יום רביעי, 21 בנובמבר 2018

יַהֲדוּת וְהוֹרוּת: Thanks Giving | פרשת וישלח | יב' בכסלו ה'תשע"ט

בס"ד
השיעור מוקדש לעילוי נשמת חיים שלמה בן דוד שניאור ע'ה היום פקודת שנתו, רוח ה' תניחו בגן עדן.
ולהבדיל, לרפואה שלימה החלמה מהירה ותוצאות טובות בבדיקות של טל בן תקוה, חנה בת שוליקה, התינוק יהל בן שירי, ואפרים אפי בן חנה בתוך שאר חולי עמו ישראל
­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת וישלח
Thanks Giving
סליחה, אבל, החיים מלאים קשיים, על מה בדיוק אומרים תודה?
ומה הקשר לחנוכה?
 
לפני שנתחיל: קראתי לשיעור Thanks Giving בגלל שלושה דברים:
1. עוד יומיים יחגגו כאן באמריקה את החג הזה[1].
2. יעקב אבינו משתפך בהודיה לקב"ה בפרשה שלנו.
ו-3. אני רוצה להודות לקב"ה על הנס שהיה לנו במוצ"ש: ניצלנו מתאונת דרכים קטלנית.

{

פרשה שמינית של חומש בראשית, פרשת: וַיִּשְׁלַ֨ח[2]. עזבנו את יעקב ומשפחתו בפרשה הקודמת, פרשת וַיֵּצֵ֥א[3], אחרי שהוא סיים לעבוד אצל לבן 20 שנה, 14 שנה עבור רחל ולאה, 7 שנים עבור כל אחת, ועוד 6 שנים עבור הצאן. מכיוון ש"יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ[4]" הוא חומק מביתו של לבן מבלי להיפרד ממנו. הספיקו לו הרמאויות של לבן הארמי (בשִׂיכּוּל אותיות: הרמאי).
לבן דולק אחריו ומאשים אותו בגניבת התרפים שלו, כשבעצם רחל היא זו שגנבה אותם, והם באמתחתה על גב הגמל שעליו היא ישובה. (בהמשך נראה את הדימיון לבנה הצעיר בנימין, שגם הוא נתפס בגניבת הגביע של יוסף). בסופו של דבר יעקב ולבן נפרדים כידידים.  

אבל מסכת הניסיונות של יעקב לא מסתיימת. מאחוריו לבן, ומלפניו עשיו. אותו עשיו שלפני 34 שנה הוא ברח ממנו כי הוא רצה להרוג אותו על שגנב מאביהם את הברכות.

{

הנתיבות שלום[5] מציין שחייו של יעקב אבינו, בניגוד לשני האבות האחרים אברהם ויצחק, "רצופים מאבקים, עוד בטרם צאתו לאויר העולם כבר התחיל מאבקו עם עשיו" והם "אמנם נתנסו בניסיונות אך לא עמדו כל חייהם במאבקים."
ולמה?
כי לתורה יש כאן מסר חשוב מאוד עבורינו. בניו של יעקב.

המסקנה של הנתיבות שלום היא: "דהרי יעקב הוא בחיר האבות, ועל שמו מתייחסים ישראל הנקראים בני ישראל, והתורה"ק כתבה פרשיות אלו של מאבקיו של יעקב המלמדות תורה שלמה לבניו של יעקב, שכל חייו של יהודי צריך הוא להיאבק עם כוחות הרע והקליפה וסופו שמכל אלו המאבקים הוא יוצא תמיד עם רווחים, כמו שהיה אצל יעקב שאחר מאבקו עם המלאך אמר לו לֹ֤א יַעֲקֹב֙ יֵאָמֵ֥ר עוֹד֙ שִׁמְךָ֔ כִּ֖י אִם־יִשְׂרָאֵ֑ל כִּֽי־שָׂרִ֧יתָ עִם־אֱלֹקִ֛ים וְעִם־אֲנָשִׁ֖ים וַתּוּכָֽל׃[6],... ומכאן לימוד ליהודי שכל סדר חייו צריך להיות רצוף מאבקים וסופו שמכולם הוא יוצא ברווחים."


אז על מה בדיוק מודה יעקב?


אנחנו מבינים שחייו של יעקב היו קשים הרבה יותר מאלה של אברהם ויצחק. ועל כן עוד יותר תמוה הפסוק המפורסם שבפרשה שלנו, (שהלחין אותו יונתן רזאל וגם נשמע אותו בסוף השיעור) שבו יעקב מודה לקב"ה על כל הטוב שעשה איתו, ואומר: "קָטֹ֜נְתִּי מִכֹּ֤ל הַחֲסָדִים֙ וּמִכׇּל־הָ֣אֱמֶ֔ת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתָ אֶת־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֣י בְמַקְלִ֗י עָבַ֙רְתִּי֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֣ן הַזֶּ֔ה וְעַתָּ֥ה הָיִ֖יתִי לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת׃[7]"
האבן עזרא[8] מפרש: "קָטֹ֜נְתִּי – זאת המלה בפני עצמה, והטעם: קטנתי בעיני מהיות ראוי לכל הטובות הגדולות.
והָ֣אֱמֶ֔ת – שדברת לי וקיַמְתָ.
כִּ֣י בְמַקְלִ֗י עָבַ֙רְתִּי֙ – ועתה גדלת אותי עד שהָיִ֖יתִי לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת – על כן ידעתי כי אינני ראוי בעיניך שתוסיף עוד לעשות עמי."

היינו מצפים שאחרי כל התלאות שעבר יעקב אבינו אפילו עוד לפני הולדתו, בעודו ברחם אימו, הוא יתפלל כמובן לעזרתו של הקב"ה, אבל להודות ככה?
לא הגיוני היה יותר שהוא ירים עיניים לשמים ויזעק לקב"ה שדי כבר! שיפסיק את מסכת התלאות שלו?
שאין לו כבר כוח יותר?
שהגיע הזמן שהוא יגיע אל המנוחה ואל הנחלה?

וכל זה כאשר הוא, יעקב, בכלל לא יודע כמה ייסורים עוד נכונו לו בהמשך חייו.
¬    הוא עומד לפני פגישה עם אחיו שבא עם צבא לקיים את הבטחתו לרצוח אותו.
¬    מצפה לו לילה של מאבק במלאך שאחריו יישאר צולע כל ימיו.
¬    רחל עומדת למות עליו בדרכם.
¬    דינה ביתו תיאנס ע"י שכם בן חמור.
¬    בניו יהרגו את כל הגברים של העיר בעודם מדממים וכואבים את ברית המילה שעשו לבקשתם.
¬    בניו יקנאו ביוסף וינסו להרוג אותו, וימכרו אותו לשיירת ישמעאלים, שימכרו אותו למצרים.
¬    הוא יתאבל על בן שאיננו אבל לא באמת נהרג.
¬    יהיה רעב כבד בא"י והוא יצטרך לרדת למצרים.
¬    הוא ימות בגלות.
ווי, ווי, ווי. איזה חיים קשים.

{

כשיצא יעקב מא"י ברך אותו יצחק אביו, והעביר לו בעצם את הברכה שנתן הקב"ה לאברהם, ושאברהם נתן לו: "וְאֵ֤ל שַׁדַּי֙ יְבָרֵ֣ךְ אֹֽתְךָ֔ וְיַפְרְךָ֖ וְיַרְבֶּ֑ךָ וְהָיִ֖יתָ לִקְהַ֥ל עַמִּֽים׃ וְיִֽתֶּן־לְךָ֙ אֶת־בִּרְכַּ֣ת אַבְרָהָ֔ם לְךָ֖ וּלְזַרְעֲךָ֣ אִתָּ֑ךְ לְרִשְׁתְּךָ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ מְגֻרֶ֔יךָ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן אֱלֹקִ֖ים לְאַבְרָהָֽם׃[9]"

הקב"ה בכבודו ובעצמו הבטיח לו ברכה והצלחה ושמירה כשיצא מא"י והתגלה אליו בחלום הסולם: "אֲנִ֣י ה' אֱלֹקֵי֙ אַבְרָהָ֣ם אָבִ֔יךָ וֵאלֹקֵ֖י יִצְחָ֑ק הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ שֹׁכֵ֣ב עָלֶ֔יהָ לְךָ֥ אֶתְּנֶ֖נָּה וּלְזַרְעֶֽךָ׃ וְהָיָ֤ה זַרְעֲךָ֙ כַּעֲפַ֣ר הָאָ֔רֶץ וּפָרַצְתָּ֛ יָ֥מָּה וָקֵ֖דְמָה וְצָפֹ֣נָה וָנֶ֑גְבָּה וְנִבְרְכ֥וּ בְךָ֛ כׇּל־מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָ֖ה וּבְזַרְעֶֽךָ׃ וְהִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י עִמָּ֗ךְ וּשְׁמַרְתִּ֙יךָ֙ בְּכֹ֣ל אֲשֶׁר־תֵּלֵ֔ךְ וַהֲשִׁ֣בֹתִ֔יךָ אֶל־הָאֲדָמָ֖ה הַזֹּ֑את כִּ֚י לֹ֣א אֶֽעֱזָבְךָ֔ עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר אִם־עָשִׂ֔יתִי אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבַּ֖רְתִּי לָֽךְ׃ [10]"

והקב"ה בכבודו ובעצמו מחדש את ברכותיו והבטחותיו כשהוא יוצא מלבן לחזור לא"י: "אָנֹכִ֤י הָאֵל֙ בֵּֽית־אֵ֔ל אֲשֶׁ֨ר מָשַׁ֤חְתָּ שָּׁם֙ מַצֵּבָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נָדַ֥רְתָּ לִּ֛י שָׁ֖ם נֶ֑דֶר עַתָּ֗ה ק֥וּם צֵא֙ מִן־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וְשׁ֖וּב אֶל־אֶ֥רֶץ מוֹלַדְתֶּֽךָ׃[11]"

איפה ההבטחות ואיפה המציאות.
כל-כך הרבה תלאות עוד נכונו לו... וכל-כך הרבה תלאות הוא כבר עבר.
הוא בעצמו העיד על עצמו שהיו לו חיים קשים מאוד ביחס לאביו וסבו: "
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם:[12]"

 – אז על מה בדיוק הוא מודה בכזו השתפכות?  

{

"קָטֹ֜נְתִּי מִכֹּ֤ל הַחֲסָדִים֙ וּמִכׇּל־הָ֣אֱמֶ֔ת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתָ אֶת־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֣י בְמַקְלִ֗י עָבַ֙רְתִּי֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֣ן הַזֶּ֔ה וְעַתָּ֥ה הָיִ֖יתִי לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת׃"

רש"י[13]: "קטנתי מכל החסדים – נתמעטו זכיותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמדי, לכך אני ירא שמא משהיבטחתני נתלכלכתי בחטא, ויגרום לי להמסר ביד עשו.
מכל האמת – אמיתת דבריך ששמרת לי כל הבטחות שהבטחתני.
כי במקלי – לא היה עמי לא כסף ולא זהב ולא מקנה אלא מקלי לבדו.
ומדרש אגדה: נתן מקלו בירדן ונבקע הירדן."

הרמב"ן[14] חולק על רש"י: "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת – נתמעטו זכיותי על ידי חסדים ואמת שעשית עמי, לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתקלקלתי בחטא, ויגרום לי להמסר ביד עשו. לשון רש"י.
ואיננו נכון בלשון הכתוב. ועוד, כי אמר אחרי כן: ואתה אמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים (בראשית ל"ב:י"ג), ומה יועיל הבטחון ההוא אם גרם החטא אחר כך. ועוד, כי יעקב הזכיר שתי הבטחות שהבטיחו הקב"ה, בבית אל ובחרן, ואמר תחלה מה שנאמר לו בחרן: י"י האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך (בראשית ל"ב:י'), והוא שנאמר לו בצאתו מבית לבן: שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך (בראשית ל"א:ג'), והנה אחרי כן לא היטיב לו בכל החסדים ובכל האמת האלה שיתמעטו זכיותיו על ידיהם.
וכן אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה ע"ו:ה'): קטונתי – רבי אבא אמר: איני כדאי. והחסדים – הם הטובות שעשה עמו בלא נדר, והאמת – הטובה אשר הבטיחו ואימת לו הבטחתו. יאמר שאיננו ראוי שיבטיחנו ויעשה לו אותן טובות שהבטיחו בהן ולא לטובות אחרות רבות שעשה עמו."

{

עפ"י הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל גם הרשב"ם[15] וגם ספורנו[16] מסכימים עם הרמב"ן. "ש"קטונתי", פירושו: "איני כדאי"." כלומר, לא מגיע לי.
על פי פירוש זה יעקב אינו מביע כאן חשש ש"נהיה קטן" - כלומר: שזכויותיו קטנו - בגלל החסדים שנעשו לו (כפי שמפרש רש"י), כי אם מציג את הרגשתו שתמיד היה קטן ושמעולם לא היה ראוי לכל החסדים האלה.
יעקב הרגיש שהחסד הגדול הזה - "כִּ֣י בְמַקְלִ֗י עָבַ֙רְתִּי֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֣ן הַזֶּ֔ה וְעַתָּ֥ה הָיִ֖יתִי לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת" - לא היה מגיע לו."
אנחנו רואים שיעקב מרגיש לא ראוי לכל הטוב שהשפיע עליו הקב"ה.
אנחנו רואים את כל הקשיים שהוא עובר מאז היותו ברחם, והוא רואה חסדים והשפעת טוב של הקב"ה.
איך זה?  מה רואה יעקב שאנחנו לא רואים? 
בקעת הירדן
]יעקב מכיר בכך שהיתה עליו שמירה יוצאת דופן.
יעקב מבין שהקב"ה נתן לו הרבה יותר ממה שהוא הבטיח לו.
יעקב מרגיש לא ראוי לא לטובות שהבטיח לו הקב"ה, ולא לאלה עשה איתו הקב"ה גם בלי להבטיח לו.

{

ומה איתנו? ומה עם הילדים שלנו?
האם אנחנו מודים? לטובות שעושים איתנו? או שאנחנו לוקחים דברים כמובן מאליו,
במיוחד את כל הטובות שעושים איתנו בני המשפחה שלנו.

האם הילדים שלנו מודים לנו על האוכל שהכנו להם?
על הבגד שקנינו להם?
על הזמן שהקדשנו להם?

האם אנחנו מודים לילדים שלנו על העזרה שלהם בבית?
על זה שהם מסדרים את החדר?
על זה שהם לומדים בחריצות ועושים לנו בזה גם נחת?

האם אנחנו מודים לבני הזוג שלנו על מחוות קטנות של אהבה?
האם אנחנו מודים להם על הזמן שהם מקדישים לנו?
האם אנחנו מודים להם על שמירת הנאמנות והמחויבות?

האם אנחנו מודים להורים שלנו על העזרה שלהם?
האם אנחנו מודים להורים שלנו על הזמן שהם מקדישים לנו?
האם אנחנו מודים להם על שעות הבייביסיטר בחינם שהם נותנים לנו?

האם אנחנו לוקחים את החברים שלנו כמובן מאליו, או שאנחנו זוכרים להודות להם?
על הזמן, על היותם, על החברות.

יעקב מודה לקב"ה כי הוא לא לוקח שום דבר כמובן מאליו.
לא את החסדים שהובטחו לו, ולא את החסדים (האמת) שניתנו לו לפנים משורת הדין.
ועל זה יעקב מודה.
יעקב מלמד אותנו שלא לקחת שום דבר כמובן מאליו.
אם בן אדם מסתובב בתחושה שלא מגיע לו כלום – אז שום דבר הוא לא מובן מאליו.
אבל אם בן אדם חושב שהכל מגיע לו – אז הוא לעולם לא יוכל להכיר תודה. כי במקום הזה אין על מה להודות.

{

אבל התודה עמוקה עוד יותר.
אמרנו קודם לכן מה שכותב הנתיבות שלום על חייו רצופי המאבקים של יעקב: "שכל חייו של יהודי צריך הוא להיאבק עם כוחות הרע והקליפה וסופו שמכל אלו המאבקים הוא יוצא תמיד עם רווחים, כמו שהיה אצל יעקב שאחר מאבקו עם המלאך".

על הקליפות מסביר הנתיבות שלום שישנן שתי קליפות אחת של לבן ואחת של עשיו: "קליפת לבן הוא ענין הפגם במוח, בדעות והשקפות, כפירה ופגמים באמונה, המבקשת לעקור מכל יהודי את האמונה שהיא הכל.
קליפת עשיו היא ב' קליפות בענין תאוות ופגמים במעשה: קליפה של תאוות איסור שהיצה"ר בא כעשיו, ויש קליפה של תאוות היתר שהיצה"ר מתחזה כאחיו ומפתה אותו לתאוות של היתר. שבפגמים אלו של היתר מכשיל היצה"ר אפילו יהודים כשרים."

יעקב ידע את כל זה.
יעקב מכיר בכך שהיתה עליו שמירה יוצאת דופן.
כמה זה קשה לגור כל כך הרבה שנים במקום מלא השפעה רעה, מרעילה, גשמית וחומרנית, לבוא במגע עם אנשים רמאים ועובדי אלילים,
להיות יוצא דופן בכל מהותך,
ובכל זאת שלא ידבק בך אפילו לא רבב מכל הרפש שסביבך?
יעקב מודה לקב"ה שלמרות ש"עִם־לָבָ֣ן גַּ֔רְתִּי[18]" "ואף על פי כן, תרי"ג מצות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים;[19]"

{

אז מה היא שמירה יוצאת דופן? אם הקב"ה שומר עליך זה כבר יוצא דופן לא?
הרי לא כל אחד קיבל את הברכות וההבטחות שקיבל יעקב.

"קָטֹ֜נְתִּי מִכֹּ֤ל הַחֲסָדִים֙ וּמִכׇּל־הָ֣אֱמֶ֔ת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתָ אֶת־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֣י בְמַקְלִ֗י עָבַ֙רְתִּי֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֣ן הַזֶּ֔ה וְעַתָּ֥ה הָיִ֖יתִי לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת׃"
הפירוש של רש"י לפסוק דיבר על מכסת זכויות, שהולכת ומצטמצמת.
כאילו לכל אדם יש שק של זכויות, ובכל פעם שקורה לו משהו בחיים והוא משתמש בזכות אחת, ובשק נשארות לו פחות זכויות.
רש"י: "קטנתי מכל החסדים – נתמעטו זכיותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמדי, לכך אני ירא שמא משהיבטחתני נתלכלכתי בחטא, ויגרום לי להמסר ביד עשו.

רש"י מבסס את דבריו על הגמרא במסכת תענית[20]: "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר עושין לי נס, שמא אין עושין לו נס, ואם תימצי לומר עושין לו נס, מנכין לו מזכיותיו, אמר רב נחמן מאי קרא, דכתיב קטונתי מכל החסדים ומכל האמת...".

הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל[21] כותב: "הגמרא בשבת לב ע"א לומדת מן הפסוק כי מי שעושים לו נס - מנכים לו מזכויותיו. רש"י מסביר על פי גמרא זו כי יעקב חשש שעזרתו הרבה של הקב"ה לו ניכתה מזכויותיו ו"האשראי" נגמר לו, ועל כן פחד מהמפגש עם עשו. "קָטֹ֜נְתִּי מִכֹּ֤ל הַחֲסָדִים֙", פירושו: קטונתי בגלל ריבוי החסדים שנעשו לי."

אז זכויות או ניסים? מגיע בזכות, או בחסד? האם זה קורה בדרך טבעית או בדרך ניסית?
אולי יעקב לא ידע אם כל ההשגחה האלוקית שהוא מקבל היא בזכות או בחסד?
האם זה חלק מהברכות או שאלה ניסים?
ואם אלה ניסים, האם הם גורעים ממכסת הברכות שכבר ניתנו לו ושייכות לו באופן טבעי?

והרב דסלר[22] ב"מכתב מאליהו"[23] שואל האם יש בכלל הבדל בין נס לטבע?
הרי שניהם ניתנים ע"י הקב"ה.
הטבע עצמו הוא חוק שקבע הקב"ה, שדברים יתנהגו בצורה מוגבלת באופן של סיבה ומסובב.

"וכך היא מציאות כל העולם הזה, ורק לפעמים, בשביל הכרח גדול, ולמי שיש בידו זכיות גדולות, הקב"ה יוצא מהגדרה זו שגדר, ועושה נסים גלוים שהם בלי שום סבה טבעית."

אז מה זה סיבה ומסובב?
"למשל, מה יסבב את צמיחת והתהוות התבואה? יענונו, הלא פשוט הוא, מכיון שהכינו את האדמה בחרישה ואחר כך זרעו וכו', הרי לפנינו כל הסבות הטבעיות הגורמות לגידול התבואה. ואם נשאל עוד, ולמה גורמים המעשים האלה את גידול התבואה? ילעגו לנו, ויענו, הלא תראו בעיניכם שכך הוא תמיד... והיינו דרך הטבע."

"אך כשנדייק יותר, ונתעמק, תעמוד השאלה לפנינו, הן על כל פנים לא נדע המהלך למה סבה מסבבת המסובב, ורק נדע שכך הוא תדיר, האם אין זה באמת נס תדירי, אלא שהורגלנו בו?
ונצייר נא לנו, אלו ראינו קבר אשר המת שנקבר בו כבר נאכל כל בשרו ויהי לעפר, והנה לאט לאט מעומק הקבר מתחיל לצמוח גוף אדם ועלה דרך הקרקע, והקבר נפתח ויוצא ועולה אדם חי ככל החיים, מה היינו אומרים לזה? האם אין זה נס גדול של תחיית המתים? ואם כן למה לא נבחין נס זה בתבואה הנזרעת בארץ, והזרע נרקב לגמרי, ואחר כך מתחיל לצמוח מתוך הרקבון... בודאי כן הוא, אבל ההפרש, שלתחיית המתים של אנשים לא הורגלנו, ולתחיית המתים של התבואה הורגלנו. אילו היינו רגילים להיפך, היינו קוראים לתחיית המתים שבבית הקברות טבע, ולתחיית המתים שבזרעים היינו קוראים נס."

"אבל האמת היא, כי אין בין נס והטבע כלום, הכל נס הוא, כל העולם כולו אין לו שום סבה זולת רצונו יתברך, ורצונו היינו מעשיו והנהגתו, כי כל אשר ברצונו מתהוה מאליו, רק זה שאנו קוראים לו נס, היינו רצון שיתהוה ענין שלא הורגלנו בו, וממילא החידוש פועל בנו להתעורר ולראות בו את יד ה'. וזה שאנו קורים טבע, הוא אשר רצונו יתברך שיתמיד אופן אחד אשר נהיה מורגלים בו, ויהיה מקום לנסות את האדם, אם כן בכזה יראה אך את רצון ה' לבד, או יחשוב כי מסר השי"ת כוחות לטבע, ושבתוך הטבע יש גם לאדם עצמו כח לפעול בדרך סבה ומסובב, ולפי זה הטבע איננה במציאות כלל, אלא היא רק כאחיזת עינים לאדם, שיהיה לו מקום לטעות וגם לבחור באמת..."[24]

{

יעקב מכיר בכך שכל מה שקרה איתו מסובב בהשגחה פרטית, והוא מודה על הטוב ועל הרע.
מבחינתו זה הכל שווה, כל ניסים של הקב"ה.
"שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ,    הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי. [25]"
השֶׁבֶט, הוא המקל שאיתו מרביצים, והמשענת, הוא המקל שעליו נשענים. שניהם מקלות. שניהם באים מאותו עץ.
באותו אופן, המכה והנחמה מגיעים שניהם מאותו מקור – הקב"ה.


בספרו "חכמה ומוסר" מסביר הסבא מקלם[26] "מהידוע יש שתי הנהגות, הנהגה טבעית והנהגה נסית, כאשר יתחקה האדם ההפרש ביניהן הוא, כי הנהגה טבעית מתקשרת בדרך סבה ומסובב, מה שאינו כן הנהגה הנסית, אינה בדרך סבה ומסובב. אבל בזה מוטעים כמה בני אדם, שהמה סוברים כי דרך הנסי הוא רק הסכמה בעלמא, כענין שקורין סגולה, וסוברים כי אין בזה דרך חכמה בקשר סבה ומסובב, חלילה לחשוב כן, ומקרא מלא דבר הכתוב, ה' בחכמה יסד ארץ, ומכל שכן כל הסגולות וכל הנסים הכל בחכמה נשגבה מאד.
..ונמצא כי האדם צריך להיות מלומד בכחות הפכיים, עוסק בדרך הטבע, ותוך לבבו צריך להיות הכל נסיי, רצוני לומר נס נסתר. כי זאת לנו לדעת מיסודות הדת, כי אף על גב שאין לנו נסים גלויים, אמנם נסים נסתרים מלא כל הארץ בכלל, ומכל שכן לעדת ישראל, ואנו אומרים בכל יום, ועל נסיך שבכל יום עמנו, פירוש בכל יום כולו בלי הפסק, הכל נסים נסתרים,

...והנה ידוע כי כל חיי האדם הם נסים, אך נסים נסתרים, כמו שכתב הרמב"ן ז"ל בכמה מקומות, ונסים גלויים לדעתי הם רק אם הדור זכאים, ושיש להם אמונה שלמה בהשגחה פרטית בכל דבר ודבר... ואז מראין להם נס נגלה מחמת חביבות, ובזכותם יתבוננו הדורות הבאים להבין, כי כל חיי האדם נסים, ורק נסים נסתרים, כי אין הדור זכאי לחביבות נס נגלה, אבל עיקר הנס להתבונן כי הכל נסים, ורק נסתרים הם, ואם כן הנס הוא ממש לדורות הבאים, כי הראשונים לא היו צריכים לחזק אמונתם, ורק חביבות הראה להם, מה שאינו כן אנחנו צריכים הנס נגלה לחזק אמונה, וההתבוננות הזאת היא כמו חיה כאז כן עתה, לזה רמזו אנשי כנסת הגדולה "בזמן הזה" דייקא.

והנה אלו לא היה לנו רק נס חנוכה אשר זה גלוי ומפורסם גם היום בין אומות העולם... היה די לעשות את האדם למאמין שלם גם בנסים נסתרים תמיד, כל שכן שיש לנו הרבה והרבה נסים מאד מפורסמים בכל העולם, וגם נסים חיים וקיימים גם כהיום הזה, יש לנו להתבונן תמיד בהם ולהיות נגד עינינו, ומזה נקבל עול מלכות שמים בשלמות וטוב לנו."

{

אנחנו לא צריכים חג הודיה לזכור להודות. אצלנו מתחיל כל יהודי ויהודייה את היום בהודיה.
מתכווננים על תחנת "כלום לא מובן מאליו / לא מגיע לי כלום / הכל נס אחד גדול / חסד של הקב"ה: "מודֶה / מודָה / אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ: [27]".

י
ש במשפט הזה 12 מילים. זה מספר לא נפוץ כל כך ביהדות.
אנחנו מכירים את 7, ו-13, ו-26, ו-40 , אבל מה המשמעות של 12?
מספר הרב זמיר כהן[28]: בכנס של נוירולוגים מכל העולם, שהתקיים בארה"ב, נדונה התופעה של התעלפויות המתרחשות בשעות הבוקר, מיד לאחר הקימה מן השינה. פרופ' לינדה מק'מרון נוירולוגית בריטית, נשאה נאום ארוך, בו פירטה את תוצאות המחקר רב השנים שערכה בסוגיה זו. לאחר כל המחקרים פרופ' מק'מרון הגיעה למסקנה שההתעלפויות נגרמות כתוצאה מן המעבר החד שבין שכיבה לעמידה. פרופ' מק'מרון אמרה, שלוקח לדם 12 שניות להגיע מן הרגליים אל המוח. כאשר מתבצעת קימה מהירה, הדם "נזרק" למוח במהירות רבה מידי והוא מגיב בתגובת שרשרת שגורמת להתעלפות. היא הציעה לכל אדם, גם אם אינו נוטה להתעלף, שלאחר קומו משנתו ישב על המיטה, יספור לאט עד 12 ורק אז יקום.
בשלב הזה קם פרופסור יהודי, שומר מצוות וביקש את רשות הדיבור.
וכך אמר: "אצלנו היהודים יש מנהג עתיק, בן אלפי שנים, לומר תפילת הודיה מיוחדת לבורא עולם, על שזכינו להתעורר בבוקר בריאים ושלמים.
התפילה הזאת נאמרת בישיבה, מיד כשמתעוררים. יש בה 12 מילים ואורך לומר אותה, לאט ובכוונה שתים עשרה שניות.
וכאן הוא קרא לאט ובהטעמה את: מודֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ."

{

קטונתי[29]



קָטֹ֜נְתִּי מִכֹּ֤ל הַחֲסָדִים֙
וּמִכׇּל־הָ֣אֱמֶ֔ת
אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתָ אֶת־עַבְדֶּ֑ךָ

כִּ֣י בְמַקְלִ֗י עָבַ֙רְתִּי֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֣ן
עַתָּ֥ה הָיִ֖יתִי לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת

הַצִּילֵ֥נִי נָ֛א
הַצִּילֵ֥נִי נָ֛א
הַצִּילֵ֥נִי נָ֛א

כִּי חַסְדְּךָ גָּדוֹל עָלָי
וְהִצַּלְתָּ נַפְשִׁי מִשְּׁאוֹל תַּחְתִּיָּה



{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור
 ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.

תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה

{

מקורות:

אדלר, ש. א. אספקלריא. קובץ אנציקלופדי למחשבת היהדות. אוחזר מתוך http://www.aspaklaria.info/

האדמו"ר מסלונים, רבי ברזובסקי, ש. נ. (תשנ"ז). ספר נתיבות שלום על התורה בראשית. עמ' ריא-רכ. ירושלים: הוצאת ישיבת בית אברהם סלונים.

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא: חמישה חומשי תורה עם ביאור המקרא בדרך הפשט, בראשית – פרשץ וישלח. עמ' שצב-תמב. ירושלים: לשם ספרי איכות.

הרב ליכטנשטיין, א. (סוכם ע"י מתן גלידאי). (סעודה שלישית שבת קודש וישלח תשנ"ז). קטונתי מכל החסדים. אוחזר מתוך http://www.etzion.gush.net/vbm/archive/6-sichot/08vayishlach.rtf

מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך http://mg.alhatorah.org/



[1]  חג ההודיה (באנגלית: Thanksgiving Day) הוא חג אזרחי הנחוג בצפון אמריקה, שבו מבטאים אסירות תודה על יבולי הסתיו והכרת תודה כללית לאלוהים. למרות שלחג שורשים נוצריים, במשך שנים רבות נערך גם כחגיגה חילונית, ואף על ידי תושבים שאינם נוצריים.
מקור המנהג לערוך סעודת חג החל כבר בשנה הראשונה של ההתיישבות החדשה בארצות הברית. המתיישבים הראשונים נתקלו בקשיי התאקלמות רבים; הם לא הצליחו לגדל חיטה ומצבם הכלכלי והבריאותי התדרדר מאוד. רק לאחר שקיבלו עזרה מהילידים האמריקאים (אינדיאנים), החלה התאוששות. כדי להודות על היבול הוחלט לערוך סעודה חגיגית. הסעודה שהתקיימה ב-8 בספטמבר כללה את יבולי השנה האופייניים למושבות הראשונות (תירס, דלעת, בטטות ותפוחי אדמה), עם הזמן התפשט מנהג זה לשאר המושבות, עד שב-1863 החליט הנשיא לינקולן להפוך את הסעודה לחג לאומי.
[2] פ' וַיִּשְׁלַ֨ח: בראשית לב' ד' – לו' מג' (8/12)
[3] פ' וַיֵּצֵ֥א: בראשית כח' י' – לב' ג' (7/12)
[4]  משלי יב' י'
[5]  רבי שלום נח ברזובסקי (8 באוגוסט 1911, ברנוביץ, בלארוס - 8 באוגוסט 2000, ירושלים) היה האדמו"ר מסלונים, ולפני כן מקימה וראש הישיבה של ישיבת בית אברהם של חסידות סלונים. מחבר סדרת ספרי החסידות "נתיבות שלום". כמה מהם קיבלתי מספרייתו הפרטית של הרב מנחם וייס, בני-ברק, תלמידו של הרבי מסלונים זי"ע, מחצרו של הרב קנייבסקי, ומרצה בערוץ 2000 ובהידברות, ועל נדיבותו וברכתו אני מודה מקרב לב ומשתדלת ללמוד וללמד, ובכך גם לו יש חלק.
[6]  בראשית לב' כט'
[7]  בראשית לב' יא'
[8]  רבי אברהם בן מאיר אִבּן עזרא (1167-1089) משורר בלשן פרשן מקרא ופילוסוף בתקופת תור הזהב בספרד. (ויקיפדיה).
[9]  בראשית כח' ג'-ד'
[10]  שם, שם יג'-טו'
[11]  שם לא' יג'
[12]  בראשית מז' ט'
[13]  רבי שלמה בן רבי יצחק ירחי הצרפתי: רש"י: רבי שלמה יצחקי; 1040 בקירוב – 13 ביולי 1105) היה תלמיד חכם צרפתי נודע. נחשב לגדול מפרשי התנ"ך והתלמוד, וכונה בשם "פרשנדתא" (פרשן דתא - פרשן הדת).
[14]  רבי משה בן נחמן, ידוע בראשי התיבות רמב"ן; (ד'תתקנ"ד, 1194 - י"א בניסן ה'ל', 4 באפריל 1270) היה מגדולי חכמי ספרד, פוסק, פרשן, הוגה, מקובל ורופא. (ויקיפדיה).
[15]  רבי שמואל בן מאיר (1158-1085) היה פרשן המקרא, פרשן התלמוד ומבעלי התוספות, נכדו של רש"י ותלמידו. חי במחצית הראשונה של המאה ה-12. נודע במיוחד בנטייתו להיצמד לפשט הכתוב בעת פירוש המקראות. (ויקיפדיה).
[16]  רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ (1475 ~ 1550) היה פרשן מקרא יהודי-איטלקי, רב, רופא ואחד מראשי קהילת יהודי רומא וקהילת בולוניה. חיבורו החשוב והנפוץ ביותר הוא ביאור לתורה, למספר ספרי מקרא נוספים ופירוש לפרקי אבות. פירושיו מבוססים על הפשט ולשונו קצרה ובהירה. (ויקיפדיה).
[17]  בתמונה: בקעת הירדן. (ויקיפדיה).
[18]  בראשית לב' ה'
[19]  עפ"י רש"י
[20]  תענית כ' ב'
[21] הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין (23 במאי 1933 צרפת, 20 באפריל 2015, ישראל) היה ראש ישיבת הר עציון באלון שבות, חתן פרס ישראל לספרות תורנית ודוקטור לספרות אנגלית. היה מרבניה הבולטים של האורתודוקסיה המודרנית בישראל ובארצות הברית, וממנהיגי האגף המתון של הציונות הדתית. החזיק בהשקפת עולם המשלבת את ערכי לימוד התורה וההלכה בצורתם המסורתית עם הומניזם מודרני וליברליות. נחשב לאחד מתלמידיו המובהקים של הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, ודרכו הלימודית קרובה לשיטת בריסק. (ויקיפדיה).
[22]  הרב אליהו אליעזר דסלר (1953-1892) נחשב לאחד מגדולי בעלי המוסר בשיטת קלם במאה ה-20. כיהן כרב באנגליה וכמשגיח רוחני בישיבת פוניבז'. (ויקיפדיה).
[23]  מכתב מאליהו , חלק א': לאחר פטירתו של הרב דסלר ערכו מספר תלמידים שלו (בראשות הרב אריה כרמל והרב חיים פרידלנדר) את ספרו המרכזי "מכתב מאליהו", שיצא בחמישה כרכים, בין השנים תשט"ו - תשנ"ז. (ויקיפדיה).
[24]  שם, עמ' קעז
[25]  תהילים כג' ד'
[26]  רבי שמחה מרדכי זיסקינד זיו (1898-1824), היה מגדולי תלמידיו של רבי ישראל סלנטר ומראשי תנועת המוסר, עמד בראש ה"תלמוד תורה" בקלם (ליטא). התפרסם בכינוי "הסבא מקלם". (ויקיפדיה).
[27]  מתוך תפילת שחרית , עפ"י הרב זמיר כהן אין צורך בנטילת ידיים קודם לכן. הברכה נאמרת לפני שקמים מהמיטה.
[28]  בעמוד הפייסבוק של הרב זמיר כהן
[29]  בשיעור הקשבנו לשיר "קטונתי" שהלחין וביצע יונתן רזאל למילים מן המקורות: בראשית לב' יא'-יב' ותהילים פו' יג'. מתוך האלבום "בין הצלילים" 2012: https://www.youtube.com/watch?v=HZYivKwVmJc 

[© Smadar Prager, CGP]



Smadar Prager, CGP* is an Israeli Emotionally Focused Psychotherapist since 1998 after graduating the four-year program in the Alfred Adler Institute in Israel.  With a home-based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island) she focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
I'd love to hear from you.
To contact or to schedule an appointment please email smadarprager@gmail.com or call/text 917-513-1490.
* Certified Group Psychotherapist

אין תגובות:

פרסום תגובה