יום שלישי, 25 ביולי 2017

יַהֲדוּת וְהוֹרוּת: זה לא אתה/ה זה אני | פרשת דברים | א' אב ה'תשע"ז

בס"ד

השיעור מוקדש לעילוי נשמת יוסי, אלעד וחיה סולומון הי"ד, ואמיר פירישר גוטמן בן שרה ע'ה


­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת דברים
זה לא את/ה זה אני



הגענו לפרשת דְּבָרִ֗ים[1]: הפרשה הראשונה של החומש החמישי והאחרון בחמשת חומשי תורה שנקרא על שמה: ספר דְּבָרִ֗ים.
כותב פשוטו של מקרא: "ספר דְּבָרִ֗ים כולל בתוכו את הנאום הגדול והארוך אותו נשא משה לפני ישראל בתקופה האחרונה לחייו, מא' בשבט עד ז' באדר, כשעמדו בני ישראל בסיום מסעם במדבר, בהיותם קרובים ומוכנים להיכנס לארץ המובטחת, וכשמו כן עניינו: 'דְּבָרִ֗ים' אשר דיבר משה לפני בני ישראל – כהדרכה והכנה לקראת ישיבתם בארצם."

לכל חומש יש שם נוסף שנתנו לו חז"ל.
בְּרֵאשִׁית נקרא גם  סֵפֶר הַיָּשָׁר | ספר שמות נקרא גם ספר הגאולה  |  ספר ויקרא נקרא גם  תורת כוהנים | ספר במדבר נקרא גם  חומש פקודים | וספר דְּבָרִ֗ים נקרא גם מִשְׁנֵה תּוֹרָה, כי הרבה ממצוות התורה המפורטות בחומשים הקודמים חוזרות ונאמרות גם בחומש דברים, ומצוות חדשות שעדיין לא צוינו, מובאות עכשיו, מצוות הקשורות לארץ ישראל שלא היה שייך לקיימן במדבר.

הרב אמיר קריספל, הביא מ"בספר החיים", שכתב ר' חיים ברבי בצלאל, מגדולי רבני אשכנז במאה השש עשרה, אחיו של המהר"ל מפראג, ששם כתב חידוש יפה על אחת-עשרה שמות הפרשיות של ספר דְּבָרִ֗ים המסכמות את כל תוכנו של הספר דרך שמותיהן:
"אלה ה"דְּבָרִ֗ים" שאני מדבר, כך פונה משה אל עם ישראל.
"וָאֶתְחַנַּ֖ן" – אני מתחנן שתקשיבו,
"עֵ֣קֶב" – מכיון ש
"רְאֵ֗ה" – תראו, זה המצב: הרי יש
"שֹׁפְטִ֣ים" בארץ [כשם שיש דין בעולם הזה, כך בעולם הבא יש דין ויש דין, כלומר יש שכר וענש], ועתה
"כִּֽי־תֵצֵ֥א" מהעולם ו...
"כִּֽי־תָב֣וֹא" אל העולם הבא, תצטרך לשלם על מעשיך. לכן אתם
"נִצָּבִ֤ים" היום, אבל למחר
"וַיֵּ֖לֶךְ", אל תשכחו שיום יבוא ותלכו לעולם הבא, ואז אני מבקש
"הַאֲזִ֥ינוּ" לדברי, ותבוא עליכם
"וְזֹ֣את הַבְּרָכָ֗ה"!"

{

הרבנית ימימה מזרחי כותבת כך: "חומש דְּבָרִ֗ים מביא דברי סיכום ותוכחה שנושא משה רבנו בפני עם ישראל בטרם פרידתו מהם. הם יעברו את הירדן וייכנסו לארץ ישראל והוא – יעלה לפסגת הר נבו וישקיף על הארץ המובטחת, אליה הוא לא זוכה להיכנס.

את חומש דְּבָרִ֗ים מתחילים לקרוא בשיא הקיץ ומסיימים בסוף עונת הקיץ. הוא מלווה אותנו דרך שלושת השבועות ותשעה באב, ט"ו באב וחגי תשרי, ומסתיים בימי חג האסיף, עם תחילתה של השנה החדשה.
זה חומש של סוף, ממש כמו עונת הקיץ, שתחושה של קץ נישאת בכנפיה. כלו כל הקיצין. הגענו עד לקצה.
מיום שחרב בית המקדש, כל-כך הרבה כלים שבורים יש בתוכנו. אנו נמצאים בנקודת זמן שמתעוררים בה כוחות שליליים כשם שלא התעוררו מעולם – והוא ידע זאת, משה רבנו. הוא צפה, שיבוא יום ודור מאוד קדוש ומאוד שפוף לא ידע מה זו אהבה, מהי אמונה, מהי שמחה.

אהבה זו תורה. אמונה זו תורה. נחמה זו תורה. שמחה – זו תורה ואין שמחה אחרת. נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ[2] – 'בך' גימטריה 22. אלה הן 22 אותיות לשון הקודש, אותיות התורה ורק כוחה המשמח של התורה יביא מרפא לשברייך."

{

שבוע קשה עובר על ארץ ישראל. דְּבָרִ֗ים נוראיים מתרחשים:
בסוף השבוע הזה מדווח שצוותי מד"א טיפלו ב-16 מקרי טביעה בחופי הארץ.
שניים מהם הסתיימו במוות. האחד, בחור צעיר, אמיר גוטמן בן שרה שקפץ להציל את האחיינית שלו מטביעה בחוף עתלית, ושילם בחייו. והשני, גבר בן 50, יוצא צה"ל, שטבע בחוץ הבונים.
שלושת בני משפחת סולומון מהישוב חלמיש: יוסי, וילדיו: אליעד וחיה הי"ד, נרצחו בידי בן בליעל ערבי ימ"ש.
והתפרעויות של ערבים בהר הבית שלא פוסקות.
מרגישים שאנחנו נמצאים בשלושת השבועות, בין המייצרים.
צר לנו. לוחץ לנו. נמאס לנו.
די כבר!
רוצים משיח, רוצים בית מקדש, רוצים וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ[3], רוצים שלום ושקט.

הרב מרדכי אליהו זצ"ל[4] משווה את הערבים שבהר הבית לשועלים. ככל הנראה אותם שועלים המוזכרים בגמרא, וכך כתוב:

   
ר
בן גמליאל ור' אלעזר ור' יהושוע ורבי עקיבא היו מהלכים בדרך [לכיוון ירושלים לאחר חורבן בית המקדש] ... היו עולים לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קודשי הקודשים, התחילו הם בוכים ורבי עקיבא משחק [צוחק].
אמרו לו: "מפני מה אתה משחק?"
אמר להם: "מפני מה אתם בוכים?"
אמרו לו: "מקום שכתוב בו- "והזר הקרב יומת" [במדבר י"ח], עכשיו שועלים הילכו בו, ולא נבכה?"
אמר להם: "לכך אני משחק , שנאמר- "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו" [ישעיהו ח'] –וכי מה ענין אצל אוריה אצל זכריה, והלא אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני? אלא תלה הכתוב [המקרא] נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה נאמר: "לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עִיִין תהיה והר הבית לבמות יער" [מיכה ג']. בזכריה נאמר: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" [איכה ד']. עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה. עכשיו שנתקימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת"
ובלשון הזה אמרו לו: 'עקיבא, ניחמתנו! עקיבא! ניחמתנו'"[5]

אם הנבואה של אוריה מתקיימת, ובית המקדש הוא עי חורבות ששועלים מטיילים בו, הרי שתתגשם גם נבואתו של זכריה, שבית המקדש ישוב וייבנה ונזכה לשקט ללא מלחמות ולכן גם לאריכות ימים ולזקנים וזקנות שישבו לבטח ברחובות ירושלים, הם לא יצטרכו להיסגר בבתים, וילדים ישחקו ברחובות ללא כל חשש, חופשיים: "כֹּה, אָמַר ה', שַׁבְתִּי אֶל-צִיּוֹן, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם; וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלִַם עִיר הָאֱמֶת, וְהַר-ה' צְבָאוֹת הַר הַקֹּדֶשׁ. כֹּה אָמַר, ה' צְבָאוֹת, עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת, בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם; וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ, מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ, יְלָדִים וִילָדוֹת, מְשַׂחֲקִים, בִּרְחֹבֹתֶיהָ.[6]"
וזו נחמה גדולה.

אז בואו נתנחם בשועלים שמסתובבים בהר הבית שלנו – כי אם הם שם, זה אומר שבית המקדש השלישי אוטוטו גם שם. זה אומר שאלו פעמי משיח, שהוא בדרך. כבר מגיע.
השועלים האלה זה השלט שתולה לנו הקב"ה על הכניסה לבית המקדש "תיכף אשוב".

{

פרשת דברים פותחת בפסוק: "אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־כׇּל־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן בַּמִּדְבָּ֡ר בָּֽעֲרָבָה֩ מ֨וֹל ס֜וּף בֵּֽין־פָּארָ֧ן וּבֵֽין־תֹּ֛פֶל וְלָבָ֥ן וַחֲצֵרֹ֖ת וְדִ֥י זָהָֽב׃[7]"

שתי שאלות אני שואלת:
1. מה פירוש דברים אשר דיבר? למה לא נאום אשר נאם, או סיפור אשר סיפר?
2. מהם כל המקומות המוזכרים בפסוק? בכל מקום הוא דיבר קצת ואז עברו הלאה?

רש"י עונה על שתי השאלות מיד: "אלה הדברים לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו ישראל את המקום, סתם את הדברים והזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל. "
בואו נסביר.
בספר "יאיר אור" של המלבי"ם[8] בסעיף כו' הוא מתייחס להבדל בין אמירה לדיבור והוא כותב כך: "אָמֹר, דָּבֵּר: האומר, יאמר דבר קצר ומוחלט במילים מועטות, והמדבר, יביאו ברוב דברים, ודיבור ארוך, לבאר ולפרט המאמר הקדום, ובזה יבדלו." ומפנה למלכים ב' לעיון נוסף.
ןשם כתוב[9]: "וַיְדַבְּר֣וּ אֵלָ֗יו הַיְלָדִים֙ אֲשֶׁ֨ר גָּדְל֣וּ אִתּוֹ֮ לֵאמֹר֒ כֹּה־תֹאמַ֣ר לָעָ֣ם הַזֶּ֡ה אֲשֶׁר֩ דִּבְּר֨וּ אֵלֶ֜יךָ לֵאמֹ֗ר..." והמלבי"ם מסביר עוד על ההבדל בין אומר ומדבר כך: "יש הבדל בין דבור ואמירה, האמירה היא המוחלטת והדבור הוא הצעת הדברים, שמטעים את האמירה ומדבר באורך מדוע אמר כן (כמ"ש בחבורי התו"ה ויקרא סי' ג') ור"ל בין האמירה עצמה שהוא הענין שנדונים עליו ובין הדבור שהוא איכות הדברים והוצעתם יהיה באופן זה, שתאמר להם,...."

אמירה זה משהו קצר ולענין. כותרת. מעין הוראה. משהו מוחלט, אין מה להוסיף ולדבר עליו.
בעוד שדיבור הוא מה שמסביר את האמירה, מפרט אותה, מאריך את ההסברים, מנגיש אותה, מרכך אותה, מביא אותה על מגש בעדינות, ברגישות, בהתאם ליכולת הקליטה של השומעים.

אז אנחנו מבינים למה משה דיבר, ולא אמר, או נאם או סיפר....
וזה גם מה שנותן לנו רמז לתשובה של השאלה השנייה.

כל המקומות שמשה מפרט הם לא באמת שוב פירוט רשימת מכולת של המקומות שבהם עברו בני ישראל במסעותיהם, אלא שאלו המקומות שבהם הכעיסו בני ישראל את הקב"ה.
וכך כותב רש"י: "כל שמות המקומות המוזכרים במקרא זה, דרשום חז"ל ברמזים על מעשיהם כל ישראל בהיותם שם, ולמה לא כתבם משה במפורש? לפי שהן דברי תוכחות על חטאי ישראל, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו ישראל לפני המקום בהן, לפיכך, כדי שלא להתחיל לספר בגנותם, סתם הכתוב כאן את הדברים והזכירם רק ברמז, מפני כבודן של ישראל, ורק להלן בהמשך הפרשה, הוכיחם כל חטאיהם במפורש."

יש כאן למידה מדהימה עבורינו. והיא נכונה תמיד, אבל במיוחד בימים אלה של בין המיצרים.
כותב הרב אמיר קריספל: "כדי שאדם ידע לשפוט את השני, הרי שהוא צריך להרגיש אותו ולחוש מה הוא היה עושה במקומו ובמצבו באשר הוא שם. וכדברי רבותינו, "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". ו"הוי דן כל אדם לכף זכות". אם לפני שנוכיח את חבירנו, נזכור תמיד לעצור לרגע ולחשוב, איך אנחנו היינו נוהגים במצבו, לפי מה שהוא עובר כעת, הרי ודאי שהכל יראה אחרת. בימים אלו, יש להרבות באהבת חינם, ולהתרחק משנאת חינם."

והמקום הראשון ליישם את הלמידה הזו היא קודם כל בבית. כתוב: "עניי עירך קודמים[10]", ונכון שהביטוי מדבר על הלכות צדקה, אבל צדקה זה לא רק כסף.
צדקה זה קודם כל התנהגות.
גם חיוך הוא צדקה – עם חיוך אחד אפשר להאיר לבן אדם יום שלם.
וכשזה בא להתנהגות, אז הראשונים שצריכים ליהנות מיחס הטוב, הם בני הזוג שלנו והילדים.
וכשמתרגלים בבית, זה הופך להיות טבעי, וקל אח"כ גם בחוץ.

{

בתחילת הפרשה משה מתחיל לגולל בפני בני ישראל את ההיסטוריה, איך הגענו הלום, מה האירועים המרכזיים שקרו: קיבלנו את התורה מפיו של הקב"ה בחורב, והנה אנחנו כאן לפני כניסתנו לארץ שהקב"ה נשבע לאברהם יצחק ויעקב שיתן לנו, ואני כבר לא יכולתי יותר לבד להיות המנהיג שלכם, ומונו שרים ויועצים ושופטים שיעזרו לי, ושלחנו מרגלים שאמרו שהארץ טובה ואתם לא רציתם לעלות לארץ....
ואז מגיע הפסוק הזה: "וַתֵּרָגְנ֤וּ בְאׇהֳלֵיכֶם֙ וַתֹּ֣אמְר֔וּ בְּשִׂנְאַ֤ת ה֙' אֹתָ֔נוּ הוֹצִיאָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָאֱמֹרִ֖י לְהַשְׁמִידֵֽנוּ׃[11]"
ועל זה פירש רש"י פירוש מ-ד-ה-י-ם-! שהקדים את הפסיכולוגיה המודרנית בכ-900 שנה.
ולפני שנתמקד בפירוש, בואו נתמקד רגע באיש עצמו, שאתמול, כט' תמוז,  מלאו 912 שנים לפטירתו.

{

רבי שלמה יצחקי הלוא הוא רש"י הקדוש, ראוי הוא לראשי התיבות "רבן של ישראל". כתוב עליו שאין מילים לשער ולתאר את צדקנותו ותרומתו של הצדיק ללומדי התורה לאורך כל הדורות.

1. רש"י נולד בשנת דתת"א (1040) והלך לבית עולמו בגיל 64 בשנת ד'תתס"ה (13 יולי 1105), לפני
כ-900 שנים.

2. כבר בצעירותו ניחן רש"י בכושר לימוד מיוחד, עד שעלה ונתעלה, והחל מפרש את הש"ס בקונטרסים. בהגיעו לגיל 32 החליט לערוך גלות בכדי לבדוק אם יש גרסאות אחרות של התלמוד, או פירושים טובים משלו על הש"ס.

3. רש"י פירש פירוש על התורה כולה, אך המיוחד בכולם הוא הפירוש על החומש. לפני כן עשה תרי"ג תעניות. על פירוש זה ישנם 19 פרשנים, וכותב הרב חיד"א שטמון בפירוש זה גם פירוש על הקבלה.

4. רש"י נודע בענוותנותו, ופירושו הראשון על התורה מתחיל במילים "אמר רבי יצחק", ובמקומות רבים לא חשש לכתוב "איני יודע".

ואני חושבת שהוא היה באמת גאון אמיתי שהקדים אז זמנו בעומק הבנתו לא רק את התורה, אלא גם את נפש האדם.
אנחנו רואים את זה נפלא בפירושים שלו לאורך כל התורה. וגם בפרשה שלנו בפסוק כז' הנ"ל.

{

אז בואו נחזור לפסוק כז': "וַתֵּרָגְנ֤וּ בְאׇהֳלֵיכֶם֙ וַתֹּ֣אמְר֔וּ בְּשִׂנְאַ֤ת ה֙' אֹתָ֔נוּ הוֹצִיאָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָאֱמֹרִ֖י לְהַשְׁמִידֵֽנוּ׃"

וכך מפרש רש"י את הפסוק: "ותרגנו. דברתם לשון הרע על הקדוש ברוך הוא, וכן יש דוגמתו במקרא: 'דברי נרגן כמתלהמים' (משלי יח, ח) שפירושו: אדם המוציא דיבה, המתלונן תמיד ומתרעם על אחרים, דבריו קשים כמהלומות."

וכאן מגיע הפירוש הכי מהמם בעולם: "בשנאת ה' אותנו. הוצאת דיבה היא זו, שאמרתם כי הוא שונא אתכם, והוא הרי היה אוהב אתכם, אבל מפני שאתם שונאים אותו – לכך נדמה לכם שהוא שונאכם.
משל הדיוט [אמרה השגורה שפי הבריות] אומר: 'מַה דִּבְלִבָּךְ עַל רְחֵמָךְ – מַה דִּבְלִבֵּיהּ עֲלָךְ' [מה שיש בלבך על חברך, סבור אתה שכך יש בלבו עליך] (ספרי[12]) (ב"ב[13])."

גאון!! גאוני!!!
בואו נבין ביחד מה רש"י מלמד אותנו על הפסיכולוגיה של בני האדם לפני כמעט אלף שנה.

כולנו מכירים את המשפט השגור "זה לא אתה זה אני" או באנגלית It’s not you it’s me. משפט שבדר"כ אומרים כשרוצים לסיים מערכת יחסים עם מישהו ולא רוצים לפגוע בו ולהגיד שזה בגלל אי אילו תכונות כאלה או אחרות, אז אומרים את זה בגוף ראשון,
בלשון  'אני'?
משהו כמו: זה לא חס וחלילה בגלל שיש אצלך איזו שהיא בעיה, אלא שהבעיה אצלי ובגלל זה אנחנו לא יכולים להישאר יותר ביחד?       
מכירים?
אימצנו את הרעיון של הפסוק, ועשינו לו אדפטציה למאה ה-21, ודי השטחנו אותו – ורש"י מסביר לנו שהוא כל כך הרבה יותר עמוק.

{

בואו נלמד.
רש"י מסביר לנו שאדם שלא חושב על הדברים לעומק, ולא ממש מודע לעצמו יחשוב שמה שהוא מרגיש כלפי אדם אחר, האדם האחר מרגיש כלפיו. אם אני אוהבת אותך, אז את אוהבת אותי.
מה שנכון... אבל לא תמיד.
האמת היא שלפעמים אנחנו יכולים לאהוב מישהו שממש לא מסמפת אותנו. או לא לסבול מישהו שדווקא מחבב אותנו מאוד.
אבל בעומקם של הדברים אומר רש"י, האמת היא, שהרבה פעמים מה שאתם חושבים שהשני מרגיש – זה בגלל שזה מה שאתם מרגישים בעצמכם.
אתם חושבים שהקב"ה שונא אותכם, כי אתם אלה ששונאים אותו. הוא בכלל לא שונא אתכם, נהפוך-הוא, הוא אוהב אותכם.

בואו ניתן דוגמא פשוטה יותר להבנה, משהו שלכולנו יהיה קל יותר להתחבר אליו:
כשאמא אוסרת על הילד לעשות משהו, ושמה לו גבול, הוא בדר"כ מאוד לא מרוצה, ונשמע: "אוף אמא..."
לפעמים, חוסר המרוצות עולה כמה שלבים ל: "אוף אמא... למה את כזאת..?",
ולפעמים אם הוא ממש, אבל ממש לא מרוצה, זה מגיע עד לראש הסולם, ונשמע את זה:
"למה את לא אוהבת אותי?".
ואווו! מאיפה זה הגיע?
סליחה?!! מה פתאום לא אוהבת? 
מי אמר שאני לא אוהבת אותך? נהפוך-הוא. אוהבת מאוד. רק ככה אני הורה טוב כי אני שומרת עליך, מגינה עליך, עוזרת לך לא להזיק לעצמך:
אם אני אקנה לך את כל הממתקים שאתה רוצה אני לא אעשה לך שום טובה...  אתה תהיה חולה.
אם אתן לך לשחק עוד שעה במשחק אני לא עושה לך שום טובה.... לא יהיה לך זמן להכין שיעורים.
אם אני מבקשת ממך לחזור הביתה עד שעה מסויימת, זה כדי שתוכל מחר בבוקר לקום ולתפקד.
לא חסרות דוגמאות.

האמת היא שברגע הזה, כשלא נותנים לו את מה שהוא רוצה, שלא נותנים לו לעשות את מה שהוא רוצה, הוא לא אוהב אותנו. בכלל בכלל לא. זה טבעי. זה נורמלי.

גם אני, כשאני נוסעת על 50 באזור של 20, ממש לא אוהבת את השוטר שעוצר אותי ולא מרשה לי להמשיך לעשות את מה שאני רוצה שזה לנסוע על 50.
השוטר עושה לי טובה שהוא עוצר אותי – כי אם זה אזור של 20, זה אזור בנוי , ורוב הסיכויים שיש שם ילדים, ואיך אני אחיה עם עצמי עם חס וחלילה בגלל שהתחשק לי לנסוע 50 לא הספקתי לעצור בזמן כשילד רץ לכביש...

{

אז הילד הזה, שכועס, ומתוסכל, ומאוכזב, ולא אוהב אותנו ברגע הזה, משליך עלינו את הרגשות שלו, ואומר: "את לא אוהבת אותי.!"
בשפה המקצועית קוראים לה: Projection. הוא מגיע מתאוריית פסיכואנליזה של פרויד. [שהיה כמובן יהודי שגדל בבית של תורה וספג את מה שספג, שהרבה ממנו הגיע בסופו של דבר, כמו רבים מהמובילי הדרך היהודים בפסיכולוגיה, לתאוריה שלו].
זהו מנגנון בלתי מודע שבו אדם מייחס את התכונות של עצמו לאחרים.
"האדם המשליך חווה תחושות פנימיות כאילו הן שייכות לאחר. בצורתו הבריאה, מאפשר מנגנון זה לחוש אמפתיה כלפי אדם אחר; בצורתו הפתולוגית, הרגשות המושלכים הינם חלקים שליליים במיוחד של העצמי היוצרים תפישה מעוותת של האובייקט עליו הושלכו.[14]"
זהו בעצם מנגנון הגנה.
כשקשה להכיל את הרגש של עצמנו (למשל כעס, או טינה), או כשהוא מאיים על קיומנו הרגשי, ההתמודדות הפנימית היא שהרגש הוא בעצם של האדם השני, לא של האדם המרגיש. כך האדם השני נושא בעצם את הרגש שקשה לנו להכיל ולא אנחנו.
ילד שיאמר לאמא שלו שהוא לא אוהב אותה, עשוי להיבהל מעוצמת הרגש השלילי שלו כלפיה, והוא עלול להיכנס לחרדה. קל יותר, וזה מה שהלא מודע עושה, להשליך את הרגש עליה: היא זו שמתנהגת עכשיו בצורה כזו שעושה לי לא טוב, לכן היא לא אוהבת אותי. אמא נושאת עבורו את הרגש שהוא לא יכול כרגע להודות בקיומו, להכיל אותו.

דוגמא טרייה מהיום:
אחת מהמטופלות שלי סיפרה לי שמאוד נפגעה ממנחה של קבוצת מדיטציה כי היא מאוד זילזלה בה.
מה קרה?
החוקים הכתובים של הקבוצה הם שברגע שהפעילות מתחילה אף אחד לא יוצא ולא נכנס כדי לא להפריע לאחרים.
למטופלת שלי היה כאב בטן והיא היתה חייבת לצאת, וכשניסתה לחזור בשקט בשקט למקומה, הרימה המנחה אצבע וסימנה לה בתנועה 'לא לא לא לא להיכנס עכשיו' והמטופלת שלי ממש נעלבה מהזלזול של המנחה שאפילו לא טרחה לקום אליה ולהסביר לה יפה במילים שאי אפשר להיכנס.

אז מי כאן זילזל במי?
ברור. מי שהחליט שחוקי הקבוצה לא חלים עליו הוא המזלזל, ולא המנחה שהיתה ממש נחמדה וסימנה בעדינות באצבע שלא להיכנס עכשיו.
אבל המטופלת שלי, עשתה השלכה. היא לא יכלה לחשוב על עצמה במונחים של 'לא נחמדה' 'מזלזלת' 'פורעת חוק' – והיא מאוד מאוד נפגעה כי המנחה ממש זילזלה בה.

{

בגישה הקוגניטיבית-התנהגותית קוראים למנגנון הזה: Distortions, הכוונה לעיוותי חשיבה.
יש כמה מרכזיים, אחד מהם הוא: קריאת מחשבות.
כשמדברים על עיוות מחשבה של קריאת מחשבות מתכוונים לכך שהאדם מאמין שהוא יודע מה האחר חושב עליו ללא כל עדות לכך שזה אכן מה שהאחר חושב עליו.
ה"ידיעה" מה האחר חושב בביטחון מלא – כשבעצם אלה המחשבות של האדם עצמו.
הרבה פעמים אנחנו משתמשים בזה כדי לעזור לעצמנו להתמודד עם דחייה למשל.
הולכים לראיון עבודה (שלא היה מוצלח), ואז "יודעים" שהמראיין ממש לא סבל אותי ואין סיכוי שאקבל את העבודה. שבמקרה ובאמת זה מה שיקרה, קל יותר יהיה לשאת את ההודעה הלא נעימה עד מאוד.

בני ישראל לא יכלו לשאת את המחשבה שאחרי כל הטובות שעשה איתם ה' הם מרגישים שהוא הוציא אותם מאזור הנוחות שלהם, שהם שונאים אותו בגלל שהם פוחדים מהעתיד שהוא מביא אותם אליו, זה מאיים עליהם שהוא מוציא אותם מאיזור הנוחות שלהם, אז הם החליטו שהוא שונא אותם.
הם נתנו לקב"ה לשאת עבורם את השנאה.
והוא נשא אותה, את השנאה, כמו ההורה הכי טוב בעולם.

מסכם הפשוטו של מקרא: "וַתֵּרָגְנ֤וּ בְאׇהֳלֵיכֶם֙ וַתֹּ֣אמְר֔וּ בְּשִׂנְאַ֤ת ה֙' אֹתָ֔נוּ הוֹצִיאָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָאֱמֹרִ֖י לְהַשְׁמִידֵֽנוּ׃
התרעמתם והתלוננתם על ה' בשבתכם בתוך אוהליכם (בינכם לבין עצמכם), וכך אמרתם: מתוך שהוא שונא אותנו על שעבדנו עבודה זרה במצרים, הוציאנו משם כדי לנקום בנו ולהמיתנו ביד האמוריים."
הם לא יכלו לשאת את המחשבה שזה מה שהם עשו במצרים. שהם התדרדרו לכזה שפל מדרגה.
הם ממש שנאו את עצמם על זה שהגיעו לאן שהגיעו – לעבוד עבודה זרה במצרים.
אבל הם לא יכלו להרשות לעצמם להרגיש כך, לא היו להם עדיין כלים להתמודד עם הרגשות העמוקים האלה, אז בחשיבה מעוותת הם החליטו שזה הקב"ה ששונא אותם, הם השליכו את השנאה על הקב"ה.

איזה עומק!!!
וזה לפני כ-900 שנה, עוד לפני הזוהר, לפני התניא, במאה ה-11 בבית קטן עם כרם קטן בטרויש שבצרפת, וואו.

{

כמה קל לנו לראות את הרע באחרים ולא בעצמנו.
זו תופעה שכולנו יכולים להזדהות איתה. חז"ל כבר קבעו: "כל הפוסל – במומו פוסל[15]".
אנחנו רואים באחרים את מה שטעון תיקון בעצמנו.
אנחנו רואים באחרים את הפגמים של עצמנו.
האחר הוא תמיד המראה שלנו.
וזה תמיד לא הוא אלא אני.

איזה ביקורתית היא – כי אני ביקורתית...
איזה פרפקציוניסטית היא – היא אני פרפקציוניסטית...
איזה בלגניסטית היא – כי אני... לא! אני לא בלגניסטית.... 😊

בואו נלמד איך אפשר לרתום את הכלי הזה לשיפור הזוגיות שלנו.

יש מה שאני קוראת לו 'חוק כלים שלובים בזוגיות'. כמו בצינור U של חוק כלים שלובים שבו גובה המים שבצד ימין מושפעים מגובה המים שבצד שמאל (במצב מנוחה הם מאוזנים), אז בדיוק באותו אופן גם בזוגיות מה שצד א' עושה משפיע על מה שצד ב' יעשה, ולהיפך.

זה עובד גם באופן עמוק עוד יותר: מה שצד ב' מרגיש, מרגיש גם צד א' – ולהיפך.

בואו נגיד שהיתה לכם איזו שהיא מריבונת, ויכוחון ואת מרגישה שאת כועסת עליו כי הוא (לדוגמא) דיבר אליך בטון לא יפה.
אז אני מבטיחה לך שגם הוא כועס עליך. חותמת.
אלא שהסיבה שלו תהיה שונה. הוא לא כועס כי דיברת אליו לא יפה, הוא כועס כי (לדוגמא) לא נתת לא כמעט לדבר.

אז בפעם הבאה כשאת מרגישה בתוך הקשר שלכם נעלבת, פגועה, לבד, מתוסכלת, כעוסה, עצובה....
תצאי מתוך נקודת הנחה שגם הוא מרגיש בדיוק כך.
רק מסיבות אחרות לגמרי.

זה יעזור לך לפוגג את המתח ביניכם. כי במקום להיות מרוכזת בלא נעים שלך, תהיי מרוכזת בלא נעים שלו, ותנסי לברר מה קורה, מה בהתנהגות שלך גורם לו להרגיש ככה. רוב הסיכויים שתגלו שהדברים שגורמים לשניכם (למשל) לכעוס, הם שני קצוות של אותו אירוע.
לדוגמא: כשאני מעוצבנת מזה שאני כבר ארבעה שבועות מבקשת מבעלי לתקן את הציר של הדלת של הארון במטבח, הוא מעוצבן מזה שכבר ארבעה שבועות אני מנדנדת לו לתקן את הציר של הדלת של הארון במטבח.
שמתם לב?
אני מבקשת ממנו , והוא מרגיש שאני מדנדנת לו.
ותגידו: אבל את צודקת, זה באמת מעצבן שאת צריכה להגיע למצב שאת מבקשת שוב ושוב ושוב. למה הוא לא זוכר לבד?
אז האמת היא, שאני תמיד נזכרת לבקש ממנו ב-9-10 בלילה כשהוא מחוק מעייפות, או בשבת כשאי אפשר.
והאמת היא, שהוא מאוד רוצה לתקן את הציר, זה דקה וחצי עבודה, הוא פשוט כל כך לחוץ בעבודה בזמן האחרון שהוא לא זוכר. לא בגלל שהוא לא אוהב אותי או שלא אכפת לו ממני, אלא בגלל שהוא פשוט נמצא בכזה עומס, שהציר של הדלת של הארון של המטבח פשוט נשמט מחוסר מקום.

למה להתעצבן?
מישהו צריך להיות הראשון לשבור את הלופ הזה. איך? ככה:
1. לבקש בזמן שמתאים לתיקון הזה.
2. לבקש בטון אחר...
[כמו שהבן שלי תמיד אומר לי: למה את תמיד אומרת 'אתה מוכן בבקשה....' כשברור שאי אפשר לענות לא! זו לא אופציה --  אז אני עונה לו שאני אכן מבקשת ושהוא לא חייב... ובסוף אני מודה: כן אני דורשת בנחמדות 😊 אבל אתה עדיין יכול להגיד לא. העניין הוא שהוא לא רוצה להגיד לא, אז הוא עושה 'השלכה' אני מבקשת "לא טוב", הוא כועס על עצמו, ומשליך את הכעס עלי. הוא רוצה שאני לא אבקש כדי שהוא לא יצטרך להגיד לי לא, או לחילופין לא יצטרך לעשות משהו שנורא לא בא לו, כי הוא רוצה להיות ילד טוב, ובאמת יש לו רצון כנה לעזור.]
אז לבקש בטון אחר... מתוך כבוד לזמן שלו, ומתוך הבנה שהוא ממש לא עושה לי דווקא.

אגב, הציר תוקן אתמול בשעה טובה ומוצלחת. תודה שהתעניינתם. 😊

{

היום ראש חודש אב מנחם.
קיבלתי בווטסאפ תמונה עם תמרור האט, וכתוב עליו: זהירות! אב. א'לול ב'דרך. להאט את קצב העבירות ולהגביר את מהירות הזכויות.
מ-יז' תמוז, יש בדיוק עשרה (10!) שבועות עד לראש השנה.

בחודש אב, כשהיו בני ישראל במדבר, אחרי שחזרו המרגלים והוציאו את דיבת הארץ רעה, כתוב כך: "וַתִּשָּׂא֙ כׇּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַֽיִּתְּנ֖וּ אֶת־קוֹלָ֑ם וַיִּבְכּ֥וּ הָעָ֖ם בַּלַּ֥יְלָה הַהֽוּא׃ [16]"
על כך ענה הקב"ה שכל הדור הזה שהתלונן ובכה לא יכנס לארץ ישראל.
"אמר רבי יוחנן: ויבכו העם בלילה ההוא – תשעה באב היה. אמר להם הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני קובע לכם בכיה לדורות.[17]"
"הקב"ה גילגל את חורבנם של שני בתי המקדש, ופורענויות נוספות, דווקא ליום הזה, כדי להפוך את תשעה באב ליום של כיסופים לערגה לארץ ישראל, ולבנין בית המקדש בתפארתו.
מתוך אותם כיסופים וגעגועים, יהפך לנו יום תשעה באב לעתיד לבוא ליום של שמחה וששון, במהירה בימינו אמן."

מאז, חציו הראשון של חודש אב - הסוגר את שלושת השבועות של בין המייצרים - הוא חודש של אבל, ובעתיד הוא יהיה החודש המנחם, הנחמה. כמו שנקרא בהפטרה של הפרשה הבאה (שהיא פרשת הבר-מצווה של שניים מהבנים שלנו):  "נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי....[18]"

כמה אנחנו רוצים להתנחם.
כמה אנחנו רוצים שיפסק ההרג, והרצח, והטביעות, והכאב, והצער....
כמה אנחנו רוצים להתנחם כבר.

היום יום פטירתו של אהרון הכהן. שהיה אוהב שלום ורודף שלום, נדליק לו נר ונבקש שבזכותו יהיה לנו שלום.
ועד שתגיע הנחמה השלימה, נמשיך להתפלל, ולבקש, ולהתחנן, ונקווה שמאוד בקרוב נשמע את הקב"ה עונה לנו: כן.
שהשלט בפתח בית המקדש יוחלף מ: "תיכף אשוב" ל: "פתוח".

חודש טוב.

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור
 ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

{

מקורות:

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא: חמישה חומשי תורה עם ביאור המקרא בדרך הפשט, דברים – פרשת דברים. עמ' ב-מח. ירושלים: לשם ספרי איכות.

גרין, נ. (כ"ט תמוז התשע"ז | 23.07.17). 7 עובדות על רש"י ש(אולי) לא ידעתם. אוחזר מתוך https://www.hidabroot.org/article/141730

הרבנית מזרחי, י. (2016). שנה וברכותיה – יומן שבועי-חודשי לשנת תשע"ז. עמ' 112. ישראל: פרשה ואשה הוצאה לאור.

מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך http://mg.alhatorah.org/

הרב קריספל, א. (ח׳ באב תשע״ו 12.08.2016). הגוי שבייש את היהודי ליד ארון הקודש. אוחזר מתוך http://www.93fm.co.il/radio/338326/

התמונה מתוך ויקיפדיה: בול שהונפק בישראל במלאת 950 שנה להולדתו של רש"י.




[1]  פרשת דברים: א' א' – ג' כב'
[2]  שיר השירים א' ד'
[3]  ישעיהו יא' ו'
[4]  בסרטון שרץ בווטסאפ
[5]  תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף כ"ד, עמ' א' (באתר מדרשת)
[6]  זכריה ח' ג'-ה'
[7]  דברים א' א'
[8]  רבי מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר (המַלְבִּי"ם, גם המגיד מקמפן; י"ט באדר תקס"ט, 7 במרץ 1809 – א' בתשרי תר"מ, 18 בספטמבר 1879) היה רב יליד ווהלין, מפרשני המקרא והפוסקים האחרונים. פעל במאה ה-19 באימפריה הרוסית, בפרוסיה וברומניה.
[9]  מלכים א יב' י'
[10]  עפ"י בבא מציעא לא' ב'
[11]  דברים א' כז'
[12]  ספרי – ספר מדרשי הלכה לחומשים במדבר ודברים [בתוך פשוטו של מקרא]
[13] ב"ב – באר בשדה, רבי מאיר בנימין מנחם דאנון (ירושלים תר"ו) [בתוך פשוטו של מקרא]
[14]  ויקיפדיה
[15]  קידושין ע'א
[16]  במדבר יד' א'
[17]  תענית כט' א'
[18]  הפטרת ואתחנן: ישעיהו מ' א'-כו'



[© Smadar Prager, CGP]



Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
To schedule an appointment please contact at smadarprager@gmail.com or 917-513-1490.

אין תגובות:

פרסום תגובה