יום רביעי, 9 באוגוסט 2017

יַהֲדוּת וְהוֹרוּת | סוכריה לשבת: פרשת עקב | יח' אב ה'תשע"ז

💎בס"ד | פ' עקב תשעז


🍬 קבלו סוכריה לשבת: 🍬

פרשת עקב מלאה בהתניות שמתנה הקב"ה עם עם ישראל: אם --- אז.
אם תזכרו את החוקים והמשפטים שנתן לכם הקב"ה --- אז הוא יזכור את הברית שהוא כרת עם האבות.
אם תזכרו את זה שהקב"ה הוציא אותכם ממצרים --- אז הוא ילחם ויגרש את כל האויבים שלכם.
אם תעשו את כל המצוות שקיבלתם מהקב"ה --- אז הוא ידאג שהארץ ישראל תהיה טובה אליכם.
אם --- אז.

אבל אחת מההתניות האלה נוגעת בעומק עומקי הבנת הנפש של בני האדם, שלנו:

"הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ, לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם."  (דברים ח' יא')
יש סיכוי, אומר לנו הקב"ה, שיקרה מצב שבו תשכחו אותי, תשכחו את המצוות שלי, ותשכחו את כל החוקים שנתתי לכם במדבר.

 פֶּן-תֹּאכַל, וְשָׂבָעְתָּ; וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה, וְיָשָׁבְתָּ.  וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה-לָּךְ; וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ, יִרְבֶּה." (שם יב'-יג')
זה עלול לקרות כאשר יהיה לכם שפע אוכל לשובע, ושקט וביטחון לגור בנחת וברווחה, ובעושר ואושר.

"וְרָם, לְבָבֶךָ; וְשָׁכַחְתָּ אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים." (שם יד')
ואז תתגאה בעצמך, ותשכח אותי, את ה' שאוהב אותך ושהוציא אותך מבית עבדים...
"וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ:  כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה." (שם יז')
וזה אפילו יגיע למצב שבו תאמר לעצמך: כל מה שיש לי השגתי לבד, בכוחות עצמי. אני כזה מוכשר, ונהדר. לאיזה הישגים נהדרים הגעתי בזיעת אפי ובמו ידי.

אז זהו. שלא. ממש ממש לא! הקב"ה מדגיש את הנקודה הזו מאוד, הוא אומר לנו: "וְזָכַרְתָּ, אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ--כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל:" (שם יח')
חמודים שלי, הוא אומר לנו, אל תשכחו לרגע שזה אני שנותן לכם את כל הכח הזה, ואת כל הכישרונות האלה, ומאפשר לכם את כל ההישגים הללו.


זה קורה גם לנו, כהורים.
יום אחד הילדה הרכה הזו שהתכרבלה בזרועותיך ונשאה אליך עיניים מעריצות, טורקת בפניך את דלת החדר שלה (בבית שלך!) וצווחת מן הצד השני: "אוףףף! נמאס לי כבר מהבית הזה. אתם לא נותנים לי לעשות שום דבר שאני רוצה!"
או שהילד שהיה מתרפק עליך וממולל על אצבעו את תלתליך, עומד מולך כזה גבוה שאת צריכה להטות את ראשך לאחור, נועץ בך מבט מצמית ואומר לך בקול בס: "את לא מבינה כלום, ואת לא תחליטי עלי!".

סליחה?
מאיפה כל זה מגיע? מאיפה החוצפה הזו? ככה מתנהגים אחרי כל מה שעשינו בשבילם?
אחרי הלילות ללא שינה, ההשקעה, ההקרבה, הדאגה, הויתורים, ההוצאות, ההסעות, השיחות....
כבר הם שכחו?

כן. זה טבעי. ככה זה כשמתבגרים.
זה נורמלי, כי כדי לפתח זהות אישית, צריך להתנתק מההזדהות הסימביוטית שהיתה נכונה לשלבים מוקדמים יותר של ההתפתחות הרגשית.

אז כשזה קורה לנו כהורים ואנחנו מרגישים כמה זה כואב, אולי זה יזכיר לנו כמה כואב לאבא שלנו בשמים כשאנחנו שוכחים מאין באנו ולאן אנחנו הולכים. כשאנחנו מסתכלים מסביב וחושבים שכל זה יש לנו בגלל שאנחנו כל כך מוכשרים, ונהדרים, ומשיגנים. כשגם לנו נדמה שכֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה, כי שכחנו לזכור מי באמת בעל הבית כאן.

אמרו לי פעם, שהקב"ה אוהב כל אחד מאיתנו פי שישים ממה שאני אוהבת את הילדים שלי.
ואני יודעת כמה כואבת לי בלב כל טריקה כזו של דלת, או הפניית גב, או הצבעה ברגליים (מתרחקות ממני). זה שורף בלב. זה צורב עד דמעות.

ותתארו לעצמכם שלקב"ה צורב, שורף וכואב לו בלב פי שישים. 


שבת שלום ומבורך – באהבה, סמדר 🍓






אין תגובות:

פרסום תגובה