יום שלישי, 13 בפברואר 2018

יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: חיבור נכון | פרשת תרומה | כז' בשבט ה'תשע"ח

בס"ד
השיעור מוקדש לתוצאות טובות בבדיקות ורפואה שלימה של
חנניה שלום הנרי בן מזל, של מרדכי בן מלכה ושל הטיס עודד (כרמון) בן חוה

­ יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת תרומה
חיבור נכון
בפרשה שלנו בונים משכן.
ולא כל דבר מתאים לבנית בית.
ויש דרך וסדר איך לחבר נכון את כל החלקים.
ואז השכינה יכולה לבוא.
 
פרשת תְּרוּמָ֑ה[1] פותחת במילים אלה: "וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְיִקְחוּ־לִ֖י תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כׇּל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת־תְּרוּמָתִֽי׃"

בפסוק הזה יש סתירה.
בהפטרה של הפרשה הקודמת, פרשת מִּשְׁפָּטִים[2], קראנו את  פָּרָשַׁת שְׁקָלִים[3], שאליה נגיע עוד שתי פרשות, בפרשת כִּ֣י תִשָּׂ֞א[4] מיד אחרי חטא העגל, ואחרי פרשת תְּצַוֶּ֣ה[5].
גם פרשת תְּרוּמָ֑ה מתרחשת כרונולוגית אחרי חטא העגל, אבל בפָּרָשַׁת שְׁקָלִים מצווה עלינו הקב"ה לתרום לבנית המשכן מחצית השקל. לא יותר ולא פחות.
ואילו כאן, מצווה הקב"ה שכל אחד יתרום כמה שבא לו.
איך אפשר גם בדיוק חצי שקל וגם כמה שרוצים? נענה על השאלה הזו בהמשך.

ואולי עוד לפני זה נשאל: למה לא מספרת התורה על האירועים בסדר הכרונולוגי שלהם?
בסוף פרשת משפטים עולה משה להר סיני לארבעים יום וארבעים לילה כדי לקבל את התורה שבעל-פה מהקב"ה. הסדר הכרונולוגי צריך היה להיות שהוא יורד ורואה את העגל שעשו בני ישראל, שובר את הלוחות הראשונים, ועולה לעוד פעמיים של ארבעים יום וארבעים לילה – הראשונים לתפילה לכפרה על עם ישראל, והשניים כדי להביא את הלוחות השניים, ויורד ביום כיפור ומבשר לעם: "וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ.[6]"

הרב מיכל זילבר מסביר: "החשבון הזה שרש"י עשה בחומש (דברים ח' יח'; פ' עקב) כפי שהבאנו, הוא ברייתא מפורשת בסדר עולם, שבברייתא בסדר עולם מפורש שארבעים יום הראשונים הוא ירד בי"ז בתמוז ושבר את הלוחות, ובי"ח בתמוז עלה וביקש רחמים עליהם, שנא': ואתנפל לפי ה' ארבעים יום", ובכ"ט באב נתרצה המקום וירד משה לפסול את הלוחות, ועשה עוד ארבעים יום מל' באב עד י' בתשרי, ונתרצה המקום וירד משה בעשרה בתשרי והלוחות בידו, באותו יום נתרצה המקום לישראל, שנאמר: "ויאמר ה' סלחתי כדבריך", לפיכך סליחה וכפרה הוא לדורות..."

אז מה קרה?
אורי אפלבאום מישיבת ההסדר בקרית שמונה מסביר כל כך יפה שיש קשר בין חטא העגל למשכן. המשכן בניגוד לעגל, מחזק את הקשר שלנו לקב"ה ולא מחליש אותו.
כתוב בפרשתנו: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.[7]" בתוכם, ולא בתוכו.
המשכן מאפשר לקב"ה לשכון בתוך כל אחד ואחד מאיתנו, ואילו בני ישראל כשבנו את העגל רצו שהקב"ה יכנס לתוכו....

פרשת תרומה באה לפני פרשת העגל כדי ללמד אותנו איך מתחברים נכון לקב"ה.

{

פרשת תְּרוּמָ֑ה מלאה בהוראות היורדות לפרטי פרטים של הכנת המשכן.

מלמד אותנו הרב יהודה אליהו - כתוב[8]:
"א | וְאֶת־הַמִּשְׁכָּ֥ן תַּֽעֲשֶׂ֖ה עֶ֣שֶׂר יְרִיעֹ֑ת שֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֗ר וּתְכֵ֤לֶת וְאַרְגָּמָן֙ וְתֹלַ֣עַת שָׁנִ֔י כְּרֻבִ֛ים מַֽעֲשֵׂ֥ה חשֵׁ֖ב תַּֽעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם:
ב | אֹ֣רֶךְ | הַיְרִיעָ֣ה הָֽאַחַ֗ת שְׁמֹנֶ֤ה וְעֶשְׂרִים֙ בָּֽאַמָּ֔ה וְרֹ֨חַב֙ אַרְבַּ֣ע בָּֽאַמָּ֔ה הַיְרִיעָ֖ה הָֽאֶחָ֑ת מִדָּ֥ה אַחַ֖ת לְכָל־הַיְרִיעֹֽת:
ג | חֲמֵ֣שׁ הַיְרִיעֹ֗ת תִּֽהְיֶ֨יןָ֙ חֹֽבְרֹ֔ת אִשָּׁ֖ה אֶל־אֲחֹתָ֑הּ וְחָמֵ֤שׁ יְרִיעֹת֙ חֹֽבְרֹ֔ת אִשָּׁ֖ה אֶל־אֲחֹתָֽהּ:
ד | וְעָשִׂ֜יתָ לֻֽלְאֹ֣ת תְּכֵ֗לֶת עַ֣ל שְׂפַ֤ת הַיְרִיעָה֙ הָֽאֶחָ֔ת מִקָּצָ֖ה בַּֽחֹבָ֑רֶת וְכֵ֤ן תַּֽעֲשֶׂה֙ בִּשְׂפַ֣ת הַיְרִיעָ֔ה הַקִּ֣יצוֹנָ֔ה בַּמַּחְבֶּ֖רֶת הַשֵּׁנִֽית:
ה | חֲמִשִּׁ֣ים לֻֽלָאֹ֗ת תַּֽעֲשֶׂה֘ בַּיְרִיעָ֣ה הָֽאֶחָת֒ וַֽחֲמִשִּׁ֣ים לֻֽלָאֹ֗ת תַּֽעֲשֶׂה֙ בִּקְצֵ֣ה הַיְרִיעָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בַּמַּחְבֶּ֣רֶת הַשֵּׁנִ֑ית מַקְבִּילֹת֙ הַלֻּֽלָאֹ֔ת אִשָּׁ֖ה אֶל־אֲחֹתָֽהּ:
ו | וְעָשִׂ֕יתָ חֲמִשִּׁ֖ים קַרְסֵ֣י זָהָ֑ב וְחִבַּרְתָּ֙ אֶת־הַיְרִיעֹ֜ת אִשָּׁ֤ה אֶל־אֲחֹתָהּ֙ בַּקְּרָסִ֔ים וְהָיָ֥ה הַמִּשְׁכָּ֖ן אֶחָֽד:"

·        מה זה כל המספרים האלה, והמידות הללו?
·        ארבע יריעות למשכן: יריעות האוהל,
·        למה דווקא חמש וחמש, עשר יריעות,
·        וכל אחת ארבע על עשרים ושמונה אמות,
·        וכל חמש יהיו מחוברות יחדיו (אהבתי את ה-חֹֽבְרֹ֔ת אִשָּׁ֖ה אֶל־אֲחֹתָֽהּ...  שלוש פעמים! כי להתחבר כמו שצריך זה רק כמו שנשים יודעות להיות מחוברות),
·        וחמישים לולאות, פעמיים, סט אחד בקצה חמישית היריעות האחת, וסט שני בשניה,
·        וחמישים קרסים שיחברו את הלולאות של שתי החמישיות, של עשר היריעות...
·        ולסיום: והיה המשכן אחד!

מה זה?

חשוב לדעת שכל מה שנלמד עכשיו, אותם רעיונות נכונים גם לגבי המנורה וגם לגבי הארון. "אנשים צריכים לדעת שזה לא רק מספרים הכל כאן מאוד מאוד חשוב. אפילו הצבעים כל צבע יש לו סיבה."

ארבעה כיסויים יש למשכן: יריעות האוהל/המשכן, אח"כ יריעות עיזים, משיער העיזים שנטוו על העז עצמו, כיסוי מעורות אילים מאודמים, וכיסוי רביעי מעורות תחשים (בהמות מיוחדות שהיו רק בזמן ההוא).

היריעות של הכיסוי הראשון היו ארוגות "מחוטי פשתן שזורים, וחוטי תכלת וארגמן ותולעת שני שזורים.[9]" אורך כל יריעה 28 אמה, רוחבה 4 אמה, עשר יריעות זהות, שהיו מחולקות לשתי קבוצות של חמש בכל אחת.
את היריעות של כל קבוצה חיברו יחד, תפרו אחת לשניה, חמש יריעות. חמש וחמש.
על שפת היריעה הקיצונית של קבוצה אחת עשו חמישים לולאות, ע ועל המקבילה לה כנ"ל.
ואת החמישים הלולאות של החמישיה האחת חיברו עם חמישים הלולאות של החמישיה האחרת בעזרת קרסי זהב  S.
הכיסוי הזה נקרא "יריעות המשכן" ונראה רק מתוך המשכן עצמו.

הכיסוי השני נקרא "יריעות האוהל" והיה עשוי משיער עיזים: כל יריעה גודלה היה 30 אמה על 4 אמה – שזה ארוך יותר מיריעות המשכן.
היו 11 "יריעות האוהל". שתי קבוצות: חמש מחוברות יחד, ושש מחוברות יחד, ועל השפה של החמישית מקבוצה זו והשישית מהקבוצה השניה, חמישים לולאות מכאן ומכאן, וקרסי נחושת מתחברים אל הלולאות ומחברים ביחד את שתי הקבוצות.
מכיוון שהכיסוי הזה היה רחב יותר וארוך יותר מהכיסוי הראשון, העודף היה יורד ומכסה על הפתח ועל אחורי המשכון.
"הגמרא במסכת שבת אומרת שזה "כמו אישה שמכסה את הראש". כל התורה נמשלת לאישה: תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב, אל תקרא מורשה אלא מאורשֹה.  עם ישראל והקב"ה זה כמו אהבה שבין בעל לאישה. שיר השירים מדבר על האהבה הזו."
עשו את המשכן צנוע – כמו אישה.

{

עכשיו בואו נראה מה משמעות המספרים.

נתחיל עם הכיסוי הראשון, הקדוש ביותר. הנסתר ביותר מבחוץ, והחשוף מבפנים לקודש, ולקודש הקודשים.
חמש יריעות וחמש יריעות המחוברות יחדיו מייצגות את לוחות הברית.
חמש מצוות בין אדם למקום מצד אחד, וחמש מצוות בין אדם לחברו מצד שני.
וכמו שלמדנו בפרשת מִּשְׁפָּטִים,
מה שאנחנו מקבלים מקב"ה, הדיברות, המצוות, מטרתן להסדיר מבחינה משפטית את המערכת החברתית שבינינו.
אבל בלי שנקבל את הימצאותו של ה', את עובדת היותו אחד, ואת כל המצוות הקשורות בקשר שלנו איתו, אין שום משקל או חשיבות לכל שאר המצוות שבין אדם לחברו.
במילים אחרות: הלוח השמאלי של עשרת הדיברות לא שווה כלום בלי הלוח הימני.
אי אפשר לשמור על ערכים ומוסר בלי האמת של התורה, בלי הקב"ה.
מה נכון ומה לא – לא נתון לשיקולנו.

ובמילים של הרב וולבה, בספרו עלי שוּר:  "כל הכופר בטובתו של חברו בסופו של דבר כופר בטובתו של הקב"ה' – הרגיל לקחת מכל הבא אל ידו כאילו זה מגיע לו, ואין בנפשו עדינות להרגיש בטובתו של חברו שהיטיב לו במתנתו – היאך יכיר בטובתו של הקב"ה?!"

וזה עובד כמובן גם הפוך: כל הכופר בקב"ה בסופו של דבר כופר גם בחברו.
וכבר ראינו איך המדינה הכי תרבותית בעולם הובילה אנשים לתאי הגזים לצלילים של מוסיקה קלאסית.
כי כשאנשים קובעים בעצמם מה מוסרי ומה לא – דברים מזעזעים נעשים בין אדם לחברו.

קיבלתי היום בווטסאפ ראשי תיבות של דתי: ד'רך ארץ, ת'ורה, י'ראת שמים.
קודם כל דרך ארץ, כי בלי זה כלום לא שווה.
כמו שכתוב בפרקי אבות: "רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ. אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֵין תּוֹרָה.[10]"
וכבר אמרו לפנינו: "דרך ארץ קדמה לתורה[11]".
אח"כ תורה: קיום מצוות. להצטוות לקב"ה, להתחבר לבורא עולם.
ורק אז אפשר שתהיה יראת שמים: שגם כשנמצאים לבד ואף אחד לא רואה, אדם יודע ש"עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין:[12]", שיש מי שרואה, והעולם הוא לא הפקר.

{

ממשיך ומסביר הרב אליהו. שם השם י.ה.ו.ה: מורכב ה-4 אותיות => ארבע אמות רוחב של כל יריעה.
אם כותבים את השם בצורה מלאה, שם כל אות ואות מקבלים:
יוד הא ואו הא => 10 אותיות => 10 יריעות.
ואם כותבים בצורה מלאה (שנקראת מלוי דמילוי)  את כל אות של עשר האותיות האלה, מקבלים:
יוד ואו דלת הא אלף ואו אלף ואו הא אלף => 28 אותיות => 28 אמה כל יריעה.
"שם ה' מכיל את כל העולם, ולכן כתוב: "וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת-כֻּלָּם[13]". לכן המידות של המשכן היה 4 רוחב, 28 אורך ו-10 יריעות."
4 אותיות שם ה', 10 יריעות, שזה מילוי שם השם, ו-28 אורך כל יריעה, שזה מילוי דמילוי שם ה'.

50 הלולאות, מייצגות את 50 שערי הבינה, אלה שמקשרים. "שערי הבניה הם סוגים של הבנה. יש אחד שמבין דרך ציור, אחד שמבין דרך מוסיקה, אחד שמבין באמנות...." שערי הבינה הם סוגים של חיבור.

הרב יצחק גינזבורג מרחיב: כתוב "חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד, שנאמר 'וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹקִים'[14] מ"ט שערי בינה בכוחו של בן-אנוש להשיג, אבל על שער הנו"ן אמר ה' למשה רבינו 'לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי[15]'.
בספירת העומר אנו רוכשים עוד ועוד שערי בינה, מכוחם אנו מעלים ומתקנים את כל מידות הלב, שבע כפול שבע מידות – כל עולם הרגש וההתנהגות שצריך להיות מונהג על-ידי השכל."
על 49 שערי הבינה האלה ננסה ב'ה ב'נ ללמוד ולעבוד בזמן ספרית העומר. 

הקרסים מחברים את חמישים הלולאות עם חמישים הלולאות. מאה, זו האות ק' המייצגת את הקדושה: "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ.[16]"
קְדֻשָּׁה היא גם קטע בתפילת שמונה-עשרה בחזרת הש"ץ. זה המקום שבו אנחנו צועדים בחזרה שלושה צעדים: ימין, מאל, ימין, אל המקום שממנו התחלנו את התפילה כשצעדנו שלושה צעדים לאחור: שמאל, ימין, שמאל. הקְדֻשָּׁה היא אחד החלקים החשובים ביותר בתפילה שלנו, והיא נחשבת כחלק מ"דברים שבקדושה": קטעים בתפילה שמותר לאומרם רק כאשר ישנו מניין.

{

המכסה הראשון שעל המשכן מלמד ששם ה' נמצא שם.
המכסה השני מייצג את שבטי ישראל, ואת האחדות שאנחנו אמורים לייצג.
ולמה 11 ולא 12? כי לבנימין לא היה שום חלק בחטא עם האחים.
ששת בני לאה: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר וזבולון, בזו ולעגו לבני השפחות בלהה וזילפה: דן ונפתלי, וגד ואשר.
ששת בני לאה מייצגים את ששת היריעות של הרבוצה האחת של הכיסוי השני.
בקבוצה השניה המונה חמש יריעות, מיוצגים ארבעת בני השפחות שאליהם הצטרף יוסף כי גם לו היה חלק במה שקרה, גם כנגדו היתה טענה, שבמקום לבוא עם הביקורת שהיתה לו לאחים הלך והלשין עליהם לאבא: "וַיּוֹסִ֤פוּ עוֹד֙ שְׂנֹ֣א אֹת֔וֹ עַל־חֲלֹמֹתָ֖יו וְעַל־דְּבָרָֽיו׃[17]" ועל זה פירש רש"י: "ועל דבריו – על דבתם רעה שהיה מביא לאביהם."

הכיסוי השני הוכן נטווה משיער עיזים. "יש משהו מיוחד ביריעות עיזים" אומר הרב אליהו "שתמיד מסמל את הפירוד שהיה בעם ישראל, שהשבטים דחו את בני השפחות, יוסף הצטרף להם ונהיה קרע גדול בעם ישראל, שגרם לכל הגלויות. זה השורש של כל הסבל של בני ישראל לאורך כל הדורות.
את הכותונת של יוסף טבלו האחים בדם של גדי עיזים "הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא[18]", ולכן גם נעשו היריעות על גבי העיזים עצמן: איך העזנו לעשות דבר כזה? התורה אומרת מספיק. צריך להתחבר."
התורה מצליחה לאחד – כשזה לִשְׁמַה. כתוב: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם.[19]".

{

"וַיְדַבֵּ֥ר יה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְיִקְחוּ־לִ֖י תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כׇּל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת־תְּרוּמָתִֽי׃"

מפרש"י: "וְיִקְחוּ־לִ֖י תְּרוּמָ֑ה – לי לשמי."
מסביר לנו הרב וולבה: לשמי, הכוונה שכל מה שיש בעולם שייך בין כה וכה לקב"ה, וכל מה שיש לאדם גם שייך לקב"ה, אז מה יש לאדם לתת לו לה'? "אלא הדבר היחיד שיתכן לתת לו זה ה"לשמה".
ל"שמה" היא הדרגה הגבוהה ביותר, בכל הדרגות כגון יראה, אהבה, דבקות, ישנם תקופות שבהם זוכה אדם לזמן קצר למשהו מן המשהו מהם, ומרגיש את טעמן – חוץ מה"לשמה", מפני של"לשמה" צריך התבטלות מוחלטת. צריך להכיר בבירור ש"אני כלום והבורא הוא הבורא, ולו שייך כל העולם, וכל רצונותי כולם בטלים ומבוטלים לגבי רצונו ית', ובכל מעשה שאני עושה כוונתי לשמו ית' בלי נגיעה עצמית."

מפרש"י: "יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ - לשון נדבה, והוא לשון רצון טוב."
ממשיך ומסביר לנו הרב וולבה: "זאת אומרת שהיו צריכים לתת את זה בנדבה, ברצון, בלי שום נגיעה (עצמית)." הרב וולבה מביא מדבריו של המשגיח[20], הלא הוא הרב ירוחם ממיר זצק"ל, בשם הסבא מקלם[21] ש"כל נדבת המשכן היתה המזוקקת שבעתיים מכל זיק של רע, ורק אחרי שבחנו את מביאיהם אם הם כוונו לשמה אז קיבלו מהם. ואם מישהו אמר שהוא מביא כדי שיזכה לחיי עוה"ב – לא קיבלו."

הרב אליהו הסביר לי שזו היתה החכמה של בצלאל, שבנה את המשכן, היתה לזהות אם התרומה שהגיעה לידיו היתה מכאלה שנתנו "לשמה" או כאלה שנתנו "לא לשמה". כתוב: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: רְאֵה, קָרָאתִי בְשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹקִים, בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל-מְלָאכָה. לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת, לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת.[22]"

{

נחזור ל-11 היריעות של הכיסוי השני, המורכב משתי קבוצות של חמש יריעות ושש יריעות, המייצגות את חמישה חומשי תורה מצד אחד, ואת ששה סדרי המשנה מהצד השני המוציאים לפועל את מה שאמרה לנו התורה.

ואנחנו חוזרים לקדיש – שגם הוא כמו הקדושה, חייבים מניין כדי לומר אותו.
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ. יתגדל 5 אותיות. יתקדש 6 אותיות.
אומר הרב אליהו: ”שתי המילים האלה הן העיקריות של הקדיש, עד כדי כך שמי שלא שומע אותן לא אמור להגיד אמן."
כתוב ביחזקאל שכשתגיע הגאולה: "וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'.[23]"
יום אחד זה יקרה. בקדיש אנחנו מבקשים שיום אחד יקרה עכשיו. שיום אחד שְׁמֵיהּ רַבָּא,
[ חוצים את שְׁמֵיהּ, ומקבלים: שמ יה: שם ה'. ]
ה' הגדול יתגלה ויתקדש, בְּעָלְמָא דִּי בְרָא, כִרְעוּתֵהּ: בעולם שברא כרצונו.
וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵה וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ: ותמלוך מלכותו, ויצמיח ישועתו, ויקרב את משיחו.
ומתי זה יקרה שהוא ימליך את מלכותו, ויביא את זמן הגאולה ואת זמן המשיח?
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, אנחנו מצפים שזה יקרה בחיינו בימינו, במהירות ובזמן הקרוב: ונאמר: אָמֵן.

ממשיך ומסביר הרב אליהו: יש מנהג.
הפסוק שאותו אומרים כל הקהל ביחד הוא: "יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא:[24]",
תנחשו כמה אותיות? 28 בדיוק!
הספרדים נוהגים לומר ביחד פסוק ארוך יותר ומוסיפים עוד 21 מילים: "תְבָּרֵךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאֵר וְיִתְרוֹמָם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא, לְעֵלָּא מִן-כָּל-בִּרְכָתָא, וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא[25]".
כמה מילים סה"כ: 28 בדיוק!

האשכנזים אומרים ביחד 28 אותיות, והספרדים 28 מילים.
זה לא משנה – זה רק מנהג – מה שמשנה כאן זו העובדה שבכל מקרה מדובר במספר 28, שהוא אורך כל אחת מ"יריעות המשכן" הנראות רק בתוך המשכן, שהן כל כולן שם ה'.

שְׁמֵיהּ רַבָּא,
[ חוצים את שְׁמֵיהּ, ומקבלים: שמ יה: שם ה'. ]
יה אחד מהשמות של הקב"ה.
"כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר.[26]" – שמו של הקב"ה י.ה.ו.ה היה מאוד חזק בעולם אחרי יציאת מצריים. אבל אז בא עמלק ואמר אפשר להילחם "צינן את הקדירה[27]": הוא קירר את האמונה בקב"ה. הם אומנם הפסידו, אבל הראו שאפשר גם להילחם בקב"ה. שכאילו כאילו כאילו הוא לא כזה חזק.
ולכן כתוב שמו של הקב"ה מעולם לא שלם יותר, אנחנו אומרים א.ד.נ.י , משהו אחר לגמרי, כי י.ה.ו.ה. זה הוא היה הוא הווה והוא יהיה. עם ה-היה אין לנו בעיה, עם ה-יהיה אין לנו בעיה – עכשיו תן לנו לעשות מה שאנחנו רוצים.
רש"י מפרש: " כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' - אין השם שלם ואין הכסא שלם" אנחנו יודעים אבל לא מוציאים אותו לפועל ולכן לא ואמרים את השם שלו , כי אנחנו לא שקרנים.

פעם בבית המקדש היו אומרים את שמו המפורש של ה' "והכהנים והעם העומדים בעזרה שומעים את השם המפורש שאומר הכהן הגדול, ומיד כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם ואומרים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"".
ולכן אנחנו אומרים בתפילה: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.[28]".  ביום ההוא, פעם, כשהגאולה תגיע... אז, יתחברו שוב ה-יה עם ה-וה ונוכל לקרוא לה' בשמו.

שמע ישראל כולל את אותו הדבר.
"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלקֵינוּ, ה' אֶחָד:", הראשון כנגד הוא היה, האחרון כנגד הוא יהיה, באמצע אנחנו אומרים 'אלוקינו' – לא אומרים את שם ה' עוד הפעם, כי אנחנו לא באמת ממליכים אותו עלינו. ואח"כ אנחנו אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" כי אנחנו מצפים שזה יקרה.
בגלל שאנחנו לא אומרים את שם ה' אנחנו חייבים לומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". בארמית "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד זה "יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא:",

אז אחרי שיש לנו את ה-יה.
אנחנו צריכים לעשות את ה-וה. את החצי השני. איך עושים את זה? איך משלימים את שם ה'?
על-ידי שמירה על החמישה חומשי תורה, ע"י ששה סדרי משנה. צריך להבין מה התורה אומרת.
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ. מגדילים ומקדשים מקיימים את התורה לפי ההבנה של ששת סדרי המשנה.

בגלל זה אנחנו אומרים את הקדיש: יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ. חמש ו-שש לשם יה. מגדילים בזה שאדם עמל בתורה ומקיים אותה לפי ההבנה של ששת סדרי המשנה.

זה המסר, העומק של 11 "יריעות האוהל", הכיסוי השני.
שצריך לקיים את התורה, את כל 5 החומשים, לפי ההבנה של 6 סדרי המשנה – לא לפי ההבנה שלי או שלך, או של מי שזה לא יהיה – המסר הוא: שה-5 חייב להיות מחובר עם ה-6. הם חייבים להיות מחוברים.
אי אפשר לקיים את התורה בלי ההבנה של המשנה – ובלי התורה למשנה אין מהות ותוכן.
תוך התחברות נכונה, באמצעות אותם 50 שערי בינה.

{

אנחנו רואים שפרשת תרומה מלאה בציווים ופרטי פרטים שעל פניו לא מובנים לנו כלל.
מלמד הרב וולבה ממה ששמע מהמשגיח רבי ירוחם ממיר זצק"ל: "לכל מצווה יש יסוד רוחני שאינו ידוע לנו." למשל תפילין, אנחנו יודעים שהן צריכות להיות מרובעות אבל אנחנו לא יודעים מה הסודות שיש בהן ולמה דווקא צריך לעשות אותן מרובעות. כל מה שאנחנו יודעים זה שאם אנחנו לוקחים את התפילין שהוכנו בדיוק לפי כל הפרטים, ומניחים אותם בדיוק לפי כל הפרטים כמו שהנחו אותנו, זוכים ל"וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ.[29]". אבל אם יש איזה שהוא שינוי קטנטן, סדק בדיו של אחת האותיות שבקלף שבתוך אחד הבתים של הראש למשל, או שהמידות של הבית (הריבוע) קטנות בכמה מילימטרים, התפילין פסולות.
"האדם לא יכול לקבוע ע"י איזה מעשים הוא יגיע לקדושה, " אומר הרב וולבה "מפני שאין לו שום מושג מדברים אלה. רק בורא עולם יכול לומר לנו... זה יסוד גדול בעשיית המצוות, לעשותן אפילו בלי לדעת איך הן פועלות, ורק לדעת שאם נעשה אותן בכל פרטיהן נגיע לדרגות רוחניות."
כי כדי להגיע לקדושה יש מתכון. זה ביוכימיה מדוייקת. זו פיזיקה מדוקדקת.
ואין לנו שום הבנה בזה.
ואת זה מלמד אותנו המשכן.

{

את כל המשכן בנו כדי שתוכל השכינה לבוא ולהיות איתנו, עִם עַם ישראל.

ויש עוד מקום אחד שאליו השכינה יכולה להגיע: לבית שלנו. ממש ממש לבית שלנו.
כתוב בגמרא: "איש ואשה, זכו שכינה ביניהן, לא זכו - אש אוכלתן"[30].
המילים איש ואשה, כל אחת שלוש אותיות.
איש : א,ש, והאות י',
אשה: א,ש, והאות ה'
אם זכו בני הזוג והתווספו לאותיות שמם האות י' והאות ה', הרי שהם זכו, כי אלה אותיות שמו של הקב"ה, ואם הוא בשמם הרי שהוא שוכן ביניהם, בתוכם ואיתם.
אבל אם לא זכו בני הזוג להכניס את הקב"ה לתוך חייהם ולהיות שותף לזוגיות שלהם, הם נשארים רק עם א' ו-ש': אש! אש ללא גבול, אש שבה הכל מותר וכלום לא אסור, ללא שום דבר שיאזן וימתן אותה, אש שורפת אוכלת ומעכלת.

אבל איך מכניסים את הקב"ה לתוך החיים? איך עושים את הקב"ה שותף?

גם כאן נתנה לנו התורה מתכון מלא בפרטי פרטים שהם ממש לא מובנים לנו.
בדיוק כמו כל הפרטים הלא מובנים של בנית המשכן – שהיום הצלחנו להאיר ממש מעט כמה עומק יש בתוך הלא מובן הזה.
ובדיוק באותו אופן שבו בנינו את המשכן, כך אנחנו גם אמורים לבנות את הבית.

"יריעות המשכן", הכיסוי הראשון, הוא שם ה', הוא הקדושה, הוא זה שרואים מבפנים אבל אי אפשר לראות מבחוץ, כי קדוש משמעותו נבדל, נפרד.

אמר דוד המלך: "וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל.[31]" מה זה אומר?
אומר המלבי"ם[32]: "ואתה קדוש יושב תהלות ישראל", ר"ל הלא "תהלות ישראל" אשר המה מהללים אותך מעולם הוא "שאתה קדוש יושב", שהם מהללים אותך שאתה קדוש, היינו נבדל מכל משיגי הגשם, ואתה יושב, שהישיבה תורֶה על הקביעות שאתה בלתי משתנה בעת מן העתים.."
"כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹקֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.[33]"
אומר הרמב"ן[34]: "כי עם קדוש אתה ואינך כשאר כל הגוים על כן לא תעשה כמעשיהם..."

{

לא תעשה כמעשיהם גם בעולם הגשמי. כי אתה אחר, אתה קדוש, אתה נפרד, נבדל.

יש רווח דק מאוד בין קדוש לבהמי. בין קדוש לקדש, בין קדושה לקדשה: ו' אחת בסך הכל.
כתוב: "לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל.[35]"

הרב זמיר כהן מלמד שהאות ו' היא האות המחברת בין שמים לארץ, בין עולמות עליונים ותחתונים.
כשמוציאים את מהקדושה את מה שמחבר אותה עם העולמות העליונים, כל מה שנשאר זו קדשה שהיא כולה עולם הזה, כולה גשמית, כולה חומר, בלי שום רוחניות.

זה קשה להתחבר נכון – אבל דווקא הקושי מחבר.
כששניים עסוקים בלהתגבר על בעיה ביחד, העיסוק המשותף מקרב, ומחזק את הקשר.
כל עשייה משותפת מקרבת – אבל כשמתגברים עם קושי ביחד – החיבור הוא אמיץ יותר. חזק יותר.  

החיבור הנכון בין עם ישראל לקב"ה, הוא בקדושה.
אנחנו צריכים להבדיל את עצמנו ממה שעושים שאר העמים – אנחנו לא כמותם.

והחיבור הנכון בין איש לאישה, גם הוא בקדושה.
וגם כאן, אנחנו אמורים להתחבר אחרת מהם – לא כמותם.

היום, כשאין לנו בית מקדש, ואין לנו משכן, הבית היהודי הוא מקום השכינה.

מתחת לחופה אומרים: "מקודשת מקודשת מקודשת": מנותקת מכולם וקרובה לבעלה. לא זמינה לשאר העולם. מובדלת. מיוחדת. אחרת. קודש קודשים.

כותב הרב וולבה: "'משפחה' היא היא נושא השכינה בישראל. כי 'כשהקב"ה משרה את שכינתו' (קידושין ע' ב'), אינו משרה אותה על כל ישראל כאחת, אלא משפחות משפחות....
וקדושת ישראל אינה מתחילה עם קיום המצוות של ילד המתחנך אלא עם הזרע שממנו מתהוה הולד...
החיים מסודרים בסדר אלוקי קדוש הנקרא 'טהרת המשפחה'.
בדברים שהם בעיני הגויים תכלית השפלות והבהמיות – זהו אך ורק סוד מסודות התורה ההופכת גוף, תאוה, יצר ומין לרוממות של קדושה, השגחה – ושכינה.
אלה תוצאה של האהבה והאחוה ושל מכלול המדות שחז"ל קוראים להם 'שלום בית'.
'שלום בית' לא נקרא שלא נתגלו ניגודים, אלא שנתגלו הניגודים, והצליחו לגשר עליהם.
אם איש ואשה ביחד מצליחים להשרות בינהם דרכים אלו.. ביתם – מקדש מעט."

הגב' מלכה תגר[36] מסבירה לנו ש'חיבור' הוא המונח היהודי לדרך גבר באישה. למה שקורה בקודש הקודשים בין איש לאשתו. "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.[37]"
אנחנו מברכים: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", ונשאלת השאלה למה הדגש הוא על הבחירה.
בחירה זה בין שני דברים שיש להם 'משקל' או 'ערך' שווה/זהה.
אם אלה שני דברים שונים זו לא בחירה , זו העדפה.
הנשמה שלנו מלכתחילה שונה מזו של שאר העמים "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹקֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.[38]"
אבל הגוף שלנו זהה.
הקב"ה בעצם אומר שהוא רוצה שנתייחס אחרת לגוף שלנו.

הוא רוצה שנלמד על חיבור הגוף מהתורה. כי חיבור זה עניין קדוש – כמו שאנחנו רואים בעבודת המשכן.

הרב וולבה[39] מלמד ש-דעת = דע-עת: דע שיש עת, זמן, לכל דבר. עת לשמחה ועת לעצב, עת להתחבר ועת להתרחק.
אנחנו מבינים שאי אפשר כל הזמן להיות ביחד ולצפות להמשיך להתגעגע אחד לשני. צריך גם להתרחק. כדי שנרצה להתקרב שוב.

הגאון מוילנא אמר[40]: "הלוגם מהעולם הזה ללא הפסקה, כשותה מים מלוחים רבים – נדמה לו ששתה לרוויה, אבל סופן רק כי צמא יותר."
צריך אינטרוולים, צריך התקרבות והתרחקות. וצריך להתחבר נכון. בקדושה.

וכדי להגיע לקדושה צריך לרדת לפרטי הפרטים ולעשות אותם בדייקנות , להיזהר תמיד לחבר נכון את העליונים עם התחתונים, שלא תעלם ה-ו', שלא תתהפך לנו הקדושה לקדשה חו'ח.

{

המשכן הוא הבית שבו נמצאת השכינה כשיש בין עם ישראל לקב"ה חיבור נכון. חיבור של קדושה.
השכינה נמצאת בבית, כשיש חיבור נכון, חיבור של קדושה, בין האיש לאשה.
עם ישראל והקב"ה זה כמו איש ואשה.

שיר השירים מתאר את החיבור הזה, זהו שיר אהבה שבין הקב"ה לעם ישראל.
""שיר השירים" הוא חיבור קבלי, שעוסק כולו בהרגשת העולמות העליונים. חיבור זה מבטא את המצבים שמתחילה לעבור הנשמה, מהמדרגה הרוחנית הראשונה שלה ועד לקשר השלם והנצחי עם הכוח העליון, עם הבורא.[41]"

החיבור נעשה באמצעות החומר הגשמי שיש לנו בעולם הזה, היריעות, הלולאות, הקרסים, התפילין, הגוף – אבל החיבור הוא כל כולו רוחני, חיבור של הנשמה.
ניצוץ נשמתנו עם מקור שלה – כשמדובר בחיבור עם הקב"ה,
ושני חלקי נשמה מתחברים כאחד – כשמדובר בחיבור שבין איש לאשה.

החיבור הנכון של חלקי המשכן מורידים שכינה לעולם.
החיבור הנכון בין האיש לאשה מסוגל להוריד שכינה לעולם הזה.

{
הִנָּ֤ךְ יָפָה֙[42]


הִנָּ֤ךְ יָפָה֙ רַעְיָתִ֔י הִנָּ֥ךְ יָפָ֖ה עֵינַ֥יִךְ יוֹנִֽים׃
כְּשֽׁוֹשַׁנָּה֙ בֵּ֣ין הַחוֹחִ֔ים כֵּ֥ן רַעְיָתִ֖י בֵּ֥ין הַבָּנֽוֹת׃
יוֹנָתִ֞י בְּחַגְוֵ֣י הַסֶּ֗לַע בְּסֵ֙תֶר֙ הַמַּדְרֵגָ֔ה
הַרְאִ֙ינִי֙ אֶת־מַרְאַ֔יִךְ
הַשְׁמִיעִ֖נִי אֶת־קוֹלֵ֑ךְ
כִּי־קוֹלֵ֥ךְ עָרֵ֖ב וּמַרְאֵ֥יךְ נָאוֶֽה׃




{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור
 ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.

{

מקורות:

אפלבאום, א. (אין תאריך). פרשת כי תשא - משכן נגד עגל בדיעבד או לכתחילה. אוחזר מתוך http://www.yk8.org.il/rec/839-פרשת-כי-תשא-משכן-עגל-בדיעבד-או-לכתחי

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא – רש"י כפשוטו - שמות – פרשת תרומה. עמ' שעב-תלה. ירושלים: לשם ספרי איכות.

הרב גינזבורג, י. (אין תאריך). אל שער החמישים. אוחזר מתוך http://www.odyosefchai.org.il/TextHome/TextInfo/521  

הרב וולבה, ש. (תשמ"ו). עלי שׁוּר. שערי הדרכה. חלק ראשון. עמ' רנה-רנח. ירושלים: הוצאת בית המוסר ע"ש ר' ח. מ. לחמן.

הרב וולבה, ש. (ה'תשס"ט). שיעורי חומש  שמות. פרשת תרומה. עמ' רכד-רמא. ירושלים: משפחת וולבה.

הרב זילבר, מ. (אין תאריך). "בשלמא יום הכיפורים משום..." (תענית ל ע"ב). אוחזר מתוך https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=27576

הרב כהן, ז. (8.8.17). האות ו' – הכוח של החיבור והאיחוד. אוחזר מתוך https://www.hidabroot.org/article/224011

קבלה לעם. סודות העולם העליון. אוחזר מתוך http://www.kab.co.il/heb/content/view/frame/45131?/heb/content/view/full/45131&main

מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך  http://mg.alhatorah.org





[1] פרשת תְּרוּמָ֑ה: שמות כה' א' – כז' יט' (7/11)
[2]  פרשת מִּשְׁפָּטִים: שמות כא' א' – כד' יח' (6/11)
[3]  פָּרָשַׁת שְׁקָלִים: שמות ל' יא' – ל' טז' (תחילת פרשת כִּ֣י תִשָּׂ֞א)
[4]  פרשת כִּ֣י תִשָּׂ֞א: שמות ל' יא' – לד' לה' (9/11)
[5]  פרשת תְּצַוֶּ֣ה: שמות כז' כ' – ל' י' (8/11)
[6]  במדבר יד' כ'
[7]  שמות כה' ח'
[8]   שמות כו' א'-ו'
[9]  פשוטו של מקרא
[10]  אבות ג' יז'
[11] עפ"י "דאמר רבי ישמעאל בר רב נחמן: עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה, הדא הוא דכתיב (=זהו שכתוב) " לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" (בראשית ג' כד'). "דרך" - זו דרך ארץ ואחר כך "עץ החיים" - זו תורה." (מדרש רבה ויקרא פרשה ט פסקה ג, וכן פרשה לה פסקה ו).
[12]  אבות ב' א': "רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם. וֶהֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת. וֶהֱוֵי מְחַשֵּׁב הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ, ושְׂכַר עֲבֵרָה כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ.
וְהִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה - דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמְּךָ, עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין:"
[13]  נחמיה ט' ו'
[14]  ראש השנה כא' ב.'
[15]  שמות לג' כ'
[16]  ישעיהו ו' ג': "וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ."
[17]  בראשית לז' ח'
[18]  בראשית לז' לב'
[19]  ברכות סד' א': "אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם."
[20]  מנהל רוחני של ישיבה, שיש לו השפעה רבה על העולם הרוחני של התלמידים. בחב"ד קוראים לו 'משפיע'.
[21]  דעת חו"מ ח"א מאמר קטו - רבי שמחה מרדכי זיסקינד זיו (תקפ"ד, 1824 – ח' באב תרנ"ח, 26 ביולי 1898), היה מגדולי תלמידיו של רבי ישראל סלנטר ומראשי תנועת המוסר, עמד בראש ה"תלמוד תורה" בקלם. התפרסם בכינוי "הסבא מקלם".
[22]  שמות לא' א'-ד'
[23] יחזקאל לח' כג'
[24]  יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים
[25]  ...שמו של הקדוש ברוך הוא. למעלה מכל הברכות השירות התשבחות והנחמות, שאנו אומרים בעולם...
[26]  שמות יז' טז'
[27]  
[28]  זכריה יד' ט'
[29]  דברים כח' י'
[30]  תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יז עמוד א 
[31]  תהילים כב' ד'
[32] מלבי"ם רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל וייזר -  1809 - 1879, רוסיה-קייב. [לפני 138 שנה]. חי כ-71 שנים. בזמנו נודע גם בכינוי המגיד מקמפן, היה מפרשני המקרא והפוסקים האחרונים.
[33]  דברים יב' ד'
[34]  רבי משה בן נחמן (ידוע כ-רמב"ן; 1194 - 1270) היה מגדולי חכמי ספרד, פוסק, פרשן, הוגה, מקובל ורופא.
[35]  דברים כג' יח'
[36]  בסדנא כפולה "אינטימיות ביהדות" 14.11.17
[37]  בראשית ב' כד'
[38]  דברים יב' ד'
[39]  עפ"י הרבנית ימימה בשיעור לפ' תרומה, ר'ח אדר תשע"ו
[40]  שם
[41]  קבלה לעם
[42]  בשיעור הקשבנו לשיר "הנך יפה". מילים: שיר השירים א' טו' ; ב' ב',יד'  ; לחן: שלמה גרוניך. בביצועו של גד אלבז. מתוך האלבום "מסע אל המקורות" 2008: https://www.youtube.com/watch?v=lGRZ-V_-e6g


[© Smadar Prager, CGP]



Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
To schedule an appointment please contact at smadarprager@gmail.com or 917-513-1490.

אין תגובות:

פרסום תגובה