יום רביעי, 24 באוקטובר 2018

יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: מנתינה אף פעם לא מפסידים | פרשת וירא | יד' בחשון ה'תשע"ט

בס"ד
השיעור מוקדש להמשך החלמה מהירה ורפואה שלימה של אפרים אפי בן חנה,
ושל אימי היקרה אסתר בת רבקה שיוצאת מחר סוף כל סוף בשעה טובה משיקום וחוזרת הביתה,
לרפואה שלימה של מורד בן זרינטש, שיפי בת גניה, רייזל בת שרה ותמר לאה בת מרים,
ולרפואה שלימה ותוצאות טובות בבדיקות של טל בן תקוה ומרדכי בן מלכה בתוך שאר חולי עמו ישראל
­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת וירא
מנתינה אף פעם לא מפסידים
לא תמיד אנחנו מתוגמלים על כל נתינה,
ולפעמים אפילו מבוזים,
אז איך זה יכול להיות שמנתינה אף פעם לא מפסידים?
 
אומרים שפראיירים לא מתים - הם רק מתחלפים.
זו אמירה של אלה שתופסים את העולם כמקום שבו יש את אלה שאוהבים לתת, ויש את אלה שאוהבים לקבל. ואלה שאוהבים לתת תמיד מנוצלים על-ידי אלה שאוהבים לקחת.
אז איך אנחנו יוצאים בהצהרה כזו שמנתינה אף פעם לא מפסידים?
מה נכון?

{

אף אחד לא אוהב לסבול, לכאוב, או לא להרגיש טוב.
אבל יחד עם זה פיתחנו לעצמנו ציפייה, שהיא ממש לא נכונה, שהחיים אמורים להיות כאלה: טובים, קלים, זורמים. אבל זו לא האמת. כאן זה לא עולם האמת. עולם האמת נמצא למעלה, ומלמעלה זה נראה אחרת. רק האמת האלוקית היא באמת אובייקטיבית, שלנו היא האמת הסובייקטיבית שלנו.
ולפעמים הקב"ה אוהב אותנו עוד יותר ונותן לנו הצצה על האמת הזו.

אנחנו בפרשה הרביעית של חומש בראשית: וַיֵּרָ֤א[1], זו ה-פרשה. הפרשה של עקידת יצחק. הפרשה שכל תפילה קוראים ממנה.
דיברנו הרבה ובאריכות בשבוע שעבר על ניסיונות, ועל מהות הניסיון, ולכן אני לא רוצה להרחיב היום עוד בעניין, אלא להתמקד בעצם הנתינה.
היום נתייחס לעקידת יצחק במובן אחר, במובן של נתינה. ה-נתינה של אברהם ויצחק, שנתנו את עצמם, כדי לתת לנו. כי עבודה היא שעד היום אנחנו אוכלים את פירות הנתינה העצומה של אברהם ויצחק, העוקד והנעקד.
הם שנתנו את נתינת הנתינות. התמסרות מוחלטת לקב"ה. ביטול עצמי.
אבל יש עוד שני גיבורים שאליהם אני רוצה להתייחס.
האחד הוא לוט. והשנייה היא אמא רחל שיום פטירתה, יא' בחשון, היה בשבת האחרונה.
וכולם מלמדים אותנו בדיוק את אותו שיעור: מנתינה אף פעם לא מפסידים!

{

נתינה היא ערוץ אנרגטי דו-סטרי.
רואים את זה באופן שבו המילה כתובה בעברית. את השורש נ.ת.נ. אפשר לקרוא מימין לשמאל , וגם משמאל לימין.  בכל פעם שאני נותנת משהו מעצמי למישהו אחר, אז יש באחר משהו ממני.
האחר הופך להיות חלק ממני. ולכן אולי אומר הרב אליהו דסלר זצ"ל[2] כבר מזמן לימד אותנו שאהבה היא תולדת הנתינה[3]: "יותר ממה שהנתינה באה בעקבות האהבה, האהבה באה בעקבות הנתינה."

כשמדברים על נתינה אמיתית, בדר"כ מדברים על נתינה ללא תמורה.
חסדים לשם חסדים.
יש אפילו חסד ביהדות שנקרא "חסד של אמת" שזהו החסד שאדם עושה עם המת. כי הוא, המת, לא יכול להחזיר לו. כמו שאמר יעקב אבינו ליוסף: "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל, לָמוּת, וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי; וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם.[4]"
האבן עזרא[5] מפרש את המילים חסד ואמת על פסוק אחר שקדם לו בבראשית. במקום שבו אליעזר עבד אברהם מבקש מבתואל אביה של רבקה ומלבן אחיה של רבקה שיתנו לו ללכת לחזור לאדונו ללא שהיות: "וְ֠עַתָּ֠ה אִם־יֶשְׁכֶ֨ם עֹשִׂ֜ים חֶ֧סֶד וֶֽאֱמֶ֛ת אֶת־אֲדֹנִ֖י הַגִּ֣ידוּ לִ֑י וְאִם־לֹ֕א הַגִּ֣ידוּ לִ֔י וְאֶפְנֶ֥ה עַל־יָמִ֖ין א֥וֹ עַל־שְׂמֹֽאל׃ [6]" "חֶ֧סֶד – דבר שאינו חיוב.
וֶֽאֱמֶ֛ת – לקיים דבר החסד, והמלה מגזרת: אמונה, והתי"ו לשון נקבה."
יעקב ביקש מיוסף שיעשה איתו חסד של אמת. חסד שאין בו טובות הנאה מכיוון שהמת אינו יכול לגמול למי שעשה איתו את החסד.
מפרש"י[7]: "חֶסֶד וֶאֱמֶת – חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול."

אבל האם באמת יש דבר כזה, נתינה אלטרואיסטית[8]?
נתינה של באמת חסד של אמת. נתינה ללא גמול, "ללא מטרות רווח"?
נחמד לחשוב שיש כזה דבר. אבל כמו שגם כל העמותות שמתפארות שהן "ללא מטרות רווח" מרוויחות, ובגדול, כך גם לדעתי אין דבר כזה אצל בני אדם.
כי אפילו כשמדובר ב"חסד של אמת", המת אולי לא יכול להכיר טובה, ולגמול טובה בחזרה, אבל בני משפחתו יכולים.
וגם אם אין לו קרובי משפחה, מקבל הנותן גמול של הכרה וכבוד מהסביבה והסובבים אותו, הוא קונה לעצמו שם טוב. וידוע כבר ש"טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב[9]".
ואפילו אם אף אחד לא רואה ולא יודע – כמו למשל מתן בסתר אמיתי – אז האדם בעצמו יודע, ומרגיש טוב עם עצמו. מעריך את עצמנו יותר. אוהבת את עצמו יותר. מרוצה מעצמו. ובצדק.
אז ממש אלטרואיזם – אין.  

אבל נתינה אמיתית יש.

{

מסופר במדרש תנחומא[10]: "וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְהָ֣אֱלֹקִ֔ים נִסָּ֖ה אֶת־אַבְרָהָ֑ם
ומה דְּבָרִ֣ים היה שם?
שהיה ישמעאל אומר ליצחק: אני גדול ממך שאני מלתי בן י"ג שנה וסבלתי את הצער, ואתה מלת בן ח' ימים ולא ידעת בצער, אפי' אביך היה שוחטך לא היית יודע. אילו היית בן י"ג שנה לא היית מקבל הצער .
אמר ליה יצחק: אין זה דבר, אילו היה אומר הקדוש ברוך הוא לאבי שחוט את יצחק בנך לא הייתי מעכב, מיד קפץ עליו הדבר, שנאמר: וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְהָ֣אֱלֹקִ֔ים נִסָּ֖ה אֶת־אַבְרָהָ֑ם.
כשבקש הקדוש ברוך הוא יתברך לבראות את העולם, אמרו לו: מלאכי השרת: מָה־אֱנ֥וֹשׁ כִּֽי־תִזְכְּרֶ֑נּוּ[11]  
אמר להן הקדוש ברוך הוא יתברך: אתם אומרים מה אנוש כי תזכרנו מפני אשר ראיתם בדורו של אנוש, אלא הריני מראה לכם כבודו של אברהם כי תזכרנו, שנאמר: וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת אַבְרָהָם[12].
אתם אומרים וּבֶן־אָ֝דָ֗ם כִּ֣י תִפְקְדֶֽנּוּ, שנאמר: וַֽה' פָּקַ֥ד אֶת־שָׂרָ֖ה[13].
אמר להם: עתידים אתם לראות את האב ששוחט את הבן והבן נשחט על קדוש שמי:[14]"
כששמע זאת האלוקים, הוא אמר: הגיע הזמן לנסות את אברהם אבינו.
באותם ימים יצחק היה בן 37 שנה, והקב"ה מעמיד את אברהם בניסיון העשירי שלו. הוא מבקש מאברהם אבינו להעלות את בנו לעולה.

אבל למה מדובר כאן רק על הניסיון  של אברהם?
האם לא היה זה גם ניסיון עבור יצחק?
אחרי הכל הוא זה שעומד למות על קידוש ה'....

{

יצחק נתן את חייו, אבל אברהם היה מוכן לתת את חייו של בנו, שזה הדבר הכי לא טבעי בעולם, שאב יקבור את בנו.
סדר העולם הוא שילדים קוברים את הוריהם, ולא להיפך.

כמו שכתוב בפרשת כי תצא המצוות שילוח הקן: "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּור לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ או עַל הָאָרֶץ אֶפְרחִים או בֵיצִים וְהָאֵם רבֶצֶת עַל הָאֶפְרחִים או עַל הַבֵּיצִים לא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים:
שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים:[15]"
והרמב"ם[16] מסביר בספרו "מורה נבוכים" כי טעם מצוות שילוח הקן היא רחמים על האם "שלא תצטער בראות לקיחת הבנים"[17].
וכולנו יודעים, שכשאומרים על מישהו שהוא נלקח, מתכוונים לכך שהוא איננו עוד.

אברהם היה מוכן לתת את הבן שלו, את בנו יחידו, זה שאמור להמשיך אותו, "כִּ֣י בְיִצְחָ֔ק יִקָּרֵ֥א לְךָ֖ זָֽרַע׃[18]", כי ממנו ימשיך זרעו של אברהם להתרבות לאורך הדורות, לקיים את הבטחתו של הקב"ה: "כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו.[19]".

ובזכותו, בזכות הנתינה האמיתית הזו, עומדת לנו, בניו, עד היום הזה, לדורי דורות, עדי עד.

יצחק היה מוכן לתת את חייו, ולמות על קידוש ה'. בדיוק כמו כל אחד מאיתנו. אנשים מוכנים לתת את חייהם למען כל מיני מטרות. יוסף טרומפלדור[20] הכריז: "טוב למות בעד ארצנו!"

{

רחל אמנו.
כמה מובן מאליו אנחנו לוקחים את העבודה שיש לנו היום קבר רחל ללכת אליו ולהתפלל בו.
אבל הרבה מאוד שנים לא יכולנו, היהודים לגשת לקבר ולהגיע אל אמא רחל.
מספרת הרבנית ימימה מזרחי: "בשנת 1967 בשעה חמש אחר הצהריים החלו חיילי גדוד 52 של חטיבת ירושלים לצעוד בטור עורפי אל הדרך הראשית לבית לחם. ים של דגלים לבנים קידם את פניהם של החיילים בבית לחם, כי בבית לחם שמעו שכבר כבשו את מזרח ירושלים. החיילים נכנסים ופתאום הם רואים שייח ערבי לבוש לבן ניגש למפקד עם כרית קטנה ועליה מפתח. ענק. חלוד. ואומר לו: "זה המפתח לאמא שלכם".
המפקד של הגדוד, הרב יוחנן פריד, לוקח את המפתח ביד רועדת וכל החיילים רצים אחריו לקבר רחל. ולא מוצאים אותו. הלוחמים שוטפים את בית לחם ומחמיצים את קבר רחל, עד שהם מבינים שהמקום השתנה לגמרי. הבית הקטן והבודד הפך חלק מפרברי בית לחם והוקף בתי מגורים. כשהחיים חוזרים אליו אחרי 19 שנה - הוא עוד נראה כמו בתמונה המיתולוגית, לא כמו היום שהוא נראה כמו עזריאלי בין חומות בטון."
רחל אמנו קבורה, שלא כמו כל שאר האבות והאמהות שלנו, על אם הדרך, ולא במערת המכפלה.
יום מותה, יא' בחשון, הוא גם יום הולדתו של בנה השני צעיר השבטים, בנימין. אחיו היחיד של יוסף.
רחל אמנו מתה בלידתה אותו. ומכיוון שדיממה מאוד לא יכול היה יעקב אבינו לטלטל אותה למערת המכפלה והוא קבר אותה בדרך, בואכה אֶפְרָתָה.
בפרשת וישלח כותבת התורה: "וַתָּמׇת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם.
וַיַּצֵּ֧ב יַעֲקֹ֛ב מַצֵּבָ֖ה עַל־קְבֻרָתָ֑הּ הִ֛וא מַצֶּ֥בֶת קְבֻֽרַת־רָחֵ֖ל עַד־הַיּֽוֹם:[21]"
בהמשך בפרשת ויחי, על ערש דווי מסביר יעקב שוב לבניו מדוע לא קבר את רחל במערכת המכפלה: "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם.[22]"

מראש השנה ועד יא' בחשון יש בדיוק 41 יום, גימטריה אם. אמא רחל, הקבורה על אם הדרך.

מסופר בבראשית רבה[23]: "וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, מָה רָאָה אָבִינוּ יַעֲקֹב לִקְבֹּר אֶת רָחֵל בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, אֶלָּא צָפָה יַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁהַגָּלֻיּוֹת עֲתִידוֹת לַעֲבֹר שָׁם, לְפִיכָךְ קְבָרָהּ שָׁם כְּדֵי שֶׁתְּהֵא מְבַקֶּשֶׁת עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה לא, יד): קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ."

רחל בוכה את הבכי של כולנו. אין מצב להגיע לקבר רחל אמנו ולא לבכות שם. אי אפשר שלא.
היא בוכה בשבילנו, ועלינו.
היא בוכה עבור כל החסרות והעקרות והבודדות.

וממשיך שם הנביא ירמיהו: "...מֵאֲנָ֛ה לְהִנָּחֵ֥ם עַל־בָּנֶ֖יהָ כִּ֥י אֵינֶֽנּוּ׃
כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר ה' מִנְעִ֤י קוֹלֵךְ֙ מִבֶּ֔כִי וְעֵינַ֖יִךְ מִדִּמְעָ֑ה כִּי֩ יֵ֨שׁ שָׂכָ֤ר לִפְעֻלָּתֵךְ֙ נְאֻם־ה' וְשָׁ֖בוּ מֵאֶ֥רֶץ אוֹיֵֽב׃
וְיֵשׁ־תִּקְוָ֥ה לְאַחֲרִיתֵ֖ךְ נְאֻם־ה' וְשָׁ֥בוּ בָנִ֖ים לִגְבוּלָֽם׃ [24]"

על איזה שכר מדבר הנביא ירמיהו?

{

רחל רואה את אחותה לאה נכנסת להריון אחרי הריון, בעוד שהיא, רחמה סגור.
לא די שהיא ויתרה ללאה, ונתנה לה את בעלה המיועד, ועוד גילתה לה את הסימנים, חנ"ה, כדי שלא לבייש אותה – היא לא רואה שום שכר על הנתינה המדהימה הזו שלה.
רק צער מנת חלקה.
רחל כמהה לפרי בטן. רחל מחכה ומחכה ומחכה, וכבר לא יכולה יותר: "וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי.[25]"
 
עטיפת האלבום "האהבה פנים רבות לה"
אבל הרב מנחם וייס[26] מלמד אותנו שנתינה אמיתית ושלימה מכל הלב, היא נתינה כזו שלא גורמת לאדם השני להרגיש לא נוח בקבלה.
הוא מסביר שדבריה של לאה לרחל "הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי[27]" הם הוכחה לכך שלמרות הכל היא באמת ובתמים נתנה נתינה אמיתית.

בהתחלה היה לי קשה להבין, הרי האמירה הזו של לאה מוכיחה לנו שלאה אמנם נשואה ליעקב אבל מרגישה שליבו לא נתון לה. כלומר, שיעקב לא באמת בעלהּ, אלא בעלה של רחל.
וזה ממש מתשמע כך מתשותה של רחל ללאה: "וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ:[28]"
כלומר, אם תתני לי מהדודאים שהביא ראובן, אשחרר את יעקב, שיבוא אליך הלילה ולא אלי. מזה ברור לנו שיעקב נהג לבוא למיטתה של רחל הרבה יותר מאשר לזו של לאה.
וזה ברור, כי הוא אהב אותה. את רחל. היא אהבת נעוריו. אהבת חייו.
איתה הוא רצה להתחתן. עבודה הוא עבד שבע שנים, ואז עוד שבע.
ובאמת התורה ממשיכה לספר לנו: "בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא:
וַיִּשְׁמַע אֱלֹקים אֶל לֵאָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי:[29]"
היא ממש קנתה את הלילה הזה עם יעקב.
מהסיפור אנחנו מבינים שלולא נתינת הדודאים לרחל, גם הלילה הזה יעקב לא היה בא אליה.
אז היכן היא הנתינה האמיתית?

אבל לא, מסביר הרב וייס, עצם זה שלאה מרגישה שיעקב הוא בעלה, מלמד אותנו שהנתינה של רחל אכן היתה מלאה ומכל הלב, שהרי אם לא היתה כזו היתה חיה לאה עם יעקב ומרגישה כל הזמן שהוא לא באמת שלה, לא באמת בעלה. עצם הנזיפה שלה באחותה רחל "הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי", לא מספיק שאת לוקחת לי את הבעל כל לילה, את רוצה גם את הדודאים שהביא לי הבן שלי?
היא הוכחה ניצחת שהיא מרגישה שיעקב הוא האיש שלה. לחלוטין.
כלומר, שהנתינה של רחל היתה נתינה אמיתית. מכל הלב.

אני חשבתי שזה מעניין לראות שלאה משתמשת במילה שכר "שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ" שהיא אותה מילה שהקב'ה משתמש בה כשהוא אומר לרחל: "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה: כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-ה', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-ה'; וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם[30]".
ואני תוהה, האם יש קשר דווקא לסיפור הדודאים יותר מהויתור של רחל בליל החתונה.
כי הרי לבן אמר ליעקב, כי כך נהוג במקומותם, שהגדולה מתחתנת קודם: "וַיֹּאמֶר לָבָן לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה.[31]"
רחל גדלה על התרבות הזו. זה היה טבעי לה. לא בטוח שנדרש ממנה מאמץ גדול.
אבל כששתיהן כבר נשואות ליעקב, והוא בפירוש מעדיף אותה על פני אחותה עד כדי כך שאחותה מוכנה לקנות/לשכור לילה עם בעלה - זו נתינה. זה ויתור. זו נתינה מושלמת כי היא מאפשרת ללאה להרגיש שזה מגיע לה בזכות הדודאים ולא בחסד מרחמיה של אחותה רחל.

ועל זה מקבלת רחל את השכר.
לא רק על הנתינה – אלא על זה שזו היתה נתינה מכל הלב, שההוכחה שלה בסיפור הדודאים.

{

אז איך כל זה קשור ללוט?
בואו נסיר את הלוט מסיפור ההצלה של לוט 😉

שלושת האורחים שבאו לבקר את אברהם, היו בעצם שלושה מלאכים.
האחד, המלאך רפאל, נשלח לרפא את אברהם. השני נשלח לבשר לשרה את הבשורה שהיא עומדת להרות וללדת את יצחק. והשלישי נשלח להודיע ללוט שהקב"ה עומד להחריב את סדום ועמורה.[33]

"וַיְהִ֗י בְּשַׁחֵ֤ת אֱלֹקִים֙ אֶת־עָרֵ֣י הַכִּכָּ֔ר וַיִּזְכֹּ֥ר אֱלֹקִ֖ים אֶת־אַבְרָהָ֑ם וַיְשַׁלַּ֤ח אֶת־לוֹט֙ מִתּ֣וֹךְ הַהֲפֵכָ֔ה בַּהֲפֹךְ֙ אֶת־הֶ֣עָרִ֔ים אֲשֶׁר־יָשַׁ֥ב בָּהֵ֖ן לֽוֹט׃ [34]"
כתוב במדרש בראשית רבה: "וַיְהִ֗י בְּשַׁחֵ֤ת אֱלֹקִים֙ אֶת־עָרֵ֣י הַכִּכָּ֔ר וַיִּזְכֹּ֥ר אֱלֹקִ֖ים אֶת־אַבְרָהָ֑ם וַיְשַׁלַּ֤ח אֶת־לוֹט֙ מה זכירה נזכר לו שתיקה ששתק לאברהם בשעה שאמר אברהם על שרה אשתו אחותי היא היה יודע ושותק...[35]"
פשוטו של מקרא על רש"י: "מהו זכירתו של אברהם על לוט – מה ענין זכירת אברהם לגבי הצלת לוט, והלא ראוי היה לומר "ויזכור אלוקים את לוט"? אלא נזכר על לוט בזכות הטובה שעשה לאברהם: שהיה לוט יודע ששרה היא אשתו של אברהם, ושמע שאמר אברהם במצרים על שרה 'אחותי היא' ולא גילה הדבר, משום שהיה חס עליו, לפיכך אף כאן חס הקב"ה עליו, וזכר אותו להציל אותו מן ההפיכה."

אבל הכנסת האורחים של לוט היתה הרבה יותר דרמטית מהשתיקה שלו. למה דווקא על השתיקה זוכר אותו האלוקים ובזכותה מציל אותו, ולא בזכות זה שהיה מוכן להציל את האורחים מאנשי סדום אפילו במחיר חייו שלו ושל בני משפחתו?

{

אנחנו יודעים על סדום ועמורה שממש לא אהבו אורחים בכלל. כך-כך לא אהבו אורחים שעד היום אנחנו משתמשים במטבע לשון על שמם: "מיטת סדום."
זו היתה מיטה מיוחדת שעליה התבקשו האורחים לשכב לפני שניתנה להם הרשות להיכנס לעיר: אם היו ארוכים יותר מהמיטה היו מקצצים את רגליהם כדי להתאים אותם לאורכה של המיטה, ואם היו קצרים יותר מהמיטה היו מותחים אותם כדי להתאים אותם לאורכה של המיטה[36].
ומכאן הביטוי "מיטת סדום" בא לתאר מצב שמגביל את הפעולה שלנו ובעצם מונע מאיתנו לבצע אותה, או רעיון.

הרמב"ן[37] כותב[38] שהיה לאנשי סדום ענין מיוחד להרע לאורחים הנקלעים לעירם, כי הם רצו לסגור אותה לזרים, כדי שלא יבואו לקבץ אצלם נדבות וליהנות מהעושר הרב של המקום: "כונתם לכלות את הרגל מביניהם, כדברי רבותינו 'מאחר שארצנו היא ארץ ממנה יצא לחם ועפרות זהב לו, למה לנו עוברי דרכים? שאין הם באים אלינו אלא לחסרנו (ממוננו); בואו ונשכח תורת רגל מארצנו[39]', כי חשבו שבעבור טובת ארצם שהיא כגן ה' יבואו שם רבים, והם מואסי הצדקה. אבל לוט בעושרו וממנו בא אליהם."

הרֶשע בסדום היה הנורמה. וכך מסופר במדרש בראשית רבה: "מסופר במדרש רבה[40] כותב יוחנן כהן על אותה ריבה שנתנה פת לעני, וכשגילו זאת תושבי העיר, הביאו את הנערה לשופטים, ופסקו השופטים, שיש לנערה משפט מוות על אשר עזרה לעני. נפסק דינה, שימשחו אותה בדבש מכף רגלה ועד קודקודה, ובאו דבורים ועקצו את כל בשרה, ותעל צעקתה השמיימה. "
הרֶשע הצליח לנצח כל חלקה טובה שאולי עוד היתה שם, עד כדי כך שאנשי סדום העבירו חוק שכל מי שבא להתארח בעירם יאנסו אותו ויגנבו את כל כספו. וכך ממשיך המדרש: "כך התנו אנשי סדום בינהם, אמרו "כל אכסניא שהוא בא לכאן, יהו בועלים אותו, ונוטלים את ממונו[41]".

כתוב בפרשה שלנו: "וַ֠יָּבֹ֠אוּ שְׁנֵ֨י הַמַּלְאָכִ֤ים סְדֹ֙מָה֙... וַיַּרְא־לוֹט֙ וַיָּ֣קׇם לִקְרָאתָ֔ם...
וַיֹּ֜אמֶר ס֣וּרוּ נָ֠א אֶל־בֵּ֨ית עַבְדְּכֶ֤ם וְלִ֙ינוּ֙ וְרַחֲצ֣וּ רַגְלֵיכֶ֔ם וְהִשְׁכַּמְתֶּ֖ם וַהֲלַכְתֶּ֣ם לְדַרְכְּכֶ֑ם וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּ֥י בָרְח֖וֹב נָלִֽין׃ וַיִּפְצַר־בָּ֣ם מְאֹ֔ד וַיָּסֻ֣רוּ אֵלָ֔יו וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־בֵּית֑וֹ וַיַּ֤עַשׂ לָהֶם֙ מִשְׁתֶּ֔ה וּמַצּ֥וֹת אָפָ֖ה וַיֹּאכֵֽלוּ׃
טֶ֘רֶם֮ יִשְׁכָּ֒בוּ֒ וְאַנְשֵׁ֨י הָעִ֜יר אַנְשֵׁ֤י סְדֹם֙ נָסַ֣בּוּ עַל־הַבַּ֔יִת מִנַּ֖עַר וְעַד־זָקֵ֑ן כׇּל־הָעָ֖ם מִקָּצֶֽה׃
וַיִּקְרְא֤וּ אֶל־לוֹט֙ וַיֹּ֣אמְרוּ ל֔וֹ אַיֵּ֧ה הָאֲנָשִׁ֛ים אֲשֶׁר־בָּ֥אוּ אֵלֶ֖יךָ הַלָּ֑יְלָה הוֹצִיאֵ֣ם אֵלֵ֔ינוּ וְנֵדְעָ֖ה אֹתָֽם׃
וַיֵּצֵ֧א אֲלֵהֶ֛ם ל֖וֹט הַפֶּ֑תְחָה וְהַדֶּ֖לֶת סָגַ֥ר אַחֲרָֽיו׃
וַיֹּאמַ֑ר אַל־נָ֥א אַחַ֖י תָּרֵֽעוּ׃
הִנֵּה־נָ֨א לִ֜י שְׁתֵּ֣י בָנ֗וֹת אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יָדְעוּ֙ אִ֔ישׁ אוֹצִֽיאָה־נָּ֤א אֶתְהֶן֙ אֲלֵיכֶ֔ם וַעֲשׂ֣וּ לָהֶ֔ן כַּטּ֖וֹב בְּעֵינֵיכֶ֑ם רַ֠ק לָֽאֲנָשִׁ֤ים הָאֵל֙ אַל־תַּעֲשׂ֣וּ דָבָ֔ר כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן בָּ֖אוּ בְּצֵ֥ל קֹרָתִֽי׃[42]"

אז באמת היינו מצפים שהקב"ה יתגמל את לוט על הכנסת האורחים שלו את המלאכים, ולא את השתיקה שלו שלא גילה למצרים ששרה היא לא אחותו של אברהם.
מה היה כל-כך מיוחד בשתיקה של לוט שעלתה אפילו על הכנסת האורחים ההרואית הזו שלו?

{

לוט, שהיה אחיינו של אברהם, חי איתו תקופת מה וספג ממנו הכנסת אורחים. הוא הגניב את האורחים (המלאכים) לתוך העיר והכניס אותם לביתו. הוא הציע להם פת במלח ומים להרוות את צימאונם. ומכיוון שאזל המלח, ביקש מאשתו ללכת להביא קצת מהשכנים. עירית, אשתו, בעוברה מדלת לדלת לבקש מלח, רמזה לשכניהם שיש בביתם אורחים. האורחים צבאו על ביתו של לוט ודרשו ממנו להוציאם לרחוב על-מנת שיוכלו להרוג אותם. לוט היה מוכן להוציא לאספסוף את בנותיו הבתולות ובלבד שלא יפגעו באורחיו לרעה: "הִנֵּה־נָ֨א לִ֜י שְׁתֵּ֣י בָנ֗וֹת אֲשֶׁ֤ר לֹא־יָֽדְעוּ֙ אִ֔ישׁ אוֹצִֽיאָה־נָּ֤א אֶתְהֶן֙ אֲלֵיכֶ֔ם וַֽעֲשׂ֣וּ לָהֶ֔ן כַּטּ֖וֹב בְּעֵֽינֵיכֶ֑ם רַ֠ק לָֽאֲנָשִׁ֤ים הָאֵל֙ אַל־תַּֽעֲשׂ֣וּ דָבָ֔ר כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן בָּ֖אוּ בְּצֵ֥ל קֹֽרָתִֽי:[43]". ומכיוון שמצאו צדיק (יחסי) אחד בסדום, שהיה מוכן לסכן את עצמו ואת בני ביתו כדי להציל את אורחיו, גילו לו המלאכים שהקב"ה עומד להשמיד את העיר ושעליו לאסוף את משפחתו ולהימלט מיד[44].

לוט זוכה להינצל מסדום בזכות זה שהתאפק ולא הסגיר את עובדת היותה של שרה מוחבאת למצרים, ולאו דווקא בזכות הכנסת האורחים שלו את המלאכים. כי חסד והכנסתי אורחים הוא ספג משהותו כל חייו עם אברהם אבינו - זה היה ברגיל עבורו. טבעי.
הוא גדל עם אברהם אבינו שהיה כולו חסד והכנסת אורחים, וינק את הכנסת האורחים יחד עם חלב אימו. מבחינתו להכניס אורחים היה הדבר הכי טבעי בעולם. הוא לא היה צריך להתגבר על יצר, תאווה, או על אופיו, או מידותיו. הכנסת אורחים היתה מבחינתו טבעית כמו אויר לנשימה.
אבל תאוותו לכסף לא ידעה גבול. עליה היה צריך להתאמץ הרבה כדי לרסנה.
אם היה מגלה למצרים את מחבואה של שרה בוודאי היה מתוגמל על כך ביד רחבה מפרעה. אבל הוא התגבר על טבעו. הוא הכניע את רצונו בעצמו. הוא כבש את תאוות הממון והכסף ולא גילה למצרים את עובדת היותה של שרה מוחבאת - על זה, על הויתור הזה הוא מקבל שכר. עצום. את חייו. ואת השמירה על כל העם שיצא ממנו לדורי דורות: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה.[45]"

{

שני ציטוטים צידה לדרך לפני סיום:

1. יאנוש קורצאק: "האם האדמה מכירה טובה לשמש מפני שהיא מאירה?
האם העץ מכיר טובה לגרעין, מפני שממנו צמח?
האם הזמיר שר לאמו מפני שחיממה אותו בחירה?
האם האהבה היא מעשה ראוי לציון שבעדו את תובע תשלום?"


2. אנה פרנק: "נתינה לא הפכה מעולם אדם לעני."

{

מה מלמדת אותנו הפרשה על נתינה בנוגע להורות וזוגיות?
היא מלדמת אותנו ש"מעשה אבות (ואימהות) סימן לבנים.[46]"
אם אנחנו רוצים לדעת איך ללמד את הילדים שלנו לתת נתינה אמיתית, מכל הלב, שלא למטרות רווח, אנחנו צריכים להראות להם איך עושים את זה בעצמנו.
קודם כל "עניי עירך קודמין[47]". חסד מתחילים בבית. קודם כל אני לאישי, ואישי לי. קודם כל נתינה אמיתית של ההורים אחד לשני, ואחת לשניה.
לא יכול להיות שמחוץ לבית אתה תהיה הגבר הכי עוזר והכי נותן ובבית אשתך מלאת טרוניות כי היא מרגישה שאותה, ואת הבית אתה מזניח.
כי "בֵּיתוֹ, זוֹ אִשְׁתּוֹ.[48]" כתוב במשנה.

ומה שרואים הילדים את ההורים עושים ונוהגים, כך הם יעשו – הרבה יותר ממה שיטיפו להם.

כשה-WE יותר חשבו מה-ME – יש בית שמושתת על יסודות יציבים של אהבה.

{

זו אותה האהבה[49]


כשהיינו צעירים
את זוכרת,
אז פרחה האהבה
והיום אחרי שנים
אין אחרת -
זו אותה האהבה.

"השתנית אהובי" -
את אומרת
וגם את אהובתי,
"על הכל הייתי שוב,
שוב חוזרת"
כמה טוב שאת איתי.

כשאת איתי שמחה וצוחקת
אז אני צוחק איתך
וכשאת פתאום בוכה וכואבת
אז אני הולך איתך.

"תחבק אותי עכשיו" -
את אומרת
אז גם את אהובתי.
"על הכל הייתי שוב,
שוב חוזרת"
כמה טוב שאת איתי.



{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור
 ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.

תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה

{

מקורות:

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא: חמישה חומשי תורה עם ביאור המקרא בדרך הפשט, בראשית – פרשת וירא. עמ' קפד-רנב. ירושלים: לשם ספרי איכות.

הרב וייס, מ. (חשון תשע"ט). וואט שבועי לשבת קודש פרשת לך לך. ללכת בדרכה של רחל אמנו ע"ה ולהיוושע. [קובץ PDF].

הרבנית מזרחי, י. (חשון תשע"ט). לפרשת לך לך. [שיעורים בדוא"ל למנויות "פרשה ואשה"]. אוחזר מתוך http://www.parasha.org/.

הרבנית מזרחי, י. [שיעורים בדוא"ל למנויות "פרשה ואשה"].

מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך http://mg.alhatorah.org/





[1] פ' וַיֵּרָ֤א: בראשית יח' א' – כב' כד' (4/12)
[2]  הרב אליהו אליעזר דסלר (1953-1892) נחשב לאחד מגדולי בעלי המוסר בשיטת קלם במאה ה-20. כיהן כרב באנגליה וכמשגיח רוחני בישיבת פוניבז'. (ויקיפדיה)
[3]  מכתב מאליהו, ח"א ע' 32
[4]  בראשית מז' כט'
[5]  רבי אברהם בן מאיר אִבּן עזרא, (1167-1089)  משורר, בלשן, פרשן מקרא, ופילוסוף בתקופת תור הזהב בספרד.
[6]  שם, כד' מט'
[7]  רבי שלמה בן רבי יצחק ירחי הצרפתי (1105-1040) היה תלמיד חכם צרפתי נודע. נחשב לגדול מפרשי התנ"ך והתלמוד.
[8]  זוּלָתָנוּת (אלטרואיזם): זולתנות היא אהבת הזולת, העדפת רַווחת האחר על רַווחת עצמו, ההפך מאנוכיות (אגואיזם). [עפ"י האקדמיה ללשון עברית].
[9]  קהלת ז' א'
[10]  שם, כב' א': "וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְהָ֣אֱלֹקִ֔ים נִסָּ֖ה אֶת־אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו אַבְרָהָ֖ם וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי׃"
[11]  תהילים ח' ה': "מָה־אֱנ֥וֹשׁ כִּֽי־תִזְכְּרֶ֑נּוּ וּבֶן־אָ֝דָ֗ם כִּ֣י תִפְקְדֶֽנּוּ׃"
[12]  בראשית יט' כט'ף "וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹקִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט. "
[13]  שם, כא' א': "וַֽה' פָּקַ֥ד אֶת־שָׂרָ֖ה כַּאֲשֶׁ֣ר אָמָ֑ר וַיַּ֧עַשׂ ה' לְשָׂרָ֖ה כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר׃"
[14]  מדרש תנחומא, סימן יח'
[15]  דברים כב' ו'-ז'
[16]  רבי משה בן מימוּן (1135 או 1137 - 1204)  מכונה גם בראשי תיבות רמב"ם,  היה מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות, מדען, רופא, חוקר ומנהיג. אחד האישים החשובים והנערצים ביותר ביהדות. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה". (ויקיפדיה).
[17]  מורה נבוכים, חלק ג' פרק מח'
[18]  בראשית כא' לב'
[19]  שם, כב' יז'
[20]  יוסף (אוסיה) טרוּמְפֶּלְדוֹר (יוסף ולדימירוביץ' (ווֹלפוביץ') טרומפלדור; 1880 – 1 במרץ 1920) היה לוחם יהודי, מנהיג ציוני סוציאליסטי וחלוץ. מהלך חייו, גבורתו ונפילתו בקרב תל חי הפכוהו לדמות מופת ציונית ולגיבור לאומי. (ויקיפדיה).
[21]  בראשית לה' יט'-כ'
[22]  בראשית מח' ז'
[23]  בראשית רבה פ"ב י'
[24]  ירמיהו לא' יד'-טז'
[25]  בראשית ל' א'
[26]  הרב מנחם וייס, בני-ברק, תלמידו של הרבי מסלונים זי"ע, מחצרו של הרב קנייבסקי, ומרצה בערוץ 2000 ובהידברות.
[27]  שם, ל' טו': "וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ."
[28]  שם: "וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ."
[29]  בראשית מז' כט'
[30]  ירמיהו לא' טו'
[31]  בראשית כו' כו'
[32]  תהילים קכז' ג'
[33]  רש"י לבראשית יח' ב': והנה שלשה אנשים: אחד לבשר את שרה ואחד להפוך את סדום ואחד לרפאות את אברהם, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחיות.
[34]  בראשית יט' כט'
[35]  בראשית רבה נ"א ו'
[36]  ספר הישר, פרשת וירא, עמ' נח-סב, הוצאת המשורה, בני-ברק, תשנ"ד.
[37]  רבי משה בן נחמן (ידוע כ-רמב"ן; 1194 - 1270) היה מגדולי חכמי ספרד, פוסק, פרשן, הוגה, מקובל ורופא.
[38]  על בראשית יט' ה': "וַיִּקְרְא֤וּ אֶל־לוֹט֙ וַיֹּ֣אמְרוּ ל֔וֹ אַיֵּ֧ה הָאֲנָשִׁ֛ים אֲשֶׁר־בָּ֥אוּ אֵלֶ֖יךָ הַלָּ֑יְלָה הוֹצִיאֵ֣ם אֵלֵ֔ינוּ וְנֵדְעָ֖ה אֹתָֽם׃"
[39]  סנהדרין קט' א'
[40]  וירא, נ'
[41]  בראשית רבה, נ'
[42]  בראשית יט' א'-ח'
[43]  בראשית יט' ח'
[44]  עפ"י ילקוט מעם לועז, בראשית א, וירא יט' כו', עמ' שפ: המלאך גבריאל התרה והתנה: אתם תינצלו אבל רק אם לא תביטו לאחור. אבל עירית, אשת לוט, לא יכלה להתאפק והסתכלה לאחור והפכה לנציב מלח (בראשית יט' כו'): "וַתַּבֵּ֥ט אִשְׁתּ֖וֹ מֵאַֽחֲרָ֑יו וַתְּהִ֖י נְצִ֥יב מֶֽלח: ".
[45]  דברים ב' ט'
[46]  כלל פרשני שטבע לראשונה הרמב"ן בפירושו לספר בראשית (בראשית יב' ו', וַיַּעֲבֹ֤ר אַבְרָם֙ בָּאָ֔רֶץ)
[47]  בבא מציעא, ע"א א'
[48]  משנה, יומא א' א'
[49]  בשיעור הקשבנו לשיר "זו אותה האהבה" ; מילים וביצוע: אריק איינשטיין ; לחן: יוני רכטר ; מתוך האלבום "האהבה פנים רבות לה" 1976 שעטיפתו היא גם התמונה המלווה את השיעור: https://www.youtube.com/watch?v=7szOSm6zqeU


[© Smadar Prager, CGP]



Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
To schedule an appointment please contact at smadarprager@gmail.com or 917-513-1490.

אין תגובות:

פרסום תגובה