יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: שיטת החינוך שבאמת עובדת | פרשת אמור | ט' באייר ה'תשע"ט

בס"ד

­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת

והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת אמור

שיטת החינוך היחידה שבאמת עובדת

מה מלמדת אותנו פרשת אמור על יחסים בין גדולים לקטנים, בין בני זוג, ובינינו לבין עצמנו?

דבר אחד: להזהיר 

 

הגענו לפרשה השמינית של חומש ויקרא: פרשת אֱמֹ֥ר[1].

בכל פעם שמגיעים לפרשה הזו, אני יודעת שהגיע האביב, והקיץ בפתח, ושבעלי חוגג עוד יומולדת ב'ה.

אני רוצה להקדיש לו את השיעור הזה, ולאחל לו עוד שנים רבות בבריאות איתנה בגוף ובנפש, ברכה והצלחה בכל, פרנסה מבורכת ומשופעת בקלות, נחת יהודית אמיתית מהילדים שלו (ושלי 😊), הרבה ימים של שמש וגלים טובים בים, וכל טוב, ואהבה אהבה כל הזמן.

מצד אמא שלו בעלי הוא כהן. כלומר, זורם בעורקיו דם של כוהנים, וכל כך מתאים שדווקא זו הפרשה שלו. פרשת הכוהנים בחומש הכוהנים.

אתם יודעים, לכל חומש יש עוד שם.  חז"ל[2] נתנו לחומשים שלנו עוד שמות, כינויים:

לספר בְּרֵאשִׁית קוראים גם ספר הישר, על-שם האבות שהיו אנשים ישרים,

לספר שְׁמוֹת קוראים גם ספר הגלות והגאולה, יציאת מצרים וקבלת התורה,

לחומש בַּמִדְבַּר ספר הפקודים, על שם המפקדים שנערכו בו,

לספר דְּבָרִים משנה תורה, שבו משה רבינו, שונה (חוזר) שוב על כל התורה שכבר ניתנה.

ולספר וַיִּקְרָא – תורת כהנים, בגלל עיסוקו במצוות הכוהנים, דיני המקדש והלכות הקרבת קורבנות.

{

בפרשות הקודמות דיברו על קדושתו של עם ישראל באופן כללי, ובאופן שבו הוא אמור להיות קדוש/מובדל משאר העמים על מנת שהשכינה תוכל לשרות בתוכו.

הפרשה שלנו, פרשת אֱמֹ֥ר, עוסקת באופן שבו נדרש שבט הכהונה, המקודש בתוך ישראל, לשרת את ה'. וכך היא נפתחת: "וַיֹּ֤אמֶר ה'֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֱמֹ֥ר אֶל־הַכֹּהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לְנֶ֥פֶשׁ לֹֽא־יִטַּמָּ֖א בְּעַמָּֽיו׃"

ורש"י כותב: "אֱמֹ֥ר וְאָמַרְתָּ֣ – להזהיר גדולים על הקטנים.[3]"

ופשוטו של מדרש מרחיב לנו: "כפל הכתוב והזכיר פעמיים לשון אמירה אֱמֹ֥ר וְאָמַרְתָּ֣ כדי להזהיר גדולים על טהרתם של הקטנים – שהגדולים יזהירו את הקטנים מלהיטמא. וכך נדרש הכתוב: אמור אל הגדולים שיאמרו כך גם לקטנים."

אנחנו מבינים את ההוראה בפשטות: הגדולים אחראיים לחנך את הקטנים.

אני, הקב"ה אומר לך משה, ואתה משה מעביר לשבט הכוהנים הבוגרים, והם אחראיים לחנך את הקטנים כך שיגדלו לעשות את העבודה שלכם בדיוק כמותכם.

אבל כמובן שיש עוד עומק לדבר.

הרבי מלובביץ' אומר שהפרשה שלנו מכילה הוראות לא רק לשבט הכוהנים אלא לכל עם ישראל ולכן "ניתן לראות כאן אזהרה כללית להורים על החשיבות של חינוך ילדיהם."

{

אין הורה שלא מודע לחשיבות הזו. וכל הורה רוצה לעשות את העבודה על הצד הטוב ביותר.

אלא שלא תמיד יודעים מה ואיך.

יש דברים שהם ברורים מאיליהם ונוגעים למותר ואסור.

קיבלנו אותם יחד עם התורה במעמד הר סיני, את עשרת הדיברות, התורה שבכתב והתורה שבע"פ.

זהו ספר החוקים והמשפטים שלנו.

ברור מהם הגבולות והיכן צריך להציב אותם.

אבל כאן מדובר על משהו עמוק אפילו יותר. לא רק בנכון ולא נכון.

"החינוך" אומר הרבי מלובביץ "אינו נגמר בשלב הראשון של הצבת גבולות בסיסיים, אלא כלולה בו החובה לקדם את ילדינו לעבר שלמות רוחנית."

ואיך לעשות את זה אנחנו לומדים בפרשה שלנו: "להזהיר גדולים על הקטנים."

לא באזהרות של נו.. נו.. נו....

התקדמנו כבר מעבר לחצי הראשון של הפסוק "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב[4]"

את החינוך של הגבולות, הנכון ולא נכון, המותר והאסור מיצינו באזהרות של ה"סוּר מֵרָע".

עכשיו אומרת לנו הפרשה תתקדמו ל"וַעֲשֵׂה טוֹב", איך?

בזה שבמקום להזהיר אזהרות, נעבור להזהיר אור. נזריח אור. ניתן מהזוהר שבנו לילדים שלנו כדי שגם הם יזהרו באותו אור.

אור יש לו תכונה נהדרת, שהוא יכול להאיר ולהאיר והוא אף פעם לא חסר. הוא לא נגמר.

הרב יובל כהן אשרוב דימה את זה פעם לצינור שמחובר לברז פתוח, והמים פשוט זורמים בו. ואפילו שהם נשפכים מהצד השני הצינור כל הזמן מלא.

{

ועכשיו זה הזמן שבו אנחנו מוסיפים אור לכלים שלנו, של עצמנו, כי אלה ימי ספירת העומר, הימים שבהם אנחנו עובדים על המידות של עצמנו, על התכונות של עצמנו – אנחנו בימי חינוך עצמי.

אנחנו בשבוע הנצח, וזה שבוע מועד לפורענויות, כי כשרוצים לנצח, לפעמים מגיעים להתנצחויות – וזה יכול להביא להרבה וויכוחים ומריבות בבית. צריך להיזהר בשבוע הזה מאוד.

שבוע הנצח יש לו הרבה כוח, שאם לא רותמים אותו למקום חיובי, הוא יכול לאבד כל רסן, והכוח הופך לויכוח.

אז אם יצא לכם לריב השבוע – עכשיו אתם מבינים למה.

עפ"י הרב וולבה[5] העבודה על יצר הווכחנות הזה היא לקבל עצה מבן אדם שבדרך כלל קשה לך לקבל ממנו, עצה רעיון, מתכון, דעה...

לנצח את הרצון לנצח זה הניצחון הכי גדול.

{

ועל זה ממשיך הרבי מלובביץ' ואומר: "המילה להזהיר קשורה למילה זוהר, במובן של אור... לאורך ימי הספירה האדם מזכך את האישיות הפנימית שלו צעד אחר צעד על בסיס יומי, ומתקדם בהדרגה לעבר שלימות רוחנית, ועל כך ניתנת כאן ההוראה "להזהיר גדולים על הקטנים", כלולה בו החובה לקדם את ילדינו לעבר שלימות רוחנית, עד אשר יזהירו ויאירו באור רוחני. "

איך הורים מזהירים אור? הם מעודדים.

{

אז מה זה עידוד?

עידוד, הוא כל דבר שמעלה את ערכו של האדם בעיניי עצמו!

כל דבר שאני אומרת, עושה, מחווה, נוהגת, מתייחסת לאדם האחר שגורם לו לא רק להרגיש עם עצמו יותר טוב, אלא בעיקר גורם לו להאמין בעצמו יותר, ולהרגיש שהוא שווה יותר ממה שחשב על עצמו קודם לכן. שווי, זה הערך של משהו. השווי שלך הוא הערך שלך.

וערכך בעייני עצמך  -- זה הדבר הכי חשוב בעולם.

כי כשילד הוא בעל ערך גבוה בעייני עצמו – קשה יהיה מאוד למישהו אחר לגרום לו להרגיש חסר ערך.

וככל שהערך של הילד בעייני עצמו גבוה יותר, זו מעין יתרת בנק גבוהה, שהמשיכות לאורך היום לא ממש משפיעות עליה.

לדוגמא:

בואו נגיד שבכל פעם שהורה מעודד את הילד שלו, זה מכניס נקודה אחת ליתרת הבנק של הערך העצמי שלו.

ובכל פעם שילד בכיתה יורד עליו, פוגע בו או מעליב אותו יורדות לו לפחות 5 נקודות.

אם ביתרת הבנק של הילד היו 1000 נקודות, 5 נקודות זה רק %½.

אבל אם ביתרה של הילד היו רק 100 נקודות, אז 5 נקודות זה 5%.

וזה הבדל עצום של פי 1000%[6].  

כלומר, ככל שיש לילד יותר נקודות ביתרת חשבון הערך העצמי שלו – החלק היחסי שיורד מהמשיכות לאורך היום קטן יותר.

כלומר, יש לו פחות השפעה על הערך העצמי של הילד.

מכאן אנחנו מבינים שאחת ממטרות החינוך העיקריות והגדולות שבהן היא: להגדיל את יתרת חשבון הערך העצמי של הילד.

איך? לעודד!

{

אז לפני שנמשיך.... למה לפחות 5 נקודות שליליות על כל נקודה חיובית אחת?

כדי שלחיובי תהיה השפעה ממשית על חיינו, צריך הרבה יותר ממנו ביחס לשלילי.

כתבתי על זה ב"סוכריה לשבת" לפרשת בהר חוקותי[7]:

ה

פסיכולוג חוקר הנישואין ג'ון גודמן מצא שחוויות חיוביות יכולות לאזן חוויות פוגעות כל עוד נשמר יחס משמעותי לטובת החוויות המתגמלות.  

גוטמן קבע את נוסחת ה 1:5 שמאזנת בין הפגיעה לבין התיקון.

יחס הקסם של גוטמן גורס כך:

על כל פגיעה אחת 5 ביטויי חיבה, על כל דקה של עימות, לפחות 5 דקות קירבה.

אצל הזוגות החזקים נמצא יחס של 1:20 כלומר ביום בו היתה פגיעה התקיימו לפחות 20 דקות טובות. זוגות שבהם היחס היה 1:5 או פחות מכך היו בסכנה ממשית לפרידה.

מזה אנחנו מקישים ולומדים שכדי שהורות (וזוגיות!) תהיה טובה מספיק, מיטבית, ובני המשפחה יגדלו בבריאות וחוזק נפשי, אנחנו צריכים 20 אינטראקציות[8] חיוביות על כל אינטראקציה שלילית אחת.

"גדול כוחו של יום אחד של הזנחה מאלף ימים של סדר....[9]"

לא צריך הרבה כדי להרוס, אבל צריך הרבה כדי לבנות.

{

הרב שלמה וולבה זצ"ל[10] בספרו עלי שוּר קורא לזה "ימי האהבה וימי השנאה והיאוש". הוא מדבר על הקשר שלנו עם הקב"ה, על "התקופות בעוברות עלינו בעבודת ה'".

שכשאנחנו עושים דברים שגורמים לנו הנאה, הם מכניסים בליבנו אהבה, שנעלמת לאחר כמה ימים ואת מקומה תופסת שנאה.

כלומר, הרב וולבה בעצם מניח את האחריות על תחושת האהבה (או השנאה) שיש בליבנו כלפי מי שאנחנו איתו במערכת יחסים – עלינו.

הוא מדגיש שהתחלפות מצבי הרוח האלה הוא דבר טבעי, ואסור למציאות הטבעית הזו לייאש אותנו.

גם כשמגיעים ימי השנאה, צריך להיזהר לא לשכוח שבסופם מגיעים ימי האהבה. אבל כדי להגיע לימי האהבה צריך "להחזיק ממנו במקצתו בכל מחיר כי אז לא יפסיד את אשר השיג כבר".

ואיך מחזיקים? באמצעות "ההנאה והחידוש".

אבל, אומר הרב וולבה, גם אם אין כל הנאה וחידוש בימי השנאה "יבוא השכל ויכריע, כי ידיעה זו לבדה, כי התחלפות ימי האהבה וימי השנאה דבר טבעי הוא – בכוחה להפיג הרבה מן הייאוש והעצבות."

אנחנו מבינים שאנחנו צרים לאגור הרבה בימי האהבה כדי שיהיה מה שיחזיק אותנו בימי השנאה.

הדבר הזה נכון מאוד לכל מערכת יחסים. אנחנו לומדים ממערכת היחסים שלנו עם הקב"ה לגבי מערכות היחסים האחרות שלנו בים בני הזוג שלנו, ועם הילדים שלנו, אבל גם על מערכת היחסים הפנימית של האדם בינו לבין עצמו.

אז אם אנחנו מיישמים את העיקרון הזה על ח-ן בנק הערך העצמי,  ככל שיהיה לנו יותר הפקדות בימי האהבה, כך נוכל לשרוד טוב יותר את ימי השנאה.

ככל שנעודד יותר, יהיה לילד יותר בח-ן בנק הערך העצמי שלו, מה שיאפשר לו לשרוד טוב יותר את המשיכות של ההתמודדויות עם אתגרי וקשיי החיים.  

כי אנחנו יודעים, שכל משיכה שווה לפחות 5 נקודות, אבל יש משיכות הרבה יותר גדולות ומשמעותיות בחיים. וכדי לעמוד בהן, ולצלוח אותן, צריך שהם לא ירוקנו את ח-ן בנק הערך העצמי.

אז תשקיעו המון בזוגיות שלכם בימי האהבה כדי שזו תעמוד לכם בתקופת ימי השנאה.

(אולי פעם נייחד לזה שיעור ב'נ).

וכהורים: תעודדו, תעודד, תעודדו. תפקידו המון נקודות ערך עצמי בח-ן בנק הערך העצמי של הילדים שלכם. זה ירפד לו את החיים הרבה יותר מכסף גשמי.

{

אבל איך מעלים ערך של אדם אחר בעייני עצמו?

זו משימה מאוד  

מורכבת, וזו די אומנות – וכמו כל אומנות, גם את זה אפשר ללמוד לעשות.

יש כאלה שזה בא להם יותר טבעי. זה בדרך-כלל בגלל שהם ספגו עידוד בילדותם, אז זה טבוע להם בעצמות. יש כאלה שביקורת באה להם בטבעיות – וגם זה בדר"כ מאותה סיבה....

כדי להעלות ערך של אדם אחר בעייני עצמו, צריך להכיר את האדם האחר ואת עולמו.

מה הוא אוהב, מה חשוב לו, מה מעניין אותו, מה ערכי בעיניו, מה נחשב בעיניו.

ואז למצוא, מה אפשר לומר עכשיו בנקודת הזמן הנוכחית, כדי לחבר בין הקושי האובייקטיבי שלו ליכולות שלו.

יחד עם זאת הרבה פעמים צריך לחשוב מה היה מעודד אותי לו הייתי בנעליו – וזה בדר"כ פוגע בול.

כי בסופו של דבר, כולנו בני אדם, ובסיס שלנו, אנחנו לא כל כך שונים זה מזה.

ניקח לדוגמא ילד שיושב ומנסה להרכיב פאזל והוא מאוד מתוסכל כי זה לא הולך לו בקלות.

הוא לא מבקש עזרה, אבל את רואה שקשה לו.

כי כשהקושי מצטוות לתסכול הדרך לייאוש יכולה להיות קצרה. במיוחד אצל ילדים צעירים יותר.

זו הזדמנות לעודד אותו.

איך? למשל להגיד לו: "אתמול הצלחת להרכיב פאזל מאוד מורכב, אני יודעת שאתה יכול להרכיב את הפאזל הזה!? (כל זאת כמובן בתנאי שבאמת הפאזל שהוא מנסה מותאם ליכולותיו).

{

לפני כמה זמן ביטא אחד המטופלים שלי חשש מהעתיד.

מה יהיה? איך הוא יסתדר? האם הוא יכול? האם הוא יעמוד בזה? (זה=החיים)... וכיוב'

אז קודם כל כמובן שהקשבתי לו, ונתתי לו לדבר ולהוציא ולמלל את כל מה שיושב לו על הלב.

למה?

כדי שיתרוקן, ואז יהיה פנוי לקבל משהו חדש.

כל זמן שיש לו מה לומר, הוא לא פנוי להקשיב.

כתוב: "דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה.[11]", ורש"י מפרש: "ישיחנה מדעתו", כלומר, יסיח את דעתו ממנה, מהדאגה. יתעלם ממנה עד שתעלם. אבל במסכת יומא[12] נחלקו רבי אמי ורבי אסי: "רבי אמי ורבי אסי חד אמר ישחנה מדעתו וחד אמר ישיחנה לאחרים."

רש"י ככל הנראה הלך אחר דעתו של רבי אמי, אבל יש לנו כאן עוד אופציה שמציע רבי אסי: "ישיחנה לאחרים" – לפעמים צריך לדבר עם מישהו אחר על הדאגה כדי שהיא תעלם.

1.      עצם השיחה יש בה כדי לעזור לבן אדם להשתחרר מהמועקה.

עצם הגיית המילים. ההוצאה שלהם מרשות היחיד לרשות הרבים – השיחה עצמה, הדיבור, עוזר לשחרר את הקושי החוצה.

2.      ובנוסף, כשמישהו משיח את הקושי שלו באוזני אדם אחר, הוא כבר לא לבד עם הקושי. מישהו שם איתו לשאת בנטל – וזה כבר עושה הקלה.

3.      אבל בעיקר, יש מקרים שבהם אדם לא יכול לעזור לעצמו. צריך מישהו מהצד שיראה מה שהאדם עצמו לא רואה. צריך מראה.
צריך הורה, חבר, איש מקצוע... מישהו שיוכל להראות לאדם את מה שהוא לא יכול לראות לבד.

{

מסופר בתלמוד הבבלי, במסכת ברכות[13] על שלושה אַמוֹרָאִים[14]: רבי חנינא – דור ראשון, רבי יוחנן – דור שני, ורבי חייא בר אבא – דור שלישי, שהיה גם מגדולי תלמידו של רבי יוחנן:

"רבי חייא בר אבא חלש [=חלה]

על לגביה ר' יוחנן [=בא אליו (לבקרו) ר' יוחנן]

אמר ליה [=לו]: חביבין עליך יסורין?

אמר ליה: לא הן [ייסורין] ולא שכרן.

אמר ליה: הב [=תן] לי ידך.

יהב ליה ידיה ואוקמיה [=נתן לו ידו והקימו (מן המחלה = ריפא אותו)]."

"ר' יוחנן חלש [=חלה]

על לגביה ר' חנינא [=בא אליו (לבקרו) ר' חנינא].

אמר ליה: חביבין עליך יסורין ?

אמר ליה: לא הן ולא שכרן.

אמר ליה: הב [=תן] לי ידך.

יהב ליה ידיה ואוקמיה [=נתן לו ידו והקימו (מן המחלה = ריפא אותו)]."

שואלת הגמרא:

"אמאי לוקים ר' יוחנן לנפשיה? [=למה שלא יקים ר' יוחנן את עצמו?]

אמרי [=אומרים]: אין חבוש [=אסיר] מתיר עצמו מבית האסורים [=מהכלא]."

צריך לעודד אחרים לשתף את מה שיושב להם על הלב. לפעמים חברה טובה, לפעמים הבעל, ולפעמים צריך בעל מקצוע. זו עוצמה אדירה לדעת לבקש ולקבל עזרה.

אנשים חזקים אלה לא אנשים שאין להם קשיים – אלא אלה שמודים בכך שלא הכל מושלם, אבל עושים הכל כדי לשפר את מצבם.

{

אז מה עניתי למטופל שלי? איך עודדתי אותו?

אמרתי לו שהרבה פעמים כשאנחנו חושבים על הלא ידוע זה יכול להלחיץ. כי אין לנו שום תעודות ביטוח שבעתיד באמת הכל יהיה בסדר.

(זה לא נשמע מעודד בכלל, הא?.... רגע רגע! הנה זה בא:)

אבל גם כשהוא היה בגן הוא לא ידע מה היה בבי"ס יסודי, וזה היה נורא מפחיד – אבל בסופו של דבר הוא עבר הפרק הזה בהצלחה רבה, למרות הקשיים והאתגרים שהיו.

כנ"ל במעבר לחטיבה, ולתיכון, ולאוניברסיטה.

אז הוא יכול להתבונן על עצמו ולראות שיש לו את כל הכלים וכל היכולות להתמודד עם מה שלא יהיה שהחיים זורקים לו.

אז אולי במקום לחשוב אם הכל יהיה בסדר אי שם בעתיד, עדיף לחשוב: מה שלא יהיה אי שם בעתיד – יהיה בסדר.

כמו שהסתדרתי בעבר גם כשלא היה קל – כך אוכל להסתדר עם אתגרי בעתיד.

כי לא רק שיש לך את הכוחות והיכולות, עם כל אתגר שעברת, עם כל קושי שצלחת – פיתחת שרירים חדשים שיעזרו לך להתמודד עם אתגרים וקשיים נוספים.

המילים שלי ב"ה הצליחו לעודד אותו.

הוא ממש הזדקף פיזית.

פתאום היתה לו זווית ראיה חדשה על עצמו, של מישהו שיכל ולכן גם יוכל.

{

אבל היה כאן עוד משהו בעידוד הזה. זה לא היה רק המילים הנכונות.

זה גם היה המקום שממנו הם הגיעו.

אני באמת התכוונתי לכל מילה שאמרתי לו. דיברתי מהלב.

באמת היה אכפת לי מאיך שהוא מרגיש, ובאמת חשבתי מה אני יכולה להגיד כדי לעזור לו. לא למישהו אחר. אלא לאדם הספציפי המיוחד הזה.

וידוע ש"דברים היוצאין מן הלב נכנסים אל הלב ודברים שאינם יוצאים מן הלב לא יעברו דרך האוזן.[15]

וגם ש"כַּ֭מַּיִם הַפָּנִ֣ים לַפָּנִ֑ים כֵּ֤ן לֵֽב־הָ֝אָדָ֗ם לָאָדָֽם׃[16]"

כי כשבאמת מתכוונים לזה – זה נוגע, זה מגיע, וזה משפיע.

ובמילותיו המקסימות של המצודת דוד[17]: "כמו דרך המים מראים את הפנים בדומים להפנים המסתכלים בה אם שוחקות שוחקות ואם עצבות עצבות כן לב האדם לאדם אם לבו טוב על חבירו ייטיב גם לבו ואם רעה תרע גם היא."

{

כהורים, אנחנו עושים כל כך הרבה עבור הילדים שלנו, אבל אנחנו צריכים לזכור שלפעמים הצידה הנפשית רוחנית שאנחנו נותנים להם מחייה אותם ומספקת להם הרבה יותר כוח מכל צידה גשמית שאנחנו נותנים להם, כולל אוכל ממש.

לתת לילד כל מה שהוא רוצה לא בונה לו ערך עצמי גבוה.

אבל לעזור לילד להכיר את הכוחות שלו עצמו, ולגדול כשהוא עשיר בערך עצמי – זה הרבה יותר שווה מדברים שקונים לו, או נותנים לו.

אנחנו לא יכולים להתמודד עם החיים של הילדים עבור הילדים – זו עבודה אישית של כל אחד ואחד. של כל ילד וילדה. של כל אדם.

וככל שלאדם יש יותר משאבים פנימיים – כך גם ההתמודדות שלו עם חייו טובה יותר.

זה לא שאין בעיות, אלא שיש אפשרות לעבור גם את הגלים האלה בלי להתמוטט.

להתמודד ולא להתמוטט.

חלק מהמזון היומיומי שאנחנו מספקים לילדים שלנו צריך להיות עידוד.

צריך למצוא הזדמנויות לאורך היום כדי לעודד.

ואם שמים לב – מוצאים שאפשר לעודד כל אחד.

{

בואו נסכם איך מעודדים:

1.     מחפשים מקומות שבהם אנחנו יכולים להגדיל את ח-ן בנק הערך העצמי של הילד כל הזמן.
צריכים להיות מכוונים על התחנה הזו, ולא על תחנת הביקורת.
זו תחנת 'חצי הכוס המלאה' לעומת התחנה השניה שהיא של 'חצי הכוס הריקה'.

2.     כדי שהעידוד יעבוד, כדי שה"דברים היוצאים מן הלב אכן יכנסו אל הלב" הדברים חייבים להיות כנים ואמיתיים. אנחנו צריכים באמת להאמין לדברים שאנחנו אומרים.

3.     הדברים חייבים להיות כאלה שיתחברו לעולמו של האחר.  

4.     יחד עם זאת חייבים לזכור שמה שמעודד אחד לא בהכרח יעודד באותו אופן מישהו אחר.

5.     לפעמים פשוט לשים את עצמינו בנעליו של האחר מחבר אותנו לעולמו.

6.     לפעמים עידוד יכול להיות פשוט הכרת תודה על עזרה.
כי כשילד קולט שהוא עוזר להורה, שהוא הקטן עוזר להורה הגדול, הוא חווה את הכוח שלו.

וזה לכשעצמו מאוד מעודד.

7.     הצלחות קטנות לאורך היום מעודדות כשלעצמן: אבל זה שראינו, זה בוסט עצום נוסף לח-ן בנק הערך העצמי.

8.     כשילד יוצא מהבית בבוקר ליומו, בגן, בבי"ס, באוניברסיטה – תנו חיבוק, תנו נשיקה, תנו מבט אוהב, תציידו אותו בתחושה שהוא אהוב וחשוב מאוד – זה מעודד לדעת שאני חשוב למישהו כל כך, שאני משמעותית עבור מישהו כל כך.

9.     ואת כל זה יש להכיל על בני הזוג שלנו גם. כי זה תדר של שיח מאוד רצוי בזוגיות.

בשורה התחתונה: עידוד פשוט מגדיל את האדם מבפנים. הוא ממלא את האדם באור טוב.

{

You raise Me Up [18]

When I am down and, oh my soul, so weary

When troubles come and my heart burdened be

Then, I am still and wait here in the silence

Until you come and sit awhile with me

You raise me up, so I can stand on mountains

You raise me up, to walk on stormy seas

I am strong, when I am on your shoulders

You raise me up... To more than I can be

There is no life - no life without its hunger

Each restless heart beats so imperfectly

But when you come and I am filled with wonder

Sometimes, I think I glimpse eternity

You raise me up, so I can stand on mountains

You Raise Me Up, to walk on stormy seas

I am strong, when I am on your shoulders

You raise me up... To more than I can be

{

שזנכה לגדל ילדים שטוב להם, עם עצמם, עם אחרים, ובעולם.

ושנזכה לגדל! שנזכה להגדיל! לעודד לרומם ולפאר – ולתפארת מדינת ישאל.

{

השיעור מוקדש לעילוי נשמת דוד שלי סא"ל טוביה בן רגינה הי"ד ולעילוי נשמת רב"ט דב בן מרים הי"ד

שנפלו ברמת הגולן במלחמת יום כיפור, ולכל הקדושים שמסרו נפשם על קידוש ה' וקידוש הארץ,
ולהבדיל אלף אלפי הבדלות יבלט"א לזרע של קיימא לגל יצחק בן סמדר וניקול מרים בת שרה,
ולבריאות הנפש ובריאות הגוף של דניאל בן יפה, אמיליה בת אסתר, שירלי בת גילת, ואפרים אפי בן חנה בתוך שאר חולי עמו ישראל

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.

תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה

{

מקורות:

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא – רש"י כפשוטו - ויקרא – פרשת אמור. עמ' שכט-שפה. ירושלים: לשם ספרי איכות.

הרב וולבה, ש. (תשע"ה). עלי שׁוּר. שערי הדרכה. חלק ראשון. עמ' לד-לה. ירושלים: הוצאת בית המוסר ע"ש ר' ח. מ. לחמן.

הרבנית מזרחי, י. (2018). (פרידמן, י. עורכת). שנה וברכותיה. יומן שבועי-חודשי לשנת תשנ"ט. עמ' 102. ירושלים: הוצאת פרשה ואישה הוצאה לאור בע"מ.

מילר, ח. (2007) שם הפרשה לפרשת אמור ע"פ שיחת שבת פרשת אמור של הרבי מלובביץ' תש"נ, בתוך חומש ויקרא, עמ' 163, מהדורת לבייב, קול מנחם.

מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך http://mg.alhatorah.org/

סנדקר, י. פ. (2011). אמנות ההקשבה לפעימות הלב. עמ' 70. ישראל: הוצאת ידיעות ספרים.

Gottman, M. J. (1999). The seven Principles for making Marriage Work. New York: Harmony Nooks, a Penguin Random House.

---

[1] פרשת אֱמֹ֥ר: ויקרא כא' א' – כד' כג' (8/10 ; 124 פסוקים)

[2]  בראשית, הישר: מסכת עבודה זרה עמ' כה' א' ;

[3]  יבמות קיד, ורש"י שם: " שתי אמירות הללו למה להזהיר גדולים על הקטנים שלא יטמאו:"

[4]  תהילים לד' טו': "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרׇדְפֵהוּ." וגם תהילים לז' כז': "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב וּשְׁכֹן לְעוֹלָם."

[5]  מובא ב"שנה וברכותיה" של הרבנית ימימה מזרחי

[6]  0.5X1000%=5

[7]  סוכריה לשבת פרשות בהר-בחוקותי, כא' סיון ה'תשע"ז, 17.5.2017.

[8]  הִידּוּד בעברית! למדנו משהו על הדרך....

[9]  יאן סנדקר, בתוך "אמנות ההקשבה לפעימות הלב"

[10]  הרב שלמה וולבה (תרע"ד, 1914 - ט"ז בניסן תשס"ה 25 באפריל 2005) היה מגדולי המשגיחים בדור האחרון ומחבר ספרים בתחום העבודה הרוחנית על פי תנועת המוסר. שימש כמשגיח בישיבת באר יעקב ובישיבת גבעת שאול שאותן הקים. (ויקיפדיה).

[11]  משלי יב' כה'

[12]  בבלי, יומא, עה' א'

[13]  בבלי, ברכות ה' ב' – תרגום מאתר "מדרשת"

[14]  אַמוֹרָאִים (ביחיד אַמוֹרָא) הם חכמי התלמוד שפעלו במאות ה-3-5 לספירה,

[15]  הנועם אלימלך לפרשת תולדות וגם מנאני אלאדב, כרך א', סימן ל"ג (בשינויים). שם מובא פתגם זה בשם עמאר בן עבד אלקים, בתוך: אבן עזרא, שירת ישראל עמ' קנו.

[16]  משלי כז' יט'

[17]  המצודות הוא ביאור על חלק מספרי הנביאים והכתובים. הפרוש נכתב על ידי רבי דוד אלטשולר, שהיה מחכמי אשכנז במאה ה-17, ובנו רבי יחיאל הילל השלים אותו. הפירוש מפרש את כל ספרי הנ"ך מלבד המגילות רות, איכה ואסתר. החיבור חולק לשני פרושים על ידי רבי יחיאל הילל:  מצודת דוד - ביאור העניין ;  מצודת ציון - ביאור המילים. 

[18]  בשיעור הקשבנו לשיר "You Raise Me Up" ; מילים  ולחן: GRAHAM BRENDAN JOSEPH, LOVLAND ROLF ; במקור שר אותו ג'וש גרובן, והיום נקשיב לביצוע אקפלה של Peter Hollens: https://www.youtube.com/watch?v=13_nXuJ6dX8  

[© Smadar Prager, CGP]

---

www.smadarprager.com

Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Emotion Focused Psychotherapist since 1998 after graduating the four-year program in the Alfred Adler Institute in Israel.  With a home-based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island) she focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.

To contact or to schedule an appointment please email smadarprager@gmail.com or call/text 917-513-1490.

I'd love to hear from you.