יום רביעי, 15 בינואר 2020

יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: בדד אליך | פרשת שמות | יז' בטבת ה'תש"פ

בס"ד
­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת שמות
בדד אלך
 אין מי שלא מרגיש בודד.
אנחנו רעבים לקשר, צמאים להשתייך, ובכל זאת מרגישים לבד.
גם גואלם של ישראל לבד בתיבה על היאור, לבד בבית פרעה, לבד במדין...

אנחנו בפרשה הראשונה של חומש שמות, הקרוי על שם הפרשה הראשונה שבו: פרשת שְׁמוֹת֙[1] .
בפרשה שלנו מתחילה הגלות הראשונה שלנו. משפחה אחת בת שבעים נפשות יורדת למצרים:
"כׇּל־הַ֠נֶּ֠פֶשׁ הַבָּאָ֨ה לְיַעֲקֹ֤ב מִצְרַ֙יְמָה֙ יֹצְאֵ֣י יְרֵכ֔וֹ מִלְּבַ֖ד נְשֵׁ֣י בְנֵי־יַעֲקֹ֑ב כׇּל־נֶ֖פֶשׁ שִׁשִּׁ֥ים וָשֵֽׁשׁ׃ וּבְנֵ֥י יוֹסֵ֛ף אֲשֶׁר־יֻלַּד־ל֥וֹ בְמִצְרַ֖יִם נֶ֣פֶשׁ שְׁנָ֑יִם כׇּל־הַנֶּ֧פֶשׁ לְבֵֽית־יַעֲקֹ֛ב הַבָּ֥אָה מִצְרַ֖יְמָה שִׁבְעִֽים׃[2]",
ובעוד 210 שנות שעבוד וסבל יצאו משם שש מאות אלף איש: "וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף.[3]" לקבל את התורה במעמד הר סיני, ולהפוך לעם ישראל.

בפרשה שלנו אנחנו פוגשים את משה רבינו ע'ה. מי שילווה אותנו מעכשיו ועד סוף התורה.
בדיוק כמו שהקב"ה שלח את יוסף למצרים הרבה לפני שהיה רעב בארץ ישראל, כדי להכין את הקרקע עבור משפחת יעקב אבינו, כך גם עכשיו, כהכנה לשיעבוד ולצרות שעומדות ליפול על ראש בני ישראל, כש"וַיָּ֥קׇם מֶֽלֶךְ־חָדָ֖שׁ עַל־מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדַ֖ע אֶת־יוֹסֵֽף׃[4]" דואג הקב"ה לישועה - משה נולד: "וַתַּ֥הַר הָאִשָּׁ֖ה וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתֵּ֤רֶא אֹתוֹ֙ כִּי־ט֣וֹב ה֔וּא וַֽתִּצְפְּנֵ֖הוּ שְׁלֹשָׁ֥ה יְרָחִֽים׃[5]"

{

נזכיר רק את מה שלמדנו בשנים קודמות, שלכל איש יש שם שנתן לו ייעודו[6]!

אנחנו יודעים שמשה חי בבית הוריו במשך שלושה חודשים לפני שאמו יוכבד טמנה אותו בתיבת גומא ביאור: "וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים. וְלֹא-יָכְלָה עוֹד, הַצְּפִינוֹ...,[7]" ואם כך, הרי בודאי שעשו לו ברית מילה ונתנו לו שם. אבל בתורה לא כתוב מה היה שמו של משה לפני שבתיה בת פרעה מצאה אותו.

אבל אנחנו מוצאים במדרש ילקוט שמעוני שכתוב כך: "אביו קרא לו חבר אמו קראה לו יקותיאל אחותו קראה לו ירד ואחיו קרא לו אבי זנוח ומניקתו קראה לו אבי סוכו ישראל קרא לו שְׁמַעְיָה[8]" ובמדרש ויקרא רבה כתוב: "ששה שמות נקראו לו למשה יֶרֶד, חֶבֶר, יְקוּתִיאֶל, אֲִבִי גְדוֹר, אֲבִי סוֹכוֹ, אֲבִי זָנוֹחַ, אף טוֹבְיָּה שמו בן נְתַנְאֵל שמו על עיקר משפחתו"[9].

את השם משה נותנת לו כאמור בתיה בת פרעה.
כותב הרבי נחמן מברסלב[10] "מֹשֶׁה נקרא על שם 'כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ',... ועל כן כל עסקו תמיד להוציא כל הנופלים ממים הזידונים..."
היא קראה לו משה כי משתה אותו מהמים, אבל, אומר הספורנו, צריך היה לקרוא לו "מַשׁוּי" ולא "מֹשֶׁה" כי "מֹשֶׁה" משמעותו זה שמוציא אחרים מהמים, ולא זה שהוצאתי מהמים.
וכך הוא כותב: "ותקרא שמו מֹשֶׁה, ממלט ומוֹשֶׁה אחרים מצרה. 'וַתֹּאמֶר, 'כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ', הטעם שקראתיו מֹשֶׁה להורות שימלט אחרים הוא, כי אמנם משיתיהו מן המים אחר שהיה מוטל בתוכם, וזה לא היה כי אם בגזירת עירין כדי שימלט הוא את אחרים."

הרב ירודן בן-דוד כותב ש"ע"פ חז"ל ישנה מין רוח נבואה ששורה על ההורים בעת שהם מחליטים איזה שם לקרוא לתינוק, והשם הזה מסוגל לכוון לתכונות הילד.",
נראה אם כך, שכאמא האומנת של משה, כנראה גם לבתיה בת פרעה היתה כנראה נבואה כמו שיש להורים ביולוגיים, כי מֹשֶׁה הוא בסופו של דבר הייעוד שלו.

{

מעניין לראות שיש הקבלה בין סיפור חייו של יוסף, לסיפור חייו של משה, ואפילו לסיפור חייו של דוד המלך.
שלושתם, שהיו גדולי המנהיגים של עמנו, התחילו את חייהם בקושי וכאב, בזרות, ובבדידות מַזְהֶרֶת.

יוסף הצדיק, שסיפורו תופס שליש מחומש בראשית (ארבע מתוך 12 פרשות), היה שנוא על אחיו עד כדי כך שהיו מוכנים להרוג אותו: "וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם.[11]". "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו.[12]"
ראובן מנסה להניא אותם ומציע להשליך אותו לבור במקום להרוג אותו: "
וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו.[13]"
, ויהודה מציל את חייו בהצעתו למכור אותו לעבד: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו.[14]". בכל מקר ה יוסף ממשיך את חייו זר ומוזר – הפעם במצרים. הוא חי מנותק ממשפחתו ומכל המוכר לו במצרים במשך 22 שנה. 13 שנה עד שנאסר, 12 מתוכם מבודד אפילו עוד יותר בבור, בבית האסורים, על לא עול בכפו. עד שביום אחד מתהפך גורלו: "וַיִּשְׁלַ֤ח פַּרְעֹה֙ וַיִּקְרָ֣א אֶת־יוֹסֵ֔ף וַיְרִיצֻ֖הוּ מִן־הַבּ֑וֹר וַיְגַלַּח֙ וַיְחַלֵּ֣ף שִׂמְלֹתָ֔יו וַיָּבֹ֖א אֶל־פַּרְעֹֽה׃[15]"
 ויוסף הופך בגיל "שְׁלֹשִׁ֣ים[16]" להיות "הַמִּשְׁנֶה֙[17]" ל"פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם[18]", ומנהל את האימפריה העצומה הזו כי פרעה "נָת֣וֹן אֹת֔וֹ עַ֖ל כׇּל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃[19]" במשך 80 שנה, עד למותו בגיל 110, המלוכה הארוכה ביותר בכל התנ"ך[20].

{

דוד המלך שהתנ"ך מעיד עליו שהיה: "יֹדֵ֣עַ נַ֠גֵּ֠ן וְגִבּ֨וֹר חַ֜יִל וְאִ֧ישׁ מִלְחָמָ֛ה וּנְב֥וֹן דָּבָ֖ר וְאִ֣ישׁ תֹּ֑אַר וַה' עִמּֽוֹ׃[21]" מעיד בתהילים על עצמו בעצמו: "מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי.[22]", ומסביר את הסיבה: "הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי.[23]"

מדרש ילקוט המכירי מביא לנו את הסיפור שמאחורי הקלעים:  "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה.[24] - הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי... כיצד ישי ראש לסנהדרין היה ולא היה יוצא ונכנס אלא באוכלוסא בס' רבוא, והיו לו ס' בנים גדולים, ופירש מאשתו ג' שנים. לאחר ג' שנים היתה לו שפחה נאה ונתאווה לה, אמר לה בתי, תקני עצמך הלילה כדי שתכנסי אלי בגט שחרור, הלכה השפחה ואמרה לגברתה הצילי עצמך ונפשי ואדוני מגיהנם, אמר לה מה טעם, שחה לה את הכל, אמרה לה, בתי מה אעשה שהיום ג' שנים לא נגע בי, אמרה לה אתן ליך עצה, לכי תקיני עצמך ואף אני כך, ולערב כשיאמר סגירי הדלת תכנסי את ואצא אני, וכך עשתה, לערב עמדה השפחה וכבת את הנר, באת לסגור את הדלת נכנסה גברתה ויצאה היא, עשתה עמו כל הלילה נתעברה מדוד, ומתוך אהבתו על אותה שפחה יצא דוד אדום מבין אחיו... לט' חדשים בקשו בניה להרגה ואת בנה דוד, כיון שראו שהוא אדום, אמר להם ישי הניחו לו ויהיה לנו משועבד ורועה צאן, והיה הדבר טמון עד כ"ח שנה... והיה הדבר טמון עד עשרים ושמונה שנים, כיוון שאמר הקב"ה לשמואל (שמואל א' ט"ז, א) 'וְלֵ֤ךְ אֶֽשְׁלָחֲךָ֙ אֶל־יִשַׁ֣י בֵּֽית־הַלַּחְמִ֔י', אמר לו הקב"ה: קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא[25] (דוד). וישי בניו היו עומדים ברתת ואימה. אמרו: לא בא שמואל אלא לבזותנו ולהודיע לישראל שיש לנו בן פסול (ממזר) ואמו של דוד שמחה מבפנים ועצבה מבחוץ."

דוד המלך גדל כל חייו בממזר זר ומנוכר לאביו ולאחיו. כולם גבוהים ויפים והוא קטן וג'ינג'י, דחוי ומבוזה, נשלח לרעות את עדרי הצאן כמה שיותר רחוק מהמשפחה.
ורק כששלח הקב"ה את שמואל הנביא למשוח את אחד מבניו של ישי למלך במקום שאול, התחוור לכולם שדוד הוא אכן בנו הביולוגי והחוקי של ישי. ומאותו רגע החלה תקופת המנהיגות שלו.

{

ומשה רבינו, נקרע מזרועות אימו בגיל שלושה חודשים והושם בתיבת גומא על היאור, גדל בארמון פרעה, ילד עברי בין כל המצרים, אינו יודע מאין בא ולמי הוא שייך, בודד.
"וְלֹא־יָכְלָ֣ה עוֹד֮ הַצְּפִינוֹ֒ וַתִּֽקַּֽח־לוֹ֙ תֵּ֣בַת גֹּ֔מֶא וַתַּחְמְרָ֥ה בַחֵמָ֖ר וּבַזָּ֑פֶת וַתָּ֤שֶׂם בָּהּ֙ אֶת־הַיֶּ֔לֶד וַתָּ֥שֶׂם בַּסּ֖וּף עַל־שְׂפַ֥ת הַיְאֹֽר׃ וַתֵּ֤רֶד בַּת־פַּרְעֹה֙ לִרְחֹ֣ץ עַל־הַיְאֹ֔ר וְנַעֲרֹתֶ֥יהָ הֹלְכֹ֖ת עַל־יַ֣ד הַיְאֹ֑ר וַתֵּ֤רֶא אֶת־הַתֵּבָה֙ בְּת֣וֹךְ הַסּ֔וּף וַתִּשְׁלַ֥ח אֶת־אֲמָתָ֖הּ וַתִּקָּחֶֽהָ׃ וַתִּפְתַּח֙ וַתִּרְאֵ֣הוּ אֶת־הַיֶּ֔לֶד וְהִנֵּה־נַ֖עַר בֹּכֶ֑ה וַתַּחְמֹ֣ל עָלָ֔יו וַתֹּ֕אמֶר מִיַּלְדֵ֥י הָֽעִבְרִ֖ים זֶֽה׃[26]"
הוא יוצא מהארמון ומגלה איש מצרי מכה איש עברי, הורג אותו וקובר אותו בחול. אותו איש עברי מלשין עליו, והוא נאלץ לברוח אל המדבר. הוא מגיע למדין ושם הוא בגלות מתחתן עם ציפורה אשתו של יתרו כהן מדין ורועה את עדרי הצאן בבדידות מזהירה.
"וַיְהִ֣י׀ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֗ם וַיִּגְדַּ֤ל מֹשֶׁה֙ וַיֵּצֵ֣א אֶל־אֶחָ֔יו וַיַּ֖רְא בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיַּרְא֙ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י מַכֶּ֥ה אִישׁ־עִבְרִ֖י מֵאֶחָֽיו׃
וַיִּ֤פֶן כֹּה֙ וָכֹ֔ה וַיַּ֖רְא כִּ֣י אֵ֣ין אִ֑ישׁ וַיַּךְ֙ אֶת־הַמִּצְרִ֔י וַֽיִּטְמְנֵ֖הוּ בַּחֽוֹל׃
וַיֵּצֵא֙ בַּיּ֣וֹם הַשֵּׁנִ֔י וְהִנֵּ֛ה שְׁנֵֽי־אֲנָשִׁ֥ים עִבְרִ֖ים נִצִּ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לָֽרָשָׁ֔ע לָ֥מָּה תַכֶּ֖ה רֵעֶֽךָ׃
וַ֠יֹּ֠אמֶר מִ֣י שָֽׂמְךָ֞ לְאִ֨ישׁ שַׂ֤ר וְשֹׁפֵט֙ עָלֵ֔ינוּ הַלְהׇרְגֵ֙נִי֙ אַתָּ֣ה אֹמֵ֔ר כַּאֲשֶׁ֥ר הָרַ֖גְתָּ אֶת־הַמִּצְרִ֑י וַיִּירָ֤א מֹשֶׁה֙ וַיֹּאמַ֔ר אָכֵ֖ן נוֹדַ֥ע הַדָּבָֽר׃
וַיִּשְׁמַ֤ע פַּרְעֹה֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וַיְבַקֵּ֖שׁ לַהֲרֹ֣ג אֶת־מֹשֶׁ֑ה וַיִּבְרַ֤ח מֹשֶׁה֙ מִפְּנֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיֵּ֥שֶׁב בְּאֶֽרֶץ־מִדְיָ֖ן וַיֵּ֥שֶׁב עַֽל־הַבְּאֵֽר׃[27]"
עד ש.... עד שיום אחד מתגלה לו הקב"ה בסנה הבוער והוא הופך להיות משה רבינו: "וּמֹשֶׁ֗ה הָיָ֥ה רֹעֶ֛ה אֶת־צֹ֛אן יִתְר֥וֹ חֹתְנ֖וֹ כֹּהֵ֣ן מִדְיָ֑ן וַיִּנְהַ֤ג אֶת־הַצֹּאן֙ אַחַ֣ר הַמִּדְבָּ֔ר וַיָּבֹ֛א אֶל־הַ֥ר הָאֱלֹקִ֖ים חֹרֵֽבָה׃
וַ֠יֵּרָ֠א מַלְאַ֨ךְ ה' אֵלָ֛יו בְּלַבַּת־אֵ֖שׁ מִתּ֣וֹךְ הַסְּנֶ֑ה וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה הַסְּנֶה֙ בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֔שׁ וְהַסְּנֶ֖ה אֵינֶ֥נּוּ אֻכָּֽל׃
וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אָסֻֽרָה־נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה אֶת־הַמַּרְאֶ֥ה הַגָּדֹ֖ל הַזֶּ֑ה מַדּ֖וּעַ לֹא־יִבְעַ֥ר הַסְּנֶֽה׃
וַיַּ֥רְא ה' כִּ֣י סָ֣ר לִרְא֑וֹת וַיִּקְרָא֩ אֵלָ֨יו אֱלֹקִ֜ים מִתּ֣וֹךְ הַסְּנֶ֗ה וַיֹּ֛אמֶר מֹשֶׁ֥ה מֹשֶׁ֖ה וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי׃[28]"

בסוגריים, כי ממש שווה לעשות שיעור שלם רק על זה נעיר את תשומת ליבנו לעובדה שהקב'ה לא נגלה למשה מיד, אלא רק לאחר שהוא ראה שמשה ניגש אל הסנה בעצמו.
יש לנו כאן למידה עצומה על תפקידה של ההשתדלות האישית בהשגחה הפרטית האלוקית.
כל השפע נמצא, אבל עד שלא יעשה האדם צעד אחד מעצמו, השפע לא יגיע.

{

אבל בשביל היו צריכים שלושתם לעבור את כל הייסורים האלה, את הבדידות הזו?

בזמן ששלושתם עברו תקופות כל כך קשות, הם אפילו לא ידעו שיש כאן תוכנית על, תוכנית אב הגדולה יותר מהם. הם לא ממש ידעו שהם רק חלק קטן בפאזל[29] הענקי הזה, ומחכה להם תפקיד ענק בהיסטוריה של העם היהודי, בהיסטוריה של האנושות.
כמו שאמר יוסף לאחיו כשיעקב אביהם נפטר והם חששו שהוא עומד להתנקם בהם: וַיֹּ֧אמֶר אֲלֵהֶ֛ם יוֹסֵ֖ף אַל־תִּירָ֑אוּ כִּ֛י הֲתַ֥חַת אֱלֹהִ֖ים אָֽנִי׃ וְאַתֶּ֕ם חֲשַׁבְתֶּ֥ם עָלַ֖י רָעָ֑ה אֱלֹהִים֙ חֲשָׁבָ֣הּ לְטֹבָ֔ה לְמַ֗עַן עֲשֹׂ֛ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לְהַחֲיֹ֥ת עַם־רָֽב׃[30]"

מדרש ילקוט שמעוני[31], שואל: "מדוע פסקה מלכותו של שאול המלך?" ומשיב: "מפני שלא נמצא בו פגם." לכאורה מוזר. מנהיג שבא מבית טוב, וילדות טובה אמור להיות מנהיג טוב, לא?
וממשיך המדרש ומסביר: "
אין מעמידין פרנס על הצבור אא"כ הייתה קופה של שרצים תלויה בצוארו, שאם תזוח דעתו עליו, אומרין לו: חזור לאחוריך."

כלומר, על-פי המקורות שלנו תנאי הכרחי להצלחה בהנהגה היא עבר קשה.
ובאמת אפשר מכאן להבין למה עברו שלושתם, יוסף, משה ודוד חיים קשים כל כך עד ש....
אפשר להבין את ההתחלה הכל כך מייסרת ובודדת וכואבת וקשה של שלושתם.
היתה לזה מטרה: הם עברו הכשרה מאוד מיוחדת שתתן להם כלים להנהגת העם המיוחד הזה.

אבל אני חשבתי שיש עוד סיבה והיא, שדווקא השנים הקשות, דווקא העבר המיוסר הזה הם בעצם הכנה לתפקיד העתידי שלהם.

בואו ננסה להבין ביחד.
נקודת המוצא של התיאוריה האדלריאנית[32] היא שתחושת השייכות חשובה כמו אוויר לנשימה.
זה סוג של רעב, כמו רעב לאוכל, או רעב למים (צמא), או רעב לשינה (עייפות), או רעב לאינטימיות.
כולם הכרחיים לקיום שלנו. בלעדיהם לא נשרוד.

"לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ....[33]" הכריז הקב"ה ביום השישי לבריאה.
וזה נכון. איש צריך אישה כתוב במַסֶּכֶת יְבָמוֹת: "השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה[34]".
בן אדם לא יכול להגיע למצב של שמחה אמיתית בחייו אם לא יתחתן.
האדם כיצור חברתי יכול להגיע למיצוי כוחותיו רק עם עוד מישהו. דרך האשה, ומולה.
והאישה, דרך הגבר, ומולו.

הגבר הוא הנותן, והאישה היא המקבלת, הכלי – ורק כשהכלי מתמלא, יש שלימות.
אנחנו כל הזמן מחפשים למלא חוסר. כל רצון שלנו הוא חוסר.
אבל אפשר למלא חוסרים גם בצורה לא נכונה. ואז אף פעם זה לא מספיק.
אבל חוסר שמתמלא בצורה הנכונה – נוצרת שלימות. שלום. שלום בית.
למשל רעב זה חוסר. אוכל בא לענות על החוסר הזה. כשאוכלים במידה מה שמתאים לנו, שבעים. ואז יש שלימות. הכלי התמלא נכון. אין יותר רעב. אין יותר צורך.


כל ה'רעבים' הללו, אם לא ימולאו או שלא נוכל להמשיך לחיות, או שלא תהיה לנו המשכיות שהיא סוג של מות. ועל זה כתוב במשנה במַסֶּכֶת נְדָרִים: "כל אדם, שאין לו בנים, חשוב כמת.[35]"

בלי אוכל, נמות. בלי מים נמות.
וכן, בלי תחושת שייכות הנפש נפגעת מאוד, עד כדי שבירה (פסיכוזה). שזה כמו מוות, כי במצב כזה האדם לא יכול לתפקד בחברה ומן הסתם לא יכול למלא את ייעודו.

{

עבור שלושתם, כל השנים הקשות והמייסרות שקדמו לעלייתם לגדולה היו בעצם הכנה לייעוד שלהם.

ואפשר להבין זאת משני היבטים.
האחד: הם יבינו את מי שמתחתם שקשה לו. כי הם היו שם.
זה קונספט שדי קל לנו להבין.
אדם שעולה לגדולה יש לו הרבה כח וסמכות, והוא יכול לאבד את הרגישות שלו לאנשים שלא חיים את אותו סגנון חיים שהוא מתרגל אליו די מהר.
אבל אדם שעולה לגדולה אחרי שבמשך שנים ספג סבל וייסורים וכאב, יוכל להבין את אלה שנתונים למרותו. את נתינים שלו, את העם שתחתיו.
יש לו יכולת להזדהות איתם באופן אישי. חוויתי, לא רק תאורתי.
הכאב הזה, שאיתו גדל, ימשיך ללוות אותו כל ימי חייו, והוא יהיה רגיש מאוד לכאבם של אחרים.

בהערת ביניים אציין שמן הצד השני הוא גם יכול לפתח קהות רגשית, בבחינת, אני התגברתי על זה, אז מסתבר שזה לא כזה נורא, גם הם יכולים.
אבל בודאי שה' לא יבחר כאלה אנשים להנהיג את עמו.

ההיבט השני: יש צורך בבדידות הזו כדי לפתח את אופי חזק של מנהיג טוב.

בהגות המערבית המודרנית, הפילוסוף ז'אן ז'אק רוסו[36] שחי בג'נבה ובצרפת במאה ה-18, היה הראשון שהפנה את תשומת ליבנו לעובדה הזו. גם ההיסטוריה שלו לא היתה פשוטה. מאז שנולד חי בעיר ג'נבה שהיתה מקום שקט, תמים, ונקי מאוד מבחינה מוסרית, ובגיל 16 נאלץ לעבור לפריז. אימו מתה בלידתו, אביו נטש אותו בגיל עשר, והוא הועבר לחיות בביתו של כומר קלווניסטי שאחותו חינכה אותו בקפדנות רבה ונהגה להעניש אותו במכות. הוא ברח משם בגיל 13, ניסה לעבוד בג'נבה כשוליה, וכשזה לא הצליח עבר לפריז. שם התאהב בברונית פרנסואז-לואיז דה ואראן, שהיתה מבוגרת ממנו ב-12 שנה.
את מסקנותיו המבוססות על ניסיון חייו שלו הוא העלה על הכתב בספרו "אמיל"[37] שם הוא מסביר את משנתו ורעיונותיו לגבי החיים הבריאים: "הנער חייב לפתח הן את גופו והן את האינטלקט שלו, ולהימנע מן הצרות והרעות החולות של חיי העיר, האינדיבידואליזם ההרסני והמודעות העצמית המוגברת המצויים בעיר."
רוסו בעצם אומר שנוכחותן של הנשים, בעיקר הזונות הרבות של פריז, שלא היו בעיר הולדתו ג'נבה, גרמו לו להתפתות למיניות הרבה לפני שהיה מוכן אליה, מכיוון שמבחינת גילו עדיין לא סיים לבנות את עצמו, כגבר.
בספר "רוסו מגדל את אמיל בכפר, מקום שהוא מאמין שבו האנשים קרובים יותר למצב הטבעי מאשר בעיר, שבה ילמד מנהגים רעים פיזיים ואינטלקטואליים. מטרת החינוך, אומר רוסו, היא ללמוד לחיות, ואת זה יש להשיג באמצעות הליכה בעקבות המורה המבוגר, היכול להראות את הדרך אל החיים הטובים.

גדילתו של הילד מחולקת לשלושה שלבים. הראשון הוא עד גיל 12 בערך, כאשר חישובים וחשיבה מסובכת אינם אפשריים, והילדים, על פי תפיסתו של רוסו, קרובים להיות חיות. השני, בין 12 ל-16, כאשר ההיגיון והחשיבה ההגיונית מתחילים להתפתח, ולבסוף מגיל 16 ואילך, כאשר הילד גדל להיות מבוגר. בשלב זה מוצא אמיל נערה צעירה שתלווה אותו.[38]"

הוא בעצם אומר: כדי שגבר יוכל להגיע למיצוי אמיתי של הפוטנציאל שלו, הוא חייב קודם כל להכיר את עצמו. ואת זה הוא לא יכול לעשות עם נשים. כי עצם הנוכחות שלהן מסיתה את המיקוד מבנית העצמי שלו לנהיה אחר פיתויי הגוף, החזקים הרבה יותר.

מה שהוא בעצם אומר זה: שגבר צריך לבלות הרבה זמן עם עצמו בשנים המהותיות.
הוא בעצם מדבר על זה שהוא צריך להיות לבד.

מזכיר לנו משהו?
את יוסף, את משה, את דוד....

{

בפסיכולוגיה המודרנית מדברת על רעיון דומה הפסיכולוגית מרגרט מאהלר שנפטרה בסוף המאה ה-20. היא מסבירה שכדי שאדם יוכל לפתח את העצמי הבוגר שלו, ולהפוך להיות אינדיבידואל בזכות עצמו, במנותק מהוריו, הוא חייב קודם כל לעשות תהליך של היפרדות מהם, על מנת שיגלה את עצמו. היא קראה לזה: סֶפֶּרַצְיָה-אִינְדוּבידוּאַצְיָה[39].


זה מה שאנחנו קוראים לו מרד הנעורים.
מרד המתנערים מכל מה שעד עכשיו היה המוכר הידוע והבטוח – כדי לפלס את דרכם בעולם.
זהו שלב חשוב מאוד בהתפתחות האישית של כל אדם שבלעדיו הוא לא באמת מגיע למימוש אמיתי של הפוטנציאל הטמון בו.

{

המסר עבורינו, כהורים, כולנו רוצים להיות הורים טובים ושיהיה לילדים שלנו טוב.
אבל רק טוב זה לא טוב.
ילדים חייבים להתמודד על מנת לפתח אופי חזק.
כמו שמלבנים ברזל.
מחממים אותו כמעט עד כהתכה, ואז מכים בו נמרצות, ואז תוחבים אותו למים צוננים, וחוזרים על התהליך שוב ושוב. רק ככה הופכים ברזל למתכת החזקה ביותר בעולם, לפלדה.

בזוגיות, לא לפחד מהקשיים לאורך הדרך, אם צולחים אותם, ביחד, מצליחים.
לפעמים צריך קצת להיפרד כדי להתגעגע.

לתקופות הרעות יש מטרה. זה רק חלק קטן בפאזל (תצרף בעברית תקנית) ענק שהוא החיים הפרטיים של כל אחד ואחת מאיתנו. באופן אישי, כמשפחה, כעם, וכגזע האנושי.
לקב"ה יש תוכנית מופלאה עבורינו, אם רק ניגש אל הסנה...
אם רק נושיט יד לתיבה...

{
בדד[40]


בדד, במשעול אל האין
בדד, בנתיב ללא כלום
בדד, עם הזמן הבורח
והזמן לא שוכח
להציב את הגבול

בדד, בלי כף יד מלטפת
בדד, ללא שכם ידיד
בדד, כמה טוב לא לדעת
שידך כבר נוגעת
בידו של אחר

בדד אלך גם תפילה אין לי
בדד בלי עתיד בלי תקווה
בלי חלום

בדד, כמו השמש אנדודה
בדד, במדבר הלוהט
בדד, גם דמעות הן רק הבל
שיר מזמור אין לסבל
שיר מזמור של אילמים.

בדד אלך...

{

השיעור מוקדש לעילוי נשמת חיים בן סימי זוּבִיב
ולהבדיל בין המתים לחיים יבלט"א
לזכות גל יצחק בן סמדר וניקול מרים בת שרה שיזכו בזרע של קיימא
לרפואה שלימה של יצחק בן מרים, אמיליה בת אסתר, אמילי סיגלית ירוחמה בת לאה, מיכאל בן פולה ושלומית בת רחל
בתוך שאר חולי עמו ישראל ובריאות טובה לחלי בת רותי וטל בת חדוה

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.

תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה

{

מקורות:[41]

הרב בן-דוד, ירון. (אין תאריך). קביעת שם לתינוק. ברכות ז' ע"ב. אוחזר מתוך https://www.daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=18165 

בר-אב.  ת. (1992). לגעת בחיים. עמ' 92. ישראל: הוצאת המכון ע"ש אלפרד אדלר.

טוכפלד, אריאל. (אין תאריך). ישיבת ההסדר אורות שאול. בית המדרש: טעותו של "נסיך מצרים". אוחזר מתוך https://www.ypt.co.il/beit-hamidrash/view.asp?id=6493

הרב לייטמן, מיכאל. (אין תאריך). חיים חדשים. בדידות. אוחזר מתוך https://kabbalahmedia.info/

מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך http://mg.alhatorah.org/  

הרב סולטנוביץ', זאב. (תשס"ה). כרך א' שיעור ח': מנהיגות משה. אוחזר מתוך https://www.yeshiva.org.il/midrash/4097



[1]  פרשת שְׁמוֹת֙: שמות א' א' – ו' א' (1/11 ; 124 פסוקים)
[2]  בראשית מו' כו'-כז'
[3]  שמות יב' לז'
  
וגם במדבר ב' לב': "אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם כָּל פְּקוּדֵי הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים", וגם במדבר כו' נא': "אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וָאָלֶף שְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים".
[4]  בראשית א' ח'
[5]  שמות ב' ב'
[6] פראפרזה על "לכל איש יש שם" מאת המשוררת זלדה מישקוביסקי: מוכרת בשם זֶלְדָה, בת דודתו של הרבי מלובביץ', שמה המלא הוא שיינא זלדה שניאורסון-מישקובסקי (כ"ו בסיוון תרע"ד, 19 ביוני 1914 - כ"ח בניסן תשמ"ד, 30 באפריל 1984).
[7]  שמות ב' ב'-ג'
[8]  ילקוט שמעוני שמות קסו'
[9]  ויקרא רבה א' ג'
[10]  הלכות ברכת השחר ג' אות סב'
[11]  שמות לז' ד'
[12]  שמות יט' כ'
[13]  שמות יט' כא'-כב'
[14]  שמות יט' כו'-כז'
[15]  בראשית מא' מד'
[16]  בראשית מא' מו': "וְיוֹסֵף֙ בֶּן־שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה בְּעׇמְד֕וֹ לִפְנֵ֖י פַּרְעֹ֣ה מֶֽלֶךְ־מִצְרָ֑יִם..."
[17]  בראשית מא' מג' (המשנה למלך)
[18]  בראשית מא' מו' (המשנה למלך)
[19]  בראשית מא' מג'
[20] כמה זמן מלך כל מלך מישראל: שאול בן קיש 10-40, דוד בן ישי 40, שלמה בן דוד 40, רחבעם 17, אבים-אביה 3, אסא 41, יהושפט 25, יהורם 8, אחזיהו 1, עתליה 6, יהואש 40, אמציהו 29, עזריהו 52, יותם 16, אחז 16, חזקיהו 29, מנשה 55, יאשיהו 31, יהואחז 3 חדשים, אליקים 11, יהויכין 3 חדשים ו-10 ימים, צדקיהו 11, ירבעם בן נבט 22, נדב 2, העזא בן אחיה 24, אלה 2, זמרי 7ימים, תבני בן גינת 4, עמרי 7-12, אחאב 22, אחזיהו 2 יהורם 12, יהוא בן נמשי 28, יהואחז 17, יהואש 16, ירבעם השני 41, זכריה 6נחדשים, זכריה 6 חודשים, שלום בן יבש חודש, מנחם בן גדי 10, פקחיה 2, פקח בן רמליהו 20, הושע בן אלה 18.
[21] שמואל א טז' יח'
[22]  תהילים סט' ט'
[23]  תהילים נא' ז'
[24]  תהילים קיח' כב'
[25]  שמואל א טז' יב'
[26]  שמות ב' ג', ה'-ו'
[27]  שמות ב' יא'-טו'
[28]  שמות ג' א'-ד'
[29]  תצרף בעברית תיקנית
[30]  בראשית נ' יט'-כ'
[31]  ילקוט שמעוני פרק יג' סימן קיז'
[32]  ד"ר אלפרד אדלר (1870-1937) רופא עיניים במקור, מייסד פסיכולוגית האינדיבידואל (התאוריה האדלריאנית), אסכולה הומניסטית קוגניטיבית חיובית, נתן משקל רב לחוויה הסובייקטיבית של האדם בהקשר לזיקה החברתית האנושית.
[33]  בראשית ב' יח': "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ."
[34]  תלמוד, מַסֶּכֶת יְבָמוֹת סב' ב'
[35]  משנה, מַסֶּכֶת נְדָרִים סד' ב'
[36]  ז'אן-ז'אק רוסו (בצרפתית: Jean-Jacques Rousseau;‏ 28 ביוני 1712 – 2 ביולי 1778) היה פילוסוף, סופר, תאורטיקן פוליטי, מלחין ותאורטיקן של החינוך מז'נבה שפעל בעיקר בצרפת. רוסו נחשב לאחד מהפילוסופים החשובים של עידן הנאורות, ורעיונותיו השפיעו על המהפכה הצרפתית, כמו גם על התפתחות התאוריה הסוציאליסטית ועל תנועת הלאומיות. עבודתו החשובה, "האמנה החברתית", שראתה אור ב-1762, הפכה לאחד הספרים המשפיעים בפילוסופיה הפוליטית של תרבות המערב. (ויקיפדיה).
[37]  אֵמִיל, או על החינוך הוא רומן חניכה מאת ז'אן-ז'אק רוסו שיצא לאור לראשונה בשנת 1762, וכנראה הראשון מסוגה זו. לפי דבריו של רוסו בספרו "הווידויים", זהו הספר החשוב ביותר שכתב.
[38]  מתוך ויקיפדיה.
[39]  ספרציה-אינדיבידואציה הוא מונח אותו טבעה הפסיכולוגית מרגרט מאהלר על מנת לתאר את תהליך התעצבות אישיותו של התינוק הבריא כאישיות עצמאית ונפרדת.
מרגרט שנברגר מאהלר (‏1897-1985) הייתה פסיכיאטרית ופסיכואנליטיקאית הונגרייה-יהודיה, מהתורמות החשובות לתאוריית יחסי אובייקט.
[40]  בשיעור הקשבנו לשיר "בדד". מילים: עמישי לוין ; לחן: עוזי מלמד.
השיר ידוע בביצוע של זוהר ארגוב מתוך אלבומו "נכון להיום" משנת 1982. התלבטתי בין שני ביצועים שלו:
https://www.youtube.com/results?search_query=%D7%91%D7%93%D7%93,
ושל הביצוע מחודש של רוני פרי, משנת 2013, מתוך
The Voice ישראל: https://www.youtube.com/watch?v=9Ehke-dYd8Q
לבחירתכם.
[41]  "כל המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם". אבות ו' ו'


[© Smadar Prager, CGP]



Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Emotion Focused Psychotherapist since 1998 after graduating the four-year program in the Alfred Adler Institute in Israel.  With a home-based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island) she focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
To contact or to schedule an appointment please email smadarprager@gmail.com or call/text 917-513-1490.
I'd love to hear from you.

אין תגובות:

פרסום תגובה