יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: אֶחֱטָא וְאָשׁוּב , אֲחַטֵּא וְאָשׁוּב | פרשת תזריע | כו' באדר ב' ה'שתע"ט

בס"ד

­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת תזריע

אֶחֱטָא וְאָשׁוּב , אֲחַטֵּא וְאָשׁוּב^*

אנחנו בסימן ניקיון.

מתחילים לנקות, גם את הגוף וגם את הנשמה.

מנקים את עצמנו, ומנקים את היחסים שלנו.

א

ני זוכרת את הפעם הראשונה שבאתי לארה"ב. הייתי בת כמעט שמונה עשרה על סף גיוס, ונכנסתי בקליפורניה לאחת מהמסעדות לאכול ארוחת בוקר.

אני מסתכלת בתפריט ונהיה לי בג' בעיניים:

תפוחי אדמה, רוטב, ביצים, נקניקיות, מיץ... הכל בג'. איפה הצבעים? איפה הסלט?
שאלתי את המלצרית, והיא הסבירה לי שזה תפריט של ארוחת בוקר. ובתפריט הזה אין סלט. סלט יש בארוחת ערב.

איזו מן ארוחת בוקר זו? איפה ה: סלט, ביצה שלוקה ופרוסת לחם שחור עם גבינה לבנה?

הארוחת בוקר שלהם נראית כמו ארוחת צהריים גרועה, לא כמו ארוחת בוקר. ככה מתחילים את היום? ה' ישמור.
אחר כך גם הבנתי שבאמריקה שתי פרוסות עגבנייה על כמה עלי חסה נקרא סלט, ואין לו שום קשר לשום סלט שאנחנו מכירים.

הבנתי שאני ב(איזור)זמן אחר לחלוטין. והזמן שלהם לא דומה בכלל לזמן שלנו.

{

חומש ויקרא התחיל בלעדינו... ואנחנו כבר בפרשה הרביעית: פרשת תַזְרִ֔יעַ[1].

לכל דבר יש זמן משלו. לכל דבר יש את הזמן הנכון עבורו.

כמו שאמר שלמה המלך החכם מכל אדם: "לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם.[2]"

יש זמן נכון לכל דבר.

בבוקר קמים, זה הזמן לקום. אם קמים בצהריים הלך היום....

כי כדי שלדברים תהיה את ההשפעה הנכונה, הם צריכים להיעשות בזמן הנכון. בשעה הנכונה.

בגלל זה אנחנו מאחלים: בשעה טובה.

ומכיוון שכאשר אנחנו קוראים את התורה ואנחנו – כהוראתו של הרב זלמן שניאור בעל התניא - "חיים עם הזמן[3]", שלה, שלנו – מודיעה לנו התורה: עכשיו זה זמן של ניקיון.

ניקיון של העולם הגשמי, וניקיון של העולם הרוחני.

ואכן חומש וַיִּקְרָ֖א מתחיל בהתייחסות לניקיון הרוחני שלנו ולניקיון הגופני שלנו.

בשתי הפרשות הראשונות, וַיִּקְרָ֖א[4] ו-צַ֤ו[5], פותח החומש בניקיון מזהיר: הקרבת הקורבנות הטהורים בבית המקדש הטהור על-ידי הכוהנים הטהורים.

פרשת שְּׁמִינִ֔י[6] מדברת על ניקיון הגוף שלנו ממאכלות של דברים לא כשרים (שכמובן משפיעים גם על הרוחניות שלנו, מכיוון שהמזון הם אבות הבניין של הגו שבו שוכנת בנשמה, וברור שהם משפיעים ומושפעים זה מזו, ולהיפך).

הפרשה הבאה, פרשת מְּצֹרָ֔ע[7] מדברת על ניקוי הדיבור.

והפרשה שלנו, פרשת תַזְרִ֔יעַ מדברת על ניקיון אישי ועל ניקיון זוגי, וכך היא פותחת: "וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָלְדָ֖ה זָכָ֑ר וְטָֽמְאָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים כִּימֵ֛י נִדַּ֥ת דְּוֺתָ֖הּ תִּטְמָֽא׃ וּבַיּ֖וֹם הַשְּׁמִינִ֑י יִמּ֖וֹל בְּשַׂ֥ר עׇרְלָתֽוֹ׃[8]"

הכל קשור לניקיון:

ניקיון המאכלים, ניקיון הפה (דיבורים), ניקיון ביחסים. (ותיכף בע"ה נרחיב בענין).

ואנחנו באמת בזמן הניקיונות לפסח – וכמה הכל מתאים בדיקדוק.

ולכן קראתי לשיעור: אֶחֱטָא וְאָשׁוּב , אֲחַטֵּא וְאָשׁוּב.[9]

אֶחֱטָא זה חטא רוחני, ואֲחַטֵּא זה לגמרי חיטוי ממשי של דברים, כיורים, משטחים, כלים.

ושניהם בודאי קשורים זה בזה.

{

וכמובן שגופנפש זה אחד. והרוח מביאה את העננים שמגשימים את האדים ומתגשמים על האדמה, שקולטת אותם באהבה, מתחממת באורה של השמש ונותנת להם להתאדות שוב לעננים.

הנפשי משפיע על הגופני והגופני משפיע על הנפשי. אי אפשר באמת להפריד ביניהם.

כשאני מנקה ומסדרת את המגירות של השולחן שלי, אני גם עושה סדר במגירות נשמתי.

איך זה קשור?

אנחנו חָפֵצִים (רוצים) בחֲפָצִים.

ואנחנו חיים בזמן כזה שבו מצד אחד החפצים, הם הדבר שהכי חפצים בו. עובדים מצאת החמה עד צאת הנשמה בשביל לקנות חפצים. ומן הצד השני, אין בהם באמת שום חפץ. אף אחד לא באמת צריך אותם. יש רצון למלא משהו אחר. ובמקום להתמלא עם הדבר האמיתי אנחנו ממלאים לנו את החיים בחפצים.[10]

עכשיו, זה הזמן לנקות את כל מה שלא באמת צריך. עכשיו זה הזמן להתמלא בדבר האמיתי.

הרבנית ימימה מזרחי הסבירה פעם דבר נהדר שלמדה מהאר"י הקדוש[11]. הוא מלמד שלחפץ לא סתם קוראים חפץ. לא רק בגלל שאנחנו חפצים (רוצים) בו, אלא מכיוון שגם לחפץ עצמו יש חפץ (רצון) שישתמשו בו. החפץ שואב את החיות שלו מעצם זה שמשתמשים בו.

אלא רעיונות מאוד עמוקים שאין לנו בהם ממש השגה, אבל כולנו מכירים את התחושה.

למה דווקא את החפץ הזה אני רוצה ואין לי שום חפץ בחפץ אחר?

זה כמו שלמדנו על האכילה: בכל דבר יש את ניצוצות הקדושה שבאים להשלים חסרון בנשמה המאוד מסויימת שלך. בגלל זה אנחנו מברכים: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת וְחֶסְרוֹנָן עַל כָּל מַה שֶׁבָּרָאתָ לְהַחֲיוֹת בָּהֶם נֶפֶשׁ כָּל חָי. בָּרוּךְ חַי הָעוֹלָמִים:

בכל דבר שבבריאה שבעולמינו יש ניצוצות, לא רק באוכל, אלא גם בדומם שמסביבנו.

[רגע בסוגריים]

הידעת? עפ"י המילון, המילה חֲפִיץ, היא מילה חדשה בשפה העברית הבאה להחליף את המילה הלועזית גאדג'ט Gadget. ומדוע בחרה הועדה למילים של האקדמיה לשפה העברית דווקא במילה חֲפִיץ? כי זה "חֵפֶץ שחָפֵצִים בו".

הכל מוחזק ברצונו של הבורא "וּבְטוּבוֹ מְחַדֵּשׁ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׁה בְרֵאשִׁית.[12]", כי אם הקב"ה לא יחדש בכל רגע את הבריאה, היא לא תהיה. הקב"ה ברצונו להמשיך ולקיים את העולם, מזריק לעולם את החיות שלו בכל רגע ורגע נתון. כי אם לא היה עושה כן, היה העולם מפסיק מיד להתקיים[13].

{

 וחפץ שלא משתמשים בו? מה איתו?

וכל החפצים שאין בהם צורך, שלא באמת חפצים בהם, שסתם זרוקים במגירות ובארונות ועל המדפים – כל אחד ואחד מהם חפץ ברצונך.  ואת נשארת שדודה.... מרוקנת אנרגיה, עייפה, מרגישה חנוקה בבית, אין אויר.

תאווררי. תפתחי חלונות – אפילו שקר. לא נורא. תני לכל האנרגיה הזו לעוף החוצה.

והעיפי ממש כך. העיפי חפצים שאין לך בהם יותר חפץ.

כי אם לא – הם יחפצו אותך.

והאנרגיה הזו היא מצרך יקר מציאות.  את והכוחות שלך זה דבר יקר מאוד.

ניקיון פיזי עוזר לניקיון רגשי, וכשרוצים לנקות את הבפנים, זה רעיון נהדר להתחיל עם הבחוץ.

ממש "מתוך שלא לשמה בא לשמה.[14]" זה אומנם נאמר לגבי  מי שמקיים מצווה שלא לשם שמיים בסוף יקיים לשם שמיים, אבל אנחנו יכולים להחיל את זה גם על כל שאר ההתנהגויות שאנחנו רוצים לסגל לעצמנו.

כמו שכתוב בספר החינוך[15]: "כי אחרי המעשים נמשכים הלבבות".
העשייה בפועל גורמת גם לעולם הרגשי שלנו להשתנות בהתאם.

{

במסכת מגילה[16] מוסבר עפ"י הכתוב בתורה: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל."[17] מצותן שיהיו קורין אותן כל אחד ואחד בזמנו: ת"ר[18] כמשה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג."

ולכן קבעו במסכת פסחים: "שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום"[19], ועל סמך זה נפסקה הלכה: "שְׁלוֹשִׁים יוֹם קֹדֶם הַחַג שׁוֹאֲלִים וְדוֹרְשִׁים בְּהִלְכוֹת הַחַג".

אז זה ענין הלכתי, מעשי. צריך להתכונן לחג.

צריך לרענן את ההלכות, כדי שנגיע מוכנים לליל הסדר בלי שפספסנו בהכנות כלום. כי כידוע: "מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת[20]". כלומר, מי שהתכונן מראש בימי החול יגיע מוכן לשבת, ליום הקדוש. ובהשאלה, מי שטורח להתכונן ולהכין לפני החג, יגיע מוכן לחג.

גם פיזית וגם נפשית.

{

כי אנחנו מבינים שיש כאן ענין שהוא לא רק מעשי-גשמי, אלא שיש כאן קשר גם לרוח, לנפש, לנשמה.

כמו שלמדנו כי "משנכנס אדר מרבין בשמחה[21]", למה?

כי אנחנו מכינים את הנשמה שלנו לשמוח בחג הפסח את הגאולה שלנו.

את זו שהיתה לפני אלפי שנים, ואת זו שתהיה ממש עכשיו בקרוב. אכ"ר.

את הגאולה של יציאת גלות מצרים, ואת הגאולה שתהיה לנו עכשיו, גאולת גלות ישמעאל[22].

ואני רק מזכירה, כי הבטחתי שאזכיר כל שיעור כדי שלא נשכח לחייך, ולהיות בשמחה. תמיד.

זוכרות? שלמדנו בשיעור לפרשת תְּצַוֶּ֣ה [23]. שתמיד, זה כל בוקר, או כל ערב, או פעמיים ביום....

התמיד, לא אומר בהכרח כל הזמן, כי תמיד יכול להיות כל לילה, או כל יום, או בבוקר ובערב, או ממש כל הזמן, כמו לחם הפנים. כמו הנר שדלק אצל שרה באוהל מליל שבת לליל שבת[24].

ויש לנו עוד כמה ימים לחטוף את ההארה המיוחדת הזו של הזמן הזה כי השנה, יש לנו שני חודשי אדר, אדר א' ואדר ב'.

אנחנו זוכים ל-60 יום של שמחה. וזה עוד יותר טוב. זה פעמיים כי טוב.

והרבי מלובביץ' אומר מי שמצליח להיות בשמחה במשך ה-60 יום של אדר כל העניינים הלא טובים שלו יהיו בטלים שהרי זה ״בטל ב-60״[25].

{

30 יום לפני הפסח. זה בדיוק עכשיו[26].

גם התורה מתעסקת בניקיון. ניקיון המאכלים, ניקיון הפה, ניקיון היחסים.

אנחנו מתעסקים בניקיונות חיצוניים והקב"ה מתעסק בניקיון הפנימי שלנו.

אנחנו עושים פעולה גשמית כאן למטה בעולם הזה, והקב"ה עושה פעולה מקבילה בעולם הרוחני שלנו.

החיד"א[27] כותב בספרו "לב דוד": "... כי בכל שנה ל' יום קודם הפסח הקב"ה, עושה לישראל משוא פנים ברוב חסדיו ומתחיל להוציא נפשותם מהיכלות הטומאה מעט מאט שעור חלק א' מל' בכל לילה..."

כמו שלפני יציאת מצרים חולל הקב"ה ניסים, עשרת המכות, ולפני קבלת התורה כל הניסים שהיו במדבר כדי להכין ולזכך ולקדש את נשמותיהם של בני ישראל לתפקיד הענק הזה להיות לו, לקב"ה לעם סגולה, כמו שכתוב: "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים[28]" "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם[29]".

כך כל שנה בשנה, הזמן חג[30] באותו מעגל אנרגטי, והקב"ה מנקה אותנו בכל יום קצת.

בכל לילה, לפי החיד"א, חלק אחד משלושים מנשמותינו יוצא מהיכלות הטומאה,

עד שאנחנו מגיעים לזמן יציאת מצרים "בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמָן הַזֶּה[31]",

טהורים, מטוהרים, נקיים מבחוץ ומבפנים.

וכשאנחנו גם עושים בגופינו פעולות של ניקיון גשמי,

אז בודאי ובודאי אנחנו מעוררים למעלה חסד נוסף עבורינו.

{

הזמן הזה, יש לו תפקיד.

הוא חג לו במעגל השנה ומאיר לנו את אותם אורות מאז שוב ושוב ושוב, עכשיו.

וככל שמתרחקים מהאירוע המכונן, כך אנחנו זקוקים יותר ויותר לתזכורות החגות שללו שיעוררו אותנו.

יש תופעה פסיכולוגית שנקראת "התרחקות ממקום התאונה".

כשאדם נוסע לו להנאתו בכביש ומגיע פתאום להאטה או ממש נתקע בפקק ולאט לאט מגיע לאזור הגורם לפקק: תאונת דרכים (ל"ע), כולם נוסעים לאט מאוד ומסתכלים על המכוניות הפגועות ועל הנפגעים חו"ח וכוחות המשטרה החילוץ והאמבולנסים, וחושבים לעצמם כמה זה נורא, וכמה זה חשוב לנהוג בכביש בזהירות, שהכביש הוא לא זירת מלחמה, ולא מקום למאבקי כוחות, וכמה זה מסוכן, וכיוב'

ואז הם כבר חלפו על מקום התאונה, והם ממשיכים בנהגיה שלהם בכביש, אבל זיכרון התאונה מאוד טרי, והם נוסעים מאוד בזהירות. מקפידים על המהירות המותרת, מאותתים במעבר מנתיב לנתיב, אדיבים לנהגים אחרים שרוצים להשתלב בתנועה, וכו'.

אבל ככל שהנהיגה מתמשכת, וככל שעובר הזמן, וככל שמתרחקים ממקום התאונה, לאט לאט חוזרים להרגלים הישנים: עוקפים בלי לאותת, עוקפים מימין, לא נותנים לאחרים להשתלב בתנועה, ממהרים, עוברים על המהירות המותרת....

למה זה?

כי כך טבע בנו הבורא – שנשכח. "גזירה על המת שישתכח מן הלב[32]", ואין כוונת חז"ל שנשכח את מי שאהבנו ואיננו עוד[33], אלא שהכאב הנוראי הצורם והמשתק לאט לאט ישכך (יחלש) על מנת שנוכל להמשיך לחיות. כי אם לא היה שוכך, אי אפשר היה להמשיך לתפקד בכלל, ובעצמנו היינו חו"ח גוועים.

(וכבר שמענו והכרנו לצערנו גם מקרים כאלה).

{

בואו נסתכל שוב על הפתיחה של הפרשה שלנו, פרשת תַזְרִ֔יעַ: "וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָלְדָ֖ה זָכָ֑ר וְטָֽמְאָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים כִּימֵ֛י נִדַּ֥ת דְּוֺתָ֖הּ תִּטְמָֽא׃ וּבַיּ֖וֹם הַשְּׁמִינִ֑י יִמּ֖וֹל בְּשַׂ֥ר עׇרְלָתֽוֹ׃[34]"

כמה זה מעניין שהפרשה הקודמת מדברת על מה מותר ומה אסור לאכול, והפרשה שלנו מדברת על ניקיון הפה מבחינת דיבור ולשון הרע, ופותחת בטהרת המשפחה, בזוגיות, ביחסי אישות, בהריונות ולידה, והכל בהקשר של טומאה וטהרה.

מה רוצה התורה מהאישה?

למה היא צריכה להקריב קורבן? ולמה קורבן חטאת? במה היא חטאה?

ולמה היא טמאה?

ואיך זה קשור למילת הבן?      ננסה לענות אחד אחד.

{

למה האישה טמאה?

אנחנו חייבות לזכות את מה שכבר למדנו. טומאה זה לא לכלוך. ולטהרה אין שום קשר לניקיון - אלא שמדובר כאן על מצב רוחני לגמרי.

גם כח טהרה וגם כח טומאה- שניהם כוחות רוחניים על- טבעיים.

טומאה היא בדיוק בכוון של טהרה רק שהצינור של שפע האלוקי אטום כלפיה.

השורש ט.מ.א. הוא מלשון אטימות, טמטום.

למה אטום? לאור אינסוף.

מהותו של הקב"ה הוא השפעה אור אינסוף. ומכיוון שכמו שכתב הרמח"ל [35] בפתח ספרו מסילת ישרים: "מטֶּבַע הטוב להיטיב", הוא ברא, עפ"י האריז"ל[36], עולם כדי שיוכל "להיטיב לברואיו[37]".

זו מהותו של הקב"ה, הוא כולו אור אינסוף ושפע של טוב.

הרב יובל הכהן אשרוב מלמד אותנו שמטרתו של הקב"ה היא שנרצה להגיע למצב שבו נהיה דבוקים באור שלו, ולכן הוא ברא אותנו עם רצון לקבל הארה, את האור שלו, שהוא תענוג, והוא הטוב האולטימטיבי.  

לכן כל דבר שקשור עם קבלת אור האינסוף של הקב"ה הוא קדושה, וכל מה ששואב את אור הקדושה מאיתנו הוא טומאה.

כשאשה יולדת, חיים שהיו בה במשך 9 חודשים יוצאים ממנה. נשמה שהיא אור אלוק ממעל ממש, שיוצא ממנה = טומאה.

כנ"ל דם המחזור החודשי, שהוא פוטנציאל של חיים כנ"ל.

וכך גם כשאדם מחזיר את נשמתו הקדושה לבורא, כל האור שהיה בו נשאב ממנו החוצה. ולכן הוא טמא.

כלומר, אנחנו מבינים: טומאה וטהרה הם לא ענייני לכלוך וניקיון פיזיים.

אלה כוחות רוחניים.

כוחות קדושה, טהרה – הם כוחות של חיים, של יצירה, עשיה, הרחבה.

כוחות טומאה – הם חוסר של כוחות הקדושה -- מוות, חוסר התפתחות, צמצום.

טומאה זו מציאות - ולאו דווקא עקב חטא - כמו לדוגמא ווסת אצל אשה או קרי - זה לאו דווקא בגלל חטא – אלא שאלה כוחות חיים של יצירה, שהלכו לטמיון ולכן האדם נעשה טמא!

כמו שחושך הוא היעדר האור. כך טומאה היא היעדר הקדושה.

אז הבנו: האישה לא טמאה כי היא חו"ח מלוכלכת מדם הלידה או מדם הלידה. ממש ממש לא. להיפך.

בזכות האישה מגיעים חיים לעולם. היא שותפה של הקב"ה ביצירת חיים, בבריאת חיים, בהבאת חיים והמשך הדורות בעולם הזה. היא קדושה ממש.

אלא שדם הווסת, ודם הלידה, הם תוצאה של כוחות חיים שלא התממשו, שסיימו את תפקידם, ועד שיתנקו, האישה אטומה, סגורה, לאור האלוקי.

עד שחולפים שבעה ימים, והאישה, שמתמעטת ומתמלאת כמו הירח בכל חודש מחדש, יש מקווה מים טהורים, ש"רוּחַ אֱלֹקִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם[38]", ובה היא נולדת כל חודש מחדש, נקיה ושטופה מכל מחטא ועוון[39]... ממש כמו אחרי הקרבת קורבן בבית המקדש.

וזה כל כך הרבה קדושה , כל כך הרבה אור.

{

למה האישה צריכה להקריב קורבן?

שני ערוצי תשובה יש לנו כאן.

דבר ראשון קורבן מלשון קרוב, לקרב. הקורבן יוצר קירבה בין הקב"ה לאדם המקריב.

יש כמה סוגי קורבנות[40]:

א.     להודות לקב"ה – קורבן מנחה.

ב.      לשתף את הקב"ה בשמחה – קורבן שלמים.

ג.      לכפר על חטא – קורבן חטאת.

ד.      להביע את גדולת ה' וכניעה בפניו – קורבן עולה.

בכל הקרבת קורבן יש התקרבות והתחברות לקב"ה ממקום של הודיה, שמחה, יראה, וכפרה.

באיזה אופן נוצרת קירבה על-ידי הקורבן?

מה אי אפשר להתקרב בדרך אחרת?

בודאי שאפשר. כל המצוות שלנו הן דרכי התקרבות לקב"ה. מצווה מלשון צוותא. ביחד.

אבל זו התקרבות מסוג שמשאיר רושם עז.

קצת כמו התאונה שדיברנו עליה קודם.

כשעושים ביחד כברת דרך ארוכה של יום אחרי יום, עוד יום ועוד יום, שנה אחר שנה. מתרגלים.

כולנו מכירים את זה.

מתרגלים אחת לשני. אחד לשנייה.

והקב"ה לא רוצה שנתרגל "לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל[41]". הוא לא רוצה חיים יבשים ללא תשוקה.

טובעים בטבע ההרגלים.

מפסיקים להתרגש.

{

זה שיעור מאלף בזוגיות.

יש זמנים בחיים שצריך לעשות משהו יוצא דופן. אחר. בשביל להתעורר.

כתוב כפתיחת החומש שלנו: "אָדָ֗ם כִּֽי־יַקְרִ֥יב מִכֶּ֛ם קׇרְבָּ֖ן לַֽה'"[42]. ומפרש לנו הנתיבות שלום[43]: "אָדָ֗ם כִּֽי־יַקְרִ֥יב מִכֶּ֛ם - שעיקר הקורבן בא מכם, היינו מעצמותכם, שתקריבו עצמכם להשי"ת... שלא ישאר שום אנוכיות, ישות ותאוות כלשהן, שום דבר, אין עוד מלבדו, שהכל בטל ומבוטל להשי"ת".

קיבלתי בווטסאפ ציטוט מקסים: "זוגיות מושלמת זה בסך הכל שני אנשים שסירבו לוותר."

הקב"ה רוצה לעורר את האהבה. "אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ.[44]"

הוא רוצה שנחפוץ בו, בקשר איתו, במערכת היחסים הזו.

הוא רוצה שנקריב מעצמנו, שניתן, שנתאמץ. שנצא מאזור הנוחות וניזכר כמה אנחנו אוהבים.

הוא לא רוצה שנוותר על הזוגיות. הרי הכל התחיל מאהבה גדולה מאוד. מרצון גדול לקשור את עצמנו אחד בשניה. לאן זה נעלם?

אז זהו. שזה לא נעלם.

זה רדום. זה התרגל. צריך לעורר. צריך להתעורר.

ואיך מעוררים?

מתאמצים. מאוד. לא מוותרים. נותנים מעצמנו עוד ועוד ועוד – כי הנתינה הזו היא היא מה שמייצר את האהבה הגדולה. וכגודל הנתינה כך גודל האהבה.

נתינה היא ערוץ אנרגטי דו-סטרי.

רואים את זה באופן שבו המילה כתובה בעברית. את השורש נ.ת.נ. אפשר לקרוא מימין לשמאל , וגם משמאל לימין.  בכל פעם שאני נותנת משהו מעצמי למישהו אחר, אז יש באחר משהו ממני.

האחר הופך להיות חלק ממני. ולכן אולי אומר הרב אליהו דסלר זצ"ל[45] כבר מזמן לימד אותנו שאהבה היא תולדת הנתינה[46]: "יותר ממה שהנתינה באה בעקבות האהבה, האהבה באה בעקבות הנתינה."

תזהרו מההרגל, מהשיגרה.

במקום לדרוש – תתנו.

תחפצו. תחפצו. אלה החפצים שצריך למלא איתם את הבית.

"לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם.[47]" – זה הזמן לחפוץ אחד את השני, לא בגלל שנמסים מאהבה, אלא בגלל שצריכים לחפש אחריה, לעורר אותה, לרצות אותה, לחפוץ בה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ.

עכשיו זה הזמן להתמלא אחרת. בחפצים אחרים. ברצונות אחרים.

עכשיו הזמן להתקרב.

בעשייה.

בהקרבת קורבן.

{

למה קורבן חטאת? במה חטאה האישה?

אנחנו מבינים את קורבן העולה: "וּבִמְלֹ֣את׀ יְמֵ֣י טׇהֳרָ֗הּ לְבֵן֮ א֣וֹ לְבַת֒ תָּבִ֞יא כֶּ֤בֶשׂ בֶּן־שְׁנָתוֹ֙ לְעֹלָ֔ה וּבֶן־יוֹנָ֥ה אוֹ־תֹ֖ר לְחַטָּ֑את אֶל־פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד אֶל־הַכֹּהֵֽן׃[48]". יש כאן הכרה בגדולת ה' על נס הבריאה שהיא שותפה לו.

היינו מצפים שהאישה תביא קורבן מנחה. קורבן של הודיה.

אחרי הכל היא קיבלה מתנה – את הזכות להביא חיים לעולם, היא קיבלה תינוק. היא שותפה לקב"ה.

או שאולי קורבן מנחה, כהודיה על זה שבלידה, הגיעה עד ממש ליד ה' (אותיות לידה) ונשארה בחיים.

הרי ידוע שלידה זה פיקוח נפש ושמותר לחלל שבת כדי לסייע ולטפל ביולדת.[49]

חז"ל מסבירים לנו שחטאה של האישה בזה שבשעת הלידה אומרת (או אפילו חושבת) שבחיים לא תרצה יותר להיות עם בעלה כדי לא לעבור את הכאבים הללו שוב. על זה היא צריכה להביא קורבן.

אל תדברי שטויות אומר לה הקב"ה....

אבל אני מבין שדיברת מתוך כאב. ובכל זאת – שברת שילמת. אמרת – צריך לתקן.

כתוב במסכת נידה: "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן? אמר להן: בשעה שכורעת לילד, קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן.[50]"

אבל אנחנו יודעות שעם או בלי קורבן חטאת בפעם הבאה נצעק בזמן הלידה את אותן שטויות....

וזה חטא הכי גדול כי כתוב במשנה: "הָאוֹמֵר, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר.[51]"

הרבנית פנינה נויבירט אומרת שעל פניו המשנה מדברת על שני סוגי אנשים. האדם הראשון, המוזכר בחלק הראשון של המשנה, חוזר על חטאו יותר מפעם אחת וסומך על תשובתו שתציל אותו: "הָאוֹמֵר, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב" ענשו של אדם זה לפי המשנה: "אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה" – לא יסייעו לאדם זה מן השמים בתשובתו.

האדם השני, המוזכר בחלק השני של המשנה, חוטא אך פעם אחת וסומך על כפרת יום הכפורים שתציל אותו: "אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר". לכאורה העונש המוזכר במשנה לאדם זה חריף יותר: "אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר" – הוא לא יזכה בכפרה.

על פניו זה מובן. מי שחושב לעצמו "לא נורא אני אחטא וביום הכיפורים הקב"ה יכפר לי" אומרים לו חז"ל. לא. חמוד שלי זה לא עובד ככה. אתה לא יכול להרשות לעצמך לחטוא ולצפות שיתכפר לך ביום הכיפורים. יום הכיפורים מכפר על חטא, על פיספוס. על לא בכוונה. על לא ידעתי.

אבל רש"י מחדד לנו עוד יותר: "לפי שהעבירה דומה עליו היתר".

הרבנית פנינה נויבירט מסבירה שעל פי רש"י: "החזרה על מעשה החטא מנציחה מציאות עובדתית לפיה האדם מתרגל לאורח החיים הפלילי, לכן אין די במעשה עבירה אחד. נדרש מעשה עברייני חוזר ושונה, מעגל שוטה אליו נסחף החוטא, ובלשונו: "לפי שהעבירה דומה עליו היתר". העונש על התנהגות זו הינו: "אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה" – לא יסייעו לאדם זה מן השמים בתשובתו. "

צריך להתרגל לא להתרגל לדברים שמעבים את נשמתנו, הדברים שעושים אותנו גסים, עדינים פחות.

עם עצמנו ועם אחרים.

זו בעיה, מתרגלים מהר לחטא אז לפני שמתרגלים מתריעים.

יש לנו יכולת מופלאה לתרץ לעצמנו כל התנהגות ולהוציא את עצמנו מה-זה טובים ונהדרים.

אפילו רוצח בשעת הוידוי שלנו מסביר למה לא היתה לו ברירה אלא לרצוח.

אפילו רוצח רוצה להרגיש שהוא טוב.

אל תתרגלי להוציא מהפה שטויות. גם כשכואב לך. גם כשדורכים עליך. גם כשפוגעים בך.

תעצרי.

כי אם לא... תתרגלי. ואנחנו לא רוצים להתרגל. רוצים להתרגש כל בוקר מחדש.

{

ולמה שמונה ימים?

אפשר היה שמיד יום אחרי יעשו ברית – למה לחכות?

תראו כמה מקסימה התורה שלנו. כמה שלום בית חשוב לה.

כתוב בגמרא: "ומפני מה אמרה תורה מילה לשמונה שלא יהו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים[52]"

ורש"י ממש העלה לי דמעות: "שלא יהיו הכל שמחים - שאוכלין ושותין בסעודה ואביו ואמו עצבים שאסורין בתשמיש:"

שלא יהיה מצב כזה שהאישה יושבת בנידה ואסור לאבא ולאמא לגעת אחד בשני ולקיים יחסי אישות, וכל האורחים שמחים וצוהלים ונהנים, והם יושבים מבואסים אחד בפינה הזו של האולם ואחת בפינה השניה של האולם.

אין מצב.  

{

ונסיים במילותיו[53] של האור החיים הקדוש[54]: "ונראה לתת טעם לסמיכת וביום השמיני עם מה שלפניו, שבא לתת טעם לעכבת המילה עד יום השמיני ולא צוה למול ביומו כמו שמצינו במקנת כסף (שבת קלה) לזה כתב אחר אומרו וטמאה שבעה ימים וביום השמיני וגו' לומר כי לטעם זה הוא שעכב המילה והוא על דרך אומרם ז"ל (נדה לא ב) כדי שלא יהיו כל העולם שמחים ואביו ואמו עצבים. ורז"ל אמרו (מד"ר תצא פ"ו) וזה לשונם למה התינוק נימול לח' שקנה ה' רחמים עליו עד שיהיה בו כח, וכשם שרחמיו על האדם כך רחמיו על הבהמה שנאמר (אמור כב' כז') ומיום השמיני והלאה ירצה עכ"ל. וצריך לדעת מי גילה סוד זה כי בח' ימים יהיה בו כח לא פחות ולא יותר. ונראה כי כח האמור בדבריהם הוא מה שאמר בזוהר (תזריע מד. אמור צא ב) שהוא כדי שיעבור עליו שבת ותגיעהו נפש החיונית הנשפעת בעולם ביום השבת כידוע ואז יהיה בן קיימא, והוא שאמרו ז"ל כח החיוני, ותמצא שאמרו ז"ל (ב"ר פ"ו) שקודם שבא שבת היה העולם רופף ורועד כיון שבא שבת נתחזק ונח ע"כ. והוא מה שאמרו כדי שיהיה בו כח. עוד ירצה באומרו וביום בתוספת וא"ו להסמיך מילה למצות נדה שמלפניה, לומר כי זה תלוי בזה שאם ישמור מצות נדה יוסיף לזכות עשות מצות מילה:[55]"

{

תנקו, תתנקו, ותחפצו את האהבה. רק אל תתרגלו.

{

תפילה[56]

לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי,

בָּרֵךְ וְהִתְפַּלֵּל

עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל,

עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,

עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת:

לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,

לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל

בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,

לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם,

לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.

{

השיעור מוקדש לזכות זרע בר קיימא לניקול מרים בת שרה וגל יצחק בן סמדר,
לזיווג הגון משורש נשמתם של דנדן דוד בן סמדר ושל בר אליעזר בן סמדר,
להמשך בשורות טובות לטל בן תקוה ולאפרים אפי בן חנה,

ולהבדיל - לרפואה שלימה של אמיליה בת אסתר ודניאל בן יפה בתוך שאר חולי עמו ישראל.

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.

תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה

{

מקורות:

רבי אבן עטר, ח. (תק"ב). אור החיים. ויקרא יב' (ג). ירושלים: דפוס ויניציאה. אוחזר מתוך https://he.m.wikisource.org/

אגמון, ד. (אין תאריך). 'פרשת ויקרא' אוחזר מתוך: http://www.mudaut.co.il/ .

הרב אזולאי, ח. ד. (תרל"ו). לב דוד. פרק כ"ט. עמ' 33. ורשה: דפוס הרבני זיסבערג. אוחזר מתוך https://books.google.com/

הרב הכהן אשרוב, י. (אין תאריך). בירור ניצוצות הקדושה מהאוכל. [סרטון וידאו] אוחזר מתוך https://www.besodh.com/lessons/video/2069

הרב הכהן אשרוב, י. (אין תאריך). מהות תורת הסוד - אכילה רוחנית - כל התיקונים באוכל. [סרטון וידאו] אוחזר מתוך https://www.besodh.com/lessons/video/2612

הרב הכהן אשרוב, י. (אין תאריך). רוח טומאה רוח טהרה. [סרטון וידאו]. אוחזר מתוך  https://www.besodh.com/lessons/video/641

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא – רש"י כפשוטו - שמות – פרשת תזריע. עמ' קסח-רז. ירושלים: לשם ספרי איכות.

מקראות גדולות http://mg.alhatorah.org/

הרבנית עו"ד דר' נויבירט, פ. האומר אחטא ואשוב. אוחזר מתוך http://mikve.net/content/431

ספריא https://www.sefaria.org.il/

הרבנית מזרחי, י. (אדר א' תשע"ט). לפרשת שמיני: כי בא מועד. [שיעורים בדוא"ל למנויות "פרשה ואשה"]. אוחזר מתוך http://www.parasha.org/.

---

[1] פרשת תַזְרִ֔יעַ: ויקרא יב' א' – יג' נט' (4/10 ; 67 פסוקים)

[2]  קהלת ג' א'

[3]  עפ"י היום יום ב' מרחשוון: "יש לחיות עם הזמן": "בחסידות מוסבר כי הקשר בין הפרשה לבין הזמן בו קוראים את הפרשה איננו מקרי, אלא גם הוא הוראה בעבודת ה'. פרשת השבוע והתכנים שלה מספקים מפתחות באמצעותם יכול כל אחד להתקדם ולהתעלות בעבודה הפנימית והרוחנית שלו." (Chabad.am).

[4]  פרשת וַיִּקְרָ֖א: ויקרא א' א' – ה' כו' (1/10 ; 111 פסוקים)

[5]  פרשת צַ֤ו: ויקרא ו' א' – ח' לו' (2/10 ; 97 פסוקים)

[6]  פרשת שְּׁמִינִ֔י: ויקרא ט' א' – יא' מז' (3/10 ; 91 פסוקים)

[7]  פרשת מְּצֹרָ֔ע: ויקרא יד' א' – טו' לג' (5/10 ; 90 פסוקים)

[8]  ויקרא יב' א'-ג'

[9]  שם השיעור עפ"י ובפרפראזה על מסכת יומא ח', ט'

[10]  אולי בפעם אחרת בע"ה ב'נ נרחיב על ארבעת סוגי הרעב הפיזי.

[11]  רבי יצחק בן שלמה לוריא (ה'רצ"ד, 1534 - ה' באב ה'של"ב, 25 ביולי 1572) מכונה האר"י הקדוש הוא גדול מקובלי צפת במאה ה־16, והוגה שיטה חדשה בקבלה הנקראת על שמו "קבלת האר"י", שאומצה על ידי בתי מדרש רבים העוסקים בתורת הסוד. תלמידיו נקראו אחריו גורי האר"י.

[12]  מתוך תפילת "יוצר האור"

[13]  עפ"י הבעש"ט Chabbad.org

[14]  סנהדרין ק"ה

[15]  ספר החינוך טז'

[16]  בבלי, מגילה לב' א'

[17]  ויקרא כד' מד'

[18]  תנו רבנן = מארמית: פתיחה להבאת ברייתא. מילולית: שנו רבותינו.

[19]  בבלי, פסחים ו' ע"א

[20]  בבלי, עבודה זרה ג' א'

[21]  תענית כט' ע"א

[22]  רבי חיים ויטאל (תלמידו של האר"י הקדוש) בפירושו לתהילים קכ"ד: "כבר ידעת כי הגלויות אינם אלא ארבעה בבל, מדי ופרס, יוון ואדום. אבל עוד עתידין ישראל להיות באחרית הימים בגלות ישמאל. וגלות חמישית זו שהיא אחרונה לכולם, קשה מכולם, והיא גלות ישמעאל הניקראת פרא אדם".

[23]  פרשת  תְּצַוֶּ֣ה: שמות כז' כ' – ל' יא' – (8/11 ; 101 פסוקים)
מתוך שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת - פרשת תצווה - להדליק אותך תמיד – ז' באדר א' ה'תשע"ט - 12.2.2019

[24] בילקוט שמעוני לבראשית כד סז'

[25]  ויקישיבה: "בטל בשישים" הוא כלל הלכתי שאומר כי איסורים מסוימים בטלים בתערובת של היתר, המכילה כמות של פי שישים מהאיסור או יותר. למשל, בשר בחלב נכלל בכלל זה. לדוגמא: אם טיפת חלב נפלה לקדירת בשר, אשר יש בה לפחות שיעור שישים טיפות של בשר (- פי שישים מטיפת החלב), הרי שטיפת החלב בטלה, והתבשיל מותר באכילה.

[26]  אם נדייק זה היה בדיוק בפורים: יד' באדר, ופסח יד' בניסן – ל' ימים.

[27]  הרב חיים יוסף דוד אֲזוּלַאי (בראשי תיבות: חִידָ"א ;  1724 - 1 במרץ 1806), היה פוסק הלכה ומקובל. חיבר עשרות ספרים בתחומים תורניים מגוונים, וכן חיבור ביבליוגרפי וחיבור אוטוביוגרפי. נולד ונפטר בירושלים. (ויקיפדיה).

[28]  שמות יט' ה'

[29]  ויקרא יט' ב'

[30]  = מסתובב, במעגל השנה, ומכאן המילה: חג.

[31]  מתוך תפילת "הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ"

[32]  עפ"י בבלי, פסחים, נד' ע"ב

[33]  והרי אנחנו מציינים בכל שנה ושנה על מנת שלא לשכוח את יום הזיכרון לשואה ולגבורה (השנה הוקדם ליום חמישי, 2.5.19, כז' בניסן ה'תשע"ט), ואת יום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה (השנה הוקדם ליום רביעי, 8.5.19, ג' בניסן ה'תשע"ט) ועוד ממש יום לפני יום העצמאות של שמחה מתפרצת על חזרתנו לארץ הקודש.

[34]  ויקרא יב' א'-ג'

[35]  רבי משה חיים לוצאטו, הרמח"ל (ה'תס"ז, 1707 – כ"ו באייר ה'תק"ו, 16 במאי 1746) היה מקובל, סופר, חוקר רטוריקה ומשורר איטלקי במאה השמונה עשרה.

[36]  רבי יצחק לוריא בן שלמה (1534, ה'רצ"ד - 25 ביולי 1572, ה' באב ה'של"ב) מכונה האר"י הקדוש, האריז"ל, הוא גדול מקובלי צפת במאה ה־16.

[37]  ספר עץ חיים שער הכללים פרק ראשון: "כשעלה ברצונו יתברך שמו לברוא את העולם כדי להיטיב לברואיו ויכירו גדולתו ויזכו להיות מרכבה למעלה להדבק בו יתברך."

[38]  בראשית א' ב'

[39]  מתוך התפילה לאחר הפרשת חלה, והתפילה לפני ואחרי הטבילה במקווה

[40]  אין סופר, או קצב בוטיק. לאכול צריך. אז למה לא להרוג [הלכה למעשה] שתי (או שלוש) ציפורים במכה אחת? גם לשחוט בצורה הומנית, גם לעשות מצווה, וגם לדאוג לבשר לכוהנים ולעם? ובאמת שאין צורך בהִתְיָיפְיְפוּת מִתְחַסֶּדֶת – לשבת בחצר לעשות על האש ולדבר על האכזריות של הקב"ה....

[41]  מתוך "תפילה" של לאה גולדברג

[42]  ויקרא א' ב'

[43]  רבי שלום נח ברזובסקי (8 באוגוסט 1911, ברנוביץ, בלארוס - 8 באוגוסט 2000, ירושלים) היה האדמו"ר מסלונים הלפני אחרון, ולפני כן מקימה וראש הישיבה של ישיבת בית אברהם של חסידות סלונים. מחבר סדרת ספרי החסידות "נתיבות שלום". כמה מהם קיבלתי מספרייתו הפרטית של הרב מנחם וייס, בני-ברק, תלמידו של הרבי מסלונים זי"ע, מחצרו של הרב קנייבסקי, ומרצה בערוץ 2000 ובהידברות, ועל נדיבותו וברכתו אני מודה מקרב לב ומשתדלת ללמוד וללמד, ובכך גם לו יש חלק.

[44]  שיר השירים, ב' ז': "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַ‍ִם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ."

[45]  הרב אליהו אליעזר דסלר (1953-1892) נחשב לאחד מגדולי בעלי המוסר בשיטת קלם במאה ה-20. כיהן כרב באנגליה וכמשגיח רוחני בישיבת פוניבז'. (ויקיפדיה)

[46]  מכתב מאליהו, ח"א ע' 32

[47]  קהלת ג' א'

[48]  ויקרא יב' ו'

[49]  יולדת היא אחת מארבע שמברכים בִּרְכַּת הַגּוֹמֵל שהמשותף לארבעתם היא סכנת החיים שבהם היו, ככתוב בתלמוד הבבלי, ברכות נד' ע"ב: "ארבעה צריכים להודות - יורדי ים, הולכי מדבריות, מי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא"

[50]  בבלי, נידה לא' ע"ב

[51]  משנה, יומא ח' ט'

[52]  בבלי, נידה לא' ב'

[53]  סיפור מעניין איך הגעתי לתוכן הזה: בשיחת טלפון עם מתרים מהארץ שאלתי והוא שאל תלמיד חכם בשם הרב בק...

[54]  רבי חיים בן עֲטַר (או אִבְּן עטר; נודע בכינוי אור החיים או אור החיים הקדוש, על שם ספרו; 1696, ה'תנ"ו; סלא, מרוקו – 7 ביולי 1743, ט"ו בתמוז ה'תק"ג, ירושלים) היה מגדולי פרשני המקרא בתקופת האחרונים, פרשן התלמוד, מקובל ופוסק הלכה. חיבורו הידוע ביותר הוא הספר "אור החיים" – פירושו על התורה.

[55]  אור החיים, פרשת תזריע, יב' ג'

[56]  בשיעור הקשבנו לשיר "תפילה" 2019. מילים: לאה גולדברג ; לחן: יונתן טוקייר ; ביצוע: צמד יונינה (פרויקט מוסיקלי זוגי של יוני ונינה טוקייר): https://www.youtube.com/watch?v=7dBUG1GlTno

[© Smadar Prager, CGP]

---

www.smadarprager.com

Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Emotion Focused Psychotherapist since 1998 after graduating the four-year program in the Alfred Adler Institute in Israel.  With a home-based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island) she focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.

To contact or to schedule an appointment please email smadarprager@gmail.com or call/text 917-513-1490.

I'd love to hear from you.