בס"ד
השיעור מוקדש לעילוי נשמת רחל אימנו ע'ה, שיום פטירתה חל הערב ומחר: יא' במרחשוון. זכותה יגן עלינו.
וגם לעילוי נשמת נעחא בת שאול שמשון ע'ה, שתנוח על משכבה בשלום.
יַהֲדוּת וְהוֹרוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת וירא
בזריזות - אבל לא למהר
נדבר היום על אברהם אבינו,
ועל רחל אימנו,
על עקרות וניסיונות,
ועל מסירות נפש שהיא סימן לבנים ובנות.
את ההשראה לשיעור שלנו היום קיבלתי משיעור של הרב שניאור אשכנזי, ולאחריו עדיין נשארתי עם תחושה שחסר לי משהו. משהו שיסביר לי את הקשר בין מה שלמדנו בפרשה הקודמת, לבין מה שקורה עכשיו, בפרשה שלנו. בימים ההם ובזמן הזה. כי אנחנו הרי "חיים עם הזמן[1]".
הרב שניאור אשכנזי מספר על יהודי אחד מקראון הייטס, שהיה לו הרבה כסף, והיה תורם הרבה למוסדות צדקה, בן אדם מאוד מקורב לרבי מלובביץ' באופן אישי, משפחה. ופעם היתה לו טענה על הקב"ה הוא לא הצליח בעסקים כמו שהיא ציפה, או כמו שהוא נותן צדקה, והוא בעצמו היה אדם לא בריא, והוא בא בטענות לרבי שכאילו, איפה הקב"ה, הוא לא עומד בהסכמים. , והרבי ענה לו תשובה מאוד מעניינת, הוא אמר לו: "הקב"ה משלם, הוא תמיד משלם. אבל הוא לא אומר כמה זמן זה יקח."
כלומר אצל הקב"ה הזמנים עובדים קצת אחרת משהם עובדים - ומאיפה אנחנו לומדים את זה? מהפרשה שלנו, פרשת וַיֵּרָא[2].
{
פרשת וַיֵּרָא פותחת במילים: "וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ ה' בְּאֵלֹנֵ֖י מַמְרֵ֑א וְה֛וּא יֹשֵׁ֥ב פֶּֽתַח־הָאֹ֖הֶל כְּחֹ֥ם הַיּֽוֹם׃ "
אנחנו פוגשים את אברהם אבינו בדיוק בנקודה שבה נפרדנו ממנו בסוף הפרשה הקודמת: אחרי שהוא עשה לישמעאל בנו בן ה-13, ולעצמו בגיל 99 ברית מילה.
ו' החיבור שאיתה מתחילה הפרשה מלמדת אותנו שיש קשר בין שתי הפרשות.
ונשאלת השאלה המתבקשת מאליה: אז למה פרשה חדשה?
ועונה לנו הרבי מלובביץ'[3] שבדיוק בגלל זה זו פרשה חדשה. בגלל ברית המילה: "המילה איננה רק מצווה ככל המצוות – אמצעי חיבור לה' – אלא, מה שיותר חשוב, ברית. כלומר, חותם, חיבור לה' חתום בתוך הגוף. ובכל מסמלת את המסר המרכזי של היהדות. המטרה אינה להביא את הרוחניות אל הרמות הגבוהות של האדם. אלא עקרונות התורה צריכים להיות מוחשיים בבשרו ובדמו של האדם."
הפרשה שלנו, פרשת וַיֵּרָא, מתארת לנו תקופה חדשה בחייו של אברהם אבינו, שבה הגוף שלו הופך להיות כלי לקדושה בזכות ברית המילה. החיבור הוא כבר לא רק רוחני, אלא גופני. ארצי.
כמו שלמדנו בשיעור שעבר ◄ מֵהַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל.
"מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגָּשֶׁם"
לוקחים את הָרוּחַ את הרוחני, ועושים אותו גַּשְׁמִי, ארצי, מַמָּשִׁי, מְצִיאוּתִי, קוֹנְקְרֵטִי, קִיּוּמִי. פִיזִי.
עכשיו מֶרַחְשְוָן, עכשיו גָּשֶׁם.
{
בפרשת לֶךְ־לְךָ֛[4] אברהם מתבקש לעזוב את בית אביו, את מולדתו, ואת ארצו וללכת אל הבלתי ידוע. הוא מתבקש לעזוב את כל מה שיקר לו, את המשפחה המורחבת, את הנופים, את הריחות, את התרבות. אפילו שהוא מתנגד לה.
אברהם אבינו עמד מנגד – לבד מול כולם. הוא בצד אחד, וכולם בצד השני.
הוא בעבר אחד של הנהר, וכולם בעבר השני.
ולכן קראו לו אברהם העברי... זה שעבר ועמד מנגד. מרוחק ורחוק מכולם.
בשונה מכולם.
"כִּ֥י מִנֶּ֖גֶד תִּרְאֶ֣ה אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א תָב֔וֹא אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃[5]" מפרש"י: "כי מנגד – מרחוק."
אברהם העברי שעמד מנגד, והתנגד לכל מה שהוא לא הקב"ה.
"וַיֹּ֙אמֶר֙ ה' אֱלֹקִ֔ים לֹא־ט֛וֹב הֱי֥וֹת הָֽאָדָ֖ם לְבַדּ֑וֹ אֶֽעֱשֶׂה־לּ֥וֹ עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ׃[6]"
האִבֶּן עזרא[7], דקדוק המילים: "כנגדו – כמו: הַשְּׁנַ֖יִם יַעַמְד֣וּ נֶגְדּ֑וֹ (קהלת ד׳:י״ב), כי האשה הפך האיש כאשר הזכיר בעל ספר היצירה: אמ״ש {= אויר, מים, אש} בזכר ואש״ם {= אויר, אש, מים} בנקבה.[8]"
פירוש אחר, של הכתב והקבלה[9], מדבר על כנגדו, במובן של איזון. כמו ששמים על שתי כפות המאזניים, שני דברים שהם בעלי ערך זהה, משקל זהה, על מנת שיוכלו לאזן זה את זה, ולא שאחד כבד יותר מהשני, ואז המאזניים לא יכולות להתאזן. כנגדו, לאזן אותו.
{
התנגדות. מרידה. זה דבר חשוב. שלב מאוד חשוב בהתפתחות של האדם.
ילדים צריכים להתמרד כדי לגדול כמו שצריך. והם צריכים שיהיה להם מי שמתנגד להם בחזרה, כי אחרת אין להם במי להתמרד.
אם כל הזמן ההורים יסכימו עם מה שהילדים שלהם עושים, ולא יתנגדו, לא יהיה לילדים במי למרוד, והם יסלימו ויחריפו את הפרובוקציות, ומערכת היחסים תלך ותדרדר, תלך ותיהרס.
ילדים צריכים שיהיה להם מי שיתנגד למרידה שלהם, כי הם צריכים לדעת שלמישהו מספיק אכפת מהם כדי לעמוד מולם ולא לתת להם להשתלח ולהרוס לעצמם ולאחרים את החיים.
ילדים צריכים שיהיה להם מי שיתנגד למרידה שלהם, כי הם צריכים לדעת שלמישהו מספיק אכפת מהם כדי לעמוד מולם ולא לתת להם להשתלח ולהרוס לעצמם ולאחרים את החיים.
להתנגד זה טוב.
חייבים להיות עזר כנגדו של הילדים המתבגרים שלנו.
חייבים שיהיה לנו מספיק אכפת לאהוב אותם כמו שהם צריכים ולא כמו שכיף לנו.
מה שצריך זה לא תמיד מה שנעים – וזה עדיין לא אומר שלא צריך.
{
אברהם אבינו הביא איזון לכאוס של העולם. הוא הביא את הקב"ה. הוא הוריד אותו אל העם.
הוא חיבור את הרוחניות עם העולם הפיזי: "מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגָּשֶׁם".
ועכשיו בפרשת וַיֵּרָא אנחנו עולים כיתה.
"וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְהָ֣אֱלֹקִ֔ים נִסָּ֖ה אֶת־אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו אַבְרָהָ֖ם וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי׃
וַיֹּ֡אמֶר קַח־נָ֠א אֶת־בִּנְךָ֨ אֶת־יְחִֽידְךָ֤ אֲשֶׁר־אָהַ֙בְתָּ֙ אֶת־יִצְחָ֔ק וְלֶ֨ךְ־לְךָ֔ אֶל־אֶ֖רֶץ הַמֹּרִיָּ֑ה וְהַעֲלֵ֤הוּ שָׁם֙ לְעֹלָ֔ה עַ֚ל אַחַ֣ד הֶֽהָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ׃[10]"
עכשיו הקב"ה מבקש ממנו, לא. לא מבקש. מצווה עליו, ללכת להעלות את בנו לעולה. את הבן שלו!
את הבן היחיד שלו, זה שהוא חיכה לו 100 שנה. זה שהוא מגדל כבר 37 שנה.
הבן שעפ"י הקב"ה אמור להמשיך אותו, להיות לו לזרע, כפי שהוא אמר לו בפרשה הקודמת: "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע.[11]" איך הוא אומר לו עכשיו לקחת אותו ולהעלות אותו לעולה?
מגיל שלוש אברהם אע'ה, מאז שהוא גילה את הקב'ה, הוא שם לעצמו מטרה להביא את הקב"ה, ואיתו את המונותאיזם לאנושות. הוא מנתץ פסלי אלילים, הוא חוקר את כל התיאוריות והפילוסופים והאמונות של העבודה הזרה ומפריך אותן אחת אחרי אחת. עפ"י חז"ל, למדנו, שלמסכת ע"ז של אברהם אע'ה יש 400 פרקים: "אמרו חז"ל (ע"ז יד, ב), מסכת ע"ז של אברהם אבינו ע"ה ארבע מאות פרקים היו בה,...[12]"
ועכשיו הקב"ה מבקש ממנו לעשות משהו שהוא ממש בגדר עבודה זרה.
באותה תקופה היתה נהוגה עבודה זרה נוראית שבה היו מקריבים קורבנות אדם, ילדים. ועל זה כתוב בירמיהו: "וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם[13] לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי.[14]"
גם בספר דברים, בפרשת ראה, מביע הקב"ה את שאט נפשו מהמנהג הנוראי הזה: "לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לה' אֱלֹקֶיךָ, כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם, כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם.[15]"
והדבר הבלתי נתפס הזה הופך להיות הניסיון העשירי של אברהם אבינו.
{
במסכת אבות כתוב: "עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְעָמַד בְּכֻלָּם, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם:[16]"
והרמב"ם מפרט אותם:
"1. "לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥[18]".
2. הרעב שהיה בארץ ואברהם הוכרח לרדת מצרים.
3. בהילקח שרה לבית פרעה.
4. מלחמתו עם ארבעת המלכים.
5. בקחתו את הגר לאשה לאחר שלא נולד לו ילד משרה.
6. ברית המילה בזקנותו.
7. לקיחת שרה לבית אבימלך.
8. גירוש הגר.
9. הרחקת בנו ישמעאל.
10. עקידת יצחק."
וכשמתחיל ר' אליעזר לפרט את הניסיונות הוא כותב: נס ראשון, נס שני, נס שלישי, וכך הלאה.
והיינו מצפים שיכתוב: ניסיון ראשון, ניסיון שני, ניסיון שלישי וכך הלאה.
איך ניסיון נהיה נס?
כל ניסיון שאנחנו עוברים הוא בעצם אמצעי לעלית מדרגה.
אם לא נעבור את הניסיון, נשאר באותה מדרגה שבה אנחנו כבר נמצאים.
לא נעלה. לא נתפתח, לא נצמח.
אבל אם בוחרים לעמוד בניסיון, אז בסופו נעלה למדרגה הבאה. נעלה גבוה יותר מהמקום שבו אנחנו נמצאים.
אז אנחנו יודעים כבר שעם הניסיון מקבלים גם את הכוחות לעמוד בו.
הקב"ה לא נותן לנו משימה בלי לתת לנו גם את הכח להשלים אותה.
הקב"ה לא נותן לנו ניסיון, בלי לתת לנו את תעצומות הנפש לעבור אותו, ואפילו לצלוח (להצליח) אותו.
וכשמעלים משהו למעלה, בעברית זה להעלות אותו על נס, כמו שכתוב בפרשת חוקת: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כׇּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי.[20]"
וגם "שְׂאוּ צִיּוֹנָה נֵס וָדֶגֶל...[21]"
בכל התנ"ך אין את המילה ניסיון. יש נס, יש ניסה, כמו "וְהָ֣אֱלֹקִ֔ים נִסָּ֖ה אֶת־אַבְרָהָ֑ם"...
אבל אנחנו היום כבר יודעים, שמי שעומד בניסיון, נעשה לו נס (mircle), והוא עולה גבוה יותר כח דגל, כמו נס.
ובניסיונות, לא כל מדרגה שווה. מדרגה נמוכה מאוד, מעלה את מי שעומד בניסיון למדרגה גבוהה מאוד.
ולכן, מי שמגיע ממקום מאוד נמוך, ועומד בניסיון הקשה, עולה גם מאוד גבוה.
וכזו קפיצה, אפילו צדיקים גמורים לא יכולים לעשות – פשוט מכיוון שהם מעולם לא עמדו, וגם לא יעמדו במקום כל כך נמוך.
לצדיקים יש כמובן את היכולת להגיע גם הרבה יותר גבוה, מכל מדרגה הכי גבוהה של מי שהתחיל מאוד נמוך. אבל קפיצות עצומות שכאלה, רק בעל תשובה יכול לעשות.
{
"וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְהָ֣אֱלֹקִ֔ים נִסָּ֖ה אֶת־אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו אַבְרָהָ֖ם וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי׃[22]"
אני כאן, מוכן ומזומן, מיד, לעשות כל מה שידרש ממני. הִנֵּֽנִי.
החל מהניסיון הראשון של לֶךְ־לְךָ֛, וכלה בניסיון האחרון של קַח־נָ֠א.
בכל פעם עולה אברהם עוד מדרגה ועוד מדרגה, עד שהוא מגיע למסירות המוחלטת לקב"ה.
עד שמוכן להעלות לעולה אפילו את בנו יחידו.
אותו בן שמגולמות בו כל הכמיהות כל החלומות וכל עבודת חייו והקרבנות שהקריב אברהם אע"ה.
כל מה שהוא הקדיש את חייו עבורו – הוא הולך לאבד עכשיו.
אם יצחק ימות, לא ישאר לו המשך.
אבל רש"י אומר שהקב"ה לא ביקש מאברהם אע"ה לשחוט את יצחק בנו, הוא ביקש ממנו רק לעקוד אותו. ובמילותיו: "והעלהו. לא אמר לו הקב"ה 'שחטהו' – לפי שבאמת לא היה חפץ הקדוש-ברוך-הוא לשחטו אלא להעלהו להר על דעת לעשותו עולה, ומשהעלהו, הרי מיד אמר לו 'הורידהו'."
אברהם הוא זה שרצה להראות לקב"ה את מסירותו המוחלטת, ולקחת את המאכלת על מנת להקיז מעט דם מיצחק, ואפילו לזה לא הסכים הקב"ה, ושלח לו עוד מלאך שאמר לו: "אַל־תִּשְׁלַ֤ח יָֽדְךָ֙ אֶל־הַנַּ֔עַר וְאַל־תַּ֥עַשׂ ל֖וֹ מְא֑וּמָה כִּ֣י׀ עַתָּ֣ה יָדַ֗עְתִּי כִּֽי־יְרֵ֤א אֱלֹקִים֙ אַ֔תָּה וְלֹ֥א חָשַׂ֛כְתָּ אֶת־בִּנְךָ֥ אֶת־יְחִידְךָ֖ מִמֶּֽנִּי׃ [23]"
וגם במקרה הזה, אברהם לא שואל שאלות, לא מהרהר אחר הקב"ה גם הפעם הִנֵּֽנִי, גם הפעם הִנֵּֽנִי מוכן ומזומן לכל מה שהקב"ה רוצה ממנו:
"וַיִּקְרָ֨א אֵלָ֜יו מַלְאַ֤ךְ ה'֙ מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וַיֹּ֖אמֶר אַבְרָהָ֣ם ׀ אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי׃[24]"
"וַיִּקְרָ֨א אֵלָ֜יו מַלְאַ֤ךְ ה'֙ מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וַיֹּ֖אמֶר אַבְרָהָ֣ם ׀ אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי׃[24]"
אברהם עונה מיד. אברהם לא מהסס. הוא מזדרז להשביע את רצונו של הקב"ה.
אבל הוא לא ממהר. לוקח לו שלושה ימים לעשות את הדרך הקצרה (יחסית[25]) – מה שמוכיח שהוא לא מיהר בכלל.
גם כשבאים המלאכים לבקר אותו כשהוא יושב בפתח האוהל ביום השלישי שאחרי הברית מילה, הוא רץ: "וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ ה' בְּאֵלֹנֵ֖י מַמְרֵ֑א וְה֛וּא יֹשֵׁ֥ב פֶּֽתַח־הָאֹ֖הֶל כְּחֹ֥ם הַיּֽוֹם׃ וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּה֙ שְׁלֹשָׁ֣ה אֲנָשִׁ֔ים נִצָּבִ֖ים עָלָ֑יו וַיַּ֗רְא וַיָּ֤רׇץ לִקְרָאתָם֙ מִפֶּ֣תַח הָאֹ֔הֶל וַיִּשְׁתַּ֖חוּ אָֽרְצָה׃[26]"
ואח"כ הוא רץ להכין להם אוכל: "וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ.[27]"
אברהם מזדרז כל הזמן:
"וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע.[29]"
"וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקׇם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹקִים.[30]"
{
ונדבר היום גם על רחל אימנו ע'ה שהיום בערב ומחר, הוא יום פטירתה: יא' במרחשוון.
רחל אמנו היא אחת מארבעת האימהות שלנו: שרה, רבקה, ולאה שהיתה אחותה התאומה. היא נולדה בשנת 2170, ונפטרה בת 36 בלבד בשנת 2206 לבריאת העולם[31]. היא היתה בתו של לבן הארמי, יחד עם לאה אמנו הן נישאו בגיל 22 ליעקב אבינו . רחל אמנו נקברה בקבר רחל בדרך אפרתה.
ואיזה ניסיונות קשים היא עברה. כמה קשיים. כמה עצב. כמה כאב. כמה דמעות.
היא היחידה מכל האבות והאמהות שלנו שמתה בצעירותה.
היחידה שלא נקברה במערכת המכפלה, אלא על אם הדרך.
כתוב בבראשית רבה: "מה ראה יעקב אבינו לקבור את רחל בדרך אפרת אלא שצפה יעקב אבינו ברוח הקדש שהגליות עתידות לעבור דרך שם לפיכך קברה שם כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים הדא הוא דכתיב קול ברמה נשמע וגומר."[32]
{
כמו אברהם, גם רחל עמדה מנגד – ראתה את אהוב ליבה נושא את אחותה.
לא רק ראתה – עזרה לאחותה.
מסופר במדרש איכה רבה[33] שכשבאו האבות לבקש רחמים על עם ישראל לפני חורבן בית המקדש, קפצה רחל אימנו לפני הקב"ה ואמרה: "רבש"ע גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי והוקשה עלי הדבר עד מאד כי נודעה לי העצה והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני, ולאחר כן נחמתי בעצמי וסבלתי את תאותי ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה, ולערב חלפו אחותי לבעלי בשבילי ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי כדי שיהא סבור שהיא רחל, ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המטה שהיה שוכב עם אחותי והיה מדבר עמה והיא שותקת ואני משיבתו על כל דבר ודבר כדי שלא יכיר לקול אחותי וגמלתי חסד עמה, ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה, ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ואתה מלך חי וקיים רחמן מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם?" מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר: "בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן!" הדא הוא דכתיב (ירמיה ל"א) כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ: כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי- יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם-ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".
רחל אימנו יושבת על אם הדרך, מחכה לכל התועים והתועות, לאסוף אותם ולנחם אותם.
מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ – בניה ברבים, כי כולם בניה, ואיננו ביחיד – כי כל אחד הוא כמו בן יחיד. והיא תתפלל על כל בניה, וגם כל אחד ואחד שיבקש ממנה באופן אישי.
מספר הרב חנן פורת ע'ה, שלאחר שבשנת תשנ"ו, נדחתה ההילולה של יום פטירתה של רחל מיא' ל-יב' בחשון בגלל שיא' נפל בשבת. וכולנו יודעים מה קרה ב-יב' בחשון תשנ"ו, 4 בנובמבר 1995. חנן פורת היה במכוניתו ממש לפני הכניסה לקבר רחל כששמע ברדיו את דבר הירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין ע'ה. והוא מספר שחשב לעצמו, כמה זה לא מקרי, שהוא כאן עכשיו, כדי שרחל תוכל לבכות על בנה, על יצחק, על יחידה. יחידו, יחידנו.
"באותה שעה לא ידעתי את נפשי. הכרתי את יצחק רבין והיו לי עמו גם קשרי ידידות וגם ויכוחים מרים ונוקבים, אך עצם המחשבה שיהודי הרים את נשקו וירה באחיו – ראש הממשלה – עוררה בי זעזוע וחלחלה.
…ואז לפתע כמו ממרחקים המה באוזניי קול בכי: "רחל מבכה על בניה", נשכתי את שפתיי עד זוב דם והרהרתי בלבי: עכשיו ברגע זה ממש מבכה רחל את מותו של יצחק רבין "כי איננו".
כי רחל אמנו – כולם היו בניה, וכל בן ישראל הוא בשבילה בן יחיד. על כן מדגיש הכתוב: "מאנה להנחם על בניה" – בלשון רבים, ושב וכופל הנביא: "כי איננו" – בלשון יחיד. ועתה בוכה רחל על יצחק רבין בנה יחידה – כי איננו… שלא שכחה עד עצם היום הזה. "
בעקבות השערה שחולל הרצח בחברה הישראלית, ניסה חנן פורת לאחות את הקרעים ויזם מפגש של אנשי ציבור, סופרים ומשוררים בבית הסופר בתל-אביב, ובאותו מעמד סיפר את סיפורו.
ואז ניגשה אליו המשוררת דליה רביקוביץ' הידועה בשעותיה השמאליות מאוד, וביקשה לדבר איתו ועם אליעז כהן, חברו מכפר עציון. היא אמרה שמה שהיא עומדת לספר להם הוא סיפור שלא סיפרה כמעט לאיש, אבל מה שסיפר ריגש אותה והיא חייבת לספר להם משהו.
"וכה סיפרה לנו דליה:
שנים רבות הייתי עקרה והשתוקקתי מאוד ללדת, אך חרף כל ניסיונותיי להרות בדרכים שונות לא עלה הדבר בידי ולא ידעתי מה לעשות.
לפתע נתקעה במוחי מחשבה שעליי להגיע לקבר רחל שהייתה אף היא עקרה ונפקדה בבנים, ולהתפלל על קברה… אולי זה יעזור.
ניסיתי לדחות מלבי מחשבה סהרורית ומטורפת זו שהיתה רחוקה מאורח חיי והשקפותיי אך היא חזרה והטרידה אותי שוב ושוב עד שהחלטתי שאין לי מנוס אלא לבצעה.
התחפשתי לאישה חרדית, לבשתי שמלה ארוכה וגרביים כהים ושמתי מטפחת לראשי, וכך הגעתי באוטובוס לקבר רחל כשאיש אינו מכיר אותי.
…ומה אומר לכם: בקבר רחל זכיתי להתפלל ולבכות כפי שלא בכיתי כל ימי חיי… וכעבור כשנה נולד לי בן ובעומק לבי ידעתי שזה בזכות רחל.
הצצתי בפניה של דליה רביקוביץ בעת שסיפרה את סיפורה כשהיא רועדת כולה, וחשתי כאילו איזה כוח שמחוצה לה כופה עליה למסור דווקא באוזני מי שנראים כה רחוקים ממנה סיפור כה אינטימי.
דליה נפנתה והלכה מעמנו ואליעז ואני גמרנו אומר שסיפור כה אישי ומרעיש מן הראוי שננצור בלבנו ולא נספרו ברבים גם אם לא ביקשה זאת דליה במפורש מעמנו.
אך עתה, לאחר שמתה אף היא בדמי ימיה לאחר שנים רבות של מחלות וייסורים, מרהיב אני עוז בנפשי להביא בפניכם את סיפורה המופלא, לא כנופך פיקנטי לדמותה ואף לא כסיפור של אותות ומופתים הראוי להיכלל בקובץ סיפורי צדיקים, אלא למען דעת מה כוחה של רחל – בת דמותה של כנסת ישראל – לגעת בידה האחת בלבו של כל יהודי באשר הוא שם, ולשאת את ידה השנייה כלפי מעלה בעוז חביון, לעורר רחמי שמים ולפתוח שערי עליון. "
{
וגם רחל עמדה מנגד. גם רחל עקדה את רצונותיה. היא ויתרה על מה שהיא רצתה, רק כדי שלא לבייש את אחותה. כי איך תוכל לחגוג ולשמוח על גב צערה של אחותה?
ואמר לה הקב"ה: יש שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ: "כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ: כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי- יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם-ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם.[34]"
שמעתי פירוש נפלא ממרים רוס, ששמעה מאביה ר' נחמן רוס מקהילת בית חב"ד בוודמיר:
בברכת "עַל הַצַּדִּיקִים" שהיא הברכה ה-13 בתפילת שמונה-עשרה, אנחנו מבקשים:
"עַל הַצַּדִּיקִים וְעַל הַחֲסִידִים, וְעַל זִקְנֵי שְׁאֵרִית עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְעַל פְּלֵיטַת בֵּית סוֹפְרֵיהֶם, וְעַל גֵּרֵי הַצֶּדֶק וְעָלֵינוּ, יֶהֱמוּ נָא רַחֲמֶיךָ ה' אֱלֹקֵינוּ, וְתֵן שָׂכָר טוֹב לְכָל הַבּוֹטְחִים בְּשִׁמְךָ בֶּאֱמֶת, וְשִׂים חֶלְקֵנוּ עִמָּהֶם, וּלְעוֹלָם לֹא נֵבוֹשׁ כִּי בְךָ בָטָחְנוּ וְעַל חַסְדְּךָ הַגָּדוֹל בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים נִשְׁעָנְנוּ, בָּרוּךְ אַתָּה ה' מִשְׁעָן וּמִבְטָח לַצַּדִּיקִים."
מהו השָׂכָר הטוֹב שאנחנו מבקשים שהקב"ה יתֵן לנו?
אנחנו מבקשים שבזכות שמירת התורה, ולימוד התורה, הקב"ה יעניק לנו שכר.
והשכר שאנחנו כמהים לו, הוא פרי בטן. בנים. ילדים וילדות.
המשכיות.
זה השכר שמבטיח הקב"ה לרחל.
זה השכר שהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו.
זה השכר שאנחנו מבקשים מהקב"ה שלוש פעמים ביום בתפילה.
ואת זה הקב"ה מבקש מאברהם לעלות לעולה!.
זה לא ברור.
{
חנה ושבעת בניה[36]
נ
|
ציגי הקיסר תפסו את האישה ואת בניה וניסו לשכנע כל אחד מן הבנים בזה אחר זה להשתחוות לפסל ולטעום מבשר חזיר, ועל ידי כך לעבור על איסורים חמורים בדת היהודית. כל אחד מן הבנים דחה את תביעת המלכות, והם הוצאו להורג בעינויים קשים לעיני אמם.
כשהגיעו פקידי הקיסר לבן השביעי, ילד קטן, ניסו לפתות אותו בערמה. הם הטילו טבעת לארץ וביקשו מהילד להרימה. כך, חשבו, ייראה לכל שהילד נענה להם. אך הילד עמד במבחן: הוא לא עשה כמצוות המלך, וגם הוא הוצא להורג. אז ביקשה האם כי יניחו לה לנשק את בניה ההרוגים, ולאחר מכן התאבדה בקפיצה מהגג.
וכך אמרה לבנה השביעי: "בני, לך אצל אברהם אבינו ואמור לו: כך אמרה אימי: אל תזוח דעתך עליך! אתה עקדת מזבח אחד, ואני עקדתי שבעה מזבחות, אתה – נסיון, ואני – מעשה[37] אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה יצתה בת קול ואמרה (תהילים קיג, ט) אֵם-הַבָּנִים שְׂמֵחָה[38]".
{
ואנחנו שואלים גם, איך זה שהניסיון הכי קשה שעובר אברהם אבינו הופך להיות לב ליבו של קיום העם היהודי – בכל תפילה קוראים את פרשת העקידה, ובראש השנה שרים על העקידה, ותוקעים בשופר העשוי מקרן איל, שגם הוא היה נוכח בעקידה.
לא מובן בכלל. מה זה?
כמו שאנחנו מבינים מהן המלאכות האסורות בשבת לפי זה שמיד אחרי ציווי שמירת השבת כותבת התורה על המשכן, כך גם אנחנו יכולים להבין ממה שכתוב אחרי פרשת העקידה בסידור למה פרשת העקידה חשובה כל כך.
וכך כתוב בסידור מיד אחרי פרשת העקידה בקריאת שמע קטנה של שחרית:
"לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם יְרֵא שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר ובגלוי , וּמוֹדֶה עַל הָאֱמֶת, וְדוֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ, וְיַשְׁכֵּם וְיֹאמַר:
רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים, לֹא עַל צִדְקוֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ מַפִּילִים תַּחֲנוּנֵינוּ לְפָנֶיךָ, כִּי עַל רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים. מָה אָנוּ, מֶה חַיֵּינוּ, מֶה חַסְדֵּנוּ, מַה צִּדְקֵנוּ, מה ישועתנו, מַה כֹּחֵנוּ, מַה גְּבוּרָתֵנוּ?
מַה נֹּאמַר לְפָנֶיךָ, יְיָ אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ, הֲלֹא כָּל הַגִּבּוֹרִים כְּאַיִן לְפָנֶיךָ, וְאַנְשֵׁי הַשֵּׁם כְּלֹא הָיוּ, וַחֲכָמִים כִּבְלִי מַדָּע, וּנְבוֹנִים כִּבְלִי הַשְׂכֵּל, כִּי רוֹב מַעֲשֵׂיהֶם תֹּהוּ, וִימֵי חַיֵּיהֶם הֶבֶל לְפָנֶיךָ, "וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל" (קהלת ג יט):
אֲבָל אֲנַחְנוּ עַמְּךָ בְּנֵי בְרִיתֶךָ, בְּנֵי אַבְרָהָם אֹהַבְךָ, שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ לּוֹ בְּהַר הַמּוֹרִיָּה; זֶרַע יִצְחָק יְחִידוֹ, שֶׁנֶּעֱקַד עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ; עֲדַת יַעֲקֹב בִּנְךָ בְּכוֹרֶךָ, שֶׁמֵּאַהֲבָתְךָ שֶׁאָהַבְתָּ אוֹתוֹ, וּמִשִּׂמְחָתְךָ שֶׁשָּׂמַחְתָּ בּוֹ, קָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל וִישֻׁרוּן:
לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהוֹדוֹת לְךָ, וּלְשַׁבֵּחֲךָ וּלְפָאֶרְךָ וּלְבָרֵךְ וּלְקַדֵּשׁ וְלִתֵּן שֶׁבַח וְהוֹדָיָה לִשְׁמֶךָ. אַשְׁרֵינוּ, מַה טּוֹב חֶלְקֵנוּ, וּמַה נָּעִים גּוֹרָלֵנוּ, וּמַה יָּפָה יְרֻשָּׁתֵנוּ; אַשְׁרֵינוּ, שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וּמַעֲרִיבִים עֶרֶב וָבֹקֶר ואוֹמְרִים פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם:
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד. (דברים ו, ד)
בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:
וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ. (דברים ו, ה-ט)"
{
מעשה אבות סימן לבנים
אברהם אבינו מתנסה בעשרה ניסיונות שמהותם התנתקות והתחברות.
התנתקות מהסביבה והשפעותיה, והתחברות לקב"ה ולעולמו.
הרב חנניה מלכה כותב: "אם נתבונן מהו המכנה המשותף של עשרת ניסיונות אלו, נגלה כי עיקר עניינם של נסיונות אלו היה לבודד את אברהם אבינו מכל העולם, הן בידוד פיזי והן בידוד מחשבתי, על מנת שיוכל להידבק בבוראו."
ובסידור[39] מפורטים גם דיני קריאת שמע, וכתוב גם עפ"י החפץ חיים, שכשכאומרים "שמע ישראל" צריך להתכוון להמליך את הקב"ה על השמים, הארץ וארבע רוחות העולם, ועל עצמו ועל זרעו, ויזהר למסור את נפשנו על קידוש ה'.
זה נפלא שהרעיון מפרשת לֶךְ־לְךָ֛ ממשיך בפרשת וַיֵּרָא: אברהם אבינו מוריש לנו גם הפעם DNA מיוחד במינו, לא רק היכולת להיות סלומון ולשחות נגד הזרם, אלא גם היכולת לוותר על החלומות שלך, מה שטרחת עליו כל החיים , רק כדי לעשות את רצון ה'.
זה בעצם אותו די אן איי, רק מועצם יותר, גדול יותר.
בשני המקרים אנחנו מדברים על ויתור על מה שהאדם חושב שחשוב, רק כדי לעשות את מה שהקב"ה אומר לו לעשות.
לעשות את רצון ה'. מסירות מוחלטת. ביטול מוחלט של האני.
סיפור העקידה בא ללמד אותנו עד איפה הקב"ה רוצה שניקח את המסירות שלנו אליו.
עד איפה נאהב.
עד כדי ויתור מוחלט של כל מה שחשבנו, על כל מה שעמלנו עליו, על כל מה שהקדשנו לו את החיים.
לקום וללכת.
לקום ולקחת את הדבר הכי יקר לי – ולמסור אותו למישהו אחר.
{
א
|
מהּ של ריבקי הולצברג הי"ד, שהיתה שליחה של חב"ד בעיר בומבי שבהודו, ונרצחה יחד עם בעלה וארבעה מילדיהם ב-יח' בחשון תשס"ט (11.2008), מספרת שלשבעה היגיעה מישהי לניחום אבלים, והורידה מאצבעה טבעת, ונתנה לה אותה, ואמרה: "זו הטבעת נישואין של ריבקי. אני מחזירה אותה בחזרה."
וסיפור שהיה, כך היה: הבחורה היתה בהודו עם החבר שלה, טרק של אחרי הצבא. מפה לשם הגיעו כמובן לבית חב"ד, ובהשראת המקום החליטו להתחתן. הרב גבי הולצברג הי"ד הסכים לחתן את ה זוג, אלא שהיתה חסרה טבעת לקידושין. ריבקי, מבלי לחשוב פעמיים, הורידה מעל אצבעה את טבעת הנישואין הפרטית שלה ופשוט נתנה אותה לבחורה, ואמרה לה "בהזדמנות תחזירי לי". והבחורה אכן החזירה.
כזו נתינה היא אינסטינקט של רוחב לב חסד ואהבת ישראל שאי אפשר לזייף. היא פשוט הגיבה. מהלב. מהאמת שלה. נקי.
האושר של הכלה היה לה הרבה יותר חשוב מהטבעת שלה.
גם אם זו הטבעת שהכי יקרה לה מבחינה סנטימנטלית. גם אם זו הטבעת שבה קידש אותה בעלה.
גם אם זו הטבעת שהכי יקרה לה מבחינה סנטימנטלית. גם אם זו הטבעת שבה קידש אותה בעלה.
{
כל ניסיון שאנחנו עוברות בחיינו הוא מעין עקדה.
בין אם זה ניסיון אישי, של ביני לבין עצמי, צמיחה אישית.
ובין אם זה ניסיון שקשור בילדים שלנו: בעצב תלדי בנים. לא רק שיכאב לך ללדת, יכאב לך גם לגדל אותם.
החיים שלנו רצופי מכאובים, ומכות כחולות. אלה הניסיונות שאנחנו מוזמנות לעבור.
ואם נצליח, אם נצלח אותם, נעלה מדרגה – יהיה לנו נס, נעלה על נס, נתנוסס.
האם יש משהו שהקב"ה לא יכול לעשות?
אנחנו רק צריכות לזכות שהקב"ה לא עובד בשבילנו, וגם 'לא' היא תשובה, ושהוא לא נשאר חייב אף פעם, הוא תמיד משלם, אנחנו רק לא יודעים מתי, וכמה זמן זה יקח. וגם לא בטוח שהתשלום שהוא יבחר לתת לנו, הוא מה שלדעתנו היינו צריכים לקבל.
וזה השיעור שאנחנו לומדים היום מאברהם אע'ה ומרחל אימנו:
מסירות מוחלטת לקב"ה , וחוסר הרהור אחרי חשבונות שמים.
לא היה לאף אחד מהם ספק שהקב"ה רוצה אך ורק בטובתם.
זה לא אומר שלא היה להם קשה , זה לא אומר שהניסיונות היו מאתגרים – אבל יחד עם הכאב, ויחד עם הקושי, הם תמיד עשו את הדבר הנכון. גם אם הדבר הזה הכאיב להם מאוד.
לסמוך על הקב"ה שהוא רוצה רק בטובתנו, ולתת לו לנהל לנו את החיים.
{
שלוש נשים עקרות אנחנו פוגשים היום: שרה אמנו, רחל אמנו, והאישה משׁוּנֵם שבהפטרה שלנו[41].
שלושה ניסים ענקיים:
שרה נפקדת בגיל 90, אחרי שהיא נותנת לאברהם את הגר שתתן לו בן בשמה.
אחרי 11 שנות ציפייה "הָבָה-לִּי בָנִים, וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי[42]", ואחרי שכמעט והתייאשה ונתנה לשפחתה בלהה ללדת ליעקב בשמה את דן ונפתלי, רחל נפקדת ויולדת סוף כל סוף בן: "וַתַּהַר, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֹּאמֶר, אָסַף אֱלֹקִים אֶת-חֶרְפָּתִי.וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יוֹסֵף, לֵאמֹר: יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר".[43]"
ואלישע הנביא תלמידו של אליהו הנביא, עושה נס ענקי לאשה הגדולה משונם, והיא יולדת בן אחרי שנים רבות של שנות עקרות. האישה הזו עקרה כמו שרה, ומכניסת אורחים כמו אברהם. הסיבה שהוא עושה לה את הנסים האלה היא בגלל שהיא סידרה לו חדר ואוכל ומים אצלה בעלית הגג כדבר של קבע בכל פעם שהוא מגיע לאזורה. וגם היא, כמו אברהם, נראה שהקב"ה משיב חו"ח רעה תחת טובה: הילד הזה יוצא עם אביו לשדה ומת, אבל גם לפעולתה יש שכר, ואלישע הנביא עושה לה נס נוסף ומחיה את הילד.
יש שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, מבטיח הקב"ה לרחל. והשכר הוא הבנים. ובעיקר הבנות.
אלפי בנות, אלפי נשים שפוקדות את הקבר שלה.
ועד היום ממלאים את קבר רחל נשים שבוכות יחד איתה, את הדמעות הגדולות על הבנים שהיו ואינם, על הבנים שעדיין לא התגשמו, על חלומות, ועל כמיהות, ועל כאב משותף של נשים, שבוכות ורוצות, כל-כך רוצות שכר לפעולתן.
ודמעה ועוד דמעה, ואחת לא נוגעת ברעותה, כמו טיפות הגשם, וכולן מצטברות, והקב"ה לא נשאר חייב,
"הקב"ה משלם, הוא תמיד משלם. אבל הוא (רק) לא אומר כמה זמן זה יקח."
{
מעשה אימהות – סימן לבנות.
ב-9.9.2003, יג' באלול תשס"ג, נרצחו בפיגוע בקפה 'הלל' בירושלים שבעה איש בעוד פיגוע טרור אכזרי ומיותר. שניים מהנרצחים היו אב ובתו, דוד ונאוה אפלבוים הי'ד.
ד"ר דוד יעקב הלוי אפלבוים היה מנהל מערך המיון במרכז הרפואי של שערי צדק, אליו הגיעו בריצה הגדולים מבין חמשת אחיה של נאוה.
האם, דבורה, מספרת שהמתינה בחדר צדדי, עד שניגש אליה בנה הגדול, נשוי ומנהל המערך הרפואי ט.ר.ם (טיפול רפואי מיידי) שהקים אביו, ממרר בבכי. "הבטתי בו ושאלתי, 'מי? מי מהשניים? כי גם אחד זה יותר מדיי'.
"והוא ענה, 'שניהם אימא. שניהם'".
נאוה היתה בת 20 במותה, והיתה אמורה להינשא למחרת.
את כל הבגדים הצליחה האם לארוז ולהעביר לצדקה. את שמחת הכלה ניסו להחזיר לחנות, אבל בחנות לא האמינו שמישהי תרצה לרכוש את השמלה הזו. עד שאביבה פינצ'וק, חברתה הטובה של האם, העלתה רעיון לתפור מהשמלה פרוכת לספר התורה שבקבר רחל. רחל שהפסידה את חתונה במסירות נפש, ונאוה שהפסידה את חתונה במסירות נפש על היותה יהודייה.
הפרוכת הזו תולה עד היום בעזרת הנשים בקבר רחל.
ומשאריות השמלה שלא זכו להיכלל בפרוכת, תפרו חופה שאותה משאילה דבורה אפלבוים לכל דורש.
{
ואישה עקרה נוספת שגם שמה רחל, כתבה שיר מקסים על הכמיהה הזו לפרי בטן. עקרה היא קראה לו. והרבה ילדים וגברים בשם אורי מסתובבים היום ביננו בעטיה.
בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן,
שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן.
לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט
בִּשְׁבִילֵי הַגָּן.
יֶלֶד.
קָטָן.
אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶׁלִּי!
רַךְ וְצָלוּל הוּא הַשֵּׁם הַקָּצָר.
רְסִיס נְהָרָה.
לְיַלְדִּי הַשְּׁחַרְחַר
"אוּרִי!" –
אֶקְרָא!
עוֹד אֶתְמַרְמֵר כְּרָחֵל הָאֵם.
עוֹד אֶתְפַּלֵּל כְּחַנָּה בְּשִׁילֹה.
עוֹד אֲחַכֶּה
לוֹ.
{
בזכות אבא אברהם ואמא שרה ע'ה, ובזכות אמא רחל ע'ה, זכותם יגן עלינו, רפואה שלמה והחלמה מהירה לכל חולי עמנו יקירנו ומכרנו, זיווג הגון משורש נשמתם לכל הרווקות והרווקים, שתפקדנה בזרע בר קיימא כל העקרות והמבקשות, הריון קל ועובר בריא ושלם, ידיים מלאות ולב שמח לכול המעוברות, שלום על כל חיילי צה"ל ועלינו ועל כל עם ישראל ונאמר אמן!!
{
לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
{
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
{
מקורות:
הרב אשכנזי, ש. (15.11.2016). פרשת וירא תשע"ז פרשה קשה: כיצד ניתן לדרוש מאב לעקוד את בנו. [סרטון וידאו] אוחזר מתוך https://www.youtube.com/watch?v=pCLj1K0cth4
הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא: חמישה חומשי תורה עם ביאור המקרא בדרך הפשט, בראשית – פרשת וירא. עמ' קפד-רנא. ירושלים: לשם ספרי איכות.
כהן, א. דמעה מעיניה של רחל. פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' חשוון תשע"ג, 26.10.12 אוחזר מתוך https://musaf-shabbat.com/2012/10/25/דמעה-מעיניה-של-רחל-אליעז-כהן/
מילר, ח. (עורך). (2007). שם הפרשה לפרשת וירא ע"פ ליקוטי שיחות של הרבי מלובביץ' חלק י', עמ' 49 ואילך; שיחת שבת פרשת וירא תשנ"ב בתוך ספר בראשית, עמ' 101, מהדורת לבייב, קול מנחם. כפר חב"ד: הוצאת ספרים קרני אור התורה קה"ת.
מזרחי, ע. (תשע"ג). כולם היו בניה. אוחזר מתוך https://www.yeshiva.org.il/Midrash/22329
הרב מלכה, ח. (אין תאריך). פרשת לך לך עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו. http://www.orotisrael.co.il/articles/13175/פרשת-לך-לך---עשרה-ניסיונות=נתנסה-אברהם-אבינו
שלף, ר. (אין תאריך). על הקשר בין ההפטרה לפרשה. אוחזר מתוך http://kol-kore.org/פרשות/הפטרה-פרשת-וירא/
[1] עפ"י היום יום ב' מרחשוון: "יש לחיות עם הזמן": "בחסידות מוסבר כי הקשר בין הפרשה לבין הזמן בו קוראים את הפרשה איננו מקרי, אלא גם הוא הוראה בעבודת ה'. פרשת השבוע והתכנים שלה מספקים מפתחות באמצעותם יכול כל אחד להתקדם ולהתעלות בעבודה הפנימית והרוחנית שלו." (Chabad.am).
[7] רבי אברהם בן מאיר אִבּן עזרא (מכונה ראב"ע, ד'תתמ"ט, 1089 – ד' בשבט ד'תתקכ"ד, 23 בינואר 1164 או ד'תתנ"ב (1092) – ד'תתקכ"ז (1167)) משורר, בלשן, פרשן מקרא, ופילוסוף. מהבולטים בהוגים היהודים בימי הביניים. עסק גם באסטרולוגיה, מתמטיקה ובאסטרונומיה (על שמו קרוי מכתש בירח: "Abenezra"). נולד בתור הזהב של יהדות ספרד בטודלה שבספרד. רבים מספריו נכתבו בעברית.
[9] שם: הרב יעקב צבי מֶקְלֶנְבּוּרג (מעקלענבורג; תקמ"ה בערך – תרכ"ה; 1785 – 1865) היה מרבני גרמניה במאה ה-19. התפרסם בחיבורו על התורה הכתב והקבלה. ספרו זה היה הראשון בסדרת ספרים שהתפרסמו בתקופתו על ידי רבנים אורתודוקסים שונים במגמה למנוע את התפשטות הרפורמה. (ויקיפדיה).
[12] מתוך שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת - לכולנו יש די.אן.איי של סלומון – פרשת לך לך – ג' במרחשוון ה'תשע"ח - 23.10.2017, עמ' 6
[21] מתוך השיר "שְׂאוּ צִיּוֹנָה נֵס וָדֶגֶל" מאת נח רוזנבלום, שנכתב עפ"י "שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה..." ירמיהו ד' ו'
[44] מילים: רחל בלובשטיין (תרפ"ח); לחן: אחינועם ניני ; מתוך האלבום "אחינועם ניני גילי דור בהופעה חיה" 1991.
בשיעור הקשבנו לביצוע של אחינועם ניני עם גילי דור:https://www.youtube.com/watch?v=x3Pnmc_HCmE
בשיעור הקשבנו לביצוע של אחינועם ניני עם גילי דור:https://www.youtube.com/watch?v=x3Pnmc_HCmE
[© Smadar Prager, CGP]
Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה