יום שלישי, 2 במאי 2017

יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: כל הפנים והשמות | פרשות אחרי-מות קדושים , יום הזיכרון ויום העצמאות ה-69 | ה' אייר ה'תשע"ז

 בס"ד

השיעור מוקדש
לעילוי נשמת דודי היקר סא"ל טוביה תורן בן אריה ורגינה טרון הי"ד
ולעילוי נשמת רב"ט דב אינדיג בן אברהם ומרים הי"ד
שנפלו במלחמת יום הכיפורים
ויחד עם חבריהם הי"ד היו מגש הכסף שעליו הוגשה לנו רמת הגולן
ולעילוי נשמת כל חללי צה"ל.

­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשות
אחרי-מות קדושים , יום הזיכרון ויום העצמאות ה-69
כל הפנים והשמות כולם

על זיכרון ושכחה, על אהבה ושנאה,
על דיבור ושתיקה, ועל כוחה של אהבה.

ערב יום העצמאות ה-69 של מדינת ישראל, כמעט שבעה עשורים. וישראל של היום היא לא ישראל של פעם. חלפו להם ימי התום[1]. כבר לא רוקדים יותר הורה ברחובות.
איפה הם הימים היחפים, שבהם הכל זרם לאט, השמש לא מיהר, אנשים אמרו שלום, חבר היה חבר[2].

מדינת ישראל היא המדינה היחידה שיום הזיכרון לחלליה צמוד ליום העצמאות שלה. שמקדשת את החיים, ואת אלה שנתנו את חייהם כמעט בנשימה אחת. כדי שתמיד נזכור שבזכותם אנחנו כאן.

יצחק רבין ע'ה אמר:
"המעט שאנו, החיים, יכולים לגמול לחברנו המתים – 
הוא הזיכרון ההולך אחריהם ואיתנו".

בטקסים אנחנו קוראים תפילות יזכור, ומדביקים לילדים מדבקות יזכור על החולצות.

אבל מאיפה הקונספט הזה של זיכרון?
ובשביל מה בכלל לזכור?

כדי לענות על כך אנחנו הולכים למקור, למקורות שלנו.

14 פעמים מופיעה המילה זָכָר בתורה במובן 'לא נקבה' לפני שהיא מופיעה בפעם הראשונה במובן של 'זיכרון': "וְלֹא-זָכַר שַׂר-הַמַּשְׁקִים אֶת-יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ.[3]".

{

[רגע בסוגריים:]

האם יש לגברים איזה שהיא יכולת מיוחדת הקשורה בזיכרון?
כתוב בתלמוד הבבלי[4]: "בא זכר בעולם בא ככרו בידו זכר זה כר". כר במובן כר דשא, מקום רחב שבו אפשר לזרוע, למלא משהו רחב פתוח ריק ומוכן לקלוט.
הזיכרון צריך להגיע מאיזה שהוא מקום, והוא צריך להיקלט ולהישמר באישה שהוא מקום.

אפשר להבין את זה יותר דרך עבודת המידות שאנחנו עושים עכשיו בימי ספירת העומר, באמצעות הספירות[5].

אז הנה ככה ממש על קצה המזלג על עבודת הימים האלה:

בספירת העומר אנחנו עובדים על 7 הספירות של הגוף, שהן שבע המידות שלנו, האישיות שלנו:


הספירה
מיוצגת ע"י
כנגד
יום
אפיונה
חסד
אברהם
יד ימין
ראשון
שפע ורצון להיטיב ללא גבול
גבורה
יצחק
יד שמאל
שני
דין, צמצום האורות, הגבלת השפע
תפארת
יעקב
הלב:  אמצע הגוף
שלישי
אמת, מיזוג החסד והגבורה, שלמות, הרמוניה
נצח
משה
רגל ימין
רביעי
העלאת השפע לגובה , מטרה והשגתה
הוד
אהרון
רגל שמאל
חמישי
שלום, להודות על האמת והטובה
יסוד
יוסף
איבר הרבייה
שישי
חיבור בין שמים לארץ בין רוחניות לגשמיות
מלכות
דוד
מכלול הגוף (פה)
שבת
העברת תוצאת החיבור לעולם המעשה

שלושת הספירות הראשונות נמצאות בראש: ספירת החכמה, הבינה והדעת. ראשי תיבות חב"ד.

החכמה מייצגת את הזכר, את המחשבה, הרעיון, הזרע.
הזקוק לבינה המייצגת את הנקבה, שרק באמצעותה יש אפשרות לקחת את הרעיון ולהתבונן בו, לפתח אותו ולעשות ממנו משהו שניתן להשתמש בו, יצירת הפרי,
הדעת, היא הבאת הרעיון הבשל לידי הגשמה. לעשייה יש חשיבות מרובה: "וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה.[6]"
לא החכמה ולא הבינה הם העיקר, אלא הדעת.
לא הזכר ולא הנקבה, אלא מה שביניהם.
מכך אנו למדים שאין כאן חשוב יותר או פחות.
לכל אחד ואחת התפקיד שלו במכלול הזה שהוא האדם, הגבר או האישה.
ואין קיומו של אחד אפשרי ללא האחר.
יש כאן יחסי גומלין, שהאחד תלוי בשניה, והאחת תלויה בשני – וחיים מאוזנים מתאפשרים רק כשכל אחד מכיר במה שיש לו לתרום, ויחד עם זה נותן מקום לשני , השונה ממנו. 

וכבר אמרנו בשיעור הקודם[7]:
הגמרא[8] מביאה את דבריו של רבי עקיבא: "איש ואשה, זכו שכינה ביניהן, לא זכו - אש אוכלתן".
המילים איש ואשה, כל אחת שלוש אותיות.
איש : א,ש, והאות י',
אשה: א,ש, והאות ה'
אם זכו בני הזוג והתווספו לאותיות שמם האות י' והאות ה', הרי שהם זכו, כי אלה אותיות שמו של הקב"ה, ואם הוא בשמם הרי שהוא שוכן ביניהם, בתוכם ואיתם.
אבל אם לא זכו בני הזוג להכניס את הקב"ה לתוך חייהם ולהיות שותף לזוגיות שלהם, הם נשארים רק עם א' ו-ש': אש! אש ללא גבול, אש שבה הכל מותר וכלום לא אסור, ללא שום דבר שיאזן וימתן אותה, אש שורפת אוכלת ומעכלת.

ברווח הזה שביני לבינו, כל אחד מאיתנו מחליט מה לשים שם. הוא מחליט, ואני מחליטה מה לשים שם.

{

וזו עצמאות אמיתית.
כשאני שלימה עם קיומי ואינני רוצה להיות מישהו אחר – רק אז אני ישות עצמאית.
ורק בתור אחת שכזו אני יכולה לתת גם מקום לאחר.
אין לי צורך לכפות את דעתי ורצונותי על הצד השני.
שמעתי מהרבנית חוה שמילוביץ'[9] שאם יש לכל צד אמון שהצד השני עושה את המקסימום שלו, רק אז יש שלום. כי השלום מתחיל מבפנים, מהעצמי.

למדנו[10], שכשברא הקב"ה בראשית את השמים ואת הארץ[11], הוא ברא
שבעה רקיעים, ושבע ארצות,
והפריד בין מים עליונים לתחתונים,
וברא את השמש ואת הירח וצבא הכוכבים,
כשכל אחד מהלך במסלול פרטי משלו,
ומסביבם עוד שבעה גלגלים שעליהם כוכבי הלכת סובבים,
ועוד שני גלגלים שסובבים את העולם כולו.
ולכל אחד ואחד יש מלאך מיוחד משלו,
וכל מלאך חציו אש וחציו מים, והרקיעים מורכבים מאש וממים,
ואף על פי שהם כביכול אויבים זה לזה, כי איך אפשר לכנס במקום אחד אש ומים,
כולם חיים ביחד בשָׁלוֹם כי הקב"ה דיבר ואמר לכולם לחיות בשָׁלוֹם זה עם זה,
כמאמר ה': "עֹשֶׂה שָׁלוֹם, בִּמְרוֹמָיו"[12]. וכשם שה' עושה שָׁלוֹם בכל הבריאה, ושם שָׁלוֹם אפילו בין מים לאש, כך הוּא גם יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל."[13]

כך גם אנחנו , שלום עושים רק בין הפכים. אמון נותנים במישהו אחר.
אבל קודם כל, כל צד צריך לעשות שלום עם עצמו, ולהיות עצמאי.

ואנחנו אלה שמכניסים תוכן למרחב שבינינו. ואנחנו אלה שמחליטים אם תהיה זו אש של מלחמה או אש של שלום.

{

ונחזור לזיכרון.
הפעם הבאה שמופיע השורש ז.כ.ר היא בספר שמות והיא מופיעה בשני מובנים. האחד, במובן של 'זיכרון', והשני במובן של 'שארית': "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי-מָחֹה אֶמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם.[14]"

אם לא נזכור, לא יישאר דבר מאלה שאינם עוד, אם לא נזכור, מה שהיה יימחק, לא יהיה עוד.

הזיכרון, אם כן, הוא עבורנו... החיים.
הוא תזכורת למה שהיה.
הוא רמז למה שעתיד לבוא.
הוא כאן כדי להוות שארית, משהו להיאחז בו רגשית, גם כשפיזית אין במה.
הזיכרון כאן, כדי להשאיר את אלה שאינם איתנו.

שנדע להעריך מה שיש לנו, את מה שעבורו הם נתנו את חייהם.
את האדמה הזו (של ארץ ישראל), ואת התורה הזו, שעבורה מתו על קידוש ה'.
ונזכור גם, שהחוש לזכור גם הוא עצמאות – וזה לא מובן מאליו שאנחנו יכולים לקבוע לעצמנו מועדים, ולתת לחיים את המשמעות שאנחנו רוצים, באופן שבו אנחנו רוצים.

{

לאורך כל התורה עצב ושמחה שזורים, מוות וחיים זה לצד זה.

כתוב במדרש שוחר טוב: "מעשה באב ובנו שהיו מהלכין בדרך,
נתייגע הבן, אמר לאביו: אבא! היכן המדינה?
אמר לו: בני סימן זה יהא בידך,
אם ראית בית קברות לפניך
הרי המדינה קרובה לך. 
כך אמר הקב"ה לישראל אם ראיתם שהצרות מכסות אתכם
באותה שעה אתם נגאלים
שנאמר  יַעַנְךָ ה', בְּיוֹם צָרָה   יְשַׂגֶּבְךָ, שֵׁם אֱלֹקֵי יַעֲקֹב.[15]"

כותב הרב חנן פורת ע'ה: "מדרש זה מסעיר את הלב במשמעותו האקטואלית ונדמה כאילו נכתב בימינו אנו. אמנם לפי פשוטו של מדרש "המדינה" היא עיר הבירה, ובית הקברות הסמוך לעיר, מציין את הקרבה הגיאוגרפית אליה, אך עם זאת אי אפשר להתעלם מצפונות המדרש ההולמים כל כך את מושגי ימינו ומשווים מימד מיוחד ליחס שבין "יום הזיכרון" ו"יום העצמאות".
הדרך לתקומת מדינת ישראל הנפרשת על פני אלפי שנות חורבן וגלות, פרעות ושואה, הינה כה ארוכה ורצופת תלאות, עד כי אין פלא שמתייגע הבן ושואל: אבא היכן המדינה? תשובתו של האב לא באה ללמד רק על סמיכות המקום, בין העיר לבית הקברות, אלא על סמיכות הזמן.
הדרך לתקומת המדינה כרוכה במסירות נפש ובקרבנות רבים הטמונים בבית הקברות בהר הנושק לעיר. "אין כובשים את ההר אם אין קבר במורד". אך דווקא לכן יקרה המדינה שקמה בדם בניה – כפל כפליים והאחריות לדמותה, שתהיה ראויה לקרבנם - מחייבת שבעתיים."

{

התורה מצווה אותנו לא רק לזכור, אלא גם לא לשכוח.
"רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ.[16]"
ולא רק לא לשכוח , אלא לדאוג לצרוב אותם בזיכרונם של בנינו ובני בנינו, שיזכרו גם הם ולא ישכחו.

שגם הם, ובני בניהם אחריהם, ידעו להעריך מה שיש להם, שאחרים נתנו את נפשם וחייהם כדי שיהיה להם.

כי טבע האדם לשכוח.
כתוב: "גזירה על המת שישתכח מהלב.[17]" כך ברא הקב"ה את העולם, עם חוקיות שכזו , שהצער לאט לאט ישכך, יתמעט, כי אחרת איך נוכל לעמוד בעומס הכאב?

אז כדי שלא נשכח, אנחנו צריכים לזכור.
ואיך זוכרים?
קובעים ימים, מועדים, המיוחדים לזכירה: קובעים ימי זיכרון, כדי שנוכל,
לדבר,
לספר עליהם, : "...-כִּי-מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ, זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד;...[18]", זוכרים בדיבור, בדיבורים. בדברים שמספרים עליהם, מנציחים את זכרם, משאירים אותם כאן איתנו.

כך חגגנו גם את פסח, בדיבורים, "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ [19]..." כי ככה זוכרים.
וכך גם אנו זוכרים לאורך כל השנה, ובכל זבת בקידוש ובהבדלה אנחנו מזכירים בפה, בדיבור: "זכר ליציאת מצרים..." כי אם לא נזכור, נשכח!

{

אַחֲרֵי-מוֹת קְדוֹשִׁים[20], אלה שתי הפרשות שנקרא בשבת הקרובה בבית הכנסת. שוב צמד פרשות. וזה פשוט מצמרר להיווכח שוב שהתורה שניתנה לנו לפני יותר מ-3300 מדברת אלינו, וקשורה תמיד לחינו בהווה.

בשבוע שעבר ציינו את יום השואה, והיום אנחנו מציינים את יום הזיכרון, וצמד הפרשות אומר לנו: אַחֲרֵי-מוֹת קְדוֹשִׁים...

אַחֲרֵי-מוֹת הַקְדוֹשִׁים, אחרי שמתו כל הקדושים האלה שנפלו על אדמת ישראל, וכל הקדושים שנפלו בשם ה' ולמען עם ישראל בכל תפוצות העולם, אנחנו נשארים כל-כך חסרים, מתגעגעים, חלולים.

אַחֲרֵי-מוֹת - הם קְדוֹשִׁים, אחרי שהם כבר לא איתנו כאן יותר, אנחנו זוכרים את הטוב, את היפה, מקדשים את חייהם, מפרידים כמוץ ברוח את היפה מהפחות, וזוכרים את יפי הבלורית והתואר[21], גבוהים, חסונים, מחייכים, יפים, נהדרים, קדושים.

וכשמצרפים את הפרשה המגיעה מיד אחרי הצמד הזה אנחנו מקבלים משפט מצמרר:
אַחֲרֵי-מוֹת קְדוֹשִׁים אֱמור[22].

מה לומר?
מה כבר יש לומר אחרי שהם כבר לא כאן איתנו.
מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו בלעדיהם?
איך מסתדרים עם החור הפעור הזה, עם הכאב, עם החוסר העצום?

את התשובה נתנה לנו הרבנית ימימה מזרחי בשנה שעברה[23]: "מה זה 'אחרי מות'? מה התורה אומרת לנו לעשות אחרי מותו של מישהו? לחיות! להעצים את החיים. ואיך עושים את זה? שוב, לא סתם כתוב בפרשת 'קְדוֹשִׁים'  'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ:[24]'
הנשמות הקדושות האלה מסתכלות עלינו מלמעלה ושואלות: בשביל מה הוקרבנו, אם הם שם למטה עוד רבים על שטויות, עוד שונאים? איך הם לא נותנים כבוד לאחר? לאישה, לבעל, לילדים, לזקן, למורה, לחייל הלוחם, ללומד התורה? כבוד!".
ואז היא ביקשה: "שכל אחת תשים יד על מי שלידה. קדימה, לא להתבייש, לא להתפדח. שימו יד אחת על השנייה ותגידו יחד איתי, ערב יום הזיכרון: הריני מקבלת על עצמי מצוות עשה של 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ:'"

{

פסוק אחד קודם מתחיל במילים: "לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ;...[25]" ואז כתוב: "לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ,..." ורק אז כתוב: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ: אֲנִי, ה’."

מה פירוש, אֲנִי, ה’?
לא מספיק לומר וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ:?
ולמה לְרֵעֲךָ ולא את רֵעֲךָ?

הרב שלמה רוזנשטיין מסביר שלאהוב את רֵעֲךָ אומר לאהוב אותו, את אישיותו, את תכונותיו, ואז זו תמיד אהבה שהיא בהשוואה לעצמנו, לאישיות שלנו, לתכונות שלנו.
אבל התורה מצווה עלינו לאהוב לְרֵעֲךָ, וזו אהבה שונה.
זה לא אומר לאהוב אותו, זה אומר לאהוב עבורו, בשבילו.
וכך הוא כותב: "נדרוש את טובתו כשם שאנו דורשים את טובת עצמינו נשמח באושרו ונתעצב בצערו כאילו הדברים אירעו לנו. בשמחה נתרום לשלומו כאילו היה מדובר בשלומינו נרחיק מעליו צער כאילו נשקפה סכנה לנו זו דרישה שנוכל לקיימה ביחס לכל אדם אפילו אם אין כל קירבת נפש בינינו שהרי אותה מצוות אהבה מתעלמת לחלוטין מאישיותו של האחר היא אינה בנויה על אחת מתכונותיו."

ומדוע מסיימת התורה את הפסוק במילים אֲנִי, ה’?
כי יש כאן הוראה חשובה עבורינו.
למרות שזו מצווה שנשמעת מאוד הגיונית, ורוב הסיכויים שחברה מתוקנת היתה מגיעה למסקנה הזו בעצמה, שכדי שהחברה תוכל להתקיים בניחותא, באופן שבו כל אחד מחבריה ישגשג, צריך שכולם יחיו בשלום. לשם כך חייב כל אחד שיהיה אכפת לו מחברו, משכנו, בדיוק כפי שאכפת לו מעצמו.
אבל התורה אומרת לנו, לא.
אתם לא תעשו את זה כי זה הגיוני. אתם תעשו את זה כי א. ה' מצווה.
ככה תזכו בעוד מצווה. גדול שכר מצווה מלא מצווה.
ו-ב. אתם תעשו את זה כי זו ההנהגה של הקב"ה. ככה נוהג הקב"ה בברואיו. באהבה.
זה מהותו של הקב"ה, הוא כולו אור ושפע של טוב. כמו שכתב הרמח"ל [26]בפתח ספרו מסילת ישרים: "מטבע הטוב להיטיב."
אנחנו בניו "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם[27]", אנחנו קדושים "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם[28]"
ולכן גם אנחנו אמורים לנהוג כמוהו, להיות טובים ולהיטיב עם האחר, בין אם זה הגיוני ובין אם לאו.

הלל הזקן ענה לגוי שביקש ממנו שילמד אותו את כל התורה על רגל אחת: "מָה שֶׁשָּׂנאוּי עָלֶיךָ לֹא תַּעֲשֶׂה לַחֲבֵרֶךָ.[29]"
אז מה ההבדל? התורה אומרת וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, בא הלל הזקן ואומר לֹא תַּעֲשֶׂה לַחֲבֵרֶךָ מָה שֶׁשָּׂנוּא עָלֶיךָ?
זה דומה לרעיון של לזכור ולשכוח.
אנחנו לומדים, זה לא מספיק רק לעשות, יש דברים שצריכים גם לא לעשות.
אנחנו צריכים לאהוב לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אבל אנחנו גם צריכים לא לעשות לַחֲבֵרֶךָ מָה שֶׁשָּׂנוּא עָלֶיךָ.
אנחנו מצווים לאהוב, ומצווים גם לא לעשות את מה שלא היינו רוצים שיעשו לנו.
שני הדברים, שני ההפכים, ביחד, בצמד. גם זה וגם זה.
בדיוק כמו המצוות שלנו: מצוות עשה, ומצוות לא תעשה. כי חייבים לאזן בין החסד לגבורה. אנחנו צריכים את התפארת.
להרמוניה ולאיזון מגיעים ע"י איזון בין שני ההפכים. אי אפשר רק לעשות, או רק לא לעשות, צריכים לעשות במידה גם מזה וגם מזה. כל אחד ימצא את המינון הנכון לו. ורק כך מגיעים לאיזון.

{

אנחנו בשבוע התפארת של ספירת העומר.
תפארת מהותה חיבור החסד עם הגבורה.
מציאת קו האמצע.
חסד במידה, דין עם רחמים.
תפארת היא ראית הטוב אצל השני. גם בעין וגם בלב. גם במחשבה, וגם בהרגשה.
כך אנחנו יכולים לתת לשני את מה שהוא באמת זקוק לו, במידה.

אבל אנחנו אנושיים, ויש לנו נטייה לעשות שני דברים:
1. הדבר האחד הוא להקטין את האחר כדי להרגיש יותר טוב עם המגרעות שלנו.
בין אם אנחנו עושים את זה בשקט בינינו לבין עצמנו, ובין אם אנחנו עושים את זה בפועל.

לדוגמא, אם הבעל שואל את אשתו אם היא זכרה לגהץ לו את החולצה, והיא לא זכרה, היא תחזיר לו ברשימת מכולת של כל הדברים שהוא שכח לעשות בשבילה בשנה האחרונה, או שהיא תודה ששכחה ותלך לגהץ את החולצה כשהיא רוטנת בינה לבין עצמה ומזכירה לעצמה את כל רשימת המכולת כנ"ל.

2. והדבר השני הוא לדרוש מהאחר להתגבר על הקשיים שלו על מנת שלא נצטרך להתמודד עם העובדה שאולי גם לנו יש חלק בהם.
זה כבר קצת יותר טריקי, כי זה בדרך משהו שנעשה בצורה לא מודעת. כלומר, צריכים לעשות עבודה רגשית נפשית גדולה כדי להגיע למצב שההתנהגות הזו תהיה מודעת כך שאפשר יהיה לעבוד עליה ולשנות אותה.

לדוגמא, הורים שמתקשרים אלי ושואלים אותי אם אני מטפלת בילדים.
אז לא. אני לא. ראשית כי אני לא מוסמכת לטיפול בילדים. אבל יותר חשוב אני לא חושבת שזה נכון שהורים לוקחים את הילדים שלהם לטיפול כאילו זו נעל שצריכה תיקון. מגישים אותו למטפל ואומרים, קח, תחזיר לי אותו כשהוא יהיה שוב בסדר.

גם אם לילד יש בעיה אורגנית או נוירולוגית, הוא ישגשג יותר או פחות בהתאם לטיב מערכת היחסים שלו בבית עם ההורים שלו.
לדעתי ילדים צריכים להיות מטופלים במסגרת של טיפול משפחתי.
הבעיות שלהם אף פעם לא מנותקות ממה שקורה בבית, בין אם זה הקשר של ההורים בינם לבין עצמם, ובין אם זה הקשר שלהם עם הורה זה או אחר או שני ההורים גם יחד.
גם אחים ואחיות משפיעים מאוד על ההתפתחות של כל ילד וילד במשפחה.
לדוגמא, אם אחד הילדים חו"ח חולה או מוגבל, כל המשפחה צריכה להתארגן סביב אותו ילד, והילדים האחרים שבאותה משפחה גדלים עם השפעות שלילדים במשפחות שאין בהם ילד חולה או מוגבל לא חווים.

אז לפעמים הורים לא מוכנים להודות בזה שיש להם חלק בזה שהילדה שלהם הפכה להיות דיכאונית, או שהילד שלהם הפך להיות חרדתי.
הם חושבים שהבעיות של הילד או הילדה לא קשורות אליהם – וזה כל כך לא נכון.

ואפשר להבין למה זה קשה להודות בכך.
כי זה אומר שגם להורים יש על מה לעבוד, שהם לא מושלמים, שגם להם יש בעיות, ושהם כנראה עשו טעויות שלא רק  הם צריכים לשלם עליהם היום את המחיר, אלא גם הילדים שלהם צריכים.
וזה לא פשוט.
ולכן זה גם עוד יותר חשוב שהעבודה תיעשה במסגרת משפחתית – כדי שהתיקון יהיה מהשורש ולא רק סימפטומטי.

{

אז איך נוכל ליישם וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ:?
על ידי זה שנאמץ את מידת התפארת , ונתמקד בטוב שבשני.
נפתח עין טובה.
נעבוד על המידות שלנו, ונשפוט כל אחד לכף זכות.
כפי שהיינו רוצים שישפטו אותנו – כך ננסה לשפוט את האחרים.

כתוב "כל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו[30]", כלומר, "בשמים מתנהגים עם האדם בדין, כפי שהוא מתנהג עם אחרים. אם הוא מעביר על מידותיו ואינו מדקדק עם בני אדם שציערו אותו - לא ידקדקו גם עמו בדין[31]."

והמקום שבו הכי חשוב להתחיל בו - הוא בבית.

{

האנשים שהכי חשוב שנסתכל עליהם בעין טובה, ונשפיע עליהם טוב, הם בני המשפחה שלנו.
הבעל, האשה, והילדים.
וזה לא פשוט לעשות.
כי ככל שהאדם השני קרוב אלינו יותר, החיכוך ביננו גדול יותר.
וככל שהחיכוך ביננו גדול יותר, החום שבוא מפיק גדול יותר. וזה יכול לשרוף. וזה הכי כואב.

כשעומדת הילדה במסדרון וצורחת עליך – דמייני אותה בת שנתיים בשמלת מלמלה ונעלי לכה, ותראי איך הלב שלך נמס, ואיך את לא יכולה בכלל לכעוס עליה.
ואז גם המבט ישתנה. ותוכלי להביט בה בעין טובה,
ולשפוט אותה לכף זכות,
ולא להרגיש שאת צריכה להקטין אותה כדי להגיש יותר טוב עם עצמך.

ותוכלי לאהוב אותה מספיק בשביל שתיכן,
בשביל שתוכלי לסלוח לעצמך על זה שאת לא מושלמת ואולי, אולי קשה לה גם קצת בגללך.

{

כשם שכל עץ ביער שונה מרעהו, כך כל אדם שונה מרעהו.
גם אם לכולנו יש אותם איברים, בפנימיות הרגשית שלנו אנחנו לא זהים.
גם אם כולנו צריכים אהבה, וקבלה, ותחושת שייכות, ומישהו שיביט עלינו בעיניים מעריצות,
כל אחד מאיתנו עבר חוויות שונות, שיצרו את עולמו הפנימי.

"אַל תָּדִין (תָּדוּן) אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ[32]", וקודם כל אל תשפטו את ילדיכם.
אתם גידלתם אותם – הם כל כולם טוב.
גם אם הם לא בדיוק מה שרציתם, או מה שציפיתם.
שיפטו אותם לכף זכות – ותאהבו אותם.
תאהבו אותם המון.

יומולדת 69 שמח לישראל.

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור
 ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

{

מקורות:

מהר"י כהן, (פירושים). ספר מדרש שוחר טוב על תהילים כ' ב', עמ' 59. וורשה 1985: אוחזר מתוך https://books.google.com/

הרב פורת, ח. (אין תאריך). אבא! איפה המדינה? אוחזר מתוך http://www.wzo.org.il/

הרב רוזנשטיין, ש. (אין תאריך). ואהבת לרעך כמוך – אני ה'. אוחזר מתוך http://acheinu.co.il/

הרבנית שמילוביץ', ח. (2.5.2015). שלום אמיתי. אוחזר מתוך http://havaor.mypages.co.il/





כותרת השיעור מתוך השיר "פנים ושמות" ; מילים ןלחן: דני רובס. 1987.
[1]  עפ"י השיר "ימי התום" ; מילים: צרויה להב ; לחן: רמי קליינשטיין ; מוכר בביצוע: ריטה ; 1988.
[2]  עפ"י השיר "ימי בנימינה" ; מילים: אהוד מנור ; לחן: מתי כספי ; מוכר בביצוע: חוה אלברשטיין ; 1975.
[3] בראשית מ' כג'
[4]  מסכת נידה לא ב'
[5]  עפ"י ויקישיבה
[6]  פרקי אבות, א' יז'
[7]  יַהֱדוּת וְהוֹרוּת | פרשות שמיני, תזריע-מצורע | ילד אסור , ילד מותר | כח' ניסן ה'תשע"ז | 24.4.2017         
[8]  תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יז עמוד א 
[9]  באתר "לבחור באור"
[10] יַהֱדוּת וְהוֹרוּת | פרשת כי תבוא | וישם לך שלום | יח' אלול ה'תשע"ו | 21.9.2016
[11]  ילקוט מעם לועז בראשית א' יד' עמ' ע' (קנא)
[12]  איוב כה' ב'
[13]  סידור תפילה, קדיש
[14]  שמות יז' יד'
[15]  תהילים כ' ב'
[16]  דברים ד' ט'
[17]  מסכת פסחים דף נד'
[18]  ירמיהו לא' יט'
[19]  שמות יג' ח'
[20]  פרשת אחרי-מות, ויקרא טז' א' - יח' ל' ; פרשת קדושים, ויקרא יט' א' – כ' כז'
[21]  מתוך "שיר הרעות" ; מילים: חיים גורי ; לחן: סשה ארגוב. ביצוע ראשון: הצ'יזבטרון. 1948.
[22]  פרשת אמור, ויקרא כא' א' – פד' כג'
[23]  מתוך דף הפייסבוק של סיון רהב-מאיר
[24] ויקרא יט' יח'
[25]  ויקרא יט' יז'
[26]  הרב משה חיים לוצאטו
[27]  דברים יד' א'
[28]  ויקרא יט' ב'
[29]  תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף לא' עמוד א'
[30]  מסכת ראש השנה דף יז' עמוד א'
[31]  עפ"י ויקישיבה
[32]  משנה אבות ב' ד'

[© Smadar Prager, CGP]



Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.

To schedule an appointment please contact at smadarprager@gmail.com or 917-513-1490.

אין תגובות:

פרסום תגובה