בס"ד
יַהֲדוּת וְהוֹרוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשות שמיני, תזריע-מצורע
ילד אסור , ילד מותר
על יום הזיכרון לשואה לגבורה,
על יום זיכרון לְבנים,
על מה ולמה נענשים,
ועל ספירות אישיות.
חזרנו
מחופשה ארוכה, והתגעגענו. יצאנו ממצרים, ישבנו ביחד לסדר, עברנו את חול המועד
(שהוא בעצמו אוקסימורון ואולי נדבר עליו בפעם אחרת), וביחד הפרשנו חלה באירוע מרגש
ואפינו חלת מפתח סגולה לפרנסה לשבת הראשונה שאחרי פסח.
בשבת
האחרונה קראנו את פרשת שְׁמִינִי[1], ונגע גם בה היום, וגם בזוג הפרשות הבאות
שנקרא בשבת הקרובה: תַזְרִיעַ[2]- מְצֹרָע[3].
ניקח
מכל דבר ממש בקצה המזלג, ונחבר את הכל כמובן למסרים הנוגעים לנו בזוגיות ובהורות.
{
ספר
מדרש שוחר טוב מביא סיפור שממחיש את דברי שלמה המלך:
מ
|
עשה במלך אחד שחלה, כינס אליו את כל הרופאים שלו. הם עיינו
בתיק הרפואי ואמרו למלך: "עליך לשתות חלב לביאה".
שמע המלך ושאל: "אבל מי יביא לי חלב לביאה"? (במקור
לבייא)
אחד מנאמני המלך התנדב, לקח 10 עיזים והלך לדרכו לחפש חלב
לביאה. הלך למערה ביער וראה שם לביאה משחקת עם גוריה.
ביום הראשון עמד מרחוק, השליך לה עז אחת, ואכלה. כך עשה גם
ביום השני, וביום השלישי והרביעי, עד שנגמרו לו העיזים וכבר היה משחק עמה, ותוך
כדי לקח מחלבה והלך לו בדרכו למלך.
בחצי הלילה חלם חלום - והנה אבריו מתווכחים זה עם זה. מי הכי
חשוב ובזכות מי הייתה ההצלה למלך?!
הרגלים אמרו: אין כמונו. אם לא הלכנו, לא היה הגוף יכול להביא
חלב.
אמרו הידיים: אם לא היינו חולבים את הלביאה, לא היה חלב.
אמרו העיניים: אנחנו מעליכם. אם לא היינו רואות את הלביאה, לא
היה חלב.
ענה המוח: אני הכי חשוב, אם לא הגיתי את הרעיון לקחת עזים, לא
היה חלב.
אמרה הלשון: אני הכי חשובה! אלמלא הדיבור, מה הייתם עושים?!
צחקו כל האיברים: האיך את משווה את עצמך אלינו?! את יושבת
במקום חושך ואפלה, ואין בך עצם - מי את בכלל?!...
אמרה להם הלשון: עוד יגיע היום תבקשו את סליחתי.
ניעור האיש משנתו, שמר את חלומו בליבו. כשהגיע לארמון נכנס אל
המלך, ואמר: "הנה, הבאתי לך חלב כלבה". (במקור כלביא)
קצף המלך, וציווה לתלותו.
החלו האיברים מפחדים ורועדים.
אמרה הלשון: הלוא אמרתי לכם! אם אני מצילה אתכם, תודו לי שאני
שולטת בכם?
אמרו האיברים: הן.
אמרה הלשון לתליינים: החזירו אותי אל המלך. דבר לי אליו.
כשהגיע האיש למלך אמרה הלשון: "אנו, בלשון הציידים,
מבלבלים בדיבור בין כלבה ללביאה (במקור: כי לבייא קורין אותה כלביא). הבאתי לך חלב
לביאה. במו ידי חלבתי אותה".
שתה המלך את החלב והבריא.
וְזֶהוּ,
אומר שוחר טוב "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן", ועל כך אָמַר דָּוִד
המלך בספר תהילים: "אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי[5]" ...
{
לשלושת
הפרשות שלנו יש מכנה משותף: הפה, זה שאנחנו אוכלים איתו, זה שאנחנו מדברים איתו.
התורה מלמדת אותנו שיש חשיבות עצומה למה שנכנס לנו לפה, ולמה שיוצא לנו מהפה.
התורה מלמדת אותנו שיש חשיבות עצומה למה שנכנס לנו לפה, ולמה שיוצא לנו מהפה.
בפרשת
שְׁמִינִי שני נושאים:
האחד
עוסק בדברים שמותר לנו או אסור לנו לאכול,
והשני
עוסק בתוצאות הטראגיות שיש לדברים שיוצאים מהפה, שאולי לא היו יוצאים אם לא היה
נכנס אל הפה משהו לפני כן.
ופרשות
תַזְרִיעַ-מְצֹרָע עוסקות בעונשים שיקבלו אלה
שהוציאו מהפה שלהם דברים לא טובים.
בואו
נלמד.
{
פרשת
שְׁמִינִי נקראת כך בפשטות על שם היום השְׁמִינִי
שהיה היום שבו סוף כל סוף ירדה השכינה למשכן אחרי המתנה[6] וציפייה במשך שבעת ימי
המילואים של הכנות המשכן לקראתה.
פרשת
שְׁמִינִי פותחת בסיפור על שני בניו של אהרון הכהן הגדול, נדב
ואביהו, שנכנסים למשכן ומקריבים לה' על דעת עצמם אש זרה, שלא נצטוו עליה,
ונהרגים על המקום מאש ששורפת אותם מבפנים.
וכך
כתוב: "וַיִּקְחוּ
בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ,
וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה', אֵשׁ זָרָה--אֲשֶׁר לֹא
צִוָּה, אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ,
לִפְנֵי ה'.[7]"
הרבה
פירושים וביאורים יש על הפסוק הזה, והיום לא ניכס לעומק העומקים הזה, אלא רק ניגע מאוד
בזהירות בקצות האצבעות.
רש"י
מביא שני פירושים, אנחנו נתייחס אל השני: "ותצא
אש: רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה
רבן. רבי ישמעאל אומר שתויי יין נכנסו למקדש, תדע שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא
יכנסו שתויי יין למקדש.[8]"
איך
אנחנו יודעים שהם היו שתויים מיין כשנכנסו למקדש?
מבאר
לנו פשוטו של מקרא: "ראיה לכך, לפי שאחר מיתתן הזהיר הכתוב את
אחיו הנותרים שלא יכנסו שתויי-יין למקדש, כמו שנאמר[9] 'יַ֣יִן וְשֵׁכָ֞ר אַל־תֵּ֣שְׁתְּ |
אַתָּ֣ה | וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֗ךְ בְּבֹֽאֲכֶ֛ם אֶל־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְלֹ֣א
תָמֻ֑תוּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם: '.[10]"
בגלל
שנדב ואביהו התבשמו ביין, הם עשו מעשה שלא יעשה. מעשה שלא היה מתרחש אם הם לא היו
משתכרים. ובגלל ששתו, ובגלל שהשתכרו, הם לא חיכו שתרד מהשמיים אש עליונה של
מעלה, אש של הקב"ה, אלא הדליקו את האש להקטרת הקטורת בעצמם.
אם
הם לא היו שותים, אם הם היו שמים לב למה שהם מכניסים לפה – כל זה לא היה קורה.
{
כולנו
מכירים את הסלוגן: "אם שותים – לא נוהגים". כולנו מודעים להשפעות
השליליות של האלכוהול.
אלכוהול
כידוע גורם לביטול עכבות, סרבול מוטורי, שינוי התנהגות, בלבול, ואפילו יכול לגרום
לקומה, דיכוי נשימה ואפילו חו"ח למוות, תלוי בריכוז שלו בדם.
ה-בעיה
היא, שהאדם עצמו לא תמיד מודע לכך שזה מה שקורה לו. ולכן כבר הזהירו חז"לינו:
"נכנס
יין יצא סוד[11]" כי כבר אז ידעו שהיין
גורם לאדם לאבד שליטה ולעשות דברים שבמצב רגיל, בהיותו פיכח, הוא לא היה עושה.
ועוד
אמרו חז"לינו: "אדם ניכר בכיסו כוסו וכעסו[12]", שבשעת דחק, שבה יש גורמים
חיצוניים שמקשים על האדם, כמו למשל בשעה שהוא יורד מנכסיו, או כשבאים לבקש ממנו
תרומה או צדקה, או כשהוא שותה, או כשהוא מתרגז, אז יוצא אל האור אופיו האמיתי של
האדם.
מכיוון
שאין עכבות, כל ההגנות והמחסומים, כל המעקפים שאדם יצר על-מנת להשתלב בחברה, כולם
קורסים נופלים ונעלמים, והאישות האמיתית זוקפת ראש. האמת יוצאת אל האור.
זו
לא חוכמה להיות רגוע ונעים כשהכל מסביב רגוע נעים.
אפשר
לראות את אופיו האמיתי של האדם דווקא כשהכל לא רגוע ולא נעים.
ובדיוק
בגלל זה בני אהרון הצדיקים והנפלאים נענשו. כי מצדיקים דורשים הרבה יותר ממה
שדורשים מבני אדם רגילים כמונו. הקב"ה מדקדק איתם ברמות שעבורינו הן בלתי מובנות
כלל.
הם
שתו יין, שהוציא מתוכם את האמת, והאמת הזו שגרמה להם להוסיף על מה שנצטוו,
או
שהיתה רעה בעייני ה' ולכן הרג אותם,
או
שכל-כך מצאה חן בעייני ה' שבגלל לקח אותם אליו, כי הוא כל-כך רצה אותם לידו. הוא
בחר בהם, כי הם היו בחיריו. כמו שכתוב בתהילים: "...לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, עַם קְרֹבוֹ:[13]" – העם הנבחר שלו[14].
ה'
תמיד לוקח רק את הטובים. אנחנו יודעים.
לצערינו,
אנחנו עם למוד מלחמות וצער – והטובים תמיד הולכים, ובמותם מצווים לנו את החיים.
ואלה
היו גם המילים שבהם השתמש משה רבינו לנחם את אחיו:
ומפרש
ספרא[16]:
"שְׁמִי
יתקדש על ידי שאעשה דין באותם המכובדים לפני, שהרי על ידם נתקדש שמו הגדול, ובזה
ניחמו משה על מיתת בניו."
{
וכמה אנחנו כהורים צריכים להיזהר ולהזהיר ולשמור על הילדים
המתבגרים והבוגרים שלנו מכל מיני דברים משכרים וממסטלים שמסכנים את חייהם כי הם
גורמים להם לעשות דברים שלא היו עושים לו היתה מחשבתם צלולה, והשכל היה יכול לעבוד
כמו שצריך.
אין להם מושג.
הם צעירים.
הם חושבים שלהם זה לא יקרה.
הם חושבים שאנחנו זקנים, עתיקים, כבדים, ולא מבינים.
הם גדלו על "העולם שייך לצעירים" ונדמה להם שאין לנו
מה ללמד אותם כי האצבעות שלנו לא זזות מהר כמו שלהם על המקשים והקונטרולרים.
אבל זה ממש פיקוח נפש.
ויש כל-כך הרבה לחץ חברתי בגילאים האלה.
וכמה חשובה החברה והחבר'ה שאיתם הם מסתובבים.
וכמה צריך להשגיח.
אבל תמיד תמיד לזכור, שלדוגמא האישית יש את המשקל הגדול ביותר.
איך יכול הורה לדרוש מילדיו לא להתקרב לאלכוהול או לממסטלים
אחרים אם הוא בעצמו עושה את זה?
אם בכל פעם שמגיעים חברים להורים האירוח הוא סביב יין וקוקטלים?
אם היציאות לבילוי הן תמיד ספוגות אלכוהול?
אם ההורה עצמו מוצא מרגוע ב'צינגלה קלילה' בסוף היום?
איך אפשר לבוא ולומר להם לא?
איך ילמדו הילדים להתמודד עם עולמם הרגשי בכוחות עצמם, כשהם
רואים את הוריהם בורחים לבקבוק וְלָעָשָׁן?
המסקנה הבלתי נמנעת של הילדים תמיד תהיה:
אם זה מה שעושים המבוגרים, אז אם אני רוצה להרגיש מבוגר אני צריך
לשתות ולעשן.
זו אש זרה לגמרי. זו לא האש שהקב"ה מבקש
מאיתנו להדליק בלבבות של הילדים שלנו.
לא את זה הוא רוצה שנלמד אותם.
{
היום אנחנו נדליק אש אחרת. אש זיכרון.
היום אנחנו מדליקים נר זיכרון, ומתייחדים עם זכרם של ששת מיליון
אחינו ואחיותינו הי"ד שנרמסו תחת המגף הנאצי ומתו על קידוש ה' – הם נרצחו ונטבחו,
נורו והומתו, רק בגלל שהיו יהודים.
הם נרצחו באש של שנאה יוקדת.
הם נטבחו מכונסים כבקר באש שהוצתה בבתי הכנסת.
הם נורו באש הרובים והאקדחים.
והם הומתו באש המשרפות.
ה'
תמיד לוקח רק את הטובים. וה' בקרוביו מתקדש.
ובמותם הם ציוו לנו את החיים.
להמשיך ולשמר חיים יהודיים, את מה שהנאצים ניסו
להכחיד, זו הנקמה הכי עוצמתית שיש.
השואה בגרמניה היתה ניסיון הכחדה של הגוף הפיזי
של היהודים,
ואסור לנו לשכוח אף פעם שגם היום, כאן באמריקה, ובכל
העולם, אפילו בישראל, מתחוללת תחת אפינו שואה. התבוללות. נשמות של יהודים ויהודיות
נכחדות ונעלמות. ענפים שלמים נכרתים לנצח מהעם שלנו.
ואם אנחנו לא נעצור את זה – אז היטלר ניצח. המן ניצח. עמלק ניצח.
ואם אנחנו לא נעצור את זה – אז היטלר ניצח. המן ניצח. עמלק ניצח.
אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום[17] – אל
תחכו למחר, תצילו היום.
{
ואם אנחנו מדברים על אש, אי אפשר שלא להזכיר
את ה"אש קודש" הלא הוא האדמו"ר קלונימוס שפירא מפיאנסצנה,
רבה של קהילה עצומה בפולין, שחיזק את רוחם של צאן חסידיו במהלך השואה עד שיחד איתם
צעד לסוף הנורא וליווה את עדרו מהמשרפות ועד שערי עדן.
כתוב עליו[18] שבערה בו אש של מסירות
נפש, ושתי המילים שעליו גם קרוי ספרו אש קודש מקפלות בתוכן את כל מהותו
ומסכת חייו בתקופת איימים זו של שנות השואה. תקופת אימים, גיהינום עלי אדמות, שבו
עם ישראל טבע באוקיאנוס של דם שהציף את אדמת אירופה כולה.
בשנת תשט"ז אחרי המלחמה, יצא לפולין
ברוך דובדבני ז"ל בשליחות ציבורית, ובילה ימים ארוכים במכון ההיסטורי היהודי
בוורשה ועיין בחומר ששרד מתקופת השואה. הוא נתקל במכתב שכתב האדמו"ר
הי"ד לאחיו הרב ישעיהו שפירא ז"ל בארץ ישראל, ובו בקשה לפרסם את כתביו.
ברוך דובדבני ע'ה ראה במכתב הזה צוואה, והוא
החליט לחפש ולמצוא את הכתבים האלה ויהי מה.
הם נמצאו טמונים במעמקי האדמה בתוך כד,
ונמצאו ע"י פועל בנין כשחפרו ליציקת יסודות של בנין חדש על תילי בנין שחרב
במלחמה.
וכך כותב האש קודש במכתב שהוא צוואתו
היחידה שנמצא יחד עם כתביו גנוזים: "אני נמצא עכשיו בתופת של גטו ורשה. החורבן ההרס והמיתות המשונות
לא זכור לי כמותן בכל דפי ההיסטוריה של עמנו. הדפים האלה הם חידושי תורתי ודרשות
שעמלתי עליהן עד רגעי האחרונים . איני יודע מה יעלה בגורלי. אני מבקש שמי שימצא את
הכתבים האלה יפיצם בישראל."
המוציאים לאור של הספר בחרו לקרוא לספר אש
קודש כי הוא "מצבת זיכרון למען קדושים מושלכים באש, ולמען
האדמו"ר שנתעלה באש, והוא כולו שלהבת קודש, כתובה באש שחורה על
גבי אש לבנה."
{
הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה, שהקימה את בית
הכנסת הזה[19], ששרדה את התופת והגיעה
לאמריקה אחרי השואה, נלחמה בחירוף נפשה לעצירת השואה השקטה, כפי שהיא קראה לה, של
ההתבוללות בארה"ב.
אסור לתת למותם של קורבנות השואה, ולגיבורים ששרדו אותה, להיות
לשווא.
יום הזיכרון נועד להזכיר לנו שבמותם ציוו לנו את החיים. חיים של
יהודים. תפקידנו להמשיך ולשמור על האש הזו, על הגחלת. לשמור שהעם היהודי לא יכחד,
לא בשום שואה, לא רועשת ולא שקטה.
חייבים לספר לילדים. לא רק שלא ישכחו, אלא בעיקר כדי שינצרו את
החיים, ויעריכו אותם מאוד מאוד, וידעו שהם כאן רק בגלל אותם עזי נפש ששרדו את
התופת ההיא, ורק בגלל אבות אבותיהם שאחזו בתורה ובמצוות ושרדו לאורך כל ההיסטוריה
וכנגד כל הסיכויים.
וכך חותם האדמו"ר מפיאסצנה את מכתב צוואתו: "יותר
לא אוכל לכתוב. דברי אוהבכם אחיכם ורעכם המתגעגע אליכם, הנשבר והנרצץ מצרותי
ומצרות ישראל העמוקים עד תהום רבה וגבוהים עד שמי שמים והמצפה לישועת ד' כהרף עין.
קלונמוס."
אי אפשר לתת לעמלק לנצח.
אל תתנו יד לעוד שואה.
עכשיו תורינו להיות גיבורים. ולהיות יהודים גאים שמגדלים עוד דור
של יהודים גאים.
{
איך? -- בזה שלא כל דבר
תוכלו להכניס לגופכם.
בגלל זה, אומר לנו ה', בראתי לפה שלכם שתי חומות: גם שפתיים וגם
שיניים מצד אחד כדי לשמור בפני מה שנכנס, וגם שיניים וגם שפתיים כדי לשמור על מה
שיוצא.
דבר ראשון, שתיה והתבסמות. הבנו את המסר: ממש לא. לא לשתות בעבודה
בפרט, ובכלל לא בצורה שלא נוכל יותר לחשוב בדעה צלולה.
דבר שני, אכילה מן החי: יש אסור ויש מותר. יש בעלי חיים שמור
לנו לאכול ויש בעלי חיים שאסור לנו לאכול.
הרשימה היא ארוכה ומפורטת וכדי להקל עלינו יש גם סימנים:
מההולכים על ארבע, מותר לנו רק את אלה שגם מעלי הגירה וגם
מפריסים פרסה וגם שוסעים שסע. גם וגם וגם, לא רק אחד, או שניים מהם.
מהחיים במים, רק את אלה שיש להם גם סנפירים וגם קשקשים.
ומהעופות, ה-כ-ל מותר חוץ מ... ר' פירוט בתורה[22].
ולהפתעתי כי רבה, שרצים שהולכים על ארבע אבל ברגליהם האחוריות
הם יודעים גם לנתר, כמו ארבה, חרגול וחגב – מותר.
וכל זה למה?
למה להם, לכל מי שלא יהודי, מותר לאכול מכל טוב טבע שעל פני
האדמה, ורק לנו אסור?
מה זה האפליה הזו.
לא רק שלהם יש רק 7 מצוות בני נח, ולנו יש 613 ב'ה, הם יכולים
לאכול הכל עם הכל ואנחנו לא?
מגיעה החסידות ומסבירה לנו את הסודות של התורה. ומוכיחה לנו שוב
שאי אפשר לקרוא את התורה כמו ספר אגדות אלף לילה ולילה, ושאי אפשר להבין את התורה
בלי התורה שבעל-פה, ובלי הגמרא, והזוהר, והתניא, וכל שאר האוצרות שהושארו לנו
ע"י הרבנים והאדמו"רים לאורך הדורות. כי אם קוראים רק את הטקסט של התורה
זה באמת לא מובן, ונראה באמת לא פייר: כמו שאנחנו שומעים בבית עשרות פעמים מילד זה
או ילדה זו: למה הם כן ואני לא?
אז כמו שלנו כהורים יש סיבות מאוד טובות למה הם כן והילד שלנו
לא, גם לאבא שלנו בשמים יש סיבות מאוד טובות.
כמו שכשאנחנו אומרים לילדה שלנו לא, למרות שהם כן, כי אנחנו
רוצים בטובתה, ככה גם אבא שלנו בשמים אומר לנו: הם כן ואתם לא, כי הוא רוצה
בטובתנו.
{
אנחנו נכנסים כאן לנושא רגיש. אכילה. אוכל. מותר ואסור. ועוד
יותר רגיש כשמדובר בנשים.
ואנחנו עומדים לצלול לעומק, אז קחו אויר.
כותבת שרה אברמוביץ: "מאכלים
אסורים, אלו כל המאכלים שהתורה ציוותה אותנו לא לאכלם. והרי אמרנו שבכל דבר יש
טוב. ואם כן, מה משמעות האיסור? אסור משמעותו שהטוב הרוחני שבתוכו כל כך כלוא
ואסור, באופן כזה, שלא תצליח לשחררו. לכן אל תתמודד איתו. זה בלתי אפשרי.
מותר: אלו כל שאר המאכלים. אלו
מאכלים שמותר לנו ליהנות מהם, ואם נאכל בקדושה נוכל לקבל מהם חיות. המאכל המותר
מצריך בירור, מה מתאים לנו ויזין אותנו, ואכילה בברכה ובכוונה."
בואו ננסה להבין ביחד, ונחזור עוד אחורה (או קדימה תלוי מאיפה
מסתכלים על זה, כי אוטוטו אנחנו מקבלים את התורה שוב).
מוסבר במעדני יום טוב כך: "מאז
בריאת העולם עד הזמן שבו ניתנה התורה, היתה קיימת מחיצה המבדלת בין רוחניות
וגשמיות, המעכבת את האחד 'לעבור' לתחומו של השני.
ומכיוון שכן, כל עוד שלא הוסרה המחיצה המפסקת ביניהם, לא הי' באפשרות
האדם להוריד את הקדושה (עליונים) לעולם (תחתונים), ועי"ז להחדיר את קדושת המצווה
בחפץ שהשתמש לקיים בו מצוה.
בעת מתן-תורה ניתנה לישראל דרגה
בתורה שלא היתה קיימת לפני כן בעולם[23].
בשעת מתן-תורה הכניס הקב"ה
כביכול את עצמותו הבלתי מוגבלת לתוך ההגבלות והגדרים של התורה. ומצד כח אלקי זה
ניתנה לישראל האפשרות והכוח לחדור את גשמיות העולם בכח התורה והמצוות, ולהעלות את
העולם וכל מה שבתוכו לקדושה.
ובאותיות פשוטות: הקב"ה
ברא את העולם, עולם גשמי וחומרי, מהדומם, הצומח, החי והמדבר. והכל ניתן לידי האדם,
לעשות מן ה'גשמי' – 'רוחני'.[24]"
כשאומרים עלינו בטינה "אתם העם הנבחר", צריכים להבין
לְמה נבחרנו: נבחרנו לעבוד קשה!
במעמד הר סיני נבחרנו להיות עבדי ה'. נבחרנו לעבוד עבורו
ולהעלות את העולם הגשמי ואת כל מה שבתוכו לקדושה, לעשות מהגשמי רוחני.
ברור שזו זכות אדירה, כי בכל פעם שאנחנו עושים את זה אנחנו
מקיימים מצווה, וכל מצווה מצוותת אותנו, ומחברת אותנו, ומקרבת אותנו עוד ועוד
לקב"ה בכבודו ובעצמו.
אבל אסור לשכוח שלפני שנתן לנו הקב"ה את התורה הוא הלך
ושאל את כל העמים אם הם רוצים אותה, ואף אחד לא רצה. נדבר על זה עוד ב'נ סמוך לחג
השבועות.
העשייה, העבודה, מקרבת אותנו לה'.
גם בבית, העשייה הטיפול מקרבים אותנו אחד לשני – לכן חשוב כל-כך
להקפיד שהילדים יעשו. אם אנחנו מוותרים להם על עשייה בבית ולמען הבית ועבורינו
ועבור בני המשפחה האחרים, אנחנו מונעים מהם את האפשרות להתחבר למשפחה, ולחזק את
תחושת השייכות שלהם, שהיא – כזכור – הצורך הכי בסיסי והכי חשוב לאדם.
העונש הכי קשה בעולם (אחרי עונש מוות כמובן) הוא הנידוי, הבידוד
מחברתם של בני אדם אחרים – ניגע בזה תיכף שוב בפרשות תזריע-מצורע.
תבחרו בילדים שלכם כל יום מחדש, ואל תוותרו להם, אל תתנו להם
להסתגר בחדרים שלהם עם המכשירים האלקטרונים שלהם – חברו אותם לעשייה המשפחתית, אל
תאמינו לרטינות שלהם, בתוך תוכם הם כל-כך שמחים, כי הם חייבים להרגיש שהם חלק, הם זקוקים
לזה, לשייכות – כמו אויר לנשימה.
{
נדב כהן מסביר לנו את ספר התניא: "כשהקב"ה
ברא את העולם, הוא הכניס בכל נברא אנרגיה, אור אלוקי... שנותן כח וחיות בכל נברא
בכמות ובאיכות שונה. יש כאלה שהאור מאיר בהם ומורגש בהם, וישנם כאלה שהאור נמצא
בהם בהסתר גדול, בהעלם כל כך חזק, עד שלא מרגישים שקיים שם אור... המצב הזה נקרא
בקבלה – 'קליפה'.
בדברים של קדושה אין הסתר, ולכן
כאשר אנחנו מתעסקים איתם נוצר קשר ישיר עם הבורא.
לעומת זאת, חפצים של עבירות –
כגון מאכלים לא כשרים מהחי או מהצומח, וכן מעשים האסורים לפי התורה (מצוות לא
תעשה), מקבלים את חיותם דרך הקליפה. הקליפה מסתירה על החיות הפנימית באופן מוחלט,
ולכן אין לנו אפשרות להתחבר אל הבורא –
עבירה מנתקת את החיבור שלנו לקב"ה."
"ידוע כי בכל דבר בעולם," כותב הרב
נחום רבינוביץ "טמון ניצוץ של קדושה. וכאשר
משתמשים באותו דבר לשם שמים, מתגלה הניצוץ הטמון בו וחוזר למקורו. בלשון הקבלה:
"עבודת 'בירור הניצוצות'".
ומוסיף הבן איש חי[25] בשם האריז"ל[26]: "כל
הטעם שמותר לאכול... הוא כדי שע"י האכילה נברר את הניצוצות הקדושות שמעורבים
בו ונעלה אותם לשורשם."
וממשיך הרב רבינוביץ: "אומר
הבעל שם טוב, כי זו הסיבה הפנימית למשיכה שאדם חש כלפי עניני העולם הגשמי. שכן
הנפש רוצה להשיג את הדברים ולברר את ניצוצות הקדושה הטמונים בהם. כך הוא מבאר את
הפסוק[27]: "רְעֵבִים גַּם צְמֵאִים -- נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף".
כלומר, מאחורי תחושת הרעב והצמא הגופניים, מסתתרת תשוקתה הרוחנית של הנפש, להעלות
את הניצוצות הטמונים באותה המאכלים לקדושה[28]. וכך,
בבקשות וברצונות של הגוף מסתתרות השתוקקות של הנפש להשתמש באותם הדברים לקדושה."
מסתבר שמי שחושק באוכל בסך הכל מתאווה לקדושה. כמה פשוט.
אז בפעם הבאה שמתחשק לך לאכול סתם ככה – עצרי רגע. אולי את פשוט
מתגעגעת לקב"ה.
{
כאשר אנחנו מברכים על אוכל כשר, ניצוצות הקדושה שבו מותרים,
אינם קשורים, הם גלויים – ולכן יש לנו אפשרות ע"י ברכה לפני האכילה, להעלות
את הניצוצות האלה מהעולם הגשמי שלנו, התחתונים, לעולם הרוחני, העליונים.
כשקראתי בפעם הראשונה את ברכת 'בורא נפשות', לא יכולתי לסיים אותה,
התייפחתי בהתרגשות עצומה מהמילים, בכי מטהר ומנקה: "בָּרוּךְ
אַתָּה ה' אֱלקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת וְחֶסְרוֹנָן עַל
כָּל מַה שֶׁבָּרָאתָ לְהַחֲיוֹת בָּהֶם נֶפֶשׁ כָּל חָי. בָּרוּךְ חַי
הָעוֹלָמִים:"
הקב"ה ברא אותנו מלכתחילה עם חסרון שיש לנו צורך למלא, עם
נפשות שיש בהן חורים שזקוקים למילוי, והדרך היחידה למלא אותו היא ע"י אכילת
אוכל כשר, בברכה ראשונה, ברכה שלפני האכילה, על מנת שנוכל להתמלא באמת מהגשמי תוך
שאנחנו משחררים את הרוחניות, את הקדושה שתחזור לעולמות העליונים. ומלווים אותה בתודה, בברכה אחרונה, זו שמברכים בתום האכילה,
על מנת להשלים את המעגל, להשלים את המשימה.
מ-ד-ה-י-ם-!
אבל כשיהודי אוכל מאכלות אסורים, זו בעיה.
הקב"ה גילה לנו שבמאכלים הללו, האסורים, אין אפשרות להגיע
לניצוצות הקדושה שבו, הם כלואים, ממש בית אסורים, אסירים, כבולים, אזוקים, לא
יכולים להשתחרר.
ולכן, גם אם אוכלים מהם בברכה, אי אפשר לשחרר את הקליפות שלהם,
והם נשארים בתוכנו.
וזה לא טוב לנו.
וממשיך וכותב הבן איש חי: "ובכל זאת
לא הותר לנו אלא בשר בהמה טהורה, שרובה טוב ומיעוטה פגום, אך בהמות טמאות – רובם פגום
ומיעוטם טוב, אין בידינו כח לתקנם ע"י אכילה, אדרבה, האוכל אותם ידבקו בו
הקליפות שהיו במאכל ויטמאו אותו, ולכן נאסר עלינו לאכול בשר בהמות טמאות."
האוכל הטמא הזה, האוכל האסור הזה, יאטום אתכם. ירחיק
אתכם ממני ומהתורה.
ויהודי לא יכול להיות באמת מאושר, אם הנשמה שבו לא
מחוברת למקור שלה, לקב"ה.
"... וִֽהְיִיתֶ֣ם
קְדשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָֽנִי:[30]" אתם
עם קדוש, כי אני קדוש – ורק אם תהיו נאמנים לרצון האמיתי של הנשמה שלכם, יהיה
העולם הזה צינור של שפע גשמי ורוחני עבורכם.
אבל את כל זה יהיה אפשר לעשות רק באכילה נכונה.
זו דיאטה מסוג אחר לגמרי.
זו דיאטה שהיא קודם כל לעיקר, לנשמה.
כל כך חשוב האוכל שאנחנו מבשלות לילדים שלנו בבית, עם מה אנחנו
מזינות אותם.
זה ידוע שאימהות מביעות אהבה דאגה ואכפתיות לילדיהן באמצעות
האוכל והמאכלים שהן קונות ומכינות. המזון מכיל את אבני הבנין של הגוף, פחמימות,
חלבונים, שומנים, מינרלים, וויטמינים.
אבל המזון הכשר מכיל את אבני הבנין של הנשמה – שהיא נצחית,
ומאפשר לגוף לא להאטם ולהתחבר למקור החיים, לתורה ולמצוות.
{
פרשות
תַזְרִיעַ-מְצֹרָע
מדברות על טומאת הלידה, על הטהרה שבין איש לאשתו, על ברית המילה, ועל נגע הצרעת.
אנחנו בימי ספירת העומר (נדבר על זה פעם אחרת), סופרים
כל יום באהבה, כמו 'מלכה המחכה לאלופה'[31], וממתינים
ליוםה-50 ליום מתן תורה.
אבל בפרשות תַזְרִיעַ-מְצֹרָע מורה לנו התורה על ספירות אחרות, ספירות אישיות
הרבה יותר.
ספירתה של היולדת, וספירתו של המצורע.
כותב הרב חנן פורת: "הלכות המצורע, הנפרשות בפרשות תזריע- מצורע, סתומות וחתומות
בפנינו ואין מבין. אין אנו יודעים כיום מה טיבה של צרעת זו מבחינה רפואית, וממילא
לא נדע מהי הדרך – המפורטת בתורה – לריפויה.
אך דבר אחד עולה
בבירור מפשוטו של מקרא: אין המדובר כאן במחלה גופנית גרידא, אלא בנגע המכוון בידי
ההשגחה כעונש על מידות רעות ומעשים מושחתים."
כפי שכתוב בתיאור הצרעת של מרים הנביאה בספר
במדבר[32]: "וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת
כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת."
{
הענן קשור אל האוהל, למדנו כבר בפרשת חיי שרה,
מסמל את השכינה השורה על האוהל, ומעידה שזהו בית שנשמרת בו מצוות טהרת המשפחה.
וכמו השכינה שירדה על המשכן ביום השמיני אחרי
שבעת ימי המילואים, ככה יורדת השכינה אל הבית אחרי שספרה היולדת שבעת ימים וניטהרה,
וביום השמיני ברית המילה.
המילים איש ואשה, כל אחת שלוש אותיות.
איש : א,ש, והאות י',
אשה: א,ש, והאות ה'
אם זכו בני הזוג והתווספו לאותיות שמם האות י' והאות ה', הרי
שהם זכו, כי אלה אותיות שמו של הקב"ה, ואם הוא בשמם הרי שהוא שוכן ביניהם,
בתוכם ואיתם.
אבל אם לא זכו בני הזוג להכניס את הקב"ה לתוך חייהם ולהיות
שותף לזוגיות שלהם, הם נשארים רק עם א' ו-ש': אש! אש ללא גבול,
אש שבה הכל מותר וכלום לא אסור, ללא שום דבר שיאזן וימתן אותה, אש
שורפת אוכלת ומעכלת.
כאן אין שום צורך לברר ניצוצות.
גם המשל וגם הנמשל – ברורים.
{
נחזור לצרעת.
וממשיך בספר דברים: "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע-הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד, וְלַעֲשׂוֹת: כְּכֹל
אֲשֶׁר-יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם--תִּשְׁמְרוּ
לַעֲשׂוֹת. זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה ה' אֱלֹקֶיךָ לְמִרְיָם, בַּדֶּרֶךְ,
בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. [34]"
ורש"י מפרש: "אם באת להיזהר שלא תלקה בצרעת, אל תספר לשון הרע! זכור העשוי
למרים שדיברה באחיה ולקתה בנגעים."
ועל זה כתב דוד המלך בספר תהילים: "מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים; אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת
טוֹב.
נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע; וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה. סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ. [36]"
נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע; וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה. סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ. [36]"
וכל ההלכות בעניין זה מפורטות בספר של הרבי
ישראל מאיר הכהן[37],
הלא הוא החפץ חיים. שקרא כך לספרו על פי הפסוק הזה בדיוק.
ריפויו של נגוע הצרעת כלל נידוי מהמחנה למשך.... שבעה
ימים.
לא כי הוא מדבק.
אלא כי הוא חטא והוא צריך להיענש.
לא על מנת לגרום לו חו"ח סבל, אלא בצורה כזו
שתועיל לו שלא לחזור על החטא.
שיספור כל יום, וירגיש כל יום. שבעה ימים, כדי
שיהיה לו זמן לשבת בשקט עם עצמו ולחשוב על האנשים האלה שהוא פגע בהם.
בבחינת Time out.
"בְּגָדָיו
יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ, וְעַל-שָׂפָם, יַעְטֶה; וְטָמֵא
טָמֵא, יִקְרָא. ... בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ.[38]"
"תהליך
ריפוי הצרעת כולל ביטויי אבלות ונידוי." כותב הרב חנן פורת ע'ה "כל אלה מלמדים אותנו שלפנינו תהליך מורכב לריפוי נגעי הגוף הנובעים מנגעי הנפש.
נמצא אפוא ששורש
חטא לשון הרע שעליו בא נגע הצרעת, נעוץ ביצר הקנאה והגאווה של מי שמטיל דופי
במחברו במגמה להתכבד בקלונו, ובגאוותו יוצר חיץ בינו ובין החברה, מחויב בעת היותו
נגוע להתנתק בפועל מהחברה."
כמה צריך להיזהר במילים שיוצאות לנו מהפה.
כשכועסים, כשמתרגזים, וכשסתם מרכלים – ולזכור תמיד
תמיד מה רואים ומה שומעים הילדים.
איזו דוגמא אנחנו משמשים להם.
{
הדלקנו היום נר, נר זיכרון,
דיברנו היום על אש,
על אש זרה,
על אש שורפת והורגת,
על ניצוצות של אש, שהם קדושה,
על האש שבאיש ובאישה, ועל השכינה,
על טהור וטמא, מותר ואסור,
ועל אש האהבה לקב"ה שעוברת לאורך הדורות, שרשרת,
שלא תינתק.
ראש חודש אייר טוב ומלא בריאות.
{
לעילוי
נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
{
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
{
מקורות:
אברמוביץ, ש. (אייר תשע"א).
טעמו וראו. עמ' 59. תל-אביב: שיא קופי.
הרב גוטליב,
ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים).
(ה'תשע"ה). פשוטו של
מקרא: חמישה חומשי תורה עם ביאור המקרא בדרך הפשט, ויקרא – פרשות שמיני, תזריע,
מצורע. עמ' קכא-רמח. ירושלים: לשם ספרי איכות.
רבנו יוסף, ח. (תשס"ו). פניני
הבן איש חי על פרשיות השבוע – ויקרא במדבר דברים. עמ' מג-מד. ישראל: הוצאת
פלדהיים.
כהן, נ. (תשע"ב). מודעות
יהודית רעיונות מרכזיים בספר התניא. פרק ז' אסור או מותר? (לקוטי אמרים, ז-ח).
עמ' 84-70. כפר חב"ד: חיש – הפצת המעיינות.
מהר"י כהן, (פירושים). ספר
מדרש שוחר טוב על תהילים לט' ב-ג, עמ' 87. וורשה 1985: אוחזר מתוך https://books.google.com/
מכון אור החסידות (אייר ה'תשס"ח)
מעדני יום טוב סוגיות וביאורים בענייני מתן תורה. עמ' 5, כפר חב"ד, מכון
אור החסידות.
הרב פורת, ח. (אייר
ה'תשע"א מאי 2011). מעט מן האור – ויקרא. עמ' 106 , 110. ישראל: הוצאת
ספריית בית-אל.
רבינוביץ, נ. תפילה לאני.
עמ' 85. כפר חב"ד: הוצאת טעם ודעת.
שפירא. ק. ק. (תשס"ח). (ועד
חסידי פיסצנה). ספר אש קודש מאדמו"ר מפיסצנה הי"ד. הקדמות לספר. ישראל:
הוצאת ספרים פלדהיים.
[10] והרי אנו למדים מתוך העניין שלכך מתו נדב ואביהוא. משל למלך שהיה לו
בן בית וכו' כדאיתא בויקרא רבה (פרשה יב' סימן א') משל למלך שהיה לו בן בית נאמן
(-אחראי על ענייני ביתו) מצאו עומד על פתח חנויות (-של מוכרי היין, וקונה מהן
ושותה), התיז ראשו בשתיקה ומינה בן בית אחר תחתיו, ואין יודעים מפני מה הרג את
הראשון, אלא ממה שמצווה את השני ואמר: 'לא תכנס בפתח חנויות' (-של יין) אני יודעים
שהרג את הראשון, כך 'ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם', ואין אנו יודעים מפני מה מתו,
אלא ממה שמצווה את אהרון ואומר לו 'יין ושכר אל תשת' אנו יודעים מתוך כך שלא מתו
אלא מפני היין.
[23] וכדאיתא בגמ' שבת (קה, א) שתיבת "אנכי"
הפותחת את עשרת הדברות, היא ראשי התיבות "א'נא נ'פשי כ'תבית י'הבית": תרגום: אני עצמי כתבתי נתתי. בבלי, שבת, קה' ב'
[24] וכפירוש הידוע על הכתוב:
"השמים שמים לה', והארץ נתן לבני אדם" – שהארץ נתן לבני אדם להעלותה
ולנשאה לדרגת שמים.
[25] חכם יוסף חיים מבגדאד (הבן איש חי) (כ"ז באב ה'תקצ"ה, 2
באוגוסט 1835 – י"ג באלול ה'תרס"ט, 30 באוגוסט 1909) היה מקובל, דרשן,
מנהיג, מחבר ואחד הפוסקים הבולטים בקרב יהדות ארצות האסלאם. מכונה הבן איש חי על
שם ספרו.
[26] רבי יצחק לוריא בן שלמה (1534, ה'רצ"ד - 25 ביולי 1572, ה' באב
ה'של"ב) מכונה האר"י הקדוש - גדול מקובלי צפת במאה ה-16 והוגה שיטה חדשה
בקבלה הנקראת על שמו "קבלת האר"י". תלמידיו נקראו אחריו גורי
האר"י.
[37] רבי ישראל מאיר הכהן מראדין (י"א בשבט ה'תקצ"ט, 26 בינואר
1839 - כ"ד באלול ה'תרצ"ג, 15 בספטמבר 1933) מחשובי הרבנים בדור שלפני
השואה. מחבר הספרים משנה ברורה וחפץ חיים. מכונה "החפץ חיים" על שם
ספרו.
[© Smadar Prager, CGP]
Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
