יום רביעי, 20 ביוני 2018

יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: נשבר לי! | פרשת חוקת | ו' בתמוז ה'תשע"ח

בס"ד

השיעור מוקדש לרפואה שלימה של שובה בת מיכל ולתוצאות טובות בבדיקות ורפואה שלימה של חנניה שלום הנרי בן מזל,
מרדכי בן מלכה ואפרים אפי בן חנה בתוך שאר חולי עמו ישראל
­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת חוקת
נשבר לי!
היום נדבר על משברים, על סבל ועל תענוג.
 
אנחנו בפרשה השישית של חומש במדבר: חֻקַּ֣ת[1] המביאה לנו את המצווה הכי משונה בכל התורה: מצוות פרה אדומה.
כל אומות העולם לעגו לה, ולנו, בכל הזדמנות, במיוחד כששמעו מה היהודים עושים עם הפרה. ואפילו יהודים טובים, ולא רק פשוטי העם, אלא חכמים גדולים בתורה, התקשו ומתקשים להבין את פשר המצווה הזו.

{

אז אחרי אשתו של קורח חיממה אותו כשסיפר לה על מצוות הציצית עם חוט התכלת שחידש להם משה רע"ה ואמרה לו "צחוק עושה עמכם זה (משה רע"ה), שכל יום בא אליכם בדבר חדש ואומר שכך צוה לו הקב"ה. אין זה אלא מעצמו אומר הדברים.[2]"

פותחת הפרשה שלנו כך: "וַיְדַבֵּ֣ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃
זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה' לֵאמֹ֑ר דַּבֵּ֣ר׀ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֣וּ אֵלֶ֩יךָ֩ פָרָ֨ה אֲדֻמָּ֜ה תְּמִימָ֗ה אֲשֶׁ֤ר אֵֽין־בָּהּ֙ מ֔וּם אֲשֶׁ֛ר לֹא־עָלָ֥ה עָלֶ֖יהָ עֹֽל׃[3]"
זו המציאות שלכם, אומר לנו הקב"ה – אתם העם שלי, ואתם תעשו את מה שאני אומר לכם, גם אם זה בכלל לא מובן לכם, וגם אם זה לא מוצא חן בעיינכם.
עיינו ערך קורח.
ההתנגדות שלכם לא תעזור לכם. מי שיסבול ממנה זה רק אתם. אתם תשלמו את המחיר של הסרבנות שלכם להשלים עם התפקיד שלכם, בדיוק כמו ששילם קורח וכל עדתו.
או שהאדמה תפצה את פיה ותבלע אתכם[4], או שתשרפו באש[5].

"וַיִּקַּ֣ח קֹ֔רַח[6]" פתחה הפרשה קודמת את סיפור המחלוקת הגדולה של פרשת קורח,
"וְיִקְח֣וּ אֵלֶ֩יךָ֩" מצווה הקב"ה את בני ישראל.
קורח לקח לעצמו, קורח רצה אז קורח ניסה לקחת בכוח. והקב"ה הבהיר לו – ולנו – שלא לוקחים על דעת עצמנו כלום. יש לך תפקיד בעולם, ואתה צריך להשלים עם מי שאתה ועם מה שאתה אמור לעשות בעולם הזה. אי אפשר לקחת מה שלא לנו.
וכדי לוודא שנבין את המסר עד הסוף, מצווה הקב"ה "וְיִקְח֣וּ אֵלֶ֩יךָ֩" ומגיש לנו על מגש של כסף את המצווה הכי מוזרה בתורה.
זו מצווה כל-כך משונה ולא מובנת שאפילו שלמה המלך, שכתוב עליו בתנ"ך ש"וַיִּתֵּן אֱלֹקִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה, הַרְבֵּה מְאֹד; וְרֹחַב לֵב--כַּחוֹל, אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם. וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה, מֵחָכְמַת כָּל-בְּנֵי-קֶדֶם, וּמִכֹּל, חָכְמַת מִצְרָיִם. וַיֶּחְכַּם, מִכָּל-הָאָדָם, מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע, בְּנֵי מָחוֹל; וַיְהִי-שְׁמוֹ בְכָל-הַגּוֹיִם, סָבִיב.[7]"
אז אפילו הוא הודה בעומדו מול מצווה מוזרה זו ואמר: "על כל אלה עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי: כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא (מצוות פרה אדומה) רְחוֹקָה מִמֶּנִּי.[8]"

וכך כתוב במדרש רבה[9]: "שאל גוי אחד את רבן יוחנן בן זכאי: דברים אלו שאתם עושים נראים כמין כשפים! אתם מביאים פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה, ואחד מכם מטמא למת מזין עליו ב' וג' טיפין ואתם אומרים לו: טהרת!
אמר לו: … ראית מימיך אדם שנכנסה בו רוח תזזית?
אמר לו: הן.
אמר לו: ומה אתם עושים לו?
אמר לו: מביאים עיקרים (מיני עשבים) ומעשנים תחתיו ומרביצים עליה מים והיא בורחת. אמר לו: ישמעו אוזניך מה שאתה מוצא מפיך! כך, הרוח הזו רוח טומאה היא … מזים עליו מי נדה והוא בורח.
לאחר שיצא אמרו לו תלמידיו: רבינו, לזה דחית בקנה, לנו מה אתה אומר?
אמר להם: חייכם, לא המת מטמא ולא המים מטהרים. אלא אמר הקב"ה: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי. שכתוב: "זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה"."

{

"בתורה יש כידוע שלושה סוגים של מצוות:" מלמד אותנו הרבי מלובביץ' "יש מצוות על-שכליות הנקראות 'חוקים'; כמו מצוות פרה אדומה או איסור לבישת שעטנז, בבחינת 'חוקה חקקתי, גזירה גזרתי[10]'
יש מצוות שאמנם לא היינו מגיעים אליהן בכוחות עצמנו, אולם לאחר שניתנו, ביכולתנו להבינן, והן נקראות 'עדות'; שהן מצוות המהוות סמלים לאירועים ולעניינים מסויימים. יש להן מקום בשכל האדם, אבל עם זאת לולא ציווי התורה לא היה השכל מחייב לקיימן, כגון שמירת שבת, ומועדים, תפילין, ציצית וכדומה
ויש מצוות הגיוניות ופשוטות, שגם השכל האנושי מבין שכך צריך להתנהג, ואלה ה'מִּשְׁפָּטִים'." אלה שקיבלנו בעשרת הדיברות: לא תרצח, לא תגנוב, כיבוד אב ואם וכו'.

מִּשְׁפָּטִים, אומר הרבי מלובביץ': "הם דינים חברתיים ופליליים המובנים מעצמם. כפי שמפרש רש"י "אֶת-מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת-חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ, לָלֶכֶת בָּהֶם:  אֲנִי, ה' אֱלֹקֵיכֶם.: דינים ומִּשְׁפָּטִים שאילו לא ציוותה עליהם התורה היה ראוי לקבוע אותם מן ההיגיון.[11]"

{

מסביר ח"כ הרב חיים אמסלם[12]: "תורת ישראל נחלקת לשלושה סוגים של הוראות: מצוות, משפטים וחוקים.
המצוות הן ציווי ה', שנועד ליישר את אורחות חיי האדם בימי חייו, לטהר אותו ולקדשו ולהראות כי הוא משועבד באופן מוחלט לאדון הכול בורא העולם. המצוות הן הוראות המתמקדות ביחס שבין האדם למקום.
המשפטים הם ציוויים שההיגיון מחייב והשכל הישר והצדק הטבעי מאמצים אותם בחפץ לב. בעבורם כונה העם היהודי "עם חכם ונבון" (דברים ד', ו'). המשפטים הם הלכות הנוגעות ליחסים שבין אדם לחברו, והם מוקד החקיקה בכל מדינה מתוקנת. בשל כך הזהירונו חכמים: "הוו זהירים בכבודה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו" (אבות פ"ג מ"ב), ואף קבעו בשל כך את הכלל "דינא דמלכותא דינא" (תלמוד בבלי, בבא קמא קיג ע"ב), שמשמעותו היא כי לחוקי המדינה יש תוקף הלכתי.
הסוג השלישי של הוראות הן ההוראות המכונות "חוקים", ועליהם נאמר כי "אין לך רשות להרהר אחריה". כלומר, אין לחפש סיבות, טעמים הגיוניים להוראות, וייתכן מאוד שמקצתן ייראו כמנוגדות להיגיון.
הדוגמה הקלאסית להוראות מסוג זה היא מצוות "פרה אדומה", הפותחת את פרשתנו. הפרה ייחודית בצבעה; שרפתה וכל שאר המעשים הנעשים בה נראים משונים, כעין מעשה כשפים. אולם לא די בכך שהמצווה אינה מובנת, אלא היא אף מנוגדת להיגיון הפשוט, שהרי אפר הפרה נועד לטהר את מי שנטמא והיה בקרבת  אדם מת, אך אפר זה עצמו, שיש בכוחו לטהר את הטמאים, מטמא כל אדם טהור שיתעסק בו."  

{

אז אפשר באמת להתייחס ככה לכל אוסף החוקים והמצוות והמשפטים שבתורה, אבל אפשר לרדת, או לנסות לרדת, לעומקם של דברים.

הרב חגי לונדין, ר"מ בישיבת ההסדר חיפה: "על פי רוב מקובל להבין את החלוקה בין חוקים ומשפטים באופן דיכוטומי: המושג חוקים (או "מצוות שמעיות" כלשון הרמב"ם בשמונה פרקים ו) - בא לבטא ציוויים אשר אין מצוי בהם כלל הגיון כדוגמת פרה אדומה וכו; עקב כך נותרים הם לנצח במעמד מנוכר לנפשנו וקיומם נעשה מתוך צייתנות לגזירת מלך בלבד. לעומת זאת משפטים (או "מצוות שכליות", שם) - הינם ציוויים כדוגמת לא תרצח ושאר ציוויים חברתיים הניתנים להבנה אנושית; לפיכך ניתן לחוש בהם תחושת חיבור והזדהוּת.

במשנת הרב קוק (בשמן רענן א, אורות המצוות) מתבארים המושגים הללו באופן עמוק יותר:
על פי הרב קוק בכל מצווה ומצווה קיים גם פן חוקי (לא הגיוני) של טעמים עתידיים אשר אינם מובנים לנו עדיין, ובמקביל גם פן משפטי (מובן למוח האנושי) של טעמים הגלויים לנו כבר עתה; ההבדל הוא שבמצוות המכונות חוקים הפן העתידי-נסתר דומיננטי יותר ואילו במצוות המכונות משפטים מובלט יותר הפן ההווי-גלוי.
יוצא שהיחס בין הפן החוקי לפן המשפטי משתנה באופן סובייקטיבי לפי עיונו ומדרגתו של כל אחד.
תפקידנו איפה הוא להעמיק בחקר כל מצווה, להציף ולהעביר יותר ויותר רבדים מהממד הנסתר אל הממד הגלוי, מהרובד המנוכר לנו לרובד השייך להבנתנו ולהזדהותנו; או במילים אחרות: לחבר את עולם העתיד אל עולם ההווה."

אותו מדרש רבה ממשיך כך: "ומפני מה כל הקרבנות זכרים וזו נקבה? אמר ר' איבו: משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך. אמר המלך: תבוא אמו ותקנח את הצואה. כך אמר הקב"ה: תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל."

{

ולמה אנחנו מתעכבים כל-כך על עניין החוקים והמשפטים והמצוות בכלל?
כי אם המטרה שלנו היא צמיחה אישית ושיפור עצמי, הרי שהכלים לכך ניתנים לנו בתורה על מגש של כסף: "אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת־מִצְוֺתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם׃[13]", יהיה לכם מכל טוב: גשם, ויבול, ושלום, וביטחון, ושגשוג.
לא רק חיים גשמיים נוחים, אלא חיים רוחניים, פנימיים טובים יותר עם עצמנו, וכתוצאה מכך עם הסובבים אותנו.

היכולת שלנו לעבוד על המידות שלנו, על התכונות של עצמנו, על האופי שלנו, ולכפוף אותו לרצוננו השכלי, ולא הבטני – יכול לשנות לא רק את חיינו, אלא את חיי האנשים הבאים איתנו במגע גם כן.
והם בתורם ימשיכו לשנות הלאה, וזה כמו אבן המושלכת לאגם מים, ויוצרת מעגלי אדוות שהולכים ומגדלים ככל שהם מתקרבים לשפת האגם.

כותב הרב נועם צחור[14] מאתר "כיפה": "פירש רש"י: "אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ יכול זה קיום מצוות? כשהוא אומר 'ואת מצוותי תשמרו' הרי קיום המצוות אמור, מה אני מקיים - 'אם בחוקותי תלכו'? - שתהיו עמלים בתורה".
מסופר על אברך אחד שבא לפני ה"חפץ חיים": ואמר לו רבי, שנים שאני מתייגע בתורה ועדיין לא ראיתי סימן ברכה, ואיני מבין דף גמרא אחד עם כל המפרשים בצורה טובה. ואם כן למה זה אנוכי?
השיב לו ה"חפץ חיים": היכן ציווה אותנו הקב"ה להיות למדנים, או אולי גאונים? אלא שציוונו הקב"ה "והגית בו יומם ולילה" – שנהיה עמלים בעמלה של תורה.
"למדן" זה לא אדם שיודע ללמוד, אלא מי שיושב ועוסק בתורה, כמו שגנב, זה לא מי שיודע כיצד לגנוב, אלא הוא גונב ממש. וכשאנו נצטווינו לעמול ולהתייגע בלימוד התורה, כמו שפרשו רז"ל על הפסוק "אם בחוקותי תלכו" - שתהיו עמלים בתורה, באו ללמדנו שהלומד לא מקבל שכר רק על פי מספר דפי הגמרא שהוא למד, אלא, גם על פי מספר שעות הלימוד והעמל שהוא התייגע בתורה, גם אם לא הצליח בלימודו.
אין האדם נמדד לפי הצלחותיו, אלא על פיו רצונותיו, יגיעתו, עמלו."

ה
נה סיפור נפלא ששמעתי על הרב שטיינמן זצ"ל[15].
בחור בבני ברק, למרבה הצער, עזב את היהדות ועבר לגור יחד עם בן דודו החילוני.   למרבה הצער, העניינים הידרדרו והוא התארס עם בחורה לא יהודייה.  בן דודו החילוני כעס ומאד הוטרד מהעניין אבל לא הצליח לשכנע אותו לבטל את האירוסין.  בכל זאת, הוא הצליח לשכנע אותו שמכיוון שהוא עכשיו מתנתק מהעם היהודי וממשפחתו, לפחות שילך איתה, ויגיד להוריו בשיחה פנים מול פנים מה התוכניות שלו.  הבחור השתכנע והזמין את עצמו לשבת אצל הוריו לפי "התנאים שלו".  הוא בילה את ליל השבת בעישון על המרפסת, וביום השבת שוב בילה על המרפסת עם האייפון שלו.
בשבת בצהריים אביו ניגש אליו והזמין אותו להצטרף לשיעור שהוא הולך אליו, אותו ימסור הרב אהרון לייב שטיינמן זצ"ל.
בצעד מפתיע, הבחור הסכים.  אחרי השיעור הביא אותו אביו לרב שטיינמן להגיד שבת שלום, והודיע לגדול הדור שלמרבה הצער בנו אינו שומר שבת.  הרב שטיינמן הביט בו ושאל, "כמה זמן אינך שומר שבת?".  הבחור ענה, "שנתיים".  "ובמשך הזמן הזה היה לך הרהור תשובה?" "כן, בערך ארבע פעמים".  "ולמשך כמה זמן הרהרת בתשובה בכל אחת הפעמים?" "בערך 10 דקות".  "אה, אז יוצא שלמשך 40 דקות במשך השנתיים האחרונות היית במצב של 'במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד', ועל כך אני מקנא בך.  שבת שלום".  הבחור הלך הביתה וחזר לדירה של בן דודו.  המילים של הרב שטיינמן לא נתנו לו מנוח.  הוא ביטל את האירוסין, ומשם העניינים התגלגלו, עד שכיום הוא ב"ה שומר תורה ומצוות.
שאלו אותו מה גרם לו ללכת לשיעור.  הנה הוא מעשן ומשחק באייפון בשבת ר"ל והוא הלך לשיעור?  הוא השיב שכשהיה בכיתה ד' בחיידר, הכיתה שלו הלכה להיבחן אצל הרב אהרון לייב שטיינמן.  המלמד ביקש שהילדים יקבלו שאלות קלות, ואכן הרב שטיינמן שאל שאלות שכל ילד ידע.  כל ילד, כשענה את תשובתו, קיבל סוכריה מהרב אהרון לייב.  כשהגיע תורו של ילד זה הוא לא ידע את התשובה.  הרב אהרון לייב שאל אותו שאלה קלה יותר.  שוב לא ידע הילד לענות.  משכך, גדול הדור שאל שאלה עוד יותר קלה ושוב לא ידע הילד.  כשהסתיימה הבחינה, לכולם היתה סוכריה חוץ מהילד הזה.  תוך שהילדים יצאו מהחדר ביראת כבוד, הרב אהרון לייב סימן לילד לגשת אליו.  הוא אמר לו - "בתורה וביידישקייט אנחנו מקבלים שכר לפי המאמץ, לא לפי התוצאות.  כל הילדים התאמצו לענות על שאלה אחת, ולכן הם קבלו סוכריה אחת.  אבל אתה התאמצת ב-3 שאלות, ולכן אתה תקבל 3 סוכריות." ובחיוך, הושיט לילד 3 סוכריות...!

אינטראקציה אחת של אהבה אמיתית (מפגש של מגע הדדי) שאינה שופטת ואינה מבקרת אלא באמת עוטפת ורואה לעומק הילד, או האדם, את הנקודה הטהורה והטובה שבו – יכולה לשנות מהלך חיים שלמים של אדם.  

כל עמל, כל התייגעות, כל עשייה, כל מאמץ – נחשב!

{

וזו לא עבודה קלה. וכדי להראות לנו, ולהוֹרות לנו, שזה לא סיפור פשוט המצוות האלה ועבודת המידות הזו, מספרת לנו התורה בפרשה שלנו על משה רע"ה, שנשבר, שכשל, שאיבד את ה-cool שלו, וכעס. מאוד.
שאפילו הוא, אפילו משה רבינו ע"ה הרועה הנאמן, נביא הנביאים "אָב לַנְּבִיאִים, לַקּודְמִים לְפָנָיו וְלַבָּאִים אַחֲרָיו[16]".

פרשת חוקת, היא פרשה כבדה. החל במצווה המוזרה והלא מובנת הזו של פרה אדומה, דרך מותה של מרים הנביאה, פרשת מי המריבה שבה משה רע"ה מכה בסלע, מלחמות עם עמי האזור (אדום, כנעני, האמורי, הבשן), מותו של אהרון הכהן הגדול ומיניו של אלעזר בנו תחתיו, מכת נחשים ממיתים ונחושתן שמציל חיים, וחניה בערבות מואב מול יריחו.

זו לא הפעם הראשונה שאנחנו רואים את משה רע"ה שלנו כאדם לא מושלם.
1.     הוא מתווכח עם הקב"ה ליד הסנה:  "מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם.[17]"
2.      הוא מתיייאש ופונה לקב"ה עם הקושי שלו עם העם כשהם מתלוננים על המן: " לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָ֙ לְעַבְדֶּ֔ךָ וְלָ֛מָּה לֹא־מָצָ֥תִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ לָשׂ֗וּם אֶת־מַשָּׂ֛א כׇּל־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה עָלָֽי׃
הֶאָנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵ֚ת כׇּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה....
לֹֽא־אוּכַ֤ל אָנֹכִי֙ לְבַדִּ֔י לָשֵׂ֖את אֶת־כׇּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּ֥י כָבֵ֖ד מִמֶּֽנִּי׃
[18]",
3.      הוא כועס ושובר את הלוחות אחרי חטא העגל: "וַֽיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר קָרַב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיַּ֥רְא אֶת־הָעֵ֖גֶל וּמְחֹלֹ֑ת וַיִּֽחַר־אַ֣ף מֹשֶׁ֗ה וַיַּשְׁלֵ֤ךְ מִיָּדָו֙ אֶת־הַלֻּחֹ֔ת וַיְשַׁבֵּ֥ר אֹתָ֖ם תַּ֥חַת הָהָֽר׃[19]"
4.      גם בפרשות מטות מסעי יש למשה התגלצ'ות כזו של כעס. (דיברנו ונדבר עליה ב'נ עוד).
5.      ועכשיו בפרשה שלנו, הוא שוב כועס.

 על מה?
על העם הזה. עוד הפעם העם הזה.
מרים נפטרה, ואיתה הבאר – והם צמאים! פוחדים שימותו במדבר מצמא.
"וַיַּקְהִ֜לוּ מֹשֶׁ֧ה וְאַהֲרֹ֛ן אֶת־הַקָּהָ֖ל אֶל־פְּנֵ֣י הַסָּ֑לַע וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם שִׁמְעוּ־נָא֙ הַמֹּרִ֔ים הֲמִן־הַסֶּ֣לַע הַזֶּ֔ה נוֹצִ֥יא לָכֶ֖ם מָֽיִם׃
וַיָּ֨רֶם מֹשֶׁ֜ה אֶת־יָד֗וֹ וַיַּ֧ךְ אֶת־הַסֶּ֛לַע בְּמַטֵּ֖הוּ פַּעֲמָ֑יִם וַיֵּצְאוּ֙ מַ֣יִם רַבִּ֔ים וַתֵּ֥שְׁתְּ הָעֵדָ֖ה וּבְעִירָֽם׃[20]"

די! הרגע אחותי מתה. מה יש לכם?
איזו חוסר רגישות?
רק לקחת אתם יודעים? עכשיו כשאני במקום חלש אתם עושים עלי עליהום.
אני גם בן-אדם. גם לי יש רגשות.

מי לא מכיר את הרגעים האלה, כשאנחנו עייפות, רעבות, ממהרות....
מן חוק מרפי כזה שדווקא אז מגיעים כל הניסיונות: הוא רעב, לזו נפל, זה צריך הסעה, ההיא רבה עם חברה, ואלה רוצים לאכול.
הלו?!
שניה. תנו להתעשת.
ואז יוצאת מאיתנו איזה אישה שאנחנו לא מכירות ומאבדת בשניה את הסבלנות,
אוףףףף... נשבר לי!
ועוברת מאפס למאה באלפית שניה,
ומגיבה לגמרי אחרת מהרגיל....

{

וזה קרה גם למשה. הוא היה אמור לדבר אל הסלע, והוא כל כך כעס, שבמקום לדבר, או היכה בסלע. לא פעם אחת. פעמיים!

אז נכון שאדם נמדד "בכוסו ובכיסו ובכעסו [21]",
אבל זה גם נכון שלא שופטים אדם כשהוא נמצא במצב רגשי טעון: "אֵין אָדָם נִתְפַּס בִּשְׁעַת צַעֲרוֹ.[22]"
ובודאי שלא בזמן אבל, בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו.
כמו שכתוב במסכת אבות: "רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אַל תְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרְךָ בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ,
וְאַל תְנַחֲמֶנּוּ בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו,
וְאַל תִּשְׁאַל לוֹ בִּשְׁעַת נִדְרוֹ,
וְאַל תִּשְׁתַּדֵּל לִרְאוֹתוֹ בִּשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ: [23]"

אבל משה נענש על הכעס הזה שהיה לא במקומו.
אולי אפשר היה להחליק את זה אם היה מדובר במישהו אחר.
אבל כמו שמרים הנביאה נענשה על לשון הרע בשבוע צרעת, למרות שכוונתה היתה טובה, מכיוון שממרים ציפה הקב"ה לסטנדרט אחר.
כך גם לגבי משה רבינו – הרף שלו מאוד גבוה: לא היתה לו רשות, אפילו בִּשְׁעַת צַעֲרוֹ בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו, לאבד את העשתונות ולהתפרץ בצורה כזו על הילדים (העם.)
"וַיֹּ֣אמֶר ה'֮ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ יַ֚עַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּ֣ם בִּ֔י לְהַ֨קְדִּישֵׁ֔נִי לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֙יאוּ֙ אֶת־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָהֶֽם׃ [24]"

הרב יונתן זקס[25] מדבר על הרעיון של ניהול כעסים, ומתבסס על "שמונה פרקים לרמב"ם, שהוא ההקדמה למסכת פרקי אבות, מסכת המוסר והאתיקה."
"רגשות בריאים חיוניים לחיים טובים ומאושרים, אבל מֶזֶג לא בוחרים."
יש אנשים שיש להם נטייה טבעית להיות רגועים יותר, סבלניים יותר.
רמז לתפיסה שהרגשות קורים לנו, ולא אנחנו יוצרים אותם אפשר לראות בשפה האנגלית העתיקה שבה התרגום למילה רגשות הוא passion שבאה מאותו שורש של המילה passive, פסיבי, סביל. ההיפך מאקטיבי, פעיל.
"למרות זאת, הרמב"ם סבר שבעזרת מידה מספקת של אימון אפשר להתגבר על הרגשות ההרסניים שלנו ולבנות את חיי הרגש שלנו בעצמנו."

{

דיברנו על זה כבר בעבר, אבל תמיד טוב להתרענן.

אנחנו בנויים כך שהרגשות שלנו הם התולדה של המחשבות שלנו, וההתנהגות שלנו היא התולדה של הרגשות שלנו.
האופן שבו אדם מרגיש תלוי באופן מוחלט באופן שבו האדם חושב.
לדוגמא, ילד שמרגיש שהמורה לא אוהבת אותו, כי הוא חושב שהיא מתעלמת ממנו כשהוא מצביע.
ילד אחר (או אפילו אותו ילד) שחושב שהמורה לא ראתה אותו מצביע, לא ירגיש שהמורה לא אוהבת אותו, הוא ירגיש אולי מבואס, אבל בוודאי לא ירגיש שהוא לא אהוב.
כלומר, האופן שבו אנחנו חושבים משפיע על איך שאנחנו מרגישים. ולהיפך, מה שאנחנו מרגישים משפיע על האופן שבו אנחנו חושבים.

כל המחשבות שלנו הם תוצר של תפיסת העולם הבסיסית שלנו.
זו התהוותה בגיל מאוד צעיר, כשלמדנו על עצמנו ועל העולם שמסביבנו, והגענו לתובנות ולמסקנות לגבי העולם, מי אני, מה תפקידי בעולם, מי הם המבוגרים, איך אני אמורה להתנהג בעולם ועם אנשים אחרים, איזה מן טיפוסים הם, מה תפקידם בעולם, מה יחסם אלי, איך אני אמור להתייחס אליהם, וכיוב'
ילד מגיע למסקנות עפ"י החוויות וההתנסויות של חייו, וככל שהוא גדל הוא מחזק את הנחות היסוד האלה שלו ומגבש לעצמו את האמת שלו על העולם, ועל החוקיות שבה הוא וכל מי שחי בו פועל. 

את המנגנון הזה, המתרחש בצורה לא מודעת, והגורם לנו להתנהג בצורה כזו או אחרת, אפשר זכור באמצעות ראשי התיבות: א.פ.ר.ת.
א – אירוע, משהו שקורה, התרחשות, מצב מציאותי נתון כלשהו
פ – פירוש, האופן שבו כל אחד מאיתנו מפרש את האירוע, חושב עליו, מבין אותו, המחשבה הראשונה
ר – רגש, איזה רגש מתעורר בנו כתוצאה מהפירוש הסובייקטיבי הזה שלנו
ת – תוצאה, איך הרגש הזה גרם לנו לבוא באינטראקציה עם העולם, באיזה אופן גרם לנו הרגש הזה לפעול, להתנהג, לעשות, להגיד.

המנגנון הזה אמנם זהה אצל כולנו, אבל כולנו שונים זה מזה, ולכן לא כולנו ננהג באותו אופן גם אם נרגיש בדיוק את אותו הדבר.

{

ממשיך וכותב הרב זקס: "הרמב"ם סבר, כמו אריסטו, שהאינטליגנציה הרגשית טמונה ביכולת לאזן בין קצוות, בין עודף לבין חֶסר. עודף של פחד הופך אדם לפחדן, ואילו מחסור גמור בפחד גורם לו להיות אדם פזיז המסכן את חייו ללא צורך. דרך האמצע היא האומץ."

אני תמיד נוהגת לומר שאמיץ הוא לא זה שאיננו מפחד, אלא זה שעושה בכל זאת, למרות שהוא מפחד.

"אבל יש", אומר הרב זקס בשם הרמב"ם "שני יוצאי דופן: הגאווה והכעס.
אפילו מעט גאווה, "שמינית שבשמינית גאווה" בלשון חז"ל, היא יותר מידי.
ואפילו שמץ של כעסנות הוא רע."

כותב הרב זקס: "כאן, לעומת זאת, העם לא חטא. בני ישראל היו צמאים. הם נזקקו למים. ה' לא כעס עליהם. תגובתו של משה היתה שגויה."

הכעס גורם לנו לאבד שליטה ולעשות דברים (ולהגיד דברים) שאח"כ אנחנו מצטערים עליהם. מתחרטים עליהם.
ולכן הרמב"ם פסק שבמידת הכעס אין "דרך האמצע[26]".
אסור לכעוס, לא משנה מהן הנסיבות. כדי ללמוד להשתלט על כעס, אפילו כשהוא מוצדק, אנחנו חייבים לעשות את ההיפך בדיוק, בקיצוניות השניה. לא להביע כעס בכלל.
לנשום, לספור על מאתיים, לצאת מהחדר, להנמיך באופן מלאכותי את הווליום....

ועל זה משה נענש. על זה שמהמנהיג של כל הדורות יש ציפייה שיהווה דמות ומופת. הוא צריך להוות דוגמא, הוא לא יכול ליפול ככה כמו אחד העם.
אדם אחר היה בודאי נענש בעונש קל הרבה יותר. אבל משה קיבל עונש כבד על טעות גדולה.

לא היתה לו באמת סיבה לכעוס על העם, אבל משה נשבר, הוא כרע תחת העומס הרגשי, ופעל בניגוד גמור לדרך הקב"ה.
במקרים אחרים כמו חטא העגל למשל, משה אמנם הגיב בכעס ושבר ממש את לוחות הברית, אבל הוא עשה זאת על מנת להגן על העם מפני חרונו של הקב"ה, לזעזע אותם כדי שיחזרו בתשובה, כדי שהקב"ה יוכל לסלוח להם.

{

בהתוועדות ו' בתשרי תשכ"ח דיבר הרבי מלובביץ על מאמר הגמרא[27] "ראויין כל ישראל לישב בסוכה אחת." והסביר כיצד יכול להיות שכוהן גדול ישב בסוכה אחת עם בחור שהתחתן עם גויה.
הוא השתמש בדוגמא של ארבעת המינים (המייצגים את ארבעת סוגי היהודים[28]) שלפני שנוטלים אותם מחזיקים את האתרוג שיש בו טעם וריח בנפרד מהערבה שאין בה לא טעם ולא ריח, אבל בשעת המצווה מחזיקים את כולם ביחד.
וכך אמר: "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא, ואפילו על פושעי ישראל אמרו חז"ל שהם מלאים מצוות כרימון, שכן כאשר יהודי מקיים אפילו מצווה אחת היא ממלאת את כולו וזוהי מציאותו האמיתית,
מה שאין כן עבירה איננה חודרת את האדם ורק נדבקת אליו מבחוץ.
אלא שהקב"ה רוצה שפנימיות זו של יהודי תתגלה ולא תישאר חלילה מוסרת, ולכן הוא לפעמים נותן 'נענוע' (א שאקל) ומזעזע את האדם, כפי שמנענעים את האתרוג והלולב...
כאשר מנענעים היטב את הלולב מסיר הנענוע את העבירה שכזכור דבוקה בו רק מבחוץ (אך לא חדרה פנימה) ונשארת רק פנימיותו של היהודי.[29]"

הזעזוע, השבר, המשבר, הוא לגמרי בשבילנו.

{

אנחנו רואים שגם אצל משה, כמו אצלנו, הקשיים באים לידי ביטוי בעיקר בהקשר של מערכת היחסים שלו עם העם. ובהשאלה: בהורות.

הפרשה מדלגת על 38 שנים.
זה מעניין שאי אפשר למצוא בשום מקום תיעוד של מה שהתרחש בשנים האלה.

"וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם:[30]"

מפרש האבן עזרא[31]: " בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן – בשנת הארבעים. והנה אין בתורה כלל שום מעשה או נבואה רק בשנה הראשונה ובשנת הארבעים. וטעם "ויבואו בני ישראל כל העדה" – בעבור שמתו דור המדבר, ועתה באו הבאים אל ארץ כנען."

מפרש חזקוני[32]: " וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וכו' – בשנת הארבעים. סָתָם כאן מה שסבבו את הר שעיר מקדש ברנע עד קדש מדבר צין וכללן כאן בבת אחת, והם שמונה עשרה מסעות הכתובות בפרשת מסעי מרתמה עד מדבר צין."

אפשר לתאר לעצמנו, על סמך מה שאנחנו יודעים שכבר קרה, עד מחלוקת קורח, ומה שמסופר לנו בפרשה שלנו על משבר מי המריבה, שיש סיכוי סביר שהיו עוד מעין אלה משברי אמונה חוזרים ונשנים של העם בקב"ה ובמשה.

כמו בהורות, כמו בזוגיות, כמו בכל מערכת יחסים, שום דבר אף פעם לא זורם חלק.
זה קשה.
ולפעמים נשברים.
תמיד יש עליות ומורדות. קו ישר זה flat line = מוות ל"ע.

אבל בן אדם לא יכול להאמין במישהו אחר אם הוא לא מאמין בעצמו.
בן אדם לא יודע לתת מה שאין לו.
(גם אהבה).

זהו עם של עבדים, עם שמעולם לא למד לסמוך על עצמו, עם נטול ערך עצמי. כל זה עומד להיבנות עכשיו ב-40 שנה במדבר.
במשברים וניסיונות, שיחזקו את האמונה שלהם גם בעצמם, וגם בקב"ה.

כשאנחנו מאבדים את האמון בעצמנו, אנחנו מאבדים את האמון בילדים שלנו.
בילד הזה – שמשהו טוב בסוף יצא ממנו.
ואמון אפשר לבנות רק אם מתאמנים עליו.
רק אם מתגברים על משברי האמון שנקרים בדרך היחסים, וככה מחזקים אותם, את עצמנו.

{

כל המצוות האלה, החוקים, המשפטים...
פרות אדומות, מים עם אפר, קוביות עם חוטים, בד עם גדילים....
בשביל מה כל זה?

איך לברך על כל דבר שאני אוכלת יעזור לי להיות בן אדם טוב יותר?
איך להדליק נרות שבת יעזור לי להיות הורה טוב יותר?
איך להתפלל יעזור לי שארגיש יותר טוב עם עצמי?

או איך שמני עוזרי נוהג לומר: אבל מה הקשר? (יוואו! 😉)

זה כדי ללמד אותנו (בין היתר) איפוק, דחיית סיפוק, שליטה על הרצון, על החשקים, על ה'בא-לי'.
זה ה-אימון הרגשי, נפשי, רוחני שלנו.
זה כדי לאמן אותנו.
כמו שמאמנים שרירים בגוף, ככה אפשר גם לאמן את השרירים הרגשיים.

{

שמעתי מהרב פנגר רעיון יפה שמאוד תפס אותי.
לפעמים זה לא שהקונספט חדש, אבל האופן שבו מציגים אותו, המילים, הטרמינולוגיה, עושים את כל ההבדל.

כולם סובלים, הוא אמר, אין בני אדם שלא סובלים בחיים האלה.
אבל כל אחד יכול לבחור איזה סוג של סבל הוא רוצה.
אנחנו לא מדברים על סבל חו"ח הנגרם לנו מאירועים כואבים וטרגדיות. אנחנו מדברים על סבל של הלסחוב את החיים האלה. הסבל היומיומי.
יש סבל של משמעת וסבל של חרטה.

סבל של משמעת הוא הסבל שאנחנו מרגישים כשאנחנו עושים דברים שממש לא בא לנו לעשות רק כי צריך, או כדי להשיג מטרה מסויימת.
תחת הקטגוריה הזו אנחנו יכולות למצוא: צחצוח שיניים, קיפול כביסה, פינוי מדיח, קניות בסופר, ממוגרמה, ובדיקות דם שנתיות.

סבל של חרטה הוא סבל על כל הדברים שהיינו צריכות לעשות ולא עשינו כי לא התחשק לנו:
לא צחצחנו שיניים – חורים, טיפולי שורש...
לא קיפלנו כביסה – אין מה ללבוש, או שהכל מקומט.
לא פינינו מדיח – הכיור מתמלא בכלים מלוכלכים שצריך לשטוף ידנית כדי שלא יגלוש...
לא עשינו קניות בסופר – אין אוכל בבית.
ועל הסבל של החרטה חו"ח מזה שלא עשינו ממוגרמה ובדיקות דם לא צריך לדבר, כי כולנו יודעים שעדיף רפואה מונעת מרפואה מתקנת ל"ע.

אז מה עדיף?
ברור שעדיף סבל של משמעת, כי הוא גם חוסר לנו אסונות עתידיים, וגם על הדרך הוא חדר כושר רגשי.
וכדי לעזור לעצמנו לעבור את הרגעים האלה של הסבל המשמעתי (וכל סבל לצורך העניין), תמיד טוב להזכיר לעצמנו: "גם אם זה טוב, וגם אם זה רע – זה זמני!"[33]

{

אין מצב שלא ניפול, אין מצב שלא נישבר, אין חיים ללא משברים.
אם לא ניפול – לא נוכל לקום.
ואם לא נקום מהנפילה – לא נתחזק.

הבחירה בידינו איך נתמודד עם המשברים, עם הקשיים, עם הכאבים, עם הסבל.

עפ"י הרבנית ימימה מזרחי יש דבר אחד שנותן לנו כוח להתמודד עם כל הסבל הזה.

והרבנית ימימה מזרחי אומרת[34]: "הקילומטראג' הגדול ביותר שאת מסוגלת לגמוא הוא בתפילה. רק בתפילה אין מקום שהוא רחוק מידי."
את הכח שלנו אנחנו מקבלות מתפילות.
הרבנית ימימה מזרחי אמרה פעם שתפילות נותנות סבלנות לסבל.

{

אבל סליחה מאוד! מה באנו לכאן כדי לסבול? מה עם קצת סיפוק, ותענוג?

נענה בסיפור[35]:
ה
יה רב אחד בשם נחמן בּוּלמן שעבד בקהילה בפאר-רקווי, ולאחר זמן מה התחיל להרגיש שאין לו סיפוק מהעבודה.
הוא רצה לפרוש מהתפקיד , מהרבנות בכלל, ולחזור לעיר ניו-יורק ולהתחיל לעשות עסקים. חסיד חבד"י שאותו הוא שיתף במצוקה שלו בציע לו קודם כל לשאול את הרבי.
תפקיד הרבנות הסב לו סבל רב, והוא לא היה מוכן להמתין כמה חודשים עד שיוכלו לקבוע לו תור ל'יחידות' עם הרבי. הוא חייב היה לקבל החלטה מיידית. ולא להישאר תלוי כך לאורך זמן.
החסידים הפעילו קשרים וסידרו לו 'יחידות' לשבוע אח"כ בשעה אחת ורבע בלילה.
כשנכנס הרב בּוּלמן לחדרו של הרבי התחיל הרבי להמטיר עליו שבחים על העבודה הנהדרת שהוא עושה, ואמר שהוא לא מבין למה הוא רוצה "לעזוב מקום שיש בו תועלת כל-כך גדולה מפעילותו. סוף סוף יש פה תפקיד בעל אחריות, ומי יודע מי יבוא במקומו, אם בכלל, ומי אומר שימצאו מישהו מתאים כמוהו. ואם לא – פירוש הדבר, שכל השקעתו היתה להבל ולריק. ובכלל, לכל יהודי יש תפקיד בעולם וזוהי מטרת חייו בעולם הזה."
הרב בולמן השיב ביידיש: "אגיד לרבי את האמת הטהורה. אין לי תענוג (גאשמעק) מהעבודה הזאת."
הרב בולמן סיפר שפתאום האדימו פניו של הרבי, והוא דפק על השולחן ואמר בקום רם ובטון נחרץ: "גאשמעק?! יהודי עושה משהו בשביל גאשמעק? יהודי צריך לעשות משום שזוהי השליחות שלו, ולשם כך ירדה נשמתו לעולם. לעמוד ולשרת!
ראביי בולמן! האם אתה חושב שלי יש תענוג לשבת כאן ולהתעסק עם הציבור?
לי יש תענוג לשבת בחדרי וללמוד דף גמרא, בלי שתהיה לי שייכות לכל העניינים בעולם!"

והלוואי שנדע להפיק קצת גאשמעק בתוך הסבל של המשמעת, ומתוך כל המשברים.

{

לפעמים[36]
השיר מוקדש באהבה רבה, לעופר, בעלי האהוב, האבא של ילדינו, לכבוד יום האב שחגגנו שלשום.


גל רודף גל ונשבר
גם אתה לפעמים
יום רודף יום
ונגמר
גם אתה לפעמים

לפעמים הים שקט ואין גלים
גם אתה לפעמים
ומחר תזרח השמש מבעד לעננים
ותרגיש יותר טוב
תרגיש חמים

שובי אלי בואי אהובה
גם אם לא קל
לפעמים
סלחי לי על כל שגיאותיי
גם אם לא קל
לפעמים

לפעמים הים שקט ואין גלים
גם אתה לפעמים
ומחר תזרח השמש מבעד לעננים
ותרגיש יותר טוב
תרגיש חמים

גל רודף גל ונשבר
גם אתה...

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור
 ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.

תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה

{

מקורות:

הרב אמסלם, ח. (כ"ט בסיוון תשע"א, 1 ביולי 2011). חכימא. פרשת חוקת. מצווה חוק ומשפט. גיליון מס' 6. ישראל: הכנסת.

הרב הלפרין, א. ד. (עורך). (תשע"ה). פרשיות עם הרבי: סיפורים על הרבי מליובאוויטש לאור פרשת השבוע. דברים. ישראל: ספריית כפר חב"ד.

הרב זקס, י. (2018). שיח ושיג – קריאות חדשות בפרשת השבוע. כרך ב'. ויקרא במדבר דברים. פרשת חוקת. עמ' 205-193. ירושלים: ספרי מגיד, הוצאת קורן.

חוקים עדות ומשפטים. מאמר אוחזר מתוך http://www.chabad.am/159/1253.html

לונדין, ח. (כב' שבט ה'תשע"א, 27 בינואר, 2011). חוקים ומשפטים: מה באמת ההבדל בין החוקים והמשפטים וכיצד, בעצם, הכל תלוי בנו. אוחזר מתוך http://www.kipa.co.il/יהדות/פרשת-השבוע/פרשת-משפטים/חוקים-ומשפטים-2/

מחלקי המים. (תשס"ג). חוקת: אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. אוחזר מתוך http://www.mayim.org.il/?parasha=אמרתי-אחכמה-והיא-רחוקה-ממני

מחלקי המים. (תשס"ב). חוקת: חוקה חקקתי גזירה גזרתי. אוחזר מתוך https://www.mayim.org.il/?parasha=חוקה-חקקתי-גזירה-גזרתי#gsc.tab=0

מחלקי המים. (תשס"ט). חוקת: שנות המדבר העלומות. אוחזר מתוך https://www.mayim.org.il/?parasha=שנות-המדבר-העלומות#gsc.tab=0

הרב נבון, ח. (אין תאריך). שיעור 16 - טעמי המצוות (ב). אוחזר מתוך http://www.etzion.org.il/he/שיעור-16-טעמי-המצוות-ב

הרב צחור, נ. (18.12.2002). שתהיו עמלים בתורה – מידת ההשתדלות ולא ההצלחה. אוחזר מתוך https://www.kipa.co.il/הורים-וילדים/חינוך/שתהיו-עמלים-בתורה-מידת-ההשתדלות- ולא/





[1] פ' חֻקַּ֣ת: במדבר יט' א' – כב' א' (6/10)
[2]  בתוך "ילקוט מעם לועז"
[3]  במדבר יט' א'-ב'
[4]  במדבר טז' לב': "וַתִּפְתַּ֤ח הָאָ֙רֶץ֙ אֶת־פִּ֔יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֖ם וְאֶת־בָּתֵּיהֶ֑ם וְאֵ֤ת כׇּל־הָאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר לְקֹ֔רַח וְאֵ֖ת כׇּל־הָרְכֽוּשׁ׃"
[5]  שם, שם לה': "וְאֵ֥שׁ יָצְאָ֖ה מֵאֵ֣ת ה וַתֹּ֗אכַל אֵ֣ת הַחֲמִשִּׁ֤ים וּמָאתַ֙יִם֙ אִ֔ישׁ מַקְרִיבֵ֖י הַקְּטֹֽרֶת׃"
[6]  שם, שם א'
[7]  מלכים א' ט'-יא'
[8]  קהלת ז' כג' ; וגם במדרש רבה לפרשת חוקת יט' ג' ; וגם במדרש תנחומא לפרשת חוקת פסקה ו'
[9]  במדבר אבה יט' י'
[10]  במדבר רבה יט' א'
[11] רש"י לויקרא יח' ד'
[12]  הרב חיים אמסלם הוא ראש תנועת עם שלם, לשעבר חבר הכנסת מטעם מפלגת ש"ס בשנים 2007–2013. (ויקיפדיה).
[13]  ויקרא כו' ג'
[14]  
[15] 1 הרב אהרן יהודה לייב שטינמן (14.11.1913—12.12.2017) היה רב חרדי-ליטאי ישראלי מבני ברק, ממנהיגיו הבולטים של הציבור החרדי במפנה המאה ה-21. נשיא מועצת גדולי התורה של תנועת "דגל התורה".
[16] העיקר ה-7, מתוך 13 העיקרים: "אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, שֶׁנְּבוּאַת משֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלום הָיְתָה אֲמִתִּית, וְשֶׁהוּא הָיָה אָב לַנְּבִיאִים, לַקּודְמִים לְפָנָיו וְלַבָּאִים אַחֲרָיו."
[17]  שמות ג' יא'
[18]  במדבר יא' יא'-יד'
[19]  שמות לב' יט' (פרשת כי תשא)
[20]  במדבר כ' י'-יא'
[21]  עירובין דף סה': "א"ר אילעאי: בשלושה דברים אדם ניכר - בכוסו ובכיסו ובכעסו. ואמרי ליה: אף בשחקו".
[22]  בבלי, בבא בתרא, ד, טז' עמ' ב': "אִיּוֹב לֹא בְדַעַת יְדַבֵּר וּדְבָרָיו לֹא בְהַשְׂכֵּיל." (איוב לד, לה), וכתיב 'כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב.' (שם מב, ז). אמר רבא: מכאן שאֵין אָדָם נִתְפַּס בִּשְׁעַת צַעֲרוֹ."
[23]  אבות ד' יח'
[24] במדבר כ' יב'
[25]  הרב הברון סר יונתן זקס, מי שהיה הרב הראשי של אנגליה בין השנים 1991-2013.
[26]  משנה תורה, הלכות דעות, ב' ג'
[27]  סוכה ט' א'
[28]  האתרוג, יש לו גם טעם וגם ריח, והוא מייצג את אחינו בני ישראל שיש בהם גם תורה וגם מידות טובות.
הלולב (תמר), יש בו טעם אבל אין לו ריח, והוא מייצג את אחינו בני ישראל שיש בהם תורה אבל אין להם מידות טובות.
ההדס, אין לו טעם אבל יש לו ריח, והוא מייצג את אחינו בני ישראל שאין בהם תורה אבל יש להם מידות טובות.
והערבה, אין לה לא טעם ולא ריח, והיא מייצגת את אחינו בני ישראל שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים.
[29]  בתוך "פרשיות עם הרבי" עמ' 116
[30]  במדבר כ' א'
[31]  רבי אברהם בן מאיר אִבּן עזרא, (1167-1089)  משורר, בלשן, פרשן מקרא, ופילוסוף בתקופת תור הזהב בספרד.
[32]  רבי חזקיה בן מנוח (1310-1250). נודע על שם ספרו "החזקוני" על חמשה חומשי תורה.
[33]  זה אני אמרתי 😉
[34]  מגנט על המקרר שלי, הר' לפרשת ב"חוקותי"
[35]  בתוך "פרשיות עם הרבי" עמ' 119-117.
[36]  בשיעור הקשבנו לשיר "לפעמים" ; מילים: מיכה שטרית ; לחן: ארכדי דוכין ; ביצוע: רון שובל מתוך אלבומו "מרגיש בדרך" 1988: https://www.youtube.com/watch?v=TxeYFbC1HWM



[© Smadar Prager, CGP]



Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home-based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
To schedule an appointment please contact at smadarprager@gmail.com or 917-513-1490.

אין תגובות:

פרסום תגובה