יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: מה חשוב יותר ה"מה" או ה"איך"? | פרשת וזאת הברכה | כא' תשרי ה'תשע"ז

­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת

והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת וזאת הברכה

מה חשוב יותר ה"מה" או ה"איך"?

פרשת וְזֹ֣את הַבְּרָכָ֗ה[1] היא הפרשה האחת-עשרה והאחרונה החותמת את ספר דְּבָרִים.

דקות לפני כניסתם של בני ישראל לארץ ישראל, משה רבינו מברך את כל אחד ואחת מהשבטים, עולה על הר נבו לראות את הארץ, את ארץ ישראל, אליה לא יוכל להיכנס, ונאסף אל אבותיו בגיל מאה ועשרים, בתאריך ז' אדר, שהוא גם תאריך יום הולדתו[2].

ייחודה של פרשת וְזֹ֣את הַבְּרָכָ֗ה שהיא שונה מכל הפרשות שנקראות בשבת. זו הפרשה היחידה בתורה שאיננה נקראת ביום שבת, אלא ביום שמחת תורה[3].

בשבת, הסדר הוא שבשחרית קוראים פרשה אחת ובמנחה את הפרשה הבאה בתור אחריה, כדי להראות שיש קשר בין שתי הפרשות. זו שיוצאת וחותמת את השבוע, וזו שפותחת את את השבוע הבא.

אבל במקרה הזה לא מחכים אפילו שניה כדי להתחיל מבְּרֵאשִׁ֖ית.

בקריאת התורה בשמחת תורה מתחילים מיד מבְּרֵאשִׁ֖ית, וכבר בעליה השביעית קוראים את כל פרק א' ושלושת הפסוקים הראשונים של פרק ב' מפרשת בְּרֵאשִׁ֖ית בספר בְּרֵאשִׁ֖ית, ורק אח"כ מפטיר והפטרה.

ולמה מתחילים מבְּרֵאשִׁ֖ית מיד עם סיום ספר דְּבָרִים?

אומר האבודרהם: "כמו שזכינו בסיומה כך נזכה בהתחלתה".

וספרי אומר: "כדי להודיע ש"חביבה תורה עלינו כדבר חדש ולא כדיוטגמא[4] ישנה, שאין אדם סופגה, אלא (היא) כחדשה, שהכל רצים לקראתה"[5].

חמדת הימים מוסיף שהסיבה שמתחילים מבְּרֵאשִׁ֖ית מיד כשמסיימים את חומש דְּבָרִים היא כדי שלא יוכל השטן לקטרג, כדרכו, שישראל לומדים תורה ואינם גומרים אותה, ואם גומרים, אינם מתחילים בה מחדש: "שלא יהיה פתחון פה לשטן לומר רבונו של עולם כבר סיימו את התורה ואינם רוצים לקרות עוד ולפיכך סומכים אל גומרה של תורה תכף ומיד התחלתה"[6]. 

כמו בסיום הקריאה של כל חומש, גם הפעם נאמר כולנו יחד בבית הכנסת: חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזק.

והפעם אולי קצת יותר חזק, כי סיימנו לא רק את חומש דְּבָרִים אלא את כל חמשת חומשי התורה, ואת המחזור השנתי כולו של קריאת התורה.

שנה חדשה, ואותה תורה, אבל מחדש.

*

פרשת וְזֹ֣את הַבְּרָכָ֗ה וספר דְּבָרִים מסתיימים בשמונה פסוקים שאותם כתב משה רבנו בדמעות[7]:
"וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד-ה', בְּאֶרֶץ מוֹאָב--עַל-פִּי ה'.

וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר; וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

וּמֹשֶׁה, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה--בְּמֹתוֹ; לֹא-כָהֲתָה עֵינוֹ, וְלֹא-נָס לֵחֹה.

וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב, שְׁלֹשִׁים יוֹם; וַיִּתְּמוּ, יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה.

וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מָלֵא רוּחַ חָכְמָה--כִּי-סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת-יָדָיו, עָלָיו; וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה.

וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה', פָּנִים אֶל-פָּנִים.

לְכָל-הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים, אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה', לַעֲשׂוֹת, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם--לְפַרְעֹה וּלְכָל-עֲבָדָיו, וּלְכָל-אַרְצוֹ.

וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה, וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל."[8].

*{

על שלושת המילים האחרונות: לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל, הייתי רוצה להתעכב.

רש"י מפרש: שנשאו ליבו לשבור את הלוחות לעיניהם.

לרבי מלובביץ' יש כמו תמיד זוית ראיה מופלאה. וכך הוא שואל: "וצריך עיון איך מתאים שלאחרי הכתוב מספר על המעלות הגדולות והנפלאות של משה רבינו יסיים ב"לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל", שנשאו ליבו לשבור את הלוחות לעיניהם?"

כלומר, איך מסתדר הפירוש של רש"י שלמשה התחשק לשבור את לוחות הברית לעייני עם ישראל, עם כל המחמאות והשבחים שנכתבו על משה בפסוקים הקודמים, ובתורה בכלל?

ונשאלת גם השאלה, מה כל-כך מיוחד בזה שמשה רצה לשבור את הלוחות לעייני עם ישראל שהתורה בחרה לסיים עם הפסוק הזה את ספר דברים ואת התורה כולה?

וממשיך הרבי מלובביץ' ומביא את המדרש[9] הבא: "משל למלך שהלך למדינת הים והניח ארוסתו עם השפחות מתוך קלקול השפחות יצא עליה שם רע עמד שושבינה וקרע כתובתה, אמר, אם יאמר המלך להורגה אומר לו עדיין אינה אשתך."

המדרש מספר על ארוסתו של המלך שיצא לה שם רע לא בגללה, אלא בגלל התנהגותן של השפחות שאיתן נשארה כיצא המלך לבקר במדינה אחרת. השושבין הבין שכשהשמועות יגיעו גם למלך הוא יתרגז ועלול לפגוע בה (להרוג אותה). כדי להגן על הארוסה, קרע השושבין את הכתובה שנתן לה המלך. בלי כתובה היא כבר לא אשתו ואין למלך בעלות עליה. ולכן אין לו רשות לפגוע בה.

הרבי מלובביץ' מסביר: "המלך זה הקב"ה, השפחות אלו ערב רב והשושבין זה משה, ארוסתו של הקב"ה אלו ישראל".

"ועל-פי זה מובנת בפשטות מעלת משה בשבירת הלוחות, שמעלה נעלה יותר משאר מעלותיו הנזכרות בכתוב, שהרי מובן גודל ויוקר ערך התורה בעיני משה רבינו, ובפרט שהוא זה שקיבלה מידו של הקב"ה, ואף על פי כן כאשר ראה משה רבינו, הרועה הנאמן והאוהב ישראל, שיש מקום לחשש שמציאותם של הלוחות יכולה לפגוע ח"ו, לא היסס כלל ושברם מיד כדי להציל את בני ישראל מהעונש."

הרב חיים מילר מסביר שאנחנו רואים שעצם שבירת הלוחות גילתה את מסירותו העצומה של משה לעם ישראל.

כאשר משה רבינו עמד בפני האפשרות לשמור את הלוחות שקיבל בעצמו בידי הקב"ה, ובכך להחמיר את העונש של בני ישראל, או לבחור באפשרות השניה ולשבור את הלוחות, ובכך להגן על עם ישאל – משה בחר באפשרות השניה: להגן על עם ישראל.

ולכן בוחרת התורה לסיים ברעיון הזה: מסירות מוחלטת של משה לבני ישראל.

אבל, ממשיך הרבי מלובביץ' לתהות, יחד עם המסירות הגדולה של משה, עדיין, בשורה התחתונה הוא העדיף את עם ישראל על-פני כבוד התורה. איך זה ייתכן?

ומביא עוד מדרש[10]: "שני דברים יש בעולם ואני אוהבם אהבה גמורה, ואלו הן: תורה וישראל. אבל איני יודע איזה מהם קודם? אמרתי לו: בני... דרכן של בני אדם אומרים: התורה קדמה... אבל אני אומר: ישראל קדמו"!

אם מתעורר ספק מי נעלה יותר, ישראל מהתורה או להיפך, המדרש מחדש לנו: ישראל קודמים לתורה.

ולכן, כאשר עומדת התלבטות בין כבוד התורה לשלומם של בני ישראל – ישראל קודמים.

המסר מדהים וחזק ביותר: השורה התחתונה של התורה כולה היא שישראל קודמים לתורה.

*

אחד ממשפטי המפתח של עבודה עם הורים על-פי התאוריה האדלריאנית הוא:

הורים מקריבים יחסים למען מטרות ; ילדים מקריבים מטרות למען יחסים.

בהתנהלות הבונה את מערכת היחסים שבין הורים וילדים יש שני כוחות עיקרייים שעובדים:

האחד הוא הקשר הנפשי-רגשי-אנושי שבין ההורה לילד, להלן - יחסים,

והשני הוא ברמה המעשית יותר של החיים, משימות החיים, הן החינוכיות והן ברמת המטלות האופרטיביות, להלן - מטרות.

הורים, באופן טבעי, ממוקדים מאוד במטרות, בהנעת הבית והמשפחה כך שכולם יבצעו את משימות החיים, במה שצריך לעשות, לתקתק: לקום, להתארגן, להתלבש, לאכול, להכין ארוחות עשר, לצאת לגנים ולבתי הספר, ללכת לעבודה, לחזור מהעבודה, לדאוג שהילדים יחזרו מהגנים ומבתי הספר, לדאוג לאוכל, לעזרה בשיעורי הבית, לתת חיבוק, להקשיב, לקניות שגרתיות ולקניות תקופתיות, לבישולים, לנקיונות, לסידורים, לפתרון סכסוכים ומריבות אחים, לחברים, לחוגים, לשוחח עם חברה בטלפון, לפתוח את הדלת לשכנה, לשבת עם בן או בת הזוג ולהחליף כמה מילים (ועוד לא דיברנו על רומנטיקה ואינטימיות...), מקלחות, לענות לשאלות, להקשיב, לתת חיבוק, סיפורים, כביסות, נקיונות, תשומת לב, הרשימה די אינסופית.

כל אלה הן מטרות שצריכות להתבצע על מנת שהחיים יזרמו, למלא אחריות, לדאוג לרווחת הילדים, לגדל, כך שכולם יתפקדו כראוי, והמטלות יושלמו. ככה זה. מה שנקרא: סה לה וי[11].

ילדים לעומת זאת ממוקדים דווקא ביחסים.

אותם לא ממש מעניינות כל המטלות ומשימות החיים.  

מהרגע שתינוק מגיע לעולם הוא עסוק בצרכים של עצמו, והמבוגרים המטפלים בו עסוקים בלמלא את הצרכים שלו. ככה זה צריך להיות על מנת שהתינוק יחיה, יגדל, יתפתח וישגשג.

בהתחלה הצרכים הם פיזיים לחלוטין מכיוון שעדיין אין אינטראקציה מילולית של ממש, ואם יש היא די חד-צדדית: ההורה ידבר והתינוק יקשיב.

מבחינת ההורה העיסוק הוא בַּדברים שצריך לעשות, בַּמטרות.

אבל מבחינת התינוק, הפעוט, הילד הגדל, הוא – עסוק ביחסים: הוא עסוק בלהפעיל את המבוגרים מסביבו על מנת שיתיחסו אליו.

הוא בוכה, הוא צוחק, הוא עושה חנדלעך או חמוצים[12], הוא מגרגר, הוא מחייך, הוא נוגע, הוא מושך, הוא מזיז, הוא זוחל, הוא מפיל, הוא עומד, הוא מפיל, הוא מקשקש (גם על הקירות), הוא לומד שהדברים שהוא מרגיש ועושה, מפעילים את הסביבה עבורו. הוא מקבל התייחסות. הוא מקבל יחס.

הוא זקוק לזה על-מנת לשרוד פיזית. הוא זקוק לחיבה, לאהבה, לתשומת הלב, לאכפתיות, להנאה ממנו, להתייחסות אליו, למגע בו, לחיבוק, לערסול... הוא זקוק ליחס כמו אויר לנשימה. ממש. ולכן הוא ממוקד ביחסים.

אם נעמיק מעט, נראה שעצם המיקוד של הילד ביחסים הוא מטרה בפני עצמה, אבל זה כבר נושא בפני עצמו וסיפור לספר אחר.

על פניו נראה ששני הכוחות, יחסים ומטרות,  הם לכאורה מנוגדים.

ההורה עסוק בעשייה, והילד עסוק ביצירת מגע רגשי.

ובמפגש של שני הקווים הלכאורה מקבילים האלה נוצר קונפליקט. צד א' וצד' עסוקים בשני דברים מנוגדים (לכאורה).

לדוגמא: אם מטרתו של ההורה היא לשמור על בריאות השיניים של הילד, וההורה לא נותן לילד שלו סוכריה כצעד חינוכי, הילד עלול להרגיש דחוי מבחינה רגשית. מבחינת הילד הוא ניסה ליצור תגובה רגשית שתספק את רצונות שלו (מבחינתו הם צרכים), וההורה לא נענה כפי שהוא הורגל ורגיל מאז הגיעו לעולם. מבחינת הילד הוא אמנם קיבל יחס, אבל אלה לא היחסים שהוא מעוניין בהם. הוא מעוניין לקבל אהבה. ומכיוון שזו המציאות שהוא למד מאז שנולד, מבחינתו אהבה זה לקבל את מה שהוא רוצה וצריך.

*

ורק לצורך הלימוד שלנו היום ובשיא הרגישות והכבוד, נמשיל את עם ישראל, הארוסה, ליחסים ; ואת התורה, המצוות, ההלכה – למטרות.

למדנו שהתורה בוחרת לסיים את ספר דברים במסר: ישראל קודמים לתורה.

ואם זה המשל, אז הנמשל הוא שיחסים קודמים למטרות.

וחובת ההוכחה היא על ההורים.

הם המבוגרים בקשר הורה-ילד. הם נושאים באחריות. הם נותנים את הטון. להם יש את יכולת הראיה למרחוק. את האונה הקדמית המתפקדת במוח. את היכולת לשלוט בעצמם. את היכולת לשנות התנהגות מתוך הבנה ומודעות. את היכולת לדחות סיפוק, לעשות שינוי, ולנהל את הרגשות של עצמם.

בשונה מיחסים בין בני זוג או יחסי חברוּת, יחסי הורים-ילדים הם לא חצי חצי.
אם לבעל ואשה יש כל אחד 100% אחריות על ה-50% שלו/ה במערכת היחסים שלהם, הרי שזה ממש לא כך בין הורים לילדים.

ביחסי הורה-ילד להורה יש 100% אחריות על מערכת היחסים!

ככל שהילד גדל יהיו לו יותר ויותר אחוזים בקשר, אבל זה אף פעם לא יהיה 50-50. לעולם לא.

גם אם מערכת היחסים הורה-ילד היא חברית - וזה נהדר אם היא כזו - ההורה תמיד יהיה ההורה של הילד שלו.

ומכיוון שטבעם של ילדים לקבל יחס, הם יקריבו את המטרות על מנת לקבל יחס מההורים.

כלומר הם יתמקדו לאו דוקא בשיתוף פעולה עם ההורים להשגת המטרות, אלא בקבלת יחס מההורים. ומבחינת הילדים כל התייחסות, גם שלילית, היא יחס. והבעיה היא שהתייחסות שלילית תכופה מייצרת מערכת יחסים גרועה.

על ההורה למצוא את הדרך איך לא להרוס את היחסים עם הילדים: איך להיות הורה יעיל ולהשיג את המטרות, ועדיין לשמור על מערכת יחסים טובה, קרובה, אוהבת וחברית.

*

ומילה לסיום:

יום שמחת תורה, כב' תשרי, הוא יום ההולדת העברי שלי.
כתוב ש"ביום ההולדת מזלו שולט ועוזר לו[13]": כלומר, בכל שנה חוזרת ומתעוררת אותה המשכה עליונה של מזל שהתחילה בשעת הלידה.
בשעת רצון זו נהוג לחלוק את השפע הזה עם אחרים. כמו שכתוב: "טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ, ואמרו חכמינו ז"ל: אַל תִּקְרִי יְבֹרָךְ אֶלָּא יְבָרֵךְ".
אני רוצה לברך את כל מי שקורא את הדפים האלה בבריאות איתנה בגוף ובנפש (או לפי הרמב"ם קודם בנפש ואח"כ בגוף[14]), בנחת מעצמך מהילדים ומהמשפחה, בברכה והצלחה בעשייה ובפרנסה, בשלום בית אמיתי, באושר ועושר רוחני וגשמי, ושיתגשמו כל משאלות ליבך לטובה.

כל שנבקש לו יהי[15].

*

מקורות:

בן ארצי, שמואל (אין תאריך) מנהגי חג שמחת תורה באתר אנציקלופדיה יהודית: http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=3326.

מכון אור החסידות (ה'תשע"ו) שיחת היום, עמ' 357, ע"פ ליקוטי שיחות, הרבי מלובביץ' חל"ד עמ' 217, כפר חב"ד, מכון אור החסידות.

מילר, ח. (2008) ניצוצות של חסידות סיומה של תורה ע"פ ליקוטי שיחות, הרבי מלובביץ' חל"ד עמ' 217, בתוך ספר דברים, עמ' 273, מהדורת לבייב, קול מנחם 2008.

אור חיה (אין תאריך) יום הולדת – המזל גובר. אוחזר www.orchaya.org.il/page.asp?id=25.

באר מים חיים, שמות, כה' | מתוך לקט ביאורי אגדות ממסכת סוטה, מכון הלכה ברורה ובירור הלכה: http://www.halachabrura.org/agada/sot38.htm.

Adler, A. (1908). The Need for Affection. In Heinz, L. Rowena, R. (ed), The Individual Psychology of Alfred Adler. (pp 36-42). New York NY, Harper Perennial.

דרייקורס, ר' (1994). יסודות הפסיכולוגיה האדלריאנית. ישראל: המכון ע"ש אלפרד אדלר.

---

[1]  דברים לג' א'

[2]  מסכת קידושין לח' ע"א

[3]  שמחת תורה: בארץ, כב' בתשרי יחד עם שמיני עצרת ; בחו"ל, כב' תשרי שמיני עצרת, כג' תשרי שמחת תורה.

[4]  רש"י דברים ו' ו': "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" לא יהיו בעיניך כדיוטגמא = מצווה כתובה מאת המלך

 [5] ספרי על דברים, ואתחנן, פיסקא לג

[6]  ספר חמדת ימים, חלק ג, סימן כה

[7]  רש"י לד' ה': אלא הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע (בבא בתרא טו).

[8]  דברים לד' ה'-יב'

[9]  הובא ברש"י פ' תשא לד' א'

[10]  תנא דבי אליהו רבה, פרק יד

[11] מצרפתית: אלה החיים C'est la vie

[12]  סלנג (=עגה מדוברת): חנדלעך ביידיש התחנחנות חנופה מתוקה ; לעשות חמוצים מלשון להחמיץ פנים, לעשות ברוגז וכו'

 [13] ירושלמי, מסכת ר"ה פ"ג ה"ח

[14]  מדברי הרמב"ם: "...כי שמחת הנפש והתעוררותה תבריא את הגוף."

 [15] מתוך השיר "לו יהי" מאת נעמי זמר ז"ל, נכתב ב-1973 במהלך מלחמת יום הכיפורים

[© Smadar Prager, CGP]

---

www.smadarprager.com

Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Eating & Body Disorders.

To schedule an appointment please contact at smadarprager@gmail.com or 917-513-1490.