יום חמישי, 6 בספטמבר 2018

יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ, תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ - פרשת ניצבים - כה' באלול ה'תשע"ח

בס"ד

השיעור מוקדש להחלמה מהירה ורפואה שלימה של אימי היקרה אסתר בת רבקה, ולרפואה שלימה ותוצאות טובות בבדיקות של חנניה שלום הנרי בן מזל, מרדכי בן מלכה, מנחם מנדל בן שרה רבקה, ואפרים אפי בן חנה, ולרפואה שלימה של עידו בן חלי, ליוסי בן רות, תינוק בן שירי, יצחק בן ויקטוריה, הילה בת אילה, ורייזל בת שרה בתוך שאר חולי עמו ישראל
­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת ניצבים
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ, תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ
יש קשר בין פרשת ניצבים לראש השנה.
ויש קשר בין העולם לעם ישראל.
תמיד לפני ראש השנה אנחנו קוראים את פרשת נִצָּבִ֤ים[1], מיד אחרי השבת שבה קראנו את פרשת כִּי־תָב֣וֹא[2], פרשת התוכחה, פרשה שיש בה 98 קללות. פי שתיים יותר מ-49 הקללות של פרשת בְּחֻקֹּתַ֖י[3].

הרב שלמה הלוי מסביר שפרשת בְּחֻקֹּתַ֖י נקראת תמיד לפני חג השבועות, הוא חג מתן תורה, כיוון שהקללות של פרשת בְּחֻקֹּתַ֖י הן "על זה שלא עסקו בתורה תחילה ", כנגד חורבן בית ראשון, שנחרב בגלל ש"לא ברכו בתורה תחילה – לא הייתה התורה חשובה בעיניהם לברך עליה. היא הייתה חשובה בעיניהם, כמו שאר מקצועות, כמו שלומדים עריכת דין."

אבל פרשת כִּי־תָב֣וֹא נקראת לפני ראש השנה, מה הקשר?

כתוב: "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל[4]", ראש השנה קשר להמלכת הקב"ה, ולשם כך צריך להיות כולם ביחד. וכדי להיות ביחד חייבים לבטל את שנאת החינם, שבגללה נחרב בית שני. וכדי לעשות את זה צריך לקרוא את הקללות המפורטות בפרשת כִּי־תָב֣וֹא, הקשורות לבין אדם לחברו, כדי להתחזק באהבה חינם, "ובפרט שאין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו תחילה..."

{

וככה פותחת פרשת נִצָּבִים:
"אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י ה' אֱלֹקֵיכֶ֑ם רָאשֵׁיכֶ֣ם שִׁבְטֵיכֶ֗ם זִקְנֵיכֶם֙ וְשֹׁ֣טְרֵיכֶ֔ם כֹּ֖ל אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל׃
טַפְּכֶ֣ם נְשֵׁיכֶ֔ם וְגֵ֣רְךָ֔ אֲשֶׁ֖ר בְּקֶ֣רֶב מַחֲנֶ֑יךָ מֵחֹטֵ֣ב עֵצֶ֔יךָ עַ֖ד שֹׁאֵ֥ב מֵימֶֽיךָ׃
לְעׇבְרְךָ֗ בִּבְרִ֛ית ה' אֱלֹקֶ֖יךָ וּבְאָלָת֑וֹ אֲשֶׁר֙ ה' אֱלֹקֶ֔יךָ כֹּרֵ֥ת עִמְּךָ֖ הַיּֽוֹם׃
לְמַ֣עַן הָקִֽים־אֹתְךָ֩ הַיּ֨וֹם ׀ ל֜וֹ לְעָ֗ם וְה֤וּא יִֽהְיֶה־לְּךָ֙ לֵֽאלֹקִ֔ים כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר־לָ֑ךְ וְכַאֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּע֙ לַאֲבֹתֶ֔יךָ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹֽב׃[5]"

פשוטו של מקרא מביא לנו את רש"י כפשוטו וכותב: "לשון הכתוב מלמד שהיו כל ישראל ניצבים שם באותו היום, כיון שכינסם משה והציבם לפני הקדוש-ברוך-הוא ביום מותו, כדי להכניסם בברית."

הבן איש חי אומר שבסוף פרשת כִּי־תָב֣וֹא כתוב: "וּשְׁמַרְתֶּ֗ם אֶת־דִּבְרֵי֙ הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֔את וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם לְמַ֣עַן תַּשְׂכִּ֔ילוּ אֵ֖ת כׇּל־אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֽׂוּן[6]׃ כלומר, על ידי שישמרו ישראל את ברית התורה," הם יבינו וידעו בשכל שמה שהם עושים, ואיך שהם מתנהגים חשוב מאוד. מעשים טובים והליכה בדרך הישרה מרצים את הקב"ה. ואז נוכל להתייצב לפני ה' בראש השנה "ולהטות את המשפט לטובה".

{

יש סיבה ומסובב, יש תוצאות ידועות מראש. אלה לא עונשים. יש כאן בחירה.
וגם בבית לילדים יש בחירה.

עונש הוא פעולה שהורים עושים כשבכוונתם לחנך את הילד, שאין בינה לבין המעשה כל קשר ‏הגיוני, שמשפילה ומדכאה את הילד, מקלקלת את היחסים, מעכירה את האווירה ויוצרת מרירות.  
למשל: אם הילד לא הכין שיעורים, לא יסע על האופניים שבוע.
אם הילדה לא באה להתקלח ‏לא תלך מחר לחוג.
אם הילדים התחצפו, תבוטל החופשה המתוכננת, וכד'. 

תוצאות הגיוניות וטבעיות ידועות מראש.
כלומר, הבחירה ביד העושה.
הילד יודע מה יקרה אם ינהג בצורה אחת, או אם ינהג באופן אחר.

ומכיוון שכך, התוצאות ההגיוניות והטבעיות עושות לא רק סדר בעולם הרגשי של הילד, אלא תורמות רבות לשמירה על מערכת יחסים טובה בין הורים וילדים. כשהתוצאה באה לידי ביטוי, זה תמיד כי הילד בחר לנהוג באופן מסויים כשהוא יודע מה תהיה התוצאה של בחירתו.

בניגוד לעונש, תוצאות טבעיות והגיוניות: 
‏1. ידועות  מראש 
‏2. יש קשר בין המעשה לתוצאה - כמו בחיים
 
 
תוצאה הגיונית היא פעולה חינוכית שההורים עושים ברוח טובה, כדי לשמור על הסדר התקין ‏של החיים, על אותם חוקים ותקנות שהם עצמם קבעו. מבלי להטיף מוסר - ‏תוך השתתפות כנה בצערו של הילד שהתנסה בתוצאות הבחירה שלו, ובאי הנוחות ובנזק של אי שמירה על סדרי החיים ‏ואי קבלת הגבולות.    

חשוב לציין שתוצאה הגיונית היא הגיונית בעייני ההורים, ולאו דווקא בעייני הילדים. לילדים הרבה פעמים קשה לראות את ההגיון והצדק של ההורים. הם גם לא אוהבים שמגבילים אותם, ולא נותנים להם לעשות בדיוק מה שהם רוצים. אבל זה לא אומר שהבחירה של ההורים איננה נכונה.
הורה כאילו עומד על ראש הר, והילד עדיין בבסיסו, מתחיל את המסע בשביל העולם מעלה. להורה יש פרספקטיבה רחבה יותר של הנוף הנמתח מאש ההר. האופק רחב הרבה יותר. על סמך נסיון העבר, והיכולת של ההורה לצפות הרבה צעדים מראש מה יוביל לְמה, התוצאות ההגיוניות שההורה בוחר הם תמיד לטובתו של הילד, גם אם הילד לא בהכרח מסוגל לראות את זה.

 תוצאה טבעית היא פועל יוצא מרצף של אירועים טיבעיים ללא התערבות המבוגר. 
‏ (למעט במקרים של פיקוח נפש או נזק גופני חמור) אם ההורים לא יתערבו ויעניקו לילד ‏השתתפות אמיתית בצערו יפיק הילד את הלקח בעצמו.  ‏ 
אין כאן בשום פנים ואופן נקמה, או שמחה לאיד של: "אתה רואה! אמרתי לך!".
יש כאן אך ורק נתינת מקום לטבע לעשות את שלו, ובו בזמן להיות הורה אוהב, מחבק, מדריך ומכוון בחיבה.
למשל: בחורף כשלא לובשים מעיל - רטוב וקר.
כשלא מגיעים לארוחה - נשארים רעבים.
‏כשלא הולכים לישון בזמן - עייפים בבוקר.
כשמתנהגים בצורה לא נעימה עם חברים - חברים ‏לא באים יותר.
כשלא מניחים לאמא לנוח בצהריים - לאמא אין כח ללכת לבריכה אחה"צ. וכד'.

כאשר הורה מעניש ילד קשה לו לעזור לילד להשתחרר מהמצב אליו הוא נקלע - אבל כאשר הילד ‏סובל מתוצאה טבעית או הגיונית של מעשיו , יכול ההורה בהחלט לבוא לעזרתו, דבר שתורם ‏לשמירה על מערכת יחסים טובה. 

את אותו סדר שה' קבע בעולם ושאותו משה מסביר לעם ישראל אנחנו כהורים יכולים להכניס להורות שלנו.
תוצאות הגיוניות וטבעיות הם הכלים החינוכיים הטובים ביותר לעזור לילדים לגדול בצורה הטובה ביותר תוך שמירה על מערכת היחסים הטובה שלהם עם ההורים שלהם.

{

אנחנו בעיצומו של מעמד מאוד מרגש.
התאריך ז' באדר שנת 2488 לבריאת העולם, וזהו יומו האחרון של משה רבינו עלי אדמות. אלה המילים ה(כמעט)אחרונות שהוא יגיד לעם ישראל, לעם שלו, זה שהוא רעה אותו כבר ארבעים שנה, בעליות ובמורדות, תמיד היה נאמן לתפקידו, ואהב את הצאן שלו יותר מאשר את עצמו.

משה רבינו מכנס את כל העם ומסביר להם את חשיבות הביחד. את חשיבות ה-כולנו.

הרב עמוס אפרתי כותב: "זכות האחדות עמדה לקבל את התורה וזכות האחדות תעמוד בגאולה הקרובה וזה שאומר הכתוב "לֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת הַבְּרִית" ועל ידי זה יקויים בנו "הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה'[7]".

כולם מקובצים כאן, כי במעמד הזה מפרש"י נכרתת "ברית המחייבת את כל עם ישראל בשמירת התורה, שהיא כוללת גם קבלת ברכות וקללות הכרוכות בה, נוגעת לכל יחיד ויחיד, ואמורה להיות תקפה ועומדת לנצח גם לזרעם אחריהם לדורי דורות.[8]"
מי שכאן ומי שאינו כאן.
"וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם.[9]"
ומפרש"י "ואף עם דורות עתידים להיות"
איך אפשר לחתום על חוזה בשם הנכדים שעדיין לא נולדו?
איך אפשר להתחייב בשם הדורות שיהיו בעתיד?

אז בואו נשאל אחרת: אם קנית בית, וחתמת חוזה, ורשמת בטאבו, ויש לך שטר מכר רשמי, את מצפה שהוא יהיה גם של הנינים של הנינים שלך?

אז למה שאותו עיקרון לא יעבוד גם על ההתחייבויות?
"ההתחייבות בברית השבועה הזאת, על שמירת התורה ובמצוות, נועדה רק לשם חיזוק יתר, לתת משנה-תוקף לחיובם של בני ישראל כלפי ה'. שכן עצם החיוב לקיים את מאמר פי הבורא וציוויו, הרי הוא עומד איתן וחזק בלעדיה...ואולם ענין הברית וקבלת ישראל התורה, מפני שחפץ ה' לזכותם שיהיה דברו חזק וקיים להם, לכן השתדל שהם בעצמם יתחייבו וישתעבדו לעשותם, ויקבעו הדברים בליבם קבלה חזקה ואמתית... שלוש בריתות: בהר סיני, בערבות מואב (עכשיו), ובמעמד הר גריזים והר עיבל.[10]"

הברית הזו כוללת ה-כ-ל. גם את הברכות וגם את הקללות.
"רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע... וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים . [11]".

והבחירה הזו היא של כל אחד ואחת לבד, אבל היא בעצם של כולנו ביחד.
כי כולנו כאן ניצבים. כולנו ביחד.

{

ס
יפור היסטורי ידוע מספר על נפוליאון שהגיע פעם לקהיר, אותה כבש.
היה זה בליל ט' באב, והוא ראה מקום חשוך, עם מעט נרות דולקים.
כשנכנס ראה שמדובר בביכנ"ס, יהודים ישבו שם על הרצפה וייללו מרות.
שאל אותם נפוליאון מדוע הם בוכים, והם ענו לו בגלל חורבן בית המקדש שלנו.
שאל אותם: מתי זה קרה? לא שמעתי על זה. זה קרה בשנים האחרונות?
אמרו לו: קרוב ל-2000 שנה..
הסתובב נפוליאון ואמר לחייליו: עם שמסוגל לבכות כך על עברו - יש לו עתיד...

כדי שיהיה לעם שלנו עתיד, אנחנו חייבים לזכור את העבר, ולהעביר את הזיכרון הזה, ואת המחויבות לעמוד בהתחייבות של הזיכרון הזה – הלאה.

יש סיפור יפה שמביאה סיוון רהב מאיר בעניין זה בספרה "הסטטוס היהודי": "באחד הדיונים הבינלאומיים על חלוקת הארץ, שאל בן-גוריון את יצחק טבנקין, שהיה מאבות התנועה הקיבוצית, כיצד עליו להחליט. טבנקין השיב לו: עלי להתייעץ. למחרת אמר לבן-גוריון: לא, אל תסכים להצעה הבין-לאומית הזאת. בן-גוריון שאל אותו עם מי התייעץ, וטבנקין השיב: "התייעצתי עם סבא שלי שכבר נפטר, ועם הנכד שלי שעוד לא נולד". כלומר, התייעצתי עם העבר ועם העתיד, שיש לי אחריות כלפיהם, גם אם הם לא נוכחים כאן פיזית."

אנחנו ניצבים, ואנחנו ביחד, ואנחנו ערבים זה לזה.
למה שכל אחד ואחת מאיתנו עושים יש השפעה על האחר.
אנחנו כמו גוף אחד. אי אפשר לכרות אצבע בלי שזה ישפיע על התפקוד של הגוף כולו, גם במימד הנפשי שלו וגם במימד הפיזי שלו.

{

"אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י ה' אֱלֹקֵיכֶ֑ם.... "
יש משהו ב"כֻּלְּכֶ֔ם" הזה שמרעיד לי את מיתריי הלב.
כי כֻּלְּכֶ֔ם זה כזה בית מלא אנשים, ומלא אור, ומלא קולות צחוק וקרקושי סירים.
ולא אצל כולנו יש את ה-כֻּלְּכֶ֔ם המאוד ספציפי הזה.
יש בתים חסרים. שלא כולם שם. אבא חסר, ילד חסר, אמא חסרה.
לאו דווקא חו"ח כי אינם יותר בין החיים, אלא כי נפשית הם חסרים.
אבא ואמא טרודים כל-כך בעבודה, והיא לא עוזבת אותו גם כשהוא בבית. והוא אולי עצבני, ואולי עצוב,
אמא ואבא מודאגים כלכלית, וזה רובץ כמו ענן,
והם לא נוכחים.
ילד שעוברים עליו דברים והוא לא מוצא בית לנפשו הסוערת.
ואיפה הכולכם? ואיפה הביחד?

{

זה אתם "אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י ה' אֱלֹקֵיכֶ֑ם.... "
בשביל מה? "לְמַ֣עַן הָקִֽים־אֹתְךָ֩ הַיּ֨וֹם ׀ ל֜וֹ לְעָ֗ם וְה֤וּא יִֽהְיֶה־לְּךָ֙ לֵֽאלֹקִ֔ים..."

ניצב זה לא סתם עומד. זה עומד דרוך, ומוכן ומזומן לתזוזה.
וזה כולם ביחד עומדים ניצבים. מוכנים. דרוכים.
מתי? היום!
הַיּוֹם֙, כה' באלול, הוא יום בריאת העולם. העולם הזה נברא בשבילנו. עבורינו.

הרב יצחק גינזבורג מלמד שהמילה עולם, אלה אותיות עם לו.
מי זה העם? עם ישראל.
למי זה לו? לקב"ה.
כי "אֵין מֶלֶךְ בְּלֹא עַם.[12]"
כדי שיהיה למלך על מי למלוך הוא צריך נתינים. הוא צריך בני אדם, שיבחרו לסור למרותו.
והיחיד בבריאה שיש לו חופש בחירה הוא האדם. שהרי צמחים ועשבים ועצים, ואפילו ציפורים וחיות ודגים אמנם יכולים לסור למרותו של הקב"ה, אבל הם עושים את זה מכיוון שכך נבראו, ולא בגלל שכך הם בוחרים. הם לא ממליכים את הקב"ה. את זה רק אנחנו עושים. עם ישראל.
ישר-אל.
עפ"י הקבלה[13] ארץ ישראל זה מושג רוחני ולא מקום גיאוגרפי. "ארץ" נקרא רצון, "ישראל" נקרא רצון ישר לאל. הרצון המשותף ישר לבורא הוא נקרא "ארץ ישראל", כי בו ברצון , בארץ, מתגלה הבורא: "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה.[14]"

מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה -- מראש שנה.
ראש השנה, הוא יום בריאת האדם, יום ההולדת של האדם – רק הוא , לבדו.
העולם לכולנו , בני אדם יחידים.
שאין לנו שום משמעות ללא הביחד, ללא ה-כולנו, כי "כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה[15]".

וראש השנה הוא הַ-יּוֹם֙, היום בו האדם בוחר כל שנה מחדש להמליך עליו את הקב"ה למלך.
זה אתם "אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙.... לְמַ֣עַן הָקִֽים־אֹתְךָ֩ הַיּ֨וֹם ׀ ל֜וֹ לְעָ֗ם וְה֤וּא יִֽהְיֶה־לְּךָ֙ לֵֽאלֹקִ֔ים..."
ל֜וֹ לְעָ֗ם, עם לו, עולם, הַיּוֹם֙.

{

הַיּוֹם֙ הוא ראש השנה. ראש השנה הוא יום הדין. יום שבו נפתחים הספרים, ספרי צדיקים וספרי צדיקים: "לְמִשְׁפָּטֶיךָ, עָמְדוּ הַיּוֹם:[16]"

השבת הקרובה היא השבת האחרונה של השנה. הזדמנות אחרונה.
זמן של סוף.
חשבון נפש מצד אחד, ושל הכנות חגיגיות לחגים הגבוהים שמתקרבים בצעדי ענק.

זמן שכדאי לשבת ולחשוב על כל מה שרציתי לעשות השנה ולא עשיתי, ולהתרגש עם זה שאוטוטו מתחילה לה שנה חדשה, שנת ה'תשע"ט, שבה תהיה הזדמנות נוספת לעשות, לתקן, לגדול.

לקחת דף ולרשום עליו את כל מה שאני מודה עליו.
לרשום בו גם כל שהשגתי, והצלחתי, ולרשום בצידו השני מה אני רוצה להשיג בשנה הבאה.
ולשמור את הדף הזה, ולהתבונן בו בחודש אלול של השנה הבאה – להסיק מסקנות ולעשות דף חדש.

כי כל שנה פותחת לנו דף חדש.
וההחלטות לשנה החדשה יכולות להיות בנאליות כמו 'אני לא רק אשלם לג'ים, אני גם אלך לג'ים', והן יכולות להיות גם החלטות או קבלות או כוונות רוחניות יותר, נפשיות יותר, כמו 'אני לא ארים את הקול בכעס' או 'אני אבלה יותר זמן עם הילדים'.
ולחשוב איך עושים את זה בשלוש רמות:
פרקטית, מנטלית, ומעשית.
לדוגמא – החלטה: 'לטפח את הזוגיות.'
פרקטית:          לשוחח על זה עם בן הזוג ולקבוע ביומן 'דייט' שבועי.
מנטלית:           להחליט לשים את כל הכעסים והפגיעות בצד.
מעשית:            להכין נושאי שיחה שהם לא הילדים, החיכוכים או הדאגות, ולדאוג לצאת לדייט השבועי.

{

השבת הבאה, זו שאחרי ראש השנה נקראת שבת שובה ההפטרה שנקרא בשבת בשבת הקרובה, אחרי ראש השנה, נפתחת במילים "שובה ישראל!" זו הפטרה הקוראת לעם ישראל לעשות תשובה, לשוב לבורא העולם בלב שלם. לכן, קיבלה השבת הזו את השם 'שבת שובה'. זו שבת מיוחדת שכדאי להקדיש לשיבה אל ה'אני' האמיתי שלנו, החיבור לאלוקים[17].

הספרים רק נפתחו, נכתבים בהם, אבל הם עדיין לא נחתמו, ועדיין לא נסגרו. עדיין יש מה לעשות.
כמו שלמדנו "זה לא בשמים", זה כאן, "כִּ֚י הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לֹא־נִפְלֵ֥את הִוא֙ מִמְּךָ֔ וְלֹ֥א רְחֹקָ֖ה הִֽוא׃ לֹ֥א בַשָּׁמַ֖יִם הִ֑וא... וְלֹא־מֵעֵ֥בֶר לַיָּ֖ם...כִּֽי־קָר֥וֹב אֵלֶ֛יךָ הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִֽלְבָבְךָ֖ לַעֲשֹׂתֽוֹ׃[18]", אנחנו בהחלט יכולים להשפיע על גזר דיננו. איך?
כפי שכתוב בפיוט ונתנה תוקף[19], המתאר את יום הדין כפי שהוא מתרחש בשמים:
"וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה: מַעֲבִירִין אֶת רעַ הַגְּזֵרָה:"
בסידור, מעל המילים וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה, יש שלוש מילים בהתאם:
וּתְשׁוּבָה – צום  וּתְפִלָּה – קול  וּצְדָקָה ממון .

הרב אליעזר מלמד כותב: ""שקולה צדקה כנגד כל המצוות[20]" והנותן צדקה מתדבק במידתו של הקב"ה שמחייה ומפרנס את ברואיו. וכיוון שהצדקה מוסיפה חיים לעולם לכן היא מצילה מן המיתה, שנאמר: "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת[21]".


{

וה- כֻּלְּכֶ֔ם הזה חשוב.
אנחנו אמנם נולדנו לבד, אבל בחיים האלה כאן אנחנו זקוקים אחד לשני, אנחנו זקוקים לכולנו הזה, לביחד הזה.

תְשׁוּבָה זה משהו שאדם עושה בינו לבינו עם עצמו. בינו לבין הקב"ה.
צְדָקָה, זה מה שאנחנו עושים עבור אחרים.
והיום נדבר על התְפִלָּה.
כי התפילה בעייני מחברת הכל: היא ביני לביני, היא ביני לבין הקב"ה, והיא גם משהו שאנחנו עושים עבור אחרים, לא רק אם מתפללים עליהם ישירות, אלא עצם זה שאני מתפללת, משפיע על גורלו של יהודי אחר שאני אפילו לא מכירה.
כי למה שקורה לתא אחד בגוף, יש השפעה על מה שקורה לכל הגוף כולו.
כי "כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה וְכָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה לְזֶה".

וכָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה לְזֶה כי קול ישראל ערב זה לזה, כי הקול ערב: "כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב[22]", וּתְפִלָּה היא קול , כך כתוב ב"ונתנה תוקף".
עצם התפילה שלי, הקול הערב המושמע, הוא הערבות שאנחנו משמיעים אחד באוזני השני.

ובגלל זה אנחנו מתפללים בציבור – כדי שנשמע אחד את השני, כדי שנהיה ערבים זה לאוזנו של השני, כדי שנזכור תמיד שאנחנו כולנו עֲרֵבִים זֶה לְזֶה!
יש לנו ערבות הדדית.
לא סתם יש לנו מצווה להתפלל שלוש פעמים ביום בציבור, במניין.

מסביר אברהם סדן בספרו הנפלא "שפתי תפתח": "הרעיון של מושג ה"ציבור" הינו ייחודי לישראל. משמעותו שעם ישראל אינו רק קיבוץ של פרטים, שיש להם מערכת חוקים משותפת שבאה להסדיר קיומה של חברה מתוקנת כפי שקיים בכל אומה ולשון, אלא הינו ישות אוטונומית אחת ("כנסת ישראל"), שכל אחד מפרטיה הינו חלק ממנה."
המהר"ל[23] משתמש באנלוגיה על גוף האדם – אי אפשר לומר שהגוף הינו אוסף של מכלול האיברים המרכיבים אותו, אלא הוא ישות בפני עצמה שמבחינים בה באיברים שונים: "פירוש כל ישראל ערבים זה בזה" מפני שהם עם אחד, מה שלא תמצא בשום אומה, שהם אינם עם אחד כמו שהם ישראל (אלא בגדר של שותפים החוברים יחד כדי לקדם אינטרסים משותפים). אבל ישראל דומים לאדם אחד, שאם יש מכה באחד מאבריו, שכולם (=כל שאר האברים) מרגישים, מפני שהם גוף אחד."
על כן נוסח התפילה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה הינו בלשון רבים" "אֱלֹקֵינוּ... חָנֵּנוּ.. הֲשִׁיבֵנוּ.. סְלַח לָנוּ.. רְפָאֵנוּ... הוא מבטא את רעיון תפילת הציבור – בדומה לקורבן הציבור. חכמינו ז"ל הכירו לדעת כי התפילה תשיג את עצם שלימותה רק ע"י תפילה בציבור. כל אלה, אומר הרש"ר הירש[24], ילמדוך לחשוב להכיר את עצמך בתור אבר וחלק מגוף הכלל והציבור."

{

על התפילה כתבה חני וינרוט ע'ה[25]: "מסופר על רבי מנחם מנדל מקוצק ששאלוהו בילדותו: "היכן נמצא אלוקים?", והוא מיד השיב: "הוא נמצא היכן שנותנים לו להיכנס!".
על אותו משקל אני מרשה לעצמי לומר: היכן נמצאת התפילה?  ---  איפה שהלב נמצא.
לא נעים לומר זאת, אבל לפעמים אפשר לעמוד עם סידור ביד, לרפרף עם העיניים ולהניד את השפתיים ועוד כמה תנועות של איברים נוספים, אבל האיבר העיקרי, הלב, לא נמצא שם.
ולפעמים בדיוק הפוך, אתה עומד דום ולא מוציא הגה מהפה, אבל הלב פועם מהתרגשות:
"לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה[26]""


הרבנית צביון, ביתם של הרבנית קנייבסקי ע'ה ושל הרב קנייבסקי יבלט"א, כתבה בספרה "בית אימי" כמה הדגישה אימה את חשיבותה של תפילת הנשים, שיש לה כוח שונה לגמרי מזו של תפילת הגברים.
"אמא לא הותירה אחריה צוואה כתובה לבנות ישראל", כותבת הרבנית צביון, "אולם דומני כי לו היתה משאירה, בין השאר היתה כותבת: התפללנה! יש לכן הכח והיכולת להפוך עולמות על ידי קולכן..."
הנה זה שוב, הקול הזה, הקול הערב, כל ישראל ערֵבות...

גם הרמב"ן וגם הרמב"ם מדברים על תפילת נשים ואומרים "כי העיקר בתפילת הנשים הוא בקשת הרחמים מלפניו." ומי מאיתנו לא זקוקה לרחמים.
רחמים על עצמה. על הבעל, על הזוגיות, על הילדים, על ההורים, על החברה הטובה...
רחמים על עם ישראל.
וכתוב: "במידה שאדם מודד, בה מודדין לו.[27]"
כשאת מבקשת רחמים על עצמך, תזכרי להיות גם רחומה לאחרים.
אם מישהי פגעה בך ולא ביקשה סליחה – תמחלי לה בלב שלם, גלי כלפיה רחמים.
למה?
לא מגיע לה!
נכון. אבל אולי גם לך לא מגיע רחמים – ואת בכל זאת תרצי שהקב"ה ימחול לך, נכון?
אז תסלחי. תמחלי.
אפילו שזה קשה. אפילו שזה מאתגר.
תתפללי, תבקשי רחמים. תרחמי. כי רק לנו יש רחם. רק אנחנו באמת יודעות איך אפשר לעטוף ברחמים.

{

בכל פעם שאנחנו עסוקים במשהו מאתגר, לא פשוט, דורשים מעצמנו מעבר מתוך רצון להשתפר – אנחנו מרווחים צמיחה עצומה. כי האישה שעמדה שם לפני התפילה היא לא אותה אישה שעומדת כאן אחרי התפילה.  משהו השתנה.

הרבה פעמים הורים חושבים בטעות לחסוך מהילדים שלהם קשיים, אתגרים, התאמצויות.
הם לא רוצים שלילד יהיה קשה, שלא יסבול.
הם מזהים קשה עם סבל. מאמץ – סבל. מאמץ – סבל.
וזה לא לא נכון. בטווח הקצר לסדר את החדר זה ההיפך מכיף.
לפנות מדיח – זה ההיפך של כיף.
ובכלל כל המטלות ועבודות הבית הן לא כיף.
כן. כל מה שהוא לא בדיוק מה שבא לי כרגע לעשות – הוא לא כיף.
אבל 'לא כיף' הוא לא שווה ערך לסבל.
זה כבר עניין מאוד סובייקטיבי.

וזה כבר קשור לראייה שלנו. לאיך אנחנו רואים את הדברים.
לא כל דבר זה בשבילי. לא כל דבר אמור לגרום לי הנאה, עכשיו ומיד, ואם אפשר אתמול.
אנחנו חיים בדור ה-selfi וכבר אמרה לפני סלבי יונגרייז[28], דור ה-selfish!

דור שמסתכל על עצמו, ולא רואה אף אחד ממטר.
אבל איך שאנחנו רואים, תלוי רק בנו.
את היכולת לראות קיבלנו מהקב"ה, אבל על מה לשים את הדגש, ומה לראות – תלוי רק בנו.

זה תלוי ברצון שלנו. "'אֵין דָּבָר הָעוֹמֵד בִּפְנֵי הָרָצוֹן [29]'.
רצון הן אותיות צִנור. בלי רצון שלנו אין צינור שדרכו יכול לרדת אלינו השפע האלוקי.
ואת הרצון הזה אנחנו מבטאות בתפילה. עצומה. ענקית. מכל הנשמה.

{

כמה שפע זרם דרכך השנה[30]


כמה בישולים
כמה מרקים
כמה עוגיות ומתוקים
כמה תפוחים
שקלפת או חתכת
העיקר שיהיו בריאים
כמה קניות
בשטרות ומטבעות
ולקחת ונתת מכל הלב
או סתם כי צריך
כמה חיוכים
כמה חיבוקים
כמה מילים טובות
שהרחיבו לבבות
כמה שפע זרם דרכך השנה!
עוד תראי עוד תראי כמה טוב יהיה בשנה בשנה הבאה...



כל בוקר אנחנו מתפללות: "בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְבָרֵךְ הַשָּׁנִים[31]"
והרבנית ימימה מזרחי אומרת: "מְבָרֵךְ הַ-שָּׁנִים זה מְבָרֵךְ הַ-נַּשִׁים".
"בָּרֵךְ עָלֵינוּ אֶת הַשָּׁנָה הַזֹּאת
חוּס וְרַחֵם עָלֶיהָ וְעַל כָּל־תְּבוּאָתָהּ וּפֵירוֹתֶיהָ.
וּתְהִי אַחֲרִיתָהּ חַיִּים וְשָׂבָע וְשָׁלוֹם.
כַּ-נַּשִׁים הַטּוֹבוֹת לִבְרָכָה.
וכנשים הטובות זיכרונן לברכה
בָּרוּךְ אַתָּה ה',  מְבָרֵךְ הַ-נַּשִׁים."

נתפלל שנתברך,
ונתפלל שנברך,
ונתפלל ונאחל לכולנו, ולכל אחת לחוד, מי שכאן ומי שמקשיבים:
שנה טובה ומתוקה,
עם דגש על המתוקה כמו שמזכיר לנו הרבי מלובביץ'[32].
שנזכה לחוש את המתיקות שמשפיע עלינו הקב"ה, כי "אין רע יורד מלמעלה כלל[33]", והקב"ה ברא את העולם הזה "כדי להיטיב לברואיו[34]", ומ"דֶּרֶךְ הַטּוֹב לְהֵטִיב[35]", "שֶׁאֵין חֶפְצוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָא לְהֵיטִיב,... "
אז שנרגיש את הטוב הזה, ונזכה לראות אותו, ולבודד אותו מכל הרעש שמסביב.
שתהיה לכולנו נחת יהודית אמיתית מילדינו,
בריאות איתנה,
הצלחה ועליית מדרגות,
שכל ברכות התורה יחולו עליכם.
וכתיבה וחתימה טובה.

{

אמן[36]


בתפילה - אמן
שעולה - אמן
כל הנשמה תהלל יה
אמן.

ותן ברכת שלום ושמור על ביתנו
קרב אותנו לחלום שבתוכנו
תן תמיד ברכה במעשה ידינו
פתח ליבנו שתמיד נשיר לך.

אלוהי - אמן
תקוותי - אמן
עטוף אותנו באהבה
אמן.

תן לנו חיים ושמור עלינו
תן שתתגשם אהבתנו
תן לנו ברכה האר פנינו
פתח ליבנו שתמיד נשיר לך.

לעולם - אמן
לכולם - אמן
חזק את רוח האדם
אמן

בתפילה - אמן
לשלום - אמן
כל הנשמה תהלל יה
אמן.     



{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור
 ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.

תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה

{

מקורות:

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא: חמישה חומשי תורה עם ביאור המקרא בדרך הפשט, דברים – פרשות ניצבים-וילך. עמ'שנט-שצא. ירושלים: לשם ספרי איכות.

הרב גינזבורג. י. (ה'תשמ"ה). סוד ה' ליראיו. טעם הבריאה. פרק ג'. ישראל: הוצאת גַל עֵינַי.
אוחזר מתוך
http://www.malchuty.org/2009-06-07-12-59-05/2009-07-13-14-50-14/524-taam-habria3.html#_ftn6

הרב הלוי, ש. (אין תאריך). הקללות וחורבן בתי המקדש. אוחזר מתוך http://dvar-tora.co.il/mamr.aspx?id=2093

וינרוט, ח. (מאיר, י. עורך). (ה'תשע"ז 2016). עולם הפוך ראיתי. עמ' 55-51. ישראל: הוצאת לאור: וינרוט ספרים.

הרב חזיזה. ר. (עורך). (חודש אלול ה'תשע"ח).  לפחות 5 דקות תורה ביום, חוברת ללימוד יומי. עיה"ק צפת: מוצרי איכות לנשמה.

כפיר, מ. (כב' באלול ה'תשע"ז 13.9.2017). כך החלטתי להתפלל שחרית כל בוקר, לא משנה כמה עבודה מחכה לי. אוחזר מתוך https://www.hidabroot.org/article/225552

רבי לוצאטו, מ. ח. (הרב אפרתי, ב. מחבר). (ה'תשס"ו 2006). דרך ה'. ירושלים: הוצאת ספרים פלדהיים.

הרב ד"ר לייטמן, מ. (28.11.14). שיעור בוקר על ספר "כתבי בעל הסולם", מאמר: "הערבות", עמ' 393, אות כ'. אוחזר מתוך http://files.kabbalahmedia.info/files/heb_o_rav_bs-aravut_2014-11-28_lesson.doc

הרבנית מזרחי, י. (פרידמן, י. עורכת). (2018). איך היא צומחת. עמ' 181-180. ישראל: ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים.

מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך http://mg.alhatorah.org/

סדן, א. (ה'תשע"ו). שפתי תפתח. עמ' 26-21 ואילך. תל אביב: דפוס העיר העתיקה, ירושלים.

רהב-מאיר, ס. (2016). הסטטוס היהודי. עמ' 249-248. ישראל: משכל – הוצאה לאור מייסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד.





שם השיעור: מתוך תפילת ראש השנה
[1] פ' נִצָּבִ֤ים: דברים כט' ט' – ל' כ'  (8/10)
[2]  פ' כִּֽי־תָב֣וֹא: דברים כו' א' – כט' ח' (7/10)
[3]  פ' בְּחֻקֹּתַ֖י: ויקרא כו' ג' – כז' לד' (10/10)
[4]  דברים לג' ה'
[5]  דברים כט' ט'-יב'
[6]  דברים כט' ח'
[7]  שמות יד' יג'
[8]  בתוך פשוטו של מקרא
[9]  דברים כט' יג'-יד'
[10]  בתוך פשוטו של מקרא
[11]  דברים ל' טו' ; יט'
[12]  מושג בחסידות שענינו הוא שכדי שיהיה מלך ומציאות של מלוכה, צריך להיות בחינת עם. (חב"דפדיה).
[13]  כתבי בעל הסולם
[14]  דברים יא' יב'
[15]  עפ"י הרב פנחס דורון, הידברות: "מקור הכלל הוא בפסוק: "וכּשלו איש באחיו" (ויקרא כו, לז), ודרשו: "איש בעוון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה"..."
[16]  תהילים קיט צא'
[17]  עפ"י BeitChabad.com
[18]  דברים ל' יא'-יד'
[19]  מחברו, כמקובל, ר' אמנון ממגנצא, שמת על קידוש השם (במאה ה - 11);
[20]  בבא בתרא ט' א'
[21]  משלי י' ב'
[22]  שיר השירים ב' יד'
[23]  המהר"ל: (מורנו הגדול רבי ליווא) רבי יהודה ליווא בן בצלאל (נולד בסביבות 1520- 1609).
[24]  הרב שמשון בן רפאל הירש (רש"ר הירש, 1808 –1888) היה רב גרמני, מאבות הנאו-אורתודוקסיה במאה ה-19.
[25]  חנה חיה בת משה אליעזר נפטרה ביום רביעי, יא' בכסלו, 28.12.2017. אחרי כמעט 10 שנים של מלחמה בסרטן. והיא רק בת 34 שנים. היא השאירה אחריה בעל, ושלושה ילדים. כינתה את עצמה "סלב סרטן". ת.נ.צ.ב.ה
[26]  תהילים סה' ב'
[27]  משנה, סוטה א' ז'
[28]  סלובי יונגרייז וולף היא כתבת פרילנס ויועצת הורית וזוגית. סלובי היא בתה של הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה (מייסדת ביה"כ שלנו: אור תורה, מייסדת ארגון 'הנני' הבינלאומי, שם היא מסרה שיעורים לזוגות צעירים ולהורים במשך למעלה מ-15 שנים.
[29]  מקור הפתגם אינו ידוע, אך מנחם אוסישקין צוטט באמרו: "אין לך דבר העומד בפני הרצון".
להבדיל אלף אלפי הבדלות בזהר ב' קסב יש משהו דומה : "כל מילין דעלמא לא תליין אלא ברעותא - כל הדברים שבעולם אינם תלויים אלא ברצון."
[30]  כתבה: נעמה אדלר קורל ; בהשראת מיכל כהן-חי "זמן שמים" (פייסבוק).
[31]  מתוך הסידור, תפילת שמונה עשרה
[32]  עפ"י הרבי מלובביץ' שאמר שזה מאוד חשוב לאחל שנה טובה ומתוקה, עם דגש על המתוקה.
ולמה? כי זה ברור שכל מה שמגיע מהקב"ה הוא טוב. הקב"ה הוא שפע אינסוף של אור.
הבעיה היא שאנחנו כאן, בעולמנו המוגבל, בגופינו ובשכלנו המוגבלים, לא תמיד יכולים לראות את הטוב האלוקי כטוב אנושי, ולכן – חשוב לאחל לא רק שיהיה טוב, אלא שתהיה לנו גם את היכולת לקראות ולחוש את המתיקות של הטוב.
[33]  תניא, אגרת הקודש, פרק יא'
[34]  האריז"ל, ספר עץ חיים, שער הכללים, פרק ראשון
[35]  שם, בהקדמה, עמ' ט': "דנודע מה שאיתא בזוהר בדבר מטרת הבריאה, שהיא להנות לנבראיו, כי מדרך הטוב להטיב, ע״ש. ומובן, דכל מה שאצלו ית׳ הוא רצון. יהיה אצל הנבראים חוק מחוייב ומוכרח. ונמצא דכיון שחשב השי״ת להנות לנבראיו, תיכף הוטבע טבע מחוייב בהנבראים. שירצו לקבל את הנאתו, דהיינו החשק הגדול לקבל שפעו ית׳. ותדע שזה החשק נקרא כלי, בערך שורש:", ואצל הרב גינזבורג (ר' מקורות), ואצל הרמח"ל (רבינו משה חיים לוצאטו): "שֶׁאֵין חֶפְצוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָא לְהֵיטִיב,..."
[36]  בשיעור הקשבנו לשיר "אמן" מילים: חמוטל בן זאב ; לחן: משה דץ ; ביצוע מקורי: ליאורה סימון (פדלון). השיר זכה במקום ה-8 מתוך 23 באירוויזיון 1995 ובמקום השמיני במצעד הפזמונים העברי השנתי של רשת ג'.
אני בחרתי בביצוע של שירה נשית המונית ועוצמתית לנשים בלבד של "קוּלוּלָך" שבוצע ב-' בסיון השנה, בהיכל התרבות קרית ארבע חברון: https://www.youtube.com/watch?v=MIYmd1Xx6ow


[© Smadar Prager, CGP]



Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
To schedule an appointment please contact at smadarprager@gmail.com or 917-513-1490.

אין תגובות:

פרסום תגובה