בס"ד
השיעור מוקדש לניתוח מוצלח ובשורות טובות לעידית טובה בת מרים, רפואה שלימה לצורי בן מזל, הילה בת איילה ו-שובה בת מיכל
לתוצאות טובות בבדיקות ורפואה שלימה של חנניה שלום הנרי בן מזל ומרדכי בן מלכה בתוך שאר חולי עמו ישראל
לתוצאות טובות בבדיקות ורפואה שלימה של חנניה שלום הנרי בן מזל ומרדכי בן מלכה בתוך שאר חולי עמו ישראל
יַהֲדוּת וְהוֹרוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת קורח
או עֵ֖זֶר או כְּנֶגְדּֽוֹ
מה בין נשים, גברים, ועשרה קבין?
ביד מי החיים והמוות?
מי מוציאה אותנו מהעולם?
והאם קורח היה קרח?
נדבר היום על שתי נשים ושתי דרכים בזוגיות.
אנחנו בפרשה החמישית של חומש במדבר: פרשת קֹ֔רַח[1]. פרשת המחלוקת הכי גדולה של התורה. כל־כל גדולה, שקראו לפרשה כולה על שמו של השחקן הראשי: "קֹ֔רַח בֶּן־יִצְהָ֥ר בֶּן־קְהָ֖ת בֶּן־לֵוִ֑י[2]".
{
זו הפרשה השלישית ברצף שמתארת את הנזקים הנגרמים מלשון הרע.
בפרשת בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙[3], מרים מרכלת, וחוטאת בלשון הרע: "וַתְּדַבֵּ֨ר מִרְיָ֤ם וְאַהֲרֹן֙ בְּמֹשֶׁ֔ה עַל־אֹד֛וֹת הָאִשָּׁ֥ה הַכֻּשִׁ֖ית אֲשֶׁ֣ר לָקָ֑ח..׃[4]".
על הפרשה הקודמת שלנו, פרשת שְׁלַח־לְךָ֣[5], כותב רש"י: "שְׁלַח־לְךָ֣ אֲנָשִׁ֗ים – למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים שלקת על עסקי דיבה שדיברה באחיה ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר."
על־מנת לקדם את האג'נדה הפרטית שלהם, המרגלים מוציאים את דיבת הארץ רעה.
הם מבססים את דבריהם על גרעין של אמת: "וַיְסַפְּרוּ־לוֹ֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ בָּ֕אנוּ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר שְׁלַחְתָּ֑נוּ וְ֠גַ֠ם זָבַ֨ת חָלָ֥ב וּדְבַ֛שׁ הִ֖וא וְזֶה־פִּרְיָֽהּ׃ [6]"
ואז משקרים בלי למצמץ: "אֶ֚פֶס כִּֽי־עַ֣ז הָעָ֔ם הַיֹּשֵׁ֖ב בָּאָ֑רֶץ[7]" ; "וְהֶֽעָרִ֗ים בְּצֻר֤וֹת גְּדֹלֹת֙ מְאֹ֔ד[8]" ; "עֲמָלֵ֥ק יוֹשֵׁ֖ב בְּאֶ֣רֶץ הַנֶּ֑גֶב[9]" ; "וְגַם־יְלִדֵ֥י הָֽעֲנָ֖ק רָאִ֥ינוּ שָֽׁם׃[10]" ; "לֹ֥א נוּכַ֖ל לַעֲל֣וֹת אֶל־הָעָ֑ם כִּֽי־חָזָ֥ק ה֖וּא מִמֶּֽנּוּ׃[11]" ;
ו"אֱמֶת, מֵאֶרֶץ תִּצְמָח; [13]" אז אם רוצים למכור לוקשים, ושגם יקנו אותם, צריך לבסס אותם על איזו שהיא אמת.
והתורה מסכמת לנו: "וַיֹּצִ֜יאוּ דִּבַּ֤ת הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר תָּר֣וּ אֹתָ֔הּ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הָאָ֡רֶץ אֲשֶׁר֩ עָבַ֨רְנוּ בָ֜הּ לָת֣וּר אֹתָ֗הּ[14]".
ובסופה של הפרשה מנסה התורה לאזן אותנו עם מצות ציצית[15] הבאה להזכיר לנו מה לא לעשות:
אתם לא יכולים לסמוך על מה שאתם מרגישים ומה שאתם חושבים – זו לא באמת המציאות. זו רק המציאות הפנימית שלכם. הסובייקטיבית.
המרגלים יצאו לָת֣וּר את הארץ, וראו דברים לא נכונים, כי הלב שלהם היה במקום הלא נכון
הם פירשו את המציאות לא נכון. מתוך עולמם הפנימי. הנחוּת: "...וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֙ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵינֵיהֶֽם׃ [17]"
מצוות ציצית באה להזכיר לנו שאסור לנו להאמין לתחושות הלב ומראה העיניים שלנו בעיניים עצומות – צריך כבדהו וחשדהו. לבחון ולבדוק תמיד אם החוויה הפרטית היא אכן המציאות.
{
ואז מתחילה פרשת קֹ֔רַח במילים האלה: "וַיִּקַּ֣ח קֹ֔רַח בֶּן־יִצְהָ֥ר בֶּן־קְהָ֖ת בֶּן־לֵוִ֑י וְדָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם בְּנֵ֧י אֱלִיאָ֛ב וְא֥וֹן בֶּן־פֶּ֖לֶת בְּנֵ֥י רְאוּבֵֽן׃
וַיָּקֻ֙מוּ֙ לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וַאֲנָשִׁ֥ים מִבְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑יִם נְשִׂיאֵ֥י עֵדָ֛ה קְרִאֵ֥י מוֹעֵ֖ד אַנְשֵׁי־שֵֽׁם׃
וַיִּֽקָּהֲל֞וּ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶם֮ רַב־לָכֶם֒ כִּ֤י כׇל־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם ה' וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל ה'׃
בואו נבין מה קורה פה.
מה קרה לקורח?
איך זה שבן דודם של משה ואהרון, בן למשפחת קהת מבני שבט לוי, מסית למרידה גדולה כל-כך?
מבאר לנו הרב רונן חזיזה: "לקהת, היום ארבעה בנים: עמרם, יצהר, חברון ועוזיאל. קורח, בנו של יצהר ראה שאליצפן, בנו של עוזיאל – האחיין הקטן ממנו – קיבל את תפקיד הנשיאות של כל משפחות קהת וקינא בו. קנאה זו הביאה אותו לערער על חלוקת התפקידים שביצע משה רבנו, ובעיקר על הכהונה שניתנה לאהרון."
כל עוד סדר התפקידים חולק עפ"י מה שהיה מקובל על קורח, שבו הבכור מקבל את החלק הטוב ביותר. קורח עוד הצליח איכשהו להסתדר עם זה שלמשה ואהרון יש תפקידים בכירים, כי הם היו בניו של עמרם, הבן הבכור של קהת. הוא הצליח לחכות יפה ובסבלנות, כי הוא חשב שהוא הבא בתור.
אביו, יצהר, היה הבן השני של קהת, והוא היה בנו בכורו של יצהר, אז מן הסתם הוא תיאר לעצמו שהתפקיד הבכיר הבא מיועד לו.
וכמה גדול היה מפח נפשו, כשהתפקיד המכובד הבא, נשיא המשפחה, ניתן לבן של הבן הכי צעיר של קהת.
דילגו עליו.
קורח פשוט נעלב עד עמקי נשמתו.
ומכיוון שנפגע, הוא ריפא לעצמו את הפצע בקנאה.
"רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר, הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם:[19]"
שלוש מידות שאם האדם עושה בהן שימוש רע, הרי שהוא מדרדר את עצמו למצב שהוא מאבד את עצמו, ובכל הוא יוצא מן העולם.
הקנאה ראשונה, כי היא מגיעה מהנפש. ואם זו מתקלקלת, קשה מאוד לתקן.
התאווה, באה מן הגוף, והכבוד מהשכל.
הקנאה מקטינה את האחר. ומרעילה את נשמתנו.
בדיוק כמו שחשיבה חיובית משנה את התחושה, כך גם חשיבה שלישית עושה את ההיפך.
ולהרוס, קל הרבה יותר מלבנות.
למה רק לו מגיע? הוא לא יותר טוב ממני! נהפוך הוא, אני יותר טוב ממנו!
זה איכשהו מביא מזור לצריבה של הפגיעה: "כאילו שזה לא בגלל שאני פחות טוב, אלא בגלל שנעשה לי כאן עוול. בצדק זה שלי, אבל זה נלקח ממני בגלל שהאחר פחות טוב ממני. הוא לא ישר, הוא לא הגון, לא מגיע לו כבוד. או יש לו ולי אין, כי אין צדק בעולם. האמת היא שזה מגיע לי."
ובמצב הזה אנחנו מלבים את הכעס.
כעס תמיד נתפס כעדיף על רוב הרגשות האחרים. ולמה?
כי עצב, פגיעות, קנאה, גאווה, כולן רגשות שחושפות את החלק הרגיש והפגיע שבתוכנו.
אנחנו לא רוצים לחשוף את העובדה שאנחנו רגישים. כי חשיפה שכזו משאירה אותנו חשופים לפגיעה. אין מה שיגן עלינו.
כעס לעומתו הוא השתלחות מהפנים אל החוץ. יש כאן תנועה שמרחיקה את האחר מאיתנו מחד, ומאידך, מעבירה מסר של חוזק. זה אקטיבי. זה תוקפני. יש בזה כוח.
קל יותר לנצח בכח, כי זה לא חושף את המיתרים הרגישים של הפגיעות.
אבל האמת היא שחוזק אמיתי הוא היכולת לחשוף את הרגישויות והחוסר מושלמות של עצמנו, מתוך שלימות. כזו שחיה בשלום עם העובדה שאנחנו לא הכי שום דבר, ולא רק שזה לא לוקח מהערך שלנו כהוא-זה, זה עוד מוסיף עליו, כי זה מעיד על ביטחון עצמי. על אדם שחי בשלום עם עצמו, שנוח לו בעורו.
תראו את נטע ברזילי. זה לא השיר שגרם לה לזכות במקום הראשון. זו היכולת שלה להיות מלאה ביטחון עצמי וערך עצמי למרות שהיא לא מושלמת, בגאווה ובלי להסתיר את הפגיעות שלה.
אחרי הכל, זה היה הקהל שהזדהה והצביע דרך האינטרנט שנתן לה על מגש את הניצחון.
אחרי הכל, זה היה הקהל שהזדהה והצביע דרך האינטרנט שנתן לה על מגש את הניצחון.
{
קורח מנצל את שעת כושר הכפולה, ומנסה לקדם את האינטרסים הפרטיים שלו.:
1. יש משבר אמון בין העם למשה – אחרי שהמרגלים חזרו עם התחזית העגומה על הארץ,
2. המורל של העם ירוד ביותר. עד עכשיו הלכו לקראת משהו, היה למה לחכות, ועכשיו, אין עתיד.
המדרש מאיר לנו אור על הסיפור הפנימי, על מה שהתרחש מאחורי הקלעים:
כתוב בילקוט מעם לועז: "בשעה שהודיע משה לישראל מצות ציצית שאלה אשתו של קורח את קורח: איזה חידוש היה היום בישיבתו של משה רבינו. אמר לה קורח: מצווה חדשה צוה אותנו היום, היא מצות ציצית עם תכלת. אמרה לו אשתו: מצוה זו של תכלת מה היא. אמר לה קורח: כך אמר לנו בשם השי"ת שיש להטיל ציצית בכל אחד מד' כנפות הבגד של ארבע כנפות, שלושה חוטים של לבן ואחד של תכלת. אמרה לו אשתו: צחוק עושה עמכם זה, שכל יום בא אליכם בדבר חדש ואומר שכך צוה לו הקב"ה. אין זה אלא מעצמו אומר הדברים. עכשיו שבדא אותו. מאחר שהתכלת כ"כ חשובה, שבחוט אחד יוצאים ידי חובה, אעשה לך עכשיו ולכל האנשים שעמך טליתות שכולן תכלת ותלכו בפני משה ותאמר לו מה הדין בטלית כזו, אם חייבת בציצית אם לאו, ותראה מה שיענה אותך. ומשם תדע שכל הדברים שאמר לכם בדא מליבו, וכך נטל כל הגדולה לעצמו, שהוא המלך ואת אחיו עשה כהן גדול, ולבני אחיו עשה סגני כהונה. הוא אומר: התרומה לכהן, הבכור לכהן, בעוד שאתם הלויים אינם נוטלים אלא מעשר ותו לא. ומזה עליכם להפריש מעשר ולתת לכהן. ועל כל זה עשה עמכם צחוק, שנטל את הלוים וגילח על שערה שבראשכם, שכך אמר שצוה אותו השי"ת: והעבירו תער על כל בשרם. וכך אמר שצוה אותו השי"ת: והנפת אותם תנופה, שנטל כל אחד ואחד מן הלוים והיה מניע אותם כלולב לכל רוחות העולם, וכל זה בודאי עשה כדי לעשות אתכם ללעג ולקלס.
אחר לה קורח: לא יתכן שעשה כן כדי לצחוק עלינו, הרי הוא עצמו עשה כן, שגילח את שערו כפי שעשינו.
אמרה לו אשתו: מזה שאף הוא התגלח אין להביא ראיה, שמאחר שנטל את כל הגדולה לעצמו אמר: תמות נפשי עם פלישתים, אמר: אעשה ממני צחוק קצת ובלבד שאעשה כולם ללעג וקלס."
על הדרך אנחנו גם לומדים מהיכן המקור של הביטוי "טלית שכולה תכלת". משמעותו הוא דבר ללא רבב, טהור, מושלם. אבל בדר"כ נוהגים להשתמש בו על דרך השלילה: הוא לא.... כשרוצים לתאר אדם שרוצה שיחשבו שהוא תמים וחף מטוב יותר מכולם, אבל הוא ממש לא. הוא אולי נראה כמו הצדיק הכי צדיק בעולם, כי כל הטלית שלו תכלת ולא רק חוט אחד.... אבל הקב"ה לא ביקש את כל הטלית תכלת, אלא רק חוט אחד, אז אל תחשוב שאתה טוב יותר מכולנו כי אתה עושה יותר ממה שצריך. תעשה מה שצריך, בלי גאווה, בלי יהירות.
לפעמים לעשות רק קצת, הרבה יותר קשה מלא לעשות בכלל או לעשות הכל.
שביל האמצע הרבה יותר מאתגר מללכת בקצוות. לשמור על שיווי משקל זה הכי קשה. תראו את המתעמלות על הקורה באולימפיאדה... 😊
{
מסתבר, שקורח היה נשוי עם קלפטה רצינית. או שאולי זה פשוט בבחינת מצא מין את מינו. בכל מקרה, אשתו של קורח ראתה שדעתו לא נוחה מכל מה שקורה עם חלוקת התפקידים, והיא פשוט חיממה אותו. היא טפטפה לו רעל באוזן.
אולי היא ידעה שמעצמו הוא לא יקום ויעשה שום דבר בעצמו. אז היא גרמה לו להרגיש עוד יותר קטן, ועוד פחות שווה, ועוד פחות מכובד, כדי לפגוע בו יותר, כדי להביא אותו לקצה של עצמו, עד שלא יוכל לעצור עוד בעצמו ורגשותיו ותאוותיו יגברו על השכל הישר שלו.
על גרעין של אמת היא בנתה שקר ועוותה את המציאות, היא אמרה לו את כל מה שהיא ידעה שצריך להגיד לו כדי לגרום לו לקום ולעשות מעשה.
מהמדרש נראה שהיא היתה רודפת כבוד הרבה יותר גדולה ממנו. זו היא שהיתה מוכנה לפגוע בבעלה כדי שיקבל תפקיד מכובד, כדי שהיא תהיה מכובדת.
(תמיד כשאנחנו מגיעים לאשת קורח הזו אני נזכרת בסיפור על הדיג ודג הזהב של אלכסנדר פושקין).
אנחנו רק יכולים לתאר לעצמנו כמה חפרה לו, ואיך עשתה לו את המוות עד שעשה את מה שאמרה לו לעשות. אנחנו מכירים כאלה נשים.
הן רוצות מותגים, והן רוצות נוחות, ועוזרות, ואוטו חדיש, והבעל צריך לעבוד קשה כל כך כדי להשיג עבורה את כל תאוותיה.
והיא תחפור לו, ותנדנד לו, ותעשה לו חמוצים, ותעשה ברוגזים, ותשלח אותו לישון על הספה, ותמנע ממנו אהבה, וה-כ-ל-! עד שהוא יעשה מה שהיא רוצה.
וגברים, הם אוהבים את הנשים שלהם. וכל מה שהם רוצים זה שקט בבית. שקט ושלווה.
אז הם יעשו הכל כדי שהאישה שלהם תהיה מרוצה. Happy wife, happy life.
גם אם זה אומר ל"הרוג את עצמם" על הדרך, ממש להזיק לעצמם.
אהבה זה לא הב הב, תן תן, לקבל לעצמי. אהבה זו נתינה. אנחנו אוהבים את מי שאנחנו נותנים לו. ונישואין זה לשאת אחד את השני. צריך דרך דו-סיטרית.
אני נושא אותך, ואת נושאת אותי. את נושאת אותי, ואני נושא אותך.
אנחנו כאן אחד למען השני, בשביל השני, בהדדיות, לא בניצול לצורך העצמי הלוקח לעצמו. אלא בדאגה אחד לרווחת השני, כי רק כשלשני טוב, לנו טוב. אנחנו אחד.
לקחת מהשני בכפייה, פוגעת באחר -- פגיעה בשני, זו פגיעה בעצמנו.
אשת קורח רצתה לעצמה – והמטרה קידשה את האמצעים.
{
אם יש משהו שהתורה הכי לא אוהבת בעולם, זה מחלוקות.
החלוקה הזו, של משהו שאמור להיום שלם, ואחד, הוא לא דבר חיובי בתורה.
כבר ביום השני לבריאת העולם אנחנו לומדים כמה שהתורה לא אוהבת מחלוקות.
בסופו של כל יום של הבריאה חותמת התורה במילים: "וַיַּרְא אֱלֹקִים, כִּי-טוֹב.[21]". ואפילו, "-טוֹב מְאֹד;[22]" בסיומם של ששת ימי הבריאה. אבל ביום השני לא כתוב טוב. כתוב רק "וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שֵׁנִי. [23]"
כאילו שהימים הפוכים. ממתי יום מתחיל בערב? כל הימים מתחילים בבוקר.
ויש כאן למידה ענקית עבורינו. היום נלמד שהפוך, לא רק הקפה, זה לפעמים טוב.
אבל איך זה שביום השני לא קרה שום דבר שאפשר להגיד עליו טוב?
הרי ביום הראשון אמר הקב"ה "וַיְהִי-אוֹר.[24]", וראה כי טוב: "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹקִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.[25]"
על היום הראשון רש"י אומר: "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל – וּלְפִי פְשׁוּטוֹ כָּךְ פָּרְשֵׁהוּ: רָאָהוּ כִּי טוֹב, וְאֵין נָאֶה לוֹ וְלַחֹשֶׁךְ שֶׁיִּהְיוּ מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּעִרְבּוּבְיָא, וְקָבַע לָזֶה תְּחוּמוֹ בַּיּוֹם וְלָזֶה תְּחוּמוֹ בַּלַּיְלָה.[26]"
על היום השני כתוב: "וַיַּעַשׂ אֱלֹקִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן.[27]"
ורש"י כותב: "וּמִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֱמַר "כִּי טוֹב" בְּיוֹם שֵׁנִי? לְפִי שֶׁלֹּא הָיָה נִגְמָר מְלֶאכֶת הַמַּיִם עַד יוֹם שְׁלִישִׁי וַהֲרֵי הִתְחִיל בָּהּ בַּשֵּׁנִי, וְדָבָר שֶׁלֹּא נִגְמַר אֵינוֹ בְּמִלּוּאוֹ וְטוּבוֹ.[28]."
אנחנו רואים שגם כאן וגם כאן, גם ביום הראשון וגם ביום השני היתה הפרדה. הבדלה. זה נפרד מזה. זה נבדל מזה.
ביום הראשון בין אור לחושך, וביום השני התוהו ובוהו התחיל להסתדר: יש למעלה ויש למטה. כאן למטה יש מים, ולמעלה גם יש שם מים –
אז למה על זה הקב"ה לא ראה כי טוב?
בגלל שביום השני נוצרה בעולם המחלוקת הראשונה.
ומבחינתה של התורה מחלוקת היא אף פעם לא דבר טוב.
אלא אם היא לשם שמים. כלומר, זו לא באמת מחלוקת, זה רק בכאילו. זה רק לצורך הדיון, החידוד, הלמידה היותר לעומק של התורה.
הקב"ה חילק, הפריד בין המים התחתונים למים העליונים, וקרא להם שם-מים, שמים.
והפרדה, חלוקה, מחלוקת, זה לא דבר שהקב"ה אוהב. בכלל בכלל לא.
כדברי המדרש[29] האומר: "למה אין כתיב בשני כי טוב [על כל יום ויום מימי הבריאה נאמר "כי טוב", מלבד היום השני. ונשאלת, אפוא, השאלה: מדוע? במה נבדל היום השני משאר ימי הבריאה?! - והמדרש מבאר] שבו [ביום השני] נבראת מחלוקת, שנאמר: ויהי מבדיל בין מים למים".
{
כתוב במסכת עוּקְצִין בעניין שלום, "אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא, לֹא מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלִי מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים כט' יא') יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם."
אנחנו הרי אומרים בתפילה "עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל"
– בין מה למה עושה הקב"ה שלום במרומיו?
שבעה רקיעים, ושבע ארצות,
והפריד בין מים עליונים לתחתונים,
וברא את השמש ואת הירח וצבא הכוכבים,
כשכל אחד מהלך במסלול פרטי משלו,
ומסביבם עוד שבעה גלגלים שעליהם כוכבי הלכת סובבים,
ועוד שני גלגלים שסובבים את העולם כולו.
ולכל אחד ואחד יש מלאך מיוחד משלו,
וכל מלאך חציו אש וחציו מים, והרקיעים מורכבים מאש וממים,
ואף על פי שהם כביכול אויבים זה לזה, כי איך אפשר לכנס במקום אחד אש ומים,
כולם חיים ביחד בשָׁלוֹם כי הקב"ה דיבר ואמר לכולם לחיות בשָׁלוֹם זה עם זה,
כמאמר ה': "עֹשֶׂה שָׁלוֹם, בִּמְרוֹמָיו"[32]. וכשם שה' עושה שָׁלוֹם בכל הבריאה, ושם שָׁלוֹם אפילו בין מים לאש, כך הוּא גם יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל."[33]
כך גם אנחנו , שלום עושים רק בין ניגודים – ואת חייבת להפסיק להתנגד לעצמך.
להתנגד לתפקידך. להתנגד לייעודך.
{
אשתו של קורח חרחרה ריב ומדון, היא עודדה את קורח ליצור מחלוקת.
ומחלוקת, אמרנו כבר, זה אף פעם לא טוֹב.
אבל לא כל הנשים הן כאלה.
יש לנו בפרשה עוד אישה אחת. אשתו של אוֹן בֶּן-פֶּלֶת.
הוא מוזכר בתחילתה של הפרשה, אבל בבוקר שאחרי, כשמגיעים קורח ועדתו למבחן המחתות שהציע משה על-מנת לבדוק במי ה' בוחר, באיזו מהן תעלה הקטורת, ולמנחתו של מי ישעה הקב"ה, את הקרבן של מי יקבל ה', שוב לא מוזכר שמו של אוֹן בֶּן-פֶּלֶת.
מספר לנו ילקוט מעם לועז: "און בן-פלת ניצל מכל אותה המהפכה. שבשעה שראתה אשתו שהוא עומד להתחבר אל קורח במחלוקתו, אמרה לו אשתו: לשום מה אתה רוצה להתחבר עמהם. אם משה הרב, אתה תלמידו, ואם קורח הרב אתה תלמידו. ונמצא שאין לך שום תועלת בזה שאתה מתערב בריב למען אחרים. אמר לה און בן פלת: וכי מה אעשה, והרי כבר הייתי בעצתם ונשבעתי שלא אפרוש מהם ואהיה עמהם יחד. אמרה לו אשתו: אני אעשה תחבולה להצילך, שלא יבואו כלל לקרוא אותך בזה תהיה נקי מן השבועה. כי אני יודעת שעל העדה כולם קדושים ולא יסתכלו על אשה נשואה, והיא האכילה והשקתה את בעלה עד שנשתכר והשכיבה אותו לישון. אחר כך ישבה היא ליד הפתח וסתרה את שערותיה, והתחילה לסרוק ראשה. וכשבאו לקרוא לבעלה, משראו אשה נשואה יושבת וסורקת שערה, ברחו כולם, ובין כך נבלעו קורח ועדתו ואן בן פלת ניצול."
אשתו של און בן פלת הבינה מיד את הפרופגנדה של קורח.
היא הבינה שהוא רק מנצל את הקהל על מנת להשיג משהו לעצמו.
הוא לא ממש מייצג את האינטרסים של כל העדה, אלא רק של עצמו.
היא הבינה מה הבעיה של בעלה, ונתנה לו מענה שהתאים לו.
היא שכנעה אותו שלא שווה לו, לבעלה, להסתבך עם, כי מה זה משנה אם המנהיג הוא משה או קורח, בכל מקרה הוא יהיה תחת מישהו אחר. אז בשביל מה להסתבך.
ולקחת על עצמה לגרום לזה שלא יגיעו אליו לדרוש ממנו לעמוד בהבטחתו.
{
או בשפה של היום: אישה בונה, אישה הורסת.
חַכְְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ - זו אשתו של קורח ; ו-וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ - זו אשתו של און בן־פלט.
לא סתם נקראת האישה עקרת בית, שהיא העיקר בו, כי נמצאת עם הילדים רוב הזמן, והיא אחראית על החינוך, ועל התזונה הפיזית, הרגשית, והנפשית. היא זו שקשורה יותר לבית, ויוצרת בו את האוירה.
רבי דוד אלטשולר, המצודת דוד[35] מפרש: "חַכְמוֹת נָשִׁים - כל אחת מהחכמות שבנשים בנתה ביתה, ר"ל: מעמדת ביתה על בסיסה."
וזה מעניין להסתכל על הפסוק הזה שחוכמות ברבים, ונשים ברבות, בונות ביחיד בית אחד.
כי כדי לבנות את הבית האחד שלי, לא מספיקה רק החכמה הפרטית שלי, ואפילו לא כל החכמות הפרטיות שלי, אלא של עוד נשים: כמו סבתא שלי שלימדה אותי ל'קסקס', ואמא שלי שלימדה אותי למלא את הבית בספרים, ושירים, ומוסיקה, ודודה שלי שלימדה אותי לבקש עזרה, וחברה שלי שלימדה אותי לתת, ואז לתת עוד.
כל החוכמות של כל הנשים שבחיינו, בונות איתנו את הבית האחד הזה שלנו.
כל החוכמות של כל הנשים שבאו לפנינו, דורות של נשים חכמות, נחושות.
אנחנו אף פעם לא לבד.
חַכְמוֹת נָשִׁים אלה הלבנים שבונות בית.
זה מעניין גם שבכל התורה, הכתובה והבע"פ, אנחנו לא מוצאים אזכור לא לשמה של אשת קורח ולא לשמה של אשת און בן־פלט.
וחשבתי שזה כנראה לא סתם. כי זה לא חשוב איך קוראים לה, כל אחת מהן יכולה להיות כל אחת מאיתנו. תלוי במה נבחר: בבניה או בהרס, בשלום או במחלוקת, בעצמי או בביחד.
{
אין להן ברירה לנשים, הן חייבות לדבר.
איך יגדלו ילדים אם אימהות לא ידברו אליהם?
חייבים לדבר. אי אפשר לחנך ילדים בלי לדבר אליהם.
אבל אישה חייבת לזכור גם שכוחה בלשונה. היא יכולה לעשות עם הדיבור שלה טוב, אבל היא גם יכולה להרוס איתו.
{
אשתו של און בן פלת הבינה את זה. היא הבינה שזה שהם זוג אחד, זה לא אומר שהם אותו הדבר.
היא הבינה בחושיה החכמים, שלכל אחד מהם יש תפקיד בזוגיות הזו.
אבל קורח עשה כל מה שעושה פוליטיקאי טוב או פרסומאי מצליח:
הוא השתמש בפופוליזם: פניה לרגשות הנמוכים ביותר של בני האדם כדי לחזק את מעמדו ולהשיג את מטרתו האישית.
קורח ניצל את הטבע האנושי הזה, ורתם את ההמון לצרכיו שלו.
קורח אמר למשה: " כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה'; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל ה'.[39]"
הוא מלהים את האווירה, ומחמם את הקהל נגד משה ואומר: מי אתה בכלל ששמת את עצמך מעל כולנו? הרי כולנו היינו במעמד הר סיני, כולנו שמענו את ה' נותן לנו את עשרת הדיברות?
למה אתה כן ואנחנו לא?
מחד, כדי לגייס כמה שיותר אנשים לצידו מכר להם את הטענה: כֻּלָּם קְדֹשִׁים.
מצד שני הוא לא רצה להיות כמו כֻּלָּם – הוא רצה להיות מורם מעם.
ואשתו של און בן פלט עלתה על השקר שלו.
{
הרב דוד סתיו: "קורח ועדתו ביקשו לרכוב על גלי ההמון הטוען כי אין היררכיה בעולם, וכולם ממש ממש אותו הדבר. אמת, הכל שווים בפני האלוקים, אבל אין זה אומר כי הכל יכולים להיות כוהנים בבית המקדש. אלוקים אינו בוזה תפילתו של איש, אבל אין זה אומר כי כל אחד יכול להוביל אותה.
לכל יש זכות לכבוד ולחיים ולפרנסה, אבל אין זה אומר כי כל אחד יכול להיות טייס או רופאו;
מי שלמד והכשיר את עצמו לתפקיד זכאי לקבל עליו את המשימה המתאימה. נדרוש יחס של כבוד והגינות לשל מי שיש לו בעיית בריאות זו או אחרת, אבל אין זה אומר שנגייס אותו לסיירת מטכ"ל."
אנחנו חיים בעולם מאוד מבלבל, שבו נראה כאילו כולם יכולים להיות הכל, אפילו שאין להם את הכישורים, התכונות, או אפילו את הגוף עם איברים המתאימים למשימה.
אנחנו חיים בעולם שבו מנסים לטשטש את ההבדלים ולהשטיח את כולם בשיוויון בלתי אפשרי.
לא רק שזה לא נכון, זו לא האמת.
זה רק עיוות המולבש על גרעין של אמת.
אנחנו לא זהים. אנחנו לא זהים.
כ-ו-ל-ם! קדושים. היא טענה שקרית שמולבשת על גרעין של עיוות האמת.
קורח טוען כֻּלָּם קְדֹשִׁים אבל זה לא נכון.
הרב חנן פורת כותב: "הרש"ר הירש מתייחס ל'השקפת עולמו' של קורח וכותב: "הנחות היסוד למרד הן כוזבות, והמסקנות – כוזבות לא פחות. כל אנשי העדה אינם קדושים כבר עתה. ייעודים להיות קדושים – "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ!", אך עדיין אינם קדושים בפועל, ועליהם לעשות ולהתעלות ללא הרף לקראת ייעודם הקדוש. אל להם להחליף את המציאות בייחוד, אלא להעמידו לנגד עיניהם כמטרה...""
שוב, כמו בחטא המרגלים, אנחנו רואים את לוקחים גרעין של אמת, ומלביש עליו שקר עצום.
קורח לקח גרעין של אמת והלביש עליו שקרים ועלילות, שכנע את עצמו שהוא צודק,
הצליח לסחוף אחריו 250 איש, ובסוף קורח נשאר קרח, מכאן ומכאן.
ואשת און בן-פלת עלתה על העיוות והשקר של קורח.
הוא טען כֻּלָּם קְדֹשִׁים, והיא כתגובה, הלכה בעקבות הצאן, ולמדה ממעשיה של תמר, והתיישבה בפתח ביתה כקְדֵשָׁה. שבעברית היא פרוצה, אישה המחללת את גופה עבור תשלום או טובות הנאה. וסמכה על העדה הקדושה שמטעמי צניעות לא יתקרבו אל האוהל כשהיא ישובה בפתחו כקְדֵשָׁה.
"האמת היא," אומר הרב דוד סתיו, "אנו איננו חיים בעולם אוטופי שבו אין הבדל הבן בני האדם בשום היבט, כלכלי, חברתי, ובריאותי. צריך להכיר בכך שלבני אדם שונים ניתנו כישרונות מגוונים וכל אחד צריך למצותם כמיטב יכולתו."
וכבר אמרו לפנינו: "השוני שבינינו מעשיר את חיינו."
{
הרבי מלובביץ' כותב שבטענה כֻּלָּם קְדֹשִׁים קורח בעצם "תבע שוויון מוחלט בין כל בני ישראל, הוא רצה שתהיה אחדות מושלמת בין כל חלקי העם."
אבל זו לא היתה טענה אמיתית. היא רק היתה תחפושת. על גרעין של אמת, עיוות קורח את המציאות לצרכים של עצמו.
בדיוק כמו שעשו המרגלים.
האמת היא שקורח בכלל לא רצה להיות כמו כולם. והוא לא רצה להיות שווה לכל שאר בני ישראל.
הוא רצה להיות מעליהם.
הוא רצה להתנשא מעליהם. כשהוא שאל וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, הוא בעצם גילה איפה באמת כואב לו.
"כָּל הַפּוֹסֵל בְּמוּמוֹ פּוֹסֵל[41]" – כשאדם מעביר ביקורת על אחר, הוא בעצם מעיד על חולשה שלו. על מום משל עצמו. אנחנו רואים באחרים את החסרונות של עצמנו. הזולת הם מראה עבורינו.
יש לנו שתי אפשרויות, להישאר באותו מקום ולפסול אחרים,
או להיעזר במראה הזו ולשפר את עצמנו, ואת חיינו.
כשהילדים מספרים לנו על ילדים אחרים בכיתה, ואנחנו שומעים בקול שלהם קנאה, אנחנו צריכים להבין, שלילד שעליו הם מתלוננים, או שיש לו משהו שהם היו רוצים שיהיה להם (קנאה), או שמה שמפריע להם אצל אותו ילד הוא בעצם משהו שמפריע להם בעצמם.
וגם כשאנחנו מוצאות את עצמנו מתלוננות על חברה, או על הבעל, אולי זה זמן טוב להפנות מבט פנימה ולבדוק אם זו לא בעצם תלונה לעצמינו.
וצריך תמיד גם לזכור שיש דבר כזה שנקרא קנאת סופרים. זו קנאה טובה. כתוב: "קִנְאַת סוֹפְרִים תַּרְבֶּה חָכְמָה[42]", זו קנאה שדוחפת את האדם לשפר את עצמו, ללמוד עוד, לדעת עוד. זו קנאה חיובית.
אבל הכי טוב לקחת דוגמא ממשה רבנו, ובמילים האוהבות של הרבי מלובביץ' ש"באהבת ישראל העצומה שלו, ניסה ברגע האחרון להציל את עדת קורח, באמצעי היחיד שנשאר לפניו: "ויקם משה" – הוא קם, התנשא, והלך אליהם מתוך הדרת מלכות. הוא קיווה ש"ישאו לו פנים" – שכאשר יראו אותו במלוא תפארת נשיאותו, אולי יחזרו בתשובה וינצלו מהגורל המר הצפוי להם."
{
קורח יצר מחלוקת רק כדי לקדם את האינטרסים של עצמו.
שניים – הם לא אותו הדבר. הפרדה, חלוקה. הם לא הינו-הך, יש הבדל בין זה לזה.
יש דברים שצריך להפריד ביניהם, כמו טוב ורע, כשר וטמא.
ויש דברים שצריך לחלוק עליהם, לא להסכים איתם, אבל לא על מנת לקדם אג'נדה אישית.
שלום, ואחדות אינם מושגים ע"י טשטוש ההבדלים.
הרבי מלובביץ' אומר: "דברים שמעצם טבעם צריכים להיות מובדלים כמו אש ומים, אינם יכולים להביא ברכה אלא כשהם אמנם מובדלים ומופרדים – וזו הדרך לאחדות אמיתית ולשלום אמיתי.
אחדות אמיתית אין פירושה טשטוש ייחודו של כל פרט, אלא להיפך – מיצוי כל הכוחות של כל הפרטים למן מטרה המשותפת. צריך שיהיו כוהנים, לוויים וישראלים, ושכל אחד מהם יתרום לכללות העם את מה שהוא יכול לתרום על-פי גדריו ותפקידיו."
אכן כן. "השוני בינינו מעשיר את חיינו."
הרב הילר אומר: "על בריאת האישה נאמר "ֽאֶֽעֱשֶׂה־לּ֥וֹ עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ" וכבר בארו המפרשים, שעזרתה של האישה אינה בהכרח להסכים עם בעלה בכל דבר אלא לעתים דווקא הסיוע הכי גדול בכך שהיא כנגדו, מאזנת את רצונותיו , נותנת בהם סדר ואיזון וכך הניגוד שלה לרצונותיו הוא בריא וחשוב."
יהי רצון שנשכיל לראות מה צריך להיות מובדל ושונה, ומה אסור שיחולק. וב'ה שנרחק מכל מחלוקת.
שנהיה תמיד מהנשים הבונות. שנדע להשתמש בלשון שלנו כדי להרבות חיים ושלום, כי אין "כְּלִי מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא הַשָּׁלוֹם."
ושלא נהיה או עֵ֖זֶר או כְּנֶגְדּֽוֹ, אלא תמיד נהיה עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ.
כמו אשת און בן־פלט, נעמוד כְּנֶגְדּֽוֹ כדי להיות לו לעֵ֖זֶר.
{
"הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה--עֵינַיִךְ יוֹנִים,
כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת,
יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ
כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה."
{
לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
פרויקט שיעורי יַהֲדוּת וְהוֹרוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.
על הנס הגדול שעשה איתי.
תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה
{
{
מקורות:
ברוד, מ. (עורך). תשס"ז). שולחן שבת שיחות ורעיונות לפרשיות השבוע מעובדים מתוך אוצר שיחותיו של הרבי מליובאוויטש. פרשת קורח: עמ' 286-285 עפ"י ליקוטי שיחות כרך ד', עמ' 1316; עמ' 287-286 עפ"י ליקוטי שיחות כרך יח' עמוד 202; עמ' 290-289 עפ"י ליקוטי שיחות כרך כח' עמ' 98. ישראל: מכון ליובאוויטש.
הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא – רש"י כפשוטו – במדבר – פרשת קורח. עמ' רכב-רנח. ירושלים: לשם ספרי איכות.
הרב חזיזה, ר. (אין תאריך) הסבר עלית ראשון, בתוך תורה מאירה. חומש במדבר. עמ' א. צפת: מוצרי איכות לנשמה.
הרב כולי, י. (ירושלמי, ש. מתרגם). (תשע"ה). ילקוט מעם לועז – במדבר. עמ' קצד-רכו. ירושלים: הוצאת ח. וגשל בע"מ.
הרב סתיו, ד. (2014). פרשה בקטנה. קורח. עמ' 157-155. ירושלים: ספרי מגיד, הוצאת קורן.
הרב פורת, ח. (אייר ה'תשע"א מאי 2011). מעט מן האור – במדבר; קורח. עמ' 174-143. ישראל: הוצאת ספריית בית-אל.
שם השיעור: פרפראזה על בראשית ב' יח': "וַיֹּ֙אמֶר֙ ה' אֱלֹקִ֔ים לֹא־ט֛וֹב הֱי֥וֹת הָֽאָדָ֖ם לְבַדּ֑וֹ אֶֽעֱשֶׂה־לּ֥וֹ עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ׃"
[1] פ' קֹ֔רַח: במדבר טז' א' – יח' לב' (5/10)
[11] במדבר יג' לא'
[15] שם טו' לז – מא': "וַיֹּ֥אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם וְעָשׂ֨וּ לָהֶ֥ם צִיצִ֛ת עַל־כַּנְפֵ֥י בִגְדֵיהֶ֖ם לְדֹרֹתָ֑ם וְנָ֥תְנ֛וּ עַל־צִיצִ֥ת הַכָּנָ֖ף פְּתִ֥יל תְּכֵֽלֶת׃ וְהָיָ֣ה לָכֶם֮ לְצִיצִת֒ וּרְאִיתֶ֣ם אֹת֗וֹ וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־כׇּל־מִצְוֺ֣ת ה' וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹֽא־תָת֜וּרוּ אַחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַחֲרֵיהֶֽם׃ לְמַ֣עַן תִּזְכְּר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֶת־כׇּל־מִצְוֺתָ֑י וִהְיִיתֶ֥ם קְדֹשִׁ֖ים לֵֽאלֹקֵיכֶֽם׃ אֲנִ֞י ה' אֱלֹֽקֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹק֑ים אֲנִ֖י ה' אֱלֹקֵיכֶֽם׃ ""
[35] רבי דוד אלטשולר (רד"א) (תמ"ז (1687) - תק"ל (1769)) מגדולי פרשני התנ"ך מיהדות פולין. מחכמי היהדות באירופה ידוע במיוחד בזכות פירושיו המצודות - "מצודת דוד" ו"מצודת ציון".
[40] ויקרא יט' ב': "דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם--קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. "
[43] בשיעור הקשבנו לשיר "הנך יפה" בביצועו של: גד אלבז. מילים: שיר השירים א' טו'/ב' ב',יד' ; לחן: שלמה גרוניך. מתוך אלבומו "מסע אל המקורות" 2008:
[© Smadar Prager, CGP]
Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה