יום שלישי, 11 ביולי 2017

יַהֲדוּת וְהוֹרוּת: לטפל בבעיה מהשורש | פרשת פנחס | טז' תמוז ה'תשע"ז

בס"ד

­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת פנחס
לטפל בבעיה מהשורש

תקינות פוליטית
זיהוי הרע
חלוקה הוגנת בין הילדים
והפמיניסטיות הראשונות בהיסטוריה.

הגענו לפרשת פִּנְחָס[1], שמתחילה בסופה של טרגדיה נוראית ומסתיימת באופטימיות ובתקווה גדולה.

{

פרשת בלק היתה כולה עין הרע. ופרשתנו מתמקדת דווקא בהיפך, בראיית טוב.
שני הרשעים בלק ובלעם זממו להשמיד את עם ישראל, ולעם ישראל אפילו לא היה מושג שהם בסכנת הכחדה. ככה עובדת עין הרע. אין לאדם אפשרות לדעת כלל שמשהו מתרקם כנגדו. אבל הקב"ה מצילנו מידם. הקב"ה דאג לכך ששום רע לא יאונה לנו. על הפעם הזו אנחנו יודעים, כי התורה מספרת לנו עליה, אבל בטוח שיש עוד המון פעמים, והיו המון פעמים כאלה שזממו להשמיד אותנו, והקב"ה הפך את הקערה על פיה, מבלי שלנו אפילו היה מושג שזה קורה.

יש לנו הבטחה של הקב"ה שהוא ימשיך לעשות בדיוק את זה כל עוד נלך בדרכיו. כל עוד נשמור על התורה והמצוות, יעמדו עלינו בכל דוד ודור לכלותינו, אבל הקב"ה ימשיך תמיד להצילנו מידם[2].
ככה כתוב[3]:
אִ
ם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם.  וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע; וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד; וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן-הָאָרֶץ, וְחֶרֶב, לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. וּרְדַפְתֶּם, אֶת-אֹיְבֵיכֶם; וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם, לֶחָרֶב. וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה, וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ; וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם, לֶחָרֶב. וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם--וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם, וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם; וַהֲקִימֹתִי אֶת-בְּרִיתִי, אִתְּכֶם. וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן, נוֹשָׁן; וְיָשָׁן, מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ.  וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי, בְּתוֹכְכֶם; וְלֹא-תִגְעַל נַפְשִׁי, אֶתְכֶם. וְהִתְהַלַּכְתִּי, בְּתוֹכְכֶם, וְהָיִיתִי לָכֶם, לֵאלֹקִים; וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לִי לְעָם.  אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִהְיֹת לָהֶם, עֲבָדִים; וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם, וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת."
אני לא יודעת מה אתכם, אבל אותי זה מרגש עד דמעות ממש.

{

פרשת בָּלָ֖ק הסתיימה בחוסר צניעות נוראי. אחרי שגדול נביאי הגויים בלעם בן בעור לא הצליח לספק את הסחורה לבלק בן ציפור מלך מואב, ולקלל את עם ישראל, הוא משאיר את המלך המתוסכל בכעסו עם אופציה אחרת להשמדתו של העם הישראלי, ואומר לו לשלוח את בנות מואב לפתות ולהשחית את בני ישראל: לאט לאט, יפתו אותם דרך תאוות הבשרים שלהם לא רק להתרחק מאלוהי ישראל, אלא גם לכרות את עצמם ואת זרעם העתידי מעץ היהדות.

מעניין שגם היום מתרחשת בארץ תופעה דומה, רק הפוכה. בנות ישראל מפותות ומושחתות על-יד בני הכפרים הערבים שבתוך ומסביב לארץ ישראל.
על-פי הנתונים[4] משנת 2011, יש מעל 30,000 בנות שבויות בכפרים הערבים.
כך או כך, התוצאה זהה: יש השמדה שיטתית של עם ישראל. שואה לא בתאי הגזים, אלא כתוצאה מהתבוללות.  

לפעמים הרוע לא כזה ברור. לפעמים לא ממש רואים אותו מתקרב. לפעמים צריך ללמוד מהעבר, כדי שלא לחזור על אותן שגיאות בעתיד.
יגאל אלון אמר: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל."
אבל לפניו אמר נפוליאון בונפרטה: "עם ללא עבר, אין לו עתיד."
אבל עוד לפני שניהם אמר עֲקַבְיָה בֶן מַהֲלַלְאֵל: "דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאַיִן אַתָּה הוֹלֵךְ,...[5]"
אם לא נלמד ממה שקרה, ממה שהיה, מההיסטוריה שלנו, לא נדע לאן אנחנו הולכים, נחזור על אותן שגיאות, לא נתפתח, לא נגדל, לא יהיה עתיד, לא נהיה בכלל...

מישהו בכלל מודע לזה שהילדים האלה, שנולדים לאמהות יהודיות ולאבות ערבים בכפר ערבי, שנואים מאוד? אבא שלהם שונא אותם כי הם תזכורת מתמדת לחולשה שלו, שהתאהב ביהודיה ושבגלל זה כל הכפר שלו צוחק עליו. המשפחה של האבא שונאת אותם ואת אמא שלהם כי הם תזכורת לפגם במשפחה, הילדים בשכונה שונאים אותם כי כל המבוגרים שונאים אותם, אז למה לא?.
הם תמיד יהיו הילדים של היהוּד, ומרוב ששונאים אותם, הם ישנאו את הסיבה לכך ששונאים אותם. אז הילדים היהודים האלה יגדלו לשנוא יהודים כי הסיבה ששונאים אותם היא כי הם יהודים. אם רק אפשר יהיה למחוק את היהודים האלה לא תהיה שום סיבה לשנוא אותם יותר.
והם ישנאו את היהודים אפילו יותר ממה שהערבים שונאים יהודים, רק בגלל הכאב העצום שהם נושאים בתוכם מהשנאה שהם חוו של ימי חייהם.
תחשבו על זה, שכמה קל יהיה לגייס יהודי כזה, אִיבֶּן אֶל הֲיַהוּד, ששונא את היהודים כל-כך הרבה, לשים על עצמו חגורת נפץ ולצאת מהכפר ולהיכנס לעיר יהודית, ולפוצץ את עצמו יחד עם עוד עשרות יהודים אחרים.
יהודי יהרוג יהודים אחרים.
יש שיטה כזו לחסל קיני עכברושים. קושרים לעכברוש חגורת נפץ ומשחררים אותו שיחזור הביתה. ובשלט רחוק, מפעילים את המטען שחגור עליו.

נכון שזו לא משוואה פשוטה של אחד ועוד אחד, וזו אולי משוואה קצת יותר מורכבת, אבל אם מסתכלים, אפשר לראות את התוצאה, לא?

כל מה שצריך זה לראות את העתיד, להבין אותו מתוך העבר שלנו. ולעצור את כדור השלג הזה לפני שהוא יצבור תאוצה, לפני שזה יהיה מאוחר מידי.
אנחנו צריכים איזה פנחס אחד.

{

כשחזרנו לארצנו אחרי כמעט אלפיים שנות גלות[6], ועוד לפני שקמה מדינת ישראל פעלו ארגונים שונים שקבעו את עתידה ואופייה ומהותה של המדינה הצעירה שקמה.
לצערינו כי רב, המחלוקת העצומה שהחלה כשמדינת ישראל עוד דישדשה בביצות, רק הולכת ומחריפה עם השנים.

הרב לאו מספר בספרו "אל תשלח ידך אל הנער" על המכסות שהונהגו בין הארגונים השונים בארץ, שקבעו מי מהילדים, ניצולי השואה המוחזקים במעצר בעתלית, יועברו לאיזו תנועה. ובכך גם חרצו את דינם, מי לחופשיים (כך כונו החילונים פעם) ומי יישאר יהודי. וכך כותב הרב לאו: "איחוד הקבוצות והקיבוצים, הקיבוץ-המאוחד, הקיבוץ-הארצי – השומר-הצעיר, הקיבוץ-הדתי, העובד הציוני, ו"המפעל למען ילדי ישראל", שהיה מסונף לאגודת-ישראל ופועלי אגודת-ישראל. התברר שלסוכנות היה מפתח כלשהו שעל-פיו חילקו את העולים. "כבקרת רועה עדרו מעביר צאנו תחת שבטו, כן תעביר, ותספור ותמנה ותפקוד נפש[7]" כל עולה חדש. כך קבעו לאן יהיו מועדות פנינו. למעשה קבעו בכך איך יתנהלו בעתיד חייהם של ילדים ונערים אשר לא הבינו כלל את ההבדל בין זרם אחד למישנהו."

וככה אותם גורמים גם קבעו את הערכים שעליהם תושתת המדינה.
ברצונם להפריד את היהודים מהיהדות, מה שהם חשבו שהיה הגורם לשנאת הגויים ולרצח העם שהתחולל בשואה באירופה, הם אמנם נשענו על ערכים מבית אבא, אבל עקרו מהם כל אזכור לקב"ה. הם ציטטו מהתורה, אבל ניתקו אותה מהמקור שלה.

למשל, כשהקימו את בית הספר הריאלי בחיפה, קבעו לו מוטו, ערך שייצג אותו, סיסמא שנכתבה על גם סמל בית הספר. אני זוכרת את הסמל הזה שאמא שלי היתה תופרת על כיס החולצה התכולה של התלבושת האחידה של אח שלי. היה כתוב עליו: והצנע לכת. כמה יפה. כמה הייתי גאה באח הגדול שלי שהוא הולך לבית ספר שלומדים בו לא רק חשבון והיסטוריה, אלא גם איך להיות בני אדם. מענטשים.

מי ידע בכלל ששתי המילים האלה לקוחות מההפטרה של הפרשה הקודמת שלנו, פרשת בלק?
בפסוק החותם את ההפטרה כתוב: "הִגִּיד לְךָ אָדָם, מַה-טּוֹב; וּמָה-ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת, עִם-אֱלֹקֶיךָ. [8]"

לקחו את ה-וְהַצְנֵעַ לֶכֶת ושכחו את ה-עִם-אֱלֹקֶיךָ שהוא מה שנותן לזה את התוקף שלו, את התוכן,
את העוגן, את מרכז הכובד ששומר שלא נתהפך.
את הכח לשרוד אלפי שנים.

{

וכך כותב דב אינדיג הי'ד בספרו "מכתבים לטליה[9]": "אני סבור שאדם בלי אמונה באל-לוקים, שמהווה מקור של אמת מוחלטת וערכים נצחיים, יתקשה לבסס באופן הכרתי, ועוד יותר יתקשה להפנים באופן רגשי, קיומם של ערכים מוחלטים. בסופו של דבר ללא אמונה במשהו עליון ומוחלט, שהוא מעל האדם הסופי והמוגבל, כל ערך ניתן לערעור ולויכוח. בתוך עולם של חוסר ודאות ערכית נשאר רק דבר אחד מוצק: האני האגואיסטי, שפועל למען האינטרסים הפרטיים וההנאות החומריות של הרגע.... החברה החילונית הורידה את המימד הדתי וניסתה לבנות אידיאולוגיה מוסרית אבל בלי א-לוקים.... התורה אומרת, שהאדם נברא "בצלם א-לוקים", אבל אנחנו התרגלנו להגיד , שהאדם "נברא בצלם". אני לא מאמין שהניסיון לבנות חברה מוסרית בלי א-לוקים יצליח." לצערינו כל הנבואות של דב הי'ד היו מדוייקות להכאיב.

האנשים היקרים שהקימו לנו את המדינה חשבו שהם עושים טוב. הם לא רצו שההיסטוריה תחזור על עצמה. הם חשבו בטעות שאם נהיה מאוד דומים לגויים ישנאו אותנו פחות ולא תהיה עוד שואה. אבל הם טעו. ובגדול.
בירך ראותנו בלעם בפרשה הקודמת: "הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב.[10]"
זו ברכה להיות מיוחדים ולא כמו כולם.
די! חלאס לנסות להיות מה שאנחנו לא.
רק בגלל שקצת לא נוח לשאת  בעול המצוות? נו באמת?! (אני מדברת לעצמי לא אליכן...😊)

והטעות הזו, מתגלגלת הלאה, ובאין עוגן נסחפים. קשות!
היום זה כבר נלקח לקיצוניות אפילו עוד יותר גדולה.
זה כבר עבר הרבה את הפוליטיקלי קורקט – אין כבר אמת – הכל פרוץ ומותר.
לזנות עם בנות מואב....
לעבוד את בעל פעור
להתלבש כמו שפעם היו מתלבשות הפרוצות בתל-ברוך
לנסוע בשבת לבית כנסת – כי עדיף מלא לבוא לבית הכנסת בכלל, לא?
להתחבר, להתערבב, להתחתן, עם לא יהודים – גם הם בני אדם, מה זו הגזענות הזו?
השחור נהיה אפור, הלבן נהיה אפור, הטוב והרע התערבבו. מיש מש אחד גדול, כמו בפח הזבל.
תקינות פוליטית כזו טועה בגדול – זו לא האמת, ולא. לא הכל מותר.
זו לא באמת תקינות פוליטית.
זו סתם היסחפות להפקרות.
זו סכנה.
אנשים כבר מפחדים לנקוט עמדה, לעמוד מאחורי מה שהם באמת חושבים ומרגישים – כי זה לא אִין?!
סליחה, אבל מה זה השטויות האלה?
זו לא נאוֹרוּת. זו פחדנות.
אנחנו צריכים איזה פנחס אחד.

{

אבל יש תקוה. גם בדורנו ב'ה קמים פנחסים אמיצים.
כותבת סיון רהב מאיר בטור השבועי שלה בידיעות אחרונות כך: "הנה איזה טקסט מרענן. בתוך הדיון המייאש על ה"הדתה", נפרד השבוע עמיחי שיקלי מהבוגרים שלו במכינה הקדם-צבאית "תבור". זו לא מכינה דתית. שיקלי, שהיה מ"פ באגוז, אינו חובש כיפה. אבל שימו לב ל"אני מאמין" שלו, שנאמר לבוגרים ולהורים שלהם, רגע לפני הגיוס:

"מה יש לומר לחבורה שמסיימת עשרה חודשים כאלה ?אולי זו הזדמנות טובה לחזור על הסיבה שלשמה נתכנסנו. וזו בתמצית הסיבה: יש לנו את הזכות להיות חלק מסדרת הדרמה הטובה ביותר בהיסטוריה האנושית, הסדרה על העם היהודי. העם שהביא לעולם את השבת, את עשרת הדברות, את לא תרצח ולא תנאף, את המרד הראשון בעבדות, את החוקים הסוציאליים הראשונים, את ספר הספרים (רב המכר הגדול בהיסטוריה שאפילו הארי פוטר לא הצליח לעקוף) שהיה למקור השראה לתרבות המערב כולה. זו זכות גדולה להיות חלק מהסיפור הזה, אבל זו גם חובה. שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ, וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ. כך נכתב בפרק א' של ספר משלי שכתב החכם באדם, המלך שלמה. העם היהודי הגיע לאן שהגיע בזכות יכולתו המופלאה להעביר את המסר מדור לדור. כל דור בתורו שם את הדברים על לבבו, והעביר אותם הלאה. גם בשעות הקשות ביותר שניתן להעלות על הדעת, ידע עמנו לדבוק בתרבותו ואמונתו. אולם דווקא עכשיו, בשיא פריחתו החומרית של עמנו הן בארצות הברית והן בארץ ישראל, דווקא עכשיו מרחף סימן שאלה גדול מעל המשכיות העם היהודי. וזה לא בגלל החמאסניקים או האיראנים אלא בגללנו. יגאל אלון כבר כתב על כך: 'בניגוד לכל חוקי ההיסטוריה הצלחנו לשחות כעם נגד הזרמים של אחרים. עתה שומה עלינו לשחות, כעם, כנגד החזק שבזרמים. כנגד עצמנו'. התכנסנו כאן כדי לשחות נגד הזרם. לשחות כנגד מפלי האינדיבידואליזם הקיצוני שרואה במשפחה ובילדים עול ונטל. לשחות נגד התפיסה שרואה בלאומיות מחנק וצרות אופקים, שרואה במולדת מילה גסה ושרואה בתורה מילת גנאי. ובאומרנו לשחות נגד הזרם, אין הכוונה להתנגדות של מאבק בחושך אלא להתנגדות של הגברת אור. ביקשנו לעורר בכם הערכה והזדהות עם סיפורו המופלא של העם הזה. ביקשנו לפתוח בפניכם את הבאר החתומה, את השער לאוצרותיו התרבותיים והרוחניים. האם הצלחנו במשימה? מוקדם לקבוע, ימים יגידו. אתן ליגאל אלון, מורי ורבי, גם את זכות הסיום. וכך הוא כתב פעם :'בקרב היהודים מצויות תמיד קבוצות אנשים שעברם רובץ עליהם כחטוטרת, והם הראשונים לערוך ניתוחים פלסטיים בקלסתרם הרוחני-לאומי, כדי להתאימו לאופנה הקוסמופוליטית האחרונה. רק מי שקם בו האומץ להיות הוא עצמו, תרם את התרומה הגדולה ביותר לתרבות האוניברסלית".
וואו. וואו. וואו. כן ירבו. בדור שלנו, הוא ממש על תקן פנחס.
נתי רביץ מודיע שהוא לא מופיע בפסטיגל בשבת – וואו. עוד פנחס.
צריך כנראה את כל הסלבס האלה שיחזרו בתשובה ויאפשרו לכל הנסחפים בזרם האִין להרגיש נוח לעלות לסירות ההצלה.

{

רוצים לקחת דוגמא מההיסטוריה על אנשים שלא פחדו לנקוט עמדה, ושתקינות פוליטית היתה הדבר האחרון שהיה להם חשוב?
הנה שתי דוגמאות מהפרשה שלנו.

1.  הנה בפרשה שלנו כתוב פתאום, ככה משום מקום, באמצע הספירה, כשהתורה מפרטת לנו: שם, שם משפחה, ושם שבט, וכמה גברים בני עשרים ומעלה יש בכל יחידה שכזאת, התורה מספרת לנו שבני אליאב, הלא הם דתן ואבירם, אתם זוכרים , אלה "אֲשֶׁ֨ר הִצּ֜וּ (חלקו) עַל־מֹשֶׁ֤ה וְעַֽל־אַהֲרֹן֙ בַּעֲדַת־קֹ֔רַח בְּהַצֹּתָ֖ם עַל־יה'׃ וַתִּפְתַּ֨ח הָאָ֜רֶץ אֶת־פִּ֗יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֛ם וְאֶת־קֹ֖רַח בְּמ֣וֹת הָעֵדָ֑ה בַּאֲכֹ֣ל הָאֵ֗שׁ אֵ֣ת חֲמִשִּׁ֤ים וּמָאתַ֙יִם֙ אִ֔ישׁ וַיִּהְי֖וּ לְנֵֽס׃ [11]"
אנחנו מקבלים הפתעה!: "וּבְנֵי־קֹ֖רַח לֹא־מֵֽתוּ׃[12]"
סליחה? מה זאת אומרת? ורש"י כותב: "אף שבתחילה הצטרפו למחלוקת, אבל לבסוף הרהרו בתשובה וחזרו מהם ופרשו מעדת קורח."
לא עניינה אותם התקינות הפוליטית. הם עשו מה שנכון, גם אם זה היה לגמרי בניגוד למה שאבא שלהם רצה.
הם לא עשו מה שבא להם. הם עשו מה שנכון. גם היו קצת פנחס.
ואיך יודעים מה נכון?
כתוב לנו בספר. בתורה.

2. הקב"ה מציין לגנאי את החוטא, שהחטיא לחלוטין את ייעודו בחיים, זמרי בן סלוא למשפחת שמעוני, והחוטאת, שהחטיאה, האשה המדיינית כיזבי בת צור, שהיה ראש בית אב מדין, על תקן נסיכה.

ממש מצא מין את מינו.
זה ראש בית אב, וזו ביתו של ראש בית אב.
ויחי ההבדל הקטן: גם רות המואביה היתה נסיכה. ואיפה זו ואיפה זו.
מה שאומר שלא כולם נוצקו באותה התבנית, ולא כל גוי הוא אוטומאטית רע, ומזיק.
אבל ההבדל בין שתי הנסיכות שלנו הוא שכיזבי בת צור רצתה שזימרי בן סלוא יעשה את העבודה הזה של האלוהים שלה, הבעל פעור, כדי שהיא תהיה איתו, ורות בת עמון, רצתה להיות עם נעמי ולאמץ את אורחות חייה: "כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין--עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹקַיִךְ אֱלֹקָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי, וְכֹה יוֹסִיף--כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.[13]"

בהתחלה מסופר רק שאיש מישראל זנה עם אישה מדיינית: "וְהִנֵּ֡ה אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל בָּ֗א וַיַּקְרֵ֤ב אֶל־אֶחָיו֙ אֶת־הַמִּדְיָנִ֔ית לְעֵינֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וּלְעֵינֵ֖י כׇּל־עֲדַ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֑ל וְהֵ֣מָּה בֹכִ֔ים פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃[14]"
רק אחר-רך, אחרי שפנחס, בנו של אלעזר הכהן, נכדו של אהרון הכהן, קם ומפלח עם הרומח שבידו את שני החוטאים ביחד, בדיוק באזור הגוף שבו מתבצע המעשה הנורא, רק אז קורים שני דברים.
אחד, המגפה שהחלה עם ההתבוללות של בני ישראל עם הנשים המואביות והמידייניות, והרגה עשרים וארבעה אלף איש במחנה ישראל - נעצרת.
שתיים, נוקבים בשמותיהם של השניים שפנחס הרג.

למה? בשביל מה צריך להגיד לנו מי הם היו? את מי זה מעניין?
כי התורה רוצה להורות לנו, ללמד אותנו, שלא משנה כמה חשובים האנשים שמנסים לקבוע תקינות פוליטית חדשה, הקב"ה חשוב עוד יותר. ולמענו, למען התורה שלו, למען המצוות שלו, למען ההמשכיות של העם היהודי, צריך להוקיע ברבים. בלי לעשות חשבון למה שאִין.

האק! לחשובים.
חשובים שמחשובים. הם לא חשובים בכלל. הם לא נחשבים. ולא צריך לעשות להם חשבון.
הקב"ה רוצה להראות לנו שאפילו אנשים "מכובדים" יכולים להיות רקובים. לא ללכת אחריהם רק כי יש להם מעמד. לא הם קובעים – התורה קובעת.

כי עונות תרבותיות קמות ושוקעות, מתחדשות ומתיישנות, באות ונעלמות – אבל האמת של התורה היא תמיד נכונה. והיא נצחית.
אז הנה. אלה השמות של האנשים החשובים הרקובים. ולא. לא כל פרסומת היא פרסומת טובה[15].
"וְשֵׁם֩ אִ֨ישׁ יִשְׂרָאֵ֜ל הַמֻּכֶּ֗ה אֲשֶׁ֤ר הֻכָּה֙ אֶת־הַמִּדְיָנִ֔ית זִמְרִ֖י בֶּן־סָל֑וּא נְשִׂ֥יא בֵֽית־אָ֖ב לַשִּׁמְעֹנִֽי׃ וְשֵׁ֨ם הָֽאִשָּׁ֧ה הַמֻּכָּ֛ה הַמִּדְיָנִ֖ית כׇּזְבִּ֣י בַת־צ֑וּר רֹ֣אשׁ אֻמּ֥וֹת בֵּֽית־אָ֛ב בְּמִדְיָ֖ן הֽוּא׃ [16]"

{

בפרשת בלק, היה עיסוק עם דיבור לא נכון, קללות.
ופרשה שלנו, פרשת פנחס, יש לנו עיסוק עם מעשים לא נכונים. פריצות, וזנות עם גויות.
בשני המקרים, הקב"ה מעביר לנו מסר ברור כשמש:
אין פוליטיקלי קורט.
אין תקינות פוליטית – יש נכון ולא נכון. וחשוב לסמן אותו, לציין אותו, לקרוא לו בשם ולהוקיע אותו.

כותב הרב נחום רבינוביץ בספרו "לראות טוב": "כאשר קים חשש כי הקריאה בלשון החיובית עלולה להתפרש כ'אישור' והסכמה לתופעה השלילית.... אין לקרוא בלשון כזו. אדרבא, במקרה זה העיקרון המנחה צריך להיות הפוך: לומר בצורה הכי מפורשת כי הדבר הוא אסור וגרוע, ובכך לוודא שלא תצא כל תקלה ומכשול מדיבורנו. וגם זאת נאמר מתוך אותה נקודה מנחה – לא לתת קיום לרוע, שלכן בעת שמתעורר צורך בגינויו עליו להיעשות ולהאמר בכל פה.[17]"

כי אם לא נעשה את זה, ונאפשר למצב להמשיך להתדרדר, ונסחף יחד איתו במשיכת כפתיים וב"נו, ככה זה, אין מה לעשות!" אז נצטרך להגיע לקצה, לקץ, לקיץ, להכי רע, הכי חם, הכי איכס. כי רק אז בקצה זה ישתנה.

הרבנית ימימה מזרחי אומרת שזה מה שקורה בקץ. קצה. קיץ.
זה נהיה יותר ויותר גרוע עד שזה יתהפך.  אין לזה ברירה.
כמו שסופרים 10.9.8.7.6.5.4.3.2.1 – ואז עשר זה הקצה, אי אפשר להמשיך משם, אין יותר מספרים. נגמר. עכשיו זה מתהפך ומתחיל מהתחלה: אחד... 10ה, שתיים 10ה... 😊

אבל לא חייבים להגיע לקצה, לתחתית, לסוף הקשה, אפשר לזהות את הסימנים בדרך, ולעצור לפני כן.
המשיח יגיע או בקצה , בסוף , בתאריך הקבוע לו מראש, דקה לפני אחרית הימים.
או שאם נשכיל לקרוא את המפה נכון, ולכלכל את צעדינו בתבונה – הוא גם יכול להגיע קודם לכן.
אם רק...

צילי שניידר, אישה מדהימה ומיוחדת, יו"ר קשר יהודי, אמרה לי משפט שנחקק על לוח ליבי: "כשהיהודים לא עושים קידוש, הגויים עושים הבדלה."

זה סימן בדרך. זה סימן בהיסטוריה. זה רמז שיכול לעזור לנו להפסיק לפני שזה נהיה גרוע מאוד. לעקור מן השורש.

{

והנה בא שבעה עשר בתמוז, ומזכיר לנו מה קורה כשהיהודים שוכחים לעשות קידוש, ואיך הקב"ה אז מסיר את השמירה הצמודה שלו, זו שמתרחשת בלי שאנחנו אפילו יודעים, כמו עם בלק ובלעם, שבגלל לא ידענו שהם זוממים להשמיד אותנו, והקב"ה מאחורי הקלעים פוגג את האיום בלי שבכלל ידענו שהוא היה קיים, והגויים עושים הבדלה.

התמונה לקוחה מיקיפדיה: צבא טיטוס מתכונן לכיבוש העיר בתקופת בית שני, דוד רוברטס, 1850.
ארבעים שנה לפני החורבן שלח לנו הקב"ה סימנים, כדי לעצור. כדי שלא נגיע לקצה. לחורבן.

כותב הרב לאו: "יום שבעה עשר בתמוז הוא יום מועד לפורענות בתולדות ישראל, ובדברי הימים שלו זכורות חמש פורענויות (בחינת "מגלגלין חובה – ליום חייב") שפורטו במסכת תענית:"
1.      משה רבנו שבר את הלוחות הראשונים כשירד מההר וראה את חטא העגל.
2.      הושבתה מלאכת הקודש בבית המקדש הראשון: בטל קורבן התמיד. מכיוון שהעיר היתה במצור, לא היתה יותר אספקת כבשים להקרבת שני קורבנות התמיד היומיים. זה היה סימן לתחילת הקץ.
3.      הובקעה העיר: חומות העיר ירושלים הובקעו – החומה השלישית והאחרונה נפרצה ע"י טיטוס מלך רומי ב-י'ז בתמוז.
4.      אֱפּוֹסְטֶמוּס, אחד מהנציבים של אנטיוכוס מלך יוון, שרף את התורה בתאריך הזה. זה היה סמל לגזירות השמד , והיה אחד המדרבנים העיקריים לפרוץ מרד החשמונאים.
5.      הועמד צלם בהיכל!
יש גורסים שזה היה אֱפּוֹסְטֶמוּס בימי בית שני, ויש דעה אחרת שמקורה בתלמוד הירושלמי שאת הצלם העמיד דווקא מנשה מלך יהודה ששלט בימי בית ראשון והיה נודע בהיותו שופך דמים ומרבה בעבודה זרה.

אם רק לא היתה נבקעת החומה.... הכל היה יכול להיות כל-כך אחרת.
אם רק היו מתעוררים. אם רק היו ערים להבחין בסימנים. אם רק.... אם רק... אם רק...

אם רק אנחנו נלמד מההיסטוריה, ולא נחזור על אותן שגיאות.
אם רק אנחנו נהיה חכמים וגדע את הבעיות כשהן קטנות.
או לפחות, נעקור מהשורש מיד כשהבחנו בהן.

{

מילא עניינים גדולים שברומו של עולם, פוליטיקה, וכיו"ב.
אבל מה עם מה שקורה אצלנו קרוב יותר. בבית שלנו. בזוגיות שלנו.
כמה אנחנו מחכים ומחכים ומחכים עד שאנחנו מגיעים לקצה כדי לקום ולעשות מעשה. כדי לקום ולעשות שינוי.
למה?
מה זה העצלנות הזאתי? (אני מדברת אל עצמי לא אליכן... 😊)

כאילו שאם נעשה משהו אז אנחנו בעצם מודים בפני עצמנו ש"כן. יש בעיה".
עד אותו רגע אנחנו בת יענה, קוברים את הראש בחול, ועושים כאילו הבעיה לא קיימת. אולי באמת היא תעבור לבד....?

אז כן. לא צריך לקפוץ מיד עם הסימן הראשון של צינון, או עיטוש כדי לרוץ לרופא – לא צריך ללכת לקצה השני.
אבל אם השיעול לא פוסק כבר חמישה ימים, אז, נו??? יאללה. למה את מחכה?

ולא צריכים לקפוץ על הילד על הפעם הראשונה שהוא משקר, או לא מכין שיעורים, או הבריז מבי"ס.
אבל כן צריכים להיות ערים אם לפעם האחת הזו מצטרפת גם הפעם השנייה והשלישית, ואז לא לחכות. לטפל בבעיה כשהיא מתחילה. מהשורש. לפני שהיא תהיה כל-כך גדולה צריך קונגו בשביל לעקור אותה.

וכן, לא צריך לעוט על הצוואר של הבעל אם הוא שוכח להביא פרחים בשבת. אבל אם שוכח כבר שתיים שלוש שבתות ברציפות, אז כדאי לשבת לשוחח ולבדוק מה קורה.
אולי זה כלום, סתם עומס, אבל אולי יש כאן משהו שכדאי שנתייחס אליו ונטפל בו לפני שהוא נהיה צרה גדולה.

אלי בדרך מגיעים כשהדלקת חריפה כל-כך שזה בלתי נסבל.
אני לא מבינה למה מחכים. למה? למה להגיע לכזה מצב שכל כך קשה וארוך לצאת ממנו.
ולפעמים, לפעמים, ממש עוברים את נקודת האל-חזור. ואי אפשר, אי אפשר לתקן.
אפשר להדביק, ולחיות עם הדבר החדש. אבל לתקן לא.

וכשהאמור בבעיות עם הילדים, למה לחכות?
אלה השנים המעצבות שלהם. אלה השנים הקובעות. כל יום הוא המון זמן אצל ילדים.
אל תחכו.
טפלו בבעיה כשהיא קטנה, כשהעשב חלש וקל לתלוש אותו מהשורש.
כשהוא גודל, מושכים ונשארים רק עם העשב  -- השורש נשאר תקוע באדמה, ויגדל ממנו עשב גדול וחזק יותר מהראשון.
מבטיחה לכם.

{

הרב לאו סיפר על האופן שבו ספרו וחילקו מכסות של ילדים לפני קום המדינה.
וגם בפרשה שלנו יש שוב ספירה. הקב"ה מצווה על משה שוב לפקוד, ולמנות את בני ישראל.
הפעם, בשונה מהמפקד שנערך בתחילת החומש, במפרשת במדבר, הספירה היא לא לצורך יציאה למלחמה, אלא למטרת חלוקת שטחיה של ארץ ישראל לשבטים.
הקב"ה מלמד אותנו איך מחלקים לא שווה בשווה אבל באופן הוגן וצודק.
נכון, זה לא תקין פוליטי שלא לחלק שווה בשווה, אבל זה כן הכי נכון והכי הוגן לחלק בדיוק באופן הזה שכתוב בתורה: שם, שם משפחה, שם שבט. כמה יש לכם במשפחה? זה מה שתקבלו!

"וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
לָאֵ֗לֶּה תֵּחָלֵ֥ק הָאָ֛רֶץ בְּנַחֲלָ֖ה בְּמִסְפַּ֥ר שֵׁמֽוֹת׃
פשוטו של מקרא: לכל אלה שנמנו תחלק את הארץ כאשר תיכנסו לתוכה לנחלות כמספר השמות, לכל איש מישראל תהיה נחלה על שמו.

לָרַ֗ב תַּרְבֶּה֙ נַחֲלָת֔וֹ וְלַמְעַ֕ט תַּמְעִ֖יט נַחֲלָת֑וֹ אִ֚ישׁ לְפִ֣י פְקֻדָ֔יו יֻתַּ֖ן נַחֲלָתֽוֹ׃
פשוטו של מקרא: לשבטים שמספרם מרובה תתן נחלה גדולה, ולשבטים שמספרם מועט תתן נחלה קטנה, כל שבט לפי מספר אנשיו.

אַךְ־בְּגוֹרָ֕ל יֵחָלֵ֖ק אֶת־הָאָ֑רֶץ לִשְׁמ֥וֹת מַטּוֹת־אֲבֹתָ֖ם יִנְחָֽלוּ׃
פשוטו של מקרא: אך לגבי המקומות בארץ, היכן לבחור לכל שבט ושבט את חלק נחלתו, זאת יקבע הגורל על פי ההכרעה מאת ה', על ידי האורים והתומים כמבואר ברש"י.  
רש"י כפשוטו: באופן חשבון הירושה והחלוקה, הנעשית במשולב בין על פי מספר אנשי הדור הראשון יוצאי מצרים, ובין על פי מספר באי הארץ.

עַל־פִּי֙ הַגּוֹרָ֔ל תֵּחָלֵ֖ק נַחֲלָת֑וֹ בֵּ֥ין רַ֖ב לִמְעָֽט׃[18]"
פשוטו של מקרא: בא הכתוב להוסיף שגם בתוך נחלת השבט עצמו כשהיא מתחלקת לבני משפחותיו, יקבע הכל בגורל היכן לבחור לעל אחד את חלקו, באיזה מקום לתת את החלק הרב למשפחה הרבה, ואת החלק המועט למשפחה המעטה.

{

אז אם הילדה בת ה-14 צריכה ארבע חצאיות , זה לא אומר שגם אחותה בת ה-8 צריכה לקבל גם היא אותו מספר חצאיות , או משהו לפצות אותה על זה שהיא לא מקבלת ארבע חצאיות ואחותה כן.
כל אחד יקבל מה שהוא צריך.
והצרכים של כל ילד במשפחה שונים.
צריך להרגיל את הילדים ששווה בשווה של דברים, זה לא שווה בשווה של אהבה.
דברים ואהבה הם שני דברים שונים.

{

ואחרי כל החלוקה מתקרבות למשה הפמיניסטיות הראשונות בהיסטוריה.
חמש נשים אמיצות עם שמות מדהימים ואומרות לו את המשפט המדהים הזה: "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ.[19]"
סליחה! מה זה פה סופרים רק גברים. ומה אם לאבא שלנו לא היו בנים?
מגיע לנו בזכות. לא בחסד.
אבא שלנו יצא ממצרים, ובתוך שכזה, הרגע הסברתם, מגיעה לו נחלה בארץ ישראל.
אבל הוא נפטר.
למה מוחקים אותנו? גם לנו מגיע!
אבא שלנו בא ממשפחה טובה: "צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף [20]".
לא, לא היה לו קשר לקורח. "בְחֶטְאוֹ מֵת[21]", הוא מת כאחד האדם, כי אין אדם שנפטר ללא חטאים לחלוטין. אבל לא היה לו קשר למחלוקת של קורח ועדתו. אז מגיע לו להיכלל בחלוקה.
אבל לא היו לו בנים.
רק אנחנו. חמישתנו.
מַחְלָה נֹעָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה, אלה נשים שהיו תמיד שמחות, רוקדות,
מַחְלָה: יוצאות במחול,
נֹעָה: נעות בריקוד,
חָגְלָה: חגות במעגל,
מִלְכָּה: מהלכות לקצב השיר,
וְתִרְצָה: תמיד כל-כך מרוצות.

ועכשיו הן בוכות. ובוכות.
גורעים אותנו. מחסירים אותנו, מתעלמים מאיתנו. רגע! מה איתנו?
אבא נפטר, נשארנו לבד. אין מי שידאג לנו.
מה יהיה? מה יהיה?

כן. זה הזמן לבכות.
זה זמן של חורבן. זה זמן של צער. ועם הדמעות שלך, בוכה גם השכינה שאין לה בית. שביתה חרב.
מחר, מחר תפרץ חומת ירושלים.
עוד שלושה שבועות יחרב לנו בית המקדש ונצא לגלות ארוכה ארוכה.
תבכו.

תבכו. תבכו על מה שאין לכן.
זה הזמן עכשיו.
משבעה עשרה בתמוז, עד תשעה באב. בין המצרים. לחוצים. והמקום צר כל-כך.

עכשיו מותר לבכות. עכשיו צריך לבכות. זה זמן לדמעות.

{

דמעות של מלאכים / מילים: דן מינסטר ; לחן: יוני רכטר

דמעות של מלאכים.
דמעות שקטות
דמעות יפות ועצובות.
זולגות באופק דמעות ומחפשות...
מה הן מבקשות? אהה...

כי כשהמלאכים בוכים
בעולם אחר,
אז בעולם הזה
עצוב לנו יותר.

דמעות של מלאכים.
מדוע הם בוכים המלאכים?
אולי בגלל שזה לא קל
להיות מלאך,
בעולם עצוב כל כך.

כי כשהמלאכים בוכים...

וגם אנחנו כאן
רוצים לבכות לבכות איתם
מה לעשות?
רוצים לבכות והדמעות אינן יורדות,
הדמעות אינן יורדות.

כי כשהמלאכים בוכים...


{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור
 ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

{

מקורות:

אינדיג, ד. (בן-ארצי, ח. עורך). (2005). מכתבים לטליה. עמ' 63. תל-אביב: משכל – הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד.

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא: חמישה חומשי תורה עם ביאור המקרא בדרך הפשט, במדבר – פרשת פנחס. עמ' שנז-תו. ירושלים: לשם ספרי איכות.

כהן, ש. (9.3.2011).  שלושים אלף בנות יהודיות בכפרים ערבים. אוחזר מתוך http://www.inn.co.il/News/News.aspx/216595

הרב לאו, י.מ. (2005). אל תשלח את ידך אל הנער. עמ' 104. תל-אביב: משכל – הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד.

הרב לאו, י.מ. (מייזליש, ש. עורך). (1998). יהדות הלכה למעשה. עמ' 305-304. ישראל: מודן הוצאה לאור.

הרבנית מזרחי, י. (6.7.2017). לפרשת בלק. יב' תמוז ה'תשע"ז [שיעורים בדוא"ל למנויות "פרשה ואשה"]. אוחזר מתוך http://www.parasha.org/.

הרב  רבינוביץ, נ. (אין תאריך). לראות טוב. עמ' 67-66. כפר חב"ד: טעם ודעת.

רהב-מאיר, ס. (7.7.2017)"הטור השבועי", "המוסף לשבת", עיתון ידיעות אחרונות, עמ' 21.

התמונה לקוחה מיקיפדיה: צבא טיטוס מתכונן לכיבוש העיר בתקופת בית שני, דוד רוברטס, 1850.




[1]  פרשת פנחס, שמינית מתוך עשר בספר במדבר: כה' י' – ל' א'
[2]  פראפרזה על "והיא שעמדה": שבכל דוד ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקב"ה מצילנו מידם.  
[3]  ויקרא כו' ג' יג' (פ' בחוקותי)
[4]  ערוץ 7
[5]  אבות ג' א'
[6]  בית ראשון נבנה: 2928 (977 לפנה"ס) ; גלות בבל + חורבן בית ראשון 3338 (586 לפנה"ס),
   בנית בית שני: 3408 (515 לפנה"ס) ;
   > תחילת גלות רומי/אדום - חורבן בית שני: 3828 (שנת 70 לספירה)
   3893, (135 לספירה):
הקיסר הרומי אדריאנוס מדכא את מרד בר כוכבא תוך כדי שפיכות דמים נוראית. הוא משנה את
   שם יהודה ל"פלשתינה" ואוסר על כניסת יהודים לירושלים, שהפכה ל"איליה קפיטולינה". בנוסף הוא גזר איסור על קיום
   המצוות, מתוך כוונה להעלים את העם היהודי ומורשתו.

   521 שנה אח"כ
החליף עבד אל-מלכ בונה את כיפת הסלע המוזהבת על חורבות בית המקדש.
   > 1878 שנים אח"כ, ב-1948 (שנת 4308) – קמה מדינת ישראל.
[7]  מתוך הפיוט "ונתנה תוקף" , מחזור ראש השנה ויום הכיפורים
[8]  הפטרת בלק: תרי-עשר, מיכה ה' ו' – ו' ח'
[9]  את הספר הזה קראתי לראשונה לפני כ-שבע שנים. את הספר ערך חגי בן-ארצי, כן אחיה של... (שרה נתניהו), והוא מתעד את התכתבותם המופלאה של דב, שהיה אז תלמיד ישיבת הסדר, עם טליה (שם בדוי) בת קיבוץ חילוני בצפון הארץ. הספר מאגד אוסף של מכתבים במשך כשנתיים שבסופן טליה סיימה את בית הספר התיכון, ולרשימת הנופלים במלחמת יום הכיפורים נוסף עוד חלל: דב אינדיג הי"ד בן אברהם ומרים. טליה שנחשפה לתכנים יהודיים בעקבות סמינר "גשר" התחילה להתעניין ביהדות, ואביה שנפגש עם דב בשירות המילואים שלו, קיבל את רשותו לענות לביתו על שאלות בנושאי דת ויהדות. אנחנו מדברים על 1973-1971, עוד לא המציאו אז את הידברות.
[10]  במדבר כג' ט'
[11]  במדבר כו' ט'-י'
[12]  במדבר כו' יא'
[13]  רות א' טז'-יז'
[14]  במדבר כה' ו' (פ' בלק)
[15]   עפ"י any publicity is good publicity
[16]  במדבר כה' יד'-טו'
[17]  עפ"י ליקוטי שיחות של הרבי מלובביץ', חלק י' עמ' 27
[18]  במדבר כו' נב'-נו'
[19]  במדבר כז' ד'
[20]  במדבר כז' א'
[21]  במדבר כ' ג'


[© Smadar Prager, CGP]



Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.

To schedule an appointment please contact at smadarprager@gmail.com or 917-513-1490.

אין תגובות:

פרסום תגובה