יַהֲדוּת וְהוֹרוּת | סוכריה לשבת: פרשת פנחס | יט' תמוז ה'תשע"ז

💎בס"ד | פ' פנחס תשעז

🍬 קבלו סוכריה לשבת: 🍬

בפרשת השבוע שלנו, פרשת פִּנְחָס, אנחנו פוגשים *אנשים שאוהבים בעוצמות גדולות.*

אנחנו פוגשים את זִמְרִ֖י בֶּן־סָל֑וּא שאהב מאוד אִשָּׁ֧ה מִּדְיָנִ֖ית בשם כׇּזְבִּ֣י בַת־צ֑וּר, שאהבה גם היא אותו מאוד מאוד, ושניהם ביחד אהבו אחד את השני כל-כך הרבה שלא יכלו להתאפק ומימשו את אהבתם הגדולה לְעֵינֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וּלְעֵינֵ֖י כׇּל־עֲדַ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֑ל!

ואנחנו פוגשים גם את חמשת בנות צלופחד שנאמר עליהן: "חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן" (בבלי בבא בתרא קיט ע"ב), שאוהבות כל-כך את ארץ ישראל שהן מתעלמות לחלוטין מהתקינות הפוליטית של מחנה ישראל, והן קמות ועושות מעשה אמיץ כל-כך: הן באות לסנגר על ארץ ישראל.

גם אנחנו רוצות נחלה בארץ ישראל. "לָמָּה נִגָּרַע"? הן שואלות. גם לנו מגיע. "תְּנָה־לָּ֣נוּ אֲחֻזָּ֔ה" (שם) הן דורשות, גם אנחנו רוצות אחיזה בארץ ישראל. גם אנחנו רוצות לאחוז בחתיכה של הארץ המדהימה הזו.

חולות אהבה אנחנו.

חולות על ארץ ישראל. לא מוכנות לוותר על חלקת אדמה בארץ ישראל.

אנחנו רוצות לאהוב, ואנחנו רוצות שיאהבו אותנו בחזרה.

הקב"ה מראה לנו בפירוש שיש אהבה ויש אהבה ואיזו אהבה היא אהבה נכונה ואיזו היא לא.

כן, אומר הקב"ה למשה, בנות צלופחד צודקות, זו אהבה נכונה, וקובע בזה תקדים משפטי שעקרונותיו מלווים את המערכת המשפטית עד היום: "כֵּ֗ן בְּנ֣וֹת צְלׇפְחָד֮ דֹּבְרֹת֒ נָתֹ֨ן תִּתֵּ֤ן לָהֶם֙ אֲחֻזַּ֣ת נַחֲלָ֔ה" (במדבר כז' ז').

כן, הן דוברות אמת. תן להם דוברות, סירות, תן להם נחלות, שלא יישארו עגונות, כבולות בעוגן, שיוכלו לשוט, שיהיו חופשיות למצוא אהבה ולהתחתן.**

כן, תן להם אחוזה, כי חמשת הצדיקות האלה מגבות אותי, הן אוהבות אותי, הן מקנאות לארץ ישראל שלי. דווקא בתקופת זמן שבה העם במצב רוח של "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (במדבר יד' ד'), תחת ההשפעה ההרסנית של המרגלים שהוציאו דיבת הארץ, ודיברו בגנותה של ארץ ישראל: "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ". וכשכל העם במצב רוח כזה שפוף וירוד, באות חמשת המדהימות האלה ואוהבות את ארץ ישראל בעוצמות, ומשפיעות לטובה על המצב רוח הכללי של כל עם ישראל.

כן תן להם.

אהבת בנות צלופחד לארץ ישראל היא אהבה טובה, טהורה, חיובית. שמותיהן נכתבו בספר הספרים וחז"ל מפליגים בשבחיהן, ודרכן בשבחיהם של כל בנות ישראל.^

אבל אהבת זִמְרִ֖י בֶּן־סָל֑וּא  וכׇּזְבִּ֣י בַת־צ֑וּר היא לא אהבה נכונה.

משה וכל עדת בני ישראל עומדים ורואים את המעשה האסור ששני חסרי הבושה האלה עושים, בפרהסיה, בגלוי, בחוסר צניעות משווע, והם פשוט "בֹכִ֔ים פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃" (במדבר כה' ו'), ממררים בבכי.

לא כל מה שמרגיש אהבה הוא באמת אהבה.

אנחנו פוגשים את פנחס בן אלעזר, נכדו של אהרון הכהן הגדול, שאוהב את הקב"ה כל-כך הרבה, שבקנאתו העצומה לה' מוכן אפילו לרצוח. הוא נחלץ מההלם והשיתוק שאחז בכל הבוכים, והוא מפלח ברומח את גופותיהם של זמרי בן סלוא, וכזבי בת צור, הדבוקים לא במעשה של אהבה אלא של תאווה - והורג אותם.

כן אומר הקב"ה: "פִּֽינְחָ֨ס בֶּן־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת־חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת־קִנְאָתִ֖י..." (במדבר כה' יא'), פנחס צודק, מה ששני אלה עשו זו בכלל לא אהבה.

תאווה היא זו, תאבה, וזו רק הִתְחַפְּשׂוּת לאהבה  –  אל"ף מתחלפת בת"ו. זו רק החלפה של אות אחת: אבל זה מרחק שמיים וארץ: האות הראשונה של האלף-בית, מתחלפת באות האחרונה של האלף-בית.

במקום אהבה – תאבה.

האל"ף, הקב"ה, אלופו של עולם יוצא מהמילה, ויוצא מהמשוואה. הוא לא מוכן להיות חלק מכאלה יחסים.

זו לא אהבה.

ובמקומו מגיעה הת"ו. התכלית המטרה. התכלית המכלה, המוחקת, וגומרת, ומעלימה.

הת"ו של התאבה, של התאווה, של הניסיון למלא משהו במשהו לא מתאים, ולכן לעולם לא ירגיש שובע.

רק רעב אמיתי אפשר למלא, רק רעב נכון אפשר באמת להשביע.

שבת שלום ומבורך – באהבה, סמדר 🍓

* פירוש השמות עפ"י רבי אלעזר בעל הרוקח

* עפ"י הרבנית ימימה מזרחי

^ עפ"י אפרים חזן, אונ' בר אילן