יום שלישי, 6 בפברואר 2018

יַהֲדוּת וְהוֹרוּת: אנשים טובים באמצע הדרך | פרשת משפטים | כ' בשבט ה'תשע"ח

בס"ד
השיעור מוקדש לתוצאות טובות בבדיקות ורפואה שלימה של חנניה שלום הנרי בן מזל, ושל מרדכי בן מלכה

ולרפואת הגוף והנפש של דניאל אדם בן יפה
ולעילוי נשמת חיים בן מחיטה ע'ה
­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת משפטים
אנשים טובים באמצע הדרך
מה עושה אותנו אנשים טובים?
האם האמונה עושה את האדם טוב?
או אולי קודים חברתיים, ערכים וכללי מוסר?
 
פרשת מִּשְׁפָּטִים[1] פותחת באלו המילים: "וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם."

1. מהם המשפטים שבפרשה
2. סוגי המצוות
3. בשביל מה צריך אותם
4. במה מתחברות שתי הפרשות
5. ועוד שלושה חיבורים לעומק
6. ולסיכום שני שיעורים להורות טובה יותר

53 המצוות שניתנות בפרשתנו עוסקות בעיקר בדינים והלכות שבין אדם לחברו, והן כולן מסוג של משפטים, כפי שמצויין בתחילת הפרשה: "וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם.":
> משפטי העבדים[2]; ההורג במזיד חייב מיתה / ההורג בשגגה, ינוס אל עיר המקלט מנקמת גואל הדם.
> אדם המזיק - נזקי גוף[3]; המכה למוות את עבדו הגוי, חייב מיתה

> שור המזיק - נזקי גוף[4]; שור ההורג אדם, יומת
.
> נזקי ממון[5]; בכל מקרה של גניבה, על הגנב לשלם כפל גניבתו
.
> דיני השומרים[6]; שומר שכר יהיה חייב גם במקרה של גניבת הרכוש או אבידתו
.
> דינים שונים[7]; אין לתבוע בכוח הלוואה שניתנה לאדם עני לצורך מחייתו, ואין להטיל ריבית על החזר ההלוואה / אין לחבור לעובד-עבודה-זרה בשום דרך ובשום עניין
.

עפ"י הרבי מלובביץ'[8], בתורה יש כידוע שלושה סוגים של מצוות:
·        ה"חוקים" הם המצוות שאין להם הסבר וטעם בשכל האדם כגון : מצוות פרה אדומה. או איסור לבישת ושעטנז ועוד. אלה מצוות שלולא ציווי התורה לא היינו מקיימים אותם בכלל.
במדרש במדבר רבה[9] כתוב: "
חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזירתי." "לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר" 'מה המצווה הזאת ומה הטעם יש בה? – לפיכך כתיב בה 'חוקה': גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה.[10]"
כל קיומם של החוקים הם רק בגלל שכך ציווה אותנו הקב"ה. מאהבתנו אותו, מיראתנו אותו. מהיותנו בניו – אנחנו מצווים, ולכן אנחנו עושים. בלי שכל. בלי להבין. בלי הגיון.

·        ה"עדוֹת" הן מצוות המהוות סמלים לאירועים ולעניינים מסויימים. אפשר להבין אותן מבחינה שכלית אחרי שהסבירו לנו את ההיגיון שבהן. אבל עם זאת לולא ציווי התורה לא היינו מגיעים בשכלנו ובהבנתנו לקיים אותן: כגון שמירת שבת, ומועדים, תפילין, ציצית וכדומה.
אנחנו יכולים להבין את ההיגיון שבהן, וגם אם הן מכבידות עלינו, אנחנו מבינים את חשיבותן וזה מקל עלינו לבצע אותן.

·       53 המצוות שניתנות בפרשתנו עוסקות בעיקר בדינים והלכות שבין אדם לחברו, והן כולן מסוג של משפטים, כפי שמצוין בתחילת הפרשה: "וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם."
ה"משפטים" הן המצוות ששכל האדם מצד עצמו מחייב לקיימן, כגון : לא תרצח, לא תגנוב, כיבוד אב ואם וכו’. אלה מצוות שאנחנו יכולים להבין בהיגיון שלנו את החשיבות שלהן לקיומה של חברה מתוקנת שבה כל פרט יכול לשגשג.

{

אמר רבי יוחנן במסכת עירובין[11] "אילמלא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול (שאינו מטיל רעי בפני אדם ומכסה צואתו) וגזל מנמלה (תכין בקיץ לחמה ואין אחת גוזלת מאכל חברתה[12]) ועריות מיונה (שאינו נזקק אלא לבת זוגו) ודרך ארץ מתרנגול שמפייס ואחר כך בועל."

התורה פותחת לנו שולחן ועליו שפע של מראי דרך ומראי מקום של הנהלות אישית בינינו לבין הקב"ה, בינינו לבין בני אדם אחרים, והוראות מדוייקות לשמירה על מערכת חברתית תקינה, שלולא היתה מורה לנו את כל המצוות האלה היינו צריכים ללמוד – ולא בטוח שבהצלחה – מהחתול איך להיות צנועים, מהנמלה יושר, מהיונה נאמנות, ומהתרנגול שלום בית.

ברור שעם כל זה שכל הגבלה היא לא נוחה, וחוקים ומשפטים הם הגבלות, קל לנו לעשות משהו שאנחנו מסכימים איתו ועושים אותו מרצון יותר מאשר דבר שלא ברור לנו או שלא בא לנו לעשות.

כתוב: "גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה[13]" ומשמעותו היא שמי שמקיים מצווה שהוא חייב בה גדול ממי שמקיים מצווה זו אף שהוא פטור ממנה.
למה? כי יש ערך הרבה יותר גדול לדבר שעושים לא בגלל שמתחשק אלא בגלל שצריך. כשיש רצון לעשות דבר, יש בו הנאה, שהיא לכשעצמה תגמול על העשייה. לעשייה של דבר שאני לא רוצה לעשות דרושה הרבה יותר השקעה ועבודה על המידות.
בכך, לקיום המצוות שהן מסוג חוקים יש שכר גדול יותר בילט-אין – כי אנחנו עושים אותן רק בגלל שאנחנו מצווים ולא משום סיבה אחרת.

התורה שמה לנו מראה מול הפנים ואומרת לנו: לא! אתם טועים.
לא מה שנוח הוא הנכון. ממש לא. אתם לא יכולים לסמוך על האינטואיציות שלכם כשזה בא לערכים ולמוסר חברתי.

{

בשמות רבה כתוב: "אמר רבי אבהו: כל מקום שנאמר 'אלה' פסל את הראשונים 'ואלה' מוסיף שבח על הראשונים[14]". כלומר, 'אלה' מפריד, 'ואלה' מחבר.
"וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים..." ורש"י מפרש, "כל מקום שנאמר 'אלה' פסל את הראשונים, 'ואלה' מוסיף על הראשונים – מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני."

רש"י מדגיש את העניין שבכל מקום שנאמר "אֵ֙לֶּה֙", זו פרשה חדשה שאינה קשורה לנאמר קודם. ואילו כאשר כתוב "וְאֵ֙לֶּה֙ ", עם ו' החיבור, משמעו תוספת, המשך, לנאמר קודם. פרשת מִּשְׁפָּטִ֔ים[15] המתחילה במילים "וְאֵ֙לֶּה֙ הַמִּשְׁפָּטִ֔ים", אנחנו לומדים ש"כשם שהפרשה הקודמת (עשרת הדיברות) ניתנה בסיני, כך גם החוקים הללו (של פרשת משפטים) נתנו בסיני."

כלומר, מסביר לנו הרבי מלובביץ'"בכל מקום שנאמר "אלה", זו פרשה חדשה שאינה קשורה לנאמר קודם. במקרה שלנו השימוש בביטוי "ואלה הַמִּשְׁפָּטִים" מלמד כי כשם שהפרשה הקודמת (עשרת הדיברות) ניתנה בסיני, כך החוקים הללו (של פרשת מִּשְׁפָּטִים) ניתנו בסיני.... זאת כדי להעניק לדינים וההלכות הללו את התוקף של (מעמד הר) סיני."

הפרשה פותחת באות ו' וְאֵלֶּה, כדי לחבר בינה לבין הפרשה הקודמת. ולתת תוקף לכל המצוות שיבואו אחרי מעמד הר סיני. שלא יקרה מצב שחו"ח יאמרו אנשים שהמצוות שנאמרו אחרי מעמד הר סיני חשובות פחות מעשרת הדיברות שניתנו במעמד הר סיני, או שיאמרו שכל מה שנצטוו אחרי מעמד הר סיני לא מחייב באותו אופן כמו מה שנצטוו במעמד הר סיני.

{

אז למה אנחנו מתחברים כאן?
ברור, שעפ"י רש"י אנחנו מתחברים לפרשה הקודמת, ולכך שלמשפטים יש את אותה חשיבות של עשרת הדיברות ומעמד הר סיני.

אבל זה עמוק יותר. בואו נבדוק שלושה חיבורים.



חיבור ראשון:
הספורנו[16] מביא שתי נקודות מעניינות:
1. "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים – הִנֵּה בַּפָּרָשָׁה שֶׁל מַעְלָה הָיְתָה הָאַזְהָרָה שֶׁ"לֹ֥א תַחְמֹ֖ד בֵּ֣ית רֵעֶ֑ךָ לֹֽא־תַחְמֹ֞ד אֵ֣שֶׁת רֵעֶ֗ךָ וְעַבְדּ֤וֹ וַאֲמָתוֹ֙ וְשׁוֹר֣וֹ וַחֲמֹר֔וֹ וְכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר לְרֵעֶֽךָ׃[17]", "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים" אֲשֶׁר בָּם יֵדַע הָאָדָם מַה הוּא "כּל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ"."

לֹ֥א תַחְמֹ֖ד הוא הדיבר הכי אהוב עלי.
הוא מזכיר לנו להיות שמחים בחלקנו, להיות לראות את הטוב ולהכיר תודה על כל מה שיש.
ולא לקנא במה שיש לאחרים, כי כל הדברים הנפלאים שנדמה לנו שיש להם באים כעסקת חבילה עם המון דברים לא כאלה נפלאים שאנחנו אולי לא מודעים להם.
לשכן יש אולי בית יותר גדול, אבל אולי יש שם שתיקות, או כעסים.
לשכנה אולי יש גזרה יותר יפה, אבל אולי היא לא אהובה על בעלה.
אנחנו אף פעם לא יכולים לדעת מה באמת קורה אצל אנשים אחרים בתוך הבתים, ובחיים האישיים שלהם – ואנחנו צריכים לזכור שאם אנחנו מבקשים מהקב"ה את מה שיש להם, אז אנחנו נקבל את הכל עם הכל: את הבית הגדול בלי השלום בית, את הגיזרה המדהימה עם הבעל המרוחק.
"אֵיזֶהוּ עָשִׁיר – הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ[18]"!

החיבור הראשון:  הדיבר האחרון מפרשת יתרו מפורט בפרשה שלנו.

{

חיבור שני:
הפרשה הקודמת, פרשת יתרו, הסתיימה בפסוקים אלה[19]:
"וַיֹּ֤אמֶר ה'֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כֹּ֥ה תֹאמַ֖ר אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֔ם כִּ֚י מִן־הַשָּׁמַ֔יִם דִּבַּ֖רְתִּי עִמָּכֶֽם׃
מִזְבַּ֣ח אֲדָמָה֮ תַּעֲשֶׂה־לִּי֒ וְזָבַחְתָּ֣ עָלָ֗יו אֶת־עֹלֹתֶ֙יךָ֙ וְאֶת־שְׁלָמֶ֔יךָ אֶת־צֹֽאנְךָ֖ וְאֶת־בְּקָרֶ֑ךָ בְּכׇל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אַזְכִּ֣יר אֶת־שְׁמִ֔י אָב֥וֹא אֵלֶ֖יךָ וּבֵרַכְתִּֽיךָ׃
וְאִם־מִזְבַּ֤ח אֲבָנִים֙ תַּֽעֲשֶׂה־לִּ֔י לֹֽא־תִבְנֶ֥ה אֶתְהֶ֖ן גָּזִ֑ית כִּ֧י חַרְבְּךָ֛ הֵנַ֥פְתָּ עָלֶ֖יהָ וַתְּחַֽלְלֶֽהָ׃
וְלֹֽא־תַעֲלֶ֥ה בְמַעֲלֹ֖ת עַֽל־מִזְבְּחִ֑י אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־תִגָּלֶ֥ה עֶרְוָתְךָ֖ עָלָֽיו׃"

שלושה ציווים קיבלנו מהקב"ה אחרי מתן תורה:
א. אֱלֹ֤קֵי כֶ֙סֶף֙ וֵאלֹקֵ֣י זָהָ֔ב לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ לָכֶֽם
ב. אִם־מִזְבַּ֤ח אֲבָנִים֙ תַּֽעֲשֶׂה־לִּ֔י לֹֽא־תִבְנֶ֥ה אֶתְהֶ֖ן גָּזִ֑ית כִּ֧י חַרְבְּךָ֛ הֵנַ֥פְתָּ עָלֶ֖יהָ וַתְּחַֽלְלֶֽהָ
ג. וְלֹֽא־תַעֲלֶ֥ה בְמַעֲלֹ֖ת עַֽל־מִזְבְּחִ֑י אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־תִגָּלֶ֥ה עֶרְוָתְךָ֖ עָלָֽיו
אומר לנו הרב וולבה[20]: "הרי אזהרות על עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות!
אבל באיזו דקות:
אזהרת עבודה זרה – בעניין הכרובים שמצווה מן התורה לעשותם, אלא שצריך לשמור על הלכותיהם.
אזהרת שפיכות דמים – ריחוק ברזל מכל המשכן עד הקצה.
וגילוי עריות – הרגשה דקה כזו, והלא הכוהנים לבושים מכנסים, אלא שזהו מנהג ביזיון וכבר התורה הקדושה אסרה אותו במקדש.
דקות כזאת אחרי מתן תורה... שלושת מצוות אלו הם ההיפוך של כל התורה כולה.
המהר"ל[21] מבאר שעבודה זרה היא היפך העבודה,
שפיכות דמים היא היפך גמילות חסדים,
 וגילוי עריות - מעשה בהמה - זה היפך התורה שעניינה צורת האדם.
ולכן אחרי מתן תורה מיד נצטוו על ההתחלה של שלושת העבירות הללו, כי הם היפך כל יסוד העולם."

האזהרות מדברות אמנם על עניינים הקשורים בין אדם למקום, לקב"ה, אבל כל עניינן הוא בין אדם לחברו.
התורה מדגישה לנו שעיקר העיקרים הוא האופן שבו אנחנו נוהגים אחד בשני.

החיבור השני: דרך שלושת הציוויים שקיבלנו אחרי מתן תורה בפרשת יתרו, אנחנו לומדים שמהות התורה היא בין אדם לחברו.

{

חיבור שלישי:
הרב וולבה יורד עוד יותר לעומק החיבור בין שתי הפרשות ומסביר לנו את הפירוש השני של רש"י לפסוק שכותב: " וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים – למה נסמכה פרשת דינין לפרשת המזבח, לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש."
ומלמד אותנו: "הסנהדרין ישבו ליד המזבח, מפני שבתורה אי אפשר להפריד בין 'עבודה' לבין אדם לחברו. להיות 'פרום', אבל לקוי בבין אדם לחברו – זה היפך התורה.
מבאר המהר"ל (גור אריה[22]) שבית המקדש הוא מרכז העולם, כי הוא מקשר בין ישראל לאבינו שבשמים. אבל על זמן שבית המקדש אינו מקשר בין אדם לחברו, עדיין איננו מרכז העולם, מפני שפעולתו אינה מושלמת. ולכן, אמר שישים סנהדרין אצל המקדש, שאותו מקום יהיה גם כן מקשר בין אדם לחברו, ואז פעולתו תהיה מושלמת – אז הוא מרכז העולם."

החיבור השלישי: דרך פרשת המזבח אנחנו לומדים שאי אפשר להפריד בין תורה לדרך ארץ.

כמו שכתוב בפרקי אבות: "רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ. אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֵין תּוֹרָה.[23]"
וכבר אמרו לפנינו: "דרך ארץ קדמה לתורה[24]".

{

משלושת החיבורים הללו אנחנו לומדים דבר מאוד מעניין: עשרת הדיברות ניתנו על שני לוחות.
על הלוח האחד פורטו חמש דיברות נוגעות לבין אדם למקום,
ועל הלוח השני פורטו חמש דיברות הנוגעות לבין אדם לחברו.

עפ"י מה שמפרש הספורנו, המשפטים המפורטים בפרשה שלנו מסבירים את כל מה שהוא נחשב: "כּל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ".
כלומר, מה שאנחנו מקבלים מקב"ה, הדיברות, המצוות, מטרתן להסדיר מבחינה משפטית את המערכת החברתית שבינינו.
אבל בלי שנקבל את הימצאותו של ה', את עובדת היותו אחד, ואת כל המצוות הקשורות בקשר שלנו איתו, אין שום משקל או חשיבות לכל שאר המצוות שבין אדם לחברו.
במילים אחרות: הלוח השמאלי של עשרת הדיברות לא שווה כלום בלי הלוח הימני.
אי אפשר לשמור על ערכים ומוסר בלי האמת של התורה, בלי הקב"ה.
מה נכון ומה לא – לא נתון לשיקולנו.

ובמילים של הרב וולבה, בספרו עלי שוּר:  "כל הכופר בטובתו של חברו בסופו של דבר כופר בטובתו של הקב"ה' – הרגיל לקחת מכל הבא אל ידו כאילו זה מגיע לו, ואין בנפשו עדינות להרגיש בטובתו של חברו שהיטיב לו במתנתו – היאך יכיר בטובתו של הקב"ה?!"

וזה עובד כמובן גם הפוך: כל הכופר בקב"ה בסופו של דבר כופר גם בחברו.
וכבר ראינו איך המדינה הכי תרבותית בעולם הובילה אנשים לתאי הגזים לצלילים של מוסיקה קלאסית.
כי כשאנשים קובעים בעצמם מה מוסרי ומה לא – דברים מזעזעים נעשים בין אדם לחברו.

{

לבוא ולטעון אני בן אדם טוב, או העיקר שהוא טוב.... זה לא רק תלוש. זה טיעון חלוש.
הרי טוב זה ענין יחסי, וכל חברה יכולה לקבוע לעצמה את אמות המידות של הטוב והרע.

אצל שבטים אפריקאים ואינדיאנים קדומים טוב היה לאכול בני אדם אחרים. זה היה מוסרי לגמרי.
והתחלחלנו לשמוע שהקניבליזם לא סר מן העולם, לפני שנה היתה ידיעה בעיתון מעריב[25] שכותרתה: "דאעש פונה לקניבליזם: מחנך את חייליו לאכול את מי שאינו מוסלמי". הטיעון ההגיוני שהם מצאו הוא "טיעון דתי שמצדיק קניבליזם, בזמנים בהם אספקת המזון דלה או בזמן מלחמת דת ("זמן ג'יהאד")."

עפ"י ארגון יוניס"ף[26] כיום עדיין 37% מהילדות והנערות בארצות אפריקאיות ומוסלמיות עוברות 'מילה', שבה נשים אחרות, בדר"כ קרובות משפחה, שעברו את ה'מילה' בעצמן, כורתות להן, נגד רצונן, ובדר"כ לא בסכיני חדר ניתוח, לא בתנאים הגייניים ובלי הרדמה, את האברים החיצוניים, גורמי ההנאה, של המקום הפרטי שלהן.
למה זה טוב? לנו לא ברור. אבל אצלם זה ערך עליון, ולגמרי מוסרי.

בזמננו יש שיגעון חדש שנקרא לידת לוטוס. ואלה שמתעקשות עליו בטוחות שהן עושות את הדבר הכי טוב לתינוק שלהן: לא מנתקים את חבל הטבור מהשילייה, אלא מנקים אותה וסוחבים אותה בתיק בד יחד עם התינוק עד שחבל הטבור מתייבש מעצמו ונופל מאליו.
עפ"י ד"ר לינדה הראל, סגנית מנהל אגף נשים ויולדות "יש סיכון מוגבר לזיהום אם משאירים את היילוד מחובר לאורך זמן לשליה דרך חבל טבור שלא נותק[27]."
קראנו ב-Ynet: "תינוק לא נותק מחבל הטבור יומיים - ואושפז במצב קשה." מה זה הטירוף הזה?
באמת צריך ללכת לחיות ללמוד מהן: כל חיה יונקת בטבע נולדת ומיד מתנתקת מהשיליה, ואם לא התנתקה לבד, קורעת האם בשיניה את חבל הטבות מהשיליה.

אנשים רוצים משמעות.
אנשים רוצים להרגיש שהם חלק ממשהו גדול חשוב ערכי ומשמעותי.
אנשים רוצים להרגיש שיש משמעות לקיום שלהם בעולם הזה ושהם שותפים למשהו שעוד אנשים שותפים לו, שהם שייכים לקבוצה של אנשים שעושה כמותם.
אז ממציאים כל מיני דברים שאפשר להפוך אותם לחשובים ומשמעותיים – כי לנשמה, לכל נשמה יש צורך בזה.

מי מחליט מה זה טוב? מי מחליט מה נכון?
כמו שמלמד אותנו הרב וולבה זצ"ל: "כל הכופר בטובתו של חברו בסופו של דבר כופר בטובתו של הקב"ה.."  וזה עובד כמובן גם הפוך: כל הכופר בקב"ה בסופו של דבר כופר גם בחברו.

{

כל בר דעת יבין בשכלו שהערכים שלנו צריכים להיות מבוססים בתורה – זה ברור מאיליו.
חייבים להיות מעוגנים בטוב של הקב"ה. במוסר שלו, בערכים שלו.
בין אם זה מובן לנו או לא – כי אם לא נעשה את זה נגיע למחוזות נוראיים: נאציזם, קניבליזם, 'מילה' של נשים, לידות לוטוס... ה' ישמור ויציל.

מה שמחבר אותנו לנקודה השנייה שמביא רבי עובדיה ספורנו היא:
2. "אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם – שֶׁאֵין בָּהֶם עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמוֹ בְּאַזְהָרוֹת הַפָּרָשָׁה שֶׁלְּמַעְלָה, אֶלָּא כְּשֶׁיִּקְרֶה הַצֹּרֶךְ לִשְׁפֹּט יִשְׁפְּטוּ בְּזֶה הָאֹפֶן."

רש"י מוסיף על זה: "אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם – אמר לו הקב"ה למשה לא תעלה על דעתך לומר להם אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו, לכך נאמר 'אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם', כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם."
והרב וולבה מסביר: "היינו דווקא עם הטעמים, כי בלעדיהם 'אי אפשר לאכול'. 'טעם' – לשון נימוק ולשון טעם לחיך, ושניהם כאחד טעמי תורה.
נראה מכאן שללמוד סתם דינים בלי להבין טעמיהם בטענה כי 'איך אפשר לערב את השכל שלי עם התורה' – אין זו דרך התורה. צריך דווקא להבין טעמם של המצוות."

יש לנו שני שיעורים בהורות כאן:

1. הכללים והחוקים בבית צריכים להיות ברורים וידועים ומובנים.
הבסיס הוא שקודם כל צריכים להיות בבית חוקים וכללים וגבולות!
הילדים אמורים להכיר אותם, לדעת אותם, להבין אותם.
צרך לתת להם טעם. צריך שיהיה להם שולחן ערוך, מובן, וטעים.
זה לא אומר שהם חייבים להסכים לכל דבר, אבל גם אי אפשר לצפות מהילדים ציות עיוור – בטח לא בדור שלנו.
אם אנחנו רוצים שיום אחד הם יהיו אזרחים מועילים לחברה, אנשים שמחים שטוב להם איפה שהם נמצאים, הם צריכים לדעת להתאים את עצמם קודם כל להגבלות של החוקים הכללים והגבולות של הבית.

2. אבל קודם כל, כמו תמיד, דוגמא אישית היא שיטת החינוך הכי יעילה והכי אפקטיבית.
אם אנחנו רוצים שהילדים שלנו ידעו לקבל את החוקים והעדות והמשפטים שלנו – אנחנו צריכים להראות להם קודם כל שגם אנחנו מקבלים את החוקים והעדות והמשפטים של האבא של כולנו: של הקב"ה. שגם אנחנו עושים כי צריך, ושגם אנחנו עושים גם אם אין חשק, ומחפשים דרך ליהנות ולמצוא את הטוב שבכל דבר.
זוהי למידה חשובה שכדי לשמור על קשר צריכים לוותר על כל מיני רצונות וחשקים של האני. להקריב את הנוחות האישית מתוך אכפתיות אמיתית לא רק לטובת ההנאה הפרטית, אלא של מערכת היחסים, הביחד, המשפחה, הזוגיות.

{

לא להאמין, אבל הזמן לא מחכה לאף אחד: בשבת אנחנו מברכים את חודש אדר.
ומשנכנס אדר מרבין בשמחה. היו בשמחה.

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור
 ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.

{

מקורות:

ברוד, מ. (עורך). (תשס"ז). שולחן שבת שיחות ורעיונות לפרשיות השבוע מעובדים מתוך אוצר שיחותיו של הרבי מליובאוויטש. פרשת משפטים - עמ' 143-142 עפ"י ליקוטי שיחות כרך טז', עמ' עמ' 242 ; כרך ג' עמ' 895. ישראל: מכון ליובאוויטש.

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא – רש"י כפשוטו - שמות – פרשת משפטים. עמ' רצ-שעא. ירושלים: לשם ספרי איכות.

הרב וולבה, ש. (תשמ"ו). עלי שׁוּר. שערי הדרכה. חלק ראשון. עמ' קיא-קיב. ירושלים: הוצאת בית המוסר ע"ש ר' ח. מ. לחמן.

הרב וולבה, ש. (ה'תשס"ט). שיעורי חומש  שמות. פרשת משפטים. עמ' קצז-רכג. ירושלים: משפחת וולבה.




[1]  פרשת משפטים: שמות כא' א' – כד' יח' (6/11)
[2]  שמות כא' ב' – יא'
[3]  שם, שם יב' – כז'
[4]  שם , שם כח' – לב'
[5]  שם, שם לג' – כב' ה'
[6]  שם, כב' ו' – יד'
[7]  שם, שם טו' – כג' יט'
[8]  בתוך "שולחן שבת"
[9]  יט' א'
[10]  יומא סז' ב'
[11]  אמר רבי יוחנן במסכת עירובין דף ק' עמ' ב'
[12]  משלי ו' ח'
[13]  מופיע ארבע פעמים בתלמוד
[14]  שמות רבה א' ב'
[15]  שמות, כא' א' – כד' יח'
[16]  רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ (נקרא גם הספורנו; איטלקית: Sforno) (1468-1550) היה פרשן מקרא יהודי-איטלקי, רב, רופא ואחד מראשי קהילת יהודי רומא וקהילת בולוניה. חיבורו החשוב והנפוץ ביותר הוא ביאור לתורה, למספר ספרי מקרא נוספים (בהם שיר השירים וקוהלת) ופירוש לפרקי אבות. פירושיו מבוססים על הפשט ולשונו קצרה ובהירה. (ויקיפדיה).
[17]  שמות כ' יא'
[18]  אבות ד' א'
[19]  שמות כ' יח' – כב'
[20] הרב שלמה וולבה (ברלין 1914 - ירושלים 2005) - מגדולי המשגיחים בדור האחרון ומחבר ספרים חשובים בתחום העבודה הרוחנית על פי תנועת המוסר. שימש כמשגיח בישיבת באר יעקב ובישיבת גבעת שאול אותן הקים. (ויקיפדיה).
[21]  רבי יהודה ליווא בן בצלאל ( 1520 - 1609), המוכר בכינויו מהר"ל מפראג היה רב, פוסק הלכה, מקובל והוגה דעות דתי יהודי, מגדולי ישראל הבולטים בתחילת העת החדשה (משתייך לתחילת תקופת האחרונים). (ויקיפדיה).
[22]  ספרו הראשון של המהר"ל, "גור אריה", על פירוש רש"י למקרא, נדפס בשנת ה' של"ח (1578) בבית דפוס הגרשוני בפראג. (ויקיפדיה).
[23]  אבות ג' יז'
[24] עפ"י "דאמר רבי ישמעאל בר רב נחמן: עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה, הדא הוא דכתיב (=זהו שכתוב) " לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" (בראשית ג' כד'). "דרך" - זו דרך ארץ ואחר כך "עץ החיים" - זו תורה." (מדרש רבה ויקרא פרשה ט פסקה ג, וכן פרשה לה פסקה ו).
[25]  סוכנות הידיעות 27.2.2017
[26]  United Nations International Children's Emergency Fund
[27]  Tere is no evidence that there are any benefits for the health of the baby with lotus birth. A spokesman for the Royal College of Obstetricians and Gynaecologists (RCOG) has stated, "If left for a period of time after the birth, there is a risk of infection in the placenta which can consequently spread to the baby. The placenta is particularly prone to infection as it contains blood. At the post-delivery stage, it has no circulation and is essentially dead tissue," and the RCOG strongly recommends that any baby that undergoes lotus birthing be monitored closely for infection


[© Smadar Prager, CGP]



Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
To schedule an appointment please contact at smadarprager@gmail.com or 917-513-1490..

אין תגובות:

פרסום תגובה