יום רביעי, 2 בספטמבר 2020

יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל | פרשת כי תבוא | יב' באלול ה'תש"פ

בס"ד
יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת כי תבוא
לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל
 חודש אלול קורא לנו להתבונן, להבין, ולחולל שינוי.
שלא נתרגל חו"ח.
לפני שנתחיל הודעה קצרה: בשבוע הבא יתקיים השיעור האחרון שלפני חגי תשרי.
השיעורים יתחדשו אי"ה ב"נ, בשמחת תורה כג' בתשרי, בשיעור יום ההולדת המסורתי בסוכה של נטלי (או לידה) במידה ויתאפשר מבחינת גדרי הבטיחות הבריאותיים של ימי הקורונה.


פָּרָשַׁת כִּי תָבוֹא[1] היא הפרשה השביעית מתוך 11 הפרשות של ספר דברים.
את ההפטרה של פרשת כִּי תָבוֹא קוראים בספר ישעיהו[2], והיא השישית מבין הפטרות שבע דנחמתא, המתחילות אחרי תשעה באב, ומסתיימות שבוע לפני ראש השנה.
וכך מפטיר ישעיהו הנביא: "
קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח.[3]"
לא רק שההפטרה היא נחמה גדולה, יש בה גם קשר לעבודת חודש אלול.
גם ההפטרה פותחת במילה אוֹרִי כמו בפסוק הראשון בפרק כ"ז בתהילים לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי שאנחנו קוראים מראש חודש אלול עד הושענא רבה (שמחת תורה).
חז"ל מלמדים אותנו שיש בזה רמז לחגי תשרי: המילה אוֹרִי היא רמז לראש השנה, שבה ה' יאיר את הדרך לאדם. וְיִשְׁעִי, הוא רמז ליום הכיפורים, שבו הקב"ה יושיע אותנו ביום הדין.
במדרש תהילים שוחר טוב[4] כתוב כך: "אוֹרִי בראש השנה שהוא יום דין. שנאמר (תהלים, לז, ו), "וְהוֹצִיא כָאוֹר צִדְקֶךָ וּמִשְׁפָּטֶךָ כַּצָּהֳרָיִם."
וְיִשְׁעִי ביום הכיפורים. שיושיענו וימחל לנו על כל עונותינו."

{

כמו הפרשות הקודמות בספר דברים, גם הפרשה שלנו, כִּי תָבוֹא, עמוסת תוכן: יש מצוות ביכורים, וטקס ביכורים, ומצוות הקשורות במעשרות, וטקס של ברכות בהר גריזים וקללות בהר עיבל (שדיברנו עליו קצת ב-2017 בשיעור לפרשת רְאֵה [5]).

ימיו של משה רבנו ספורים, הפרשה הבאה שלנו מתחילה בבוקרו של ז' אדר, שהוא יומו האחרון עלי אדמות. אין זמן. יש תחושת דחיפות, ורצון לתת ולהעביר את המסר ברור ככל האפשר.

הברכות המובטחות תבואנה ללא עמל וטרחה: "וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמַע֙ בְּקוֹל֙ ה' אֱלֹקֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כׇּל־מִצְוֺתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם וּנְתָ֨נְךָ֜ ה' אֱלֹקֶ֙יךָ֙ עֶלְי֔וֹן עַ֖ל כׇּל־גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ׃ וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגֻךָ: כִּי תִשְׁמַע, בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ.[6]":

גם 98 הקללות[7] מובטח לנו שיגיעו ללא כל מאמץ: "
וְהָיָ֗ה אִם־לֹ֤א תִשְׁמַע֙ בְּקוֹל֙ ה' אֱלֹקֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כׇּל־מִצְוֺתָ֣יו וְחֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם וּבָ֧אוּ עָלֶ֛יךָ כׇּל־הַקְּלָל֥וֹת הָאֵ֖לֶּה וְהִשִּׂיגֽוּךָ׃[8]"

כ
תוב בגמרא, במסכת מגילה,[9] שעזרא הסופר תיקן תקנה שיקראו את הקללות תמיד לפני ראש-השנה כדי שתִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיה! כמו שאנחנו מתפללים בראש השנה: "תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ, תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ.[10]"

[רגע בסוגריים]
בהרבה מקורות אפשר היה בקלות למצוא את המספר 98, צ"ח, שהוא מספר הקללות שיחולו על ראשינו אם לא וְהָלַכְתָּ֖ בִּדְרָכָֽיו[11], ולא נקיים את מצוותיו.
אבל בשום מקום לא הצלחתי למצוא את מספר הברכות. ולא שלא ניסיתי לספור אותן, ניסיתי, אבל זה מאוד קשה. 14 פסוקים אמנם, אבל לא ברור אם כל פסוק הוא ברכה בפני עצמה, או שבתוך כל פסוק יש כמה ברכות..... הקדשתי לזה כמה שעות טובות, עד שהחלטתי להתקשר לד"ר גרוסמן מוסר שיעורים מחונן מהקהילה שלנו, ולשאול אותו. וזו התשובה המקסימה שהוא נתן לי: "לא סופרים ברכות!"
והוא הסביר לי שעפ"י היהדות כשסופרים דבר כלשהו מגבילים אותו, שמים לו גבול. מנכיחים אותו, נותנים לו מקום.
כמו שכתוב בגמרא: "אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין.[12]"
אז אנחנו מבינים שהקללות מוגבלות. ספורות. לא רק כי סופרים אותן אלא כי יש להן מספר ואוטוטו הן נגמרות. שמכיוון שהקב"ה רוצה לברך אותנו ללא גבול, אנחנו לא ממש יודעים כמה ברכות קיבלנו שם בהר גריזים ועל כמה ברכות אמרנו אמן. וטוב שכך. ושימשיכו הברכות לנזול עלינו ללא גבול.
Y Y Y

ויש בזה שיעור גם לנו כהורים, וכבני זוג.
יש לנו נטייה לספור את כל הפעמים שבהם לא היו בסדר אלינו. פגעו בנו, התעלמו מאיתנו, לא שמעו בקולנו. יש אפילו פינקסנים, כאלה שמסתובבים עם פנקס (דמיוני) ובו נרשמים כל העוולות, והרעות, וההעלבות, והפגיעות, וכיוב' שנעשו לאורך השנים, ומידי פעם כשמצטרף משהו חדש לפנקס, הוא נשלף ויוצא עלינו קצף של שנים.
למה אנחנו לא אוגרים באותה קפדנות את כל הטובות שעשו איתנו?
את כל הפעמים שהיו אלינו נחמדים, וטובים, ועזרו לנו, ופינקו אותנו, והקשיבו לנו....
למה אנחנו נהנים להתבוסס בתוך כל העוולות שנעשו לנו?
האם זה בגלל שאנחנו חושבים שהטוב מובן מאיליו? שזה מגיע לנו משום מה באיזה שהוא אופן?

בדר"כ הנטייה לזכור את הרע היא חלק ממנגנון הגנה (לא מודע כמובן), שמסדר לנו את עולמנו הפנימי ככה שבשורה התחתונה אנחנו טובים.
אין בן אדם נורמלי שרוצה להרגיש רע עם עצמו.
גם אנשים שעושים דברים נוראים, אפילו רצח חו"ח,  כשהם מתוודים עליו הם תמיד מסבירים למה לא היתה להם ברירה והם היו חייבים. כי הם פשוט חייבים להמשיך לראות את עצמם באור טוב.
כולנו כאלה.

הפרשה שלנו מלמדת אותנו איך לשים לב דווקא לברכות, ולא לקללות.
לא בגלל שלא קורים בחיים דברים קשים, לא נוחים, מפריעים, ואפילו מאוד כואבים – אלא בגלל שהמיקוד שלנו צריך להיות בטוב.
כתוב "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב[13]" ואפשר כמובן להבין את הפסוק הזה כפשוטו: סור, זוז מהרע ועשה טוב, המעט ככל האפשר בעשיית הרע בעייני ה', ויותר בעשיית הטוב בעייני ה'.

{

ואפשר גם להבין, שעל מנת לעשות טוב, להגיע ל-וַעֲשֵׂה טוֹב, צריך פשוט ל-סוּר מֵ(ה)רָע על-ידי וַעֲשֵׂה טוֹב, על-ידי הוספה של טוב.
כמו שמסביר הרבי מליובאוויטש, חושך לא מגרשים עם עוד חושך.
אם יש דברים שאת רוצה לשנות בעצמך, דברים שאת לא אוהבת בעצמך, ביקורת עצמית, חבטה עצמית, שיפוטיות וירידה על עצמך – לא יעשו את העבודה.
כי חושך לא מגרשים עם עוד חושך.
אלא פשוט על-ידי הוספת אור – החושך יסתלק מעצמו.
כמו שכתב רבנו בחיי[14] בספרו חובת הלבבות: "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך"[15].
עפ"י הרבי מליובאוויטש "החושך - מאיים ומפחיד ככל שיהיה - אינו אלא העדר אור. האור לא צריך להילחם בחושך כדי לגבור עליו, כיוון שבכל מקום שיש בו אור, החושך נעלם בדרך של 'ממילא'. לפיכך, אפילו "מעט אור" מגרש "הרבה מן החושך." לא משנה עד כמה העולם נראה חשוך. האור נמצא במרחק של מעשה אחד בלבד.[16]"

רואים את זה ישר מההתחלה, התורה הקדושה פותחת במילים אלה: "בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹקִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃ וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵ֣י תְה֑וֹם וְר֣וּחַ אֱלֹקִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם׃ וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹקִ֖ים יְהִ֣י א֑וֹר וַֽיְהִי־אֽוֹר׃[17]"
ההוראה של התורה ברורה: עד שלא אמר הקב"ה יְהִ֣י א֑וֹר לכל מה שהיה זה וְחֹ֖שֶׁךְ.
את החֹ֖שֶׁךְ, מורה לנו התורה מגרשים רק עם א֑וֹר.
מישהו צריך לעשות את הצעד הזה של וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹקִ֖ים יְהִ֣י א֑וֹר כדי שיקרה ויתמשש ה-וַֽיְהִי־אֽוֹר.

ואת, בריאה של הקב"ה, והוא ברא אותך בצלמו, "
וַיִּבְרָ֨א אֱלֹקִ֤ים אֶת־הָֽאָדָם֙ בְּצַלְמ֔וֹ בְּצֶ֥לֶם אֱלֹקִ֖ים בָּרָ֣א אֹת֑וֹ [18]" את בצלם אלוקים, בריאה של הקב"ה, וגם את יכולה לברוא עולם.
רק אל תתרגלי.
רק שלא יהיה לך נוח בלא נוח שלך. שיפריע לך, שתרצי לשנות, שתרצי להגיע אל המנוחה, אל הנחלה.

{

כתוב בפרשתנו: "יְקִֽימְךָ֨ ה' לוֹ֙ לְעַ֣ם קָד֔וֹשׁ כַּאֲשֶׁ֖ר נִֽשְׁבַּֽע־לָ֑ךְ כִּ֣י תִשְׁמֹ֗ר אֶת־מִצְוֺת֙ ה' אֱלֹק֔יךָ וְהָלַכְתָּ֖ בִּדְרָכָֽיו׃[19]"
על "וְהָלַכְתֵָ֖ בִּדְרָכֶָיו" כתב הרמב"ם[20] במורה נבוכים[21] : "תכלית מעלת האדם להידמות לו יתעלה כפי היכולת, כלומר: שנדמה מעשינו למעשיו כמו שבארו בפירוש קדושים תהיו - אמרו: מה הוא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא רחום אף אתה היה רחום."

חנונה ורחומה קודם כל לעצמך. "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ![22]"
קודם כל את צריכה לאהוב את כָּמוֹךָ, את עצמך. ורק אז תוכלי לאהוב את רֵעֲךָ.
ואת לא יכולה לאהוב את עצמך בשנאה עצמית. בביקורת, בשיפוטיות, בחבטה עצמית, בקללות.
אי אפשר לגרש חושך בחושך.
אי אפשר לגרש רע בהוספת עוד רע. שלילי בעוד שלילי.
צריך פשוט להוסיף אור, לעשות טוב.
את יכולה לאהוב רק עם בְּרָכוֹת. בְּרַכּוּת. בטוב. אל תהי קשה עם עצמך.

{

לפעמים אנחנו פשוט מתרגלות להתנהלות מסויימת, התנהגות מסויימת.
והפרשה שלנו מזמינה אותנו לעצור רגע, ולהתבונן: האם זו באמת ההתנהלות שאני מעוניינת בה?
האם אני שותפה כאן לניווט של ספינת חיי (כי ברור שאת ההגה מחזיק מישהו אחר... 😉), או שאני פשוט נסחפת עם הזרם?
זה יכול להיות בינך לביינך, או בינך לבן זוגך, או בינך לבין הילדים, או אחד מהילדים – יש כאן מכנה משותף: את!

והפרשה שלנו אומרת לנו: "וְהָיָה֙ כִּֽי־תָב֣וֹא אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ ה' אֱלֹקֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ׃[23]"
הקב"ה יתן לך נחלה. אבל לא רק. הקב"ה יתן לך להגיע אל הנחלה, וממש לשבת בה. בנחת. במנוחה.
אבל את צריכה לעשות את הצעד הראשון, את צריכה לעשות את ה: "וְהָיָה֙ כִּֽי־תָב֣וֹא"!

את זו שצריכה להתחיל לברך את עצמך. לאהוב את עצמך.
תברכי , תברכי, תשפיע על ראשך שפע ברכות.

אני זוכרת את הסבתא הגדולה שלי, אבישג השולמית לבית אליישיב ע"ה, איך תמיד היתה מברכת אותי מפה עד הודעה חדשה. תמיד היא ראתה בי רק טוב, גם כשכולם מסביב לא. היתה אוחזת לי בסנטר ומסתכלת לי עמוק לתוך העיניים ואומרת (בקול רם שגם אחרים ישמעו): "איזה עיניים טובות. כאלה עיניים טובות יש רק לילדה עם לב טוב." ואז האמנתי לה. שאני לא "מכשושה, מכשפה קטנה" אלא שאני טובה. באמת טובה. היא ראתה. וכשהיא ראתה אותי ככה, יכולתי גם אני לראות את עצמי ככה.

גם את צריכה לראות. את הטוב שבך, את היופי שבך, כדי שתוכלי לראות את הטוב שיש באנשים אחרים.
את הטוב של בעלך.
את הטוב של הילדים שלך, תאחזי להם בסנטר, ותביטי להם לתוך העיניים ותגידי להם:
You is kind. You is smart. You is important.[24]

{

זה אותו רעיון של החודש הזה, חודש אלול.
זה רמוז בראשי התיבות של שם החודש: "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי...[25]"
רעיון התשובה של חודש אלול, הוא לא תשובה לשאלה, answer, אלא תשובה היא במובן של חזרה, לשוב, כמו לחזור הביתה, לשוב למקור: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ ונשוב [וְנָשׁוּבָה] חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם.[26]"
כלומר קודם כל אני צריכה לעשות מחווה של התקרבות אליו, זה ה: אֲנִי לְדוֹדִי, ואז הוא יעשה גם הוא מחווה של התקרבות אלי, זה ה: וְדוֹדִי לִי.

בליקוטי שיחות כותב האדמו"ר הזקן, רבי שניאור מלאדי על ראשי התיבות "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי" של חודש אלול: "משל למלך שקודם בואו לעיר, יוצאים אנשי העיר לקראתו ומקבלים פניו בשדה, ואז רשאים כל מי שרוצה - לצאת להקביל פניו. והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות, ומראה פנים שוחקות לכולם. ובלכתו העירה הם הולכים אחריו, ואח"כ בבואו להיכל מלכותו אין נכנסים כי אם ברשות, ואף גם זאת המובחרים שבעם ויחידי הסגולה".[27]"

כלומר, בחודש אלול עבודת ההתקרבות אל הקב"ה היא קודם כל מצד האדם עצמו בבחינת אֲנִי לְדוֹדִי, ואז בחגי תשרי זוכה האדם להימשכות והתקרבות מצדו של הקב"ה בבחינת וְדוֹדִי לִי.

אלא שעכשיו בחודש אלול זה זמן מיוחד במיוחד, זמן תשובה, שבו הקב"ה נמצא ממש קרוב וזמין עם כל י"ג מידות הרחמים שלו בכל ימי החול ולא רק בשבתות ובימים הטובים. הוא לא רחוק בשמים, אלא ממש כאן בינינו בשדה כל הזמן. "קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת.[28]"
כל מה שצריך זה רק לצאת ולקטוף את כל השפע הזה שמחכה לנו ממש כאן בפתח הדלת.
אבל צריך לקרוא לו, הוא לא בא לבד. הוא בא רק למי שקורא לו באמת, ומתכוון לזה.

כמו שאמרו חז"ל[29]: "אמר הקב"ה לישראל: בני! פתחו לי פתח אחד של תשובה, כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרניות נכנסות בו."
כל מה שאנחנו צריכים לעשות כאן זו פעולה אחת קטנה.
והפתח הקטן הזה, הקוף של המחט, יפתח לך היכל שלם מלא פתחים ענקיים. שערים עצומים.
פתח קטן: אֲנִי לְדוֹדִי, ואז הוא יעשה גם הוא מחווה של התקרבות אלי, זה ה: וְדוֹדִי לִי.
פתח קטן כאן, שערי שפע עצומים משם.

{

וגם הפרשה שלנו מחזקת ומעמיקה את הרעיון הזה , את העבודה של הזמן הזה:
אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי.

"וְהָיָה֙ כִּֽי־תָב֣וֹא אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ ה' אֱלֹקֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ׃[30]"
הקב"ה יתן לך נחלה. אבל לא רק. הקב"ה יתן לך להגיע אל הנחלה, וממש לשבת בה. בנחת. במנוחה.
אבל את צריכה לעשות את הצעד הראשון, את צריכה לעשות את ה: "וְהָיָה֙ כִּֽי־תָב֣וֹא"!
התנועה חייבת להתחיל ממך.

יש לנו נטייה לשבת ולהסתכל על העולם ולצפות שכל מה שמפריע לנו יחדל מכורח כח הרצון שלנו.
אבל האמת היא, וזה ברור לכל בר-דעת, שאין לנו שליטה על שום דבר, ועל אף אחד.
הרי כשאנחנו מנסות לשנות איזה הרגל, קטן ככל שיהיה, זה עולה לנו בדם. כל-כך קשה להשתנות.
אז אם לך קשה לשנות את עצמך, איך את חושבת שתצליחי לשנות משהו או מישהו אחר?
זה בלתי אפשרי.
האדם היחיד שיש לך עליו השפעה של ממש, ושאותו את יכולה לשנות – הוא את בעצמך.
וגם זה, בעבודה מאומצת, עקשנית, לא מתפשרת, בהתמדה, ובאומץ רב.
השינוי שלך יגרור בהכרח שינוי אצל האחר, כמו במשחק פינג-פונג. מי שרוצה להישאר במשחק חייב לזוז לאן שהשני חובט אליו את הכדור.

{

רק אל תתרגלי לקיום הלא נוח הזה שבו נהיה לך נוח בלא נוח של עצמך.

כתוב בפרשתנו: "הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה ה' אֱלֹקֶ֜יךָ מְצַוְּךָ֧ לַעֲשׂ֛וֹת אֶת־הַחֻקִּ֥ים הָאֵ֖לֶּה וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֑ים וְשָׁמַרְתָּ֤ וְעָשִׂ֙יתָ֙ אוֹתָ֔ם בְּכׇל־לְבָבְךָ֖ וּבְכׇל־נַפְשֶֽׁךָ׃[31]"
ורש"י[32] אומר: "הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה ה' אֱלֹקֶ֜יךָ מְצַוְּךָ֧ לַעֲשׂ֛וֹת בכל יום יהו בעיניך חדשים, כאלו בו ביום ניצטוית עליהם."
שואל מדרש תנחומא[33]: "וכי ביום הזה נצטוו על כל המצוות? אלא בא הכתוב לומר לך: בכל יום יהיו תדברי התורה חביבים בעינייך כאילו הם חדשים, כאילו בו ביום נצטווית עליהם."

התורה מודיעה לנו שזה לא פשוט, אבל זה מה שצריך לעשות: לחבב את עצמך כל יום מחדש.
להתעקש על זה.
לא להתרגל לקיום חלקי – אלא לממש את עצמך, להתעקש למצוא את הטוב, את האור.

וזה מזכיר לי עוד אחת מהבדיחות האהובות עלי, על אחד שתלו אותו, אז הוא פירפר, פירפר, עד שהתרגל.
(אני אתן לכן רגע שיפול האסימון.... 😉)

{

אנחנו כמעט באמצעו של חודש אלול, והפרשה שלנו מזמינה אותנו לנצל את הזמן היקר הזה שבו הקב"ה זמין לכל יהודי, "המלך בשדה", אפילו במקום שאין בו קדושה, באלול, ה' שם.
אפילו שכל הימים של החודש הזה הם ימי חול, אלה הימים שבהם מתגלות י"ג מידות הרחמים של ה', כמו שלמדנו בשיעורים הקודמים. ימים שבהם אנחנו קוראים את מזמור כ"ז בתהילים מכיוון ששם ה' מופיע בו 13 פעמים, כנגד י"ג מידות הרחמים.
הקב"ה עוטף אותנו ברחמים. אבל אנחנו צריכים לעשות את ה"
וְהָיָה֙ כִּֽי־תָב֣וֹא".
קודם אֲנִי לְדוֹדִי, ורק אז וְדוֹדִי לִי.
ההתחלה – עלינו. כִּֽי־תָב֣וֹא – זה צריך לבוא ממך, זה לא יבוא אליך אם לא תבואי ראשונה.

{

אוֹחִילָה לָאֵ-ל[34]
אוֹחִילָה לָאֵ-ל אֲחַלֶּה פָנָיו אֶשְׁאֲלָה מִמֶּנּוּ מַעֲנֵה לָשׁוֹן
אֲשֶׁר בִּקְהַל עָם אָשִׁיר עֻזּוֹ אַבִּיעָה רְנָנוֹת בְּעַד מִפְעָלָיו
לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב וּמֵה' מַעֲנֵה לָשׁוֹן
ה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ

פירוש הפיוט[35]
"אוֹחִילָה לָאֵ-ל" הוא פיוט מקדים קצר, שבאמצעותו נוטל שליח הציבור רשות מה' לפתוח בתפילה. אצל הספרדים הוא מופיע לפני חזרת הש"ץ של תפילות מוסף של הימים הנוראים.
שליח הציבור האשכנזי אומר את הפיוט קודם שהוא פותח באמירת פיוטי מלכויות, זכרונות ושופרות, באמצע תפילת מוסף של ראש השנה. 'הקדמה' זו מבשרת כי הגיע חלקה המרכזי של תפילה זו, שבה ישולבו תקיעות השופר. לקראת אמירת הפיוט פותחים את ארון הקודש, והקהל עומד על רגליו.

õ   אוֹחִילָה לָאֵלאייחל ואצפה לאל, לפי מיכה ז, ז: וַאֲנִי בַּה' אֲצַפֶּה אוֹחִילָה לֵאלֹהֵי יִשְׁעִי יִשְׁמָעֵנִי אֱלֹהָי.
õ   אֲחַלֶּה פָנָיואתפלל לפניו, אבקש ממנו. ביטוי זה מופיע למשל במלאכי א, ט וְעַתָּה חַלּוּ נָא פְנֵי אֵל וִיחָנֵּנוּ מִיֶּדְכֶם הָיְתָה זֹּאת... ובמקומות נוספים.
õ   אֶשְׁאֲלָה מִמֶּנּוּ מַעֲנֵה לָשׁוֹן – אבקש ממנו שיערוך את תפילתי על לשוני כראוי, שישים בפי את המלים הנכונות.
õ   בִּקְהַל עָם – בקרב הציבור. הביטוי מופיע בתהלים קז, לב: וִירוֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ.
õ   אָשִׁירָה עֻזּוֹ – אשיר ואהלל את כחו, לפי תהלים נט, יז: וַאֲנִי אָשִׁיר עֻזֶּךָ וַאֲרַנֵּן לַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ כִּי הָיִיתָ מִשְׂגָּב לִי וּמָנוֹס בְּיוֹם צַר לִי.
õ   אַבִּיעָה רְנָנוֹת – אבטא שיר, לפי תהלים סג, ו כְּמוֹ חֵלֶב וָדֶשֶׁן תִּשְׂבַּע נַפְשִׁי וְשִׂפְתֵי רְנָנוֹת יְהַלֶּל פִּי.
õ   בְּעַד מִפְעָלָיו – בשל מעשיו.
õ   לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב וּמֵה' מַעֲנֵה לָשׁוֹן – פסוק הוא ממשלי טז, א, שמשמעו: האדם יכול להכין ולערוך את תוכן תפילתו בלבו, אך הדרך שבה יתבטאו דבריו ויצאו מלשונו - תלויה בה'.
õ   אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ – פסוק הוא מתהלים נא, יז. פסוק זה נאמר גם לפני כל תפילת עמידה, שכן המתפלל לה' מכריז ואף מזכיר לעצמו כי אפילו התפילה עצמה אינה מסורה לו; בלא שה' יפתח את שפתיו, לא יוכל האדם להתפלל ולהלל את ה'.
õ   יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ... – פסוק הוא מתהלים יט, טו. דוד מבקש שמה שיבוטא בפיו ושאף מחשבות לבו יהלמו את רצונו של ה'.
õ   צוּרִי – סלעי, מקור כוחי.

{

בברכת שנה טובה ומתוקה – כתיבה וחתימה טובה.
תכלה שנה לקללותיה – תחל שנה וברכותיה.

{

בשם כל ישראל השיעור מוקדש לזכות המצפים לזרע בר קיימא
חיים בן פיגא ציביה ואסתר לאה בת צילה
משה מרסל בן דבורה ומוריה חיה בת סיגלית זהבה
גל יצחק בן סמדר וניקול מרים בת שרה
ולזכות המצפים לזיווג הגון בר קיימא משורש נשמתם
הדס בת הגר, שירית בת רות רותי, דנדן דוד בן סמדר, בר אליעזר בן סמדר
ולהבדיל להחלמה מהירה רפואה שלימה בריאות טובה גוף ונפש וישועות מעל הטבע ל:
אמיליה בת אסתר, נועה בת תמר, רון בן באשה, הכלה שירלי בת יהודית, שאהלה שולה בת זינת, חנה בת שוליקה, יונת בת שיינא בעשא בתיה, רבקה בת שיינא בעשא בתיה, ופזית בת נעמי בתוך שאר חולי עמו ישראל

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30.

פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.

תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה

{

מקורות נוספים:[36]

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא: חמישה חומשי תורה עם ביאור המקרא בדרך הפשט, דברים – פרשת כי תבוא. עמ' שיב-שנח. ירושלים: לשם ספרי איכות.

מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך http://mg.alhatorah.org/

ספריית חב"ד ליובאוויטש. אוחזר מתוך https://chabadlibrary.org/

ספר מדרש שוחר טוב על תהילים. (5651). ווילנא: דפוס והוצאות האלמנה והאחים ראם.

פריעדמאן, שמואל דוד בן יום טוב ליפא. (תשס"א). שדה צופים על מסכת קידושין. ברוקלין. ניו-יורק.




* שם השיעור מתוך "שירי סוף הדרך" של לאה גולדברג, "שיר שלישי: תפילה".
"שירי סוף הדרך" התפרסמו בפעם הראשונה ב-1954 בדבר הפועלת, ירחון הנשים הראשון בישראל. הירחון נוסד בשנת 1934 על ידי רחל כצנלסון-שזר, אשר שימשה כעורכת הראשית במשך עשרים וחמש שנותיו הראשונות. בתחילה נקרא גם "ירחון האישה בעבודתה ומשפחתה". בשנת 1977 שינה את שמו ל"ירחון נעמת".
[1]  פרשת כִּי תָבוֹא: דברים כו' א' – כט' ח'
[2]  ישעיהו ס' א'-כב'
[3]  פרק ס', פסוקים א'-כ"ב
[4]  בתוך "מדרש תהילים שוחר טוב" עמ' 224
[5]  פ' ראה: דברים יא' יא' - טז' יז' בתוך יַהֱדוּת וְהוֹרוּת | פרשת ראה | לדוסים אין מונופול על התורה! | כב' באב ה'תשע"ז | 14.8.2017
[6] דברים כח' א'-ב'
[7] כנגדן יש 98 ברכות בשבוע של שבע ברכות: "ועפ״י דברי החידושי הרי״מ הנ״ל דשמחת חתן וכלה מבטלת צ״ח קללות, ע״י צ״ח ברכות של שבעת ימי המשתה, אתי שפיר מה שדרש רבינו בעל הטורים מתיבת נצבים כענין שנאמר במתן תורה ויתיצבו בתחתית ההר, שהרי ידוע מה שכתב ההפלאה במסכת כתובות מדברי הקדמונים דכפיית ההר כגיגית היה ענין חופה ונשואין שעשה הקב״ה לישראל כלה קרויה בנעימה, וזה הרמז אתם ״נצבים״ שהוא ענין חופה, כענין ויתיצבו בתחתית ההר, שע״י חופה ונשואין והברכות שמברכים יתבטלו צ״ח קללות מעל ישראל, ודו״ק." (מתוך הספר "שדה צופים על מסכת קידושין" מאת שמואל דוד בן יום טוב ליפא פריעדמאן, עמ' נח)
[8]  דברים כח' טו'
[9]  גמרא מסכת מגילה לא' ב': "תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת, ושבמשנה תורה קודם ראש השנה. מאי טעמא? אמר אביי ואיתימא ריש לקיש: כדי שתכלה השנה וקִלְלוֹתֶיהָ."
[10]  מתוך תפילת מנחה של ראש השנה
[11]  דברים כח' ט'
[12]  בבא מציעא דף מב' ע"א על הפסוק מפרשתנו: "יְצַ֨ו ה֤' אִתְּךָ֙ אֶת הַבְּרָכָ֔ה בַּאֲסָמֶ֕יךָ" (דברים כח' ח)
[13]  תהילים לד' טו'
[14]  רבנו בחיי, רבנו בחיי בן יוסף אִבְּן פַּקוּדָה (1120-1050 ספרד , קבור בקבר רחל), היה דיין ופילוסוף יהודי שגדל וחי בעיר סרגוסה שבספרד המוסלמית בתור הזהב של יהדות ספרד, ומחבר הספר תורת חובות הלבבות. (ויקיפדיה).
[15]  רבנו בחיי, חובות הלבבות, "שער ייחוד המעשה" פרק ה'
[16]  מתוך www.he.chabad.org
[17]  בראשית א' א'-ג'
[18]  בראשית א' כז': "וַיִּבְרָ֨א אֱלֹקִ֤ים אֶת־הָֽאָדָם֙ בְּצַלְמ֔וֹ בְּצֶ֥לֶם אֱלֹקִ֖ים בָּרָ֣א אֹת֑וֹ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בָּרָ֥א אֹתָֽם׃ "
[19]  דברים כח' ט'
[20]  רמב"ם, הרמב"ם, רבי משה בן מימון (קורדובה ספרד 1138 - פוסטאט מצרים 1204 ; קבור בטבריה) היה מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות ורופא. אחד האישים החשובים והנערצים ביותר ביהדות. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה" והוא הוכתר בכינוי "הנשר הגדול". הרמב"ם החזיק במשנה רציונליסטית מובהקת שבאה לידי ביטוי בכתביו. (ויקיפדיה). אנדרטה לזכרו הוקמה על ידי שלטונות ספרד בשנת 1964 בקורדובה, עיר הולדתו. (מט"ח).
[21]  מורה נבוכים לרמב"ם, א' נד': [וכל עיקר הכוונה שהתארים המיוחסים לו הם תארי מעשיו, לא שהוא בעל איכות]
[22]  ויקרא יט' יח' ; וגם ירושלמי נדרים ל': "א"ר עקיבא ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה."
[23]  דברים כו' א'
[24] מתוך הספר "The Help"  מאת: Kathryn Stockett.
[25]  שיר השירים ו' ג': "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים."
[26] איכה ה' כא'
[27]  ליקוטי תורה, פרשת ראה, לב' א'
[28]  תהילים קמ"ה יח'
[29]  מדרש שהש"ר פ"ה ג'
[30]  דברים כו' א'
[31] דברים טו' כז'
[32]  רבי שלמה יצחקי הלוא הוא רש"י הקדוש, ראוי הוא לראשי התיבות "רבן של ישראל". כתוב עליו שאין מילים לשער ולתאר את צדקנותו ותרומתו של הצדיק ללומדי התורה לאורך כל הדורות.
1. רש"י נולד בשנת דתת"א (1040) והלך לבית עולמו בגיל 64 בשנת ד'תתס"ה (13 יולי 1105), לפני כ-900 שנים.
2. כבר בצעירותו ניחן רש"י בכושר לימוד מיוחד, עד שעלה ונתעלה, והחל מפרש את הש"ס בקונטרסים. בהגיעו לגיל 32 החליט לערוך גלות בכדי לבדוק אם יש גרסאות אחרות של התלמוד, או פירושים טובים משלו על הש"ס.
3. רש"י פירש פירוש על התורה כולה, אך המיוחד בכולם הוא הפירוש על החומש. לפני כן עשה תרי"ג תעניות. על פירוש זה ישנם 19 פרשנים, וכותב הרב חיד"א* שטמון בפירוש זה גם פירוש על הקבלה.
4. רש"י נודע בענוותנותו, ופירושו הראשון על התורה מתחיל במילים "אמר רבי יצחק", ובמקומות רבים לא חשש לכתוב "איני יודע".
ואני חושבת שהוא היה באמת גאון אמיתי שהקדים אז זמנו בעומק הבנתו לא רק את התורה, אלא גם את נפש האדם.
אנחנו רואים את זה נפלא בפירושים שלו לאורך כל התורה.
* החיד"א, הרב חיים יוסף דוד אֲזוּלַאי (בראשי תיבות: חִידָ"א; ה'תפ"ד - י"א באדר ה'תקס"ו; 1724 - 1 במרץ 1806), היה מקובל, ביבליוגרף, והיסטוריון. מגדולי פוסקי ההלכה. נולד ונפטר בירושלים, ישראל.
[33]  בתוך "פשוטו של מקרא" עמ' שכג
[34]  בשיעור הקשבנו לשיר "אוֹחִילָה לָאֵ-ל". מילים: מתוך התפילה של ראש השנה ויום כיפור ; לחן: ר׳ הלל פלאי* ; ביצוע: ישי ריבו, מתוך אלבומו "אלול תשע"ט 2019: https://www.youtube.com/watch?v=yEKFKtrRZYM
* ר' הלל פלאי הוא מלחין חרדי בולט, המשתייך לסוגת המוזיקה החסידית. 14 בפברואר 1972, חי בירושלים, ישראל.
[35]  פירוש הפיוט "אוֹחִילָה לָאֵ-ל" מתוך אתר הפיוט והתפילה: https://web.nli.org.il/
[36]  "כל המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם". אבות ו' ו'


[© Smadar Prager, CGP]



Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Emotion Focused Psychotherapist since 1998 after graduating the four-year program in the Alfred Adler Institute in Israel.  With a home-based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island) she focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
To contact or to schedule an appointment please email smadarprager@gmail.com or call/text 917-513-1490.
I'd love to hear from you.

אין תגובות:

פרסום תגובה