בס"ד
השיעור מוקדש לעילוי נשמתו של עמרם בן רחל, בְגַן עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתוֹ וְיָנוּחַ בְּשָׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבוֹ, וְנֹאמַר אָמֵן.
ולהבדיל - לתוצאות טובות בבדיקות ורפואה שלימה של חנניה שלום הנרי בן מזל, ושל מרדכי בן מלכה, יבדלחט"א
ולהבדיל - לתוצאות טובות בבדיקות ורפואה שלימה של חנניה שלום הנרי בן מזל, ושל מרדכי בן מלכה, יבדלחט"א
יַהֲדוּת וְהוֹרוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים אחרי פסח, פרשת שמיני
היכון – החל - צא
מה הקשר בין פסח לשבועות?
חַזְלָ"ש זה טוב או רע?
אבל קודם כל תודה,
וללכת בדרכיו,
ולספור מידות,
ולא לשכוח מוסר אבות.
חַזְלָ"ש: חזרנו בע"ה לשגרה.
שגרה מתחרז עם רע.... אבל האם שגרה זה טוב זה רע?
כמו כל דבר בחיים, גם שגרה – תלוי מה אנחנו עושים איתה. יש שגרה שהיא רע רע רע, כי היא מונוטונית וחסרת חיים, ויש שגרה שהיא נפלאה כי no news is great news.
יש שגרה שהיא כל כך רעה כי מתמקדים בכל מה שלא, ואין וחסר וקשה ומשעמם.
ויש שגרה שהיא נהדרת כי אנחנו ממוקדים לראות בה את הטוב, את היש, את מה שאסור אף פעם לקחת כמובן מאליו.
אוףףף, שוב פעם כביסה! תגידי תודה שיש לך ולבני משפחתך מה ללבוש.
אוףףף, עוד פעם צריך לעשות מכולת! תגידי תודה שיש לך כסף לעשות קניות.
אוףףף, עוד פעם כלים! תגידי תודה שיש לך אוכל לאכול.
אוףףף, עוד פעם הילד מבקש הסעה! תגידי תודה שיש לך ילד!
ואנחנו יכולות להמשיך ככה את הרשימה עד אין סוף ממש.
אחד הכלים המצמיחים ביותר, והעוצמתיים ביותר הוא היכולת לראות את הטוב (גם בתוך כל הרע, ואפילו אם יש המון רע) ולהגדיל אותו בכך שמודים עליו.
הודיה היא יסוד היסודות של היהדות.
יהדות, מלשון להודות, ע"ש יהודה בן יעקב, שעליו אמרה לאה אמנו: "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה' עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת.[1]"
מפרש"י: "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה' - לפי שראתה ברוח הקדש שיעקב מעמיד שנים עשר שבטים ולו ארבע נשים כיון שילדה בן רביעי הודית על חלקה שעלה יותר מן החשבון המגיע לה:"
מפרש"י: "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה' - לפי שראתה ברוח הקדש שיעקב מעמיד שנים עשר שבטים ולו ארבע נשים כיון שילדה בן רביעי הודית על חלקה שעלה יותר מן החשבון המגיע לה:"
ולשם מכווננת אותנו התורה כל בוקר מיד כשאנחנו פותחים את העיניים, ועוד לפני שקמים מן המיטה: "מודֶה / מודָה / אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ:[2]"
כמו שפעם היו מכוונים תחנה ברדיו, עם הכפתור והסקאלה, עד שהיה מתייצב בלי שריקות וצפצופים: הכל ברור וצלול ונקי מרעשי רקע.
קודם כל תגידי/י תודה! למה?
כי יש כאלה ל"ע שלא התעוררו הבוקר.
ויש כאלה שהתעוררו לבשורות לא טובות חו"ח.
ויש כאלה שהתעוררו למציאות עגומה הרבה יותר משלך.
יש
|
אימהות שתמיד נותנת לי דוגמאות מכל מיני כאלה שיש להם הרבה פחות, ושגורלם שפר עליהם עוד פחות, כדי שהילד או הילדה יפסיקו לילל ולקטר על כל מה שחסר להם ו/או אין להם.
והן לא שמות לב כמה הן מקשות על הילדים שלהן עוד יותר.
וזה לא שלילדים שלהן לא אכפת מאלה שיש להם אפילו פחות, או מאלה שרע להם אפילו יותר – אלא זה בגלל שהם לא מקבלים רשות להרגיש רע.
הם מקבלים מסר שאסור להם להיות מאוכזבים, או מתוסכלים, או מקנאים.
אני יודעת שהכוונה של האימהות האלה היא טובה. הן רוצות לעזור לילדים שלהן להתמקד בחיובי, בטוב, ביש.
אבל בינתיים, לילדים שלהן חסרה האמפטיה, ההשתתפות, האכפתיות לרע שהם מרגישים, לחוסר שלהם. ברגע הזה.
אי אפשר לגייס את השכל בלי לתת לרגש קודם כל את המקום שלו. זה לא עובד.
חייבים קודם כל להביע הבנה לכאב של הילד. השתתפות. אמפטיה. להראות לילדה שאכפת לנו מזה שלא טוב לה עכשיו בלב (גם אם זה ממש ממש ממש לא מוצדק).
ורק אח"כ אפשר לעזור לה לצאת מעצמה, ולראות את התמונה הרחבה יותר, ולשים דברים בפרופורציה.
אז תגיד/י תודה. אח"כ יהיה לך זמן להתפלל על כל מה שאין, שחסר, שקשה, שכואב.
אבל עכשיו, קודם כל תודה. קודם כל להתכוונן לערוץ הנכון.
את לא אומרת את זה בשביל אף אחד – אלא בשבילך בלבד.
להיות מכוונים לתדר של תודה משפר את ההרגשה האישית של מי שמודה. כי הוא שם אותך במקום שבו המיקוד הוא ביש, בחיובי, בטוב, ולא בכל מה שאין, חסר או לא טוב.
אז שגרה זה טוב או רע? – הכל תלוי בנו. הכל תלוי בזוית הראיה.
{
תכונה גדולה יש באויר.
אנחנו בימים של התכוננות, של התחלות, של הכנות.
התחלנו את החודש הזה עם הכנות לפסח – המון המון הכנות לפסח,
ועכשיו אנחנו נכנסים לתקופה של הכנות למתן תורה.
ועל זה בעיקר אני רוצה לדבר היום.
אבל לפני הכל בואו נתחיל עם פרשת השבוע. אנחנו אחרי חופשת הפסח, ורק שנדע איפה אנחנו עומדים, נתמקם קודם כל חזרה בשגרה. או כמו שאומרים: חַזְלָ"ש: חוזרים לשגרה.
פרשת שְּׁמִינִ֔י עוסקת בחנוכת המשכן. אחרי שבע ימי הכנה עמוסים, סוף כל סוף אפשר להתחיל לעבוד במשכן ממש. ואז, שמחה מהולה בעצב: מות בני אהרון נדב ואביהו, ובעקבותיו דיני עבודת כוהנים באבל, ודיני שתית אלכוהול לכוהנים, ובסיומה, דיני מאכלות טהורים ושאינם טהורים, ודיני בע"ח טמאים.
וכמובן שיש בפרשה שלנו הוראה לעבודת הימים האלה שבהם אנחנו נמצאים עכשיו.
סיפר הרב יהודה לייב, אחיו של האדמו"ר הזקן הלא הוא הרבי הראשון מלובביץ'[4], שניאור זלמן, שהוא נהג לומר כי: "יש לחיות עם הזמן[5]", והכוונה היא שיש 'לחיות' עם פרשת השבוע. לא רק ללמוד אותה בכל יום, אלא ממש 'לחיות' עמה[6].
זוהי הוראה שיש לה סיבה. "בחסידות מוסבר כי הקשר בין הפרשה לבין הזמן בו קוראים את הפרשה איננו מקרי, אלא גם הוא הוראה בעבודת ה'. פרשת השבוע והתכנים שלה מספקים מפתחות באמצעותם יכול כל אחד להתקדם ולהתעלות בעבודה הפנימית והרוחנית שלו.[7]"
הפרשה שלנו עוסקת במתח שבין האסור למותר.
בהבדל שבין קדוש לטמא, בין קודש לחול.
בין הנכון והלא נכון, הכשר והטרף – בהבדלה שבינינו לבין שאר העמים.
צ
|
ילי שניידר[8], אישה מדהימה ומיוחדת, יו"ר קשר יהודי, אמרה לי משפט שנחקק על לוח ליבי: "כשהיהודים לא עושים קידוש, הגויים עושים הבדלה."
מהרגע שנגלה הקב"ה למשה רבינו במדבר ליד הסנה הבוער כל הפעולות של הקב"ה הן צעדים להבדיל אותנו משאר העמים: "קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י ה' אֱלֹקֵיכֶֽם.[9]"
אז הקב"ה נוקט בפעולות הדרגתיות ושיטתיות להבדיל אותנו, להפוך אותנו קְדֹשִׁ֣ים.
קודם כל מהמצרים, ואח"כ לאט לאט מכל שאר העמים האחרים.
המכות, שניחתו רק על המצרים אבל לא עלינו.
מי ים סוף שנחצו עבורינו, אבל טיבעו את המצרים.
ושיא השיאים קבלת התורה בהר סיני: רק לנו, לעם ישראל.
כמו במפרש הספורנו[12] את הפסוק: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ – אַחַר שֶׁהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ בְּיִשְׂרָאֵל לְקַדְשָׁם לְחַיֵּי עוֹלָם כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה הַכַּוָּנָה בְּאָמְרוֹ: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות י"ט:ו'), וּבְאָמְרוֹ "כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקִים, וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים" (לעיל י"א:מ"ה), וְהִבְדִּילָם מִטֻּמְאַת הַמַּאֲכָלוֹת וְהַזֶּרַע בְּטֻמְאַת הַנִּדָּה, וְהַנְּגָעִים הַנִּמְשָׁכִים מִמֶּנָּה, וּמִטֻּמְאַת הַזָּבָה, וְטֻמְאַת הַחֲטָּאִים, כְּאָמְרוֹ "מִכָּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ" (לעיל ט"ז:ל'), וּמֵחֶבְרַת הַשֵּׁדִים, וְרוּחַ הַטֻּמְאָה, וּמִטֻּמְאַת הָעֲרָיוֹת (פרק י"ח) כְּאָמְרוֹ "אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה" (לעיל י"ח:כ"ד), אָמַר עַתָּה שֶׁהַכַּוָּנָה בְּכָל אֵלֶּה הָאַזְהָרוֹת הִיא שֶׁיִּהְיוּ קְדוֹשִׁים, וְזֶה כְּדֵי שֶׁיִּדְמוּ לְיוֹצְרָם כְּפִי הָאֶפְשָׁר, כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה הַכַּוָּנָה בִּבְרִיאַת הָאָדָם, כְּאָמְרוֹ "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בראשית א':כ"ו), וְזֶה בֵּאֵר עַתָּה בְּאָמְרוֹ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. וְרָאוּי שֶׁתִּדְמוּ אֵלַי כְּפִי הָאֶפְשָׁר בְּעִיּוּן וּבְמַעֲשֶׂה."
ועכשיו, בפרשות שלנו, אחרי מתן תורה, ממשיך משה רבינו לתת לנו את כל התורה שבע"פ, המדרשים וההלכות שהור קיבל יחד עם הלוחות השניים[13], שיש להם תוקף – כמו שלמדנו בפרשת משפטים - בדיוק כמו לתורה שניתנה במעמד הר סיני: "וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים...[14]" ורש"י מפרש, "כל מקום שנאמר 'אלה' פסל את הראשונים, 'ואלה' מוסיף על הראשונים – מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני. כשם שהפרשה הקודמת (עשרת הדיברות) ניתנה בסיני, כך גם החוקים הללו (של פרשת משפטים) נתנו בסיני."
וגם הימים האלה מזכירים לי סנה בוער, ימים של שילוב בלתי אפשרי של צמח מלבלב ואש מכלה שלא מאכלת. כמו פסל של קרח ואש.
של יגון לעומת ציפיה. של אבל לעומת שמחה.
{
אנחנו נמצאים עכשיו בזמן ימי העומר.
מה זה עומר?
אנחנו נדבר על העומר בהרחבה בע"ה כשנגיע עוד מעט לפרשת אמור. בכלליות עומר היא מידה, כמו ק"ג או פאונד. במקרה שלנו היא עשירית האיפה, שזה ב'עברית' כ-25 ליטרים.
בפסוק כתוב שהכהן היה מניף את העומר שש פעמים, לשש קצוות העולם: לארבע רוחות השמיים[15] ולמעלה ולמטה[16]: מה אומר שהיו לנו כוהנים חזקים מאוד. זה לא פשוט להרים ולהניף כזה משקל ארבע פעמים 😉
בפסוק כתוב שהכהן היה מניף את העומר שש פעמים, לשש קצוות העולם: לארבע רוחות השמיים[15] ולמעלה ולמטה[16]: מה אומר שהיו לנו כוהנים חזקים מאוד. זה לא פשוט להרים ולהניף כזה משקל ארבע פעמים 😉
אלה ימים של קרח ואש, של אבל ושל שמחה. שני קצוות:
אבל על תלמידי רבי עקיבא, ושמחה לקראת קבלת התורה שבתום ימי העומר.
אבל
במַסֶּכֶת יְבָמוֹת[17] כתוב כך: "שניים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת ועד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם. כולם מתו מפסח ועד עצרת."
ולכן בימים האלה אנחנו נוהגים מנהגי אבלות: לא שומעים כלי נגינה, לא מסתפרים, לא מתחתנים, ונוהגים גם לא לעשות מלאכה משקיעת החמה ועד שחרית, בגלל שזה היה הזמן שבו היו קוברים כל יום מימי העומר את תלמידי רבי עקיבא שמתו באותו יום[18].
אבל לא רק בגלל זה אנחנו נוהגים מנהגי אבלות.
מסתבר שהזמן הזה הוא זמן של פורענויות.
כאלף שנה אחר כך, בשנת תתנ"ו, 1096, בזמן מסעות הצלב באירופה, בדרכם מזרחה עברו הצלבנים בקהילות צרפת ואשכנז וללא רחמים טבחו ורצחו בדרכם עשרות אלפי יהודים על משפחותיהם על שסירבו להתנצר.
וכ-600 שנים אחר-כך, באוקראינה ופולין שנות ת"ח ת"ט באירופה, נטבחו ונרצחו באכזריות בין 40 ל-50 אלף יהודים, בעלילות דם נוראיות, שהיהודים רוצחים ילדים נוצרים כדי לאפות בדם שלהם מצות לפסח.
אדמו"ר הרש"ב[19] כותב[20], שנשמתו של הבעל שם טוב ירדה לעולם דווקא לאחר גזירות אלו, "כדי לעורר את נשמות ישראל מעלפונם", ואילו אדמו"ר הריי"צ[21] אמר, ששמע מפי המלמד שלו, הרב חנוך הענדל קוגל בשם ר' זלמן זזמר, ש"הבעל שם טוב נולד ונתגלה במדינה שהייתה רוויה דם יהודי של מסירות נפש[22]."
בשיחה שנשא הרבי בפני קבוצת סטודנטים יהודיים בשנת תש"כ[23], השווה הרבי את מצב הדור שלנו לאחרי הגזירות שהיו בשואה למצב דורו של הבעל שם טוב, והסיק מכך [שכמו שפעל בזמנו הבעש"ט] לכל אחד ואחת מבני ישראל ישנה מחוייבות אישית [היום] לעודד את רוחם של היהודים בסביבתו, ולדאוג להם לחינוך יהודי כשר.[24]
{
שמחה
" וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לה'.[25]"
המנחה החדשה, היא בשבועות, שבה היו מביאים מנחה מהיבול החדש.
כל מה שנקצר, או תבואה שגובהה לא עלה על שליש מגובהה המלא, נחשב ישן. הרי זה "קמח ישן".
ואילו כל השאר הרי הוא נחשב חדש, ואסור לאוכלו עד אחרי הפסח הבא. (את זה הסביר לי ד"ר גרוסמן שלנו).
ובשבועות ב-ו' בסיון, אנחנו מקבלים את התורה. ואין שמחה גדולה יותר מזו.
שמחה שהקב"ה בחר בנו, ושלנו ניתנה התורה, ובכל שנה מחדש היא בוחרת בנו, ואנחנו בוחרים בה בחזרה.
וכי במתן תורה היינו ההיפך מתלמידיו של רבי עקיבא, היינו שרויים באהבה ובאחדות, בלב אחד, כאיש אחד.[26]
אז ממחרת הפסח, שהוא שבת, יום שהקב"ה קידש אותו, הוא ט"ו בניסן.
ומיד לאחריו, ב-ט"ז בניסן, מתחילים לספור, שבע שבתות, שהם 49 יום.
ובגימטריה מ"ט.
מ"ט שערים.
בספר הזוהר הקדוש כתוב[27] שבמצרים היו בני ישראל שקועים בתוך מ"ט שערי טומאה.
בספר הזוהר הקדוש כתוב[27] שבמצרים היו בני ישראל שקועים בתוך מ"ט שערי טומאה.
וכנגדם אנחנו יוצאים ממצרים בכל יום דרך דרך מ"ט שערי טהרה. כל יום שער נוסף.
וקוראים לזה גם: מ"טמונים. מ"ט מונים, סופרים 49 יום ומוצאים אוצרות של ממש.
מוצאים גרסה משופרת יותר של עצמנו, וכוחות משופרים לעבודת ה', להתקרבות לקב"ה, לאינטראקציה טובה יותר עם אנשים אחרים, עם בני הזוג שלנו, עם הילדים שלנו.
ולימים האלה יש כוח מיוחד. השפת אמת כותב[28] שהימים האלה הם ימי הכנה לכל השנה, שכמו שבימים ההם נמשכו בני ישראל אחרי הקב"ה במדבר, כך בזמן הזה "מוכשר עתה לכך".
מה סופרים? סופרים כמה ימים עברו כבר עד שנגיע ליום המיוחל , הלא הוא מתן תורה.
זה לא כמו טבלת ייאוש בצבא שעושים איקסים על הימים בלוח השנה ורואים כמה נשאר לסבול....
זו ספירה אחרת לגמרי. זו ספירה שבה אנחנו ממלאים את הימים שעוברים בתוכן, וכל יום שעובר לא רק מקרב אותנו לסיום התקופה, אלא גם מעלה אותנו מדרגות מכורח העבודה שאנחנו עושים בה.
כתוב: "לֵב חָכָם לִימִינוֹ וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ.[30]", הרב אליהו אמר פעם באחת מתפילות יום הכיפורים שמי שחכם מסתכל בצד הימני של הסידור לראות כמה דפים כבר התפללנו בסידור, כמה כבר עברנו, ומתעודד. ומי שטיפש מסתכל מסתכל כמה דפים עוד נשארו בצד שמאל של הסידור, כמה עוד יש להתפלל, כמה זמן עוד נשאר עד שייגמר הצום.
החכם מתעודד כי הוא מסתכל על היש – ומי במתמקד במה שחסר, הטיפש... מתייאש.
{
אבל לא סתם סופרים. יש כאן הזדמנות עבודה. עבודת המידות.
המידות הן התכונות שלנו. שאפשר למדוד אותן, למדד, למנן.
באמצעות ספירת העומר, ועבודת המידות שלה, אנחנו עובדים על היחסים שלנו עם עצמנו, ועל היחסים שלנו עם הקב"ה, ועל היחסים שלנו עם אנשים אחרים – וכל אלה, שלושתם, בונים אותנו מבפנים.
הרבי מלובביץ מסביר[32]: "עיקר עבודתו של האדם היא לגלות את אור נשמתו שהיא בהעלם והסתר בחומר הגוף, כי "עיר פרא אדם יולד" ובטבעו הרי הוא הולך אחרי תאוות גופו, ועבודתו היא לפעול בעצמו שלא לנטות אחרי התאוות כו' אלא לעסוק בתורה ובמצות. ולפי אופן זה הרי העבודה היא בדרך כיבוש ושליטה, שהאדם שולט על גופו ונפשו הבהמית, ומכניע את חומר גופו באופן שחומר הגוף לא יעלים ויסתיר על אור נשמתו. "
הילד עיר פרא, וגם אנחנו עיר פרא, לפעמים אפילו במצב יותר גרוע מהילד שלנו, כי אנחנו כבר השתרשנו בהרגלים הרעים, והוא עוד חימר ביד היוצר.
ואחנו רוצים לעזור לילדים שלנו לגדול כמו שצריך, לא להיות אגוצנטריים, אלא "הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ [33]". לאמץ את התכונות של הקב"ה.
וכמובן שצריך להתחיל עם... דוגמא אישית.
ילדים לומדים הרבה יותר ממה שהם רואים, מאשר ממה שמטיפים להם.
כי איך נלמד את הילדים שלנו משהו שאנחנו לא יודעים בעצמנו?
אני הוויה לא שניתי – הוא אור אינסוף הוא לא משתנה, אין לו שינויים.
לאור העליון זה לא משנה. אין אצלו שינוי בכלל. זה הכל כלפי המקבל. מידה כנגד מידה – כפי שאדם מודד כך מודדים לו. אם הוא התנהג בחסד נמשך עליו חסד, אם התנהג בדין נמשכים עליו דינים. הבורא לא משתנה לפי מעשי האדם.
הבורא מאיר כל הזמן בחינת אין סוף בחינת הנבראים – הבורא לא משתנה לפי האדם.
הבורא טוב ומיטיב מאיר כל הזמן בחינת אינסוף.
תכונתו של הקב"ה זה אך ורק לתת להשפיע – מי שרוצה להתחבר לבורא בכל מדרגה צריך להשוות צורתו עם הבורא – חז"ל : יהיו כל מעשיך לשם שמים, בהשתוות צורה עם השמים מה הוא משפיע לכל אחד טוב כך האדם שרוצה לחבר את הכלים שלו עם האור של המאציל צריך לזכך את הכלים.
הכלים שלנו, הם המידות שלנו. אלה שאנחנו עובדים עליהם בספירת העומר.
המהות שלהם היא מקבל לעצמו, שהוא רצון לקבל.
האור תכונתו רק לתת. אם רוצים להתחבר אליו צריך להתקרב אליו. זו לא התקרבות פיזית, אלא שצריך להגיע לדבקות. שהצורה של הנברא (לא צורה פיזית , הכוונה לתכונות הנברא) יהיו כמו תכונות הבורא, כך לפי המידה שהוא עושה את הדבר הזה, זה מתחבר.
העיקר של העבודה זה זיכוך- שמשמעותו עידון הרצון לקבל, שלא יהיה מקבל לעצמו.
קבלה זה פירוד. פירוד מהמהות של הקב"ה. ההיפך ממנו.
המקבל לעצמו - אגואיסט, שינוי צורה גמור עם הבורא.
ועכשיו אנחנו לומדים שתינוק נולד בדיוק ההיפך מהקב"ה, כי כל כולו לקבל לעצמי.
הוא חייב. זו הדרך שלו לשרוד.
"נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ[35]", זה שהפוטנציאל להיות דומה לצורה של הקב"ה קיימת בכל אדם.
הוא רק נולד בדיוק בקצה השני ויש לו את כל חייו לעבוד על המידות שלו כדי לנסות להגיע לדמיון עם הקב"ה.
כותב הרב שיינברגר זצ"ל בפירוש שלו לספר תומר דבורה של הרמ"ק: "ראוי שיתדמה לקונו – דבר זה למדנו: ראשית, כי בצלם אלוקים עשה את האדם[36]. והמשמעות להיות בצלם אלוקים פירושו להדמות אליו,.... ואמרו חז"ל[37]: הדבק במידותיו, וברור איפוא שהדבקות היא ע"י שמתדמה ליוצרו במידותיו.... ושתי דרכים לפני האדם: דרך תורה ודרך יסורים.... בכל אדם אוצר של כוחות הנפש לעבוד ולהתייגע ולהשתדל עד שיגיע לתכלית של קיום המידות ולהדבק בקונו."
{
כתב הרמב"ם במורה נבוכים[38] : "תכלית מעלת האדם להידמות לו יתעלה כפי היכולת, כלומר: שנדמה מעשינו למעשיו כמו שבארו רז"ל[39] בפירוש קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ (ויקרא יט' ב')- אמרו: מה הוא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא רחום אף אתה היה רחום..."
הרעיון של ספירת העומר הוא לא פרוייקט חד פעמי, אלא אימון מרוכז לעבודה שצריכה להימשל כל השנה, בבחינת: "
הרב דניאל פָּרִישׁ זצק"ל, המכונה המתוק מדבש[41] על שם הפירוש המפורסם שלו לספר הזוהר, מלמד אותנו שכמו שיש בין פסח לשבועות שבעה שבועות, אחד כנגד כל ספירה/מידה, כל גם בכל כל שבוע יש 7 ימים. כל יום מידה אחרת.
אנחנו בעצם עובדים על כולן בו זמנית, אבל בכל שבוע של ספירת העומר (או לחילופין בכל יום של השבוע) נתמקד יותר באחת. נבליט אותה, נדגיש אותה.
העברתי לכם בחופשת הפסח "סוכריה לשבת" וטבלא עם פירוט כל הספירות.
נחזור על זה בקיצור לטובת מי שפספסה:
בכל אחד משבעת השבועות אנחנו מתרכזים בספירה אחרת של הגוף.
יש לנו 3 ספירות של הראש: חכמה, בינה, דעת, ו-7 ספירות של הגוף: חסד, גבורה, תפארת, נצח, יסוד, מלכות. כל ספירה מיוצגת ע"י מידה, תכונה אנושית שונה, ומיוחסת לאחד האבות.
שבעה שבועות, 49 יום, כשביום החמישים: חג מתן תורה.
שבעה שבועות, 49 יום, כשביום החמישים: חג מתן תורה.
הרב יובל הכהן אשרוב מלמד אותנו: "כשמשה רבנו הוריד את לוחות הברית הוא הוריד יחד איתם – חירות. את האפשרות לכל יהודי בעם ישראל להגיע לחירות. עניין של ארבעים ותשע המדרגות זה להשתחרר מההגבלות, כל יום מהגבלה אחרת, ממידה אחרת, שכובלת את הנפש של האדם. כאשר אדם מצליח להתבונן ולשלוט באותה מידה נקרא שהוא כבר השתחרר ממנה, הוא כבר האדון של אותה מידה אבל כל עוד שזה שולט בו הוא בבית סוהר וזה המצרים שלו. יש כאלה שהם במצרים של הגבורה ויש כאלה שהם במצרים של החסד, או במצרים של רחמים וכל אחד צריך לדעת את העבודה. זה נקרא 'ספירת העומר'."
במשך 7 שבועות אנחנו סופרים את העומר ויש לנו הזדמנות לבנות בנין: את הכוחות הרוחניים שלנו:
בשבוע הראשון *מידת החסד* ובה אנחנו עובדים על השפעה, נתינה. אם החסד לא במקום הנכון או במידה הנכונה זה גורם לנזק. נתינה לעצמי, נתינה לאחרים, נתינה לקרובים ונתינה לרחוקים.
בשבוע השני *מידת הגבורה* ובה אנחנו עובדים על ההפך מהחסד. גבורה זה עצירה, דין, התגברות. התגברות על הכעס, התגברות על קנאה, התגברות על עצלנות, התגברות על הֵעָלְבוּת.
בשבוע השלישי *מידת התפארת* ובה אנחנו עובדים גם על רחמים וגם אמת. רחמים זה שילוב של חסד וגבורה. זה נקרא שילוב של גוונים. לתפארת יש הרבה גוונים שמשתלבים ביחד ע"י חיבור של שני הפכים.
בשבוע הרביעי *מידת הנצח* ובה אנחנו עובדים על זה עניין של ביטחון. העיקר הוא לבטוח בכח החסד שנתן ה', בהשפעה שלו שהיא לא תיגמר אף פעם. לבטוח בה' בלי גבול. בהשגחה הפרטית שלו. ככה נמנעים מויכוחים, מהתנצחויות.
בשבוע החמישי *מידת ההוד* ובה אנחנו עובדים הודיה. מחד להודות לה' על כל השפע שהוא משפיע ונותן, ומאידך להוריד גאווה, כי כי אדם גאוותן לא יכול להודות למישהו שעשה לו טובה.
בשבוע השישי *מידת היסוד* ובה אנחנו עובדים על היסודות, כי עליהם עומד כל הבניין. פגימה ביסוד תפגום בכל הבנין, וכולו יכול ליפול. אנחנו עובדים על נאמנות, על שמירת הברית ושמירת הלשון.
בשבוע השביעי *מידת המלכות* ובה אנחנו עובדים על יצירת ה'כלי' לקבלת כל השפע האלוקי, הכנעה וקבלת עול מלכות שמיים והמלכתה על כל ישראל, הבנים והבנות של מלך מלכי המלכים.
{
בשבוע שעבר התחלנו עם הספירה הראשונה: חסד.
וכמה חסד היינו צריכות, כל כך הרבה אורחים, כל כך הרבה אירוחים, כל כך הרבה ארוחות, והגשה, ורחיצות כלים. כמה נתינה.... עד דלא ידע. ממש בלי גבול. בשמחה.
וכמה חסד היינו צריכות בשביל עצמנו. לפרגן לעצמנו על כל מה שרצינו להספיק להכין ולא הכנו,
על מה שהכנו שלא יצא כמו שרצינו,
על עצבים שהתעצבנו, למרות שרצינו שכל החג הזה יהיה רק בחיוכים ופרחים ופרפרים....
כמה אנחנו צריכות לפרגן לעצמנו.
שאנחנו לא 'סופר-וומן' כמו שרצינו, או כמו שהיינו... 😉
אז אנחנו אחרי החג הענקי הזה. חַזְלָ"ש: חזרנו בע"ה לשגרה.
אפרופו שגרה: "שגורה תְּפִלָּתו בפיו[42]", ומכאן – הצירוף שָׁגוּר בְּפִיו.
והשבוע הזה התחלנו אתמול את ספירת הגבורה.
כי באמת צריך הרבה גבורה כדי להתגבר על הנפילה הענקית הזו מהחג הגבוה גבוה הזה.
ומה שהכי עוזר להתגבר, זו קודם כל התפילה.
וצריך הרבה הרבה תפילות.
למה? "מה נותנת התפילה?
בכלל, יש לה, לרבנית ימימה מזרחי שהכי יודעת ללהטט עם השפה העברית – ושמגיע לה מזל טוב ענקי להולדת הנכד השלישי שלה (כן ירבו) עקיבא אליהו שנולד ביום ההולדת של הרבי מלובביץ', יא' בניסן, ושהברית שלו היה בחוה"מ פסח ביארצייט של הרב וולבה, טז' בניסן – אמרות נהדרות על התפילה, כמו:
"שמת לב שבלוח ההמראות והנחיתות בשדה התעופה שום דבר אינו סופי?
זה באמת ככה!
בשמים כלום לא סופי. לכן אל תרפי מהתפילה.[44]"
וגם:
"הקילומטאג' הגדול ביותר שאת מסוגלת לגמוא הוא בתפילה.
רק בתפילה
אין מקום שהוא רחוק מדי.[45]"
ולא חייבים תפילה מסידור – למרות שהכי כדאי, כי יש לה את הקוד לפתיחת הכספת – הרבי מלובביץ' אמר ש"גם מחשבה על הקב"ה היא תפילה![46]" ואם ככה, אז אפשר להתפלל כל היום...
{
אז היום, היה היום התשיעי לעומר, שבוע אחד ויום אחד. גבורה שבגבורה.
בואו ננסה להבין קצת במה דברים אמורים.
עפ"י המתוק מדבש, הרב דניאל פָּרִישׁ זצק"ל, יש כמה ערוצים לעבודת המידה:
בין אדם לקונו, בין אדם לחברו, באבר גוף, בזמן של היום, ובאופן קנין התורה.
היום נלמד קצת על גבורה שבגבורה שבין אדם לחברו.
וכך הוא כותב[47]:
"א. יתגבר על יצרו שלא להשיב רע למחרפים ומבזים אותו, ויתן אל לבו את מאמר חז"ל (מסכת חולין דפ"ט ע"א) שאמרו, אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריכה, ויוסיף להתגבר על יצרו במה שידרוש טובת המחרפים אותו, כגון בתפילה שישובו בתשובה וכדומה, וכן כשיפייסו אותו יהיה נוח לרצות, ונמצא שבזה מוסיף גבורה על גבורתו."
הכי קשה להתגבר על כעס.
וכשאנחנו עובדים על ספירת הגבורה, ביום של גבורה שבגבורה, לא רק שאנחנו עובדים על התגברות על הכעס, שזו גבורה בזכות עצמה, אלא אנחנו מתגברים גם על הרצון להכאיב למי שפגע בנו בחזרה, ומתפללים עליו, ולא נוטרים לו. וזו כבר התגברות על התגברות. זו התגברות בריבוע. זו גבורה שבגבורה.
אין העולם מתקיים אלא בזכות מי שבולם עצמו בשעת מריבה, שנאמר: תולה ארץ על בלימה."
לשאלה בנושא עונה הרב יובל שרלו [50]באתר כיפה: "בד בבד עם החשיבות של בלימת הפה נאמר בתורה "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ (אלא) הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ[51]", והדבר מלמד שאין התורה מתירה לשמור דברים בבטן, אלא להוציא כלפי חוץ; בד בבד עם החשיבות של המחילה ההלכה מתירה לאדם לשמור על כבודו, ולא למחול כאשר הוא יוצא נפגע מזה; בד בבד עם ההדרכה של להיות מהנעלבין ואינן עולבין[52] התורה מחייבת את הפוגע לפייס את הנפגע[53], וכדו´.
צריך אפוא לנווט בין הזרמים השונים, ולנסות להיות אמיתיים וכנים, ועם זאת לא לכודים בעלבוננו. אפשר בהחלט להגיב ולדבר ולומר באמת את התחושות ואת הכאב, אך לנסות שזה יהיה תהליך בונה ולא תהליך הורס."
ובע"ה נמשיך ללמוד בשבועות הקרובים עוד על הספירה והעבודה המיוחדת הזו.
{
אנחנו נוהגים בימים אלה, החל מהשבת הקרובה, ללמוד בכל שבת פרק אחת ממסכת אבות.
למה מסכת אבות?
א. מתכוננים למתן תורה, רז קודם כל בואו נלמד דרך ארץ. איך אנחנו אמורים לנהוג איש ברעהו.
ו-ב. רוצים להבטיח שלא יקרה עוד כמו שקרה לתלמידיו של רבי עקיבא שימותו אנשים כי "לא נהגו כבוד זה לזה ",
ו-ג. כי אנחנו רוצים כבר משיח ובית מקדש שלישי, והאחרון חרב על שנאת חינם, אז אם אנשים ינהגו כראוי איש ברעהו, ונשים ינהגו כבוד זו לזו, אז אולי תיכף ממש הוא יגיע. גם המשיח. וגם בית המקדש.
ורציתי שנספיק היום כבר להתחיל פרקי אבות, אבל ממש אין לנו יותר זמן....
אז רק טיפי, על קצה קצה המזלג, שיהיה לכן חשק להמשיך בבית.
לפני כל פרק של מסכת אבות מופיע פסוק ממסכת סנהדרין[55]: "כָּל יִשְֹרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ; נֵצֶר מטעו (מַטָּעַי) מַעֲשֵׂה יָדַי, לְהִתְפָּאֵר."[56]"
לכל אחד ואחד מאיתנו יש מקום בעולם הבא. אסור לנו אף פעם להתייאש מעצמנו ולחשוב שאנחנו לא ראויים כי חטאנו, או כי אנחנו לא מושלמים.
יש לנו תמיד תקנה. "כל עוד הנר דולק אפשר לתקן".
וכל אחד ואחת אמיתנו יכולים לעשות את עבודת ה' לפי יכולתנו, וכל אחד ואחת מאיתנו ראויים להיות צדיקים.
בכולנו, בכל אחד ואחת מאיתנו הקב"ה גאה, מתפאר.
ואם אבא מאמין שאני יכולה , אז יש לי המון מוטיבציה להתאמץ ולמצות את הפוטנציאל הגלום בי.
ולכן כל כך חשוב התפקיד שלנו כהורים: כי ילד שיודע שאמא גאה בו, מיד מזדקף כמה סנטימטר, ורוצה להיות ראוי לאמון הזה שהיא נותנת בו. אז הוא יתאמץ וישתדל מאוד להיות ילד שאמא גאה בו.
וילדה שיודעת שאבא שלה גאה בה, תשתדל להישאר אחת כזו שאבא שלה יהיה גאה בה.
ילדים צריכים לדעת שההורים שלהם מאמינים בהם. גאים בהם.
עשו פעם מחקר, על מבוגרים שהגיעו מילדות מאוד קשה ומאתגרת ובכל זאת מאוד הצליחו בחייהם, לאו דווקא מבחינת עשירות, אלא מבחינת השיגים אישיים. קריירה, הורות, אנשים מובילים בתחומם וכיוב'.
מצאו שלכל אחד מהם היה איזה שהוא מבוגר בחייו, שכן, מורה, רבי, כומר, שפעם אחת הסתכל עליו בעיניים ואמר לו עם כל הלב: אתה משו-משו. ממך יצא אדם נהדר. אני גאה בך. אתה כל כך מוכשר.
{
אל תדאג עוד תקיים
מי שבידו לגעת
יש שבליבו עוד לנחם
אל תפחד ימים יבואו
ועונות שנה תחלוף
אתה תראה שעוד נגיע אל הסוף
אל תפחד ממציאות נושכת
ואנשים קרים
כל אחד סוחב בבטן
ומעט שעליהם רואים
כמה כח יש ברגע
והנצח אין לו סוף
בכל דמעה שעוד תרד
יגיע צחוק
וזה הרגע
הנה באה השעה
מה תביא איתה הרוח
מה ימיס את הדממה
ויש סיבות לכל דבר
יש חלום שלא נגמר
בסוף הדרך עוד תהיה מאושר
וקדימה אל האופק
אל השמש הטובה
זה רחוק אבל תגיע
קצת עייף וקצת צמא לאהבה
שמחכה לך, תקטוף אותה כפרי בשל
ואז תנוח תרדם בצל
וזה הרגע
הנה באה השעה
מה תביא איתה הרוח
מה ימיס את הדממה
ויש סיבות לכל דבר
יש חלום שלא נגמר
בסוף הדרך עוד תהיה מאושר
{
לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
פרויקט שיעורי יַהֲדוּת וְהוֹרוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.
{
על הנס הגדול שעשה איתי.
{
מקורות:
הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא – רש"י כפשוטו - ויקרא. ירושלים: לשם ספרי איכות.
הרב כולי, י. (ירושלמי, ש. מתרגם). (תשע"ה). ילקוט מעם לועז – פרקי אבות. ירושלים: הוצאת ח. וגשל בע"מ.
הרב הכהן אשרוב, י. (אין תאריך). לגדול רוחנית – סוד ספירת העומר. אוחזר מתוך https://www.besodh.com/לגדול-רוחנית-סוד-ספירת-העומר
הרב כי טוב, א. (ה'תשס"ח). ספר התודעה. ישראל: בית הוצאת ספרים 'יד אליהו כי טוב וחנוך בן ארזה'.
הרבנית מזרחי, י. (פרידמן, י. עורכת). ירושלים. [שיעורים בדוא"ל למנויות "פרשה ואשה"].
הרבנית מזרחי, י. (2017). שנה וברכותיה – יומן שבועי-חודשי לשנת תשע"ח. ישראל: פרשה ואשה הוצאה לאור.
מחלקי המים . שבע מידות כנגד יג מידות. אוחזר מתוך https://www.mayim.org.il/?parasha=שבע-מידות-כנגד-יג-מידות#1gsc.tab=0
הרב פריש, ד. (תשס"א). וספרתם לכם. ירושלים: מרכז מתוק מדבש.
רבי קורדובה, מ. (יצא לאור לראשונה בוונציה בשנת שמט). ספר תומר דבורה עם פירוש ויאמר משה מאת הרב מרדכי שיינברגר. ישראל: האור הגנוז.
[4] רבי שניאור זלמן ברוכוביץ' מליאדי - האדמו"ר הזקן (במקור באידיש דעֶר אַלטעֶר רבי. מכונה גם הרב או בעל התניא והשולחן ערוך) 1745 - 1812, הוא מייסדה של שיטת חסידות חב"ד והאדמו"ר הראשון בשושלת אדמו"רי חב"ד. חיבר את ספר התניא, ספר היסוד של חסידות חב"ד וכתב שולחן ערוך.
[8] ביוני 2016 קיבלה הגב' צילי שניידר את "פרס ירושלים לאחדות ישראל" בזכות פרויקט הדגל של ארגון "קשר יהודי" שבראשו היא עומדת ושאותו ייסדה והקימה לזכר אמהּ ע'ה לפני 14 שנה. ארגון "קשר יהודי" מעודד חילונים וחרדים לפתוח בדיאלוג אינטלקטואלי, אישי וב"גובה העיניים", להקשיב, להכיר מקרוב ולעסוק ביחד במכנה המשותף הבסיסי ביותר - תורת ישראל. נכון להיו, חוץ מהפעילות של המכינות הקדם צבאיות, נוצרו בארגון למעלה מ-8,000 חברותות אישיות פעילות דינמיות.
[11] רבי מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר, מפרשני המקרא והפוסקים האחרונים. פעל באימפריה הרוסית, בפרוסיה וברומניה. 1809-1879. (ויקיפדיה).
[12] רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ נולד בין השנים 1468-1473 - נפטר לאחר 1550 היה פרשן מקרא יהודי-איטלקי, רב, רופא ואחד מראשי קהילת יהודי רומא וקהילת בולוניה. חיבורו החשוב והנפוץ ביותר הוא ביאור לתורה, למספר ספרי מקרא נוספים ופירוש לפרקי אבות. (ויקיפדיה).
[13] שמות רבה מו' א' "ואמר לו הקב"ה: אל תצטער בלוחות הראשונות, שלא היו אלא עשרת הדברות לבד, ובלוחות השניים אני נותן לך, שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות, הה"ד (הדא הוא דיכתיב): וְיַגֶּד לְךָ תַּעֲלֻמוֹת חָכְמָה כִּי כִפְלַיִם לְתוּשִׁיָּה (איוב יא' ו')."
[15] ויקרא כג' יא': "וְהֵנִיף אֶת-הָעֹמֶר לִפְנֵי ה', לִרְצֹנְכֶם; מִמָּחֳרַת, הַשַּׁבָּת, יְנִיפֶנּוּ, הַכֹּהֵן." מפרש הכתב והקבלה: "מעלה ומוריד מוליך ומביא לארבע רוחות העולם."
[17] דס"ב ע"ב | מַסֶּכֶת יְבָמוֹת היא המסכת הראשונה בסדר נשים, שהוא הסדר השלישי במשנה ובתלמוד. במסכת זו שישה עשר פרקים אשר עוסקים ברובם בדיני ייבום וחליצה ואיסורי עריות. סוף המסכת עוסק בדיני עגונות. (ויקיפדיה).
[26] עפ"י רש"י לשמות יט' ב': "וַיִּסְע֣וּ מֵֽרְפִידִ֗ים וַיָּבֹ֨אוּ֙ מִדְבַּ֣ר סִינַ֔י וַיַּֽחֲנ֖וּ בַּמִּדְבָּ֑ר וַיִּֽחַן־שָׁ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל נֶ֥גֶד הָהָֽר:" ויחן שם ישראל: כאיש אחד בלב אחד.
[33] "תומר דבורה": רבי משה קוֹרְדוֹבֵירוֹ רמ"ק; 1522 – 1570, מחשובי מקובלי צפת במאה ה-16, מחבר ספרי קבלה ורבו של האר"י.
[41] הרב דניאל פריש (ז' בשבט תרצ"ה - י"ד בשבט תשס"ה), היה מקובל, מראשי ישיבת אנשי מעמד ללימוד תורת הנסתר, ר"מ בישיבת המקובלים שער השמים ומשפיע בחסידות תולדות אהרן ולאחר מכן בחסידות תולדות אברהם יצחק. חיבר ספרים רבים, הנפוץ והמפורסם שבהם הוא ביאור מתוק מדבש על הזוהר הקדוש.
[52] מסכת שבת פח' ב': "הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָם עוֹלְבִים שׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵינָם מְשִׁיבִים עֲלֵיהֶם."
[53] שו"ע באו"ח סימן תרו' הלכ' א': "עבירות שבין אדם לחבירו, אין יום הכיפורים מכפר, עד שיפייסנו. ואפילו לא הקניטו אלא בדברים, צריך לפייסו. ואם אינו מתפייס בראשונה, יחזור וילך פעם שנייה ושלישית, ובכל פעם יקח עמו שלושה אנשים. ואם אינו מתפייס בשלושה פעמים, אינו זקוק לו (מיהו יאמר אחר כך לפני עשרה שביקש ממנו מחילה) (מרדכי דיומא ומהרי"ל). ואם הוא רבו, צריך לילך לו כמה פעמים, עד שיתפייס."
[54] עפ"י "דאמר רבי ישמעאל בר רב נחמן: עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה, הדא הוא דכתיב (=זהו שכתוב) " לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" (בראשית ג' כד'). "דרך" - זו דרך ארץ ואחר כך "עץ החיים" - זו תורה." (מדרש רבה ויקרא פרשה ט פסקה ג, וכן פרשה לה פסקה ו).
[57] בשיעור הקשבנו לשיר "מכתב לאחי" ; מילים ולחן: עילי בוטנר 2010 ; בביצוע אקפלה של קובי אפללו מלווה בלהקת כיפה-לייב: https://www.youtube.com/watch?v=84JC-cV3K4M
[© Smadar Prager, CGP]
Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה