל התאוריות של פרויד, אריקסון או פיאז'ה

[6]  מתוך השיר "הבלדה על חדוה ושמוליק" מילים" יהונתן גפן, לחן: יאיר רוזנבלום

[7]  למשל עישון סיגריות, הימורים, אלכוהול, וכיוב'

[8]  בראשית רבה ה, ח: למה נקרא שמה 'ארץ' - שרצתה לעשות רצון קונה.

[© Smadar Prager, CGP]

---

www.smadarprager.com

Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.

To schedule an appointment please contact at smadarprager@gmail.com or 917-513-1490.

יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: מי מצפה ממכם ליותר? | פרשת נח | א' מרחשוון ה'תשע"ז

­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת

והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת נח

מי מצפה ממכם ליותר?

אלף שנה חלפו מאז בריאת העולם, והלכלוך בעולמו התחתון של הקב"ה מאוד מפריע לו. הוא מתכנן לשטוף את רצפת דירתו בתחתונים עם הרבה מים, לנקות טוב טוב, ואז להתחיל מחדש בעולם רחוץ נקי ומצוחצח. לצורך הענין הוא מגייס את נֹ֔חַ.

"נֹ֔חַ אִ֥ישׁ צַדִּ֛יק תָּמִ֥ים הָיָ֖ה בְּדֹֽרֹתָ֑יו... [1]", שעליו מוטלת המשימה לבנות ספינת ענק הנקראת תֵּבָ֑ה, שאליה יבואו בכוחות עצמם[2] שניים שניים מכל מין, האריה והממותה, הגמל והשיבוטה, וגם ההיפופטם[3], וכל שאר מיני "הַבְּהֵמָ֡ה אֲ֠שֶׁ֠ר לֹ֣א טְהֹרָ֥ה[4]".

ו"מִכֹּ֣ל | הַבְּהֵמָ֣ה הַטְּהוֹרָ֗ה תִּקַּח־לְךָ֛ שִׁבְעָ֥ה שִׁבְעָ֖ה אִ֣ישׁ וְאִשְׁתּ֑וֹ[5]", לא רק כי הם צריכים להתרבות בעולם החדש, הם גם אמורים לשמש קורבנות ומזון כשר.

וכך כותב הכלי יקר: "תקח לך שבעה שבעה. פירש"י לכך צוה להביא מן הטהורים ז' כדי להקריב מהם קרבן, אין טעם זה לבד מספיק שהרי לא כל הטהורים ראויין להקרבה כצבי ואיל, ולא כל עוף טהור ראוי להקרבה, ואיך דקדק מזה שלמד נח תורה. אלא עיקר הטעם הוא לפי שהם טהורים על כן אוכלים מהם הרבה לפיכך הם צריכים להרבות ולהפרות ביותר בעבור שומרי התורה."

"וְנֹ֕חַ מָ֥צָא חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י ה':[6]" מציאת חן בעייני ה', ובכלל למצוא חן זה עניין מאוד רציני.

הרבנית ימימה מזרחי מגלה לנו ש: "כלום טוב לא היה בו. נח לא היה כדאי[7], אומרים חז"ל. למעשה גם הוא היה אמור למות במבול כמו כל בני דורו, אלא שהיה לו חן." ומסבירה ש"זה סוד נורא גדול, מציאת חן" שמשה רבינו בעצמו התפלל לה': ""אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ...[8]"  כמה טורח משה רבנו על החן הזה: "וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ? [9]"  אני כל כך רוצה לְרַצוֹת אותך, ריבונו של עולם". ולא רק משה רבינו. הרבנית ימימה ממשיכה: "כל מה שיש לאסתר המלכה הוא מתנה אחת בלבד, והמתנה הזו מצילה אותה: "וַתִּשָּׂא חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו מִכָּל הַבְּתוּלוֹת. [10]"  " וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן בְּעֵינֵי כָּל רֹאֶיהָ. [11]" ומסכמת: "נח מצא חן בעיני ה', כי היה שומר את עיניו. כך אומרים חז"ל במדרש, והזוה"ק מוסיף: בסתר. גם בסתר נח היה צנוע." נח כל-כך מצא חן העייני הקב"ה שהוא בחר רק בו להינצל מהמבול הגדול שהוא עומד להביא על העולם. בו, ובאשתו, ובשלושת בניו וכלותיו. שמונה איש. ארבע אמהות, וארבעה אבות שיתחילו מחדש את העולם החדש שאחרי המבול.

{

נח ובני משפחתו ישבו שבעה[12] ימים עד שכל החיות הגיעו אל התיבה. וכשכולם היו בפנים, והדלתות נסגרו, החל לרדת המבול שנמשך ארבעים יום וארבעים לילה.

ואז זה קורה: "וַיִּ֜מַח אֶת־כָּל־הַיְק֣וּם | אֲשֶׁ֣ר | עַל־פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֗ה מֵֽאָדָ֤ם עַד־בְּהֵמָה֙ עַד־רֶ֨מֶשׂ֙ וְעַד־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וַיִּמָּח֖וּ מִן־הָאָ֑רֶץ וַיִּשָּׁ֧אֶר אַךְ־נֹ֛חַ וַֽאֲשֶׁ֥ר אִתּ֖וֹ בַּתֵּבָֽה:[13]"

מה זאת אומרת וַיִּשָּׁ֧אֶר אַךְ־נֹ֛חַ?

למה מתכוונת התורה? רק נח נשאר בתיבה?

ואם כן, אז למה מיד אח"כ כתוב "וַֽאֲשֶׁ֥ר אִתּ֖וֹ בַּתֵּבָֽה"?

או שרק נח, או כל מי שעוד איתו בתיבה. איך אפשר גם אַךְ־נֹ֛חַ וגם וַֽאֲשֶׁ֥ר אִתּ֖וֹ?

רש"י פירש: אך נח: לבד נח,  זה פשוטו. ומביא שני פירושים: א. ומדרש אגדה (ב"ר) גונח וכוהה דם מטורח הבהמות והחיות ו-ב. יש אומרים שאיחר מזונות לארי והכישו ועליו נאמר (משלי יא) הן צדיק בארץ ישולם.

רש"י מביא שני פירושים על-מנת להסביר לנו על מה אַךְ־נֹ֛חַ נאנח: אַךְ אַךְ אַךְ...

האחד מבראשית רבה שבו מסופר שהעבודה לדאוג לכל החיות היתה מסביב לשעון, וללא הפוגה, עבודה כל-כך קשה, טרחה רבה כל-כך, שהוא ממש גנח ונאנק והזיע ומסר נפשו למען הזולת. הוא נתן את כל כולו, וכמו שאומרים אצלנו "יָרַק דָּם".

הרבי מלובביץ' מסביר שהדיוק של שני הפירושים האלה של רש"י מורים לנו דרך בעבודה.

הפירוש הראשון מלמד אותנו "עד כמה צריך יהודי להתמסר לשליחותו, להשפיע ולסיע לאלו הנמצאים בשפל המדריגה... גם אם הדבר גורם לטורח רב, עד כדי מצב של "גונח וכוהה דם " ר"ל, עליו להמשיך ולקיים את שליחותו ויהי מה."

הפירוש השני מדבר על כך שנח איחר בהבאת מזונו של האריה. ומסביר הרב וולבה כך: "זה היה עונש מן השמים, ולא מחמת רעבונו של הארי. עבודה עצומה היתה מוטלת עליו, אבל כיון שלא מילא את תפקידו, נענש. "הן צדיק הארץ ישולם" – הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה."

הרבי מלובביץ' ממשיך ומלמד אותנו שצריך מאוד לשים לב שלא תיווצר בעיה כי "כאשר יהודי מרגיל את עצמו שלא להתחשב בטורח ובקושי" (של עצמו), "אלא להתמסר לשליחותו של הקב"ה בכל מצב –  עלול הוא לחשוב, כי כשם שהוא מוכן לוותר על מנוחת הגוף שלו וצרכיו הגשמיים, כך ינהג גם עם זולתו "בחוזק יד" ויתבע ממנו שיוותר על צרכיו שלו; וזה מה שבא להשמיעינו הפירוש הב'...", והרבי מלובביץ' מדייק לנו: "...שנח נענש רק משום "שאיחר מזונות לארי", שכן לצרכי הזולת יש לדאוג בשלימות, ואם מחסירים בהם או אפילו רק מעכבים אותם – מגיע על כך עונש ח"ו."

כלומר, נח נענש כי התרשל לעמוד בסטנדרטים הגבוהים שהוצבו לו, שהם לפי הרבי מלובביץ': "מעצמך צריך אתה לתבוע להגיע למדרגות נעלות של "אתכפיא"[14]; אולם בשביל הזולת צריך אתה להעמיד את כל מה שהוא צריך, "אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו"[15], בעתו ובזמנו!"

{

הרבה פעמים אני שומעת מהורים ביטויים כגון אלה:

"אני יורקת דם בשביל הילדים האלה", או

"אני עובד כמו חמור בשביל המשפחה", או

"את הנשמה אני נותנת, את הנשמה...", וגם
"לגדל ילדים זה המון עבודה".

וכולם אמת!

כל הורה יעיד שלא קל להיות הורים. נדרשת הקרבה עצומה על-מנת לגדל את הדור הבא. כל דור עם האתגרים שהוא מציב להורים, וכל דור הורים משוכנע שאת הילדים שלו קשה הרבה יותר לגדל מהילדים שגידלו הוריו.

הקושי הוא בהחלט אובייקטיבי.

יש שני משאבים עיקריים שכולנו זקוקים להם, ובעיקר הורים שצריכים לטפל לא רק בצרכים של עצמם אלא גם בצרכים של אנשים (קטנים) אחרים: זמן ו... לא. לא כסף. כמובן אנחנו זקוקים גם לו, אבל בעיקר... אנרגיה. האנרגיה שלנו. או במילים אחרות: כח.

ושני המשאבים האלה מאוד מוגבלים. הזמן, כולנו יודעים, עובר בין אם נרצה או לא נרצה. וצריך כל הזמן להספיק, לא לאחר, להגיע בזמן. לפעמים עושים דברים בו זמנית כי באמת אין ברירה. למשל לבשל ותוך כדי לעזור לילדה עם השיעורים, ולדבר בטלפון עם חברה. או לעבור על הדואר, להרים את הילדה על הידיים ותוך כדי לנהל גם שיחה עם האישה.

והכח - את המאה אחוז (שאצל כל אחד הוא שונה) צריך לחלק בין כל המטלות, והאחריות, והדרישות, ולפעמים יש כל-כך הרבה מה לעשות, והכח פשוט נגמר. פיזית הוא נגמר.

אבל הקושי הגדול ביותר הוא לאו דווקא פיזי, הוא פנימי, הוא רגשי, והוא ההורה עצמו.

רוב ההורים שאני פוגשת דורשים מעצמם המון. יש להם ציפיות מאוד גבוהות מעצמם.

וכגודל הציפיות, גודל האכזבות. והבעיה הגדולה עוד יותר היא שיש לזה אפקט שלילי מצטבר.

יש יחס ישיר בין גובה הציפיות של האדם מעצמו, לערך העצמי שלו.

מה שקובע את היחס היא המציאות.

ככל שהפער בין המציאות לציפיות גבוה יותר, הערך העצמי נמוך יותר.

במילים אחרות: יש רצוי, ויש מצוי.

יש את מה שרוצים, את מה ששואפים אליו, את מה שאדם מצפה מעצמו להשיג. זה הרצוי.

ויש את מה שהאדם אובייקטיבית יכול,  מסוגל, אפשרי, הגיוני. זה המצוי.

אם מה שרוצים נמצא בשמים, ואין כנפיים, אז זה לא מציאותי, זה לא מצוי.

וכששואפים לשמיים אבל מסוגלים לעמוד רק על האדמה, אז המרחק מהשמים לאדמה גדול מאוד, וההתרסקות הרסנית. זו דוגמא לפער גדול בין הרצוי למצוי. במקרה כזה לאדם יהיה ערך עצמי מאוד נמוך מכיוון שהוא לעולם לא יוכל להגיע לאן שהוא מצפה מעצמו להגיע. ומכיוון שחייו רצופי אכזבות הוא לאט לאט מאבד את הביטחון בעצמו וביכולות שלו.

אם אותו אדם יצפה מעצמו להגיע לדבר הנמצא בצמרת העץ, זה מציאותי. את זה הוא יכול. המרחק מצמרת העץ לאדמה אינו גדול כל-כך, הפער בין הרצוי למצוי קטן יותר. במקרה הזה בכל פעם שהוא יצליח לטפס על העץ ולהשיג את מה שהוא רצה, הוא יחווה הצלחה, ורצף של חוויות מוצלחות מעלה את הביטחון העצמי, ואת תחושת הערך העצמי.

{

כשהורים מצפים מעצמם הרבה מעבר למה שהם באמת יכולים ומסוגלים, הם בעצם מבטיחים לעצמם חיים רצופי תחושת כישלון מתמדת, חוסר מרוצות עצמית, ביטחון עצמי מעורער וערך עצמי נמוך. קוראים לזה פרפקציוניזם: שאיפה למושלמות יתר. יותר מהאפשרי לאדם הספציפי הזה.

לפעמים הורים משווים את עצמם להורים אחרים, רק כדי למצוא את עצמם מעמיקים את תחושת חוסר המרוצות שלהם מעצמם.

אפקט שלילי נוסף הוא הדוגמא שהם מהווים לילדיהם.

ילדים לומדים הרבה יותר ממה שהם רואים, ופחות ממה שאומרים להם.

מדהים לגלות בשיחות עם ילדים לאיזה דקויות הם מסוגלים לרדת באבחנתם את אישיותם של הוריהם, רק מצפיה בהם.

הבעיה היא שגם אם הם רואים התנהלות שברור להם שהיא לא נכונה, יש סיכוי טוב שהם יאמצו אותה בכל מקרה.

במציאות, הורים בדר"כ עושים הפוך לחלוטין או בדיוק אותו הדבר כמו הוריהם.

 

{

חשוב שהורים קודם כל ימצאו חן בעייני עצמם – כי רק כך יוכלו באמת למצוא חן גם בעייני ילדיהם.

למצוא חן בעייני עצמם כדי שהם בעצמם יעריכו את מה שיש להם יותר ממה שהם חושבים שצריך להיות להם, לאו דווקא חומרית, אלא בעיקר אנושית: יכולות, כשרונות, תכונות, ואז הם יעריכו את עצמם. מאוד.

כמובן שצריך אתגרים כדי להתקדם, אבל אסור שזה יבוא על חשבון השאיפה להגיע לגבהים מציאותיים, אפשריים, הגיוניים, ובעיקר תואמים למשאבים הקיימים.

אם הציפיות הגבוהות מעצמם נוגסות בערך העצמי שלהם, על אחת כמה וכמה אי אפשר שאת מה שאדם דורש מעצמו הוא ידרוש ממי שהוא אמון לטפל בו. שהרי כך לא רק יחבל בערכו של עצמו, אלא גם בזה של ילדיו, וגם ימנע ממנו הורות מזינה וטובה.

אפילו נֹ֔חַ, שהיה אִ֥ישׁ צַדִּ֛יק תָּמִ֥ים בְּדֹֽרֹתָ֑יו, לא הצליח לעמוד בעקביות בציפיות הגבוהות ממנו. על אחת כמה וכמה הורים בני דורינו, שכל מה שבאמת מצפים מהם זה, בלשונו של וויניקוט, להיות הורה טוב דיו[16]. כלומר, הורה שהוא טוב מספיק, לא הורה מושלם אלא: "הורה שמבצע התאמה פעילה לצרכיו של התינוק, התאמה פעילה הפוחתת בהדרגה, בהתאם לצמיחת יכולתו של התינוק לעמוד בכישלון ההתאמה ולשאת בסובלנות את התוצאות של התסכול." כלומר, הורה המעמיד בפני הילד תסכולים שהוא יכול לעמוד בהם, או במילים אחרות, ציפיות ברות השגה שיאתגרו אך לא יביאו לידי ייאוש. ובלשונה של ד"ר ענת פלגי-הקר: "...מאפשר לתינוק לממש בהדרגה את התהליך ההתפתחותי האישי שלו."

שיהיה לכולנו חודש מרחשוון טוב ומבורך.

{

מקורות:

רבי מלונטיש, שלמה אפרים. (המאה ה-17). כלי יקר: בראשית. אוחזר מתוך http://www.ateret4u.com.

הרבנית מזרחי, י. (18.10.2012). לפרשת נח אלול ה'תשע"ג [שיעורים בדוא"ל למנויות "פרשה ואשה"]. אוחזר מתוך http://www.parasha.org/.

הרבנית מזרחי, י. (18.9.2014). לפרשת ניצבים-וילך וראש השנה אלול ה'תשע"ד [שיעורים בדוא"ל למנויות "פרשה ואשה"]. אוחזר מתוך http://www.parasha.org/.

מכון אור החסידות (ה'תשע"ו) שיחת היום, עמ' 27-26, ע"פ ליקוטי שיחות, הרבי מלובביץ' ח"ח  עמ' 55 ואילך, כפר חב"ד, מכון אור החסידות.

אגמון, דוד. (אין תאריך). 'נח' אוחזר מתוך: http://www.mudaut.co.il/news/weekly.asp?Weekly_ID=1059.

הרב וולבה, ש. (ה'תשס"ט). שיעורי חומש. בראשית. (עמ' נו'). ירושלים: משפחת וולבה.

וויניקוט, ד.ו. (1953). אובייקטים של מעבר ותופעות מעבר, בתוך ר. קולקה (עורך), עמ' 43. תל אביב: עם עובד, 1986.

פלגי-הקר, ע. (2005). מאי-מהות לאימהות: בחיפוש אחר האם כסובייקט בפסיואנליזה ובפמיניזם, [גירסת אתר האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה] אוחזר מתוך http://www.israpsych.org/books/?p=2060  

[© Smadar Prager, CGP]

---

www.smadarprager.com

Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.

To schedule an appointment please contact at smadarprager@gmail.com or 917-513-1490.

---

[1]  בראשית ז' ט'

[2]  בראשית ו' כ' " שְׁנַ֧יִם מִכֹּ֛ל יָבֹ֥אוּ אֵלֶ֖יךָ" וגם בראשית ו' יט': "תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה" אבן עזרא: ומלת יבאו אליך - שהם יבואו מעצמם, ולא ייגע לבקש אותם...

[3]  מתוך השיר "נח" מאת יורם טהרלב, הולחן ע"י מתי כספי ובוצע ע"י שלישית שוקולד מנטה מסטיק בפסטיבל הזמר והפזמון ב-ה'תשל"ד (1974). השיר הגיע למקום החמישי.

[4]  בראשית ז' ב'

[5]  שם

[6] בראשית ו' ח'

[7] בבלי סנהדרין ק"ח ע"א

[8] שמות ל"ד, ט'

[9] במדבר י"א, יא'

[10] אסתר ב', יז.

[11] אסתר ב', טו.

[12] רש"י בראית ז' ד': כי לימים עוד שבעה: אלו שבעת ימי אבלו 

[13]  בראשית ז' כג'

[14] אתכפיא היא המדריגה הראשונה בעבודה, וענינה הוא לכפות את היצר הרע להיות משועבד ליצר הטוב (חב"דפדיה)

[15] עפ"י כתובות סז ע"ב.

[16]  במקור:good enough mother  ובתרגומו לעברית, אם טובה-דיה, ובהשאלה הורה טוב-דיו.