יום שני, 23 באוקטובר 2017

יַהֲדוּת וְהוֹרוּת: לכולנו יש די.אן.איי של סלומון | פרשת לך לך | ג' במרחשון ה'תשע"ח

 בס"ד

השיעור מוקדש לעילוי נשמתה יהודית בת זכריה ע'ה

­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת לך-לך
לכולנו יש DNA של סלומון

רגעים קטנים, מעשים קטנים, הבטחות, וסדרים,
התחלות חדשות, וגשמים, וברכות, וניסיונות.


לפני שנתחיל ללמוד עם פרשת השבוע שלנו, כמה מילים על החודש הזה שהתחיל עכשיו. חֶשְׁוָן.
או איך שנוהגים החכמים לקרוא לו: מַרְחֶשְׁוָן.
ולמה הוא 'מַר'?
אלחנן בליר מסביר שאחת הסיבות שמכנים את חודש חשוון 'מַר' היא בגלל שאין בו שום תאריך מיוחד, אין בו חג, אין בו אפילו יום אבל. שום כלום. חודש לא רק נטול טעם, אלא 'מַר' שכזה. בלי חיוך.
סיבה נוספת היא ש'מַר' בשפת הקודש העתיקה פירושה טיפת מים. ומכיוון שבחודש חשוון מתחילים להתפלל על ירידת הגשמים, מתאים להקדים לשמו 'מַר' כדי שאכן ירדו בו טיפות המים אליהן אנחנו מתפללים.
אבל הסיבה האמיתית היא שזהו אכן שמו המקורי של החודש: מַרְחֶשְׁוָן, שבשפה העתיקה פירושו 'החודש השמיני'. ומכיוון שחודש ניסן הוא החודש הראשון לחודשי השנה, כמו שכתוב בפרשת ויקרא: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים:  רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.[1]", הרי שחֶשְׁוָן הוא אכן השמיני, ולכן מַרְחֶשְׁוָן.
אבל האמת היא גם שזה בכלל לא מַרְ-חֶשְׁוָן  אלא מֶרַח-שְׁוָן,
שהם שתי מילים: מֶרַח=חודש, ו-שְׁוָן=שמיני.
מכאן שדרך ההגייה הנכונה של החודש הזה היא מֶרַחְשְוָן, שזהו גם האופן שיהודי תימן נוהגים לקרוא לו מאז ומתמיד.

אז למה אנחנו בכל זאת קוראים לו חֶשְׁוָן?
אולי כי אנשים חשבו כי הכוונה ל'מַר' שהוא ההיפך ממתוק, ולא אהבו לכנות כך חודש עברי, ועוד כזה שמגיע מיד אחרי החגים, ולכן השמיטו את ה'מַר' וכך נשארנו עם חֶשְׁוָן.

ושתדעו שהחודש הזה הוא בכלל לא 'מַר' - יש בו בחודש הזה בכל זאת שני ימים מיוחדים.
הראשון הוא יום שאילת הגשמים, שבו בארץ מוסיפים ב-ז' בחשון בנוסף ל"מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגָּשֶׁם" שאומרים משִׂמְחַת תּוֹרָה, גם את "וְתֵן טַל וּמָטָר לִבְרָכָה" – בבִּרְכַּת הַשָּׁנִים  שבתפילת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה.
בחו"ל נוהגים לחכות 60 יום, ומתחילים "וְתֵן טַל וּמָטָר לִבְרָכָה" בבִּרְכַּת הַשָּׁנִים רק ב-4-5-6 לדצמבר[2].
והשני הוא יום פטירתה של רחל אימנו, החל ב-יא' בחשון, שעליו נדבר ב'ה ב'נ בשיעור בשבוע הבא.

{

אז מה אנחנו יכולים ללמוד מזה שחודש תִּשְׁרֵי מלא חגים, וחודש חֶשְׁוָן נטול?

התשובה טמונה לדעתי בשני התאריכים המשמעותיים בכל זאת שחודש חֶשְׁוָן התברך בהם.
1.      חודש חֶשְׁוָן, נקרא גם חודש בּוּל[3], ורק פעם אחת הוא מיפיע בשם הזה בתנ"ך: "וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה בְּיֶרַח בּוּל הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי כָּלָה הַבַּיִת לְכָל דְּבָרָיו וּלְכָל משפטו [מִשְׁפָּטָיו] וַיִּבְנֵהוּ שֶׁבַע שָׁנִים.[4]"
הסבר נוסף לשם בּוּל הוא:
א. מלשון יבול, כי זה החודש שבו מסיימים את איסוף התבואה של השנה החקלאית החולפת,
ו-ב. זכר למבול – שזהו החודש שבו התחיל המבול לרדת, ובו גם מתחילים לרדת באזורנו גשמי היורה.

בחודש
חֶשְׁוָן אנחנו מתחילים להתפלל על הגשם.
אנחנו מבקשים מהקב"ה שיוריד עלינו טיפות של חסד ורחמים, טיפה ועוד טיפה של גשמי ברכה. לא חו"ח סערות או טייפונים, לא חו"ח גשמי זעם, לא חו"ח מבול.
אנחנו מבקשים גשמי ברכה.

גֶּשֶׁם, מלשון הִתְגַּשֵּׁם, הִתְמַמֵּשׁ, מֻמַּשׁ, מַמָּשִׁי.
משהו שבא לידי ביצוע, משהו שהוא מְצִיאוּתִי, קוֹנְקְרֵטִי, קִיּוּמִי.
אנחנו משתמשים במילה גַּשְׁמִי כדי לתאר משהו.
משהו שהיה בגדר רעיון, רוחני, והפך למשהו שהוא אַרְצִי, חָמְרִי, פִיזִי.
דבר שלא היה ניתן לחוש אותו בחושים שלנו, לדבר שאפשר לגעת בו ◄ מֵהַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל.

דיברנו על זה בפרשת בראשית[5], כשהקב"ה מימש מחשבה, רעיון, באמצעות הדיבור (עשרה מאמרות) ברא עולם. יש מאין.
ולמדנו שהרבי מלובביץ' הסביר[6] שמכיוון שגם אנחנו נוצרנו בצלמו של הקב"ה, גם לנו יש את היכולת, לברוא יש מאין.

חודש תִּשְׁרֵי (וחודש אֱלוּל שקדם לו) היו עמוסים ברוחניות, ברוח. היינו עסוקים בסליחות, בהתבוננות פנימה, בחשבון נפש, בחשיבה, וברעיונות לשיפור ועלית מדרגה לשנה הבאה.
כל זה הם דברים שהם בגדר אין. מכיוון שאי אפשר לחוש בהם באחד מחמשת החושים שלנו.
והיינו עסוקים בתפילה, הרבה הרבה תפילות, וסליחות, ובקשות, ותחינות, והבעת צער, וחזרה בתשובה, והפה שלנו היה עסוק בדיבור, באמירות, בהפיכת האין הרוחני למשהו שכבר אפשר לחוש אותו באחד מהחושים שלנו.

ועכשיו, נתן לנו הקב"ה את חודש מֶרַחְשְוָן, או כפי שאנחנו התרגלנו לכנות אותו חְשְוָן, והוא לא העמיס עליו חגים או ימים טובים, אלא פינה לנו אותו ונתן לנו רמז מה עלינו לעשות בחודש הזה:
ל"מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגָּשֶׁם" "וְתֵן טַל וּמָטָר לִבְרָכָה".

הקב"ה אומר לנו, 'עכשיו אתם צריכים להתמקד בלהוציא  ◄ מֵהַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל:
עכשיו תקחו את הָרוּחַ ותעשו ממנו גֶּשֶׁם. עכשיו בחודש הזה תגשימו, תממשו, ותהפכו את התפילות למציאות.
ותעשו את המציאות הזו טובה ורכה ומבורכת: טַל וּמָטָר לִבְרָכָה, בעדינות בהדרגה, טיפה אחרי טיפה, לא בסערה, לא בטייפון, לא בזעם. בעדינות. טיפה ועוד טיפה.

הכלי יקר[7], רבי שלמה אפרים זצ"ל[8], כותב בפרשת נח על הפסוק "וַאֲנִ֗י הִנְנִי֩ מֵבִ֨יא אֶת־הַמַּבּ֥וּל מַ֙יִם֙...[9]" דבר מעניין מאוד בנוגע לטיפות הגשם היורדות עלינו מהשמים, ומסתמך על הגמרא[10] שבה כתוב: "הרבה טיפין בראתי בעבים וכל טיפה וטיפה בראתי לה דפוס בפני עצמה כדי שלא יהו שתי טיפין יוצאות מדפוס אחד שאלמלי שתי טיפין יוצאות מדפוס אחד מטשטשות את הארץ ואינה מוציאה פירות".

וכך הוא כותב: "שלכל טיפה יש גומא בפני עצמה, וכמלוא נימא יש בין כל טיפה טיפה כדי שלא תיכנס אחת בגבול חברתה, וזה הגוזל ונכנס בתחום חברו, דין שיהפכו עליו גשמי ברכה למבול, כי אז כל הטיפות מתערבין.... ולכך אמר: אין הגשמים  - דהיינו גשמי ברכה – מעצרים כי אם בעוון הגזל ; כי זה הגוזל ונכנס בגבול של חברו אינו דין שירדו גשמי ברכה שאין טיפה נכנסת בגבול חברתה."

וזה פשוט מדהים איך מיליוני טיפות גשם נופלות מהשמים כאילו מתוך מסננת, ולכל אחת המסלול שלה, ולכל אחת היעד שלה, ואף טיפה לא נוגעת בטיפה אחרת.
זה כמו במקלחת, ה-rain shower הענקי הזה, שטיפות המים נופלות ממנו רכות ונעימות – גשם ברכה.
לעומת הטוּש שבו הזרם יכול להיות עז, כי כל הטיפות מתחברות.
כי יש הבדל בין גשמי ברכה לגשמי זעף.

מצאתי בפורום באתר כיפה את השיר המקסים הזה – אין לי מושג מי חיבר:


"טיפות הגשם יש להם תכונה מופלאה ביותר,
אין טיפה אחת נוגעת בחברתה.

לכל טיפה נתיב משלה.
לכל טיפה היעד שלה,
היכן ומתי בדיוק היא תנחת,
תוך סערה או מטר של ברכה.

ואם הטיפות הקטנות, כוחן רב
מה אנחנו יצורי כפיו של בוראן...

לכל אדם נתיב משלו.
לכל אחד יעד משלו,
ואין אדם צועד בנתיב לא לו.
ההבדל הקטן נעוץ
שלנו יש את הבחירה
כיצד ננחת,
תוך סערה או שקט ושלווה."


 יש לנו חודש שכולו מוקדש עכשיו להגשמת הרעיונות.
איזה יופי.
יש לנו שיעור מאלף על זה שאנחנו לא אמורות להשאיר את המחשבות והרעיונות והתפילות שלנו ברמה הרוחנית, או אפילו לא רק בדיבור – אנחנו צריכות לקחת את הזמן, להקדיש זמן ולעמול על ההגשמה שלהם לחלק מהמציאות שלנו.
רעיון הוא בגדר הבזק של מחשבה – עכשיו צריך להתייגע ולגדל אותה לדבר ממשי, גשמי.
עכשיו מֶרַחְשְוָן, עכשיו גשם.

2.      ועל השני, יום פטירתה של רחל אימנו, נדבר כמו שציינתי, ב'ה ב'נ בשבוע הבא.

{

ועכשיו לפרשה שלנו. פרשת לֶךְ־לְךָ֛[11].

החיים של כולנו מורכבים מהרבה רגעים, כמו חוליות בשרשרת, כשאחת מחוברת לרעותה, וממשיכה אותה.
ובכל זאת, כשמספרים סיפור, תמיד יש איזו שהיא נקודת התחלה, שהיא לא ממש ההתחלה של השרשת, אלא אחת החוליות שלה. תמיד יש איזה שהוא רגע אחד שבו מתחיל הסיפור.
'היה היתה פעם נסיכה יפה שגרה במגדל גבוה....'
אז יש סיפורים שמתחילים ברגע העיבור, כמו הסיפור על אדם וחווה שמתחיל במחשבה של הקב"ה "הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם[12]" אפילו עוד לפני שנברא העולם באופן ממשי.
ויש סיפורים שמתחילים לא ממש בנקודת ההתחלה אלא איפה שהוא כאילו באמצע החיים. ברגע כלשהו, איפה שהוא בזמן.

ככה, כזה באמצע החיים, מתחיל הסיפור של אברהם אבינו, הגיבור של הפרשה שלנו.

כשאת רוצה לספר לחברה שלך על מקרה מסוים שקרה לך, את בוחרת איזו שהיא נקודה על רצף הזמן שממנה את רוצה להתחיל את הסיפור. לפעמים צריך ללכת קצת אחורנית כדי לתת רקע. האמת היא, שבדרך כלל צריך, במיוחד כשנשים מספרות את הסיפור. לגברים יש נטייה לספר בצורה אחרת, מה שעושה לנו ממש בלאגן הַבְנָתִי, כי חסרים לנו פרטים.

אבל הסיפור שהתורה מספרת לנו על אברהם אבינו מתחיל כשהוא כבר בן 75.
אז אפשר בחיוך (ובצחוק עם מלא כבוד כמובן) לומר, 'נו, מה? משה כתב... מה את מצפה מגברים....?'
אבל אנחנו כבר יודעות טוב יותר.
אנחנו יודעות שאין מילה מיותרת בתורה, ואם הסיפור מתחיל כשאברהם אבינו כבר בן 75 שנה, אז בוודאי שיש לתורה סיבה, ויש כאן לימוד חשוב עבורינו.

{

וכך פותחת התורה את הפרשה שלנו: "וַיֹּ֤אמֶר ה'֙ אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ׃
 וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ וֶהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה׃
 וַאֲבָֽרְכָה֙ מְבָ֣רְכֶ֔יךָ וּמְקַלֶּלְךָ֖ אָאֹ֑ר וְנִבְרְכ֣וּ בְךָ֔ כֹּ֖ל מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָֽה׃
[13]"

כשהקב"ה אומר לאברהם אבינו לֶךְ־לְךָ֛, אברהם היה בן 75 שנה. הוא כבר עבר דבר או שניים בחייו.

היום נשאל כמה שאלות וננסה גם ב'ה לענות עליהן.
השאלה הראשונה שנשאל היום היא:
למה מתחילה התורה את הסיפור על אברהם אבינו כשהוא כבר בן 75?
למה בוחרת התורה דווקא את הרגע הזה כתחילתו של הסיפור?

בסוף פרשת נח מסופר לנו על הולדת אברהם, על נישואיו עם שרה, ועל התיישבותם בחרן עם אביו אחיו וגיסותיו: "וַֽיְחִי־תֶ֖רַח שִׁבְעִ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֙וֹלֶד֙ אֶת־אַבְרָ֔ם אֶת־נָח֖וֹר וְאֶת־הָרָֽן׃ וְאֵ֙לֶּה֙ תּוֹלְדֹ֣ת תֶּ֔רַח תֶּ֚רַח הוֹלִ֣יד אֶת־אַבְרָ֔ם אֶת־נָח֖וֹר וְאֶת־הָרָ֑ן וְהָרָ֖ן הוֹלִ֥יד אֶת־לֽוֹט׃ וַיָּ֣מׇת הָרָ֔ן עַל־פְּנֵ֖י תֶּ֣רַח אָבִ֑יו בְּאֶ֥רֶץ מוֹלַדְתּ֖וֹ בְּא֥וּר כַּשְׂדִּֽים׃ וַיִּקַּ֨ח אַבְרָ֧ם וְנָח֛וֹר לָהֶ֖ם נָשִׁ֑ים שֵׁ֤ם אֵֽשֶׁת־אַבְרָם֙ שָׂרָ֔י וְשֵׁ֤ם אֵֽשֶׁת־נָחוֹר֙ מִלְכָּ֔ה בַּת־הָרָ֥ן אֲבִֽי־מִלְכָּ֖ה וַֽאֲבִ֥י יִסְכָּֽה׃ וַתְּהִ֥י שָׂרַ֖י עֲקָרָ֑ה אֵ֥ין לָ֖הּ וָלָֽד׃ וַיִּקַּ֨ח תֶּ֜רַח אֶת־אַבְרָ֣ם בְּנ֗וֹ וְאֶת־ל֤וֹט בֶּן־הָרָן֙ בֶּן־בְּנ֔וֹ וְאֵת֙ שָׂרַ֣י כַּלָּת֔וֹ אֵ֖שֶׁת אַבְרָ֣ם בְּנ֑וֹ וַיֵּצְא֨וּ אִתָּ֜ם מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֗ים לָלֶ֙כֶת֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֥אוּ עַד־חָרָ֖ן וַיֵּ֥שְׁבוּ שָֽׁם׃[14]"

ומסביר לנו הראשון לציון, הרב שלמה עמאר בשם הגאון רבי יצחק בּלָאזֶר זצק"ל [15] שמצא בעובדה זו שהתורה התחילה דווקא בנקודת זמן זו קושיא גדולה ועצומה. שאין זה מובן כלל מדוע דילגה התורה על 75 שנותיו הראשונות כמעט כליל.
וזה לא שלא התרחשו דברים מיוחדים בחיי אברהם אבינו בזמן הזה - אנחנו מוצאים במדרשים ובדברי חז"ל בגמרא סיפורים מולאים על 75 שנותיו הראשונות שיש בהם למידה גדולה עבורינו:
אברהם אבינו יצא כנגד העולם כולו כולל אביו ואמו.
הוא ראה את הסדר המופלא של העולם, והבין שלעולם הזה יש מנהיג.
הוא היה פילוסוף שחקר ללא לאות כל דעה ותאוריה פילוסופית של הזמנים ההם כדי למצוא תשובות לשאלותיו לגבי העולם שבו הוא חי.
"ולא הניח איזו עבודה זרה בעולם שלא הפריך וביטל אותה, עד שאמרו חז"ל (ע"ז יד, ב), מסכת ע"ז של אברהם אבינו ע"ה ארבע מאות פרקים היו בה, ולא זו בלבד שסתר ופרך את כל דעותיהם וערער את יסודותיהם, וכל זאת מדיליה בלא שקיבל משום אדם את האמונה שלו, אלא רק מסקנותיו שלו שהגיע אליהם בכחות עצמו. אך הוא לא נסתפק בזה, אלא ערך נגד בני דורו מלחמה גדולה וחכמה, עד שתפשו בו אביו ואמו, ומסרוהו לנמרוד, וזה ניסה להחזירו אל דרכם ואמונתם של כל הדור ההוא, אך ללא הועיל. ואז עמדו עליו להורגו, ואיתא בפרקי דרבי אליעזר (פרק כ"ו), שאברהם אבינו ע"ה ברח והסתתר במערה י"ג שנים, ואח"כ גילו אותו ונתנוהו עשר שנים בבית האסורים (ועי' עוד בבא בתרא צא, א), ואח"כ הביאוהו לפני נמרוד, והדליק כבשן של אש, ואמר לו או שתשתחוה לצלם, או שנשליך אותך לתוך האש. ואברהם אבינו ע"ה לגלג עליהם ועל אלוהיהם, והכריז בקול גדול ויציב, קבל עולם ומלואו. שמעדיף להשרף ולהיות עפר ואפר, ולא לבגוד באמונתו בה' אלהי השמים והארץ. והשליכו אותו לתוך אש התופת בשצף קצף ובכעס גדול, והקב"ה פשט את יד ימינו והצילו מתוך הכבשן, ויצא אברהם משם באופן פלאי, ונתקדש שם שמים ברבים."

{

וממשיך ושואל הרב עמאר: "והאם יעלה בדעת שמכל זה אין לימוד גדול, שכל בניו אחריו ילמדו אמונת ה', ויהיו נכונים למסור נפשם עליה. כמו שעשה אברהם אבינו, ומעשה אבות סימן לבנים?"
והרב בּלָאזֶר אומר: "שזה הלימוד הגדול מעצם העובדא שהתורה דילגה על כל מה שקרה לאברהם ע"ה עד אז, בזה התורה מלמדת אותנו שצריכים לשים את עיקר לימודינו מאברהם אבינו ע"ה רק ממה שהיה מגיל ע"ה ומעלה, כי אז דיבר עמו הי"ת בראשונה. ורק מאז הוא עיקר לימודינו."
כי אחרי שדיבר איתו הקב"ה כבר לו היו לאברהם אע"ה[16] שאלות, וכבר לא היה לו צורך לחקור. אחרי שהקב"ה דיבר איתו הוא כבר לא היה בדרגה של אמונה, אלא בדרגה של ידיעה.
הוא לא האמין בקב"ה, הוא ידע שה' קיים. הוא דיבר איתו. וזה הבדל עצום. עכשיו הוא יודע מה האמת.
ומסכם הרב בּלָאזֶר ואומר: "והואיל וגם בנו דיבר ה' בעמדנו לפניו במתן תורה, ואת קולו שמענו מתוך האש, גם נפשנו יצאה בדברו אלינו, עד שהביא טל של תחיה, שבו עתיד להחיות את המתים והשיבנו לחיים (שבת פח, ב וראה שמו"ר כט, ד ושהש"ר ו, ג), וא"כ אין לנו שום ספקות, ואין אנו צריכים לחקירות ודרישות, ואיננו צריכים לסתור ולפרוך את דברי הפילוסופים וטענותיהם, ולא לדחות מעלינו את הבלי העבודות זרות למיניהם, כי ברגע מתן תורה נתבהר הכל. וע"כ איננו צריכים לימוד מאברהם אבינו ע"ה בענין זה של השגת האמונה, והמלחמה על שמירת האמונה, מתוך חקירות גדולות ועמוקות, שבזה עסק אברהם אבינו ע"ה בשנותיו הראשונות."

{

ולכן מתחילה התורה את הסיפור כשאברהם כבר בין 75 שנה. אחרי שהקב"ה כבר התגלה אליו.
"כי מיום שהחל דבר ה' לפעמו, ולומר לו את מה ששואל מעמו, מכאן התורה כתבה בפרטות, כל קורותיו של אברהם כדי שיהיה לנו לאות ולמופת, שנדע איך לקיים את דבר ה' ומצוותיו כאשר קיים אברהם אבינו ע"ה, ואת זה לומדים מכל מעשיו של אברהם ומכל נסיונותיו, אשר ניסהו ה', וזה שאמר הכתוב (בראשית יח, יט):
כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו:
כי זה עיקר חיבתו של אברהם אבינו לפני המקום, שהוא מצוה לבניו עד סוף הדורות, והוא האיש אשר סלל את המסילה לכל הבאים אחריו."

ומוסיף הרב עמאר ואומר שישנה סיבה נוספת מדוע התורה מתחילה לספר לנו בפרוטרוט על אברהם אע"ה רק אחרי שהקב"ה התגלה אליו בגיל 75, והיא שהוא "היה יחיד בדורו, עד שנקרא שמו אברהם העברי, שכל העולם עמדו מעבר אחד והוא מהעבר השני, ונלחם בכל כחו להבזות בע'ליהם בעיניהם (היינו את עבודה זרה שלהם הקרויה בעלים), ולגנות פסיליהם ואליליהם, בלא פחד, ומורא לא יעלה על ראשו, והיה הולך ומשפיע ומלמד דרך ה' ואמונתו, ועושה חיל בעבודתו עבודת הקדש האמיתית, ויקרא שם בשם ה' אל עולם."
אבל הוא נרדף, והושלך אל תוך כבשן של אש, ועוד הרבה ניסיונות קשים מאוד, ואם התורה היתה מפרטת את כל הניסיונות האלה, יכול להיות שזה היה גורם לנו להתייאש, כי אנחנו לא מסוגלים בדורות שלנו לעמוד בכאלה ניסיונות, " וחז"ל אמרו (תנדא"ר פרק כה), חייב אדם לומר, מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי, והיינו נופלים ביאוש, בחשבינו שצריכים לחדש ולהשיג את רצון ה' מכח עמל ויגיעה עצמית, ועל כן הקב"ה כתב בתורתו, את סיפורו של אברהם אבינו ע"ה רק מאז שהתחיל לצוותו, ללמדנו שחובות הדורות שלנו, היא לקיים את מאמר ה' שנצטוינו בו "באהבה", ואין אנו צריכים לחפש את דרך ה' במופלא ממנו, שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו (ע"ז ג, א), וחובתנו להגיע למעשה אבותינו, היא, בניצול כל הכח שיש בנו לעבודתו יתברך... וגם אם כחנו דל וחלש, מ"מ לא ידרשו מאתנו יותר מכחנו, וכשאנו נותנים את כל מה שיש בידינו לתת, הגענו בזה למעשי אבותינו אברהם יצחק ויעקב ע"ה."

{

"...לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ׃[17]"
השאלה השנייה שנשאל היום היא: למה סדר העזיבה הפוך?

הרב אשלג מפנה את תשומת ליבנו לעובדה שהרבה יותר הגיוני שכאשר אומרים לאדם ללכת ולצאת מהארץ שלו, הסדר המעשי יהיה קודם כל לעזוב את הבית, אחר-כך את העיר, ורק בסוף את הארץ.
בפרשתנו התורה מורה לנו הפוך: "שזה הוא לא לפי הסדר של המציאות, משום מקודם האדם יוצא מבית אביו, ואח"כ ממולדתו, ואח"כ מארצו."
הרי כשאדם רוצה לנסוע לחו"ל הוא קודם כל יוצא מהבית שלו, אח"כ מהעיר, ורק בסוף מהארץ. איך זה שהקב"ה מצווה על אברהם לעשות משהו לא הגיוני?
ברור שיש כאן הוראה של התורה ולימוד עבורינו.
מסביר פשוטו של מקרא שלמרות שהוא כבר יצא מאור כשדים בדרך לארץ כנען וחנה בחרן, אומר לו הקב"ה: "הוסף והתרחק משם עוד, מארץ מולדתך, ואף כאן – צא מבית משפחת אביך הנשארים בחרן, ולך-לך אל הארץ אשר אראך."

ומבאר הרב אשרוב: "התורה לא מספרת את הסדר הפיזי של היציאה של אברהם היא אומרת לו מה הסדר האמיתי"
ובעצם מורה לנו את הסדר הנכון שבו אדם שרוצה ליצר שינוי בחייו צריך לעשות שינוי.
"מה שמשפיע הכי חזק על האדם זה הבית שלו, ההורים שלו, ההרגלי ילדות, הטבע שלהם, צורות ההתנהגות, ורק אחרי זה המנהגים של הסביבה שלו, הכפר שלו, העיר שלו.  ורק אחרי זה המדינה באופן כללי. פה באה התורה ואומרת לנו שהדרך להשתחרר מהרגלים ומדברים מוטבעים, זה הסדר, לך לך, תעזוב, את הארציות, את הארץ שלך, את המולדת שלך, ובסוף – גם את בית אביך, את המנהגים של בית אבא."
רק בסוף הדרך מגיעים לשורש, לעזיבת הרגלי הילדות. ההרגלים שמשפיעים בצורה הכי חזקה על האדם: גִּירְסָא דְּיַנְקוּתָא[18]. עזיבת תבניות ההתנהגות שהוטבעו עמוק וחקוקים בתוך האדם. ורק אז אפשר יהיה לראות את הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ. כי כל זמן ש"אתה תקוע בתוך התבניות של הילדות אתה לא יכול לראות (אותה). אתה עדיין לא יכול להבין מה אני (ה') רוצה ממך."
הדרך היא ללכת: לֶךְ־לְךָ֛. התורה מספרת לנו על האבות שהיו בהליכה מתמדת. אברהם, גם אחרי שכבר הגיע לארץ לא הגיע אל המנוחה והנחלה. מיד ציווה אותו הקב"ה קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ[19], שכם, בית-אל, חברון, באר שבע, גרר, מצרים.

כמו נח, גם לאברהם קוראת התורה בכינוי תָּמִים: פעמיים בלבד מופיעה המילה תמים בספר בראשית:
1. "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ.[20]"
2. "וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵ-ל שַׁ-דַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים.[21]"
מפרש"י: "והיה תמים זה ציווי אחר צווי, היה שלם בכל ניסיונותיי, ולפי מדרשו התהלך לפני במצות מילה, ובדבר זה תהיה תמים שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום. 
דבר אחר:  והיה תמים מוסיף אני אות על שמך ויהיו מניין אותותיו רמ״ח כמניין אבריך."

אבל אברהם, בניגוד לנֹחַ שנשאר במקום אחד ובנה את התיבה במשך מאה ועשרים שנה, לא נַח לרגע. מהרגע שנוצר הקשר בינו לבין הקב"ה, הוא היה בתנועה מתמדת, ולא הפסיק ללכת ממקום למקום כל הזמן.
התורה מלמדת אותנו שזו עבודת חיינו – לא לעמוד במקום אחד, ללכת הלאה, להשתנות.

{

אבל זה לא רק ענין של שינוי פנימי של עבודה אישית של האדם בינו לבין עצמו, אלא שיש לנו כאן הוראה של התורה על מה שאנחנו צריכים לעשות בפועל על מנת שנוכל לעשות את השינוי הפנימי הזה.
הרב אלי מנצור מדגיש שיש כאן עוד מסר חשוב מאין כמוהו.
שלא נחשוב שאפשר להישאר מעורבבים באותו מקום שיש לו השפעה לא טובה עלינו ולהשתנות לטובה.
הוא שואל, איך זה שעם קטן, שמפוזר בכל העולם, ומתבולל בקצב מפחיד, ועושים בו פרעות והורגים חלקים גדולים ממנו, עדיין שורד לאורך הדורות ולא נכחד?
איך זה?
הוא אומר שאברהם אע"ה, במעשיו הספציפיים האלה, הוריש לכולנו, לכל העם היהודי קוד גנטי, שמאפשר לנו את היכולת להיות נפרדים, שונים אחרים.
כמו שדיברנו בשיעור שעבר: להיות כמו דג הסלומון. לשחות נגד הזרם.
כי התורה לימדה את אברהם, ואותנו כצאציו, איך שומרים על זהות שלנו, איך נשארים מופרדים, מובדלים, קדושים: ע"י שחיה נגד הזרם, ע"י התנתקות מהתרבות, ע"י התרחקות מהחברה.
קודם כל מהקודים התרבותיים של הארץ.
אח"כ מהערכים החברתיים של העיר, המולדת.
ובסוף, לבעוט אפילו באבא ואמא, בעדר המשפחתי, לשבור להם את הפסלים, לשחות נגד הזרם, להיות סלומון.
זה ב-DNA שלנו. למסור את נפשנו על קידוש ה', לא להיגרר אחרי הסביבה , לא להיות מושפע מהחברה, לנתק את התרבות – לעשות מה שהוא יודע שנכון לעשות, להיצמד לאמת: "וְלֹא נֵבושׁ וְלֹא נִכָּלֵם וְלֹא נִכָּשֵׁל לְעולָם וָעֶד:[22]".
גם בתוך הגויים, להיות מופרדים, לשמור על עצמנו, לא להיגרר, לא להתערבב. להיות סלומון.
זה ב-DNA שלנו. ירושה מאברהם אע"ה.

{

"...לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ׃[23]"
השאלה השלישית שנשאל היום היא: אז מה הניסיון כאן?

אם עכשיו הקב"ה יתחיל לדבר אלי, ויגיד לי לעזוב את הכל כאן וללכת לאנשהו, ושם הוא יעשה אותי מפורסמת, ומוצלחת, ועשירה, ויהיו לי מלא ילדים ונכדים ונינים, ויהיה לי חיים נהדרים –
אז מה קשה בזה?
הרי זה הקב"ה בכבודו ובעצמו שמדבר איתי ומבטיח לי ה-כ-ל-! מכל וכל.
נכון שאני צריכה לוותר על כל מה שהשגתי כאן, ובכל זאת, מה יש כאן בכלל להסס, או לחשוש.
מה קשה בזה? מה הקושי? מהו האתגר? מה כאן ניסיון?
הרי הקב"ה מבטיח לי פי עשרת מונים יותר.

אומר הרמב"ן[24]: "כי יקשה על האדם לעזוב ארצו אשר הוא יושב בה ושם אוהביו ורעיו וכל שכן כשהוא ארץ מולדתו ששם נולד וכל שכן כשיש שם כל בית אביו ולכך הוצרך לומר לו שיעזוב הכל לאהבתו של הקב״ה."

הניסיון, הקושי, הוא לעזוב את כל המוכר וכל הידוע.
להשאיר מאחור חיים טובים, עדת מעריצים, שגרה וביטחון – ולהתחיל את הכל מחדש.
להשאיר מאחור את כל מי שהוא מכיר ויודע, את אחיו וגיסותיו – את רשת הביטחון שלו – וללכת למקום אחר. חדש. לא ידוע. ולהתחיל מחדש. להתחיל מבראשית.

כל מהגר יודע כמה קשה לעקור נטוע ולעבור למקום אחר, רחוק מהבית מהמולדת מהארץ מהמשפחה ומהחברים ולהתחיל מחדש.

ואברהם עשה את זה רק כי הקב"ה אמר לו, רק כי הוא כל כך אהב את הקב"ה והיה מוכן לעשות את הכל בשבילו: "וַיֵּ֣לֶךְ אַבְרָ֗ם כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר אֵלָיו֙ ה'[25]" – ה' אמר לי , אז אני הולך.
זה הכל.
כמו אלה שעושים עליה לארץ. עוזבים את סיר הבשר האמריקאי, את השורשים שלהם, את המשפחה והחברים, הזיכרונות, הריחות, המקומות המוכרים – והולכים לארץ חדשה. אחרת. מפחידה. רק כי זו מצווה, מצוות ישוב הארץ. רק כדי לעשות את רצון ה'.
זה ניסיון ענק!

{

"...לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ׃[26]"

והשאלה הרביעית שנשאל היא: למה לֶךְ־לְךָ֛... למה לא רק לֶךְ?
עונה לנו רש"י: "לֶךְ־לְךָ֛. ההליכה היא 'לְךָ֛', כלומר להנאתך ולטובתך. ומה היא הטובה שבהליכה זו? כי שם אעשך לגוי גדול, שכל עוד אתה כאן (בחרן) אי אתה זוכה לבנים, ושם תזכה לבנים. ועוד טובה יש בהליכה זו, שעל ידי זה אודיע טבעך – אפרסם מהותך, וחשיבות שמך הטוב בעולם."
כל הסיפור הזה הוא לטובתך, למענך, כדי שתהיה לך הנאה אמיתית ושלימה מחייך.
שיהיו לך בנים, שתהיה מפורסם, שתוכל להפיץ את האמת שגילית ולהאדיר ולהגדיל את שמו של הקב"ה.
זה הכל בשבילךָ....[27]

כותב הרב חנן פורת: "על רקע כישלונם של אדם ונח, מזהירה באור יקרות דמותו של אברהם, הנתבע להתחיל מבראשית בפעם השלישית, ולסלול נתיב בדרך הארוכה ל"תיקון עולם במלכות שדי".
אלא שבניגוד לאדם ונח, אין נתיבו של אברהם מקיף בראשית דרכו את האנושות כולה, אלא ממוקד ומצומצם בבניין עם אחד, כדבר ה' אליו: "לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ׃ וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל"
לֶךְ־לְךָ֛  - אל עצמך, והתמסר לבניין הלאומי של "עם אלוקי אברהם"."
למדנו מהניסיון, אנחנו לא מנסים שוב לשנות את העולם, אלא לבנות עם.
פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת....[28]

{

לֶךְ־לְךָ֛... מסביר הרב וולבה, בצעדים קטנים.
"מעשים קטנים" הוא קורא לזה. ומלמד אותנו שכאשר אנחנו ניגשים לעבודת המידות, עבודה על עצמנו, על האישיות שלנו. "כאשר אנחנו מגיעים לעולם המעשה, הכל תלוי במעשים הקטנים דווקא! זוהי החכמה של בנין האדם."
כמו שהעולם לא בנוי מגושים גדולים אלא מחלקיקים קטנטנים, זעירים, שאפילו בעין בלתי מזויינת לא ניתן לראות אותם, כך "גם בנינו הרוחני של האדם: הוא מורכב ממעשים שאדם דש בעקביו, עם לטוב ואם לרע."
צריך ללכת בצעדים קטנים, ולהתמיד לאורך זמן, לדוש, לשחוק את סוליות הנעליים. רק ככה משרישים התנהגות, רק ככה מטביעים תכונה, רק ככה בונים אופי.
"האמת כך היא: דווקא ממעשים קטנים נבנה האדם. מעשים קטנים אינם מעוררים את כח המרידה!"
כשאנחנו מקבלים על עצמנו משהו קטן, זה לא מכביד עלינו. פרוייקטים גדולים, יש להם טבע להכביד עלינו עם הזמן, ואז אנחנו רוצים להסיר מעלינו את העול. ולכן, אומר הרב וולבה "זהו היסוד הראשון בעבודה המוסרית: אין לעסוק בשום אופן במעשים המכבידים עלינו."
לקחת על עצמנו אתגרים קטנים, כאלה שאפשר לעמוד בהם. אפילו כאלה שנראים קלים מאוד.
כי לאורך זמן גם משהו קל, הופך להיות כבד ולא נוח, ודרוש מאמץ ורצון להמשיך ולהחזיק בו.
והאמת היא שרק מבחן הזמן הוא המבחן האמיתי.
זה לא כמה גדול המעשה, אלא זה שמצליחים להחזיק בו לאורך זמן.

{

ולכן כשילדים שואלים בשביל מה אני צריך בית ספר?
"אני יודע יותר מהמורה" – מה שנכון. היום ילדים יש להם ידע עצום מכל הטכנולוגיה שאליה הם גדלו, שלנו המבוגרים אין בה שום השגה. בוודאי לא כמו שלהם.
בית ספר הוא כבר ממש לא המקום לרכישת ידע, לא חסרים מקורות אחרים שאפשר להשיג בהם ידע, בלי אפילו לצאת מהחדר.
אז באמת בשביל מה צריך בית ספר?
שני דברים. האחד, כישורים חברתיים. במיוחד בדור הזה שבקושי בא במגע עם בני גילו אחרי שעות הלימודים. במיוחד הדור הזה שאין הרבה ילדים במשפחה, 2-3-4 גג. וכמה שיש יותר אחים, ככה לומדים יותר כישורים חברתיים: לוותר, להתפשר, לחלוק, לחכות, לריב ולהתפייס, וכד' – ממש קורס הכנה לזוגיות!
אבל הדבר השני, שהוא כרגע הנושא שעליו אנחנו מדברים, היא הלמידה להתחיל משהו, ולהתמיד איתו לאורך זמן. להתאמץ על דברים שאין מהם סיפוק מידי. שצריך להשקיע בלי לראות תוצאות, ואפילו עם כישלונות בדרך עד שמגיעים אל המנוחה ואל הנחלה.
צריך בית ספר כדי ללמוד התמדה.
צריך בית ספר כדי ללמוד איך ללמוד – כי כשיום אחד ירצו ללכת ללימודים גבוהים מה יעשו?
איך ידעו לשבת על הישבן ולהשקיע שעות על גבי שעות של קריאה וכתיבה?
בשביל זה צריך בית ספר.

וצריך ללמוד בבית-ספר, שזה כמו בחיים – ככה מצליחים בחיים: "פְּרוּטָה לִפְּרוּטָה מֵאָה [29]". בצעדים קטנים, בהתמדה, צעד אחרי צעד, טיפה ועוד טיפה.

{

נאחל לכולנו חודש טוב, חודש שבו נגשים את הרוח, ובהתמדה, ובמעשים קטנים, נממש את התפילות של חודש החגים.
כמו הטיפות הקטנות של הגשם, שיהיה לנו גשמי ברכה, ונאסוף אותן אחת אחת, ונמלא את הכלי.

{
טיפה טיפה[30]

שוב הולכת ברוטשילד
כבר לא אכפת לי אם תעבור
שוב הולכת ברוטשילד
כבר לא אכפת לי לחזור ולזכור
שוב שומעת שירים שאהבת
בלי להעביר תחנה
וכשמישהו בדלת
כבר לא מחסירה פעימה

טיפה טיפה אני חוזרת לעצמי
טיפה טיפה אני אוספת את השקט שלי
אולי אפילו מתייפה
טיפה טיפה

תשעים וחמש דקות סרט
לגמרי שכחתי אותנו
השחקן לא הזכיר לי אותך
הסיפור לא מזכיר את שלנו
והמספר אצלך אני כבר לא בטוחה
אם נגמר בשבע או שתיים
וככל שאתה נעלם שוב זורם לי הדם ללחיים

טיפה טיפה...

שוב הולכת ברוטשילד
כבר לא אכפת לי אם תעבור
שוב הולכת ברוטשילד
כבר לא אכפת לי לחזור ולזכור
שוב שומעת שירים שאהבת
בלי להעביר תחנה
וכשמישהו בדלת
כבר לא מחסירה פעימה


{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור
 ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

{

מקורות:

רבי אפרים, ש. (תשס"א). ספר כלי יקר השלם על התורה. חלק ראשון: בראשית שמות. ירושלים: הוצאת אורות חיים.

הרב אשלג, ב. ש. (תש"מ). 344. לך לך. אוחזר מתוך http://www.kab.co.il/heb/content/view/frame/15129?/heb/content/view/full/15129&main

בליר, א. (אין תאריך). מהו ה"מר"-חשוון? אוחזר מתוך http://acheinu.co.il/?CategoryID=296&ArticleID=4626

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא: חמישה חומשי תורה עם ביאור המקרא בדרך הפשט, בראשית – פרשת לך לך. עמ' קכד-קפב. ירושלים: לשם ספרי איכות.

הרב הכהן אשרוב, י. (אין תאריך). חינוך עצמי. [CD]. ישראל: תפילת ישי.

הרב הלפרין, א. ד. (עורך). (תשע"ה). פרשיות עם הרבי: סיפורים על הרבי מליובאוויטש לאור פרשת השבוע. בראשית. ישראל: ספריית כפר חב"ד.

הרב וולבה, ש. (תשמ"ו). עלי שׁוּר. שערי הדרכה. חלק שני. עמ' קפט-קצא. ירושלים: הוצאת בית המוסר ע"ש ר' ח. מ. לחמן.

הרב מנצור, א. (2005). שיעור לפרשת לך לך. [סרטון וידאו]. אוחזר מתוך https://www.learntorah.com

מקראות גדולות על התורה: http://mg.alhatorah.org/  

הרב עמאר, מ. ש. (אין תאריך). מדוע לא סיפרה התורה את חיי אברהם קודם היותו בן ע"ה, וכן דילגה על מעשה אור כשדים. אוחזר מתוך http://haravamar.org.il/

הרב פורת, ח. (אייר ה'תשע"א מאי 2011). מעט מן האור – בראשית. עמ' 85. ישראל: הוצאת ספריית בית-אל.

שר שלום, ר. (אין תאריך). מרח-שון ולא מר-חשון. אוחזר מתוך http://www.daat.ac.il/he-il/hagim/hodashim/marheshvan/sarshalom-marheshvan.htm




[1]  שמות יב' ב'
[2]  מקור הדברים הוא בגמרא בתענית, הובאה להלכה בשו"ע (או"ח סי' קיז) צריך לשאול את הרב מתי בדיוק השנה.
[3] בתלמוד הירושלמי יש שלשה פירושים לשם ירח בול:
  - בול מלשון נובל- משום שבחודש זה העלים נובלים ומתחילה השלכת .
 - בול מלשון בולות – הארץ עשויה בולות בולות (=גושי עפר מפוררים).
  - בול מלשון בלל – שבו בוללים לבהמה מתוך הבית כי אין מרעה בשדות.
[4]  מלכים א' ו' לח'
[5]  יַהֲדוּת וְהוֹרוּת: יש סיבה למה מתחילים מהתחלה - בראשית , נח – כו' בתשרי ה'תשע"ח - 16.10.2017
[6]  על הפסוק "בְּצֶ֥לֶם אֱלֹק֖ים בָּרָ֣א אֹת֑וֹ" כותב הרבי מלובביץ' (פרשיות עם הרבי עמ' 26): "על האדם לזכך לא רק את עצמו, אלא גם את 'חלקו בעולם', החלק השייך לו. ואל יאמר אין בכוחי לברוא סביבה חדשה – שהרי נוצר בצלם, צלם אלוקים, ו"מה הקב"ה בורא עולמות, אף ישראל כך."

[7]  בתוך הכלי יקר על התורה עמ' נד
[8]  1550-1619, היה ראש הישיבה ואב בית הדין בעיר פראג, ומגדולי המורים וראש בדרשנים בדורו, דור דעה. את ספריו, שעל שמם הוא נקרא הכלי יקר, המכילים לדבריו: "פירוש יקר ורחב על חמישה חומשי תורה", הוא הוציא לאור במקור בעיר לובלין שבפולין בשנת שס"ב (1601), ובפראג שבצ'כיה בשנת שס"ח (1607).
[9]  בראשית ו' יז'
[10]  בבא בתרא טז' א'
[11]  בראשית יב' א' – כז' יז'
[12]  מתוך תפילת מוסף של ראש השנה
[13]  בראשית יב' א'-ג'
[14]  בראשית יא' כו'-לא'
[15]  רבי יצחק בּלָאזֶר (א' באדר ה'תקצ"ז, 1837 - י"א באב ה'תרס"ז, 22 ביולי 1907), המכונה גם ר' איצל'ה פטרבורגר (=מפטרבורג), היה מראשוני תנועת המוסר, מגדולי תלמידיו של רבי ישראל מסלנט.
[16]  אבינו עליו השלום
[17]  לבראשית יב' א'
[18]  שבת כא' ב', מארמית: גירסא = לימוד ; ינקותא = ילדות, ופירש רש"י: "גירסא דינקותא מתקיים יותר משל הזקנה" וגם "גירסא דינקותא אין/לא משתכח"
[19]  בראשית יג' יז'
[20]  בראשית ו׳ ט׳
[21]  בראשית יז' א׳
[22]  מהסידור, מתוך "ברכת אהבה רבה" שהיא הברכה השנייה של "קריאת שמע" בתפילת שחרית וערבית.
[23]  לבראשית יב' א'
[24]  בתוך מקראות גדולות על התורה
[25]  בראשית יב' ד'
[26]  לבראשית יב' א'
[27]  מתוך השיר "זה הכל בשבילךְ" ; מילים ולחן: דני סנדרסון ; מתוך האלבום "קופץ לשניה" 1991
[28] מתוך השיר "בבוקר בבוקר" ;  מילים: אמיר גלבוע לחן: גידי קורן ושלמה ארצי מתוך האלבום "אומרים ישנה ארץ" 1973
[29]  עפ"י "דִּין פְּרוּטָה כְּדִין מֵאָה" – מתוך תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ח', עמוד א': "אמר ריש לקיש: מכאן, שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה".
[30]  מילים ולחן: דידי שחר ; מתוך האלבום "מירי מסיקה" של מירי מסיקה, 2005.
בשיעור הקשבנו לשיר בביצועהּ:
https://www.youtube.com/watch?v=ZZUQ4kqmYu8

[© Smadar Prager, CGP]



Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.


To schedule an appointment please contact at smadarprager@gmail.com or 917-513-1490.

אין תגובות:

פרסום תגובה