בס"ד
והפעם:
הגיגים
מעוגנים על פרשת שמיני
תיקון
הזוגיות
בשבת נקרא את פרשת שְּׁמִינִ֔י[1].
פרשת
שְּׁמִינִ֔י עוסקת
בחנוכת המשכן. אחרי שבע ימי הכנה עמוסים, סוף כל סוף אפשר להתחיל לעבוד במשכן ממש.
ואז, שמחה מהולה בעצב: מות בני אהרון נדב ואביהו, ובעקבותיו דיני עבודת כוהנים
באבל, ודיני שתית אלכוהול לכוהנים,
ובסיומה, דיני מאכלות טהורים ושאינם טהורים, ודיני בע"ח טמאים.
{
פרשת שְּׁמִינִ֔י נקראת תמיד סמוך לפסח, לפניו,
או אחריו.
והסיפור מאוד
מעניין, קוראים לזה "חנוכת המשכן", כמו בחנוכייה, יש כאן סיפור של
שמונה.
שמונה, קנים, שבעה
ימים, ועוד אחד.
הרבי
מליובאוויטש
מסביר שחניכת המשכן היו שבעה ימים שבהם הקימו ופרקו את המשכן וביום השמיני הקימו
אותו שוב שלא על מנת לפרקו (קודם היציאה לנקודת המסע הבאה במדבר), אלא על מנת
להתחיל ולעבוד בו.
שבעה ימים מקימים
ומפרקים, ובעצם, רק ביום השמיני מתרחש משהו אחר. משהו מעל הטבע.
הפעם, המשכן עומד.
הפעם, אפשר להתחיל
לעבוד.
חנוכת המשכן מתחילה עוד בחומש שמות.
בפרשת תְּצַוֶּ֣ה[2] (שמות פרקים כח-כט), מסופר לנו שעבודת המשכן בוצעה על ידי
משה. ה' מצווה את משה על הקדשת הכהנים, על בגדיהם, ועל שבעת ימי המילואים בהם
הכהנים ילמדו את העבודה.
בחומש וַיִּקְרָא, בפרשת
צַ֤ו[3] (ויקרא פרק ח), מתואר הביצוע של שבעת ימי המילואים כפי
שנאמר בפרשת תְּצַוֶּ֣ה.
"וּמִפֶּ֩תַח֩
אֹ֨הֶל מוֹעֵ֜ד לֹ֤א תֵֽצְאוּ֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים עַ֚ד י֣וֹם מְלֹ֔את יְמֵ֖י
מִלֻּאֵיכֶ֑ם כִּ֚י שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים יְמַלֵּ֖א אֶת־יֶדְכֶֽם׃ כַּאֲשֶׁ֥ר
עָשָׂ֖ה בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה צִוָּ֧ה ה' לַעֲשֹׂ֖ת לְכַפֵּ֥ר עֲלֵיכֶֽם׃
וּפֶ֩תַח֩
אֹ֨הֶל מוֹעֵ֜ד תֵּשְׁב֨וּ יוֹמָ֤ם וָלַ֙יְלָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים וּשְׁמַרְתֶּ֛ם
אֶת־מִשְׁמֶ֥רֶת ה' וְלֹ֣א תָמ֑וּתוּ כִּי־כֵ֖ן צֻוֵּֽיתִי׃ וַיַּ֥עַשׂ אַהֲרֹ֖ן
וּבָנָ֑יו אֵ֚ת כׇּל־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה' בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃[4]"
בפרשה שלנו, פרשת שְּׁמִינִ֔י (ויקרא פרקים ט-י), אומר משה מסביר לאהרון, לבניו
של אהרון, ולזקני ישראל כיצד יש לנהוג ביום השמיני למילואים, ומתואר הביצוע:
"וַיִּשָּׂ֨א
אַהֲרֹ֧ן אֶת־יָדָ֛ו אֶל־הָעָ֖ם וַֽיְבָרְכֵ֑ם וַיֵּ֗רֶד מֵעֲשֹׂ֧ת הַֽחַטָּ֛את
וְהָעֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִֽים׃
וַיָּבֹ֨א
מֹשֶׁ֤ה וְאַהֲרֹן֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַיֵּ֣צְא֔וּ וַֽיְבָרְכ֖וּ אֶת־הָעָ֑ם
וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־ה' אֶל־כׇּל־הָעָֽם׃
וַתֵּ֤צֵא
אֵשׁ֙ מִלִּפְנֵ֣י ה' וַתֹּ֙אכַל֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ אֶת־הָעֹלָ֖ה
וְאֶת־הַחֲלָבִ֑ים וַיַּ֤רְא כׇּל־הָעָם֙ וַיָּרֹ֔נּוּ וַֽיִּפְּל֖וּ
עַל־פְּנֵיהֶֽם׃[5]"
בלשון ימינו המילה
מילואים משמעותה שירות בצבא, אך בלשון התורה המילה "מילואים" משמעותה
הימים בהם הוקדשו הכוהנים (אהרון ובניו) לקראת עבודתם במשכן. הם הוכשרו למלא
תפקיד. ולכן אלה ימי הכשרה למילוי תפקיד, ומכאן ימי מילואים.
חכמים אומרים[6], שימי המילואים התחילו
בכ"ג באדר ונסתיימו בראש חודש ניסן.
במשך שבעת ימי
המילואים הקים כל יום משה את המשכן ופרקו.
ואילו ביום השמיני הקימו ולא פרקו. בימי הכנה אלו הכין משה את אהרון ובניו
לקראת תפקידם ככוהנים.
במהלך שבעת הימים
משה רבנו ציווה את בני אהרון לרחוץ עצמם במים, ולאחר מכן הלבישם בבגדי הכהונה.
אמנם בני אהרון
וזרעם הם הממונים על עבודת המשכן, אך במשך שבעת
ימי המילואים משה רבנו הוא זה שעשה את כל העבודות ועבד בחלוק לבן. במשך
שבעת הימים צריכים היו הכוהנים לשהות בפתח אהל מועד (לא נכנסו), וכל העבודות היו
רק במזבח החיצון.
{
יש משמעות לכל
המספרים האלה שאנחנו מדברות עליהם.
המספר שמונה מסמל
ביהדות את מה שמעל הטבע.
ביום השמיני המשכן
נחנך, והוקדש, והתחילה עבודת הכוהנים בו.
המספר שבע, מסמל את
הקדושה שבתוך הטבע.
טבע, זה שש – כמו
קובייה.
צפון, דרום, מזרח,
מערב, למעלה, למטה.
ישנן שש תקופות
בשנה, קיץ וחורף, קור וחום, זרע וקציר.
השש הוא הירידה של
החיות האלוקית לעולם והתלבשותה בעולם, ולכן ישנם ששה סדרי משנה.
העולם נברא בתוך
גדרי הטבע – שישה ימי בריאה ויום אחד של מנוחה, סה"כ שבעה ימים, בהם העולם
מתנהל כסדרו.
ובתוך השש של
העולם, נמצא ה-7. נמצאת השבת. שמורה, ושומרת. אחוזה ואוחזת.
"כנשמה בתוך הגוף,
ובלשון ספר יצירה "היכל הקודש באמצע.[7]"
השבת הוא היום השביעי, סוכות ופסח
הם בני שבעת ימים. חג השבועות חל שבעה שבועות אחרי פסח, שנת השמיטה היא
השנה השביעית, היובל מגיע לאחר שבע שמיטות, ועוד.
הרבי
מליובאוויטש
מסביר, שהמספר 'שבע' מסמל את המחזוריות הטבעית של הבריאה.
"כך ברא הקב"ה
את העולם – בשישה ימי מעשה ואחריהם היום השביעי, החותם את "שבעת ימי הבנין.[8]" מחזור שלם של הטבע קשור
במספר 'שבע'."
כמו שראינו גם
בסיומה של הפרשה הקודמת, פרשת צַ֤ו[9], שבעת ימי המילואים שאחריהם
נחנכה עבודת המשכן:
"כִּ֚י שִׁבְעַ֣ת
יָמִ֔ים יְמַלֵּ֖א אֶת־יֶדְכֶֽם׃[10]" "וּפֶ֩תַח֩
אֹ֨הֶל מוֹעֵ֜ד תֵּשְׁב֨וּ יוֹמָ֤ם וָלַ֙יְלָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים[11]"
{
בשבועות אלה עם
ישראל סופר.
מה אנחנו בדיוק סופרים?
סופרים בקוצר רוח את הימים שנותרו לנו
לקבלת התורה.
סופרים את העומר🌾 קוראים לזה: ספירת העומר.
מה זה עומר?
בכלליות עומר היא מידה, כמו ק"ג
או פאונד. במקרה שלנו היא עשירית האיפה, שזה ב'עברית' כ-25 ליטרים.
בפסוק כתוב שהכהן היה מניף את העומר שש פעמים, לשש קצוות העולם: לארבע רוחות
השמיים[12]
ולמעלה ולמטה[13]:
"וְהֵנִיף אֶת-הָעֹמֶר לִפְנֵי ה', לִרְצֹנְכֶם; מִמָּחֳרַת, הַשַּׁבָּת,
יְנִיפֶנּוּ, הַכֹּהֵן. " מפרש הכתב והקבלה: "מעלה ומוריד מוליך ומביא לארבע רוחות
העולם. "
מה אומר שהיו לנו כוהנים חזקים מאוד. כי
זה מאוד לא פשוט גם להרים וגם להניף כזה משקל – ועוד לעשות את זה ארבע פעמים 😉
ובשביל מה בכלל
צריך לספור?
כי סופרים מה
שחשוב, לעומת מה שלא חשוב, שגם אומרים לו:
"לא
סופרים אותך!" לא בכלל, לא בפרט, ואפילו לא ממטר.
יש לספירה הזו
משמעות. משמעות רוחנית.
אנחנו סופרים
ספירות.
סופרים שבע
פעמים שבע שבין פסח לשבועות,
אנחנו עסוקים
במספר שבע, וגם ביום השביעי, בשבת.
יש קשר הדוק
בין המספר שבע ושבת.
מעבר להיותה
של השבת היום השביעי, אנחנו מצויים להדליק נר של שבת, לעשות קידוש
על היין, לאכול חלה, ולהדר את השולחן עם , בשר ודג.
וראו זה פלא:
כל הדברים האלה שאנחנו עושים בשבת: נר, יין, חלה, שולחן, בשר, דג – כולם, שבע
בגימטריה קטנה[14].
אין מקריות...
אין! הכל ה' רקם. הכל רק מה'. (אותיות מקרה).
{
המידות הם כינוי
בקבלה לשש הספירות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד.
שש ספירות אלו הם
ספירות של רגשות וקשורות אל הלב.
כל מידה, היא
תכונה, אפיון, אנושי כלשהו.
והשם, מידה, מתאים
לה כל-כך יפה ומדוייק.
כי זה לא הדבר עצמו
שהוא טוב או רע, נכון או לא נכון, אלא המינון שלו.
המידה.
בכללות נחלקים עשר
הספירות לשני חלקים עיקריים: מוחין: שכל, ומידות: רגשות.
ספירות המוחין, ספירות
חב"ד: חכמה, בינה דעת,
הם הקליטה והקבלה,
וספירות המידות: חסד,
גבורה, נצח, הוד, יסוד, מלכות הם ההרגשה וההשפעה.
ספירות המוחין
קשורות אל המוח, לעומת ספירות המידות הקשורים אל הלב.
הספירות הם האופן
שבא הקב"ה לידי ביטוי בעולם שלנו.
הספירות הם כנגד
אות וא"ו (6) שבשם הוי"ה, שענינו הוא המשכה.
מה בדיוק הן
מושכות?
על בריאת העולם
מסופר, "שֵׁשֶׁת יָמִים
עָשָׂה ה'[15]"
בזוהר מבואר זה שלא
כתוב "בששת ימים" (שמשמעותה במשך זמן של ששת
ימים)
מפני ש"ששת ימים"
הכוונה לשש ספירות
שנקראים "יומין"
שעל ידם דווקא "עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ."
"בְּרֵאשִׁית
בָּרָא אֱלֹקים[16]" ובמדרש חז"ל "בראשית
ברא-שית" (שית בארמית = שש)
כלומר שתחילת בריאת
העולם התחילה על
ידי התהוות השש ספירות.
העולם נברא בתוך
גדרי הטבע – שישה ימי בריאה ויום אחד של מנוחה,
סה"כ שבעה
ימים, בהם העולם מתנהל כסדרו.
וביום השמיני?
ביום השמיני אנחנו
מעל לטבע, אנחנו במקום שנמצא מחוץ לגדרות העולם הטבעי שאותו אנחנו מכירים.
אם משכיבים את
הסיפרה שמונה על הצד, מקבלים סימן של אינסוף ∞.
כתוב: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם
הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת
תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ
חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לה'.[17]"
המנחה החדשה, היא בשבועות, שבה היו
מביאים מנחה מהיבול החדש.
כל מה שנקצר, או תבואה שגובהה לא עלה
על שליש מגובהה המלא, נחשב ישן. הרי זה "קמח ישן".
ואילו כל השאר הרי הוא נחשב חדש,
ואסור לאוכלו עד אחרי הפסח הבא[18].
הרב יובל הכן
אשרוב מלמד
אותנו שיש הרבה משמעויות בספירה הזאת.
אלה ימים שהם ימי
דין,
אבלות,
קטנות.
האבל הוא על תלמידי
רבי עקיבא שבימים האלה בין פסח לל"ג בעומר נפטרו עשרים וארבעה אלף
מהם.
מדובר על שבע מאות
הלוויות ביום.
מדובר בתנאים, זו
עוצמה רוחנית אדירה שאבדה לעם ישראל ואנו בוכים את הבכייה.
כתוב שמתו כי לא
נהגו כבוד זה בזה.
מוסבר שכל עניין
המגיפה קשור לתיקונים עליונים מאוד.
כי רבי עקיבא
היה גלגול של נשיא
שבט שמעון, זימרי בן סלוא, שחטא עם כזבי בת צור, האשה המדיינית.
ויחד עם זימרי בן
סלוא חטאו עשרים וארבע אלף אנשים משבט שמעון,
והגלגול שלהם זה
רבי עקיבא ועשרים וארבעה אלף תלמידים שלו.
יש פירוש שאומר שהם
היו בדרגה כזאת גבוהה, התלמידים האלה,
שכל אחד ידע את
הגלגולים הקודמים של החברותא שלו,
ידע בדיוק מה הוא
עשה באותו זמן במדבר,
ובגלל זה לא יכלו
לנהוג כבוד זה בזה,
ובגלל חוסר הכבוד
הזה מתו.
עקב כך בימים אלה
נוהגים בדיני אבלות,
לא מסתפרים,
לא קונים בגדים
חדשים,
לא מברכים
'שהחיינו', יש הרבה דינים. הרבה אנרגיה קשה. כמו בתקופה של חצי תמוז ואב, שממעטים
בשמחה[19].
{
תחשבו על זה, על
עניין הכבוד. על זה שחוסר כבוד יכול להמית.
יושבים אצלי בחדר
על הספה זוגות שכל מה שהם רוצים זה קצת כבוד מבני הזוג שלהם.
"למי למי יש
יותר כבוד...?[20]"
הם רוצים להרגיש שמכבדים
אותם, את מי שהם, את מה שהם עושים, מה שהם משקיעים.
הם רוצים להרגיש
מוערכים.
וכל אחד כואב בפינה
שלו את תחושת חוסר המוערכות של עצמו, ובמקום להתקרב, ולבקש,
מתקרבנים,
ומתרחקים.
ויש כאלה שהולכים
גם לרעות בשדות אחרים.
ששם זה הכל חדש,
ולכן מוערך.
הם לא מבינים
שבסופה של הפסאדו התחדשות, מחכה בדיוק אותה תחושת בדידות.
של תחושת חוסר
מוערכות, של רעב לכבוד.
החוסר כבוד הזה
ממית אותנו מבפנים.
{
מצד שני אנחנו בזמן
של בניין.
אלה ימים של טהרה
ובניית הקומה הרוחנית של האדם.
השיא של הבניין הוא
השגת החירות,
שאדם מגיע לחופש
מוחלט מכל המייצרים.
יש את המייצרים
הגדולים - שזה יציאת מצרים,
ויש את המייצרים
הקטנים, בדרך לחירות האמיתית, שהם המעצורים, ומקומות הצרים שבתוכנו.
ובשבילה, בשביל
החירות, - צריך לעבור דרך ארבעים ותשעה שערים.
ארבעים ותשעה ימים
של ספירת העומר.
אדם צריך לעבור
ארבעים ותשעה מהלכים בנפש
הקשורים לשבע
ספירות תחתונות, ובכל אחת יש את כל השבע,
וביחד זה ארבעים
ותשע, אלה כל כוחות הנפש של האדם.
ברובד של תיקון
המידות, אדם הולך ומתגבר וקונה לעצמו מידות חדשות.
והשיא - חירות
מוחלטת, להיות בן חורין.
החירות האמיתית
זה שער החמישים.
לכן ביובל, שהוא
אחת לחמישים שנה, הוא הזמן שבו כל העבדים יוצאים לחירות.
היציאה ממצרים היא
השלב הראשון בדרך לחירות אמיתית.
בדר"כ שיוצאים
ממקום כלשהו והולכים למקום אחר, אפשר תמיד לחזור בחזרה אם במקרה טעינו בדרך. אבל
הדרך בחזרה ממצרים, היא חזרה למצרים.
חזרה למקום הכי
נמוך בעולם מבחינה רוחנית.
או להגיע למצרים
אחר.
מה זה מצרים אחר?
זה מקום אחר שבו אני עבד, או שפחה.
זה אולי לא נראה
כמו מצרים, אבל אם אני שפחה, אז אני במצרים.
אני במקום צר
ולוחץ, ומלחיץ, שלא מאפשר לי תזוזה.
זה לא רק תזוזה של
הגוף, זו בעיקר, התנועה של הנפש שנכבלת, ונאסרת.
{
אם אני עובדת במקום
עבודה שבו לא מכבדים את העובדה שיש לי גם חיים, ושאני עובדת כדי לחיות, ולא חיה
כדי לעבוד – אז אני שפחה.
אם אני צריכה להיות
בעבודה לפני הבוס, שנופל מהמיטה עם הזריחה, או אולי בכלל לא ישן, או ישן על הספה
במשרד שלו,
ולצאת חזרה הביתה
רק כשהבוס שלי חושב שמותר לי לצאת...
אז אני שפחה.
ואם אתם חושבים
שאני מגזימה אז תדעו לכם שאני לא.
כשהגענו לגור כאן,
לפני כ-17 שנים, בעלי עבד במקום עבודה שבו הכריחו אותו לעבוד גם בשבתות ובחגים –
אחרת יפטרו אותו.
וכשאתה על ויזה,
ואתה חדש במקום, ואתה חי על הדולר, מתלוש משכורת אחד לשני בצימצום גדול, וצריך
לפרנס בית, אז אתה עובד. ואם המקום עבודה שלך דורש, אז גם בשבתות ובחגים.
ואני עבדתי אז
במקום עבודה שממש לא אכפת היה שם שיש לי שלושה ילדים להוציא בבוקר לבי"ס, או
להחזיר מבי"ס אחה"צ. הייתי חייבת להחתים כרטיס ב-9 בבוקר, במנהטן. ועיקמו
לי את האף כשיצאתי ב-3 לתפוס שלוש רכבות בחזרה הביתה.
וגם בשעות שלא
הייתי פיזית במקום העבודה ציפו ממני להיות זמינה בטלפון.
כאילו אין לי חיים.
זו עבדות.
כי זה לא רק הגוף
שהולך וחוזר ל.. ומ... העבודה – הנפש נהיית משועבדת, מפוחדת, חוששת.
אין אויר בפנים.
זה חנוק.
זה קלסטרופובי.
זה ממית.
{
העניין ביציאת
מצרים שלנו הוא ההליכה לקראת הר סיני שם מקבלים את התורה.
כלומר המהלך הזה
מיציאת מצרים עד מתן תורה הוא מהלך בנפש שכל אדם חייב לעבור אותו,
כל אחד לפי הדרגה
שלו, כפי יכולתו להשיג את הדברים ולהבין אותם.
בסופו של דבר כל
אחד מקבל את התורה, כפי הדרגה שהגיע אליה.
לפני הר סיני
עומדים אנשים פשוטים ועומד משה רבנו,
וכולם צריכים לעבור
את מעמד הר סיני. זה תהליך.
מצד אחד יש יציאת
מצרים,
מצד שני מתן תורה
וביניהם ארבעים
ותשע מדרגות שחייבים לעבור
על מנת להגיע למעמד
הנפלא הזה של חירות,
חירות ממלאך המוות,
חירות מכל המייצרים המגבילים על הנפש.
כשמשה רבנו
הוריד את לוחות הברית הוא הוריד יחד איתם – חירות.
אפשרות לכל יהודי
בעם ישראל להגיע
לחירות.
והעניין של הארבעים
ותשע מדרגות זה להשתחרר מההגבלות,
כל יום מהגבלה
אחרת,
ממידה אחרת, שכובלת
את הנפש של האדם.
כאשר אדם מצליח
להתבונן ולשלוט באותה מידה נקרא שהוא
כבר השתחרר ממנה,
הוא כבר האדון של
אותה מידה.
אבל כל עוד שהדבר
שולט בו - הוא בבית סוהר וזה, המצרים שלו.
יש כאלה שהם במצרים
של הגבורה ויש כאלה שהם במצרים של החסד, מצרים של
רחמים - וכל אחד
צריך לדעת את העבודה. זה נקרא 'ספירת העומר'.
וכתוב שהוא העיקר
והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים,
כדי שיקבלו את
התורה בסיני ויקיימוה.
כמו שאמר ה' יתברך
למשה: "וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ
בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹקִים עַל הָהָר
הַזֶּה.[21]"
בשביל זה נגאלים.
הרי בשביל מה
צריך גאולה?
לכל אחד יש את
הבעיות שלו,
את המצרים שלו,
והוא רוצה להשתחרר
מזה - אבל בשביל מה?
יש רק סיבה אחת
לגאולה.
זה לא בשביל לצאת
מבעיות כאלה ולהיכנס לבעיות אחרות.
אלא הסיבה ליציאה
ממצרים היא קבלת התורה.
אם לא, אז זה לא
זה.
יש כאלה - משנים
סגנון בחיים, מקום בחיים, משנים בן זוג, כל מיני דברים,
חושבים שיצאו
ממצרים.
אבל אין זו
גאולה אמיתית אם אין בסופה דביקות בחירות אמיתית.
חירות אמיתית זה
תורה.
למרות שהמח עוד לא
תופס - את זה ולוקח הרבה זמן לתפוס שתורה זה חירות.
בלי תורה אין חירות
בכלל.
לכן אומר
הקב"ה למשה: ' וְזֶה
לְּךָ הָאוֹת שאני הוצאתי אתכם'.
הרי אפשר לצאת מכל
מיני סיבות אבל האות (הסימן) היא: שאני הוצאתי אתכם!
כדי שתבואו לעבוד
את האלוקים על ההר כדי לקבל תורה.
זה אות שהגאולה היא
מאת ה'.
כל גאולה אחרת, או
מה שנראה לך גאולה - זה לא מאתו יתברך.
גאולה אמיתית שמעלה
את האדם זה "תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹקִים עַל הָהָר הַזֶּה."
לכן, מיום שני של
הפסח, עד יום נתינת התורה,
האדם סופר מתי יגיע
אותו יום של נתינת התורה
כדי להראות בנפשנו
את החפץ הגדול,
כמה אנחנו
משתוקקים כבר להגיע למעלה הגדולה הזאת,
כמו עבד שמחכה מתי
יגיע הרגע שבו יצא לחרות.
עבודה של בניין היא
לא עבודה קלה.
כל הזמן צריך
להשגיח.
כי במכה אחת
הורסים עבודה של עשר שנים.
אבל לבנות קשה.
כדי לבנות צריך
בדיקה יומיומית – כמו אישה בנידתה -- ביחוד בארבעים ותשע יום האלה.
אלה ימים טהורים.
כמו שתינוק נולד
והוא לא יכול להשגיח על עצמו, כך צריך אדם לפקח על עצמו,
התבוננות.
והעבודה היא טהרת
המידות - ולכן השוו את זה לאשה שמיטהרת.
חג שבועות הוא יום
כניסת הכלה לחופה. היא טהורה.
ביום החמישים שהוא
בעצם הסוף של השבעה ימים שלה, אז אנחנו נכנסים לחופה,
זה כל המהות של חג
שבועות, שאז מתחיל שפע חדש בעולם.
בימים האלה אדם
צריך לפקח על עצמו,
על המחשבות שלו,
על ההתנהגות שלו,
על הדיבורים,
שיהיה הכל נקי,
לא לשון הרע או
רכילות אלא מידות טובות.
יש הזדמנות אחרי
יציאת מצרים לשנות את המהלך הכללי ולבנות בנין חדש,
קומה חדשה,
לכן אלה ימים של
קטנות, כי רק נולדנו והכל עדין, רגיש,
יש הרבה שינויים
בימים האלה.
אבל מצד שני כל יום
מוסיפים, כל יום הבניין הולך וגדל עד שמגיעים לשער החמישים, לשיא.
הרבה ניסיונות
באים, אבל הכיוון הוא שהולכים לקראת בניין חדש ואלה לא סתם מילים.
הגוף של האדם נשאר
אותו גוף
אבל בנפש,
כל הימים הקדושים
האלה זו הזדמנות לשנות את הראש ולהגיע לעבודה חדשה.
זה לא דבר קל – אבל
זה אפשרי.
שבעה שלבים יש
בבניית כלי.
שבע דרגות.
כמו התינוק שעובר
ברית מילה ביום השמיני, אחרי שעברו עליו שבעה ימים.
שבעה ימים בשבוע
כדי לבנות כלי שלם,
"וַיְכַל אֱלֹקִים ..." - וַיְכַל - אותיות כלי,
כלומר המלכות נבנתה
ומכילה את כל האור.
אז יש בניין כלים,
וכל יום מקבלים
הארה לכלים חדשים,
אורות חדשים
בכלים חדשים,
מזה נבנית הקומה של האדם.
וזה לוקח שבע שבתות
של ספירה, יום אחרי יום.
{
ליל הסדר היתה הארה גדולה מאוד שהאירה את
כל הקומה (של האדם) בפסח,
היה צורך בהארה
הגדולה של ליל הסדר כדי להוציא את הכלים (אנחנו) מתוך הטומאה של מצרים,
רק ההארה הזאת
מסוגלת להוציא אותנו החוצה,
לתת לנו מדרגה
גבוהה מאוד של גדלות עצומה.
ואחרי יציאת מצרים?
כתוב שביום השני
כבר מסתלקים כל האורות האלה, כל האורות של ליל הסדר מסתלקים אחרי היציאה, ולכן זה
הזמן לעבוד על זה ארבעים ותשעה ימים,
להשיג את אותה דרגה שקיבלנו בליל הסדר,
אבל עכשיו בקביעות.
ככה זה בעולמות;
כל דבר שמגיע
בלי יגיעה הוא לא אמיתי, לא יכול להישאר בכלים אלא הוא מסתלק,
ובכדי שהדבר יישאר
אצלנו בקביעות - לכל השנה,
צריך שאנחנו נעבוד
על זה יום אחרי יום, וביום החמישים, שבועות,
משיגים את האורות
הגדולים שוב פעם - אבל בקביעות.
זה נקרא מתן
תורה, שכל אחד ואחד מישראל יהיה לו תורה.
אין קבלת אור
בלי הכנת כלים.
הכנת כלים - זה
העניין של ספירת העומר.
לאדם יכול שיהיו
מוחין גדולים בראש -- אבל
אם הוא לא מוריד
אותם לתוך הגוף, לא הושלמה העבודה.
אין לאור דרך
להיכנס.
'ספירת דעת' זו
החולייה המקשרת בין האורות של הראש - חכמה ובינה,
לבין חג"ת
נה"י: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד,
שהן המידות
(תכונות).
האפשרות שלנו לקשר
רוחני שמעלה את כל המציאות שלנו למדרגה רוחנית - זה דעת.
חכמה ובינה זה
המוחין, ההשכלה, הידיעות, הדעת זה מה שמחבר את זה לגוף ונותן לכל הקומה
את האפשרות לקבל את
האור הזה.
כל אחד נולד עם
הטבע שלו,
אחד נוטה יותר
לחסד, אחד יותר לגבורות, אחד לשפלות וענווה.
כל אחד יש לו את
המידות הטבעיות שלו,
אבל לכל אדם יש
אפשרות - ולא רק אפשרות אלא חובה,
לפתח את הדעת, ולשעבד
את המידות לדעת דקדושה.
אדם למשל יודע בשכל
שלא טוב לכעוס,
אסור לכעוס,
אסור להגיד לשון
הרע,
לא טוב לגזול
אבל מה ימנע מהיד שלו לקחת ברגע שיש לו פיתוי?
מה ימנע אותו
מלהתרגז ולכעוס, ללבות את האש?
הדעת.
הדעת זה המוחין
שיורדים ומשתיקים את הלב.
זה השכל שיורד דרך
הצוואר, המיצר, מצרים, פרעה בעורף (אותן אותיות) ומשליט את ההבנה, על הרגשות.
בן חורין אמיתי זה
אחד שהדעת שלו היא של קדושה והוא שולט באיברים.
זה לא שהאיברים
שולטים בו,
הלב רוצה את זה
והכבד רוצה את זה
והוא משעבד את המוח
שלו לאברים.
אדם צריך ללמוד
איך לשלוט ברגשות,
במידות,
שכל דבר יהיה
במקומו.
כי אם מידה מסוימת
הולכת למקום לא נכון היא -- מזיקה.
חסד הוא דבר טוב
מאוד.
אבל אם לא יודעים
לעשות את ההבחנה איפה כן לתת ואיפה אסור לתת זה גם יכול להרוג.
לא תיתן לצמח מים,
הוא ימות, חייב מים, חסד,
אם תיתן לו הרבה גם
ימות.
מה המידה
הנכונה? זה הדעת דקדושה.
לחסד יש גבול,
הגבורה היא עם חסד,
האש עם מים והמים
עם אש.
אדם באופן טבעי, עם
שכל אנושי רגיל לא יכול להגיע לזה,
לא יכול לדעת את
הקו האמצעי.
העניין של עבודת
המידות זה לחבר את הדעת -*עם המידות, עם האברים.
משה רבנו נקרא דעת
ופרעה נקרא דעת,
זה מצד הקדושה וזה
מצד הטומאה.
שני כוחות שנלחמים
באדם,
פרעה זה מצד
ההפקרות; כל מידה היא טובה, הכל טוב והכל נכון,
תעשה מה שבא לך,
איך שבא לך, פרוע.
משה - דעת דקדושה,
לכל דבר יש את המקום שלו, את הזמן שלו,
את המידה שלו, זה תורה.
התיקון שבספירת
העומר זה לחבר את הדעת של קדושה.
בכל יום ויום
יורדים ומושפעים חסדים וגבורות מהדעת אל המידות התחתונות, חסד, גבורה, תפארת, נצח,
הוד, יסוד, מלכות.
כאשר אדם מסיים
ספירת העומר הוא אדם מתוקן, שלם, שהמידות שלו בשליטה.
יודע בדיוק מה קו
אמצעי ומה זה - דעת דקדושה.
אין ציווי בתורה על
מידות, התורה לא מצווה 'לא תכעס', למה?
כי המצווה מושכת
אור, והמידה מכינה
כלי.
אם תמשוך אור תקיים
מצווה
אבל המידות
מקולקלות אין לזה איפה להיות, אז מה עשית? שום דבר.
ההפך, עשית נזק.
לכן אמרו חז"ל
"דֶּרֶךְ אֶרֶץ קָדְמָה לַתּוֹרָה."
תורה זה אור.
דרך ארץ זה תיקון
המידות.
ההתנהגות שלך, איך
אתה מדבר עם האשה (או את עם הבעל),
איך את/ה מתנהג/ת
עם הילדים,
איך את/ה בחברה,
מה המחשבות שיש לך
על יהודי אחר?
זה נקרא תיקון
הקומה.
אם יש את זה אז כל
מילה של תורה שאומרים
היא אור עצום.
ספירת העומר זה
הזמן של התבוננות במידות אחת אחרי השנייה, זה העיקר של היהודי.
אם אין מידות
אין כלום
כי אין כלי.
כמו שאדם הולך לנהר
עם דלי מנוקב חורים, מה יוכל להביא הביתה? אוויר, לא מים.
תורה זה אור,
תורה צריכה להיכנס
בלב טהור,
אבל אם אין את הלב
הזה היא לא תכנס,
כמה שהמידות יותר
מתוקנות, הלב מתרחב, כמו בית מלא אהבה, ככה לתורה יש יותר מקום.
היא נכנסת יותר.
{
שבוע אחרי יציאת
מצרים,
עייפים, רצוצים,
הולכים במדבר, עומדים לפני הים, פרעה עומד מאחור.
מה עושים?
התחיל וויכוח.
ארבע כיתות היו על
הים, כל אחת הציעה הצעות.
מה אומר ה' למשה
רבנו?
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ.[22]"
הניסיון הזה מכיל
בתוכו את הניסיונות שהאדם עובר בחיים,
יש לימוד שלם איך
אדם פותר התמודדויות של עולם הזה.
ה' אמר למשה תגיד
להם שיכנסו למים,
רואים את הים,
יודעים שאם נכנסים טובעים -- אבל צריך להיכנס לים.
יש רגעים שאדם
מרגיש שהוא הולך למות.
פרעה מאחור, הים מלפנים.
כל זה רמזים של
"תשובה".
פרעה זה מה שעזבנו
בעבר שלנו, לפני שחזרנו בתשובה.
לחזור בתשובה זה כל
יום, פרעה שלא עוזב, לא נותן לנו לצאת בקלות.
הים זה סמל
לכיסויים, להסתרות,
כל החיים נסתרים
בתוך המים. העולם הזה נמשל לים והעולם הבא נמשל ליבשה.
יבשה זה אומר
שהחיים גלויים, אין הסתרה.
מצד אחד יצר הרע
רודף מצד שני העולם הזה.
ככה עומד האדם שהוא
ב"תשובה", כשהוא רוצה ללכת למתן תורה הוא צריך לעבור את הים הזה.
כלומר, חייב
לעבור את הניסיונות של העולם הזה.
אז אומרים למשה איך
נעבור?
אומר: תלכו!
נחשון בן עמינדב
שמע 'תלכו' לא מחכה רגע אחד,
נכנס למים עם כל
הבגדים ועם כל המשא.
משה אמר ללכת, לא חושבים פעמיים, הולכים.
כשהמים הגיעו לו עד
האף – נחצה הים.
זה הניסיון, לחתוך
את הים. הוא לא הפסיק ללכת אפילו שנראה היה שאין תקווה.
ואז הגיעה הסייעתא
דשמיא (עזרה משמיים(.
יש עניין של ביטול
היש של היהודי,
להתבטל לדעת חכמים,
חכמי התורה כמובן.
ביטול הדעת.
אמרו לי לעשות משהו
אבל אני חושב משהו אחר,
אז האדם הגאוותן -
אם הוא לא מבין לא עושה.
אבל הסוד הוא
שמי שמתבטל לדעת דקדושה,
כלומר משתמש עם
החסד שבו כמו שהדעת אומרת,
כמו שהתורה אומרת
ועם הגבורה שבו
כמו שהדעת אומרת
וכן הלאה
אז זה אחד שזוכה
שהכל נפתח,
אם הביטול שלו
גמור.
כמו שהולכים לרופא
והוא נותן הבחנה ונותן לך תרופות
אתה לא מבין תמיד
מה בדיוק האבחנה
אבל אתה לוקח, למה?
כי השפלת את דעתך
מתחת לדעתו.
זו לא השפלה של
עלבון
אלא השפלה מצד זה
שאתה יודע שבשביל לעשות מה שהוא אומר ולהפיק מזה תועלת
אני צריך להאמין בו.
אם אני לוקח את מה
שהוא אומר לי ולא מאמין בו זה לא יעזור.
זה לא מדוייק
לחלוטין, כי יש דבר כזה שנקרא אפקט פלסיבו שעובד לעיתים עד ל-30%. כלומר, גם
לכשליש מקבוצת הביקורת שקיבלה סוכרזית במקום אופטלגין, עבר הכאב ראש.
אבל לצורך הענין,
כדי להבין את ענין ביטול הדעת.
כאשר הים נחצה
כתוב: "וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם[23]."
הלכו והמים חומה,
אז אומרים: בשביל
מה צריך שהקב"ה יעשה נס כזה?
יכול היה לייבש את
הים לכמה שעות ושילכו.
אלא שהכל רמזים.
זה לא סתם
שהקב"ה עושה נס בתוך נס, הוא לא מוסיף על הנס סתם,
אלא להגיד לך שאם
אתה עושה מצוות השם בלי שאלות,
אותם מים שחשבת
שאתה תטבע בהם, נהפכים לך למגן,
עוזרים לך ללכת
ביבשה, מגינים עליך מימין ומשמאל.
{
מה זה אומר וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם?
זה אומר שבני ישראל
הולכים במקום יבש, ובטוח, רק בגלל שהמים,
מה שעמד להטביע
אותם קודם לכן,
עומד כרגע כחומה
שימנם ומשמאלם.
מה יש בצד ימין?
החסד, מידתו של אברהם אבינו, הוא כנגד
מידת האהבה.
ומה יש בצד שמאל?
הגבורה, מידתו של יצחק – כנגד מידת
היראה.
זוהי זוגיות נכונה.
חסד מימין וגבורה
משמאל.
חסד - עניין של השפעה, נתינה.
אם החסד לא במקום
הנכון או במידה הנכונה זה גורם לנזק.
המידה של חסד נקראת
גבורה שבחסד, מידת הדין שבחסד.
כמו שאבא אוהב את
הבן שלו הוא
מעניק לו את הכל
אבל לפעמים בגלל
שהוא חושש לבריאות שלו
הוא מונע ממנו כל
מיני דברים ואז זה גבורה שבחסד.
הקליפה של ימין, של החסד,
נקרא ניאוף,
ישמעאל.
כלומר, ניאוף
זה גם חסד אבל לא במקום הנכון.
בעולם המודרני לא
מבינים את העניינים האלה ש
בחסד צריך גבול,
אז נותנים איפה שבא
להם,
איפה שנוח להם
וזה נהפך לקליפה כי
מתפשט מעבר לגבול שלו לכן צריך לדעת עד לאיפה לתת,
להציב את הגבול.
איך תדע איפה לתת
ואיפה לא לתת? זה דעת.
יש הרבה שלא יודעים
לתת מחמאות לבן הזוג שלהם וממש הורסים את הבית שלהם.
למה לא להגיד תודה?
זו החכמה עצמה, אבל
הסייג זה -- אל תדבר יותר מדי.
החירות זה להיות מסוגל לעשות מה שנכון,
להגיד לא כשצריך,
ולהגיד כן כשצריך.
זה הקו ימין-חסד.
גבורה – ההפך
מהחסד.
גבורה זה עצירה,
דין, התגברות,
מידתו של יצחק -
אותיות קץ חי, קץ לחיים,
גבול לשפע.
חסד של גבורה זה
לעשות פעולה של גבורה אבל בגלל אהבה.
הגבורה של חסד
זה לתת,
אבל עם גבול.
כמו שאני נותן לילד
ממתקים אבל לא עד אין סוף. לעצור באיזה שהוא שלב.
הפעולה של חסד של
גבורה זה להעניש את הילד אבל מתוך אהבה,
זה ההבדל הגדול,
לכן צריך את שתי המידות.
התפארת - זו המידה השלישית, האמצעית,
שבין ימין לשמאל, נקרא גם רחמים וגם אמת.
רחמים זה שילוב של חסד וגבורה. זה
נקרא שילוב של גוונים.
לתפארת יש הרבה
גוונים שמשתלבים ביחד, יעקב וישראל זה תמיד חיבור של שני הפכים.
יעקב הוא הבכיר
שבאבות כי הוא מחבר את החסד והגבורה בתוכו.
רחמים זה כשגבורה
והשפעה מתחברים.
ברחמים יש צמיחה.
זו הצמיחה של
הזוגיות האופטימלית – כשקו הימין וקו השמאל מאוזנים.
שיש נתינה – אבל
במידה.
יש גבולות, והגבלות
- וגם הם במידה.
ואז הקשר אמיתי,
ואז עטופים ברחמים.
{
הסוד של עם ישראל
זה: "נַעֲשֶׂה
וְנִשְׁמָע[24]"
לעשות משהו בלי
להבין אותו בשכל.
בעולם המודרני,
כביכול,
לעשות משהו בלי
להבין אותו על בוריו זה שייך לפעם,
היום ההיגיון צריך
לשלוט. צריכים להבין כל דבר,
מתרצים בשכל כל דבר
למרות ששום דבר לא מתורץ באמת.
המעלה של היהודי
שיכול לעקוף את השכל.
יכול להגיד "נַעֲשֶׂה
וְנִשְׁמָע" ואז
כל השערים נפתחים.
התנאי הבסיסי לתיקון
המידות זה לשמוע לדעת דקדושה.
כי אם אדם רוצה
לעבוד על המידות בלי דעת דקדושה
זה כמו כל האלה
ש"עובדים" על עצמם.
מנסה לעבוד על עצמו
אבל אין לו דעת דקדושה
אז הוא מנסה לפי
הדעת שלו,
עובד על הכעס ואז
הוא כועס וכועס למה כעסתי וכו',
ומסתבך - ונהיה אגו
רוחני גדול שאחרי זה
צריך שנים של עבודה
כדי לתקן ולרפא מה שהוא עשה באמצעות הדעת שלו.
שינוי אמיתי לא
יכול להיות בלי הארה מלמעלה.
{
הימים האלה נותנים
לנו מתנה של דעת , וידע, והארה, והבנה, של עבודה פנימית
אישית
וגם, זוגית.
שנינו ביחד, וכל
אחד לחוד.
כמו המים, שהם חומה
מימנם ומשמאלם – מגינים, חזקים , יציבים, שומרים.
כל אחד יודע את
מקומו, את תפקידו – ואז יש הרמוניה.
מה היה קורה אם כל
כלי בפילהרמונית היה מנגן מה שבא לו... מתי שבא לו?
הרי זו היתה
קקפוניה מושלמת.
ימי ספירת העומר
נותנים לנו שוב הצצה אל תוך העומק המופלא של התורה שלנו,
של המקורות שלנו,
של הכלים שמעל
לטבע, ומעל לזמן, שניתנו לנו, מתנה,
והם כאן,
שרק נשתמש בהם
בתבונה.
{
שבע[25]
שבע השנים הרעות
השאירו גוון של
תקווה מתמשכת
שבע פנים לאמת
וכל אחת מתפשטת
לעוד
כמה ימים יעברו
עד שבוע חדש ייכנס
פה
וכמה הטבע מוגבל
ואם בכלל יש פה סוף
שבע לא נוגע
במעבר של הזמן
רגע הוא פוגע
ומשאיר בי סימן
שבע זה הרגע
לו חיכינו כבר מזמן
פעם הוא יגיע
גם לכאן
קסם שיש באוויר
ריח של נס בדרכו של
הטבע
שיר מגלה את חייו
טעם של סתיו
בדרכו אל השבע
כמה שנים נחכה
עד שהגשם יחזור
לארצינו
ולמה צריך שאלה
אם יש תשובה
הוא כבר בא
{
בשם
כל ישראל השיעור מוקדש לזכות המצפים לזרע בר קיימא
גל
יצחק בן סמדר וניקול מרים בת שרה
ולזכות המצפים לזיווג הגון בר קיימא משורש נשמתם
ישראל בן חיה, רבקה בת חיה, דנדן דוד בן סמדר, בר אליעזר בן סמדר
ולהבדיל להחלמה מהירה
ורפואה שלימה ובריאות טובה גוף ונפש של אמיליה בת אסתר, ורד בת תקוה, טובה מרים בת
רבקה יונה, שאהלה שולה בת זינת, ופזית בת נעמי בתוך שאר חולי עמו ישראל
{
לעילוי
נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר
ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
פרויקט שיעורי יַהֲדוּת וְהוֹרוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.
{
מקורות נוספים:[26]
הרב
הכהן אשרוב, י. (אין תאריך). לגדול רוחנית – סוד ספירת העומר. אוחזר מתוך
https://www.besodh.com/לגדול-רוחנית-סוד-ספירת-העומר
הרב
הכהן אשרוב, י. (התשע"ד). פרשת בהעלותך. אוחזר מתוך: http://www.besodh.com/פרשת-בהעלותך
ברוד, מ. (עורך). (תשס"ז). שולחן שבת שיחות
ורעיונות לפרשיות השבוע מעובדים מתוך אוצר שיחותיו של הרבי מליובאוויטש. פרשת שמיני:
יסוד הכל – קבלת עול. עמ' 207-206. עפ"י ליקוטי שיחות כרך א', עמ' 227.
ישראל: מכון ליובאוויטש.
הרב גולדשמיד, יצחק. שיעורים שבועיים בחסידות עם הרב
איציק גולדשמיד, שליח הרבי בוואלי סטרים, ניו-יורק.
הרב
גינזבורג, יצחק. (פלאי, יוסף. עורך). (תשע"ד 2014). הממד הפנימי. פרשת השבוע
לאור הקבלה והחסידות. כפר חב"ד: הוצאת גַּל עֵינַי.
חב"דפדיה. אוחזר
מתוך http://chabadpedia.co.il/
מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך http://mg.alhatorah.org/
[1] פרשת
שְּׁמִינִ֔י: ויקרא ט' א' -- יא' מז' (3/10)
[2] פרשת תְּצַוֶּ֣ה: שמות כז' כ' - ל' י' (8/11
; 101 פסוקים)
[3] פרשת
צַ֤ו: (שבת הגדול) ויקרא ו' א' - ח' לו' (2/10 ; 97 פסוקים)
[4] ויקרא ח'
לג'-לו'
[5] ויקרא ט' כב'-כד'
[6] סדר
עולם רבא (מיוחס להתנא* האלקי רבי יוסי בן חלפתא זי"ע), פרק ז':
""וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן
בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד. וְשַׂמְתָּ שָׁם וגו'
וְהֵבֵאתָ אֶת הַשֻּׁלְחָן וגו'" (שמות מ, א-ד), התחילו שבעת ימי המלואים
בכ"ג באדר, ובאחד בניסן שלמו."
* התַּנָּאִים הם חכמי ישראל שחיו
בתקופה שמימות אנשי כנסת הגדולה והזוגות ועד לחתימת המשנה, כלומר במאה ה-1 וה־2
במשך כ-160 שנה החל מתלמידי הלל ושמאי ועד לרבי יהודה הנשיא. רבים מהתנאים היו
שותפים ביצירת המשנה. לאחר תקופת התנאים החלה תקופת האמוראים שהם היו חכמי הגמרא.
המילה תנא פירושה שנה, למד, כלומר למסור את התורה שבעל פה. (ויקיפדיה)
[7] עפ"י הרב גינזבורג ר'
מקורות נוספים
[8] תניא ריש פרק ג'
[9] פרשת
צַ֤ו: (שבת הגדול) ויקרא ו' א' - ח' לו' (2/10 ; 97 פסוקים)
[10] ויקרא ח' לג'
[11] ויקרא ח' לה'
[12] ויקרא
כג' יא': "וְהֵנִיף אֶת-הָעֹמֶר לִפְנֵי ה', לִרְצֹנְכֶם;
מִמָּחֳרַת, הַשַּׁבָּת, יְנִיפֶנּוּ, הַכֹּהֵן." מפרש הכתב והקבלה: "מעלה ומוריד מוליך ומביא לארבע רוחות העולם."
[13] עפ"י "ספר
התודעה" עמ' תסד
[14] נר, 200+50=250=0+5+2=7 ; יין,
10+10+50=70=7+0=7 ; חלה, 8+30+5=43=4+3=7 ;
שולחן, 300+6+30+8+50=394=4+9+3=16=1+6=7
; בשר, 2+300+200=205=5=0+2=7
; דג, 4+3=7
[15] שמות לא'
יז': "בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת
הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ
וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ."
[16] בראשית א' א': "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ."
[17] ויקרא כג'
טו'-טז'
[18] את זה הסביר לי ד"ר
גרוסמן שלנו, מאור תורה. תודה.
[19] תענית, כו' ב':
"משנכנס אב ממעטין בשמחה."
[20] מתוך השיר "כל
הכבוד" מילים: דן אלמגור ; לחן: דובי זלצר ;
ביצוע: יהורם גאון 1954.
[21] שמות ג' יב'
[22] שמות יד' טו'
[23] שמות יב' כב'
[24] שמות כד ז'
[25] בשיעור הקשבנו לשיר "שבע". מילים,
לחן, וביצוע: ניר קלינגל, 2016.
https://www.youtube.com/watch?v=ieBlI9gECjo
[26] "כל המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם". אבות
ו' ו'
[© Smadar Prager, CGP]
Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Emotion Focused Psychotherapist since 1998 after graduating the four-year program in the Alfred Adler Institute in Israel. With a home-based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island) she focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
To contact or to schedule an appointment please mail smadarprager@gmail.com or call/text 917-513-1490. I'd love to hear from you.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה