יום רביעי, 19 ביולי 2017

יַהֲדוּת וְהוֹרוּת: לא דיברנו עוד על... כעס | פרשות מטות מסעי | כג' תמוז ה'תשע"ז

בס"ד
­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשות מטות מסעי
לא דיברנו עוד על... כעס

עצים, ענפים, מקלות, ומסעות,
משה רבינו סוגר מעגל,
עושים הכרות עם אפרת,
ומסע של מסעות לעצמנו.

אנחנו בשתי הפרשות האחרונות של חומש במדבר: מַּטּ֔וֹת מַסְעֵ֣י[1] המתארות את השלבים האחרונים של עם ישראל לפני כניסתם לארץ ישראל.
פרשת מַּטּ֔וֹת פותחת בפסוק: "וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־רָאשֵׁ֣י הַמַּטּ֔וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה ה'׃ [2]"
מה קרה שפתאום קוראים להם ראשי מטות ולא ראשי השבטים?
הרבי מלובביץ' מסביר לנו ש"המקרא מתייחס לשבטי ישראל בשני ביטויים: א. שבטים ב. מטות. ההבדל ביניהם הוא, ש"שבטים" הם ענפים מחוברים לגזע העץ, ולכן הם רכים וגמישים, ואילו "מטות" הם ענפים שנותקו מהעץ, התקשו והפכו למקל."
הרבי מלובביץ' מוסיף ומסביר שתורת החסידות מלמדת שהענף והמטה רומזים לשני מצבים של הנשמה. בהיותה בשמים היא שבט: מחוברת לה' כמו שהענף מחובר לגזע, וברדתה לחיים הארציים היא כמו מטה: מנותקת מהגזע שלה, וצריכה לעבוד על הקשר שלה עם הקב"ה.

מתוך הדברים של הרבי מלובביץ' חשבתי שיש עניין לכך שהתורה משתמשת עכשיו בכינוי רָאשֵׁ֣י הַמַּטּ֔וֹת ולאו דווקא בכינוי ראשי השבטים מכיוון שעכשיו כשבני ישראל עומדים להיכנס לארץ ישראל, כל שבט עומד לקבל את הנחלה שלו, והם עומדים להשתקע ולהכות שורשים באדמת ארץ ישראל כל שפט בנפרד משבט אחר.
במובן מסוים הם מתנתקים אחד מהשני. הגוף האחד הזה שהיה בני ישראל במדבר, עומד להתפתח למשהו חדש: לא עוד ביחד נעים ונדים במדבר,  אלא כל שבט משתקע ומתקבע במקום אחד. לבד. הם הופכים להיות מטות: הענפים מתחזקים, מתגבשים, ונבדלים יותר אחד מהשני, הם מטות.

{

הרעיון של המטה העלה בי שתי אסוציאציות נוספות:
1. מטה, במובן להטות, להסית, להזיז.
2. מזכיר לי עוד מטה אחד.

בפתיחת פרשת מַּטּ֔וֹת מודיע הקב"ה למשה רבינו שלפניו המשימה האחרונה בחייו, ולאחריה, יסתיימו חייו: "וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ נְקֹ֗ם נִקְמַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֖ת הַמִּדְיָנִ֑ים אַחַ֖ר תֵּאָסֵ֥ף אֶל־עַמֶּֽיךָ׃[3]"
הקב"ה מודיע למשה שהוא עומד לעבור למקום אחר. לעולם הבא. ה' מזיז אותו, מסית אותו, מטה אותו מתפקידו.
והמטה השני?
משה, שהתחיל את תפקידו כמשה רבינו, וקיבל מהק"בה מטה ביד. מטה לעשות בו קסמים לפרעה, מטה לעשות בו ניסים של הקב"ה, מטה שמשה היטה בידו על הנילוס והקב"ה קרע לנו את הים, מטה שאפשר להכות איתו על סלע שיוציא מים.
ועכשיו מטה שבא להודיע לו שתפקידו כשמה רבינו עומד להסתיים.
יש כאן משהו סימבולי, של סגירת מעגל: מטה בהתחלה, ומטה בסוף.

הקב"ה מודיע לו ככה על הדרך: תארגן את העם למלחמה במדין, ואה..... דרך-אגב... אחרי זה אתה מת.

הייתי מצפה שהודעה כזו מהממת וענקית תגיע בצורה עדינה יותר ולא בדרך אגב.
ואז חשבתי שיכול להיות שהקב"ה בכוונה הודיע למשה בצורה כזו ונתן לו גם משימה לעשות, כדי שיהיה עסוק עם ארגון העם למלחמה ולא יהיה לו זמן לחשוב על זה שהוא הולך למות. יכול להיות שהקב"ה פשוט העסיק לו את המחשבות, כדי שמצד אחד הוא ידע מה עומד לקרות, אבל מן הצד השני לא יהיה לו יותר מידי זמן להתעצב ולשקוע לדכדוך.

{

ונראה לי שיש כאן שיעור חשוב בשבילנו להורות וגם לזוגיות.
כשיש לנו חדשות פחות טובות, או בקשה שעשויה לגרום אי נוחות, לדאוג לא להנחית אלא להודיע לאדם מראש.
לתת לו זמן להתארגן עם עצמו למה שעומד לקרות.
עם ילדים קטנים זה קל יותר. מבחינתם, לסיים לשחק ולעלות להתקלח זו בשורה רעה. לכן טוב יהיה להודיע 10 דקות לפני שזה מה שעומד לקרות עוד עשר דקות.
עם ילדים גדולים יותר, שיש להם כבר מושגי זמן, אפשר להודיע מראש על שינוי מתוכנן בחיים כדי לתת להם זמן לעכל, להתכונן, להיפרד מהקיים.
גם בני נוער, כמו מבוגרים, צריכים התראה מראש. זה מקל. אם מתכננים טיול משפחתי, לתת להם זמן להתארגן עם הלו"ז שלהם.
כנ"ל עם בני הזוג שלנו. אנחנו נכנסים לשגרה של חיים וזה נחמד להתחשב בבני הזוג שלנו ולהודיע להם שעוד חודשיים אני יוצאת ליומיים השתלמות. או להודיע ביום שלישי שבמוצ"ש קבעת לצאת עם חברים.

{

אז הקב"ה מודיע למשה שהוא שאיך שמסתיימת המלחמה עם מדין, גם הוא מסיים את חייו.
אני יכולה רק לדמיין מה עבר עליו באותם רגעים. איזה שוק! איזה הלם!
מה? זהו? אני מסיים? עכשיו....?
נכון שמשה רבינו לא היה אדם רגיל. הוא היה גדול הנביאים, "אב לנביאים, לקודמים לפניו ולבאים  אחריו[4]", הוא פועל ועושה את כל מה שהקב"ה מצווה עליו, והוא עושה את זה על הצד הטוב ביותר למרות שהוא יודע שברגע שהמשימה המוטלת עליו תושלם, הוא יצטרף להיפרד מהחיים בעולם הזה. הוא יכול היה להאט את ביצוע המשימה ולמתוח אותה לאורך זמן כדי להרחיק את הקץ, לדחות את יום מותו. אבל הוא לא עשה את זה, כי הוא משה. לא היה ולא יהיה עוד מישהו כמוהו.
אבל עדיין הוא היה בן-אדם, בשר ודם, וזה נגע לו.

אז איך אנחנו יודעים שהוא בכל זאת אנושי?
איך אנחנו יודעים שההודעה הזו שהנחית עליו הקב"ה אכן ערערה אותו?

אני חוזרת עכשיו מהשתלמות של יומיים ב-[5]CBT=טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, שבה למדתי מודל מאוד מובנה לעבודה עם ילדים ומתבגרים. ומכיוון שבין לבין אני גם מכינה את השיעור הזה לא יכולתי שלא לחשוב על משה רבינו במונחים של תהליך חשיבתי-רגשי.

בואו נלמד ביחד קצת עבודה טיפולית, עבודה של מודעות שיכולה לעזור לנו להבין טוב יותר את ילדינו, את עצמנו ואת מערכות היחסים שלנו. וגם את משה, את מה שעבר עליו, נבין ב'ה קצת יותר טוב.

כדי להבין מה מרגישים צריך לבדוק את המעשים. את התוצאה.
למה?
כי הרגשות שלנו מכתיבים לנו את המעשים שלנו, את ההתנהגות שלנו.
אבל מה שקובע מה נרגיש, הם המחשבות שלנו.
יש יחסי משפיע-מושפע בין ההתנהגות שלנו למחשבות ולרגשות שלנו, ולהיפך.
אנחנו יכולים לצפות איך בן אדם יתנהג על פי מה שהוא מרגיש, ולהפיך, אנחנו יכולים לדעת מה בן אדם הרגיש בהתבסס על האופן שבו הוא בחר לפעול.

אנחנו בנויים כך שהרגשות שלנו הם התולדה של המחשבות שלנו, וההתנהגות שלנו היא התולדה של הרגשות שלנו.
האופן שבו אדם מרגיש תלוי באופן מוחלט באופן שבו האדם חושב.
לדוגמא, ילד שמרגיש שהמורה לא אוהבת אותו, כי הוא חושב שהיא מתעלמת ממנו כשהוא מצביע.
ילד אחר (או אפילו אותו ילד) שחושב שהמורה לא ראתה אותו מצביע, לא ירגיש שהמורה לא אוהבת אותו, הוא ירגיש אולי מבואס, אבל בוודאי לא ירגיש שהוא לא אהוב.
כלומר, האופן שבו אנחנו חושבים משפיע על איך שאנחנו מרגישים. ולהיפך, מה שאנחנו מרגישים משפיע על האופן שבו אנחנו חושבים.

כל המחשבות שלנו הם תוצר של תפיסת העולם הבסיסית שלנו.
זו התהוותה בגיל מאוד צעיר, כשלמדנו על עצמנו ועל העולם שמסביבנו, והגענו לתובנות ולמסקנות לגבי העולם, מי אני, מה תפקידי בעולם, מי הם המבוגרים, איך אני אמורה להתנהג בעולם ועם אנשים אחרים, איזה מן טיפוסים הם, מה תפקידם בעולם, מה יחסם אלי, איך אני אמור להתייחס אליהם, וכיוב'
ילד מגיע למסקנות עפ"י החוויות וההתנסויות של חייו, וככל שהוא גדל הוא מחזק את הנחות היסוד האלה שלו ומגבש לעצמו את האמת שלו על העולם, ועל החוקיות שבה הוא וכל מי שחי בו פועל. 

את המנגנון הזה, המתרחש בצורה לא מודעת, והגורם לנו להתנהג בצורה כזו או אחרת, אפשר זכור באמצעות ראשי התיבות: א.פ.ר.ת.
א – אירוע, משהו שקורה, התרחשות, מצב מציאותי נתון כלשהו
פ – פירוש, האופן שבו כל אחד מאיתנו מפרש את האירוע, חושב עליו, מבין אותו, המחשבה הראשונה
ר – רגש, איזה רגש מתעורר בנו כתוצאה מהפירוש הסובייקטיבי הזה שלנו
ת – תוצאה, איך הרגש הזה גרם לנו לבוא באינטראקציה עם העולם, באיזה אופן גרם לנו הרגש הזה לפעול, להתנהג, לעשות, להגיד.

המנגנון הזה אמנם זהה אצל כולנו, אבל כולנו שונים זה מזה, ולכן לא כולנו ננהג באותו אופן גם אם נרגיש בדיוק את אותו הדבר.

לדוגמא: אירוע – אני נכנסת לחדר לא ממוזג.
מה המחשבה הראשונה שתעלה בי? מה שהיא לא תהיה, היא לא זהה למחשבה שלך, או שלו.
אם אצלי המחשבה שונה משלה, והמחשבה שלה שונה משלו, זה אומר שכל אחד מאיתנו ייצר רגש אחר. וכתוצאה מכך יפעל, ינהג, יעשה, יאמר אחרת.
המחשבה של כל אחד מאיתנו מבוססת על שנים של חוויות תובנות ומסקנות שהפכו להיות האמת שלנו, ומתוכם אנחנו מגיבים. ולכן גם אחרת. כי כל אחד מאיתנו הוא אחר, ולכן גם עובר חיים שונים.
מכיוון שהחוויה שלי היא שחם זה לא נעים, אני אחשוב שזה מאוד לא נעים בחדר.
היא שהחוויה שלה שחם זה נפלא, תחשוב שמאוד נעים בחדר.
אני ארגיש אי נוחות. היא תרגיש נוח. לה אין שום צורך לשנות את המציאות ולכן היא לא תעשה שום דבר אולי חוץ מלחייך ולהתיישב.
אני לעומת זאת אחפש דרך לשנות את המצב כדי שיהיה לי נעים.

המנגנון הזה אמנם זהה אצל כולנו, אבל כל אחד חושב אחר בגלל מי שהוא , שק האמונות של כל אחד מאיתנו שונה, ולכן גם האופן שבו אנחנו תופסים את העולם, חושבים לגביו, מרגישים ונוהגים – שונה.

{

בואו נראה מה קרה אצל משה, מה הוא עשה. מה אנחנו מבינים מהתוצאה, מההתנהגות שלו, ודרך זה נבין מה עבר עליו.

1. משה כעס על המפקדים כי הם השאירו את כל הנקבות בחיים "וַיִּקְצֹ֣ף מֹשֶׁ֔ה עַ֖ל פְּקוּדֵ֣י הֶחָ֑יִל שָׂרֵ֤י הָאֲלָפִים֙ וְשָׂרֵ֣י הַמֵּא֔וֹת הַבָּאִ֖ים מִצְּבָ֥א הַמִּלְחָמָֽה׃ וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵיהֶ֖ם מֹשֶׁ֑ה הַֽחִיִּיתֶ֖ם כׇּל־נְקֵבָֽה׃[6]"
מה קרה לכם? דווקא הנקבות שפיתו את מחנה ישראל, שגרמו להם לעבוד עבודה זרה, שגרמו להם לזנות ולעשות דברים איומים, דווקא אותן השארתם בחיים?

אבל למה הוא כעס? שואל רש"י, הרי הם נהגו בדיוק כפי שנהגו במלחמות אחרות, בהן נאמר "כִּי-תִקְרַב אֶל-עִיר, לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ... וּנְתָנָהּ ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּיָדֶךָ; וְהִכִּיתָ אֶת-כָּל-זְכוּרָהּ, לְפִי-חָרֶב. רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר, כָּל-שְׁלָלָהּ--תָּבֹז לָךְ...[7]"
כתוב במעם לועז: "משה מצא מקום לקצוף. אמר: אמת שאני לא ציויתי אתכם על כך, אבל אתם הייתם צריכים לומר מדעתכם שאין מלחמה זו דומה לשאר המלחמות, ששם משאירים בחיים את הנשים שהרי אין בידן עוז, וכאן הן גרמו לכל זה בזנות ובע"ז שהכשילו את ישראל."

אתה! לא נתת להם הוראות שונות ממה שהם קיבלו בכל שאר המלחמות האחרות.
מה אתה כועס?
כל מה שאמרת להם היה: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם לֵאמֹר, הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא; וְיִהְיוּ, עַל-מִדְיָן, לָתֵת נִקְמַת-ה', בְּמִדְיָן.[8]"
מה אתה רוצה? אם אתה לא נותן הוראות ברורות ומדוייקות לגבי מה שאתה רוצה שהם יעשו, איזו סיבה יש להם לעשות אחרת ממה שהם רגילים?
אם אתה רוצה שהם יעשו משהו אחר, אז תגיד להם בדיוק מה את רוצה שהם יעשו.
מה אתה כועס עליהם?

2. דבר שני, שלא כהרגלו, נשמטת למשה הלכה והוא נותן הוראות חלקיות בנושא הגעלת כלי ברזל שנלקחו כשלל מלחמה, עד כדי כך שאלעזר הכהן (בנו השלישי של אהרון) היה צריך לדייק אותו על מנת שהעם לא יקבל מידע מוטעה, והוא עשה בעדינות ובכבוד רב.
משה אמר להם לטבול את הכלים במים: "וְאַתֶּ֗ם חֲנ֛וּ מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים כֹּל֩ הֹרֵ֨ג נֶ֜פֶשׁ וְכֹ֣ל׀ נֹגֵ֣עַ בֶּֽחָלָ֗ל תִּֽתְחַטְּא֞וּ בַּיּ֤וֹם הַשְּׁלִישִׁי֙ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י אַתֶּ֖ם וּשְׁבִיכֶֽם׃ וְכׇל־בֶּ֧גֶד וְכׇל־כְּלִי־ע֛וֹר וְכׇל־מַעֲשֵׂ֥ה עִזִּ֖ים וְכׇל־כְּלִי־עֵ֑ץ תִּתְחַטָּֽאוּ׃[9]" תִּתְחַטָּֽאוּ אומר רש"י: "טהרו עצמכם במי נידה".
ואלעזר הזכיר את מה שכבר לימד אותם משה בפרשת חוקת, שכלים נכריים צריך להעביר באש: "וַיֹּ֨אמֶר אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ אֶל־אַנְשֵׁ֣י הַצָּבָ֔א הַבָּאִ֖ים לַמִּלְחָמָ֑ה זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה' אֶת־מֹשֶֽׁה׃ אַ֥ךְ אֶת־הַזָּהָ֖ב וְאֶת־הַכָּ֑סֶף אֶֽת־הַנְּחֹ֙שֶׁת֙ אֶת־הַבַּרְזֶ֔ל אֶֽת־הַבְּדִ֖יל וְאֶת־הָעֹפָֽרֶת׃ כׇּל־דָּבָ֞ר אֲשֶׁר־יָבֹ֣א בָאֵ֗שׁ תַּעֲבִ֤ירוּ בָאֵשׁ֙ וְטָהֵ֔ר אַ֕ךְ בְּמֵ֥י נִדָּ֖ה יִתְחַטָּ֑א וְכֹ֨ל אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־יָבֹ֛א בָּאֵ֖שׁ תַּעֲבִ֥ירוּ בַמָּֽיִם׃ [10]"
רש"י מסביר: "לפי שבא לכלל לידי כעס – בא לידי טעות, שנתעלמו ממנו הלכות גיעולי עכו"ם"

אנחנו רואים ששני דברים מתרחשים:
1. משה כועס – ומאשים אחרים בטעות שלו, ומוציא את הכעס שלו על אנשים אחרים.
ו-2. הוא מעביר מידע לא שלם לעם בנוגע לציווים של הקב"ה.

ברור שדעתו של משה מוסחת.

ברור שהוא לא כתמול שלשום. הוא עושה טעויות של חוסר ריכוז. של חוסר תשומת לב.
הוא לא מרוכז בכלל.
ומה בדר"כ גורם לבן אדם להיות לא מרוכז דווקא כשהוא צריך להיות מאוד מרוכז בעבודה שלו? במיוחד עבודה שיש לה השפעה על חייהם של כל כך הרבה אנשים אחרים.
זה לא שהוא יושב ליד המחשב ומקליד נתונים. הוא מתעסק בחייהם של בני אדם, בעתיד שלהם, בהתהוות שלהם לעם. יש לו אחריות גדולה למי שעליו הוא ממונה להוביל. [11]
מורים, שופטים, שוטרים, אנשים שנמצאים בעמדת סמכות וכוח על אנשים אחרים – צריכים להיות זהירים שבעתיים בהתנהגות שלהם כלפי אלה שתחתיהם.

אז מה זה יכול להיות?
או עייפות גדולה, או שהוא מוטרד ממשהו!
בואו נחשוב.... ממה משה יכול להיות מוטרד?
אולי בגלל שאמרו לו שאיך שהמלחמה מסתיימת הוא מסיים את חייו?
רוב הסיכויים. כן.

איך משה יכול היה לחשוב שהם ינהגו אחרת אם לא קיבלו ממנו הוראות לעשות אחרת?
הם טעו בגללו. והוא כעס עליהם.
הוא הוציא עליהם כעס שלא היה מגיע להם בכלל.

הגיוני שהוא לא הרגיש טוב. הוא עשה משהו שהוא אף פעם לא עשה: הוא האשים אחרים אחרים בטעות שהוא עשה.
ברור שמשהו עובר עליו. ברור שמשהו יושב לו על הלב, ויושב לו חזק.
מה?
סיפרה לנו הפרשה בתחילתה: הקב"ה הודיע לו שהגיע זמנו למות. וזה עשה לו משהו. זה ערער את שלוותו – נורמלי. אנושי.

{

כולנו בני-אדם.
הילד חוזר הביתה ולא נוהג כרגיל, עצבני, כועס – בואו נבדוק מה קרה לו. מה מטריד אותו. מה לא מאפשר לו להתנהג כתמול שלשום.
אם מסתכלים על התנהגות של בן אדם אפשר להבין מה יושב לו על הלב, מה הוא מרגיש.
אם משה כעס, אם הוא הגיע לכזה מצב זה סימן שמשהו בהחלט יושב לו על הלב.

וכמה פעמים זה קורה לנו?
הבוס הרגיז אותנו, מישהו חתך אותנו בכביש, קיבלנו תדפיס מהבנק והתברר לנו שהיתרה הרבה יותר נמוכה ממה שחשבנו, כל כך הרבה דברים מתרחשים במהלך היום שהם מעצבנים, מכעיסים, מתסכלים, ועל מי אנחנו מוצאים את זה?
על הכי קרובים אלינו.
על הילדים – על הבעל – על האישה. וזה תמיד יוצא לא נכון.
דווקא על האנשים הכי קרובים אלינו, אלא שהכי אוהבים אותנו, אלא שתמיד שם בשבילנו, דווקא איתם לא מתנהגים כמו שהיינו מתנהגים עם אנשים זרים.
לא מה שצריך לעשות חשוב, מה שהילדים מרגישים ומה עובר להם בלב זה מה שחשוב.

ב
אחד מימי השישי הגעתי קצת באיחור להכנות של שבת. זה קורה לכולנו.
הבן הקטן שלי (בן 21) נכנס למטבח לקחת משהו ושאלתי אותו אם בא לו לעזור לי קצת. הוא מתוק אמיתי, נשמה טובה, ולמרות שלא בא לו, הסכים ושאל מה אני רוצה שיכין. הצעתי לו להכין עוגה. זה נראה לי הכי קל, וזה בהחלט יחסוך לי זמן.
תכניס, ביצים, תכניס שמן, תכניס סוכר לקערה של המיקסר, ובינתיים כשזה מתערבב תכין קערה עם הקמח והקקאו בצד, ובכוס מדידה מיץ תפוחים ווודקה. התכוונתי להגיד שצריך להנמיך את המהירות של המיקסר, ולהכניס בהדרגה ולחילופין את היבשים והרטובים.... אבל עוד לפני שהספקתי.... אתם יכולים לתאר לעצמכם מה קרה. לא נעים.
אבל אמא, הוא אומר לי, לא אמרת לי!
נכון, עניתי, מה שנכון נכון. לא אמרתי. אני מצטערת.
לפעמים מה שברור לנו מאליו, ממש לא ברור לאחרים. צריך לתת הוראות מדוייקות. לקחת בחשבון את חוסר הניסיון של האחר בהשוואה לניסיון שלנו. אבל בעיקר, צריך להרגיע, לא לתת ללחץ להסיח את דעתנו ולעשות פחות משלושה דברים בו זמנית. זה באמת חוסך בסופו של דבר.

{

לפעמים קורים לנו דברים בחיים שיכולים לשנות את האופן שבו אנו תופסים את המציאות באופן זמני.
ולפעמים הם ישנו אותנו לתמיד.
ולפעמים יש דברים חד-פעמיים שמשנים אותנו, בקטנה. לעכשיו, כמו למשל: מזג האויר, מצב הורמונלי, מריבה עם אדם קרוב.
לפעמים יש דברים חד-פעמיים או תקופתיים שמשנים אותנו קצת יותר בגדול ומשאירים חותם שלא פשוט להתמודד איתו.
לתוצאה של הטראומות האלה קוראים PTSD[12], ובמצבים מורכבים יותר CPSD[13].
יש שני סוגים של טראומות:
1. אלה שמאוד ברור לנו מתי ואיפה הם התרחשו, אנחנו יכולים להצביע בדיוק על נקודת הזמן שבה הטראומה התרחשה: מוות חו"ח, גירושין, מעבר דירה, ניתוק מחבר/ה, פיגוע, תאונת דרכים, הלם קרב, וכיוב'.
2. ואלה שהן יותר חמקמקות. הא קופצות ואומרות 'הנה אנחנו'. אבל יחד עם זה ברור לנו שהם שם (כל הסימפטומים מוצגים) אבל אין לנו מושג מה היה הטריגר (מַזְנֵק עפ"י האקדמיה ללשון העברית).
היום אנחנו יודעים שלפעמים, דברים זמניים, אם הם חוזרים על עצמם בתדירות ובעוצמה, גם הם הופכים להיות טראומה.
כמו למשל שבר הליכה. חייל יצעד במסע של 40 ק"מ, ופתאום, משום מקום, בק"מ ה-38 תשבר לו עצם השוק. למה? כי העצם כבר לא יכלה לעמוד בעומס שהצטבר והצטבר ללא הפסקה.
לכשעצמה, הליכה לא תגרום לשבר הליכה. אבל הליכה לאורך זמן ללא הפוגה עשויה לגרום לעומס מצטבר כזה שיגרום לעצם להישבר.
גם מבחינה רגשית זה קורה.
דברים שחוזרים על עצמם שוב ושוב אבל לכשעצמם אין בהם שום דבר שנגיד עליו שהוא טראומטי.
אם הורה מתרגז וצועק על ילד, אנחנו מבינים שזה קורה. ולילד בתוך מערכת יחסים טובה עם ההורה כמובן שלא יהיה נזק בלתי הפיך מכך.
אבל אם ילד חווה כאלה צעקות כל יום, כמה פעמים ביום, באיזה שהוא שלב יבנה בנפשו עומס גדול מידי, ומשהו בתוכו ישבר.
השבר הזה הוא טראומה. ואת הטראומות האלה מאוד קשה לגלות.
גם כאן נלך ברוורס: דרך מה שמתרחש, דרך התוצאה ננסה להבין מה קורה בעולם הרגשי של הילד.

כדי שלחיובי תהיה השפעה ממשית על חיינו, צריך הרבה יותר ממנו ביחס לשלילי.
כתבתי על זה ב"סוכריה לשבת" לפרשת בהר חוקותי[14]:
ה
פסיכולוג חוקר הנישואין ג'ון גודמן מצא שחוויות חיוביות יכולות לאזן חוויות פוגעות כל עוד נשמר יחס משמעותי לטובת החוויות המתגמלות.  
גוטמן קבע את נוסחת ה 1:5 שמאזנת בין הפגיעה לבין התיקון.
יחס הקסם של גוטמן גורס כך:
על כל פגיעה אחת 5 ביטויי חיבה, על כל דקה של עימות, לפחות 5 דקות קירבה.
אצל הזוגות החזקים נמצא יחס של 1:20 כלומר ביום בו היתה פגיעה התקיימו לפחות 20 דקות טובות. זוגות שבהם היחס היה 1:5 או פחות מכך היו בסכנה ממשית לפרידה.

מזה אנחנו מקישים ולומדים שכדי שהורות (וזוגיות!) תהיה טובה מספיק, מיטבית, ובני המשפחה יגדלו בבריאות וחוזק נפשי, אנחנו צריכים 20 אינטראקציות[15] חיוביות על כל אינטראקציה שלילית אחת.

"גדול כוחו של יום אחד של הזנחה מאלף ימים של סדר....[16]"

לא צריך הרבה כדי להרוס יחסים, אבל צריך הרבה כדי לבנות אותם.

{

בפרשת מַסְעֵ֣י, מוסבר בתורה מאירה שבני ישראל עברו בארבעים שנות נדודיהם במדבר 42 מסעות בסה"כ: 14 בשנה הראשונה , ו-8 בשנה האחרונה. מירב המסעות, 20, התרחשו בשלושים ושמונה השנים האמצעיות.
[בסוגריים: הרב רונן חזיזה מגלה לנו שבכל פרשת המסעות אין את האות ז', לרמוז שלא היו נוסעים בשבת, ושלא הוצרכו לכלי זין. הקב"ה דאג להם להכל.]  

בפסוק הפותח את הפרשה כתוב כך: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--לְצִבְאֹתָם:  בְּיַד-מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן.[17]" ואז מגיעה רשימת מכולת של פירוט מפורט של כל המסעות. אחד אחרי השני.

הרבי מלובביץ' מסביר שני דברים מעניינים.
האחד, ש"מהפסוק הזה משתמע, כאילו על ארבעים ושניים המסעות ("מסעי", לשון רבים) היו חלק מיציאת מצרים. והלא ברור שהיציאה ממצרים נוצרה מיד במסע הראשון, מרעמסס לסוכות, וכל המסעות שאחיו היו כבר במדבר, אחרי שיצאו ממצרים!"
התורה מבקשת ללמד אותנו שכל המסעות היו חלק מיציאת מצרים, כלומר, "היציאה וההיחלצות מ'מצרים' אינה פעולה חד-פעמית, אלא היא תהליך מתמשך, שיכול להשתרע על פני כל ארבעים ושתיים מסעות."

הדבר השני שמסביר הרבי מלובביץ' הוא ש"עפ"י תורתו הידועה של הבעש"ט, ארבעים ושנים המסעותשהיו אצל בני-ישראל קיימים בחיי כל אדם, מלידתו ועד כניסתו אל ארץ החיים העליונה. הבעש"ט מסביר, שכל אחד ואחד מהמקומות שבהם חנו בני ישראל מסמל מדרגה מסויימת בעבודה ה', שאליה צריך האדם להגיע. הדגש הוא איפה על ההגעה למדרגות הללו, ולא על המסע ("מסעי") אליהן."

לא רק שאנחנו כל החיים בתנועה, במסע של מסעות אל עצמנו. עובדים משלב לשלב, ממדרגה למדרגה. מתפתחים, משתפרים, מתלטשים, מתעדנים, מחכימים. כמה מדהים. אלא שאנחנו גם בכל שלב ושלב יוצאים ממצרים, ממצב קשה אחד, למצב קשה אחר.

{

בפרשת מסעי בני ישראל מצווים לגרש את שבעת האויבים שבארץ ישראל או שהקב"ה יגרש אותם מהארץ. "וְאִם־לֹ֨א תוֹרִ֜ישׁוּ אֶת־יֹשְׁבֵ֣י הָאָ֘רֶץ֮ מִפְּנֵיכֶם֒ וְהָיָה֙ אֲשֶׁ֣ר תּוֹתִ֣ירוּ מֵהֶ֔ם לְשִׂכִּים֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם וְלִצְנִינִ֖ם בְּצִדֵּיכֶ֑ם וְצָרְר֣וּ אֶתְכֶ֔ם עַל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֖ם יֹשְׁבִ֥ים בָּֽהּ׃ וְהָיָ֗ה כַּאֲשֶׁ֥ר דִּמִּ֛יתִי לַעֲשׂ֥וֹת לָהֶ֖ם אֶֽעֱשֶׂ֥ה לָכֶֽם׃ [18]"
הרבי מלובביץ' כותב על כך: "המלחמה נגד שבעת עמי כנען, רומזת למאבק פנימי לעידון התכונות ('מידות') הלא רצויות של האדם."

כלומר, עלינו להילחם להיות בני אדם טובים יותר. לעבוד על עצמנו ללא הפוגה, ולהתקדם שלב אחרי שלב. 42 שלבים שבסופם ב'ה נהיה מלוטשים יותר, טובים יותר.

אחת מהמידות הלא רצויות האלה היא כמובן כעס.

היום, כג' תמוז, הוא יום השנה לפטירתו של משה אחר, משה קורדובירו, הרמ"ק, בעל ה"תומר דבורה" זי"ע.

ר
בי משה קוֹרְדוֹבֵירוֹ הידוע בכיניו הרמ"ק; (ה'רפ"ב, 1522 - כ"ג בתמוז ה'ש"ל, 1570), הוא מחשובי מקובלי צפת במאה ה-16, מחבר ספרי קבלה ורבו של האר"י (רבי יצחק לוריא בן שלמה 1534-1572).
הרמ"ק התחתן עם אחותו של רבי שלמה בן רבי משה הלוי אלקבץ (1505 לערך - 1584 לערך), שהיה מקובל ופייטן צפתי, ונודע בשל פיוטו "לכה דודי", שהוכנס לכל סידורי התפילה. עיקר פעילותו ותרומתו בתחום חוכמת הנסתר.
בגיל עשרים החל הרמ"ק בלימוד קבלה אצל גיסו.

בדברי ההקדמה לספר כתוב שכל חייו ומפעליו היו קודש לפאר ולרומם את שמו של הקב"ה, ומכאן גם שמו של הספר: תומר (תאמר) דבורה (דיבור) – "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל [19]"

עוד כתב בהקדמה לספר הרב שיינברגר זצ"ל שהרמ"ק "בספריו הקדושים חשף ופירש סודות התורה וגילוי שמותיו ופעולותיו וכינויו של הקב"ה, שלא היה כזה לפניו.
תוכנו של הספר הוא ללמדינו כיצד להידמות ליוצרנו, כמשפט הראשון בראש הספר: "הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ" וכו', וכל ההמשך הולך וסובב על העבודה של המדות, שיישוו למדותיו של הקב"ה, וכיצד להלך בדרכי השי"ת... וכל זה מתאסף בשלושה עשרה כללים המכוונים לשלש עשרה מדות הרחמים של הקב"ה. ועוד עשרה כללים שהם מכוונים לעשר ספירות."

הכוונה היא שמכיוון שאנחנו, בני האדם, נבראנו בצלם ה', יש לנו את הפוטנציאל שתכונות הנפש שלנו יעודנו ויזדקקו לרמה הקרובה באיכותה לתכונות של ה' הנקראות "שלוש עשרה מדות הרחמים".
הפוטנציאל הזה יכול לבוא לידי ביטוי בעבודה על התכונות שלנו, הנקראות מידות, שלב אחרי שלב, במסע של מסעות היציאה ממצרים של חיינו.

כעס – הוא אחד מהמידות הללו.
בפרק השישי של הספר אנחנו מקבלים מהרמ"ק מושג טוב יותר על הכעס ופרוטוקול עבודה מסודר להתגברות עליו. הוא מסביר שיש לנו שני סוגים של יצר הרע:
1. היצר הרע שהקב"ה ברא בנו – ועליו אין לנו שליטה: הוא פשוט מתקיים ומכריז על קיומו בין אם נרצה או לא נרצה.
2. והשני הוא היצר הרע שמתהווה מהעוונות של האדם – ועליו יש לנו שליטה!
כלומר, בכל פעם שה-יצה"ר מס' 1 מכריז על קיומו ואנחנו נענים לו, מתהווה עוון.
מהעוון הזה נוצר כוח שיודע להתנהג כמו יצר רע מס' 1 – היצר הרע החדש הזה הוא יצה"ר מס' 2, ויש לו כוח אפילו גדול יותר מה-יצה"ר מס' 1.
את ה-יצה"ר מס' 2 אנחנו יצרנו. ובכל פעם שאנחנו נענים לו, או נכנעים לו הוא מתחזק והולך עד שזה נדמה לנו כאילו אין לנו שליטה עליו. אבל האמת היא יש לנו.

וכך זה נשמע במילותיו של הרב שיינברגר המבאר את הספר (במודגש מילותיו של של הרמ"ק): "יצר הוא מלשון יצירה. יש שני מיני יצה"ר: האחד הוא יצה"ר, שבראו הקב"ה לפתות את האדם, וזה נקרא בשם יצר, שעליו אמר (בראשית ח' כ"א): " יצר לב האדם רע מנעוריו", "וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" (שם ו' ה'). והב' הוא יצה"ר הנולד ונעשה ומתהווה מן עוונות האדם. כי האדם בורא מן העוון כח טומאה, וזה כח הטומאה נעשה לאדם יצה"ר המתהווה מן העוון של האדם, נקרא יצרו של אדם וכו', כי הוא מתייחס לאדם יותר מן אותו יצה"ר שבראו הקב"ה. כי זה נקרא יצר סתם, וזה נקרא יצרו של אדם וכו'. ועל יצה"ר זה אמרו רז"ל (סוכה נ"ב): יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום וכו', שזה היצה"ר הנולד וכו' מכח עוון שעשה האדם, נקרא יצרו, כי הוא מתייחס אליו ודבק עמו יותר.
מכאן יראה האדם כמה מגונה הכעס וכל כיוצא בו – כי הכעס הוא אש זרה שמבעיר את כל הגבורות הקשות, וכמ"ש (נדרים כ"ב): כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו. שהוא מגביר את הגבורות הקשות – יש דינא רפיא ודינא קשיא, והוא מעורר את הדינים הקשים בלי שום מיתוק."

הרמ"ק מגלה לנו כשאנחנו כועסים אנחנו מאפשרים לכוחות שליליים להיכנס לתוכנו, ולשלוט בנו, במקום הכוחות החיוביים השייכים לרחמים של הקב"ה.
זה נתון לבחירתנו למה אנחנו מאפשרים ולמה אנחנו לא מאפשרים להיכנס לתוכנו ולקחת עלינו שליטה.
אנחנו חייבים לזכור שליצר הרע שאנחנו מייצרים מהעוונות שלנו לא תהיה יכולת לגדול ולהתעצם אם נהיה מודעים לזה שבכל פעם שאנחנו עושים את זה אנחנו בעצם מתדלקים את חמת הכעס הבאה.

בצמתים האלה, אנחנו יכולים לעזור לעצמנו ע"י זה שנפסיק לשמור דברים בבטן שמתאספים ומתפרצים כמו אדים מסיר לחץ תמיד במקום הלא נכון בזמן הלא נכון ועל האדם הלא נכון.
לדבר. בצורה בוגרת. להעביר את המסר בצורה כזו שהבן אדם השני יוכל להקשיב. למצוא זמן מתאים ולמלל את התחושות שלנו.
להיווכח שבדר"כ זה לא השני שבגללו אנחנו כועסים, אלא שזה משהו שבתוכנו שאיתו אנחנו צריכים להתמודד, ועליו אנחנו צריכים לעבוד.  
זה לא נכון ש"אם לא תרגיזי אותי אני לא אתרגז...."
זה לא נכון ש"אם לא תכעיס אותי אני לא אכעס..."
זה לא נכון ש"אם לא יעצבנו אותי אז לא אתעצבן..."
ובניגוד לדעה הרווחת זה לא באמת יעשה אותנו פגיעים יותר, זה רק יחזק אותנו הרבה יותר.

ואז אומר הרמ"ק שחשוב שנבין שאי אפשר באמת להיפטר מיצר הרע, אבל אפשר לרתום אותו להתפתחות הנפשית והרוחנית שלנו, לגייס אותו מש ליציאה מכל המצרים.
והרב שיינברגר מבאר לנו: "אמנם יצה"ר צריך להיות קשור ואסור – כי לבטל את היצה"ר לגמרי, שלא יהיה קיים אצלו, זה רק צדיק גמור, כפי המבואר בתניא. אך בכחו של כל אדם שיקשור את היצה"ר, ולא יתעורר לשום תנועה הנובעת מתנועת היצה"ר ורצונות הגשמיים, וזה נקרא ששם את היצה"ר במאסר. לבלתי יתעורר לשום פעולה שבעולם מפעולות גופו – שיקדש את עמו, שכל תנועותיו יהיו מצד נשמתו, ולא מצד גופו."

כשאנחנו מאפשרים לגוף הגשמי שלנו לנהל אותו, אנחנו יותר בעניין של מגיע לי ורוצים וצרכים, כי בזה הגוף הגשמי עסוק, אבל אם אנחנו יותר בעניין של הנשמה אז אנחנו לא מגיעים למקומות האלה.
צדיקים גמורים אנחנו לא, אבל מספיק אם פעם ביום אנחנו מצליחים לעשות את הסוויץ' הזה – זה המון. כי הפעמים הקטנות האלה של הפעם ביום לאט לאט מצטרפות, ושניה אחת של שינוי תגדל לדקה של שינוי, ופתאום יהיה עשר דקות של שקט במהלך היום , וזה המון. שהצלחנו להשקיט את עצמנו.

{

נסיים במילותיו המתוקות של הרב שלום ארוש: "הכעס: מידת הכעס היא מידה קשה ורעה עד מאוד, המקלקלת והורסת את חייו של הכועס ואת חייהם של כל הסובבים אותו.
כל כעס שיש לאדם – ולא משנה איזה סוג כעס – הוא תוצאה של חוסר אמונה. כי אם היה מאמין שככה ה' רוצה – לא היה כועס.
אבל אם מנתק את מאורעותיו מן האמונה, ותולה בסיבות או בבני אדם, אין מנוס שיבוא לידי כעס בכל מיני הזדמנויות.
נמצא שכל ביטול הכעס תלוי בכך, שיש לאדם שכל של אמונה לדעת את ה' בכל דרכיו, ולהתבונן כיצד להתקרב אל ה' בכל רגע ורגע מימי חייו. לכן, אדם שהוא כעסן צריך לבקש הרבה מה' יתברך: תן לי שכל, תן לי דעת להאמין, שאין עוד מלבדו. שאין מקריות בעולם, וכל מה שקורה לי הוא מאיתך. ואין שום אדם בעולם, שעושה לי איזה דבר, אלא אתה הוא שעושה לי את הכל לטובתי.
וכן צריך הוא לכוון מאוד בברכת "אתה חונן" שבתפילת שמונה-עשרה, ויתעכב שם ויחזור הרבה על המילים: "חננו מאתך חכמה דינה ודעת". כי חכמה בינה ודעת הם מה שחסר לו בשביל לצאת מהכעס.
וזה מה שאמר שלמה המלך, עליו השלום" "כעס בחיק כסילים ינוח" (קהלת ז' ט').
המסקנה היא, שגם אילו לא היה הכעס מזיק כל כך, בכל זאת על פי השכל של האמונה לא היה שייך לכעוס."

{

נחזור למשה רבינו שכל-כך קשה לו עכשיו.
אנחנו מבינים שהוא כעס כי הוא לא הסכים עם הקב"ה, ואנחנו יודעים את זה שהוא לא הסכים עם הקב"ה כי הוא התפלל 515 תפילות לבקש מהקב"ה לבטל את רוע הגזירה וכן להיכנס לארץ ישראל, עד שהקב"ה אמר לו "רב לך" מספיק, תפסיק להתפלל, אני לא מתכוון לשנות את דעתי.

יש לנו עכשיו הוכחה שהניתוח מקרה (האנליזה) שלנו היתה נכון.
משה רבנו כעס. כי לא קיבל את המציאות.

ובשביל זה יש לנו 42 מסעות במסע החיים. ושנספיק ושנצליח ב'ה לכבוש את כעסנו.
ואם כעסנו שנלמד לסלוח גם לעצמנו.
מחר יום חדש.

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור
 ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

{

מקורות:

ארוש, ש. (תמוז תשס"ז). בגן האמונה המבואר. עמ' שנב-שנד. ירושלים: מוסדות חוט של חסד.
ברוד, מ. (עורך). (תשס"ז). שולחן שבת שיחות ורעיונות לפרשיות השבוע מעובדים מתוך אוצר שיחותיו של הרבי מליובאוויטש. פרשת מסעי - עמ' 319-316 עפ"י ליקוטי שיחות כרך כג', עמ'  224 וליקוטי שיחות כרך ב', עמ' 348. ישראל: מכון ליובאוויטש.

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא רש"י כפשוטו: חמישה חומשי תורה עם ביאור המקרא בדרך הפשט, במדבר – פרשות מטות מסעי. עמ' תז-תפ. ירושלים: לשם ספרי איכות.

הרב חזיזה, ר. (אין תאריך). תורה מאירה. חומש במדבר. עמ' יט-כ. צפת: מוצרי איכות לנשמה.

מילר, ח. (2007) ניצוצות של חסידות לפרשת מטות ע"פ ליקוטי שיחות של הרבי מלובביץ' חלק כח', עמ' 344; קונטרס "החלצו" תרנ"ט; בתוך ספר במדבר, עמ' 235, מהדורת לבייב, קול מנחם. כפר חב"ד: הוצאת ספרים קה"ת.

מילר, ח. (2007) שם הפרשה לפרשת מטות ע"פ ליקוטי שיחות של הרבי מלובביץ' חלק יח', עמ' 4-382; בתוך ספר במדבר, עמ' 229, מהדורת לבייב, קול מנחם. כפר חב"ד: הוצאת ספרים קה"ת.

הרב כולי, י. (ירושלמי, ש. מתרגם). (תשכ"ט). ילקוט מעם לועז – ספר במדבר – פרשת מטות. עמ' שעא. ירושלים: הוצאת ח. וגשל בע"מ.

סנדקר, י. פ. (2011). אמנות ההקשבה לפעימות הלב. עמ' 70. ישראל: הוצאת ידיעות ספרים.

רבי קורדובה, מ. (יצא לאור לראשונה בוונציה בשנת שמט). ספר תומר דבורה עם פירוש ויאמר משה מאת הרב מרדכי שיינברגר. עמ' קס-קסב. ישראל: האור הגנוז.




שם השיעור: פרפראזה על השיר "לא דיברנו עוד על אהבה" מאת אהוד מנור
[1] פ' מטות: ל' א' – לב' מב' ; פ' מסעי: לג' א' – לו' יג'
[2]  במדבר ל' ב'
[3]  לא' א'-ב'
[4]  שביעי מתוך שלוש עשרה העיקרים
[5]  CBT = Cognitive Behavioral Therapy, ב:Five Towns Wellness Center שהועברה ע"י: Dr. Sara Gluck
[6]  במדבר לא' יד'-טו'
[7]  דברים כ' י'-יד'
[8]  במדבר לא' ג'
[9]  במדבר לא יט'-כ'
[10]  במדבר לא' כא'-כג'
[11] בתמונה: דמותו של אבא ANGER מתוך הסרט Inside Out
[12]  PTSD=Post Traumatic Stress Disorders: הפרעת דחק פוסט טראומטית.
[13]  CPSD=Complex Posttraumatic Stress Disorder: הפרעת דחק פוסט טראומטית מורכבת, או בקיצור "טראומה מורכבת".
[14]  סוכריה לשבת פרשות בהר-בחוקותי, כא' סיון ה'תשע"ז, 17.5.2017.
[15]   הִידּוּד בעברית! למדנו משהו על הדרך....
[16]  יאן סנדקר, בתוך "אמנות ההקשבה לפעימות הלב"
[17]  במדבר לג' א'
[18]  במדבר לג' נה'-נו' (שִׂכִּים֙ מחטים דוקרים)
[19]  שמות יט ג'


[© Smadar Prager, CGP]



Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.

To schedule an appointment please contact at smadarprager@gmail.com or 917-513-1490.

אין תגובות:

פרסום תגובה