בס"ד
והפעם:
הגיגים
מעוגנים על פרשת חיי שרה
גם
מילים יכולות להרוג
השיעור
מוקדש לעילוי נשמת הרב יעקב צבי בן דוד אריה ע'ה
על הכישורים החברתיים הנדרשים מהילדים
של היום, ועל מה שצריך לעזור להם לרכוש
במדיה ה(לא)חברתית.
השיעור שלנו היום מוקדש לעילוי נשמת הרב פרופ'
לורד יונתן זקס, הרב יעקב צבי בן דוד אריה עליו השלום.
הרב זקס (שם לועזי: יונתן הנרי - באנגלית: Jonathan Henry Sacks, Baron
Sacks; 8 במרץ 1948 – 7
בנובמבר 2020 - היה הוגה דתי בריטי, כיהן כרב הראשי של הקהילות העבריות המאוחדות
בחבר העמים הבריטי בין 1991 ל-2013. ב-2005 הוענק לו תואר אבירות, וב-2009 צורף
לבית הלורדים בתואר הברון זקס מאולדגייט. היה פעיל בדיאלוג בין-דתי בממלכה ועסק
בחשיבותה של האמונה היהודית בעולם המודרני, נושא שעליו חיבר ספרים רבים. מאז
פרישתו מתפקיד הרב הראשי הוא שימש כפרופסור בקינגס קולג' לונדון, באוניברסיטת ניו
יורק ובישיבה יוניברסיטי[1].
אבל התיאור הזה לא יכול לסכם את חייו של האיש
המדהים הזה, שהספיק, כמו גדולים ועצומים לפניו, לעשות במהלך החיים שלו, מה שעשרות
אנשים, גם אם היינו מחברים את כל העשייה שלהם ביחד, לא מספיקים לעשות בחיים שלהם.
כל מי שאוהב לקרוא ספרים יודע שכשקוראים ספר
שמשפיע עלינו, יש לנו חיבור עם הסופר/ת. אנחנו נחפש עוד ספרים של אותו מחבר, ונרצה
לקרוא עוד עליו/ה, ועוד מהעבודות שלו/ה.
על אחת כמה וכמה כשקוראים ספרים של רבנים על
התורה. ועוד יותר כשמדובר בעיון ולימוד מעמיק. קוראים לזה "התקשרות"[2].
ואני נקשרתי מאוד לרב זקס ע'ה.
הכל התחיל לפני כ-9 שנים, כששמעתי את הנאום של
הרב זקס.
אח"כ גם קראתי שוב את סיפורו, כשקראתי ספר על הרבי מליובאוויטש – שאני כל-כך
אוהבת – "סודו של הרבי" שאותו כתב איש מוכשר וחכם ומלא כרימון בשם
ד"ר יחיאל הררי.
לפני 9 שנים, בכינוס השלוחים השנתי של
חב"ד, הוזמן הרב זקס להיות נואם הכבוד של הכינוס, ולשאת את הנאום המרכזי של
האירוע.
הנאום הבלתי נשכח הזה קרוי "נאום
הלורד" ועד היום הוא נחשב כנאום הטוב ביותר בתולדות הכינוס.
הנאום נמסר באנגלית, וברשותכן, אני רוצה להקריא
לכם את התמליל של הנאום לעברית[3]:
נאום
הלורד
התבקשתי לספר לכם הערב סיפור אישי קטן כיצד שינה
הרבי את חיי. הסכמתי לעשות זאת, לא בגלל שהסיפור שלי הוא סיפור מיוחד במינו – הוא
לא. אך הסיפורים האלו מזכירים לנו מהי תנועה חב"ד ומה הופך אותה למיוחדת.
זהו סיפור המתרחש בשלוש מערכות. הראשונה התרחשה בשנת 1968 (תשכ"ז
– תשכ"ח), הייתי סטודנט בשנתו השניה באוניברסיטה. הכרתי כבר את תנועת
חב"ד באמצעות הרב שמואל לו והרב פייביש ווגל שביקרו בקיימברידג'. הם היו בין
החסידים הראשונים שביקרו באוניברסיטאות, ואני הייתי מהראשונים שנהנו מן הפעילות.
בקיץ של שנת 68 נסעתי לארצות הברית כדי להיפגש עם גדולי הרבנים באותם הימים, וכל
אחד מהרבנים עמם נפגשתי אמר לי: אתה חייב לפגוש את הרבי!
ניגשתי איפוא ל-770 איסטרן פרקוויי ואמרתי לחסיד הראשון שפגשתי:
"אני רוצה לדבר עם הרבי בבקשה." הוא התגלגל מצחוק.
"האם ידוע לך כמה אלפי אנשים מחכים לפגוש את הרבי? שכח מזה" הוא
אמר.
"אני עומד לנסוע ברחבי ארצות הברית, הנה מספר הטלפון של דודתי בלוס
אנג'לס, אם אוכל לפגוש את הרבי תתקשר אליי" השבתי.
במוצאי שבת כמה שבועות לאחר-מכן צילצל הטלפון בלוס אנג'לס. התקשרו
מחב"ד. "הרבי ייפגש עמך ביום חמישי."
באותם ימים הפרוטה לא הייתה מצויה בכיסי ולפיכך היה עליי להשתמש
בתחבורה הציבורית. אם אי-פעם נסעתם באוטובוס מלוס אנג'לס לניו יורק... במשך 72
שעות רצופות ישבתי באוטובוס.
הגעתי ל-770 וסוף כל סוף הגיע הרגע בו הוכנסתי לתוך ספרייתו של הרבי.
הצגתי בפניו את שאלותיי הפילוסופיות והאינטלקטואליות; הוא השיב לי תשובות
פילוסופיות ואינטלקטואליות. אך אז הוא עשה משהו שאיש לא עשה.
הוא ביצע חילופי תפקידים והחל לשאול אותי שאלות. כמה סטודנטים יהודיים
יש בקיימברידג'? כמה מהם מעורבים בחיים היהודיים? מה אני עושה כדי לשתף סטודנטים
נוספים?
לא הגעתי לשם כדי להיהפך לשליח. באתי כדי לשאול מספר שאלות פשוטות,
ולפתע הוא החל לאתגר אותי. אז עשיתי מה שעושים באנגליה. האנגלים מומחים בהמצאת
תירוצים מסובכים מדוע הם לא עושים כלום...
התחלתי לומר "במצב בו אני מוצא את עצמי..." והרבי עשה משהו
שככל הידוע לי היה מאוד נדיר עבורו, הוא קטע את דבריי באמצע המשפט. הוא אמר:
"אף אחד לא 'מוצא את עצמו' במצב. הכנסת את עצמך למצב מסויים, ואתה יכול
להכניס את עצמך למצב אחר."
הרגע הזה שינה את חיי.
עמדתי שם, כלומניק משום מקום, ומולי היה אחד מגדולי המנהיגים של העולם
היהודי שאיתגר אותי לא לקבל את המצב כמות שהוא אלא לשנות אותו. אז הגעתי לתובנה
אותה שבתי ואמרתי פעמים רבות: העולם טעה. אנשים חשבו שהצלחתו של הרבי הייתה בכך
שהיו לו אלפי תלמידים. אך הם פיספסו את העובדה החשובה ביותר: מנהיג טוב יוצר
תלמידים, אבל מנהיג מצויין יוצר מנהיגים.
וזה מה שהרבי עשה עבורי ועבור אלפים נוספים.
לפרק זה היה סוף מפתיע. הייתי אמור לצאת מארצות הברית בדרכי לאנגליה
ביום ראשון בסוף אוגוסט או תחילת ספטמבר. יום קודם לכן, בשבת, הייתי
ב"פארברענגען" (התוועדות) עם הרבי, והחסידים אמרו לי: "אתה שב
לאנגליה? קח עמך בקבוק וודקה, גש לרבי במהלך השירה באמצע הפארברענגען, הרבי יאמר
לחיים על הוודקה וכך יהיה לך וודקה מהרבי."
כדבריהם אכן עשיתי. באמצע הפארברענגען, מול אלפי אנשים, ניגשתי לרבי
וביקשתי ממנו לומר לחיים. הוא הביט בי בהפתעה. "אתה נוסע?" הוא שאל.
"כן" עניתי.
"מדוע?"
"עליי לשוב לקיימברידג', הסמסטר עומד להתחיל" אמרתי.
הוא פנה אליי ואמר: "אך בקיימברידג' הסמסטר לא מתחיל עד לאוקטובר."
לא ידעתי אז ועדיין אינני יודע כיצד הוא ידע זאת. אך הוא צדק.
"אני חושב שכדאי שתישאר לראש השנה" אמר, הוא אמר לחיים ושבתי למקומי.
כולם סביבי רצו לדעת "מה אמר לך הרבי?" סיפרתי להם מה אמר
לי הרבי. חשבתי שכללי הנימוס אומרים שאם הרבי אומר משהו אומרים תודה רבה, אך לא
ידעתי שאם הרבי אומר להישאר, עליך להישאר.... נשארתי.
בראש השנה שמעתי את תקיעת השופר מפיו של הרבי. הייתה זו אחת החוויות
הכי מיוחדות בחיי. טוהר הצלילים, החסידים שעמדו על כל משטח פנוי כשהם מנסים להציץ
ברבי במשך התקיעות. שמעתי את הצלילים שחיברו את השמיים ואת הארץ. והדי השופר נשארו
עמי מאז ועד היום. היה זה האתגר שהוא זרק לעברי: האתגר להנהיג.
חיי עדיין לא השתנו. למרות שעדיין חשתי את כוחו של האתגר שהציב בפניי
הרבי, שבתי לאוניברסיטה. לפיכך, בשנת 1969, אחרי שקיבלתי את התואר, נסעתי לכפר
חב"ד שם למדתי בישיבתו של הרב גפני. הייתה זו חוויה נפלאה. ב-1970 שבתי
לאנגליה, נישאתי, התחלתי ללמד פילוסופיה, חיברתי דוקטורט אך עדיין חשתי שלא עניתי
לקריאה של הרבי. למדתי "סמיכה" וקיבלתי תואר רבנות. הרגשתי שזהו זה.
עשיתי מה שהיה עליי לעשות בתור יהודי, כעת אני יכול להמשיך בתכניותיי.
ואז עשיתי את ה"טעות" השניה שלי... שוב נסעתי לפגוש את הרבי.
ינואר 1978: ידידיי החבדניקי"ם אמרו לי בדיוק מה עליי לעשות.
עליך לכתוב שאלתך על נייר ולתת לרבי אפשרויות: אחת, שתיים, שלוש. הרבי יבחר
באפשרות אחת מהאפשרויות שאציג בפניו.
כתבתי לרבי את האפשרויות העומדות בפניי. "אני רוצה לפתוח קריירה
ועומדות בפניי שלוש אפשרויות. אפשרות אחת, אולי ארצה להיות אקדמאי – הלוואי ויום
אחד אהיה פרופסור או חבר בסגל האוניברסיטה בקיימברידג'. אפשרות שניה, מכיוון
שלמדתי כלכלה באוניברסיטה אולי אהיה כלכלן. אפשרות שלישית, להיות פרקליט, עורך
דין, הייתי חבר באכסניות המשפט שם לומדים עריכת דין."
ניגשתי ל"יחידות" (פגישה אישית עם הרבי) מבלי לדעת מה יבחר
הרבי. אך הרבי עבר על הרשימה ולא בחר אף אחת מהאפשרויות.
חשבתי לעצמי "זה נגד הכללים!"
הרבי לא נתן לי הזדמנות להשיב. הוא אמר לי שליהדות אנגליה חסר רבנים,
ולפיכך "עליך להכשיר רבנים." הוא אף נקב בשם האוניברסיטה בה הסמיכו
רבנים באנגליה, והוא אמר לי כי עליי להיות רב בעצמי כדי שתלמידיי יוכלו לבוא ולהאזין
לדרשותיי וללמוד מהם. הייתי קצת מבולבל, אך אם הרבי אמר לעשות, עושים. זנחתי את
שלושת האמביציות שלי, הכשרתי רבנים ב"מכללה היהודית" בלונדון והייתי לרב
בעצמי בגולדס גרין ומרבל ארץ'.
ואתם יודעים מה? משהו מצחיק קרה בדרך.
דווקא אחרי שזנחתי את כל שלושת האמביציות שלי, בדיוק כשהלכתי בכיוון
ההפוך, משהו מאוד מצחיק אירע. הן כולן התגשמו. הפכתי להיות חבר בסגל האוניברסיטה
של קיימברידג'. הייתי לפרופסור – השנה אני מכהן כפרופסור בשלושה חוגים שונים, אחד
מהם באוקספורד ושניים באוניברסיטת לונדון. הרציתי את שני הנאומים הכלכליים החשובים Mais lecture ו- Hayek lecture. הפכתי להיות פרקליט של כבוד והתבקשתי להרצות בפני
שש מאות פרקליטים, הלורד צ'נסלור והנסיכה אן שהייתה נשיאת המעמד.
כאשר שמים את היהדות בראש סדר העדיפויות – לא מפסידים מאומה.
וגם למדתי משהו עמוק מאוד: לפעמים, הדרך הטובה ביותר להשיג את
האמביציות שלך היא להפסיק לרוץ אחריהן ולתת להן לרוץ אחריך.
זו הייתה המערכה השניה.
המערכה השלישית הייתה בשנת 1990. יהדות אנגליה חיפשה רב ראשי חדש. היה
ברור שאני עומד להיות אחד מהמועמדים, אך לא ידעתי האם אני מתאים לתפקיד והאם
התפקיד מתאים לי. נועצתי עם אשתי איליין ועם משפחתי והחלטנו לכתוב לרבי ולבקש את
עצתו.
פירטתי במכתב את הצדדים לכאן ולכאן, את המעלות והחסרונות שבמשרה זו,
והרבי השיב לי תשובה יוצאת דופן מבלי שכתב ולו מילה אחת.
לפני שהרבי נהיה למנהיג תנועת חב"ד, הוא ניהל את בית ההו"ל
של חב"ד – קה"ת. כתוצאה מכך הוא הכיר את סימני הדפוס בהם משתמשים
המגיהים. אני כתבתי 24 ספרים ועדיין אין לי מושג מהם סימנים אלו... אך הרבי הכיר
את הסימנים.
שאלתי הייתה "הם מציעים לי משרה זו, should I accept" – האם עליי להסכים. הרבי כתב את הסימול המציין חילופי מילים, מה שיצר את
המשפט I should accept – עליי להסכים.
וכך, בדיוק 13 שנה אחרי שהפכתי להיות רב, נהייתי לרב הראשי של אנגליה.
במסגרת משרה זו עשיתי כל שביכולתי – אינני יודע עד כמה הצלחתי – לעשות את מה שהרבי
רצה שאעשה: לבנות בתי ספר, לשפר את החינוך היהודי באנגליה, ולא ליצור תלמידים, אלא
מנהיגים.
ועשיתי משהו נוסף, משהו לא רגיל, וברצוני להסביר זאת.
לא סיפרתי על כך ברבים קודם לכן, אך בשלב מסויים הייתי מעורב בהנהלת
מוסדות ליובאוויטש בלונדון. והיה זה בשנות השבעים והשמונים בהם הרבי פיתח מבצע
מעניין – "שבע מצוות בני נח", לא רק להתמקד ביהודים אלא גם בגויים.
שמתי לב שבתפקידי החדש כרב ראשי אני יכול לעשות זאת. התחלתי לשדר
בבי.בי.סי, ברדיו, בטלוויזיה, כתבתי טורים לעיתונות. כתבתי ספרים שיועדו ליהודים
ולא יהודים כאחד וההשפעה שלהם הייתה מיוחדת במינה. ככל שדיברתי יותר, הם רצו לשמוע
יותר – מה שהוכיח שהם כמובן לא יהודים... לא רק שראיתי בכך את המבט לעתיד ואת
חזונו של הרבי שהבין כיצד העולם כולו מוכן לשמוע את המסר, אלא למדתי משהו נוסף,
וברצוני שתזכרו זאת לעד:
גויים מעריכים יהודים שמעריכים את יהדותם.
וגויים מתביישים ביהודים שמתביישים ביהדותם.
הרבי לימד אותי כיצד לקיים את הציווי התנכ"י "וראו כל עמי
הארץ כי שם השם נקרא עליך" – על העולם כולו לראות כיצד אנו גאים ביהדותנו.
כך, בשלושת הרגעים הקריטיים בחיי, הרבי היה לוויין ההנחיה שלי, ולמרות
שלא הבנתי זאת אז, במבט לאחור ראיתי כמה נבונה הייתה עצתו.
רוב האנשים מביטים על הזולת ורואים את מה שעומד לפניהם. אנשים גדולים
מסתכלים על הזולת ורואים מה שהם. אך גדולי הגדולים – והרבי היה גדול הגדולים –
מביטים על הזולת ורואים מה הם יכולים להיות. זוהי גדולה.
כל אחד ואחד מכם, שלוחי חב"ד, מהווה עדות לכך שהרבי לא רק שינה
חיים, אלא שינה את חייהם של אנשים שבתורם ישנו חיים של אחרים. באמצעותכם, ובאמצעות
האנשים המיוחדים שתומכים בכם ומאפשרים את המשך פעילותכם.
{
המילים של הרבי
מליובאוויטש שינו את חייו של מר זקס הצעיר לכיוון שהוא מעולם לא חלם עליו אפילו.
הוא לא גדל בבית דתי. הוא למד בבתי ספר ממלכתיים רגילים. לבית
הספר היסודי שבו למד קראו סמט מרי...
אבל המילים, המילים, המילים... מילים יכולות להחיות ולהצמיח,
ומילים יכולות גם חו"ח להרוג.
{
השבוע אנחנו לומדים על כאלה מילים משרה אימנו.
אנחנו בפרשה החמישית של חומש בראשית. פרשת חַיֵּי שָׂרָה[4]. וזה ממש מוזר לקרוא לפרשה שמתחילה בסיפור מותה של שרה אמנו, חַיֵּי שָׂרָה.
ולמרות שלפרשה שלנו יש דרך מיוחדת לספר לנו על
חייה של שרה דווקא אחרי מותר,
היום אני רוצה לדבר דווקא על מותה של שרה.
וכך פותחת הפרשה: "וַיִּהְיוּ֙
חַיֵּ֣י שָׂרָ֔ה מֵאָ֥ה שָׁנָ֛ה וְעֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וְשֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים שְׁנֵ֖י
חַיֵּ֥י שָׂרָֽה׃
וַתָּ֣מׇת
שָׂרָ֗ה בְּקִרְיַ֥ת אַרְבַּ֛ע הִ֥וא חֶבְר֖וֹן בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיָּבֹא֙
אַבְרָהָ֔ם לִסְפֹּ֥ד לְשָׂרָ֖ה וְלִבְכֹּתָֽהּ׃[5]"
מפרש רש"י: " לִסְפֹּ֥ד
לְשָׂרָ֖ה וְלִבְכֹּתָֽהּ. ונסמכה
מיתת שרה לעקידת יצחק לפי שע"י בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא
נשחט פרחה נשמתה ממנה ומתה:"
פה אנחנו חייבים לעצור רגע ולברר מה מסתתר בתוך
הפירוש של רש"י.
רש"י[6], רבי
שלמה יצחקי, ידוע, וכך גם הציג את עצמו, כפרשן פשט.
נהוג להתייחס לארבעה רבדים בתורה, שנקראים
בראשי תיבות: הפרד"ס: פשט, רז, דרוש, ו-סוד.
רש"י מעיד על עצמו שהוא בחר בחר בראשון,
בפשט, אבל בגוף פירושיו אנחנו רואים שהוא משתמש הרבה מאוד גם במדרשים (הדרש, ה-ד'
של הפרד"ס[7]).
[בסוגריים: פרד"ס]
פשט = פשוטו של מקרא.
רמז = דברים הנרמזים בראשי תיבות,
גימטריאות, כתיב חסר ויתר ורמזים שונים.
דרוש = הלכות ואגדות הנלמדות מהתורה לפי
כללים קבועים (כגון י"ג המידות ועוד) שאינם מתיישבים תמיד עם הפירוש הפשוט
אלא עם עומק העניין.
סוד = הקבלה, חכמת הנסתר, העוסקת בנושאים רוחניים והלומדת אותם מן
המקראות ע"י גילוי הסודות שבמקרא .
המדרש שעליו סומך רש"י את פירושו
הוא מדרש תנחומא[8] המתאר
את רגעי השיא של עקידת יצחק, ועונה על השאלה מהיכן הגיע אברהם, כדי להסביר
את סוף הפסוק של תחילת פרשת חַיֵּ֣י שָׂרָ֔ה: "וַיָּבֹא֙ אַבְרָהָ֔ם
לִסְפֹּ֥ד לְשָׂרָ֖ה וְלִבְכֹּתָֽהּ:"
על אחד מרגעי השיא של עקידת יצחק כותבת התורה: ""וַיִּשְׁלַ֤ח
אַבְרָהָם֙ אֶת־יָד֔וֹ וַיִּקַּ֖ח אֶת־הַֽמַּאֲכֶ֑לֶת לִשְׁחֹ֖ט אֶת־בְּנֽוֹ׃[9]".
ובמילים האלה פותח מדרש תנחומא את הסיפור שמאחורי הסיפור.
אנחנו שוב בתמונה הקשה הזו שבה יצחק קשור, עקוד,
"עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ
מִמַּ֖עַל לָעֵצִֽים׃[10]",
והמדרש מתאר את האינטראקציה שהיתה בין אברהם ליצחק.
"אמר לו:" (יצחק אמר לאברהם) "אבא, לא תודיע את אמי
כשהיא עומדת על הבור או כשהיא עומדת על הגג, שמא תפיל את עצמה ותמות. …"
יצחק עקוד למזבח
ואביו עומד מעליו. די ברור ליצחק שהוא עומד למות. הוא יודע מה עושים על בעל חיים
כשהוא עקוד על המזבח. הוא לא ילד קטן, הוא בן 37.
אבל הוא לא מודאג לגבי עצמו. הוא דואג לאמא.
מה יהיה עם אמא?
הוא מבקש מאביו, תדאג לבשר לאמא את הבשורה על
מותי בעדינות.
שכאשר היא תשמע את הבשורה על מותי, היא לא
תהרוג את עצמה מרוב צער. אז אבא, תדאג שהיא לא תהיה על גג גבוה, או על שפת בור
עמוק. תשמור עליה.
"וכיון ששלח ידו לקחתה, " (הכוונה לאברהם ששלח את ידו לקחת את המאכלת) "יצאה בת קול
ואמרה לו מן השמים: "אַל־תִּשְׁלַ֤ח יָֽדְךָ֙ אֶל־הַנַּ֔עַר[11]" ואילולי
כן כבר היה נשחט."
"ומכיוון שאברהם שלח את ידו לקחת את
המאכלת – כמו שלמדנו זו לא היתה כוונתו של הקב"ה, יצאה בת קול, מלאך מן
השמים, ועצר אותו. והמדרש מדגיש, שאם לא היה נעצר, יצחק בודאי כבר היה נשחט.
וממשיך המדרש, "באותה שעה הלך השטן אצל
שרה ונזדמן לה כדמות יצחק. " השטן מנצל את ההזדמנות לפזר
רוע. להפריע לאברהם ושרה בבניית העולם החדש. ומגיע לשרה בדמותו של יצחק בנה.
"כיון שראתה אותו אמרה לו: בני, מה עשה לך
אביך? אמר לה: נטלני אבי והעלני הרים והורידני בקעות והעלני לראש הר אחד ובנה מזבח
וסדר המערכה והעריך את העצים ועקד אותי על גבי המזבח ולקח את הסכין לשחטני.
ואילולי שאמר לו הקב"ה: אל תשלח ידך אל הנער כבר הייתי נשחט."
השטן לא משקר, הוא מספר לה את הסיפור בראשי
פרקים.
אבל אלה ראשי פרקים מזעזעים.
"לא הספיק לגמור את הדבר עד שיצאה נשמתה."
ומרוב זעזוע
ואימה ובהלה, שרה אפילו לא שמעה את סוף הדברים, שיצאה בת קול ועצרה את אבא, וסוף
טוב הכל טוב, אני בחיים, ואבא בחיים, ושנינו בדרך הביתה. אלא שעוד לפני שסיים השטן
את דבריו, פרחה נשמתה, והיא מתה.
ומסכם המדרש, "זהו שכתוב: "וַיָּבֹא֙
אַבְרָהָ֔ם לִסְפֹּ֥ד לְשָׂרָ֖ה וְלִבְכֹּתָֽהּ". מהיכן בא?
מהר המוריה."
אברהם אבינו חזר מהר המוריה לגלות שאשתו האהובה
מתה.
{
וממה היא מתה?
היא מתה בגלל שהאמינה למילים שאמר לה השטן
שהתחזה ליצחק.
היא מתה ממילים רעות.
ממילים לא בדוקות.
היא מתה כי מישהו רצה לומר משהו בלי שם אכפתיות
לנזק שזה יכול לעשות.
ממילים שכל מטרתן היתה לעורר סנצסיה, ולהחריב
בית, מפעל חיים.
היא שמעה – האמינה – הזדעזעה עד עומקי נשמתה –
ומתה.
אנחנו פוגשים בתורה בעוד מקום טרגדיה ענקית
שתולדות העם שלנו, שהתחילה בדיוק מאותו הדבר: מפייק ניוזFake News - .
משה
רבינו עולה אל הר סיני ומודיע לעם שעוד 40 יום הוא יורד.
שכשהעם ראה ""כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר;[13]" הם מיהרו לעשות את
העגל, והסוף ידוע: משה יורד מההר, רואה את בני ישראל רוקדים מסביב לעגל הזהב
ושרים: "אֵלֶּה
אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם[14]", משליך את הלוחות לארץ ושובר אותם.
מפרש"י: בֹּשֶׁשׁ, בְּ-שֶׁשׁ, במספר
שש. אחר ב-6 שעות.
משה רבינו התכוון שהוא
עולה ל-40 יום ו-40 לילה החל מיום המחרת, כיוון שהיום שבו עלה לא היה יום מלא: יום
ולילה, ולכן הצטרף לילה האחרון. ואילו בנ"י לקחו בחשבון גם את היום שבו הוא
עלה.
משה רבינו עלה ב-ז'
בסיון, יום אחרי מתן תורה.
לפי חשבונו של משה רבינו
שהתחיל בספירה מ-ח' בסיון, יוצא ששהה 23 ימים בחודש סיוון, ועוד 17 יום בחודש תמוז
= 40 יום, ואז ירד מההר.
אבל לפי החשבון של
בנ"י, הסתיימו ה-40 יום ב-ט"ז בתמוז: 24 יום בסיון, ועוד 16 בתמוז.
{
אם רק היו מחכים מחצות
עוד שש שעות עד עלות השחר... היה נחסך מאיתנו חטא העגל, הבכיה לדורות הזו שמלווה
אותנו עד היום, התאריך הזה, ט' באב.
אבל למה הם לא חיכו?
כי מישהו התערב וערער להם את הביטחון
המנהיג שלהם.
שוב היה זה השטן.
וכך כתוב בתלמוד הבבלי[15]:
"בשעה שעלה משה למרום מצאו
להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות, אמר לו, משה אין שלום בעירך, אמר לפניו כלום
יש עבד שנותן שלום לרבו, אמר לו היה לך לעזרני, מיד אמר לו ועתה יגדל נא כח ה' כאשר
דברת... בשעה שעלה משה למרום אמר להם לישראל לסוף ארבעים יום מתחלת שש אני בא, לסוף
מ' יום בא שטן ועירבב את העולם, אמר להן משה רבכם היכן הוא, אמרו לו עלה למרום, אמר
להן באו שש ולא השגיחו עליו, מת, ולא השגיחו עליו, הראה להן דמות מטתו,"
מילים, מילים, ועוד מילים, הרים של
מילים, ערימות של שקרים – והרס של חיים. ממש.
{
כותב הרב זקס ע"ה: "המדיה החברתית
החדשה הקימה לתחייה תופעה עתיקה: הביוש בציבור."
אני לא ממש יודעת למה הרב זקס התכוון כשאמר המדיה
החברתית החדשה, כי אני לא מכירה מדיה חברתית ישנה. מבחינתי, ברגע שנולד הדבר הזה
שנקרא מדיה חברתית, מצא הרוע דרך חדשה להתנחל בעולם, ולהרוס חיים. ממש.
הילדים של היום, הנערים והנערות, הבחורים
והבחורות, מוצאים את עצמם במשעול שרגלינו מעולם לא דרכו בו: המדיה החברתית.
את הכישורים החברתיים שלנו, אנחנו לא יכולים להוריש להם, מכיוון שהם זקוקים
לכישורים אחרים לגמרי. מצפון שונה ומפה אחרת לנווט בה במדיה המאוד לא חברתית שהיא
שדה חייהם החברתיים.
קשה. קשה מאוד.
ומכיוון שהעולם באמת שייך לצעירים, והם יודעים
שאין לנו בו שום דריסת רגל, הם גם חושבים שאין לנו מה ללמד אותם. או שאין להם מה
ללמוד מאיתנו.
אבל הם טועים.
ואל תתנו לביטחון העצמי המזויף שלהם לרפות את
ידיכם. אתם עדיין ההורים, ויש להם הרבה מה ללמוד מכם.
יש להם מה ללמוד מעקבי הצאן.
אתן זוכרות, עם זה סיימנו את השיעור בשבוע
שעבר?
{
ללמוד מהאבות ומהאימהות שלנו, ופשוט ללכת, ללכת בעקבות אבות
אבותינו.
כמו שכתוב בשיר השירים: "אִם לֹא תֵדְעִי
לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן וּרְעִי אֶת
גְּדִיֹּתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים.[16]"
ומסביר לנו הרמב"ם: "אם לא תדעי לך
יפתי אשר בנשים איזה דרך הלכו, צאי והסתכלי בדריכות פסיעות רגלי הצאן, ורעי שם עם
גדיותיך עם אותן עדרים אצל משכנות הרועים.
דמיון
שהקב"ה משיב לכנסת ישראל, לכי בדרכי אבותיך הרועים הנביאים אשר נבאו עליך,
ותנצלי מעול גלותך."
והנמשל עפ"י רש"י: "כנסת ישראל
שואלת את ה' איך ירעה וינהיג את עמו בגלות, מבקשת ממנו שידריך אותה כך שלא תהיה
גולה ומטולטלת בין הגויים, והוא משיב לה, שכדי להחזיק מעמד בגלות, עליה לצעוד
בעקבותיהם של הדורות הקודמים ולשמור על המסורת."
פשוט ללכת....
{
כהורים, אנחנו אולי לא בקיאים ברזי הטכנולוגיה
שאליה נולדו הילדים שלנו, אבל אנחנו בקיאים הרבה יותר מהם ברזי החיברות האנושי
האמיתי.
אנחנו, בניגוד אליהם, גדלנו על מערכות יחסים
שמתנהלות פנים אל פנים, בזוגות, בשלשות, או בחבורות. יש לנו ניסיון באינטראקציות
חברתיות, ויש לנו כישורים חברתיים שאי אפשר ללמוד אותם כשתקועים בתוך המסך.
המגיפה שירדה לעולם לפני כשנה לא רק שלא עוזרת,
היא מחריפה את המצב עשרות מונים.
ילדים היום ממש רוצים ללכת לבית ספר – אחרי חודשים
שישבו מול הקוביות של זום, להישאר בבית ולא ללכת לבית ספר, זה ממש עונש עבורם.
זה רק מראה לנו שהצורך האנושי הבריא חבוי שם,
אם רק נדע להתחבר אליו.
הטלויזיה, המחשב, הסלולרי, הם בייביסיטר נהדר
כשאנחנו כהורים טרודים בכל כך הרבה עבודה ומטלות. אבל אנחנו חייבים להבין, שאם פעם
האויבים היו מחוץ לבית, ויכולנו איכשהו לשמור על הילדים שלנו, להשגיח, היום
האויבים נמצאים בתוך מסכים מלבניים, בתוך משהו שנקרא :מדיה חברתית" אבל האמת
היא שזה הדבר הכי לא חברתי בעולם.
שום כישורים חברתיים לא נלמדים שם. נהפוך-הוא....
הבדידות רק גוברת, ואיתם הדיכאון, הדיכדוך,
והמחשבות הדיכאוניות.
מחקר המבוסס על מדגם של יותר מחצי מיליון בני נוער
אמריקאים בגילאים 14-18 שנערך בין השנים 2015-2010 ופורסם בכתב העת של החברה האמריקאית
לפסיכולוגיה (APS
Journal) ב-2017.
ואלה הממצאים:
עליה של 33% בדיווחים על תסמיני דיכאון, חרדה ומצוקות
נפשיות הקשורות באובדנות (מחשבות על, תכנונים של, וניסיונות התאבדות
עליה של 30% במטופלים עקב הפרעות של מצב רוח כמו
חרדה, ומחשבות אובדניות.
ובפועל, עליה של 31% במספר המתאבדים בקרב הבנים,
ו-65% במספר המתאבדות בקרב הבנות.
המחקר אמנם נעשה בארה"ב, אבל הוא מייצג גם
את התמנה העגומה של מה שקורה לבני הנוער בארץ. עמותת ער"ן מדווחת של עליה של יותר
מ-50% במספר הפניות בשל דיכאון.
על פי נתוני איגוד האינטרנט הישראלי לגבי הרגלי
גלישה באינטרנט של בני נוער בגילאי 12-17:
6% מבלים באינטרנט פחות משעה
ביום, 16% עד שעתיים ביום, 32% 2-4 שעות ביום,
25% 4-6 שעות ביום, ו-21% יותר מ-6 ביום.
{
הדרך היחידה להסביר את הקשר בין השימוש הגובר במדיה
החברתית לעובדה שאחוז הבנות המתאבדות גבוה ביותר מפי 2 מאחוז הבנים המתאבדים: 31%
בנים ו-65% בנות, נעוץ ככל הנראה בשוני המהותי שבין בנים לבנות, הבא לידי ביטוי
ביתר עוז בגיל ההתבגרות, שהוא הגיל שבו הנער והנערה מגלים את עצמם ומעצבים את אישיותם
בנפרד מההורים, אבל מושפעים יותר מחברת השווים.
אלא שסגנון החברות השונה שלהם.
קרול גיליגן, חוקרת מאוניבסיטת הרווארד, מצאה שהדפוסים
השונים שבין גברים לנשים נובעים מדרכי החיברות השונים של גברים ונשים בתרבות המערבית.
במילים אחרות:
נשיות מוגדרת במידה רבה באמצעות שַׁיָּכוּת, זִקָּה לחברת השווים, בעוד שגבריות על-ידי נִבְדָּלוּת.
בשורה התחתונה, מערכות יחסים חשובות יותר לבנות
מאשר לבנים.
בנות מושפעות יותר מבנים ממערכות היחסים שלהן, לא
רק עם בני המין השני, אלא גם, ואולי בעיקר, מבנות מינן. אופי היחסים, ועתיד
היחסים, משפיע במידה גדולה מאוד על האופן שבו הן חושבות על עצמן ומגדירות את עצמן.
{
אינטריגות חברתיות, וקשיי חברתיים שפעם הוגבלו
למסגרת הכיתה, או בית הספר, מרוחים היום על פני האינטרנט כך שלא רק שכל העולם יכול
לראות, אלא זה נשאר שם לעד ולנצח נצחים.
לפני עידן המדיה החברתית, אנשים החליפו בית
ספר, עברו לעיר אחרת, בגרו והתפזרו כל אחד לחייו, ומה שהתרחש בין כותלי בית הספר
אולי השאיר צלקות, אבל אפשר היה להשאיר את העבר בעבר.
היום זה כבר בלתי אפשרי.
כלום לא עובר.
ואם ביוש (Shaming) או בריונות (Bullying) מרוחים באינטרנט
לתמיד -- הנער או הנערה לא יכולים לעבור הלאה.
נערים, יותר מנערות, מסוגלים להתנער
מהאינטראקציה הבלתי נעימה בקלות רבה יותר מנערות.
זאת, מהסיבות שהזכרנו קודם לכן: מערכות
יחסים חשובות יותר לבנות מאשר לבנים.
ואם נערה מוחרמת במדיה החברתית, או עוברת ביוש
במדיה החברתית – עבורה, זה מאוד מסוכן. היא לא יכולה להתנער מזה באותו אופן שבו
נער מתנער, מכיוון שהזהות שלה שזורה במה במערכת היחסים שלה במדיה החברתית.
כי הזהות שלה תלויה בקשרים החברתיים האלה.
המהות שלה.
הרב זקס כותב: "דבר אחד הוא לחוות ביוש בקהילה שאתם חלק ממנה – אך דבר שונה לגמרי הוא הביוש ברשת גלובלית של זרים שאינם יודעים עליכם דבר ואינם מבינים את ההקשר שפעלתם בו. הדבר דומה ללינץ' של אספסוף."
"האנתרופולוגית הידועה רות בנדיקט הנחילה
לציבור הרחב, בספרה על תרבות יפן החרצית והחרב, את ההבחנה בין שני סוגים של
תרבויות אנושיות: תרבויות אשמה ותרבויות בושה. יון העתיקה, כמו גם יפן, הן תרבויות
בושה. היהדות והדתות שהושפעו ממנה הן תרבויות אשמה. ההבדל ביניהן מהותי.
בתרבויות
בושה, מה שחשוב לאדם הוא כיצד הוא נשפט בעיני אחרים. התנהגות מסורית פירושה
בתרבויות בושה היצמדות לתפקיד שהחברה הועידה לאדם, לכלליה ולציפיותיה. אדם עושה מה
שאחרים מצפים ממנו. הוא מציית למוסכמות החברה. אם לא, הבחרה מענישה אותו על ידי
ביושו, הגחכתו, הוקעתו, השפלתו, ונידויו.
בתרבויות
אשמה, לעומת זאת, מה שחשוב הוא לא מה שחושבים אחרים אלא מה אומר קול המצפון: חיים
מוסריים פירושם התנהגות הולמת את הצו המוסרי המוטמע באדם ואומר לו "עשה"
ו"לא תעשה". חיים מוסריים פירושם דעת טוב ורע.
בתרבויות
בושה, אנשים מוכוונים כלפי אחֵר. חשוב להם איך אם נראים בעיני אחרים; חשובה להם
התדמית.
ואילו
בתרבויות אשמה האנשים מכוונים לפני פְּנִים."
הבעיה היא שהמדיה החברתית העבירה אותנו תרבות.
עד לא מזמן היינו תרבות אשמה – שבה בני האדם מכוונים
כלפי פנים, ויש אפשרות של סליחה.
ופתאום אנחנו בפאזה אחרת – בתרבות בושה.
אין מחילה, אין סליחה, אין אפשרות לפתוח דף
חדש. הבושה מרוחה לעיני כל – לתמיד.
וכידוע, בתרבות הבושה המסורתית של יפן, כשהבושה
גדולה מנשוא, הדבר המוסרי ביותר הוא: לבצע חרקירי. להתאבד.
ועכשיו פתאום, התרבות הזו בחדר של הבת שלך –
ואין לא לה ולא לנו כלים להתמודד איתה!
זה פשוט לא שייך אלינו – זה זר. מוזר, ומיותר.
{
כהורים חלה עלינו החובה לצמצם את הזמן שבו
מבלים, ובעיקר, מבלות, הילדים שלנו ברשתות החברתיות.
זה ממש דיני נפשות.
אנחנו חייבים למצוא דרכים לבלות עם הילדים שלנו
יותר בלי המסכים.
לאפשר להתנסות בקשר בלתי אמצעי – בקשר אנושי של
ממש. באינטראקציה של בני אדם עם בני אדם ללא מחיצות של מסכים, של מסיכות.
נכון, צריכים לשמור על ההנחיות של הבידוד בגלל
המגיפה – אבל לא בתוך המשפחה.
יותר משחקי קופסא.
יותר כמו פעם: לצייר ביחד, לשחק חמש אבנים,
גומי, קלאס.
כן, אפשר בבית.
אפשר לפנות את הסלון, להזיז הכל הצידה, ולהוציא
דברים שבירים – ולתרגל קשר אנושי.
קשרים אנושיים שימלאו בתוכן אנושי את הילדים
שלנו – שלמילים הרעות, של הפייק ניוז, והשיימינג, והבריונות לא ישאר מקום בתוכם
יותר.
אך תוותרו להם – אל תוותרו עליהם.
{
גם מילים יכולות להרוג. במיוחד כשהן מרוחות
לעיני כל לנצח נצחים.
"בושה," כותב הרב זקס "היא ההרגשה שרואים אותך,
והאינסטינקט הראשון שהיא מעוררת הוא להתחבא.
האשמה
היא תופעה אישית.
אין
היא תלויה בשאלה מה יאמרו אחרים אם ידעו מה עשינו. כל כולה בינינו לבין עצמנו.
האשמה היא קולו של המצפון, ושלא כמו הבושה אי אפשר להתחבא מפניה. הבושה צמודה לאדם
החש בה; האשמה צמודה למעשה. מי שחרפתו הוצגה ברבים, כמעט ואין לו סיכוי להסיר את
בושתו מעליו. היא דומה לכתם בל ימחה בעור."
אנחנו מאומנים ומיומנים להתמודד עם אשמה, 3300
שנים של ימי כיפור עיצבו אותנו.
אבל עם בושה לא.
זה לא העולם שלנו.
סליחה מוחקת את האשמה, סליחה גם מקרבת לבבות.
אבל מילים שלעולם לא יכולות להימחק – אין עליהן
סליחה.
לאינטרנט יש הרבה יתרונות, אבל גם סכנות. אנחנו
צריכים ללמד את הילדים שלנו להיזהר במילים.
להיזהר מדברים שלא יכולים להימחק, כי אין עליהם
סליחה.
{
הָאִישׁ הַהוּא [17]
אֵיפֹה יֶשְׁנָם עוֹד אֲנָשִׁים
כְּמוֹ הָאִישׁ הַהוּא
אֲשֶׁר הָיָה כְּעַרְבוֹת הַבּוֹכִיוֹת.
לְמַרְגְּלוֹת הָהָר נוֹלָד
לְיַד הַנַּחַל.
בַּחוֹרֵף שָׁר בֵּין עֲרָבוֹת בּוֹכִיוֹת.
בַּקַּיִץ בֵּין אוֹרוֹת בִּצְעֵי הַמַּיִם
לַחְמוֹ שִׁלַּח עַל פְּנֵי הַנַּחַל לַדָּגָה.
מִקְנֵי הַסּוּף כָּרַת לוֹ עֲפִיפוֹן
וּכְשֶׁהָיָה לְאִישׁ
מִגִּבְעוֹלֵי הָעֲרָבוֹת הַבּוֹכִיוֹת
נָטָה סֻכָּה,
מֵאֶבֶן הֲמִבְצַר הָאֲפֹרָה
בָּנָה לוֹ בָּיִת,
עַל מֵי הַנַּחַל טָחֲנָה הֵקִים,
זָרַע שָׂדוֹת.
שְׁלַח הוֹנוּ עַל פְּנֵי הַיָּם
בָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר.
אַךְ יֵשׁ אַשֵּׁר יַנִּיחַ כְּלֵי מְלָאַכְתּוֹ,
וְיִהְיֶה פִּתְאוֹם לָאִישׁ אִחֵר.
לִמְרַגְּלוֹת הָהָר נוֹלָד, לְיַד הַנַּחַל
יִדֹּד פְּזוּר נֶפֶשׁ עַל הָהָר אוֹ בַּבְּכָאִים.
וּבְנוֹפְלוֹ בְּבֹקֶר לֹא עָבוֹת אַחֵד
עַל אַדְמָתוֹ,
יִקְנוּ לוֹ אֲחֻזַּת עוֹלָם,
לְיַד אַמּוֹת הַמַּיִם הַשְּׁקֵטוֹת.
אֵיפֹה יֶשְׁנָם עוֹד אֲנָשִׁים
כְּמוֹ הָאִישׁ הַהוּא
אֲשֶׁר הָיָה כְּעַרְבוֹת הַבּוֹכִיוֹת.
וּכְמוֹ מְבַצֵּר עַתִּיק הָיָה בְּסוֹף הַדֶּרֶך.
{
בשם כל ישראל השיעור
מוקדש לזכות המצפים לזרע בר קיימא
חיים בן פיגא ציביה
ואסתר לאה בת צילה
משה מרסל בן דבורה
ומוריה חיה בת סיגלית זהבה
גל יצחק בן סמדר וניקול מרים בת שרה
ולזכות המצפים לזיווג הגון בר קיימא משורש נשמתם הדס בת הגר, ישראל בן חיה, ריקי
בת חיה, חיה עליזה בת מזלית, שירית בת רות רותי, דנדן דוד בן סמדר, בר אליעזר בן
סמדר
ולהבדיל להחלמה מהירה
ורפואה שלימה ובריאות טובה גוף ונפש של אמיליה בת אסתר, שאהלה שולה בת זינת, פזית
בת נעמי, נועה בת תמר, וחנה בת שוליקה בתוך שאר חולי עמו ישראל
{
לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר
לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30.
פרויקט שיעורי יַהֲדוּת
וְהוֹרוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.
תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה
{
מקורות
נוספים:[18]
אפרתי, עידו. (29.11.2017). עידן הבדידות: זינוק בשיעור בני הנוער
המדווחים על דיכאון ומחשבות אובדניות. אוחזר מתוך https://www.haaretz.co.il/news/health/.premium-1.4646732
הרב פרופ' לורד זקס, יונתן. (2018). שיח ושיג – קריאות חדשות
בפרשת השבוע. כרך ב'. ויקרא במדבר דברים.
עמ' 61-57. ירושלים: ספרי מגיד, הוצאת קורן.
ד"ר הררי, יחיאל. (2013). סודו של הרבי.
תל-אביב: משכל – הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד.
מחלקי המים. (תשס"ד). חיי שרה – מחיר העקידה.
אוחזר מתוך https://www.mayim.org.il/
מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך http://mg.alhatorah.org/
הרבי מליובאוויטש. שניאורסון, מנחם, מנדל. בתוך הרב
מילר, ח. (עורך). (2007). חמישה חומשי תורה. בראשית. חיי שרה, שם הפרשה. עמ' 141, עפ"י שיחת
שבת פרשת חיי שרה תשמ"ח. מהדורת לבייב, קול מנחם. כפר חב"ד:
הוצאת ספרים קרני אור התורה, קה"ת.
[1] קורות חייו מתוך ויקיפדיה.
[2] עפ"י לוח
'היום יום' (לכ"ד סיון) מובאים דברי הרבי הריי"צ, חותנו של הרבי:
"השואל מה היא ההתקשרות שלו אלי מאחר שאין אני מכירו פנים... ההתקשרות
האמיתית היא על ידי לימוד התורה. כשהוא לומד את מאמרי החסידות שלי, קורא את השיחות
ומתחבר עם ידידי אנ"ש [אנשי שלומנו] ותלמידי התמימים שיחיו [כינוי לתלמידי
ישיבות חב"ד] בלימודם ובהתוועדותם, ומקיים בקשתי באמירת תהלים ובשמירת זמני
הלימודים – הנה בזה היא ההתקשרות". הדגש הוא על הלימוד, אך יש כאן גם אזכור
בולט של מדת האהבה, המתבטאת בהתחברות איתנה עם שאר החסידים (כמו בפתגם
"חסידים אינם לבד").
וגם עפ"י ישעיהו ל' כ': "וְנָתַן לָכֶם אֲדֹנָי לֶחֶם צָר
וּמַיִם לָחַץ וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת
מוֹרֶיךָ."
[3] מתוך אתר https://col.org.il/ 9.11.2020 – לשמיעת הנאום באנגלית: https://www.youtube.com/watch?v=00PXUuWV5A8&t=75s
[4] פרשת חַיֵּי שָׂרָה:
בראשית כג' א' –
כה' יח' (5/11 ; 105 פסוקים)
[5] בראשית כג' א'-ב'
[6] רש"י
- רבי שלמה יצחקי הלוא הוא רש"י הקדוש, ראוי הוא לראשי התיבות "רבן של
ישראל". כתוב עליו שאין מילים לשער
ולתאר את צדקנותו ותרומתו של הצדיק
ללומדי התורה לאורך כל הדורות.
1 . רש"י נולד בשנת דתת"א (1040) והלך לבית עולמו בגיל
64 בשנת ד'תתס"ה (13 יולי 1105), לפני כ- 900 שנים .
2. כבר בצעירותו ניחן רש"י בכושר לימוד מיוחד, עד שעלה
ונתעלה, והחל מפרש את הש"ס בקונטרסים. בהגיעו לגיל 32 החליט לערוך
גלות בכדי לבדוק אם יש גרסאות אחרות של
התלמוד, או פירושים טובים משלו על הש"ס .
3. רש"י פירש פירוש על התורה כולה, אך המיוחד בכולם הוא
הפירוש על החומש. לפני כן עשה תרי"ג תעניות. על פירוש זה ישנם 19
פרשנים, וכותב הרב חיד"א* שטמון
בפירוש זה גם פירוש על הקבלה .
4 . רש"י נודע בענוותנותו, ופירושו הראשון על התורה מתחיל
במילים "אמר רבי יצחק", ובמקומות רבים לא חשש לכתוב "איני
יודע" .
ואני חושבת שהוא היה באמת גאון אמיתי
שהקדים אז זמנו בעומק הבנתו לא רק את התורה, אלא גם את נפש האדם .
אנחנו רואים את זה נפלא בפירושים שלו
לאורך כל התורה .
* החיד"א, הרב חיים יוסף דוד אֲזוּלַאי (בראשי תיבות:
חידָּ"א; ה'תפ"ד - י"א באדר ה'תקס"ו; 1724 - 1 במרץ 1806),
היה מקובל ,
ביבליוגרף, והיסטוריון. מגדולי פוסקי
ההלכה. נולד ונפטר בירושלים, ישראל .
[7] עפ"ח החסידות מבואר כי ארבע בחינות אלו הם כנגד ארבע עולמות אבי"ע, שסוד מתקן
את עולם האצילות, ופשט רמז ודרש מתקנים את עולמות בי"ע. (חב"דפדיה).
[8] מדרש
תנחומא, פרשת וירא, סימן כג
[9] בראשית כב' י'
[10] בראשית כב' ט'
[11] בראשית כב' יב'
[12] פרשת כִּ֣י תִשָּׂ֞א:
שמות ל' יב' – לד' לה' (9/11)
[13] שמות לב' א'
[14] שם, שם ד'
[15] תלמוד בבלי,
מסכת ברכות, פט' א'
[16] שה"ש א' ח'
[17] בשיעור
הקשבנו לשיר "האיש ההוא". מילים: נתן יונתן ; לחן וביצוע: שלמה ארצי,
מתוך אלבומו "גבר הולך לאיבוד" 1978: https://www.youtube.com/watch?v=TN1c8zPLKtg
[18] "כל המביא דבר
בשם אומרו מביא גאולה לעולם".
אבות ו' ו'
[© Smadar Prager, CGP]
Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Emotion Focused Psychotherapist since 1998 after graduating the four-year program in the Alfred Adler Institute in Israel. With a home-based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island) she focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
To contact or to schedule an appointment please mail smadarprager@gmail.com or call/text 917-513-1490. I'd love to hear from you.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה