יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: משבר השנה השביעית | פרשת בהר | טז' באייר ה'תשע"ט

בס"ד

­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת

והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת בהר

משבר השנה השביעית

 מה יש בה בשנה השביעית של הנישואין, עד כדי כך שקוראים לה "משבר השנה השביעית"?

 

הגענו לפרשה התשיעית של חומש ויקרא: פרשת בְּהַ֥ר[1].

אנחנו מתחילות בעליה אל ההר, אל הר סיני, שבפסגתו, בשיא: מתן התורה בהר סיני, הלא הוא חג השבועות. שבעה שבועות מפסח ועד חג מתן תורה.

והתורה מבקשת מאיתנו לספור: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה:  שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לה'.[2]"

ואנחנו סופרים, ועסוקים מאוד במספר שבע.

בספירת, העומר אנחנו סופרים שבעה שבועות, ובכל שבוע שבעה ימים.

וליום השביעי קוראים שבת.

ובפרשה שלנו השבוע, הקב"ה מצווה עלינו לשבות לא רק בשבת אלא בכל שנה שביעית, ואחרי שבע פעמים של שביתה בשנה השביעית מגיעה שנת שביתה מיוחד במינה שנקראת יובל.

"וַיְדַבֵּ֤ר ה'֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּהַ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר׃

דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת ה'׃

שֵׁ֤שׁ שָׁנִים֙ תִּזְרַ֣ע שָׂדֶ֔ךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְמֹ֣ר כַּרְמֶ֑ךָ וְאָסַפְתָּ֖ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ׃

וּבַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֗ת שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ יִהְיֶ֣ה לָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת ה' שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע וְכַרְמְךָ֖ לֹ֥א תִזְמֹֽר׃

וְסָפַרְתָּ֣ לְךָ֗ שֶׁ֚בַע שַׁבְּתֹ֣ת שָׁנִ֔ים שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וְהָי֣וּ לְךָ֗ יְמֵי֙ שֶׁ֚בַע שַׁבְּתֹ֣ת הַשָּׁנִ֔ים תֵּ֥שַׁע וְאַרְבָּעִ֖ים שָׁנָֽה׃

וְהַֽעֲבַרְתָּ֞ שׁוֹפַ֤ר תְּרוּעָה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִעִ֔י בֶּעָשׂ֖וֹר לַחֹ֑דֶשׁ בְּיוֹם֙ הַכִּפֻּרִ֔ים תַּעֲבִ֥ירוּ שׁוֹפָ֖ר בְּכׇל־אַרְצְכֶֽם׃

וְקִדַּשְׁתֶּ֗ם אֵ֣ת שְׁנַ֤ת הַחֲמִשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּקְרָאתֶ֥ם דְּר֛וֹר בָּאָ֖רֶץ לְכׇל־יֹשְׁבֶ֑יהָ יוֹבֵ֥ל הִוא֙ תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְשַׁבְתֶּ֗ם אִ֚ישׁ אֶל־אֲחֻזָּת֔וֹ וְאִ֥ישׁ אֶל־מִשְׁפַּחְתּ֖וֹ תָּשֻֽׁבוּ׃

יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ. כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ.[3]"

{

אנחנו מאוד עסוקים בימים אלה בספירה של שבע פעמים שבע שבין פסח לשבועות,

אנחנו עסוקים במספר שבע, וגם ביום השביעי, בשבת.

יש קשר הדוק בין המספר שבע ושבת.

מעבר להיותה של השבת היום השביעי, אנחנו מצויים להדליק נר של שבת, לעשות קידוש על היין, לאכול חלה, ולהדר את השולחן עם , בשר ודג.

וראו זה פלא: כל הדברים האלה שאנחנו עושים בשבת: נר, יין, חלה, שולחן, בשר, דג – כולם, שבע בגימטריה קטנה[4].

אין מקריות... אין! הכל ה' רקם. הכל רק מה'. (אותיות מקרה).

וזה מדהים לראות איך דווקא בימים אלה גם הפרשות שאנחנו קוראים מלאות בשבת על הטיותיה:

הַשַּׁבָּת[5], שַׁבַּת... שַׁבָּתוֹן[6], שַׁבְּתֹתַי[7], שַׁבָּתוֹת[8], מֹשְׁבֹתֵיכֶם[9],  תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם[10], בְּיוֹם הַשַּׁבָּת[11], וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת[12],....

23 פעמים בפרשה שקראנו בשבת, פרשת אֱמֹ֥ר[13],

13 פעמים בפרשת השבוע שלנו, פרשת בְּהַ֥ר, שנקרא בשבת הקרובה,

ו-10 פעמים בפרשה הבאה אחריה, פרשת בְּחֻקֹּתַ֖י[14], שבדר"כ נקראת ביחד עם פרשת השבוע שלנו ביחד (סה"כ 23).

ובעצם לא היינו צריכות להתפעם כל כך, כי האדמו"ר הזקן, רבי שניאור מלאדי, בעל התניא: שכתב את ספר התניא, כבר אמר מזמן שאת התורה יש לקרוא עם הזמן.

סיפר הרב יהודה לייב, אחיו של האדמו"ר הזקן הלא הוא הרבי הראשון מלובביץ'[15], שניאור זלמן, שהוא נהג לומר כי: "יש לחיות עם הזמן[16]", והכוונה היא שיש 'לחיות' עם פרשת השבוע. לא רק ללמוד אותה בכל יום, אלא ממש 'לחיות' עמה[17].

זוהי הוראה שיש לה סיבה. "בחסידות מוסבר כי הקשר בין הפרשה לבין הזמן בו קוראים את הפרשה איננו מקרי, אלא גם הוא הוראה בעבודת ה'. פרשת השבוע והתכנים שלה מספקים מפתחות באמצעותם יכול כל אחד להתקדם ולהתעלות בעבודה הפנימית והרוחנית שלו.[18]"

אז מה אנחנו רואים שקורה בזמן הזה שלנו, עכשיו?

אנחנו רואים שזה ממש לא מיקרי שהמילה שבת מופיעה 23 פעמים בפרשת אֱמֹ֥ר שקראנו בשבת האחרונה, ו-23 פעמים (יחד עם פרשת בְּחֻקֹּתַ֖י) בפרשת בְּהַ֥ר שנקרא בשבת הבאה.

התורה חיה בזמן שלנו. כל הזמן. אנחנו חיים עם הזמן של התורה.

כי תראו איך השיר של ישראל הגיע למקום ה-23 באירוויזיון שהתקיים בפעם הראשונה שמדינת ישראל חיללה שבת כמדינה בצורה פומבית כל-כך, בינלאומית כל­­­­­-כך.

השבת זועקת אלינו בזמן הזה.

ומרוב שרציתי להקדים יחד עם מאוד אלפי נשים יהודיות אחרות מסביב לעולם, ולהכניס את השבת 10 דקות מוקדם יותר, כדי להוסיף מהקודש על החול, ולהראות לשבת שאנחנו כן אוהבות אותה, ושהיא כן חשובה לנו – ב-7 ו-50, ב-7 ו-40.... הדלקתי ב-6:40..... ואני עומדת ומדליקה ומברכת ותוהה תוך כדי איך זה שהשמים בהירים כל כך ויש כל כך הרבה אור.... וכשסיימתי לברך ולהתפלל, ראיתי שעדיין לא שבע.

אבל שמחתי – שהוספתי קודש על החול, הרבה הרבה עוד אור, ודווקא בשבת החשוכה הזו.

{

ככה זה: לפעמים כשנמצאים קרוב מידי לדברים, לא רואים את התמונה השלימה.

כבני אדם קשה לנו לראות את מכלול הדברים כשאנחנו מרוכזים בעניין שבתוך המכלול הזה של הדברים.

זה הטבע שלנו. יש לזה יתרון גדול שמאפשר לנו להתרכז בדבר ולהתמקד בו, ולעשות אותו בצורה הטובה ביותר.

אבל זו חרב פיפיות. כי אותו ריכוז שיכול כל כך לתרום לנו, הוא גם בעוכרינו.­

כי אם אני לא רואה את כל התמונה, ובגלל שאני ממוקדת אני מתעלמת מהמכלול.... אז אני עלולה לעשות טעויות. ולפעמים טעויות ממש קריטיות.

יש התקצנות הולכת ומתקצנת בין שתי קבוצות בעם היקר שלנו.

אלה ששומרים שבת, ובין אלה שעדיין לא....

ומרוב אכפתיות, כי כל קבוצה רוצה שלקבוצה האחרת יהיה אכפת ממנה, ושיכבדו את אורח חייה – יוצא שאנחנו מכאיבים לעצמנו מאוד מאוד.

אבל הפעם, בשבת האחרונה, מרוב שממוקדים בעניין "כן כפייה דתית , לא כפייה דתית", קרה משהו נוראי לראשונה בתולדות מדינת ישראל שרק עכשיו חגגה 71 שנות עצמאות.

לראשונה בתולדות המדינה שלנו, אנחנו מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ.

זה כבר לא כל אחד בביתו, בעירו, מבקש לשמור על אורח חייו: לשמור או לא לשמור שבת.

אלא זה בזירה הבינלאומית: מדינת ישראל הכריזה קבל עם ועולם: לא אכפת לנו מהשבת.

ואני פוחדת מאוד שזה יחזור לנגוס לנו בישבן הלאומי.

כי אם לעם היושב בציון, שחזר אל אדמתו על סמך זכות היסטורית, על סמך זכות אבות, פתאום לא אכפת מההיסטוריה שלו, ולא אכפת לו מאבות אבותיו – אז איזה חזקה יש לנו על האדמה הזו?

ב-29 בנובמבר 1947, ברוב של 33 נגד 11, החליטה עצרת האומות המאוחדות (האו"ם) על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל וחלוקת הארץ לשתי מדינות, ליהודים ולערבים. הבריטים הודיעו שיסיימו את יציאתם מהארץ ב-15 למאי 1948, וב-14 במאי 1948, ה' באייר תש"ח, הכריזה "מנהֶלֶת העם" על עצמאותה של מדינה ישראל.

דוד בן גוריון הקריא ההכרזה, וכשסיים הוזמן הרב פישמן, שבירך בקול רועד וחנוק "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", והקהל ענה "אמן" בקול.  

לא היה לנו ספק למה חזרנו אל האדמה הזו דווקא, וגם לעולם ספק שהאדמה הזו שייכת לנו. לא כי היינו כאן קודם – אחרי שגלינו היו כאן עמים אחרים.... אלא בגלל שהקב"ה נתן לנו את הארץ הזו.

{

אבל אם אנחנו מנתקים את עצמנו מהקב"ה ומתורתו – אז אנחנו בעצם מנתקים גם את הקשר שלנו לאדמה הזו.

זה כבר לא שלנו בזכות.... אנחנו לא שייכים לאדמה הזו, ולכן היא גם לא שייכת לנו.

זה שלנו כי כבשנו.

ולכן, אם יבוא מישהו חזק יותר ויכבוש – אז זה יהפוך להיות שלו.

וזה כל כך מסוכן.

כי כל הסכסוך פלסטיני-ישראלי, הוא במהותו סכסוך אסלמי-יהודי.

האסלם טוען להיות הדת היחידה והאמיתית.... והם ממציאים קשר דתי לירושלים ולארץ ישראל.

ובזה שאנחנו, כמדינה, מנפנפים בחוסר הקשר שלנו לתורה – אנחנו נותנים להם נשק רב עוצמה.

הסיבה שיש ציונות זה בגלל ציון.

וציון זה מהתורה.

והתורה זה מצוות.

ומצוות זה קודם כל שבת: "אמר לו הקב"ה למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, אני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם."[19]

כמו שכתב אשר גינזברג, הלא הוא 'אחד העם' ב-1897[20] במאמרו "שבת וציונות":

*"יותר משישראל שמרו את השבת, שמרה השבת אותם."*

נדמה לעם ישראל שהם מקריבים מעצמם ושומרים שבת, אבל זו טעות אופטית.

האמת היא, שמי ששומר על מי זו השבת על עם ישראל, ולא להיפך.

לולא השבת שמאחדת את כל העם בכך שהיא מייחדת אותו, והופכת את כל אחד ואחד מישראל להיות חלק מהעם, להיות שייך לישות הזו הקרויה, יהודים של עם ישראל – לא יהיה עוד יותר עם ישראל.

מה שמייחד ומאחד ועושה את אוסף האנשים הזה עַם – היא השבת.

בזכות שמירת השבת אנחנו עַם.

אם לא יהיה מי שישמור שבת – לא יהיה יותר עם ישראל. עִם הדורות הזיקה התרבותית-מסורתית תלך ותתפוגג, ובסופו של דבר לא יהיה שום הבדל ביננו לבין בני העמים האחרים.

צ

ילי שניידר[21], אישה מדהימה ומיוחדת, יו"ר קשר יהודי, אמרה לי משפט שנחקק על לוח ליבי: "כשהיהודים לא עושים קידוש, הגויים עושים הבדלה."

רצינו שתהיה לנו מדינה משלנו כדי שלא נהיה מעורבבים בגויים ששונאים אותנו ושוחטים אותנו חדשות לבקרים.... אבל אם נתערבב איתם, כבר לא נהיה יותר יהודים, אז אין למדינה הזו שום משמעות.

חייבים לראות את כל התמונה כולה. זה מסוכן להיות כל כך ממוקדים רק בעניין אחד... אפילו שהוא נורא מציק. כי אז בטעות אפשר להרוס את הבית.

{

הרב דניאל זר[22] כותב:  "הזוהר הקדוש אומר: "בר נש דקא מחלל שבתא לית ליה חולקא בעמא דישראל", תרגום: יהודי שמחלל שבת אין לו חלק בעם ישראל.

החפץ חיים, רבי ישראל מאיר הכהן זצוק"ל זיע"א[23], המשיל את דברי הזוהר הקדוש במשל:

א

יש אחד כל בוקר היה רגיל ללכת למכולת ולקנות מצרכים לביתו. בוקר אחד הלך האיש למכולת אך המכולת היתה סגורה. חזר האיש לביתו וכעבור שעה הלך שוב למכולת וראה שהמכולת עדיין סגורה. חשב האיש בלבו שמא יש לבעל המכולת איזה עניין לסדר...

למחרת שוב הלך אותו האיש למכולת וראה שעדיין המכולת סגורה, חשב האיש שמא יש לבעל המכולת עניין חשוב לסדר מחוץ לעיר.

ביום השלישי כשהגיע האיש למכולת ראה שהסירו מעל החנות את השלט "מכולת" ואזי הבין שהעסק של המכולת נסגר.

הנמשל: כל עוד יהודי שומר שבת ואפילו, השם ירחם, עובר על עבירות אחרות בתורה, יש עליו את השלט "אני יהודי".[24]"

{

האיש שלעילוי נשמתו אנחנו מקדישים הערב את השיעור, פרופ' אבנר חי שאקי בן הרב עובדיה ז"ל, ידע כמה חשוב הקשר שבין העם היהודי לארץ ישראל, והקדיש חלק נכבד מחייו לסוגיה הזו.

הוא ידע שהדרך היחידה להשאיר את האדמה הזו בידי עם ישראל, היא לשמור על הצביון היהודי של אזרחי המדינה, ושל החיים במדינה.

בזכותו של פרופ' אבנר חי שאקי ע'ה יש לנו היום את חוק "מיהו יהודי" החוק שמבטיח שהמדינה שלנו תישאר לא רק מדינת ישראל, אלא מדינת היהודים.

כי אתם יודעים – אין לנו ארץ אחרת...

אני מזמינה את המארחת שלנו, מוריה שאקי, ביתו של פרופ' שאקי ע'ה לספר לנו עוד קצת בנושא זה.

{

אני לא באמת יודעת למה הקב"ה מבקש מאיתנו לשבות דוקא ביום השביעי, ולמה דווקא השנה השביעית היא שנת שמיטה, ולמה אחרי שבע מחזורים של שנת שמיטה בשנה השביעית מגיעה שנת היובל... אין לי מושג....

אבל אם הקב"ה החליט על המחזוריות הזו של שבע – בודאי יש לו סיבה, ובודאי שיש לנו מה ללמוד על המחזוריות הזו, ולהקיש ממנה אל חיינו הפרטיים.

בואו ננסה להבין:

מה בעצם מבקש מאיתנו הקב"ה לעשות ביום השביעי, בשנה השביעית, בשנת היובל שהיא 7x7?

אם אנחנו מתבוננים קצת יותר, אנחנו רואים מכנה משותף.

הקב"ה מבקש מאיתנו לשמוט! לעזוב. להניח. לנוח.

בשבת הקב"ה מבקש מאיתנו שנזכור שאנחנו אמנם מאוד מוכשרים ויכולים המון, אבל כל מה שאנחנו יכולים, וכל מה שיש לנו זה ממנו.

בשבת, הקב"ה מבקש מאיתנו להניח לבריאה שלו, ולא להתערב בה.

לא לעשות כל מלאכה.

זה מה שמצווה עלינו ה' בפרשת וַיַּקְהֵ֣ל[25]: "שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֮ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י יִהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם קֹ֛דֶשׁ שַׁבַּ֥ת שַׁבָּת֖וֹן לַה' כׇּל־הָעֹשֶׂ֥ה ב֛וֹ מְלָאכָ֖ה יוּמָֽת׃ לֹא־תְבַעֲר֣וּ אֵ֔שׁ בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶ֑ם בְּי֖וֹם הַשַּׁבָּֽת׃[26]"

מלאכה, בניגוד לעבודה, היא יצירה של משהו חדש.

ובשבת הקב"ה מצווה עלינו לא ליצור שום דבר חדש, להניח לעולם כפי שהוא. ובזמן הזה שבו אנחנו מניחים לשבת ולא מתערבים בה – אנחנו זוכרים שכל השפע שיש לנו בחיינו מגיע מהקב"ה, ולא משום דבר שאנחנו עושים או לא עושים.

מי ששומר שבת הפרנסה שלו מובטחת. למה?

"לקראת שבת לכו ונלכה - כי היא מקור הברכה[27]"

ואיך אנחנו יודעים?

כי כתוב בתורה: "שֵׁ֣שֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י יִהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם קֹ֛דֶשׁ שַׁבַּ֥ת שַׁבָּת֖וֹן לַה'..."

תֵּעָשֶׂ֣ה בסגול ולא תַּעָשֶׂ֣ה בפתח.

אם תשמור שבת, המלאכה של ששת הימים תֵּעָשֶׂ֣ה עבורך.

כל מה שנדרש ממך זו השתדלות. יש ענין לעשות משהו בצד הזה של עולם המעשה.... אבל הברכה מלמעלה.

הברכה זה מה שחשוב, כי גם אם יש קצת – מה שחשוב זה כמה ברכה יש בזה.

בכל שבת אנחנו מברכים בקידוש: "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר.
אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל במותי [בָּמֳתֵי] אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר.[28]"

אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ: אם לא תעשה בשבת מה שאתה רגיל, אם תמנע מלעשות מה שבא לך,

אם תחזיר לי את השבת שלי: תתן לי אותה בחזרה, תכבד אותי, תמליך אותי – או אז תהיה השבת בשבילך מקור של עונג, של ברכה.

ענג – נגע.

בשורה התחתונה, בשבת הקב"ה מבקש מאיתנו לשמוט! לעזוב. להניח. לנוח.

{

אותו רעיון מתקיים גם לגבי שנת השמיטה.

עכשיו תיכף יכנס עם ישראל לארץ ישראל, ושם כבר לא יהיו כל הפינוקים האלה, הם יצטרכו לעבוד כדי להתפרנס.

וכאן טמונה הסכנה: כי כל עוד עם ישראל במדבר, במקום שבו מתרחשים ניסים על בסיס יומיומי: מן, שלו, מים, ענני הכבוד... ברור שיש אלוקים, אבל מי שעובד ומתפרנס בכוחות עצמו, עלול להתבלבל ולחשוב שהוא הבעל בית של העולם: "וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ:  כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה.[29]".

ולכן הגיעו המצוות, שנהיה מחוברים כל הזמן למי "שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם[30]" ונזכור תמיד בחסדיו של מי אנחנו תלויים, ושאין לנו בעלות על כלום בעולם הזה, שהבעל־בית הוא הקב"ה, והכל הכל שייך לו: "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ[31]".

ובשנת השמיטה הקב"ה מבטיח לנו את אותו הדבר רק בקנה מידה של שנים.

כל הברכה של ששת השנים שלפני שנת השמיטה מקורם בשנת שהשמיטה.

וכך מבטיח לנו הקב"ה בפרשתנו: "וְכִ֣י תֹאמְר֔וּ מַה־נֹּאכַ֖ל בַּשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֑ת הֵ֚ן לֹ֣א נִזְרָ֔ע וְלֹ֥א נֶאֱסֹ֖ף אֶת־תְּבוּאָתֵֽנוּ׃

וְצִוִּ֤יתִי אֶת־בִּרְכָתִי֙ לָכֶ֔ם בַּשָּׁנָ֖ה הַשִּׁשִּׁ֑ית וְעָשָׂת֙ אֶת־הַתְּבוּאָ֔ה לִשְׁלֹ֖שׁ הַשָּׁנִֽים׃

וּזְרַעְתֶּ֗ם אֵ֚ת הַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁמִינִ֔ת וַאֲכַלְתֶּ֖ם מִן־הַתְּבוּאָ֣ה יָשָׁ֑ן עַ֣ד׀ הַשָּׁנָ֣ה הַתְּשִׁיעִ֗ת עַד־בּוֹא֙ תְּב֣וּאָתָ֔הּ תֹּאכְל֖וּ יָשָֽׁן׃[32]"

הקב"ה מבטיח לנו שבשנה השישית יהיה לנו פי שלוש יבול מהרגיל, על מנת שיהיה לנו מה לאכול בשנה השישית, ובשנה השביעית שבה אנחנו משביתים את האדמה, ובשנה השמינית שבה אנחנו כבר יכולים לעבד את האדמה ולזרוע אבל צריכים לחכות עד סופה כדי לאכול מהיבול שלה.

בשורה התחתונה, בשנת השמיטה הקב"ה מבקש מאיתנו לשמוט! לעזוב. להניח. לנוח בעצמנו, ולתת גם לאדמה, לבריאה של הקב"ה לנוח.

{

ושנת היובל.... מעבר להיותה שנת שמיטה, וגם בה כבכל שנת שמיטה שבה לא זורעים ולא קוצרים ולא אוכלים מהתבואה שגדלה בשנה הזו, ולא מעבדים את השדות, הכרמים והמטעים,

שלושה דברים מתרחשים בשנת היובל:

א.     בית הדין מודיע בשופר על בואה של שנת היובל.

ב.      העבדים העבריים חוזרים לביתם

ג.      והשדות (גם אלה שנמכרו) חוזרים בחזרה לבעליהן המקוריים (כפי שנקבע בחלוקה בכניסה לארץ ישראל מן המדבר).

בשנת היובל הקב"ה מבקש מאיתנו להוסיף עוד נדבך: להחזיר את סדר הדברים לקדמותו.

לא רק לנוח ממלאכה, לא רק לתת לאדמה לנוח, אלא גם לזכור שאין לנו בעלות לא על אנשים אחרים, ולא על האדמה שאנחנו יושבים עליה.

כלום, שום דבר לא שייך לנו כאן.

הכל שלו, וממנו.

בשורה התחתונה, בשנת היובל הקב"ה מבקש מאיתנו לשמוט! לעזוב. להניח. לנוח בעצמנו, לתת גם לאדמה, לבריאה של הקב"ה לנוח, וגם... להחזיר את סדר הדברים לקדמותם.

{

אחרי יחד הדבש מתחילים החיים וכל זוג יעבור במהלך שנות הנישואין שלו חמישה משברים:

1.     משבר השנה הראשונה (או שנת הדבש)

2.     משבר הילד הראשון

3.     משבר השנה השביעית (או שנות הדבש)

4.     משבר אמצע החיים

5.     משבר הקן המתרוקן

קודם כל חשוב לא להיבהל מהמילה משבר: משבר הוא שלב מעבר למשהו חדש.

לאבנים שעליהם יושבת היולדת להביא חיים חדשים לעולם קוראים... משבר.

בסינית, הסימן (האות) המציין משבר מורכב משתי מילים: סכנה + הזדמנות.

משבר הוא מקום מסוכן אמנם, אבל יש בו הזדמנות לחיים חדשים. למשהו שהוא יותר ממה שהיה קודם.

משבר, הוא בעצם קו התפר שבין ה"נורמלי" שהיינו רגילים אליו לבין ה"נורמלי" החדש שנתרגל אליו בעתיד.

משבר הוא אתגר. הוא ניסיון. הוא משהו שאם צולחים אותו, משיגים משהו שללא המשבר אי אפשר היה להשיג.

{

היום נתייחס למשבר השנה השביעית.

במושגים של ימינו, כשאנשים חיים כזוג נשוי גם ללא נישואין, המשבר לא יחול בשנה השביעית לנישואין פר-סה, אלא בשנה השביעית של הקשר.

אנחנו רואים שהמחזוריות של המספר שבע מופיעה בכל הבריאה: גם בתוך מערכות יחסים.

משבר השנה השביעית הוא במהותו המחיר של הצד השני של המטבע.

כלומר, קחו את זה כאקסיומה[33]. זהו טבע הדברים. בדיוק כמו שפרח פורח עתיד גם לנבול, אותן התכונות שאנחנו מתאהבים בהן, הופכות להיות אבן הרועץ של מערכת היחסים העתידית.

אותם דברים שבהם התאהבו נואשות הם הדברים שהכי מוצאים אותם מדעתם היום.

הוא לא שקט – הוא פלגמט[34].

הוא לא זורם – הוא חסר חוט שידרה.

הוא לא מכיל – הוא פשוט... אין לא דעה.

הוא לא עושה ענין מכלום – כי הוא פשוט אדיש ברמות.

והיא? היא לא פלפלית – יש לה פתיל קצר.

היא לא נמרצת – היא חסרת מנוחה.

היא לא מלאת שמחת חיים – היא פשוט מעייפת נורא.

היא לא נותנת לו מקום. דברים תמיד חייבים להיעשות בדיוק כפי שהיא רוצה. היא שתלטנית.

הוא אף פעם לא עומד על שלו. לא אכפת לו משום דבר. הוא לא גבר.

איך נפלו גיבורים? איך?

איך התהפכו היוצרות? מה קרה?

לא קרה כלום. ככה זה. זה נורמלי לגמרי.

בצורה לא מודעת: כשאנחנו מתאהבים, אנחנו בעצם מתאהבים במה שיש לשני לתת לנו שמשלים אותנו וממלא לנו את מה שהיה לנו חסר.

זה לוקח שש שנים לחוסר הזה להתמלא,

ועכשיו אנחנו כבר לא זקוקים לדבר הזה שיש לשני לתת לנו.

הדבר הזה מפריע לנו. הדבר הזה שפעם כל-כך אהבנו פשוט מעצבן.

אנחנו צריכים עכשיו להבין שאנחנו בעונת מעבר. כשלובשים ארוך חם מידי, וכשלובים קצר קר מידי.

הכל לא מתאים. לא נוח, מפריע, מעצבן.

{

כשהקב"ה מורה לנו בתורה על מה שהוא מבקש מאיתנו לעשות ביום השביעי, בשנה השביעית, בשנת ה-7x7 שנת היובל, הוא אומר לנו לשמוט! לעזוב. להניח. לנוח.
הוא אומר לנו לנוח בעצמנו, לתת גם לאדמה, לבריאה של הקב"ה לנוח,

ובשורה התחתונה הוא בעצם אומר לנו להחזיר את סדר הדברים לקדמותם.

כלומר, כשאנחנו בזוגיות שלנו, חווים את משבר השנה השביעית, למדנו היום שכדי לעזור לעצמנו לצלוח אותו ולצמוח ממנו אנחנו צריכים לעשות שלושה דברים:

1.      לשמוט! לעזוב. להניח: לזהות שאנחנו במשבר ולהפסיק את האינטראקציה הפוגעת בקשר.

2.      לנוח: לקחת פסק זמן מההתנצחויות, מהניסיון לשנות את השני, ולעבור למצב של התבוננות.

3.      להחזיר את סדר הדברים לקדמותם: לחזור לבראשית – של הקשר...
להתבונן על בן הזוג שלנו ועל הקשר שלנו בעיניים חדשות:

מה אני יכולה לתת לו, איפה אני יכולה לתרום לקשר – בדיוק כמו שזה היה בהתחלה.
אז כל מה שרצינו זה את הנוכחות שלו, כל הזמן חיפשנו איך לעשות לו טוב.

לשם צריך לחזור.

אם נעשה את זה אז המשבר השיג את המטרה: הסכנה שהיתה לקשר תהפוך באמת להזדמנות.

הטעות שהרבה זוגות עושים היא לפרק בשלב הזה את החבילה.

הם חושבים שאם יתחילו מהתחלה אם מישהו אחר הם חוסכים לעצמם את משבר השנה השביעית.

אבל הם לא, הם רק דוחים אותו בשבע שנים.

תתאהבו מחדש במה שכבר יש לכם במקום לחפש משהו חדש להתאהב בו.

זה קשה בזמנים שאנחנו חיים היום – זה קונספט זר ומוזר בתרבות שבה לא מתקנים כלום וקונים הכל חדש, בין אם צריך או לא צריך, רק בגלל שזה חדש.

האמת... הרבה יותר נוח בנעליים ישנות. גם אם הן פחות אטרקטיביות מהחדשות...

{

אני רוצה לאחל לכולנו ל"ג בעומר שמח. שנזכה לאור האש של רבי שמעון בר יוחאי.

{

כמה טוב שבאת[35]

שולחן ערוך

נרות שבת

ואין לי הסבר אבל שוב טוב לי עכשיו

מפסיק לרוץ

נושם מעט

וכמה טוב שבאת

כמה טוב שבאת

שבת מלכה שלי

אני אסיר תודה

את כמו שיר חדש

כמו

בית מקדש מעט

הו מלכה שלי שבת

אושר כפול

דיבור אחד

את גם זוכרת

גם שומרת עלי

את אי שפיות

את עיר מקלט

כמה טוב שבאת

כמה טוב שבאת

שבת מלכה שלי

אני אסיר תודה

את כמו שיר חדש

כמו

בית מקדש מעט

הו מלכה שלי שבת

{

השיעור מוקדש לעילוי נשמת אבנר חי שאקי בן הרב עובדיה ז"ל – רוח ה' תניחו בגן עדן
ולהבדיל אלף אלפי הבדלות יבלט"א לזרע של קיימא לגל יצחק בן סמדר וניקול מרים בת שרה,
ולבריאות הנפש ובריאות הגוף של דניאל בן יפה, אמיליה בת אסתר, שירלי בת גילת, שרון בן רבקה, הילה בת אילה, רון בן מירנה,, ואפרים אפי בן חנה בתוך שאר חולי עמו ישראל

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.

תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה

{

מקורות:

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא – רש"י כפשוטו – חומש ויקרא. ירושלים: לשם ספרי איכות.

גינזברג, א. (תרנ"ח) שבת וציונות. אוחזר מתוך https://benyehuda.org/ginzberg/Gnz051.html

גרינוולד, ז. (אין תאריך). מחלל השבת. אוחזר מתוך https://www.arachim.org/FAQSDetail.asp?FaqID=1509

הרבנית מזרחי, י. (פרידמן, י. עורכת). ירושלים. [שיעורים בדוא"ל למנויות "פרשה ואשה"].

מילר, ח. (עורך). (2010). חומש ויקרא. מהדורת לבייב עם משנתו של הרבי מליובאוויטש, קול מנחם. כפר חב"ד: הוצאת ספרים קה"ת.

הרב מלמד, א. פניני הלכה: ב-דיני היובל ושמיטתו. אוחזר מתוך https://ph.yhb.org.il/16-10-02/

מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך http://mg.alhatorah.org/

ספריא: ספרייה חיה של טקסטים יהודיים. אוחזר מתוך: https://www.sefaria.org

---

[1]  פרשת בְּהַ֥ר: ויקרא כה' א' – כו' ב'  (9/10 ; 57 פסוקים)

[2] ויקרא כג' טו'-טז' (פרשת אמור)

[3]  שם, כה' א'-ד';ח'-יג'

[4]  נר, 200+50=250=0+5+2=7 ; יין, 10+10+50=70=7+0=7 ; חלה, 8+30+5=43=4+3=7 ;

   שולחן, 300+6+30+8+50=394=4+9+3=16=1+6=7 ; בשר, 2+300+200=205=5=0+2=7 ; דג, 4+3=7

[5]  שם, כג' יא' (פרשת אמור)

[6]  שם, טז' לא' (פרשת אחרי מות)

[7]  שם, יט' ג' (פרשת קדושים)

[8]  שם, כג' טו' (פרשת אמור)

[9]  שם, שם לא' (  - " -  )

[10]  שם, שם לב' (  - " -  )

[11]  שם, כד' ח' (  - " -  )

[12]  שם, כה' ב' (פרשת בהר)

[13] פרשת אֱמֹ֥ר: ויקרא כא' א' – כד' כג' (8/10 ; 124 פסוקים)

[14]  פרשת בְּחֻקֹּתַ֖י: ויקרא כו' ג' – כז' לד' (10/10)

[15]  רבי שניאור זלמן ברוכוביץ' מליאדי - האדמו"ר הזקן (במקור באידיש דעֶר אַלטעֶר רבי. מכונה גם הרב או בעל התניא והשולחן ערוך) 1745 - 1812, הוא מייסדה של שיטת חסידות חב"ד והאדמו"ר הראשון בשושלת אדמו"רי חב"ד. חיבר את ספר התניא, ספר היסוד של חסידות חב"ד וכתב שולחן ערוך.

[16]  היום יום, ב' מרחשון

[17]  חומש, קול מנחם, פתיח

[18]  Chabad.am

[19]  מסכת שבת י' ע"ב

[20]  שבת וציונות (מאמר זה נדפס ב"השלח“ כרך ג׳ חוב׳ ו׳ (סיון תרנ״ח).

[21]  ביוני 2016 קיבלה הגב' צילי שניידר את "פרס ירושלים לאחדות ישראל" בזכות פרויקט הדגל של ארגון "קשר יהודי" שבראשו היא עומדת ושאותו ייסדה והקימה לזכר אמהּ ע'ה לפני 14 שנה. ארגון "קשר יהודי" מעודד חילונים וחרדים לפתוח בדיאלוג אינטלקטואלי, אישי וב"גובה העיניים", להקשיב, להכיר מקרוב ולעסוק ביחד במכנה המשותף הבסיסי ביותר - תורת ישראל.  נכון להיו, חוץ מהפעילות של המכינות הקדם צבאיות, נוצרו בארגון למעלה מ-8,000 חברותות אישיות פעילות דינמיות.

[22]  הרב דניאל זר, ראש ישיבת "אור דוד" בפרדס כץ, "מגדולי המחזירים בתשובה בדורנו. בדרשות המוסר חוצבות להבות האש השיב רבים מעוון וקירב אותם תחת כנפי השכינה ובנה אלפי בתים ברוח הטהרה והקדושה." (מתוך אתר הישיבה).

[23]  רבי ישראל מאיר הכהן מראדין (1933-1839) מחשובי הרבנים בדור שלפני השואה. מחבר הספרים משנה ברורה וחפץ חיים. מכונה "החפץ חיים" על שם ספרו. (ויקיפדיה).... אגב, הרב הראשי לישראל לשעבר, הרב ישראל מאיר לאו יבלט"א, קרוי על שמו.

[24]  הרב דניאל זה מבקש להבהיר: "הבהרה חשובה: כמובן שמי שמחלל שבת נשאר יהודי, ויותר מזה, אפילו אם השם ירחם, יהודי מתנצר, הוא יכול לחשוב שהוא חו"ש נוצרי אבל אין כזה דבר! הוא נחשב יהודי ובשמים הוא ייתבע על כל המצוות שהיה צריך לקיים בתור יהודי ולא קיים אותן!"

[25]  פרשת וַיַּקְהֵ֣ל: שמות לה' א' – לח' כ' (10/11)

[26]  שמות לה' א'-ג'

[27]  מתוך "לכה דודי" מאת רבי שלמה הלוי אלקבץ

[28]  ישעיהו נח' יג'-יד'

[29]  דברים ח' יז': "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה."

[30]  מסכת סוטה ד"י ב': "מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב''ה בפה כל עובר ושב כיצד לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו אמר להם וכי משלי אכלתם משל אלהי עולם אכלתם הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם."

[31]  תהילים כד א'

[32]  ויקרא כה' כ'-כב'

[33]  בעברית תקנית, עפ"י האקדמיה ללשון העברית: מֻשְׂכָּל רִאשׁוֹן. לצד החלופה 'מושכל ראשון' יש המציעים להמיר את המילה אקסיומה במילה 'אמיתה' או בְּצירוף כגון 'הנחת יסוד'.

[34]  בעברית תקנית: חסר מרץ, מגושם, איטי.

[35]  בשיעור הקשבנו לשיר "כמה טוב שבאת". מילים לחן וביצוע: ישי ריבו , מתוך האלבום "שטח אפור" 2018: https://www.youtube.com/watch?v=O6BOLzjVJiU

[© Smadar Prager, CGP]

---

www.smadarprager.com

Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Emotion Focused Psychotherapist since 1998 after graduating the four-year program in the Alfred Adler Institute in Israel.  With a home-based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island) she focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.

To contact or to schedule an appointment please email smadarprager@gmail.com or call/text 917-513-1490.

I'd love to hear from you.