יום שלישי, 4 ביולי 2017

יַהֲדוּת וְהוֹרוּת: קשה למות באמצע התמוז | פרשת בלק | ט' תמוז ה'תשע"ז

בס"ד


­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת בלק
קשה למות באמצע התמוז

מהן האסטרטגיות של היצר רע.
מה עושה עין אחת לשדה הראיה.
כמה משקל יש באמת לחופש הבחירה.
ואיך הופכים לימון ללימונדה.

אנחנו לומדים השבוע את פרשת בָּלָ֖ק[1], המספרת על בלק בן ציפור, מלך מואב, שהיה איש נבון שהבין שהניצחונות הניסיים של בני ישראל על ארצות הבשן והאמורי, והתבוסה המוחצת על סיחון ועוג המלכים האדירים שלהם, קשורים לכוח רוחני חזק שמסייע להם, ולכן החליט שעִם ניצחונות מעל הטבע צריך להילחם עם כלי נשק מעל הטבע, ושלח לקרוא לנביא הגדול של המואבים, בִּלְעָם בֶּן-בְּעֹר, שיקלל את עם ישראל ובכך יקלקל את הכוחות הרוחניים שעוזרים לבני ישראל, ויסיר את האיום מהעתיד שמצפה לו, לסיים מובס כמו בשן והאמורי.

{

אני בדר"כ נוהגת לסיים בשיר, אבל הפעם דווקא נתחיל עם אחד.

ביום שבת האחרון, ז' בתמוז תשע"ז, חל יום פטירתה ה-13 של המלחינה, המשוררת והפזמונאית, כלת פרס ישראל, נעמי שמר.  שמר, ילידת קבוצת כנרת (י"ז תמוז תר"צ, 13.6.1930), בולטת ביצירותיה בשדה הזמר העברי. בין שיריה המפורסמים אפשר למנות את "ירושלים של זהב", "לו יהי", "חורשת האיקליפטוס", "מחר", "לשיר זה כמו להיות ירדן", ועוד רבים נוספים. נעמי שמר נפטרה ב-ז' בתמוז תשס"ד, 26.6.2004 כשמו של השיר שכתבה, "באמצע התמוז", כפי שחזתה. היא נטמנה בבית הקברות של כנרת, הסמוך לקבוצת כנרת שבה נולדה, לצד הוריה, מאיר ורבקה ספיר[2].

בראיון רדיו[3] משנת 1991 מתארת שמר "ביוגרפיה של שיר":
"...הייתי צריכה לעבור איזה ניתוח, וניתוחים היו לי הרבה בחיים כל מיני, ותמיד אני חושבת שאני אמות בניתוח ואני לא אקום מהנרקוזה כי אני פחדנית, את יודעת... הניתוח היה באמצע התמוז שהוא כמו שאמרנו לפני כמה שעות גם יום הולדתי. אז כתבתי, זה היה אז בשביל נורית גלרון, היא בקשה אותי שיר, וכתבתי בשבילה "עצוב למות באמצע התמוז", והשענתי את זה על פסוק מקסים מירמיהו, פסוק מאוד תמוה, מאוד לא מובן "עַל-קֵיצֵךְ וְעַל-קְצִירֵךְ הֵידָד נָפָל[4]". יש על זה המון פירושים, אבל גם בלי פירושים הוא עושה את העבודה. ויצא שיר ליום הזכרון לכל אלו שבאמת מתו באמצע התמוז ולא רק פחדו מהנרקוזה. גם כן שייך לביוגרפיה של שיר...".

טיוטת הטקסט לשיר "אמצע התמוז" בכתב ידה של נעמי שמר ע'ה.

אמצע התמוז  / מילים ולחן: נעמי שמר 

עָצוּב לָמוּת בְּאֶמְצַע הַתַּמּוּז
דִּגְלֵי הַקַּיִץ נִשָּׂאִים אֶל עַל,
עַל רֹאשׁ הַתֹּרֶן תּוֹר הוֹמֶה וְלֹא יֶחְדַּל.
כִּי עַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ הֵידָד נָפָל.

עָצוּב לָמוּת בְּאֶמְצַע הַתַּמּוּז
דַּוְקָא כְּשֶׁהָאֲפַרְסְקִים בְּשֶׁפַע,
וְכָל הַפְּרִי דַּוְקָא צוֹחֵק בַּסַּל.
וְעַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ הֵידָד נָפָל.

עָצוּב לָמוּת בְּאֶמְצַע הַתַּמּוּז,
עַכְשָׁו בְּאֶמְצַע הַתַּמּוּז נָמוּת
אֶל בֻּסְתְּנֵי הַפְּרִי שֶׁהִתְיַתְּמוּ.
הֵידָד אַחַר הֵידָד, נָפֹל יִפֹּל
ועַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ, וְעַל הַכֹּל...

מצאתי בעמוד הפייסבוק של אוניברסיטת בר-אילן את הטקסט הבא:
"בחודש תמוז נולדה נעמי שמר, כלת פרס ישראל לזמר העברי, ובחודש תמוז נפטרה. שנים לפני מותה – לפני ניתוח שהייתה צריכה לעבור באמצע חודש תמוז – כתבה את השיר "אמצע התמוז".
בשיר שלושה בתים, ובשורה הראשונה בכל בית כתוב: "עצוב למות באמצע התמוז". כל בית מסתיים בשורה " עַל-קֵיצֵךְ וְעַל-קְצִירֵךְ הֵידָד נָפָל" (בבית השלישי בשינוי קל). שורה זו היא ציטוט מסופו של ישעיהו טז, ט. הנביא מקונן על חורבן מואב. "קיץ" הוא פרי הקיץ ו"קציר" הוא יבול התבואה. "הידד" הוא קול קריאתם של השודדים הנופלים (מתנפלים) על מואב לחמוס את פירותיו ואת יבולו. במילים "קיצך" ו"קצירך" מהדהדת המילה "קץ" – המוות שיבוא בעקבות התנפלות האויב.
פסוק זה משתלב יפה בשירה של נעמי שמר. אף היא נמצאת בקיץ, על שפע פירותיו, והיא מקוננת על קץ החיים העומד לפול עליה, בעקבות הניתוח שממנו חששה.
לכאורה תמוה, מדוע עצוב למות דווקא באמצע התמוז. הרי בכל עת עצוב למות. מילותיו של הבית השני מספקות הסבר לתמיהה. תמוז הוא אמצע הקיץ, עונה שופעת אור שמש, פירות ושמחה (הפרי צוחק בסל). קשה להיפרד מן החיים בעיצומה של שמחה כזאת.
במקרה, גם השם "תמוז" קשור למוות.
השם נזכר ביחזקאל ח, יד: "וְהִנֵּה-שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת, מְבַכּוֹת אֶת-הַתַּמּוּז." יש כאן אזכור של פולחן עממי.
תמוז (האל השוּמרִי דוּמוֹזִי) נחשב לאל שגווע, ירד לשאול, ועלה ממנו."

{

אנחנו בתחילתו של חודש תמוז, ומלבד היותו החודש החם ביותר בשנה, יש בו משהו בתמוז הזה שמבשר רעות. איך שאנחנו שומעים "תמוז" אנחנו מתכווצים. תיכף יז' בתמוז, תיכף תשעה באב. אמא'לה. וידוע שבשלושת השבועות שבין שבע-עשרה בתמוז לט' באב הים הכי מסוכן. והכי הרבה טביעות מתרחשות בתקופה הזו בדיוק. וכמה צריך להשגיח על הילדים בשבע עיניים, ויותר, ודווקא עכשיו החופש הגדול. דווקא עכשיו כל-כך הרבה יותר קשה להשגיח, כשאין את המסגרת של השגרה.

פרשת חֻקַּת[5], שקראנו בשבוע שעבר, בפתחו של חודש תמוז, מלאת מלחמות, הממשיכות וזולגות גם לתוך פרשת השבוע שלנו.

חודש תמוז נקרא במקרא[6] 'החודש הָרְבִיעִי', והוא הרביעי במניין החודשים שאנו מונים מניסן. השם תמוז, כשמות שאר החודשים, עלה עם ישראל מבבל;
והוא קשור לפולחן ידוע לדורות ההם, ככתוב: "וְהִנֵּה-שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת, מְבַכּוֹת אֶת-הַתַּמּוּז."
התמוז הזה של העבודה הזרה.

נשאלת השאלה: כיצד שם של עבודה זרה הופך להיות שם של חודש בלוח השנה העברי הקדוש?

עפ"י חודש תמוז שייך ליסוד המים. (אולי בגלל זה יש הרבה טביעות?)
מים, זה ים, וים זה הסתרה. הים מסתיר בתוכו המון חיים. ומייצג את ההסתרה של הקב"ה.  
יבשה זה גילוי. הכל גלוי בה. אין דבר שמכסה ומסתיר את כל מה שמתרחש על פני האדמה.
הים בחיצוניותו מראה על העלם והסתר של הגילוי האלוקי, אבל בתוכו, בפנימיותו, הוא מלמד על הגילוי האלוקי הנעלה ביותר.
איך? באיזה אופן?
בחודש תמוז ניתנת לנו היכולת המיוחדת לראות את הפנימיות שבכל מצב, ובכך להפוך את העניינים הבלתי חיוביים, לחיוביים. זאת ע"י שאנו מאפשרים להארה העליונה להיכנס לחיינו ולפעול בעולמנו. במילים אחרות, אנו מכניסים את ה'א' – 'אלופו של עולם' (הקב"ה), לתוך העולם, ובכך הופכים את הגולה לגאולה.

כך גם בפרשיות השבוע בתורה הנקראות בחודש תמוז, אנו מוצאים את עניין ההיפוך לטובה.

בפרשת חוקת קראנו על מצוות 'פרה אדומה', על מצווה שמאפשרת לנו להפוך טומאה לטהרה.

ובפרשת בלק אנחנו קוראים על הקללות של בלעם שהפכו לברכות.

וזה מעניין שדווקא בחודש תמוז אנחנו קוראים על נהפוך הוא כזה כמו של פורים, הטומאה הופכת לטהרה, והקללות הופכות לברכות, כי דבר נוסף שמאפיין את חודש תמוז הוא ששולט בו מזלו של עשיו.

{

הפרשה פותחת במילים האלה: "וַיַּ֥רְא בָּלָ֖ק בֶּן־צִפּ֑וֹר אֵ֛ת כׇּל־אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל לָֽאֱמֹרִֽי׃ [7]"
וַיַּ֥רְא, מסביר רש"י, "לשון 'ראייה' האמור כאן, משמעו התבוננות, שהרי הוא לא ראה במו עיניו את המלחמות, אלא שבלק ראה, התבונן בניצחונם של בני ישראל", עשה אחד ועוד אחד, והסיק מסקנות: אם סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן שהיינו בטוחים שהם חזקים מספיק וגיבורים מספיק להכניע את בני ישראל, לא עמדו בפניהם, על אחת כמה וכמה שאנחנו לא נוכל.

אנחנו לומדים היום שצריך להתבונן היטב על המציאות ולנתח אותה היטב כדי להבין מה קורה, וכדי שנוכל לדעת מה אנחנו צריכים לעשות כדי לעזור לעצמנו, לקדם את עצמנו, לתכנן קדימה באופן שיעזור לנו בצורה בטובה ביותר.

בלק היה איש חכם. והייתה לו יכולת להסיק מתוך האירועים שמתרחשים סביבו מה מניע באמת ההתרחשויות, ואיזה כוחות באמת פועלים מתחת לפני השטח.

אבל כדי להבין היטב דבר מה יש צורך לראות אותו היטב.
וגם כאן אנחנו רואים שאין זו מקריות שהפרשה שלנו נופלת בחודש תמוז כי לפי הקבלה לכל חודש יש חוש אחר ששולט בו, והחוש השולט של חודש תמוז הוא הראיה.

למדנו כבר בשיעורים קודמים (בפרשת המרגלים / קורח) על המושג של ראיה סובייקטיבית.
למדנו שהעיניים, רואות את מה שהלב מרגיש. הראייה היא תמיד אישית של המתבונן. מתוך עולמו הפנימי רואה האדם את מה שהוא רואה. מכאן, סובייקטיבית.

וראייה יכולה להפיל או לרומם. לעזור או להכשיל. תלוי איך מסתכלים על מה מסתכלים ומה באמת רואים.  

{

להמן הרשע, שהוא מזרע עמלק (בן אליפז) שהיה נכדו של עשיו, היתה בעיה גדולה של ראייה.
הוא לא ידע לראות נכון. הוא לא היה נבון מספיק לראות טוב.

בתככים, ושקרים, וחנופה, מצליח המן לעלות לדרגת משנה למלך אחשוורוש. אין עוד ב-127 מדינות פרס ומדי איש חשוב יותר ממנו. בכל מקום שאליו הוא הלך, יוצא או נכנס אל הארמון, משתחווים לו כולם. ועדיין, בכל פעם שהוא עובר ליד שער הארמון, "וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן, כִּי כֵן צִוָּה לוֹ הַמֶּלֶךְ; וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה. [8]"....
אסתר מזמינה אותו לסעודת פרטית איתה ועם המלך אחשוורוש, הוא כולו מאושר עד הגג, מפנטז על הכבוד הרב שעוד מזומן לו... עד שהוא מגיע לשער המלך, ואותה תמונה חוזרת על עצמה: "וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא, שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב; וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת-מָרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, וְלֹא-קָם וְלֹא-זָע מִמֶּנּוּ--וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל-מָרְדֳּכַי, חֵמָה. [9]"
המן יוצא מדעתו.
הוא לא רואה את כל אלה שמשתחווים אליו. הוא לא רואה את כל מה שהמלך נתן לו. הוא לא רואה את כל הכבוד שרוחשים לו. מרוב עצבים הוא לא רואה ממטר!
כל מה שהוא רואה, בראייתו המעוותת, הלא טובה, זה שמרדכי היהודי לא כורע לו, ולא משתחווה לו.
ואז הוא אומר את המשפט הזה: "בְּכׇל־עֵ֗ת אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֤י רֹאֶה֙ אֶת־מׇרְדֳּכַ֣י הַיְּהוּדִ֔י יוֹשֵׁ֖ב בְּשַׁ֥עַר הַמֶּֽלֶךְ׃ [10]" והוא לא כורע לי ולא משתחווה לי: "כׇל־זֶ֕ה אֵינֶ֥נּוּ שֹׁוֶ֖ה לִ֑י !".

יש לו ה-כ-ל-! כל מה שבן אדם שואף לו בעולם הזה, אשה אוהבת, עשרה ילדים, עושר עצום, ומעמד הכי מכובד שיש. ועדיין, כׇל־זֶ֕ה אֵינֶ֥נּוּ שֹׁוֶ֖ה ל֑וֹ כי מרדכי היהודי לא כורע ולא משתחווה לו.
הוא מתעלם מכל הטוב ומתמקד בנקודה החסרה.
ה-כ-ל-! לא שווה לו בגלל דבר אחד שלא מסתדר לו בחיים בדיוק כמו שהוא רוצה.

{

אנחנו מכירים ילדים כאלה, בני נוער כאלה, ומבוגרים כאלה, שברגע שמשהו אחד לא מסתדר להם בחיים בדיוק כמו שהם רוצים, עולמם חרב עליהם.
ילד שרוצה למשל לנסוע לטיול שנתי עם חברים, ולא מרשים לו, יצא מיד במתקפת 'תרחמו עלי' ויזעק: "אף פעם לא נותנים לי לצאת לטיול שנתי".
ילדה שרוצה לקנות עוד חצאית לארון הבגדים המתפקע שלה עם פריטים שהטיקטים עדיין עליהם, ויגידו לה "לא", תפרוץ בבכי תמרורים ותיילל: "אף פעם לא קונים לי כלום".

וברור שזה לא נכון. הרשו לו וירשו לו עוד לצאת לטיולים שנתיים, ויעיד הארון שלה שקונים לה הרבה יותר מידי. אממה, כשאין הערכה לשום דבר, אז לכלום אין באמת ערך, אין שווי, וכשדבר אחד נגרע, או חסר, באמת שכלום כבר לא שווה, לו, או לה.
הם לא רואים נכון את המציאות. הערך שלהם תלוי בכמות הדברים שיש או אין להם. השווי שלהם תלוי בזה שיהיה להם הכל, או לפחות כל מה שיש לאחרים, ועדיף יותר. מה שבטוח בטוח.
כי אם יש להם הכי הרבה, אז הם הכי שווים. ואם אין להם הכל, אז שום דבר כבר שווה.

מדובר כאן ברעב כרוני ששום דבר לא יכול להשביע אותו.

{

התורה מספרת לנו שבלעם היה שְׁתֻם הָעָיִן[11]. כידוע שתום עין הוא מישהו שהוא עיוור בעין אחת.
פשוטו של מקרא מסביר לנו שכשבלעם מתאר את עצמו כהַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן הוא משבח את עצמו, ו"מציג את עצמו במעמדו הרם, מי הוא ומה מעלתו וחשיבותו: כה דברי בלעם בן בעור, האיש פתוח העין. כלומר: הדברים שיצאו מפי, באים מכוח ראיתי הפתוחה; באשר הנני רואה דברים שאחרים אינם רואים ועיניהם סגורה מלראותם."

מה שהיה נכון. בלעם היה נביא גדול. לא סתם שלח בלק בן ציפור לקרוא דווקא לו לקלל את עם ישראל.
כתוב בפרשה שלנו שבלעם ממש דיבר עם הקב"ה פנים אל פנים. ממש כמו משה רבנו: "וַיֹּאמֶר בִּלְעָם, אֶל-הָאֱלֹקִים:  בָּלָק בֶּן-צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב, שָׁלַח אֵלָי.[12]", ה' ה', תראה איזה חשוב אני, בלק בן ציפור, המלך של מואב, רוצה לראות אותי. הוא צריך אותי. תראה הוא שלח שליחים לקרוא לי שיקחו אותי אליו.

תן חלקנו כותב שאכן בלעם היה שווה בדרגתו הרוחנית למשה רבנו.
חז"ל מסבירים במדרש מדבר רבה[13] שהקב"ה בכוונה נתן לאומות העולם מלכים, חכמים ונביאים בדיוק כפי שנתן לישראל כי הוא לא רצה להשאיר להם שום סיבה שלא להתקרב אליו, שלא יגיד שאת בני ישראל הוא קירב אליו ואותם הוא הרחיק ממנו.  "לא הניח לאומות העולם פתחון פה לומר שהוא ריחקם ולכן לא התקרבו אליו. המלך – שהעמיד לישראל, שלמה, בנה את בית המקדש, והמלך שהעמיד לגויים, נבוכדנאצר, החריבו. דוד המלך שקיבל עושר, קנה בו את הר הבית לבנין בית המקדש; המן הרשע שקיבל עושר, קנה בו זכות להשמיד אומה שלימה. העמיד את בלעם נביא לאומות העולם, והוא יעץ להם לפרוץ את חומק הצניעות בהפקר מוחלט". אבל אומות העולם עדיין יכלו לבוא בטענות ולומר שהמנהיגים שהקב"ה נתן לישראל פשוט טובים יותר, ואם היה נותן אותם להם היה קורה להיפך.

ספר לב אהרון[14] מסביר לנו נפלא: "כאשר רצה הקב"ה לתת את התורה, הוא הציע אותה לכל אומה ולשון, והם לא רצו בה, לא אבו לשאת בעולה, ורק בני ישראל רצו לקבלה. אומות העולם מאנו לקבל את התורה ולא רצו אלא נביא. נתן להם הקב"ה נביא בלי תורה,  ואף על פי שאכן היה  שווה בדרגתו הרוחנית למשה רבנו, אך בלי תורה הוא שקע בתהום התאווה והחטא עד שהיה למונח טמא: בלעם הרשע.
אם יטענו אומות העולם שהדמויות שהם קיבלו השפיעו עליהם לרעה, תהיה התשובה: בלי תורה כל דמות מתקלקלת ומשפיעה לרעה."

{

התורה שמונחת בתוך תוכו של האדם משפיעה על האופן שבו הוא רואה את העולם. ואם אין תורה, הרי שהדרך קצרה להיות כמו בלעם הרשע, שראה בעין אחת, ראיה חלקית ביותר.
ועל כך כתבו בפרקי אבות[15]: "כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ שְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וּשְׁלשָׁה דְבָרִים אֲחֵרִים, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע.
עַיִן טוֹבָה, וְרוּחַ נְמוּכָה, וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. עַיִן רָעָה, וְרוּחַ גְּבוֹהָה, וְנֶפֶשׁ רְחָבָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע.

עַיִן רָעָה = חמדנות  ;   עַיִן טוֹבָה = הסתפקות במה שיש
רוּחַ גְּבוֹהָה = גאוותנות    ;   רוּחַ נְמוּכָה = ענווה יתירה
נֶפֶשׁ רְחָבָה = תאוותנות   ;   וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה = פרישות מהתאווה.

תן חלקנו כותב שהתורה לא נוהגת לציין מומו של אדם ככה סתם.
את עובדת היותו של משה כבד פה וכבד לשון, מגמגם, מצאה לנכון התורה לציין בפנינו, כדי להסביר למה סירב משה לקבל עליו את התפקיד של משה רבנו, שליח של הקב"ה לפרעה.
ואת הסיבה מדוע מציינת התורה את מומו של בלעם מסביר לנו רבי מרדכי אילן זצ"ל[16]: "כי כאשר התורה מציינת שבלעם היה שתום עין, עין אחת עיוורת, רצונה לציין את המום הרוחני שלקה בו – חוסר היכולת להתבונן בזולת ולראות בטובתו."

כי אנחנו כבר יודעים שהראיה מתחילה מהלב. מהנשמה, מהרוח של האדם, ולא מהמצלמה שנקראת עין, ככתוב:  "וְלֹֽא־תָת֜וּרוּ אַחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם...![17]"

{

אנחנו לומדים שבכל חודש שולטות ארבעת האותיות של שם השם, בצירופים שונים.
אנחנו גם למדנו שהעולם נברא בעשר מאמרות, בדבורו של הקב"ה, ולכן לכל אות יש הוויה רוחנית וכוח רוחני.
שם הוויה, י.ק.ו.ק, מתאר את מה שמתהווה, את מה שמתרחש בפרק הזמן האמור ממש עכשיו בעולמנו.
האות ה - היא אות נקביות. ומשמעותה דין. חוסר.
אותיות ו, י – הן אותיות זכריות, שמשמעותן השפעה של רחמים וחסדים.
כל מה שזכרי יש לו את התכונה של משפיע – נותן.
כל מה שנקבי יש לו את התכונה של כלי. של מקבל.
לפי צירוף וסדר אותיות שם ה' של אותו חודש אנחנו יודעים איזה כוחות שולטים בו.
ישנם 12 צרופים. החודש היחיד ששם הוויה מופיע בו כסדרו (בצורה מאוזנת) הוא חודש ניסן. המשמעות של זה היא שבחודש ניסן שולט חסד גמור, כוח גדול של חסדים – יציאת מצריים.
2 אותיות ראשונות – מקבילות לחצי ראשון של החודש.
2 אותיות אחרונות – מקבילות לחצי שני של החודש.
4 אותיות = 4 שבועות של החודש בהתאמה.
חציו ראשון של החודש נקרא מזל עולה. חסד. הירח מתמלא. וחציו השני של החודש נקרא מזל יורד. דין. הירח מתרוקן.
דין -  זה מצב של עצירת שפע – אורות. כוח של הגבלה, עצירה, יראה. (גבולות).
חסד – זה מצב של השפעה, נתינה, זרימה, אהבה. "התפשטות ממני והלאה".
דין לא חייב להיות שלילי, עצירת השפע זה לא דבר שלילי. למשל מבול: יורד גשם, המון גשם, הרבה שפע ונהייה פשע. השפעה בלי גבול זה הופך לדבר מזיק. אם לא יודעים לעצור בזמן – להגביל את החסד, זה נהפך לדין. כשאין את כוח השליטה וההגבלה – כמה לדבר, כמה לאהוב, למי לתת, מתי לתת, זה יוצר מצב שהדין משתלט. האדם צריך לעשות איזון בין החסד לדין. חייב גם חסד וגם דין.
דין בקדושה (חוקים של הקדושה, הבריאה, האלוקות). למשל גילוי עריות זה חסד זו נתינה ואהבה, נתינה במקום הלא נכון ולא במידה הנכונה. יש כאלה שאוהבים את האויבים כי אין להם את כוח הדין (גבולות) "המרחם על אכזרים סופו להתאכזר אל רחמנים".
כלים – חיסרון, דין.
אורות – מילוי, שפע, רחמים (אלוקות).
כלל בחוכמת הקבלה: "אין אורות בלי כלי"[18].

{

צירוף האותיות של חודש תמוז הוא: ק.ו.ק.י, שהם סופי התיבות של: כׇל־ "זֶ֕ה אֵינֶ֥נּוּ שֹׁוֶ֖ה לִ֑י !".
שאמר המן הרשע, מזרעו של עמלק, נכדו של עשיו.
כותב הרב דוד איפרגן: "כידוע, דמויות התנ"ך הן תמיד מייצגות כוחות מסוימים בנפש האדם. המן הרשע הוא אותו הכוח השלילי בנפש, הרואה את החיסרון, את הנקודה הבעייתית שבכל עניין. המן הרשע אומר שאפילו שהוא המשנה למלך, עשיר גדול ובעל כבוד רב – הכול מתגמד אל מול העובדה שמרדכי לא משתחווה לו. כזה הוא המן מסתובב סביב החיסרון. ולכן בעקבות המן הרשע בחודש תמוז שולט הדין, ואילו בחודש אב, תחילתו של החודש הוא דין עד ליום ט"ו באב, מן היום החמישה עשר ואילך מתעוררים הרחמים והתחלת התשובה."

תמוז וחציו של אב אמנם נשלטים ע"י מזלו של עשיו, אבל הם באים לפני חודשי אלול ותשרי, שהם חודשי התשובה, הסליחות ורחמים.
וטוב שיש חודש שקוראים לו תמוז, שיזכיר לנו שלפני כל עליה יש ירידה, או שאחרי כל ירידה יש עליה. הוא פשוט מזכיר לנו שהחיים לא סטטיים.
תמוז מזכיר לנו שאין טוב בלי רע, אין אור בלי חושך, אין רך בלי קשה.
לכל כוח בעולם שלנו יש כוח נגדי שמגדיר אותו. הרי לא נדע מה זה חם, אם לא יהיה קר בעולם.
ולא נדע מה זו אהבה אם לא תהיה שנאה בעולם. לא נדע כמה טוב לחזור הביתה אם לא נצא ממנו.

{

העין הרעה של בלעם לא אפשרה לו לראות את המלאך שהתייצב בדרכו וחסם לו אותה.
אבל האתון שלו ראתה.
שלוש פעמים עצרה האתון באמצע הדרך כדי שלא לדרוס את המלאך, ושלוש פעמים היכה אותה בלעם שתמשיך ללכת כי לא ראה את המלאך.
1.      "וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, וַתֵּט הָאָתוֹן מִן-הַדֶּרֶךְ, וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה; וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת-הָאָתוֹן, לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ[19]"
2.      "וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה', בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים--גָּדֵר מִזֶּה, וְגָדֵר מִזֶּה. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ ה', וַתִּלָּחֵץ אֶל-הַקִּיר, וַתִּלְחַץ אֶת-רֶגֶל בִּלְעָם, אֶל-הַקִּיר; וַיֹּסֶף, לְהַכֹּתָהּ[20]"
3.      "וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ-ה', עֲבוֹר; וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר, אֲשֶׁר אֵין-דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ ה', וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם; וַיִּחַר-אַף בִּלְעָם, וַיַּךְ אֶת-הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל[21]"
4.      ואז "וַיִּפְתַּח ה', אֶת-פִּי הָאָתוֹן; וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם, מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים.[22]"
רבנו בַחְיֵי כותב[23]: "היה ראוי בלעם שיתמה בפלא הגדול הזה של דיבור האתון, ושירעיד מן הנס המחודש והמבהיל את כל ההולכים עמו בדרך; והיה לו לחשוב ולהתבונן כי מאת ה' היתה זאת, לסכל את עצתו ולהשיב חכמתו אחור.
ומדוע לא ארע כן?
כי ליבו היה מופנה למטרה שהציב לעצמו, ולפיכך שום דבר לא היה יכול להסיחו! מתוך אכזריותו ורוע טבעו ומרוב חפצו ללכת.... השיב לה כאדם המדבר עם חברו."

בלעם לא ראה את המלאך, כי העין שלו לא ראתה טוב. כי הלב שלו לא היה טוב.
בלעם, כמו המן, רדף אחרי הכבוד.
תן חלקנו כותב על הרב חנוך הכהן אֶרְנְטְרוֹי זצ"ל[24] "שכיהן כרב בגרמניה לפני מלחמת העולם השניה, ונודע בדרשותיו הבהירות שקובצו בספר "קֹמֶץ הַמִּנְחָה", כמו גם במשנתו ההלכתית, העיונית, ובמערכות שניהל לשמירת צביון היהדות בדרך ישראל סבא. במאמר מרתק[25] הוא מתייחס למסופר בפרשת השבוע על שלושת המכשולים שהערים ה' בפני בלעם כדי לסמן לו שדרכו לקלל את ישראל איננה רצויה."
וכך כותב הרב חנוך הכהן אֶרְנְטְרוֹי זצ"ל: "אפשר לראות בשלושת תמונות אלו משל לאדם המסתבך בחבלי החטא יותר ויותר, ומאבד את חופש בחירתו, דבר שכמעט כל אדם מתנסה בו.
בחירתו החופשית של האדם, לעשות את הטוב והישר ולסור מהרע האסור – היא בעיה אשר הפילוסופים מכל הדורות התווכחו עליה. יש אומרים: האדם חופשי בפעולתו ולכן הוא אחראי לחטאיו ולפשעיו. ויש אומרים: האדם איננו חופשי, כי הוא פועל מתוך דחפי יצרו הרע ובהשפעתו ואינו יכול לשלוט על תאוותו, ולכן אינו אחראי לתת דין וחשבון על מעשיו.
הניסיון מצדיק את שתי הגישות המנוגדות האלה. אין להתעלם מהעובדה שהאדם הוא חופשי בבחירתו, ככתוב: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע... וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים . [26]". מאידך גיסא אין להתעלם כי לעיתים האדם מרגיש כשבוי בידי יצרו וכפועל בעל כורחו, כאילו כוח תופסו בזרועו ואינו משחררו עד שהאדם יורד למדרגה של עבד השומע בקול אדוניו.
מהי האמת?
בתחילה אדם חופשי בבחירתו, וככל שהוא מוסיף להשתעבד ליצר – בחירתו תהיה פחות חופשית עד שהיא תישלל ממנו לגמרי.
אצל בלעם אנו מוצאים אותה השתלשלות והתדרדרות לתוך זרועות החטא. הדרך אל החטא דומה בתחילה למסילה רחבה אשר ממנה אפשר עוד לנטות ימינה ושמאל, ולסטות או לחזור. אבל רווח הדרך מתמעט והולך ויוביל למקום אשר בו גדר מזה וגדר מזה. גם משם יש עוד אפשרות לחזור, אבל מכן ואילך נכנס אדם לקטע אשר בו הוא ירבץ תחת משאו.
בלעם לא שם לב לאזהרות אלה שהמלאך שלח לו משלוש עמדותיו, הוא נכנע לפיתוי החטא, הלך מדחי אל דחי.
מלאך כזה מרחף גם על כל אדם בשעה שהוא עומד לפול לזרועות היצר, שהוא המצפון שלו אשר קולו תובע מהאדם לבל יאבד את בור-לבבו ולבר יעבור על מצוות התורה."

{

כל-כך קל להתדרדר. כל-כך קל ליפול.
מי לא זוכר את הפעם הראשונה ששיקר. שיקום.
איזה פחד. איזה רעד בידיים. איזה דפיקות לב. איזה זיעה קרה.
כמה הכנות עד שאוזרים אומץ ועושים את זה.
ואז. מה?
כלום. כלום לא קורה. השמים לא נופלים, וכדור הארץ ממשיך להסתובב סביב השמש. ואף אחד לא עלה עליך.
ואז... בפעם הבאה פחות מפחיד. פחות דפיקות לב, פחות רעד בידיים. 
ובפעם השלישית.... ובלי שמרגישים עוברים מסטיה בשדה רחב, לאתון שסוחבת שקר אחד גדול שרובץ ולא משאיר אויר. והייאוש נעשה יותר קל. מתרגלים. כל כך בקלות.

אסור לנו כהורים לתת לילדים שלנו כל-כך בקלות להתרגל לרע, אלא לעזור להם למצוא את הטוב שבעבודה הקשה.
כי רק מה שמושג במאמץ אמיתי יש לו באמת ערך. יש לו באמת שווי. ואם זה דבר טוב, הערך שלו נשאר איתנו לתמיד.
ואז גם אם אין הכל עדיין זה מאוד שווה לי. ואת זה צריך להנחיל ילדים שלנו.

{

אנחנו רואים ש"בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכין אותו.[27]".
מסביר לנו הרב חנן פורת ע'ה: "במבט ראשון נראה שמימרא זו מגמתה להדגיש את רוח בחירתו של האדם, היכול לבחור בין טוב לרע, ואף לזכות ב'הסכמת' ה' יתברך להליכה בדרך זו. אלא שאם זו כל כוונת המימרא, היה עליה לומר: "בדרך שאדם רוצה לילך, בה נותנים לו רשות ללכת" ולא "בה מוליכין אותו.""
אבל לא זו כוונת חז"לנו. הכוונה היא שאם אדם מבקש לבצע חטא לא מפריעים לו, ואם הוא רוצה לעשות מצווה עוזרים לו.
כלשון מסכת שבת[28]: "אמר ריש לקיש: מאי דכתיב "אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ ולעניים [וְלַעֲנָוִים] יִתֶּן חֵן. [29]": הבא ליטמא – פותחין לו; הבא ליטהר – מסייעין בידו."

אם אדם בוחר להיכנע ליצר הרע שלו, אם אדם בוחר לראות בעין רעה.... אף מלאך לא ירד לו מהשמים לעצור אותו. הדרך סלולה לפניו.
אלא אם כן, הוא יקשיב לאתון הפנימית. למלאך הפנימי. למצפון. למצפן.
המצפן שיודע מה צפון ומה דרום, מה מזרח ומה מערב. מה נכון ומה לא נכון, מה ראוי ומה ממש לא.
המצפן הזה שעוזר לנו להבחין בין טוב ורע.
המצפן הזה שצפון בין דפי התורה שלנו.

הרבי מלובביץ' אומר שאהבה גדולה לקב"ה, לתורה שלו, יש לה כוח להפוך רע לטוב.
הוא כותב: "כאשר יהודי קשור בקשר כזה עם הקב"ה, הוא מעורר אהבה כזאת גם מצד הקב"ה, עד שהקב"ה הופל אפילו את הקללה לברכה ומתגלה לעין-כל "וְלֹא אָבָה ה' אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹקֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ."[30]."

אבל לראות נכון, ולראות טוב. צריך את שתי העיניים. גם את החסד וגם את הדין.
גם לראות טוב, אבל גם לשים לו גבול. גם לעשות טוב, אבל לא עד דלא ידע.

{

תמוז בא ללמד אותנו שאין צורך לברוח מהרע, הוא קיים בעולמנו בכל מקרה.
צריך ללמוד איך לרתום את הרע ולהפוך אותו לטוב.
או במילים אחרות, צריך ללמוד איך עושים מלימון לימונדה.

למדנו על שני הקצוות, משה ובלעם.
למדנו ש עַיִן רָעָה = חמדנות  ;   עַיִן טוֹבָה = הסתפקות במה שיש
רוּחַ גְּבוֹהָה = גאוותנות    ;   רוּחַ נְמוּכָה = ענווה יתירה
נֶפֶשׁ רְחָבָה = תאוותנות   ;   וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה = פרישות מהתאווה.

המידות הרעות של בלעם מתחילות כולן בעין. בראיה.
כמובן שקודם כל בלב. אבל זו תמיד דרך דו סטרית. אפשר שהלב משפיע על העיניים , אבל אפשר גם שהעיניים ישפיעו על הלב.
כשיש לאדם רעב כרוני וכלום לא שווה לו, והוא צריך את ה-כ-ל-! של כולם, הוא אסיר בבית הסוהר של הגאוותנות, והתאוותנות, והחמדנות.
וצריך להבין שאפשר לרצות מה שיש לאחר גם בלי לקחת ממנו.
אפשר להבין שיש בעולם הכל, ומספיק לכולם. אפשר לומר: גם אני רוצה , אבל לא בהכרח אני רוצה את מה שיש לה. אלא כמו שיש לה. אז יהיה גם לה וגם לי.
הקב"ה ברא לנו עולם מושלם שבו באמת יש מספיק לכולם. לכולם יכול להיות טוב לא אחד על חשבון השני.
יש מספיק מים בעולם – אם רק היו מחלקים אותם לפי הצורך.
יש מספיק מזון בעולם – עם מה שזורקים בחצי הכדור המערבי אפשר להאכיל פעמיים את חצי הכדור הדרומי.
יש מספיק אויר נקי בעולם – אם יפסיקו כמה מעטים רודפי ממון ושררה לנכס אותו לעצמם, או לזהם אותו כאוות נפשם.

אם נתחיל להתבונן על העולם בדרך כזו, נתחיל להתמקד יותר במה שיש לנו ופחות במה שאין לנו.
ואולי לאט לאט נצליח באמת להיות בתלמידיו של משה.
רק התמקדות בטוב יכולה לרפא עין רעה.

{

אז למה קוראים לפרשה הזו פרשת בלק ולא פרשת בלעם?
אם נראה טוב ונסתכל לעומק נראה שני דברים:

1. כי הרבה פעמים חשוב יותר ללמוד מה לא לעשות – היה זה בלק שיזם את כל המהלך הזה, הוא היה זה שהזמין את בלעם לקלל, הרשעות שלו פתחה את הדלת.
ואומר הרבי מלובביץ': "נאמר בזוהר[31] כי ה' הביט בתורה וברא את העולם. ומאחר והתורה היא 'מפת התוכנית' של הבריאה, נמצא שגם היבטים הנחותים והמושחתים ביותר של העולם נכללים בתורה. לכן פרשה שלימה בתורה נקראת בשם "בלק", להורות שגם קיומו של היצור הרשע ביותר בעולם נכלל בתוכנית הכללית של תודה על פיה נברא העולם הזה."

ו-2. בלעדי בלק לא היה לנו דוד המלך.
רות המואביה, הנסיכה, קשורה אליו. בלק בן ציפור היה הסבא הגדול של רות המואבייה בת עגלון מלך מואב. ורות כידוע היא הסבתא הגדולה של דוד המלך. שממנה וממנו, גם יגיע המשיח.

תמוז הוא כזה נהפוך הוא ענקי.

שיהיה לכולנו המשך שבוע נהדר.

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור
 ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

{

מקורות:

הרב איפרגן, ד. (8.7.2014). חודש תמוז. אוחזר מתוך http://www.davidifergan.co.il/tamuz/

בן דוד, עליזה. מרכבה. חודש תמוז. אוחזר מתוך https://mercava.net/חודש-תמוז

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא: חמישה חומשי תורה עם ביאור המקרא בדרך הפשט, במדבר – פרשת בלק. עמ' שה-שנו. ירושלים: לשם ספרי איכות.

הרב וילנר, ג. (ה'תשע"ז). גמרא – אבות, פרק ה', משנה יט'. בתוך הרב נ' צ' מנדלסון (עורך), ותן חלקנו אדר תשע"ז (עמ' 99-98 ; 118-117). בני ברק: מאורות הדף היומי.

הרב וילנר, ג. (ה'תשע"ז). גמרא – סוכה דף נב/א. בתוך הרב נ' צ' מנדלסון (עורך), ותן חלקנו אדר תשע"ז (עמ' 106-105). בני ברק: מאורות הדף היומי.

הרב וילנר, ג. (ה'תשע"ז). גמרא – אבות, פרק ה', משנה יט'. בתוך הרב נ' צ' מנדלסון (עורך), ותן חלקנו אדר תשע"ז (עמ' 99-98). בני ברק: מאורות הדף היומי.

הרב וילנר, ג. (ה'תשע"ז). הגות – פרשת בלק, במדבר פרק כב', פסוק י', כב'. בתוך הרב נ' צ' מנדלסון (עורך), ותן חלקנו אדר תשע"ז (עמ' 124-122). בני ברק: מאורות הדף היומי.

הרב שטרן, ע. (6.7.2016). חודש תמוז - מי יתן טהור מטמא. אוחזר מתוך http://drashotforyou.blogspot.com/2016/07/blog-post.html

מילר, ח. (2007) שם הפרשה לפרשת בלק ע"פ ליקוטי שיחות של הרבי מלובביץ' חלק כג', עמ' 170-1; בתוך ספר במדבר, עמ' 171, מהדורת לבייב, קול מנחם. כפר חב"ד: הוצאת ספרים קה"ת.

מכון אור החסידות (ה'תשע"ו) שיחת היום, פרשת בלק, הפיכת הקללה לברכה, עמ' 299-298, ע"פ ליקוטי שיחות, הרבי מלובביץ' כרך כח', עמ' 157. כפר חב"ד, מכון אור החסידות

הרב פורת, ח. (אייר ה'תשע"א מאי 2011). מעט מן האור – במדבר. עמ' 214, 222. ישראל: הוצאת ספריית בית-אל.

התקשרות חוויה יהודית: העבודה הרוחנית של חודש תמוז. הרעיון מיוסד על שיחת הרבי מליובאוויטש מערב חגה"ש תשל"ה. אוחזר מתוך http://www.hitkashroot.com/?aid=67029




* שם השיעור עפ"י שירה של נעמי שמר ע'ה "עצוב למות באמצע התמוז" (ר' בסוף השיעור).
[1]  פרשת בָּלָ֖ק: במדבר כב' ב' – כה' ט'
[2]  מתוך אתר הספריה הלאומית של ישראל
[3]  מתכנית הרדיו "לחם האוהבים", תוכניתן של רבקה מיכאלי ודליה און-פריזנט. רבקה מיכאלי מראיינת את נעמי שמר, "קול ישראל", שבועות תשנ"א
[4]  ישעיהו טז' ט
[5]  פרשת חוקת: יט' א' --
[6]  זכריה ח' יט'
[7]  במדבר כב' ב'
[8]  אסתר ג' ב'
[9]  אסתר ה' ט'
[10] אסתר ה' יג'
[11]  במדבר כד' ג'
[12]  במדבר כב' י'
[13]  לפרשת בלק פרשה כ'
[14]  בתוך תן חלקנו
[15]  אבות ה' יט'
[16]  בתוך תן חלקנו
[17]  במדבר טו' לט'
[18]  עפ"י עליזה בן דוד
[19]  במדבר כב' כג'
[20]  שם פ' כד'-כה'
[21]  שם פ' כו'-כז'
[22]  שם פ' כח'
[23]  בתוך ותן חלקנו
[24]  שם
[25]  קומץ המנחה, פרשת בלק, עמ' קפד
[26]  דברים ל' טו' ; יט'
[27]  בבלי, מכות, י' ב'
[28]  שבת קד' ע'א
[29]  משלי ג' לד'
[30]  דברים כג' ו'
[31]  חלק ב' קסא, ב'


[© Smadar Prager, CGP]



Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.

To schedule an appointment please contact at smadarprager@gmail.com or 917-513-1490.

אין תגובות:

פרסום תגובה