יום רביעי, 22 באוגוסט 2018

יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: לאהוב את האויב | פרשת כי תצא | י' באלול ה'תשע"ח

בס"ד
השיעור מוקדש ללידה קלה ומהירה, ידיים מלאות ולב שמח של תהילה בת שושנה, ולהחלמה מהירה ורפואה שלימה של אימי היקרה אסתר בת רבקה, ולרפואה שלימה ותוצאות טובות בבדיקות של חנניה שלום הנרי בן מזל, מרדכי בן מלכה, הילה בת אילה, קלמן בן חיה בלימה, רייזל בת שרה, מינדל רבקה בת רייזל, ואפרים אפי בן חנה בתוך שאר חולי עמו ישראל


­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת כי תצא
לאהוב את האויב
מיהם באמת האויבים האמתיים שלנו,
ואיזה אויבים כדאי שנאהב, ובאיזה עלינו להילחם עד חורמה?
 
פרשת השבוע שלנו, פרשת כִּֽי־תֵצֵ֥א[1], מכילה 74 מצוות, ומדברת על דיני משפחה, דיני מלחמה, חתונה יהודית, דינים שבין אדם לחברו, ועוד דינים שונים, ומסיימת במצוות מחיית זכר עמלק.

אבל אנחנו נתחיל מההתחלה.
וכך פותחת כך: "כִּֽי־תֵצֵ֥א לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹיְבֶ֑יךָ וּנְתָנ֞וֹ ה' אֱלֹקֶ֛יךָ בְּיָדֶ֖ךָ וְשָׁבִ֥יתָ שִׁבְיֽוֹ׃"

נשאל כמה שאלות וננסה גם לענות עליהן בע"ה.
1.      קודם כל בשביל מה "כִּֽי". למה כִּֽי־תֵצֵ֥א? מה המובן של המילה "כִּֽי" כאן?
2.      לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹיְבֶ֑יךָ -- מיהם האויבים?
3.      וּנְתָנ֞וֹ ה' אֱלֹקֶ֛יךָ בְּיָדֶ֖ךָ  -- אם הקב"ה נותן לנו את האויב, מכניע אותו בשבילנו, אז בשביל מה בכלל להילחם?
4.      וְשָׁבִ֥יתָ שִׁבְיֽוֹ -- מה טוב בלקחת שבויים?
5.      וכמובן, איך כל זה קשור להורות ולזוגיות?

{

1. קודם כל בשביל מה "כִּֽי". למה כִּֽי־תֵצֵ֥א? מה המובן של המילה "כי" כאן?

אנחנו רגילים להשתמש במילה "כִּֽי" בצורה אחרת מזו של התורה. אצלנו "כִּֽי" זה בגלל.
למה עשית ככה? כי א,ב,ג,. בגלל א,ב,ג,.
למה חצית את הכביש באור אדום? כי לא שמתי לב לרמזור; כי מיהרתי; כי ראיתי שאין מכוניות....
בגלל שלא שמתי לב לרמזור, בגלל שמיהרתי, בגלל שראיתי שאין מכוניות.

אבל הד"ר ניסים אליקים כתב ספרים שלמים על הדקדוק העברי של התורה ושל פירושי רש"י והוא עוזר לנו להבין את ה"כִּֽי" המיוחד של התורה, שהיא אמנם רק בת שתי אותיות אבל יש לה הרבה טעמים ופירושים, וצריך לעיין בה לעומק.

ד"ר אליקים כותב שיש בתלמוד רק שני כללים לשוניים, ואחד מכם נוגע למילה "כִּֽי": "דאמר ריש לקיש כי משמש בד' לשונות אי דלמא אלא דהא[2]".
ומפרש"י: "במקום ארבע לשונות הללו נכתב כי בתורה במקום אם במקום פן במקום אלא במקום אשר",
כלומר, התורה משתמשת במילה "כִּֽי" במקום במילים: אם, פן, אלא ו-אשר.
אבל רש"י מרחיב את ארבעת האפשרויות האלה, ומכליל בתוכן משמעויות נוספות.

א. "כי" = אי = אם, כאשר
משפטים בהם מופיעה המילה "כי" כתנאי משמעה יהיה: אם יהיה כך וכך, לכשיארע הדבר, יש לנהוג באופן זה או אחר.
לדוגמא: "כִּֽי־יִמָּצֵ֤א בְקִרְבְּךָ֙ .... אִ֣ישׁ אוֹ־אִשָּׁ֗ה[3] ; "כִּ֣י יִקָּרֵ֣א.. לְפָנֶ֡יךָ בַּדֶּ֜רֶךְ[4]"; "כִּֽי־תִרְאֶ֞ה חֲמ֣וֹר[5]";  "כִּ֣י תִפְגַּ֞ע שׁ֧וֹר אֹֽיִבְךָ֛[6]".

ב. "כי" = דלמא, פן, שמא (בתמיהה)
משפטים בהם המילה "כי" מביעה חשש, תמיהה, הנחה או השערה העלולה לעלות במחשבה, ולאחריה באה דחייתה: אל תאמר כך, אל תעלה בדעתך כך.
לדוגמא: "כִּ֤י תֹאמַר֙ בִּלְבָ֣בְךָ֔... לֹ֥א תִירָ֖א מֵהֶ֑ם.[7]" במובן שמא/פן תחשוב לא נכון ובגלל זה לא תפחד.
"כִּ֣י תֹ֭אמְרוּ מַה־נִּרְדׇּף־ל֑וֹ.[8]" במובן למה רודפים אחריו.

ג. "כי" = אלא
משפטים בהם באה המילה "כי" לשלול את האמור לפניה ומובנה: לא כך... אלא כך.
לדוגמא: "וַיֹּ֥אמֶר ׀ לֹ֖א כִּ֥י צָחָֽקְתְּ׃[9]" ; שרה אמרה שהיא לא צחקה כי פחדה לומר שצחקה, ואברהם אמר לה, לא נכון, כן צחקת.
" כִּֽי־פָתֹ֧חַ תִּפְתַּ֛ח אֶת־יָדְךָ֖ [10]" ; לא רק שלא תתקמצן לתת צדקה, אלא שתפתח את ידך כפליים.
"וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּ֥י בָרְח֖וֹב נָלִֽין׃[11]" לא נלון בביתך אלא ברחוב.

ד. "כי" - דהא, מפני, בגלל, בעבור, אשר
משפטים בהם המילה "כי" באה לתת טעם, ליישב דבר שלמעלה הימנו.
לדוגמא: "לֹ֥א צָחַ֖קְתִּי כִּ֣י ׀ יָרֵ֑אָה[12]" שרה פוחדת ולכן מכחישה שצחקה.
"כִּֽי־יָבֹ֥א אֵלַ֛י הָעָ֖ם[13]" משה מסביר ליתרו שאין לו עוזרים כי העם רוצה אותו, לא תחליפים.
"כי זה משה האיש[14]" העם מסביר לאהרון למה הם רוצים עגל במקום משה.
"כִּ֣י אָמַ֔רְתִּי פֶּן־תִּגְזֹ֥ל אֶת־בְּנוֹתֶ֖יךָ[15]" יעקב ללבן: הלכתי בלי להיפרד כי חששתי מחוסר היושר שלך.
"כִּ֣י אָמַ֗רְתִּי רַ֚ק אֵין־יִרְאַ֣ת אֱלֹקִ֔ים[16]". אני מחביא את שרה בגלל שאני לא סומך על אלה ללא יראת ה'.

{

אז מה פירוש ה"כי" שלנו? כִּֽי־תֵצֵ֥א לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹיְבֶ֑יךָ?
במקרה שלנו מדובר בלשון הראשונה: אי. ומובנה: כאשר.

כלומר, זו לא שאלה אם זה יקרה, אם תהיה מלחמה.
בטוח תהיה מלחמה. מתישהו. וכשזה יקרה, זה -- מה שמתואר בהמשך -- מה שהולך לקרות.

אין מצב, אומר לנו הקב"ה, שהחיים שלכם יהיו חלקים וזורמים. יהיו מלחמות. יהיו ימים קשים.
יהיו מאבקים.
וכמו במלחמה, יהיו גם פצועים והרוגים. יהיה כאב. יהיו דמעות.

אתם עומדים להיכנס לארץ ישראל, לא עוד ענני כבוד, לא עוד מַן מִן השמים.
אין יותר הגנה צמודה. אתם לא תהיו יותר עטופים בקב"ה.
זהו, התינוק עומד לעזוב את הרחם המוגן של אמא, שבו האוכל נכנס ישירות לגוף, והטמפרטורה אחידה, ולצאת אל העולם שמחוץ לרחם.
שם הוא יצטרך להתמודד בעצמו עם מזג האויר המשתנה, הרעב הצמא, ואנשים אחרים שאיתם הוא יבוא במגע.

זה חלק מהחיים. זה נתון בטוח. זה לא נתון למשא ומתן. ככה זה.

{

אנחנו לא יכולים להגן על הילדים שלנו מטבעו של העולם שבו אנחנו חיים.
הניסיון שלנו להגן עליהם מהמלחמות שהם יצטרכו לעבור במהלך חייהם רק יזיק להם. כי עצם ההתנסות מגלה את הכוחות הטמונים בנו, אלא שנצטרך כדי להצליח במלחמות הבאות של מהלך חיינו.

אנחנו לא יכולים לצפות שחיי נישואין רגועים ושקטים. זה לא טבעו של העולם.
גם בזוגיות שלנו מצפות לנו מלחמות. זה נתון מובנה בילט אין.

ולכן, לא צריך להיבהל מהמלחמות כשהן מגיעות. הן צפויות.
אנחנו נריב, ונתווכח, ולא נסכים אחד עם השני, ונפגע וניפגע, ונעלב ונעלוב, ונכאב ונכאיב.
ככה זה.

{

במהלך השבועיים שהייתי בארץ הספקתי ב"ה לבקר את הרבנית חיה והרב מנחם וייס בביתם שבבני ברק. הרב מנחם וייס[17] היה תלמידו של הרב שלום נח ברזובסקי זצ"ל, האדמו"ר מסלונים הקודם, והוא הוציא מהספרייה הפרטית שלו ספרים של מורו ורבו, הנתיבות שלום[18], כדי לתת לי אותם, להעשיר את הידע שלי, ואת הלימוד שלי, ואת השיעורים שאני מכינה, וכתב לי בהקדשה: "כל הארה שלך מהספר הקדוש, ולוואי ויהיה לי זכות בזה." כי כשאני לומדת מהספר שהוא נתן לי ומביאה ממנו בשיעורים שלי, גם לו יש חלק בהפצת התורה. ובוודאי שכל הלימוד הזה עומד לזכותו של האיש היקר הזה. אני מקווה שבפעם הבאה שהוא יבוא לבקר אותנו בניו-יורק, תזכו כולכם לבוא לשמוע תורה ישירות מפיו.
אז עם הרבה הרבה תודה נרגשת מקרב לב לרב מנחם וייס היקר ולאשתו, נלמד היום גם מספרו של הרב שלום נח ברזובסקי, האדמו"ר מסלונים: נתיבות שלום על התורה.

וכך הוא כותב: "כי תצא מדבר על ירידת האדם לעוה"ז, שהנשמה יורדת ממקום גבוה מעולם הנשמות אל מקום נמוך עולם התלאות והתאוות."

אנחנו לא מדברים רק על המלחמה המצפה לעם ישראל בכניסה לא"י,
אנחנו לא מדברים רק על המלחמות המצפות לכל ילד שמגיע לעולם,
או לכל זוג שבונה בית, שהוא עולם קטן,
אלא ממש על המלחמה המצפה לכל נשמה ונשמה שיורדת לעולם הזה.

{

2. "כִּֽי־תֵצֵ֥א לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹיְבֶ֑יךָ וּנְתָנ֞וֹ ה' אֱלֹקֶ֛יךָ בְּיָדֶ֖ךָ וְשָׁבִ֥יתָ שִׁבְיֽוֹ׃"
לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹיְבֶ֑יךָ -- מיהם האויבים?
האם האויבים הם כל האנשים שגומרים לנו צער בחיים?
אלה שמרגיזים אותנו?
אלה שמכאיבים לנו?
אלה שפוגעים בנו, מעליבים אותנו, מבזים אותנו?

ברור שלא.
אתמול קפצנו הנה, רחלי ואני, לישיבונת של ועד בית הכנסת, כדי לשאול כמה שאלות בנוגע לסידורי הישיבה של הנשים בחגים.
היו שם כמה אנשים שמהרגע שהתיישבו סביב השולחן הם פתחו בהתקפה עויינת קשה על נשיא בית הכנסת שלנו, שעובד במסירות בהתנדבות עבור כולנו, וממש ניסו להוריד את הטענות הלכאורה ענייניות שלהם לפסים אישיים כדי לנסות להוציא אותו משלוותו, ולהוריד אותם לרמת הויכוח שלהם.
מעבר לעובדה שהוא עמד בזה בגבורה של ממש – התגברות אמיתית,
אני קלטתי שהאנשים האלה בעצם כאובים כי הם מרגישים מיותרים ולא חשובים.
הם התנהגו כאילו הם ושאר האנשים שסביב השולחן הם האוייבים שלהם.
אבל האוייבים האמיתיים שלהם שוכנים בתוך תוכם: הגאווה, הצורך להיות חשוב, הצורך להיות נחשב,  הצורך להיות נחוץ, הצורך להרגיש שווה.
ובמקום להפנות את המאמצים שלהם כלפי פנים, הם ירו אותם החוצה – להקטין ולבזות את האחר, על מנת להרגיש טוב יותר עם עצמם.
רחלי, באיזה שהוא שלב, היתה על סף דמעות ממש, והיא קראה מתוך כאב כולנו יהודים, למה ככה?
אני ניצלתי את ההזדמנות וניסיתי לבדוק איך הם יכולים לעזור לבנות ולהמשיך את העבודה שהם התחילו לפני כל כך הרבה שנים כשרק בנו את המקום הזה.
ניגנתי גם קצת על המצפון והזכרתי להם את הרב והרבנית יונגרייז שבנו את בית הכנסת הזה שבודאי מתביישים לראות אותנו מתנהגים ככה אחד לשני.
זה היה כאילו מישהו הדליק את האור בחדר חשוך – כי נהיתה תפנית של 180 מעלות, ופתאום היו דיבורים על תרומה ועשייה.

כולנו יכולות לנשום לרווחה, עזרת הנשים לא תזוז ממקומה הקבוע בחגים.

{

הרב שלום נח ברזובסקי זצ"ל, האדמו"ר מסלונים, ממשיך וכותב בספרו נתיבות שלום על התורה: "כל ירידתו של יהודי לעוה"ז היא בכדי למלא שליחות עליונה שהטיל עליו הקב"ה למלחמה על אויבך, וזו כל תכלית חייו עלי אדמות."
כל אדם מגיע לעולם הזה עם אותה שליחות, "ובמיוחד יהודי שכל יעודו הוא "לְעׇבְרְךָ֗ בִּבְרִ֛ית ה' אֱלֹקֶ֖יךָ וּבְאָלָת֑וֹ[19]" ירד לעולם עם שליחות עליונה, שהאדם לא נברא בעולם רק לשבר את הטבע."
הוא מצטט את רבו, האדמו"ר הראשון מסלונים[20] שאמר "שיום שיהודי לא עשה בו מאומה להכעיס את יצה"ר אינו נחשב ליום בחיים, שהרי לא פעל מאומה ביום הזה, לפי שכל מטרת ירידתו לעולם היא לצורך השליחות העליונה של המלחמה על אויביך, ואם לא עשה כלום בנוגע למלחמה על היצר הרי לא פעל מאומה ביום זה."

ניקח מישהו שהוא למשל כעסן. מתרתח בקלות. כועס מהר.
אם הוא למשל רוצה לעבוד על מידת הכעס שלו, זה אומר שהוא זיהה את ה- עַל־אֹיְבֶ֑יךָ הפרטי שלו: הכעס שלו, וזה שהוא רוצה – זו כבר היציאה למלחמה. זה ה- כִּֽי־תֵצֵ֥א לַמִּלְחָמָ֖ה שלו.

עַל־אֹיְבֶ֑יךָ אומר הנתיבות שלום: "פי' האויב המיוחד שלך, כי לכל אדם יש תפקיד מיוחד שצריך למלאו, ולשם כך בא אל העולם. והאות לדעת מהו תפקידו המיוחד הוא כשרואה הדבר בו מתגבר עליו היצה"ר ביותר בכוחות על טבעיים, הרי שזה אויבו המיוחד וזוהי הנקודה שתפקידו לתקנה.
וכנגדה צריכה להיות מכוונת בעיקר המלחמה.... [21]שגם היודעים איך לירות במלחמה צריכם לדעת לקלוע, שישנם היורים הנה והנה ואינם קולעים למטרה ומבזבזים כדוריהם לשוא.
על האדם לרכז כל כוחותיו בנקודה בה מתגבר עליו היצה"ר ביותר.
צריך לצאת למלחמה עליה במסירות נפש."

{

המלחמה של האדם היא רק בתוך תוכו, בינו לבין עצמו, על המידות שלו,
על האופן שבו הוא תופס את העולם בצורה סובייקטיבית, דרך עיניו שלו, דרך החוויה הפרטית שלו.
שני אנשים יכולים לעמוד באותו מקום, באותו זמן, ואחד יהיה מאושר והשני עצוב.
זו לא הסביבה שלנו – זה הפירוש שאנחנו נותנים לסביבה שלנו בתוכנו שגורם לנו להרגיש כך או אחרת.

כל הדברים שמפרידים בינך לבין אחרים, כל הדברים שמטרפדים יחסים, מעכירים אווירה – הם האויבים שלך: שנאה, קנאה, תחרות, תאוות כבוד, כעס, צרות עין, נקמנות, וכיוב'

וכמובן שלהיפך, כל מה שמחבר אותנו ומקשר אותנו וגורם לנעימות ולהתקרבות בינינו לבין הזולת – אלה בבירור לא האויבים שלנו.

{

המלחמה שאליה מזמין אותנו הקב"ה לצאת, יש לה עוד משמעות שנכנה תמיד, ובמיוחד לימים אלה, ימי סליחות שבהם אנחנו נמצאים.

כשאנחנו מבקשים סליחה, אנחנו הרבה פעמים משתמשים בצמד המילים: סליחה ומחילה.
והרבה פעמים אנחנו מתבלבלים וחושבים שאלה מילים נרדפות, אבל הן לא.
השורש של המילה סליחה, הוא ס-ל-ח, שזה אותיות ח-ס-ל, כמו " חֲסַל סִדּוּר פֶּסַח כְּהִלְכָתוֹ[22]"
כשאנחנו סולחים, אנחנו מחסלים, אין שאריות. הכל נגמר, היה כלא היה.
לעומת זאת, מחילה היא שונה.
השורש של המילה מחילה, הוא מ-ח-ל,  שהם גם אותיות מחלה, וגם אותיות מחוֹל.
דוד המלך כותב בתהילים: "הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה.[23]"
הפעולה של המחילה יש לה כוח להפוך מספד, אבל, למחול, לשמחה.
אבל אם לא מוחלים, המחילה שלא באה לידי ביטוי, ולא הומרה, יכולה חו"ח להפוך למחלה.
היום יותר ויותר מכירים בקשר של גוף ונפש, ומבינים שמחלות הן לא מבודדות במקומות מסויימים בגוף, אלא שיש קשר של ממש בין טראומות נפשיות למחלות.
להשפעה של הגוף הרוחני שלנו על הגוף הפיזי שלנו, ולהיפך.

{

הרב ישראל מאיר לאו שליט"א[24], מלמד אותנו שבפרשת "קריאת שמע" המתחילה במילים הידועות שאותן אומרים השבטים ליעקב אבינו כשהם מסביב למיטתו לפני מותו: " שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל ה' אֱלֹקֵ֖ינוּ ה' ׀ אֶחָֽד׃[25]" ומסתיימת במילים " אֲנִי ה' אֱלקֵיכֶם: אֱמֶת:[26]" יש בדיוק רמ"ח (248) מילים, כנגד רמ"ח איברי האדם.

כלומר כשאנחנו מתפללים את פרשת "קריאת שמע" "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלהֶיךָ[27]" "וְהָיָה אִם שָׁמעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְותַי[28]" ו"פרשת צִיצִת[29]" כל מילה של תפילה שקולה כנגד בריאותם של כל אברי גופינו.
יש קשר הדוק בין המילים שאנחנו מוציאים מהפה שלנו, מעבודת התפילה, העשייה הרוחנית הזו, לבריאות הפיזית של כל אחד ואחד מרמ"ח אברי גופינו.

וכשאנחנו מתפללים בציבור, אנחנו לא אומרים בהתחלה "אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן" שליח הציבור מוסיף בסוף פרשת "קריאת שמע" שלוש מילים: "ה' אֱלקֵיכֶם: אֱמֶת", כדי להשלים את מנין המילים ל-248.
זו גם הסיבה, שכשמתפללים ביחידות אומרים "אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן" לפני שמכסים את העיניים עם היד לקריאת שמע, כי אין לנו את הש"צ, ואנחנו זקוקים לשלושת המילים הללו כדי להשלים את מנין המילים של פרשת "קריאת שמע" ל-248, כאמור.

אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן אגב, הם המילים שמאחורי ראשי התיבות: אמן[30].

{

בדברים האלה החינוך הטוב ביותר הוא דוגמא אישית.
ילדים לומדים טוב יותר ממה שהם רואים וחווים מאשר ממה שאנחנו אומרים להם – במיוחד אם אין ממש התאמה בין מה שאנחנו אומרים למה שאנחנו עושים, בבחינת: Do as I say but not as I do.

במקום שהכעסן יפנה אצבע מאשימה אל האחר שיפסיק להכעיס אותו כדי שלא יכעס, ימצא הכעסן דרכים לעצור את עצמו מלכעוס.
זה דורש עבודה רבה ומייגעת – אבל בהחלט אפשרית.

אם יש לנו ילד בלגניסט למשל, במקום להטיף לו מצאת החמה עד צאת הנשמה, צריך לעזור לו לצאת למלחמה. עם ילדים הרצון יגיע אולי בהתחלה מאיתנו, אבל "מתוך שלא לשמה בא לשמה.[31]"
זה אומנם נאמר לגבי  מי שמקיים מצווה שלא לשם שמיים בסוף יקיים לשם שמיים, אבל אנחנו יכולים להחיל את זה גם על כל שאר ההתנהגויות שאנחנו רוצים לסגל לעצמנו.
כמו שכתוב בספר החינוך[32]: "כי אחרי המעשים נמשכים הלבבות".
למצוא זמן מתאים וביחד לסדר.
וכשאני אומרת ביחד, אני לא מתכוונת שאת תסדרי והוא יסתכל, אלא שאת תכווני, והוא יעשה. וביחד משתלטים על ההר הזה.
כי לפעמים המשימה נראית עצומה מידי, ומרפת ידיים, והעזרה האמיתית של ההורה היא לפרק את המשימה הענקית למשימות קטנות ואפשריות הרבה יותר.

{

עַל־אֹיְבֶ֑יךָ ומזהיר אותנו הבן איש חי[33] שיום הפטירה שלו יחול ביום שישי הקרוב, יג' באלול, צריך לזכור שיש אויבים. אסור להתבלבל ולחשוב שבשם השלום עדיף לחיות עם האויבים בשלום.
וכך הוא כותב על הפסוקים מפרשתינו: "לֹֽא־תַחֲרֹ֥שׁ בְּשׁוֹר־וּבַחֲמֹ֖ר יַחְדָּֽו׃ (יא) לֹ֤א תִלְבַּשׁ֙ שַֽׁעַטְנֵ֔ז צֶ֥מֶר וּפִשְׁתִּ֖ים יַחְדָּֽו׃[34]"
"התורה מזהירה במיוחד את לובשי ה'שעטנז', אלו אנשי הפשרה הפוסחים על שני הסעיפים. בכל דורות ישראל חיו אנשים בעלי השקפה של עשיית 'פשרה' בין היצר טוב לבין היצר הרע, הם 'שנאו' את דרך המלחמה וההתמודדות – 'מדוע ללחום? נקבל את שניהם בשלום ובשלווה!'
אין כאן לא אהבת שלום ולא שנאת מחלוקת, האדם הזה פשוט אינו מסוגל לעמוד נגד פיתויי הצד הרע שבו, זוהי הסיבה האמיתית ל'השקפת עולמו'.
השור שהוא בהמה טהורה מסמל את היצר הטוב, והחמור שהוא ממין טמא מסמל את החומריות – אל יחרוש אדם בשור ובחמור יחדיו ולא יהיה איש עושה פשרות."


אויב הוא אויב, ואוהב הוא אוהב – ואסור לבלבל בין השניים.
שלא יגיע אדם למצב שיגיד לעצמו, זה דווקא טוב שאני כעסן, ואנשים צריכים לקבל אותי כפי שאני, ולכן אני לא אתאמץ לעבוד על עצמי, לשפר את עצמי, אלא יתפשר עם קיום בינוני. שבו הוא לא מנצל באמת את כל הפוטנציאל הגלום בו.

{

3. "כִּֽי־תֵצֵ֥א לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹיְבֶ֑יךָ וּנְתָנ֞וֹ ה' אֱלֹקֶ֛יךָ בְּיָדֶ֖ךָ וְשָׁבִ֥יתָ שִׁבְיֽוֹ׃"
וּנְתָנ֞וֹ ה' אֱלֹקֶ֛יךָ בְּיָדֶ֖ךָ  -- אם הקב"ה נותן לנו את האויב, מכניע אותו בשבילנו, אז בשביל מה בכלל להילחם?

כי רק ככה אנחנו יכולים להגיע לכוחות החבויים בתוכינו ולגלות אותם, ולהוציא אותם מן הכח אל הפועל.
הפוטנציאל קיים – אבל כדי להוציא אותו, צריך לצאת למלחמה. צריך לעשות את הצעד הראשון.
צריך לעשות השתדלות אמיתית.
"פִּתְחוּ לִי כְּחוֹדָה שֶׁל מַחַט, וַאֲנִי אֶפְתַּח לָכֶם כְּפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם:[35]"

מה שנעשה בעולם הזה מתרגם מיד למה שמגיע אלינו מהעולמות העליונים. אותה פעולה שנעשה כאן, תגרור אחריה אותה פעולה משמים, אבל עם תשואה. עם ריבית על ההשקעה. אם נפתח פתח קטן כקוף המחט, יפתחו עלינו מלמעלה פתח שגודלו כאולם.

עוד דרך להביע את הרעיונות האלה מובאת למשל במסכת ברכות שבה כתוב: בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו[36]: לכיוון שבו הולך האדם, שם הוא יקבל את העזרה שהוא צריך. להיכן שהאדם מפנה את מירב המאמצים שלו, שם הוא יצליח. אם הוא משקיע אנרגיה חיובית, הוא יקצור פירות חיוביים. ול'ע להיפך.

אבל את הרעיון הכי יפה עם ההסבר הכי חכם (לדעתי) שמעתי מהרב יובל הכהן אשרוב על הכתוב בפרקי אבות: דע מה למעלה ממך[37]. אפשר לקרוא את זה בפשטות, באופן רגיל: דע מה למעלה ממך, כלומר, אתה צריך כל הזמן לדעת מי מלמעלה ממך, מי מעליך. לא רק שאתה לא לבד כאן בעולם, אתה צריך לזכור ולדעת תמיד שה' מעליך.

אבל הרב יובל הכהן אשרוב מציע זווית ראיה נוספת שהולכת כך: דע!!!  מה למעלה.... --- ממך!
כלומר: עליך לדעת. נקודה. כל מה שבא מלמעלה, (רגע, נשימה...) ממך. מקורו בך.
וואו. עם רק מפסקים אחרת את המשפט מקבלים משמעות אחרת לחלוטין.
כל מה שקורה לך בעולם הזה, מגיע מהשמיים. אבל מה יגיע מהשמיים תלוי בך. אתה יוצר את המציאות שלך. הפעולות שאתה פועל בעולם הזה מושכות את מה שקורה לך שנדמה לך שלא בשליטתך. כל מה שאתה עושה כאן משפיע על מה שמגיע לך מהשמיים. (מדהים, נכון? – כבר סיפרתי לכם על זה מלא פעמים ואני מלהבת כל פעם מחדש!)

כלומר, צריך לזכור שיחד עם הבעיה/המלחמה הקב"ה נותן לנו בְּיָדֶ֖ךָ גם את היכולת להתמודד איתה.
"כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם.[38]"
בידינו להתמודד ולהצליח, ובידינו אם לא נצליח להתמודד.

אבל כדי שזה יקרה אנחנו חייבים קודם לעשות כִּֽי־תֵצֵ֥א.
אם נשב ונחכה שהקב"ה יעשה בשבילנו את העבודה – זה לא יקרה.
הוא יתן את אויבינו בידינו, רק אם אנחנו נקדים לכך את הרצון לצאת למלחמה, את הרצון לעשות את העבודה.
רצון, אותיות צִנור.

{

4. "כִּֽי־תֵצֵ֥א לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹיְבֶ֑יךָ וּנְתָנ֞וֹ ה' אֱלֹקֶ֛יךָ בְּיָדֶ֖ךָ וְשָׁבִ֥יתָ שִׁבְיֽוֹ׃"
רק אחרי שנעשה את כל זה, רק אז יש לנו וְשָׁבִ֥יתָ שִׁבְיֽוֹ!

רק אחרי שנמצא למלחמה, ונעשה את העבודה הקשה של ההתמודדות עם הקושי.
בלי לברוח ממנו. בלי להתעלם ממנו.
רק אחרי שנזהה מהם הקשיים, מהם האויבים,
ונצא ביוזמתנו למלחמה עליהם,
ונעשה את העבודה הקשה של ההתמודדות עם הקושי, בלי לברוח ממנו, ובלי להתעלם ממנו,
רק אז יתן לנו ה' את המתנה של היכולת להפוך את המלחמה למחילה, במחול, בשמחה, בצמיחה, בהתחזקות, בקשר חזק יותר, להבריא את הקשר ואת היחסים.

להפוך את את הרצון באמת לצִנור, ולא משהו נצוּר, אלא משהו נוֹצר. משהו חדש. טוב יותר.
בתוך הקושי יש הזדמנות למשהו טוב הרבה יותר.
אם רק נבחר לצאת למלחמה. לא בשני, אלא בכוחות המכשילים שיש לנו בתוך תוכנו.
רק אז נגלה מה יש לנו ביד. כמה טוב מה שכבר יש לנו.

אם אני מבינה שהאויב הזה שלי שהוא בתוכי הוא פוטנציאל גלום של צמיחה ועלית מדרגה , אז אני יכולה לאהוב את האתגר המגולם בו, ולהילחם בו באהבה.
וכך להפוך את האויב לאוהב.

{

כאן באה המצווה האחרונה בפרשה שלנו:
מחיית זכר עמלק.
"זָכ֕וֹר אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ עֲמָלֵ֑ק בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם׃
 אֲשֶׁ֨ר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּ֗רֶךְ וַיְזַנֵּ֤ב בְּךָ֙ כׇּל־הַנֶּחֱשָׁלִ֣ים אַֽחֲרֶ֔יךָ וְאַתָּ֖ה עָיֵ֣ף וְיָגֵ֑עַ וְלֹ֥א יָרֵ֖א אֱלֹקִֽים׃
 וְהָיָ֡ה בְּהָנִ֣יחַ ה' אֱלֹקֶ֣יךָ ׀ לְ֠ךָ֠ מִכׇּל־אֹ֨יְבֶ֜יךָ מִסָּבִ֗יב בָּאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר ה'־אֱ֠לֹקֶ֠יךָ נֹתֵ֨ן לְךָ֤ נַחֲלָה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ תִּמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם לֹ֖א תִּשְׁכָּֽח׃ [39]"

יש אויבים מבית שהם בעצם הכלים שלך לשיפור עצמי.
צריך ללמוד לנצל אותם מתוך ההבנה שהם שם כדי לאתגר אותך,
וכדי לעזור לך להוציא מהכח אל הפועל את הפוטנציאל הגלום בך.
 אבל יש אויבים שהם מחוץ, שהם מאיימים על הקיום שלך, ואותם צריך למחוק, להשמיד.
אלה שמחכים לרגעים שבהם את חלשה כדי לדרוך עליך.
האויבים שבתוכנו הם מנופים לעליה, הם מחכים שנגלה איך הם יכולים לחזק אותנו.
ואילו האויבים שמבחוץ מחכים לרגע שבו נהיה הכי לא במיטבנו כדי להרוס אותך.

צריך לדעת להבדיל ביניהם, כמו בין קודש לחול, כמו בין אור לחושך.

{

אף אחד לא ילחם בשבילך את המלחמה על הבית שלך.
זה הבית שלך, הילדים שלך, הזוגיות שלך – ולך, ורק לך יש את הכח לצאת למלחמה הזו.
קיבלת את האתגרים האלה – כי יש לך את הכח והמשאבים להתמודד איתם, ולא רק לנצח אותם, אלא וְשָׁבִ֥יתָ שִׁבְיֽוֹ, להפוך אותם שווים אפילו יותר.

את צריכה להיות נבונה ולהבחין בין האוייבים הפנימיים שלך, לבין העמלק, האוייבים שמבחוץ.
איזה אויבים אפשר לרתום לבניה, ואיזה אויבים צריך למחות ולהשמיד.

ואת לא אמורה לעשות את העבודה הזו לבד.
שלמה המלך כתב במשלי: "חַכְְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ;  וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ.[40]"
וכמו שאמרתי לכלה החדשה לבית גרוסמן שלנו:
וזה מעניין להסתכל על הפסוק הזה שחוכמות ברבים, ונשים ברבות, בונות ביחיד בית אחד.
כי כדי לבנות את הבית האחד שלי, לא מספיקה רק החכמה הפרטית שלי, ואפילו לא כל החכמות הפרטיות שלי, אלא של עוד נשים: כמו סבתא שלי שלימדה אותי ל'קסקס', ואמא שלי שלימדה אותי למלא את הבית בספרים, ושירים, ומוסיקה, ודודה שלי שלימדה אותי לבקש עזרה, וחברה שלי שלימדה אותי לתת, ואז לתת עוד.
כל החוכמות של כל הנשים שבחיינו, בונות איתנו את הבית האחד הזה שלנו.
כל החוכמות של כל הנשים שבאו לפנינו, דורות של נשים חכמות, נחושות.
אנחנו אף פעם לא לבד.
חַכְמוֹת נָשִׁים אלה הלבנים שבונות בית.

ושיהיה לכולנו במזל טוב, ובקרוב אצלנו, ורק בשורות טובות.

{

ומילה מהרבי מלובביץ' לפני סיום.
כתוב בפרשתינו על אשה יפה שנפלה בשבי במלחמה, שאותה רוצה החיל להביא לביתו ולשאת אותה לאישה. (פעם אחרת בע"ה נדבר על זה). הקב"ה מצווה לתת לה חודש ימים לבכות את אובדן ביתה ואביה ואמה לפני שהוא יכול להתחתן איתה.
וכך כתוב: "וְיָֽשְׁבָה֙ בְּבֵיתֶ֔ךָ וּבָ֥כְתָ֛ה אֶת־אָבִ֥יהָ וְאֶת־אִמָּ֖הּ יֶ֣רַח יָמִ֑ים[41]",
וכותב הרבי מלובביץ': "וּבָ֥כְתָ֛ה... יֶ֣רַח יָמִ֑ים.
פרשת  כי תצא נקראת תמיד במהלך חודש אלול – חודש התשובה – כאשר אדם עושה 'חשבון נפש' על מעשיו בשנה שעברה ומחליט להתקרב אל ה' בשנה הבאה.
האריז"ל (רבי יצחק לוריא 1572-1534), לימד שבפרשתנו ישנו רמז לחודש התשובה: "אֵ֖שֶׁת יְפַת־תֹּ֑אַר" (פסוק יא') רומזת לנשמה שהיא שבויה ביד האויב – הגוף. ולקיחת האשה מיד האויב (פסוקים י'-יא'), רומז לשחרור הנשמה בהתאוות של הגוף (האויב).
ואז 'וּבָ֥כְתָ֛ה', היינו לשוב את ה' מתוך מרירות וחרטה, 'יֶ֣רַח יָמִ֑ים' – במשך כל חודש אלול."

כי בחודש אלול אנחנו מוזמנים לצאת אל השדה, כי המלך שם מחכה לנו שנשוב אליו.

{

לקחת את ידי בידך[42]


לָקַחְתָּ אֶת יָדִי בְּיָדְךָ וְאָמַרְתָּ לִי:
בּוֹאִי נֵרֵד אֶל הַגַּן.
לָקַחְתָּ אֶת יָדִי בְּיָדְךָ וְאָמַרְתָּ לִי:
דְּבָרִים שֶׁרוֹאִים מִשָּׁם – לֹא רוֹאִים מִכָּאן.

ניגנת לי שיר על הגיטרה וקולך רעד
רוח בי קמה, רוח שרה, והזמן כאילו עמד
ואני עוד זוכרת כל טעם וריח
את חלקת השדה לאור הירח
קול התן מן הואדי וכובד הפרי בבוסתן,
דְּבָרִים שֶׁרוֹאִים מִשָּׁם – לֹא רוֹאִים מִכָּאן.

הייתי לבדי ודרכי אבדה לי
ובאת, באת לי בזמן.
הייתי לבדי ודרכי אבדה לי
דְּבָרִים שֶׁרוֹאִים מִשָּׁם – לֹא רוֹאִים מִכָּאן.

נתת לי יד, הראית לי דרך להרבה דברים
הבאת חיוך יפה כמו פרח וכח להאמין.
ואני עוד זוכרת את השיר ששרת
את החלק הטוב מכל מה שאמרת.
היי, מלאך ושטן, התשוב לעצור את הזמן
דְּבָרִים שֶׁרוֹאִים מִשָּׁם – לֹא רוֹאִים מִכָּאן.

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור
 ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.

תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה

{

מקורות:

ד"ר אליקים, נ. דקדוק ולשון בפירוש רש"י על התורה. עמ' 28-7. אוחזר מתוך https://orot.ac.il/sites/default/files/shmaatin/146-1.pdf

רבי ברזובסקי, ש. נ. (תשנ"ז). ספר נתיבות שלום על התורה דברים. עמ' קכו-קלא. ירושלים: הוצאת ישיבת בית אברהם סלונים.

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא: חמישה חומשי תורה עם ביאור המקרא בדרך הפשט, דברים – פרשת כי תצא. עמ' רס-שיא. ירושלים: לשם ספרי איכות.

רבנו יוסף, ח. (תשס"ו). פניני הבן איש חי על פרשיות השבוע – ויקרא במדבר דברים. עמ' שצה-תטז. ישראל: הוצאת פלדהיים. 

הרב לאו, י.מ. (מייזליש, ש. עורך). (1998). יהדות הלכה למעשה. עמ' 49-48. ישראל: מודן הוצאה לאור.

הרב מילר, ח. (עורך). (2007). ניצוצות של חסידות. בתוך ספר דברים פרשת כי תצא, עמ' 159, עפ"י הרבי מלובביץ' מתוך ליקוטי תורה להאריז"ל הובא בשיחה של שבת פרשת ראה תשמ"ו. מהדורת לבייב, קול מנחם. כפר חב"ד: הוצאת ספרים קרני אור התורה (קה"ת).

הרב נווה, א. (ה'תשע"ג). להפוך אויב לאוהב. פרשת כי תצא. [סרטון וידאו]. אוחזר מתוך https://www.youtube.com/watch?v=Pwz9z2Hzo2s



[1] פ' כִּֽי־תֵצֵ֥א: דברים כא' י' – כה' יט' (6/11)
[2]  גיטין צ' ע"א ; בבלי ראה"ש ג'
[3]  דברים יז' ב'
[4]  שם, כב' ו'
[5]  שמות כג' ה'
[6]  שם, שם ד'
[7]  דברים ז' יז';יח'
[8]  איוב יט' כח'
[9]  בראשית יח' טו'
[10]  דברים טו' ח'
[11]  בראשית יט' ב'
[12]  בראשית יח' טו'
[13]  שמות יח' טו'
[14]  שם, לב' א'
[15]  בראשית לא' לא'
[16]  שם, כ' יא'
[17]  הרב מנחם וייס, בני-ברק, תלמידו של הרבי מסלונים זי"ע, מחצרו של הרב קנייבסקי, ומרצה בערוץ 2000 ובהידברות.
[18]  רבי שלום נח ברזובסקי (8 באוגוסט 1911, ברנוביץ, בלארוס - 8 באוגוסט 2000, ירושלים) היה האדמו"ר מסלונים, ולפני כן מקימה וראש הישיבה של ישיבת בית אברהם של חסידות סלונים. מחבר סדרת ספרי החסידות "נתיבות שלום".
[19]  דברים כט' יא'
[20]  רבי אברהם וינברג (הראשון) מסלונים (1803 – 1883) היה מייסדה של חסידות סלונים. ידוע בכינויו על שם ספרו היסוד העבודה.
[21]  כמאמר הרה"ק מקאליסק זי"ע
[22]  מתוך ההגדה של פסח
[23]  תהילים ל' יב'
[24]  הרב ישראל מאיר לאו יבלט"א נולד בפורלין בשנת 1937. שימש כרב הראשי לישראל בשנים 1993–2003, וכרבה של תל אביב-יפו בין השנים 1988–1993, 2005–2017. מכהן כיו"ר מועצת יד ושם. חתן פרס ישראל למפעל חיים לשנת ה'תשס"ה. (ויקיפדיה)
הרב ישראל מאיר לאו קרוי על שמו של החפץ חיים מחבר הספרים משנה ברורה וחפץ חיים. מכונה "החפץ חיים" על שם ספרו, הלא הוא הרב ישראל מאיר הכהן מראדין: (1933-1839) מחשובי הרבנים בדור שלפני השואה. (ויקיפדיה).
[25]  דברים ו' ד'
[26]  במדבר טו' מא' – מתוך הסידור
[27]  דברים ו' ה'-ט'
[28]  שם, יא' יג'-כא'
[29]  במדבר טו' לח'-מא'
[30]   ר׳ בחיי לשמות יד' לא'
[31]  סנהדרין ק"ה
[32]  ספר החינוך טז'
[33]  חכם יוסף חיים מבגדד (1834-1909) הבן איש חי (שנקרא על שם ספרו החשוב ביותר) היה מגדולי מנהיגי יהדות עירק - אף שלא נשא משרה רבנית רשמית מימיו. הוא נחשב לדרשן בחסד, שנתן מספר שיעורים מידי יום, ובמשך חמישים שנות פעילותו לא חזר על דרשה פעמיים.  
[34]  דברים כב' י'-יא'
[35]  עפ"י שהש"ר ה' ב'
[36]  ברכות י' ע"ב
[37]  אבות ב' א'
[38]  דברים כ' ד'
[39]  דברים כה' יז'-יט'
[40]  משלי יד' א'
[41]  דברים כא' יג'
[42]  בשיעור שמענו את השיר "לקחת את ידי בידך" ; מילים: יענק'לה רוטבליט ; לחן: מתי כספי, ובביצועו, מתוך אלבומו ה-9 "צד ג' צד ד'" 1987. יצא לראשונה ב-1979 בביצועה של יהודית רביץ: https://www.youtube.com/watch?v=7U1dJq4pcAA

[© Smadar Prager, CGP]



Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
To schedule an appointment please contact at smadarprager@gmail.com or 917-513-1490.

אין תגובות:

פרסום תגובה