יום רביעי, 6 ביוני 2018

יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: לאן נעלמה הסמכות ההורית | פרשת שלח לך | כב' בסיון ה'תשע"ח

בס"ד
השיעור מוקדש לתוצאות טובות בבדיקות ורפואה שלימה של חנניה שלום הנרי בן מזל, מרדכי בן מלכה
ואפרים אפי בן חנה בתוך שאר חולי עמו ישראל

ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, לבר המצווה אוֹרִי כהן יבלט"א, שיזכה לעלות בתורה ובמעשים טובים, וימשיך לעשות נחת למשפחתו.
­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשות שלח לך
לאן נעלמה הסמכות ההורית
מה יש לדורות הקודמים בכל זאת ללמד אותנו,
והאם באמת תמיד צריך לסמוך על אינטואיציה ומראה עיניים.
 
במאה ומשהו השנים האחרונות עברו ההורות, התפקיד ההורי, וחינוך ילדים – מהפכה של ממש.

אם פעם הורים גידלו את הילדים שלהם בפשטות בדיוק כפי שגידלו אותם ההורים שלהם, הרי שהיום אנחנו מוצאים הורים מבולבלים שעומדים אובדי עצות מול המשימה – המורכבת, המאתגרת, המאוד לא פשוטה, אבל יחד עם זאת - הכל-כך טבעית הזו.

פרשת השבוע שלנו האירה לי בדיוק את הנקודה הזו.
אם - כמטאפורה לימודית - נתייחס לקב"ה כאל הדור הקודם, האבא, הסבא, ואל משה כאל הבן, ההורה הצעיר, ואל עם ישראל כאל הילדים – נפרשת לעינינו דינמיקה שהיא מראה של התהפוכות שעבר התפקיד ההורי במאה ומשהו השנים האחרונות.

{

פרשת השבוע שלנו היא פרשת שְׁלַח־לְךָ֣[1] והיא הפרשה הרביעית של חומש במדבר.

פ
רשת המרגלים היא הסיפור המרכזי בפרשה שלנו. בפרשת שְׁלַח־לְךָ֣, או כפי שהיא נקראת גם רק שְׁלַח, משה שולח שנים-עשר אנשים מראשי העם לתור את הארץ - להכיר אותה ואת היושבים בה. כשחוזרים המרגלים הם מספרים בשבחה של הארץ, אך אומרים שהעמים היושבים בארץ חזקים, ובני ישראל לא יוכלו לכבוש אותה מידיהם. רק יהושע בִּן-נון וכָּלֵב בן יְפוּנֶה מנסים לחַזֵק את רוח העם, לעלות אל הארץ. העם מפחד, מתלונן, ורוצה לשוב למצרַיִם. על כך יוצא כעסו של ה', והוא עומד להשמיד את בני ישראל.  משה מצליח להציל את ישראל  ע"י תפילתו. אך העונש של העם הוא להישאר במדבר ארבעים שנה, עד שימות כל הדור הרוצה לשוב למצרים, הוא דור המִדְבָּר!
עוד בפרשה סיפור על איש שיצא לקושש עצים בשבת, ונענש על כך ברגימה באבנים. מצוות, הפרשת חלה, עשיית ציצית בקצות הבגד, והאיסור לא לתור אחר מחשבת הלב וראית העיניים, מסיימת את הפרשה[2].

וכך היא נפתחת: "וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ שְׁלַח־לְךָ֣ אֲנָשִׁ֗ים וְיָתֻ֙רוּ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אִ֣ישׁ אֶחָד֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד לְמַטֵּ֤ה אֲבֹתָיו֙ תִּשְׁלָ֔חוּ כֹּ֖ל נָשִׂ֥יא בָהֶֽם׃"

לפני שנתייחס לתוכן הפסוק עצמו, נתעכב לרגע על ו' החיבור המתחילה את הפרשה.
למדנו כבר מרש"י בפרשת מִּשְׁפָּטִ֔ים[3] המתחילה במילים "וְאֵ֙לֶּה֙ הַמִּשְׁפָּטִ֔ים", שבכל מקום שנאמר "אֵ֙לֶּה֙", זו פרשה חדשה שאינה קשורה לנאמר קודם. ואילו כאשר כתוב "וְאֵ֙לֶּה֙", עם ו' החיבור, משמעו תוספת, המשך, לנאמר קודם. במקרה של פרשת מִּשְׁפָּטִ֔ים, אנחנו לומדים ש"כשם שהפרשה הקודמת (עשרת הדיברות) ניתנה בסיני, כך גם החוקים הללו (של פרשת משפטים) נתנו בסיני."

ו' החיבור של ה"וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃" שאיתו פותחת הפרשה שלנו, בא ללמד אותנו על הקשר לפרשה הקודמת.

במקרה שלנו כותב רש"י: "שְׁלַח־לְךָ֣ אֲנָשִׁ֗ים – למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים שלקת על עסקי דיבה שדיברה באחיה ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר."

כתוב במדרש רבה [4]: "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ, (במדבר יב, א): וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמשֶׁה, וְאַחַר כָּךְ שְׁלַח לְךָ, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (ישעיה מד, יח): לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם, מָה רָאָה לוֹמַר אַחַר מַעֲשֵׂה מִרְיָם שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, אֶלָּא שֶׁהָיָה צָפוּי לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיֹּאמְרוּ לָשׁוֹן הָרָע עַל הָאָרֶץ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹא יִהְיוּ אוֹמְרִים לֹא הָיִינוּ יוֹדְעִין עֹנֶשׁ לָשׁוֹן הָרָע, לְפִיכָךְ סָמַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָעִנְיָן זֶה לָזֶה, לְפִי שֶׁדִּבְּרָה מִרְיָם בְּאָחִיהָ וְלָקְתָה בְּצָרַעַת, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ הַכֹּל עָנְשׁוֹ שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁאִם בִּקְּשׁוּ לוֹמַר לָשׁוֹן הָרָע יִהְיוּ מִסְתַּכְּלִין מַה נַּעֲשָׂה לְמִרְיָם, וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא רָצוּ לִלְמֹד, לְכָךְ נֶאֱמַר לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם."

התורה מבקשת להעביר לנו כאן מסר: "כל מה שקורה מסביבכם קשור אליכם. כל דבר שאתם רואים, או שומעים, או עובר בדרככם, יש לו קשר אליכם. יש לו מה ללמד אתכם. זה תלוי בכם אם תשכילו להבחין ולקחת מזה את השיעור הפרטי שלכם."

מסביר הרב יצחק גינזבורג[5]: "כתוב בחסידות בכל מקום [לקוטי תורה שלח לז, ד ועוד] שעולם הוא מלשון העלם, והכוונה היא שהעולם התחתון שלנו מעלים על האלוקות שבו. מכאן, שהעולם התחתון הוא מסך מבדיל, מסתיר ומעלים על נוכחותו של הקב"ה. הקב"ה "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" [נוסח ברכת יוצר לתפלת שחרית], ואלמלא היו האותיות של מעשה בראשית מסתלקות מן העולם היה חוזר כל העולם הזה להיות אין ואפס כמו לפני ששת ימי בראשית [תניא, שער היחוד והאמונה פרק א]. את הדבר הזה אין אנו מרגישים בגלל שהעולם הוא כח של העלם. הגדרת מציאות העולם היא אי-הכרת הנברא בבורא. בלשון החסידות: "העלם הבורא מן הנברא" [ תניא, קונטרס אחרון ד ובכ"ד]. אופן הבריאה הוא רק על ידי שהבורא מתעלם מבריאתו, וההתעלמות היא-היא מציאות העולם והתגשמותו."

אז מכיוון שכל העולם הזה שלנו, הכל בהסתרה, הכל בהעלם, ומכאן שמו של העולם: "'עוֹלָם' הוּא מִלְּשׁוֹן הֶעְלֵם[6]", מוטל עלינו כאן לפקוח היטב את העיניים, ואת כל החושים שלנו כדי לנסות לזהות, להבחין, ולהשתמש בשיעורים העלומים (הנעלמים) הללו, כדי לגדול, לצמוח, להשתפר, ולשפר הלאה גם מחוצה לנו.

עם ישראל לא למד.

{

העם לחץ על משה לשלוח מרגלים לתור את הארץ לפני שהם נכנסים אליה.
למשה היה חשד שמשהו כאן לא כשר, אבל לא היה בטוח. ולכן הלך לשאול את ה' מה לעשות.
תשובתו של הקב"ה היתה שְׁלַח־לְךָ֣, אם אתה רוצה תשלח.

בדרך כלל כתוב: "ויאמר ה' למשה" או "וידבר ה' אל משה לאמור" או "ויצווה ה' את משה"אבל הפעם לא. הקב"ה אומר למשה: "תראה, לדעתי אין צורך. אבל אם אתה חושב אחרת, אם דעתך שונה משלי.... בבקשה."

ורש"י אומר: " שְׁלַח־לְךָ֣ - לדעתך. אני איני מצווה לך.[7]" שכבר הבטיח הקב"ה לבני ישראל עוד כשהיו במצרים שהוא מביא אותם אל ארץ טובה: "וָאֹמַ֗ר אַעֲלֶ֣ה אֶתְכֶם֮ מֵעֳנִ֣י מִצְרַ֒יִם֒ אֶל־אֶ֤רֶץ הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃[8]"
הקב"ה אומר "אני לא אמרתי לך לשלוח מרגלים. אני אמרתי לך ולבני ישראל עוד במצרים שהארץ שאני עומד להביא אותכם אליה היא ארץ טובה, ארץ זבת חלב ודבש.
אבל אם את מתעקש ורוצה אחרת – אני לא אעמוד בדרכך.
שְׁלַח־לְךָ֣.

פשוטו של מקרא מסביר שהקב"ה "בֹּחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב[9]" ידע שהבקשה של העם נובעת מחוסר ביטחונם בו, למרות שהוא הולך איתם במדבר כבר יותר משנה, הוציא אותם ממצרים בניסי ניסים "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי[10]", מוריד להם מן, מביא להם שלו, מדריך אותם בעמוד עשן ביום ואש בלילה, משנע איתם באר שלמה של מים (עם מרים) – ועדין, ובכל זאת, הם פוחדים, לא סומכים. רוצים בדרך הטבע, לא בניסים ונפלאות.
רוצים לבד.

זה כמו ילד קטן, שרוצה לאכול לבד אפילו שהוא לא יכול, ולמרות שלהורה אין שום בעיה להמשיך ולהאכיל אותו, ולעשות לו 'אוירון' עוד הרבה חודשים.

ואם אתה מקשיב להם, אומר הקב"ה, סימן שגם אתה מסכים איתם.
אז שְׁלַח־לְךָ֣.

רבי יוסף בכור שור[11] מסביר: "שְׁלַח־לְךָ֣ אֲנָשִׁ֗ים – מאחר ששאלום ישראל, כדכתיב במשנה תורה: ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו (דברים א׳:כ״ב), וגם בעיניך ישר כדכתיב: וייטבא בעיני הדבר (דברים א׳:כ״ג).
שְׁלַח־לְךָ֣ – לדעתך. דאי מיני דידי לא היו שולחים, כי היה להם לסמוך עלי, ועתה תראו מה תהא עצתכם מועלת.[12]"
בואו נראה איזו תועלת תצא מהרעיון הזה.

{

ואת התוצאה כולנו יודעים:
המרגלים חוזרים אחרי 40 יום שבהם תרו את הארץ. תרו במובן חיפשו. מה הם חיפשו?
משה ביקש מהם לאסוף מידע על הארץ:
1. אינפורמציה על תושבי המקום, מספרם ומידת מוכנותם למלחמה,
2. מידע לגבי טיב הקרקע בארץ,
3. ולהביא דוגמאות של פירות הארץ.

ואלה המסקנות שאיתם חזרו המרגלים, וזה המסר שאותו הביאו לעם:

כל העם יושבים ומקשיבים למרגלים, והם עושים show & tell, ומראים להם ולמשה את הפירות הענקיים שהביאו מהארץ, "וַיְסַפְּרוּ־לוֹ֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ בָּ֕אנוּ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר שְׁלַחְתָּ֑נוּ וְ֠גַ֠ם זָבַ֨ת חָלָ֥ב וּדְבַ֛שׁ הִ֖וא וְזֶה־פִּרְיָֽהּ׃ [13]"
הם מתחילים לדבר קודם כל עם משה: "תראה איזה ילדים טובים אנחנו עשינו מה שאמרת לנו לעשות, והבאנו לך את המידע שרצית".
הם מתחילים עם החדשות הטובות, יוצרים הקשבה, עניין. זורעים זרעים של תקווה. "הנה, איזה יופי. הארץ שה' הוליך אותנו אליה נפלאה. איזה כיף. תהיה לנו ארץ נהדרת. ברוך ה'."

מסתבר, שאם רוצים למכור לוקשים, ושגם יקנו אותם, צריך לבסס אותם על איזו שהיא אמת.
מסתבר שהשקר הכי אמין זהו שקר שמבוסס על אמת. כי "השקר (לבדו) אין לו רגליים[14]", ו"אֱמֶת, מֵאֶרֶץ תִּצְמָח; [15]"

{

אומרים לנו חכמינו כי יש "להפוך בתורה" ולמצוא את האמת: "בֶּן בַּג בַּג אוֹמֵר, הֲפָךְ בָּהּ וַהֲפָךְ בָּהּ, דְּכֹלָּא בָהּ. ובָהּ תֶּחֱזֵי, וְסִיב וּבְלֵה בַהּ, וּמִנַּהּ לָא תְזוּעַ, שֶׁאֵין לְךָ מִדָּה טוֹבָה הֵימֶנָּה.[16]"
כחיזוק לכך, שלוש האותיות האחרונות של שלוש המילים הראשונות בתורה הן "אמת" – אך, בסדר מבולבל. הֲפוֹךְ בתורה עוד קצת, לך אל המילה הרביעית, והאמת תתבהר: האותיות האחרונות של המילה השניה, השלישית והרביעית בתורה יוצרות את המילה "אמת", כסדרהּ[17]:
בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹק֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃
והמילה הרביעית אֵ֥ת, אלה על האותיות מאלף ועד תו, הכל הכל אמת.

{

ועכשיו, אחרי שאמרו זרע אמת, ויש להם את כל תשומת הלב של העם, הם אמרו כך:
1. העם שיושב עכשיו בארץ הרבה יותר גיבורים וחזקים מאיתנו: "אֶ֚פֶס כִּֽי־עַ֣ז הָעָ֔ם הַיֹּשֵׁ֖ב בָּאָ֑רֶץ[18]"
2. יהיה קשה לכבוש את הערים כי יש מסביבן חומות, הם כמו מבצרים בלתי ניתנים לחדירה: "וְהֶֽעָרִ֗ים בְּצֻר֤וֹת גְּדֹלֹת֙ מְאֹ֔ד[19]"
3. ואחרי מה שעשה לנו עמלק בדרך, שהתקיף אותנו כשהיינו עייפים וחלשים, גם הוא שם: "עֲמָלֵ֥ק יוֹשֵׁ֖ב בְּאֶ֣רֶץ הַנֶּ֑גֶב[20]", ואתם זוכרים כמה קשה היתה המלחמה נגדו, ואיך משה היה צריך להחזיק את הידיים שלו למעלה כדי שנצליח לגבור עליהם, וזה היה כ"כ קשה עד שאהרון אחיו וחור אחיינו היו צריכים לתמוך בידיו כדי שנוכל לנצח את העמלקים המפחידים הללו.
4. ואם לא די בעמלק, יש שם עוד עמים, בוודאי מפחידים כמוהו: "וְ֠הַֽחִתִּ֠י וְהַיְבוּסִ֤י וְהָֽאֱמֹרִי֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהָ֔ר וְהַֽכְּנַעֲנִי֙ יוֹשֵׁ֣ב עַל־הַיָּ֔ם וְעַ֖ל יַ֥ד הַיַּרְדֵּֽן׃[21]", כי 'אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה'. אם הם מאכלסים בצוותא את הארץ הזו , סימן שהם דומים אחד לשני.
וכל אחד מהאויבים המאיימים האלה יושב בחלק אחר של הארץ, מכל כיוון יש אויב מפחיד. מהדרום: עמלק בנגב, ומהצפון: החיתי והיבוסי והאמורי בהרים, מהמזרח ומהמערב: הכנעני ליד הירדן וליד הים התיכון.
5. ואם כל זה לא מספיק, אז שתדעו שממש אין לנו סיכוי נגדם כי יש שם גם ענקים: "וְגַם־יְלִדֵ֥י הָֽעֲנָ֖ק רָאִ֥ינוּ שָֽׁם׃[22]"!
6. בשלב הזה כלב בן יפונה מנסה לעצור את השיטפון לפני שיהיה מאוחר יותר וכל העם האמת יאמין לסילופי האמת האלה. הוא מנסה להשתיק את המרגלים ולומר למשה ולעם שהדיווח הזה רחוק מהאמת, בכלל לא מדויק: "וַיֹּ֗אמֶר עָלֹ֤ה נַעֲלֶה֙ וְיָרַ֣שְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי־יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ׃[23]". בטח שנוכל לעלות לארץ. בטח שנוכל לכבוש אותה. הרי הקב"ה הבטיח לנו אותה.
7. מול ניסיון כזה לחבל בתוכנית, כל המרגלים קוראים בפה אחד: "לֹ֥א נוּכַ֖ל לַעֲל֣וֹת אֶל־הָעָ֑ם כִּֽי־חָזָ֥ק ה֖וּא מִמֶּֽנּוּ׃[24]" מה אתה לא קולט? אין סיכוי שנוכל לנצח אותם! הם הרבה יותר חזקים מאיתנו!
8. וכקונטרה על דברי כלב בן יפונה, וכדי לחזק את עמדתם ההפחדה עוברת להילוך גבוה עוד יותר: עכשיו הם ממש משקרים: "וַיֹּצִ֜יאוּ דִּבַּ֤ת הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר תָּר֣וּ אֹתָ֔הּ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הָאָ֡רֶץ אֲשֶׁר֩ עָבַ֨רְנוּ בָ֜הּ לָת֣וּר אֹתָ֗הּ[25]".
תשמעו, הם אומרים, משהו לא בסדר בארץ הזו. כולם מתים שם. כל מקום שהלכנו ראינו שקוברים המון אנשים[26]. זו ארץ ממש מסוכנת: "אֶ֣רֶץ אֹכֶ֤לֶת יוֹשְׁבֶ֙יהָ֙ הִ֔וא[27]". היא גורמת לאנשים שגרים בה למות.
9. ולמען הסר ספק, שאם מישהו מהשומעים עוד לא משוכנע שלא כדאי להיכנס לארץ ישראל, הם מוסיפים עוד: שתדעו. זה לא רק פה ושם ענקים, כ-ו-ל-ם שם ענקים: "וְכׇל־הָעָ֛םאֲשֶׁר־רָאִ֥ינוּ בְתוֹכָ֖הּ אַנְשֵׁ֥י מִדּֽוֹת׃[28]" לא רק שהם גדולים בגופם, הם אנשי ריב ומדון, הם מחרחרי מלחמה, הם אוהבי מלחמה[29]. הם מאוד מנוסים במלחמות, לא כמונו נחנחים. אין סיכוי שנוכל לנצח אותם!
אשכול ענבים אילן אברבוך 1994 "הבטחות הבטחות" גן הפסלים המוזיאון הפתוח תפן [30]
{

בכייה לדורות
וככה, בכמה משפטים, לקחו עם שלם שהיה עבדים במצרים, שכבר התחיל להרגיש קצת יותר טוב עם עצמו, אחרי שהם הפכו להיות העם הנבחר, ואמרו להם שהם ממלכת כוהנים וגוי קדוש, והם היו מלאי ציפייה להתחיל חיים חדשים בארץ המובטחת....., ככה, לקחו עם שלם וריסקו לו את כל הביטחון:
"וַתִּשָּׂא֙ כׇּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַֽיִּתְּנ֖וּ אֶת־קוֹלָ֑ם וַיִּבְכּ֥וּ הָעָ֖ם בַּלַּ֥יְלָה הַהֽוּא׃
וַיִּלֹּ֙נוּ֙ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֔ן כֹּ֖ל בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיֹּאמְר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם כׇּל־הָעֵדָ֗ה לוּ־מַ֙תְנוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם א֛וֹ בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּ֖ה לוּ־מָֽתְנוּ׃
וְלָמָ֣ה ה' מֵבִ֨יא אֹתָ֜נוּ אֶל־הָאָ֤רֶץ הַזֹּאת֙ לִנְפֹּ֣ל בַּחֶ֔רֶב נָשֵׁ֥ינוּ וְטַפֵּ֖נוּ יִהְי֣וּ לָבַ֑ז הֲל֧וֹא ט֦וֹב לָ֖נוּ שׁ֥וּב מִצְרָֽיְמָה׃
וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו נִתְּנָ֥ה רֹ֖אשׁ וְנָשׁ֥וּבָה מִצְרָֽיְמָה׃[31]"
בגמרא[32] כתוב: "'ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא' (במדבר יד', א') אמר רבה א"ר יוחנן: אותו הלילה ליל תשעה באב היה, אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חינם ואני קובע לכם בכיה לדורות".
הקב"ה אמר לנו: "אתם בוכים על שום דבר, סתם על דמיונות. אני אתן לכם סיבה לבכות על אמת."
וככה נולד לנו תשעה באב. היום שבו חטאו המרגלים בהוצאת דיבה על ארץ ישראל, היום שבו חרב לנו בית המקדש הראשון, והיום שבו חרב לנו גם בית המקדש השני.

אבל לא רק.
זו באמת בכיה לדורות – מה עוד קרה בתשעה באב?
·        שעת הסוף של גטו וורשה, החלה בתשעה באב.
·        והיה זה יום תשעה באב עצמו, 23 ביולי 1943, בו הגיעה הרכבת הראשונה עמוסת היהודים לטרבלינקה, אל תאי הגזים.
·        "הפתרון הסופי" נחתם יום לפני תשעה באב 1941,
·        בתשעה באב 1920, הוציא אדוארד הראשון צו גירוש על יהודי אנגליה.
·        בתשעה באב 1492 גורשו היהודים מספרד.
·        בתשעה באב 1914, החלה מלחמת העולם הראשונה – אשר, למעשה, הובילה להתלקחותה של מלחמת העולם השנייה בכלל, והשואה בפרט.
·        בתשעה באב גורשו התושבים היהודים מגוש קטיף.
כל זאת מעבר לחורבנות, הרדיפות וההשמדות, מי ימנם ומי יספרם, שחלו בתשעה באב ומובאים בין היתר בדברי חז"ל[33].

{

אנחנו רואים שדורות על גבי דורות משלמים מחיר עצום וגבוה וכבד ביותר על טעות בשיקול דעת, שהובילה לתוצאה ההפוכה מזו שהיתה מתוכננת בגאולת מצרים.
היינו אמורים להיכנס לארץ ישראל עם משה ולחיות בנחת עד סוף הימים בגאולה שלימה – כל מה שמתוכנן לנו לימות המשיח , אבל אחרי 2000 שנות גלות וסבל בל יתואר.

כמו שכתוב: "אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה[34]"

משה רבינו לא נכנס אל הארץ (כל זה התרחש לפני שהוא היכה בסלע), עם ישראל לא נכנס לארץ, הם נענשו להמשיך לנדוד במדבר עם ארבעים שנה, שנה עבור כל יום שטיילו בארץ,
וכל שנה במדבר, בערב תשעה באב, הם היו חופרים קברים וכל מי שהיה מעל גיל 20 היה נשכב בקבר והולך לישון בו. וחלקם לא התעוררו בבוקר שאחרי,
וכך נכחד כל דור המדבר – במדבר.
ואך אחד מהם לא זכה להיכנס לארץ ישראל – חוץ משניים: יהושוע בן-נון, וכלב בן-יפונה.
למה?
כי הם לא היו שותפים לחטא הנורא, להוצאת הדיבה על ארץ ישראל.
כלב בן יפונה, הלך בארץ לחברון והשתטח על קברות צדיקים, למרות ששאר המרגלים לא רצו.
ושניהם לא נסחפו אחרי הפרופוגנדה , לא זרמו עם המיין-סטרים, נשארו נאמנים לעצמם, ובכך זכו גם להיות השניים היחידים מדור המדבר שיזכו להיכנס לארץ ישראל בעוד 40 שנה, אחרי שכל השאר ימותו במדבר.

{

עד לא מזמן הורים היו גדלים בבית הוריהם, מתחתנים, יולדים ילדים, ומגדלים אותם פחות או יותר כמו שגידלו אותם הוריהם.
ועוד יותר מזה. עד לא מזמן דעתם של הדורות הקודמים, נחשבה מאוד.
זקנים היו ה-חכמים של כל דור ודור. כולם נשאו את עיניהם אליהם, וחיכו למוצא פיהם.
ניסיון העבר נחשב.
העולם לא היה שייך לצעירים – בכלל לא.

למדנו בפרק הראשון של מסכת אבות במשנה הראשונה:
"משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים: הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין, וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה, וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה:[35]"
·        משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, ולא בסיני, כי הוא קיבל תורה ממי שנגלה אליו בהר סיני. ישירות מהקב"ה.
·        וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ משה מסר את התורה ליהושוע, שהעביר לִזְקֵנִים: כל חכמי התורה מזמנו של יהושוע עד תחילת תקופת הנביאים.
·        הנְבִיאִים מסרו לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה, שהיתה מורכבת מ-120 חכמים, שעלו מבבל בבית שני.
ראינו כמה חשובים היו הזקנים, בעלי הניסיון, החכמים, גדולי הדור.
וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל.[36]"

בשורה התחתונה משה רבינו לא עשה את מה שאבא שלו רצה לעשות.
משה רבינו החליט על דעת עצמו, לדעתך, לא להיכנס ישירות לארץ ישראל כפי תכנון של הקב"ה את גאולת מצרים, אלא נכנע ללחץ של הבנים, של בני ישראל.

בשורה התחתונה היה לו יותר חשוב לרצות בני ישראל, מאשר לעשות את מה שצריך לעשות, גם במחיר חוסר המרוצות שלהם.

והתוצאה?
בטווח הקצר הוא אולי הרוויח – בני ישראל היו מרוצים שעושים מה שהם רוצים,
אבל בטווח הארוך – בני ישראל שילמו מחיר יקר מאוד.
וכבר התריע הקב"ה מה תהיה התוצאה של עוון אבות: "פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי[37]", ארבעה דורות ישלמו את מחיר עוון האב.

{

ככה זה כשהורים מאבדים אחיזה. מאבדים את הבסיס – בוחרים לזנוח את חוכמת הדורות המצטברת ולהמציא שיטות חינוך חדשות.
אסונות של ממש מתרחשים.

כשהורה מקבל משנה ברורה, ובכל זאת בוחר לעשות מה שבא לו ממניעים לא נכונים –
זה מתכון לאסון.

בשנת 1946, מיד אחרי מלחמת העולם השנייה, יצא לאור הספר "שיחות עם אימהות[38]" של ד"ר בנימין ספוק.
הוא תורגם ל-39 שפות ועד ל-1998 נמכר בלמעלה מ-50 מליון עותקים.
לעברית הוא תורגם ב-1962 – לצערי כי רב, כי זו היתה השנה שנולדתי, ומכיוון שהוא היה להיט, דבקו בו הורים צעירים כאילו היה אורים ותומים. תודה של ממש, לא פחות ולא יותר.

זו היתה מהפכה רצינית. באותה תקופה רווחה השיטה של האכלה לפי זמנים קבועים (כל ארבע שעות) ושתינוק שבע ויבש אין סיבה לבכות, ולכן אם הוא בוכה צריך להניח לו שירגיע את עצמו לבד.

ד"ר אילנה מולדינגר, מבי"ס לחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים אומרת, שעד המאה ה-18 בערך, ילדים היו רכוש של הוריהם, או נכון יותר של האב הפטריארך, שליט ממלכת המשפחה שלו.
לטענתה, היסטוריונים מניחים שאורח החיים הקשה, תוחלת החיים הקצרה, דרישות הפרנסה, ותמותת תינוקות ופעוטות, גרמו ככל הנראה לכך שהורים נרתעו מהתקשרות רגשית אליהם בשנים הראשונות.
בימי הביניים ילדים נתפשו כמבוגרים קטנים, התנהגו אליהם כך, והם גם הולבשו ככאלה.
הילדות היא תופעה חדשה שהחלה אצל המעמדות הגבוהים במאה ה-16 וה-17, והתגבשה במאה ה-18 בערך, וחדרה והתקבלה בציבור הרחב במאות ה-19 וה-20, כתקופה של תלות, למידה, צמיחה והתפתחות.
המהפכה התעשייתית, וההתפתחות הטכנולוגית שאחריה, ביטלה את הצורך בידיים עובדות קטנות, וכדי שלא יסתובבו ברחובות, נפתחו בתי ספר (של יום א' בהתחלה) שיעסיקו את הילדים במשך היום.
הראשונים שהתחילו לפרסם ספרי חינוך ילדים להורים היו רופאים.

אחד מהם היה כאמור ד"ר ספוק. שכתב למשל: "טבעי הדבר שאם תרצה להשתעשע עם תינוקה לעיתים ולשוחח עמו שעה שהיא עוסקת במלאכתה. אבל דרך כלל מוטב לה לדחות את שעת המשחק המשותף עד לסוף זמן ערותו - כלומר, סמוך לפני שכבו לישון - ואם שיחקה אתו בשעה אחרת משעות היום, חייבת היא לאזור די תוקף וביטחון לחזור לעיסוקיה בלי התנצלות. אם הוא פורץ בבכי, היא חייבת להזכיר לעצמה כי אין לה סיבה ממשית לחוש רגשי אשמה או דאגה, ולגעור בו ברוח טובה."

בוואקום של התקופה, שבה קצב ההתפתחות הטכנולוגית, דוחק את רגליהם של המבוגרים והזקנים (החכמים) בטענה שהם מיושנים ולא מתאימים,  נשארו ההורים ללא מודלים של חינוך.
מה שהתאים לעיירה עם הבאר הנר העגלה והסוס, לא מתאים לעיר עם המכוניות, המים הזורמים והחשמל בקירות.
דור חדש – שיטות חינוך חדשות.

{

אלא שכמו שקורה בכל תהליך של שינוי, לפני שמוצאים איזון, נזרקים קודם כל לקצה השני.
לקיצוניות השנייה.
מחינוך פוריטני נוקשה שבו נמצאים כל הכוח וכל השליטה אצל המבוגרים, ההורים,
להורים שפוחדים מהילדים שלהם ומנסים להתנחמד לרצות ולקנות את אהבתם.
על הדרך הם שוכחים שילד הוא ילד והוא צריך חינוך כדי לשגשג ולמצות את הפוטנציאל של עצמו.
ואין מעקפים בעניין. חלק מהותי מצמיחה היא חוסר מרוצות.
כלומר, דרך התגברות על חוסר מרוצות, מגלה הילד את כוחותיו, יכולותיו, את עצמו.
ואלה הם הנכסים שהוא הכי זקוק להם כדי להפוך להיות מבוגר מתפקד ויעיל בחברה.
כזה שנענה גם לצרכים של עצמו, וגם תורם מייחודו לחברה שבה הוא חי.

והגולם קם על יוצרו.
אמנם ד"ר ספוק לא הטיף למתירנות, אבל הוא בהחלט שלל את השיטות הישנות.
אחד המשפטים המפורסמים שלו: "תסמכו על עצמכם, אתם יודעים יותר ממה שאתם חושבים שאתם יודעים!"
הוא קרא להורים להקשיב יותר אינטואיציה שלהם.
הוא היה זה שטבע את משפט בית הספר להורים: "זה לא הטון, זו המנגינה." זה לא מה שאתם אומרים זה איך אתם אומרים את זה.
מה שנכון.

אבל כשמתחילים להתייחס אל הילד אכל דבר שביר, ועטפים אותו בצמר גפן, הוא נהיה אתרוג.
נפילה אחת והוא פסול.
אין לו שום שרירים נפשיים להתמודד עם כלום. אפילו בגינה ההורים נמצאים שם כדי לתווך חילוקי כף ודלי בארגז החול.
הורים נכנעים לכל גחמה של הילדים שלהם – כי נדמה להם שזו הדרך הנכונה.
האמת היא שאין להם מושג.
זה פשוט נורא אין להיות מכיל. אז מכילים בלי גבול, הכל. למה? לא יודעים. העיקר שמכילים.

אין להם על מי לסמוך.
אין להם את הבסיס להישען עליו. הדורות הקודמים, הזקנים, החכמים.
וכשהכל לא יציב גם על עצמך קשה לסמוך. כי אין לך במה לאחוז.
אבא ואמא, סבא וסבתא, כל המשפחה המורחבת, הדורות שעברו, הכל זה הבסיס. זה הביטחון, זה הקבוע, על זה אפשר לסמוך.
וכשזה איננו, זה מעורער, גם העולם הפנימי מתערער, וכלום לא בטוח יותר.
מה למעלה, מה למטה, מה נכון ומה לא נכון.
אז על מה אפשר לסמוך?
ואם אין על מי לסמוך, וגם על עצמך את לא יכולה לסמוך – אז איך את רוצה שתהיה לך סמכות הורית?
בשביל שתהיה לך סמכות, את חייבת קודם כל לסמוך.
ואם זה איננו. אז כל מגדל הקלפים מתמוטט.

{

אז האמת היא שנתפסתי על מילה. על שְׁלַח־לְךָ֣ רק כדי לדבר על קושי מאוד אמיתי שלנו, ההורים של ימינו.
וגם כדי שנראה שהתורה ידעה שהיום הזה יגיע, והכינה לנו מראש סיפור שתוצאותיו מהדהדות עד ימינו כדי להבהיר לנו שזו לא הדרך.
לניסיון העבר יש ערך. לא תמיד זה נבון לעשות את מה שלדעתך נכון. תשאלי את אבא ואמא.
תשאלי את התורה. תשאלי את הקב"ה. הוא פרש לנו את הכל: משנה סדורה.

אז איך לחנך?
קודם כל עם המון אהבה.
ממקום של אהבה.
אבל אהבה זו לא אנרכיה. וחופש ללא גבולות הוא לא חופש, הוא בית סוהר.
כמו גג ללא מעקה. מרוב פחד אי אפשר לזוז.

אבל זה לא באמת כל הסיפור של הפרשה שלנו.

והרבי מלובביץ' שתמיד רואה רק טוב, ורק את הטוב שיש באנשים ובכל מצב, דואג שנראה את הדברים מזווית ראיה אחרת, ומסביר שמשה ידע שגם בלי שילוח המרגלים בני ישראל היו מנצחים במלחמה על הארץ, אבל בכל זאת שלח את המרגלים אפילו שהקב"ה הבטיח שבני ישראל יכבשו וירשו את הארץ, מכיוון ש"אין סומכים על הנס[39]" וצריך לעשות גם בדרך הטבע. צריכה להיות השתדלות מצידנו כדי שהקב"ה יעשה את הנס.
והוא מזכיר לנו שגם בקריעת ים סוף, הנס של קריעת הים לא נעשה עד שלא קפץ נחשון בן עמינדב[40] למים.

כותב הרב אליעזר מלמד:  "המרגלים חשבו שחיי המדבר מקודשים ונעלים יותר, מפני שאין עוסקים בהם בענייני המעשה והחומר, ועל כן בתוך ליבם מאסו בארץ חמדה. כעין זה כתב האדמו"ר הזקן (ליקוטי תורה שלח לח, ב), שלא רצו להיכנס לארץ ישראל, וטענו למה צריך לירד לעולם המעשה, הרי אפשר לקיים את "התורה והמצוות ברוחניות ולא בעשייה גשמית". "אך באמת היו מוטעים, שהעיקר הוא לעשותם בארץ דווקא. כמו שאמרו רז"ל (סוטה יד, א), כמה תפילות התפלל משה ליכנס לארץ ישראל. ושאלו: וכי לאכול מפירותיה היה צריך? אלא לקיים את המצוות התלויות בה. כי קיום המצוות בארץ הוא קידוש ה' הגדול ביותר, ולכן מתגלה ממנו אור גדול, יותר מאשר בחיים הרוחניים בלבד."

{

משה שלח את המרגלים לדעתו ולא לדעת הקב"ה: שְׁלַח־לְךָ֣ – לדעתך.
האם זה היה צעד נכון לעשותו?
האם היתה כאן תועלת?

אז כן. תועלת עצומה.
כי להכניס לארץ ישראל דור שלם של ילדים שעדיין לא למדו כלום על החיים כעם ישראל, וכיהודים שומרי תורה ומצוות, ועוד לא למדו להכיר את הכוחות והיכולות שלהם – זה באמת לא נכון לעשות.

כן. הם היו חיים גאולה. אבל הם לא היו מעריכים את זה.

אחרי ארבעים שנה במדבר, כשכל הדור היה חדש , כאלה שמעולם לא היו עבדים במצרים, הם רצו להיכנס לארץ ישראל.
הם רצו לקחת על עצמם את כל המצוות התלויות בארץ.
הם רצו לעשות בעצמם, ולא לקבל בחינם.

זוכרות?
בפרשה הקודמת, בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙[41]., בכה כל העם: "זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת־הֶחָצִ֥יר וְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת־הַשּׁוּמִֽים׃[42]".
חינם הם רצו, חינם.
הם העדיפו עבודת פרך אצל המצרים, ובלבד שיוכלו להתחמק מעשיית מצוות.

ובכל זאת הקב"ה הניח למשה לטעות, ושישלח לו – לדעתו. למה?

כי על הבשר לומדים הכי טוב!
אנחנו במהות שלנו מחוברים לחושים שלנו, למה שאנחנו חשים, מרגישים, רואים, שומעים, ממששים, חווים – פיזית ונפשית.

אחרי חטא המרגלים, אחרי ארבעים שנה במדבר כשהדור החדש רואה את דור המדבר מת לאט לאט ונעלם – הם לומדים על בשרם לחוש באמונה מה נכון עבורם.
לא קישואים חינם, אלא ארץ ישראל עם עול מצוות.

מסביר הרב אביחי קצין מאתר ישיבה מסביר שבתפילה אנחנו אומרים "בָּרוּךְ מְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לִירֵאָיו. בָּרוּךְ אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה.[43]", וגם בשמונה עשרה אנחנו אומרים "וְתֵן שָׂכָר טוֹב לְכָל הַבּוֹטְחִים בְּשִׁמְךָ בֶּאֱמֶת", ולכאורה המילה טוֹב מיותרת. מה, הוא ישלם שכר לא טוב?
"
לְמַעַן לֹא נֵבושׁ וְלֹא נִכָּלֵם לְעולָם וָעֶד:[44]", להרוויח עבור מה שמגיע לנו בזכות, בגאווה, לא בבושה. לא להנות ממתנות חינם נהמא דכיסופא: לחם חסד. נדבה. זו בושה לחיות על נדבות.
"וַיְצַוֵּ֣נוּ ה' לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כׇּל־הַחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה... לְט֥וֹב לָ֙נוּ֙ כׇּל־הַיָּמִ֔ים[45]"

{

אנחנו שוב מקבלים דוגמא לכך שאכן העיקר הוא המעשה. "וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה.[46]" הבאת הרעיון הרוחני, המצווה, לידי קיום, הגשמה בעולם הגשמי. בעולם העשייה שלנו.
מסתבר שמעשייה מתגלה גם אור גדול עוד יותר.
{

ויש קשר בין מצוות ציצית לחטא המרגלים.
הם יצאו לתור את הארץ, וראו דברים לא נכונים, כי הלב שלהם היה במקום הלא נכון
הם פירשו את המציאות לא נכון. מתוך עולמם הפנימי. הנחוּת.

וכאן באה הציצית להזכיר לנו מה לא לעשות יותר: " וְלֹֽא־תָת֜וּרוּ אַחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם...!"
אתם לא יכולים לסמוך על מה שאתם מרגישים ומה שאתם חושבים – זו לא באמת המציאות. זו רק המציאות הפנימית שלכם. הסובייקטיבית.

ופעמים ביום בקריאת שמע אנחנו משננים ומזכירים לעצמנו, שביטחון וערך עצמי גבוה מתחילים בזה.
בזה שאנחנו מבינים שהעיניים שלנו משקפות את עולמנו הפנימי, ולא החיצוני.
ובזה שאנחנו מבינים שהלב שלנו מרגיש את המחשבות הפרטיות שלנו, ולאו דווקא את המציאות.
ושאסור לנו, אסור לנו לתור אחריהם, ללכת אחריהם. לא אחרי הלב ולא אחרי העיניים.
אסור לנו להאמין להם בעיניים עצומות – צריך כבדהו וחשדהו. לבחון ולבדוק תמיד אם החוויה הפרטית היא אכן המציאות.

פעמיים ביום אנחנו מזכירים לעצמנו שהמציאות היא של הקב"ה והוא יודע יותר טוב מאיתנו מה טוב ונכון בשבילנו:
"וַיֹּ֥אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם וְעָשׂ֨וּ לָהֶ֥ם צִיצִ֛ת עַל־כַּנְפֵ֥י בִגְדֵיהֶ֖ם לְדֹרֹתָ֑ם וְנָ֥תְנ֛וּ עַל־צִיצִ֥ת הַכָּנָ֖ף פְּתִ֥יל תְּכֵֽלֶת׃ וְהָיָ֣ה לָכֶם֮ לְצִיצִת֒ וּרְאִיתֶ֣ם אֹת֗וֹ וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־כׇּל־מִצְוֺ֣ת ה' וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹֽא־תָת֜וּרוּ אַחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַחֲרֵיהֶֽם׃ לְמַ֣עַן תִּזְכְּר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֶת־כׇּל־מִצְוֺתָ֑י וִהְיִיתֶ֥ם קְדֹשִׁ֖ים לֵֽאלֹקֵיכֶֽם׃ אֲנִ֞י ה' אֱלֹֽקֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹק֑ים אֲנִ֖י ה' אֱלֹקֵיכֶֽם׃ [47]"

{

מטעויות לומדים.   מטעויות גדלים.   מטעויות צומחים.

שנדע לטעות,
ובעיקר שנדע לאפשר לילדים שלנו לטעות,
ללמוד, ולצמוח
עטופים באהבה, לא בצמר גפן.

{

אני מקדישה את השיר הזה לכרמית שלנו, אמא של בר המצווה אוֹרִי כהן, נער מקסים ומיוחד.
נאחל לו שיזכה לעלות בתורה ובמעשים טובים, וימשיך לעשות נחת למשפחתו. ותמיד תמיד - רק בשמחות.

אתה בליבי[48]


אתה בליבי
אתה הילד שילדתי מאהבה
באהבה
חלמתי לגדל אותך בעולם של שלווה
קיוויתי שתמיד
אחסוך ממך דמעה

אתה בליבי
אתה הפרח שמחייך לי בנשמה
בנשמה
אתה זורם בתוך דמי ובכל נשימה
ובשבילי
תהיה גוזל גם כשתגדל

על אור עיני שמור אלוקים
על ילדי אשר פורחים
שמור לי אותם, שמור עליהם
כי מה הם חיי בלעדיהם

אתה בליבי
אתה בוקע מגרוני שזור בשירים
במשברים
ליבי יוצא אליך ברגעים קשים
הן בשבילי
תהיה גוזל גם במדים

כל כך בליבי
את השגיאות ומחירן תלמד על בשרך
הכאב הוא שלך
לו יכולתי להיכשל גם במקומך
איך אבטיח
שמחר תדע שמחה

על אור עיני שמור אלוקים...




{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור
 ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.

תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה

{

מקורות:

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא – רש"י כפשוטו – במדבר – פרשת שלח לך. עמ' קעה-רכא. ירושלים: לשם ספרי איכות.

הרב גינזבורג, י. (תשמ"ה). סוד ה' ליראיו. פרק א'. ישראל: הוצאת גַל עֵינַי.
שיעורים על סוד ה' ליראיו אוחזר מתוך http://www.malchuty.org/2009-06-07-12-59-05/2009-07-13-14-50-14/522-taam-habria1.html

הרב כולי, י. (ירושלמי, ש. מתרגם). (תשע"ה). ילקוט מעם לועז – פרקי אבות. ירושלים: הוצאת ח. וגשל בע"מ.

ד"ר מודלינגר, א. (אין תאריך). חינוך. בי"ס לחינוך, האוניברסיטה העברית בירושלים. אוחזר מתוך http://techedu.huji.ac.il/techedu/saar2.html

מילר, ח. (2007) שם הפרשה לפרשת שלח ע"פ ליקוטי שיחות של הרבי מלובביץ' חלק יג', עמ' 39 ואילך, בתוך ספר במדבר, עמ' 92, מהדורת לבייב, קול מנחם.

הרב מלמד, א. פניני הלכה: ו-חטא המרגלים. אוחזר מתוך http://ph.yhb.org.il/06-01-06/

מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך http://mg.alhatorah.org/

ספרית חב"ד ליובאוויטש. ספרי כ"ק אדמו"ר. ליקוטי שיחות. אוחזר מתוך: http://chabadlibrary.org/

הרב קצין, א. (כא' בטבת ה'תשס"ח). בזכות ולא בחסד. [קובץ שמע]. אוחזר מתוך https://www.yeshiva.org.il/midrash/audio/2243

שיף, ש. (ז' באב ה'תשע"ז). גם זה קרה בתשעה באב. אוחזר מתוך https://www.shoresh.org.il/spages/articles/allso%20happend%20in%20tiva%20beav.htm





[1] פ' שְׁלַח־לְךָ֣: במדבר יג' א' – טו' מא' (4/10)
[2]  עפ"י אתר "גלים"
[3]  פרשת מִּשְׁפָּטִ֔ים: שמות, כא' א' – כד' יח'
[4]  מדרש רבה במדבר סדר שלח לך פרשה טז' ו'
[5]  שם
[6]  מתוך "סוד ה' ליראיו"
[7]  רש"י לבמדבר יג' א'
[8]  שמות ג' יז'
[9]  ירמיהו יא' כ'
[10]  מכילתא דשירה ג, ד"ה "זה א-לי"
[11]  רבי יוסף בכור שור (נקרא גם ריב"ש או ר"י מאורליאנס), מבעלי התוספות, פרשן מקרא מקורי ופשטן, פרשן התלמוד ופייטן צרפתי בן המאה ה-12. הכניס גם ממד פסיכולוגי בפרשנויותיו וחקר את מניעי הדמויות ואת הלוך-רוחן.
[12]  בתוך "מקראות גדולות על התורה"
[13]  במדבר יג' כז'
[14]  חידושי הרמב"ן בבלי שבת כג' ב'
[15]  תהילים פה' יב'
[16]  אבות 'ק כב'
[17]  עפ"י הרב אברהם גרשון
[18]  במדבר יג' כח'
[19]  שם
[20]  במדבר יג' כט'
[21]  שם
[22]  שם
[23]  במדבר יג' ל'
[24] במדבר יג' לא'
[25] במדבר יג' לב'
[26]  רש"י שם: אוכלת יושביה -  בכל מקום שעברנו מצאנום קוברי מתים. והקב"ה עשה לטובה כדי לטרדם באבלם ולא יתנו לב לאלו. 
[27]  במדבר יג' לב'
[28]  שם
[29]  רש"י שם: אנשי מדות – גדולים וגבוהים וצריך לתת להם מדה כגון גלית גבהו שש אמות וזרת (שמואל א י"ז:ד'). וכן איש מדון (שמואל ב כ"א:כ') איש מדה (דברי הימים א י"א:כ"ג).
[30]  התמונה: אשכול ענבים אילן אברבוך 1994 "הבטחות הבטחות" גן הפסלים המוזיאון הפתוח תפן ליד עתלית/כפר ורדים.
[31]  במדבר יד' א'-ד'
[32]  מסכת תענית דף כט'
[33]  מסכת גיטין דף נה'-נח' "אגדת החורבן"
[34]  ירמיהו לא' כח' ; יחזקאל יח' ב'
במסכת אבות, אגב, ניתן לפסוק זה פירוש המבהיר שעוון אבות יוטל על הבנים רק אם ימשיכו במעשי אבותיהם, כי עוון של דורות חמור יותר מעוון של פרט אחד.
[35]  אבות פ"א מ"א
[36]  דברים יז' ט'-יא'
[37]  שמות כ' ה' (מתוך עשרת הדברות, הדיבר השני: "לֹֽ֣א־תַֽעֲשֶׂ֨ה־לְךָ֥֣ פֶ֣֙סֶל֙....")
[38]  באנגלית: " "The Common Sense Book of Baby and Child Care
[39]  פסחים סד' ב'
[40]  נשיא שבט יהודה (כלב בן יפונה גם הוא משבט יהודה)
[41] פ' בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙: במדבר ח' א' – יב' טז' (3/10)
[42]  שם, יא' ד'-ה'
[43]  מתוך תפילת שחרית לימי חול, פסוקי דזמרה
[44]  ברכת אהבה רבה, מתוך הסידור
[45]  דברים ו' כד'
[46]  פרקי אבות, א' יז'
[47] במדבר טו' לז'-מא'
[48]  בשיעור הקשבנו לשיר "אתה בליבי" בביצועם של אורנה ומשה דץ מתוך האלבום "אתה בליבי" 2000. מילים: סמדר שיר ; לחן: מבוסס על להיט של הזמר המצרי עַמְר דיאבּ: https://www.youtube.com/watch?v=enoDfpvzeDU


[© Smadar Prager, CGP]



Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
To schedule an appointment please contact at smadarprager@gmail.com or 917-513-1490.

אין תגובות:

פרסום תגובה