היה היה נזיר בודהיסטי מואר וקדוש ביותר.
הוא חי במערה מבודדת על צלע הר, ועסק רק בהרהורים ותפילות כל היום וכל הלילה.
והנה,
יום אחד הוא חזר למערה שלו - וגילה שהיא מלאה בשדים מכוערים וחצופים.
הם השתלטו לו לגמרי על המערה,
בישלו ואכלו את האוכל שלו,
ישנו במיטה שלו,
קרעו את ספרי הקודש,
לכלכו את הכל,
צווחו והציקו בכל דרך אפשרית.
הנזיר ניסה כל שביכולתו כדי להיפטר מהם.
צום, תפילה, מדיטציה, שכנועים, ויכוחים, אפילו פשוט לתפוס אותם בזנב ולהשליך החוצה...
ולאט לאט הצליח.
כל השדים הסתלקו, חוץ מאחד. הכי מעצבן וגועלי.
נגדו לא עזר כלום.
ככל שהנזיר היה יותר רוחני, יותר הגיוני, יותר תקיף, יותר אסרטיבי -
השד רק הלך והתחצף והציק יותר.
לבסוף, ראה הנזיר שכלום לא עובד. הוא פנה אל השד ואמר לו:
"טוב, נראה שאין ברירה. פשוט נצטרך ללמוד לחיות פה יחד, אתה ואני."
והשד הלך...
טבעם של כל החלקים שלך שאת לא אוהבת, להידבק אליך יותר ויותר.
טבען של כל התכונות שלך שאת לא מוכנה לקבל,
להתעקש ולהרים את ראשן דווקא היכן שאת הכי פחות רוצה.
טבען של המחשבות שמפריעות לך, להידבק אליך כמו מסטיק ישן לנעל:
הן מאבדות מטעמן, אבל לא מיכולת ההידבקות שלהן.
עד...
עד ש....
עד שאת עושה איתם שולם.
עד שאת משלימה איתם: עם החלקים, התכונות, המחשבות.
לא מנטלית.
רגשית.
את חייבת לעשות שולם באמת, מהבטן.
להכיל.
לעשות עצמך מֵיכל, לעשות בתוכך מקום.
אבל אין כאן פטנטים, אין מק-מהיר.
לעשות שולם לוקח זמן, זה תהליך.
ותהליכים אי אפשר לזרז, אי אפשר למהר.
יש להם את הקצב שלהם.
הקצב שעושה את המוסיקה הכי יפה בעולם.
הקצב שלך.
סמדר פרגר:)
פסיכותרפיסטית, מנחת קבוצות מוסמכת
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה