יום שלישי, 24 באפריל 2018

יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: הזדמנות שניה | פרשות אחרי מות קדושים | ט' באייר ה'תשע"ח

בס"ד

השיעור מוקדש לעילוי נשמתו של עמרם בן רחל, בְגַן עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתוֹ וְיָנוּחַ בְּשָׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבוֹ, וְנֹאמַר אָמֵן.
ולהבדיל - לתוצאות טובות בבדיקות ורפואה שלימה של חנניה שלום הנרי בן מזל, מרדכי בן מלכה, מיכאל בן שרה, מלכה בת אפרת,
עמיתי שלם בן שירי, ירון בן יונה והילה בת אילה יבדלחט"א
­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשות אחרי מות קדושים
הזדמנות שניה
למה להתנצח זה לפעמים דווקא כן טוב,
הייחודיות של היהדות,
מי צריך בושה ו/או אשמה,
יש לנו סטארט-אפ כחול לבן.
 
שוב יש לנו שתי פרשות צמודות: אַחֲרֵ֣י מ֔וֹת קְדֹשִׁ֣ים[1], פרשות עם שם מטלטל במיוחד אחרי השבועיים האחרונים שבאחד ציינו את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ובשני ציינו את יום הזיכרון לנופלים על תקומתה, עצמאותה והיותה של מדינת ישראל.
והפרשה הבאה מיד אחר-­כך, היא פרשת אֱמֹ֥ר[2], והצירוף הזה אַחֲרֵ֣י מ֔וֹת קְדֹשִׁ֣ים אֱמֹ֥ר הוא הרבה יותר מצירוף מקרים. דווקא בזמן הזה, יום השואה, יום הזיכרון, ימי האבל על תלמידיו של רבי עקיבא, דווקא עכשיו .
איך תמיד רק אחרי שהם הולכים מאיתנו אנחנו זוכרים כמה קדושים הם היו, ורק אחרי שהם כבר לא עמנו יותר אנחנו מספרים ואומרים ומדברים ומפליגים בשִׁבְחם, את כל מה שלא אמרנו כשהם עוד התהלכו כאן בינינו.  
{

וזו תזכורת מאוד מטלטלת. כי אנחנו שקועים כל-כך בשגרת ימינו, ולא חיים את ימי הזיכרון האלה ביום יום.
וזה נכון שכך. אי אפשר לחיות בחרדה מתמדת מהמות.
אבל אסור לנו אף פעם לשכוח ששום דבר ממה שיש לנו כאן הוא מובן מאליו.
כל הטוב הזה, כל השפע הזה – זה שאנחנו נוטים לא לראות, ומתמקדים במה שאין וחסר, ולא מושלם, ולא בדיוק כמו שהזמנו...
כל זה – לא מובן מאליו.
ואולי אם נצליח פעם ביום לזכור כמו ביום זיכרון, אולי נצליח לומר להם כל יום כמה הם מדהימים, וכמה הם נהדרים, וכמה אנחנו ברות מזל שהקב"ה בחר בנו להיות האימהות שלהם, הבנות זוג שלהם, הבנות להם, החברות שלהם, הנכדות שלהם.
זה כל כך קל למצוא חסרונות.
כל כך בקלות אנחנו שוכחות כמה הרבה יש לנו.

זה טבעי. זה הטבע האנושי. זה מה שדוחף אותנו להשתפר, לשפר את עצמנו, ולשפר את הסביבה שלנו. להתייעל. אנחנו רואים מה חסר, איפה לא נוח, ומשם נולדות כל ההמצאות הכי מדהימות של האנושות.
אבל חייבים להבדיל בין חוסר לחוסר. יש חוסר אמיתי, ויש חוסר אמיתי, זה שהוא שאין מה שרוצים, לא מה שבאמת זקוקים לו. החוסר הזה מחליש אותנו, עושה חורים חורים, נקבים נקבים, כל האור בורח מהכלי.
מה שיש לנו בחיינו, זה שפע זה לא חוסר.
אסור להתבלבל.

אז כל יום לפני השינה, או על הבוקר לפני ששולחים לגנים ולבתי הספר ולעבודה,
או כשהם חוזרים הביתה: לעצור את הכל!
להסתכל עליהם ולהיזכר כמה הם קדושים, כמה הם מדהימים, כמה אנחנו ברות מזל. ואז --
להפליג בשִׁבְחם.
להסתכל עמוק בעיניים ולומר את מה שהלב באמת מרגיש.

{

אנחנו בתקופה של עבודת המידות. זה מסביבנו, מכל כיוון: ספירת העומר: על שיפור העצמי, פרקי אבות: על שיפור הבין אדם לחברו, ועכשיו גם פרשות השבוע מצטרפות למגמת השיפוץ והשיפור.

הרב יובל כהן אשרוב אומר ש"תורה זה אור, תורה צריכה להיכנס בלב טהור, אם אין את הלב הזה היא לא תכנס, כמה שהמידות יותר מתוקנות היא נכנסת יותר."
איך מתקנים מידות? הבסיס הוא: קודם כל דרך ארץ.
כי למדנו כבר ש"
דרך ארץ קדמה לתורה[3]".
זה כתוב במדרש ויקרא רבה[4]: "
דאמר רבי ישמעאל בר רב נחמן: עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה, הדא הוא דכתיב (=זהו שכתוב) "לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים[5]". "דֶּרֶךְ" - זו דרך ארץ ואחר כך "עֵץ הַחַיִּים" - זו תורה."
וזה מגיע מפרקי אבות שגם אותם אנחנו לומדים בשבתות שבין פסח לשבועות: "
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ. אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֵין תּוֹרָה.[6]"

נתחיל מהמידה של השבוע: נצח.
"הנצח", מסביר הרב יובל כהן אשרוב, "זה עניין של ביטחון. העיקר הוא לבטוח בכח החסד שנתן ה', בהשפעה שלו שהיא לא תיגמר אף פעם. לבטוח בה' בלי גבול.
לדעת שצריך לעשות משהו וה' יעזור -- זה ניצחון. לכן זו ספירת נצח.
נצח מזוהה עם משה רבינו: ניצחון על מצרים, בא אל פרעה.
משה רבינו זכה להיות מרכבה לספירת נצח בזכות הביטחון העצום שלו.
נצח, זו מידתו של משה רבנו, ביטחון עצום בה' שיהיה בסדר. כלומר, שאני עושה את רצונו והוא יעזור. זה ביטחון אמיתי.
כתוב שמי שיש לו מידת הביטחון בשלמות, זה האדם הכי מאושר, יודע שהוא ביד ה'.
ספירת נצח נותנת לאדם כוח להתגבר על כל הכוחות שמונעים את הקדושה. נקרא עזות דקדושה. ללכת, לפרוץ, למרות שנראה שאין שום אפשרות."

אבל נצח, זה לא רק הניצחון שבביטחון בה'. עפ"י הרבנית ימימה מזרחי, נצח זו גם התנצחות.
התנצחות אחד עם השני.
אבל התנצחות זה גם עם הקב"ה.

בואו ננסה השבוע להשתמש בשתי החומות: שיניים ושפתיים, שהקב"ה שם ללשון -- שלא סתם שוכבת בפה, כדי שלא יהיה לה קל לקום ולדבר -- לא רק כדי לא לדבר לשון הרע, אלא כדי להמתין שניה, לחשוב, לשקול, לפני שנכנסים לויכוח במטרה לנצח.

כתוב בגמרא:[7] "אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא, מאי דכתיב (תהלים קכ ג) מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יֹּסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה, אמר לו הקב"ה ללשון, כל אבריו של אדם זקופין ואתה מוטל, כל אבריו של אדם מבחוץ ואתה מבפנים,  ולא עוד אלא שהקפתי לך שתי חומות, אחת של עצם [ל"ב שיניים] ואחת של בשר [שתי שפתיי], מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יֹּסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה[8]".

לא תמיד חייבים להיות צודקים.
לא תמיד חייבים שתהיה לנו המילה האחרונה.
לא תמיד חייבים לנצח את השני.
לשתוק זה לא אומר שהשני ניצח – לשתוק זה אומר שאתם בוחרים לא להתנצח. לא לחרב עוד יותר את מערכת היחסים.

זה שבוע של כמה שפחות התנצחויות, וכמה שיותר ביטחון. ניצחון.

{

ואיך הפרשות שלנו מצטרפות לפרויקט השיפור והשיפוץ העצמי של הזמן הזה שלנו?

פרשת  אַחֲרֵ֣י מ֔וֹת מדברת על מה שקרה מיד לאחר מותם של שני בני אהרון, נדב ואביהו, ועוסקת ביום הכיפורים, בקורבנות, בטהרה ובקדושה.
ופרשת קְדֹשִׁ֣ים עוסקת ביישום של הקדושה!
בהלכה למעשה של ההבדל בינינו לבין כל העמים האחרים.
כי אנחנו הבחירים של הקב"ה: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם.[9]".
"כִּ֣י עַ֤ם קָדוֹשׁ֙ אַתָּ֔ה לַה' אֱלֹקֶ֑יךָ וּבְךָ֞ בָּחַ֣ר ה' לִֽהְי֥וֹת לוֹ֙ לְעַ֣ם סְגֻלָּ֔ה מִכֹּל֙ הָֽעַמִּ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃[10]"
וה' מכריז בפרשתנו: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם.[11]"
ועכשיו אני גם אגלה לכם איך עושים את זה[12]:

(ט) וּֽבְקֻצְרְכֶם֙ אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֔ם לֹ֧א תְכַלֶּ֛ה פְּאַ֥ת שָׂדְךָ֖ לִקְצֹ֑ר וְלֶ֥קֶט קְצִֽירְךָ֖ לֹ֥א תְלַקֵּֽט׃
(י) וְכַרְמְךָ֙ לֹ֣א תְעוֹלֵ֔ל וּפֶ֥רֶט כַּרְמְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם אֲנִ֖י ה' אֱלֹקֵיכֶֽם׃
זה שלך, אבל זה שלי! תתן למי שיש לו פחות ממך. תהיה רגיש לסבל של אחרים. Sharing is caring.

(יא)
לֹ֖א תִּגְנֹ֑בוּ וְלֹא־תְכַחֲשׁ֥וּ וְלֹֽא־תְשַׁקְּר֖וּ אִ֥ישׁ בַּעֲמִיתֽוֹ׃
(יב) וְלֹֽא־תִשָּׁבְע֥וּ בִשְׁמִ֖י לַשָּׁ֑קֶר וְחִלַּלְתָּ֛ אֶת־שֵׁ֥ם אֱלֹקֶ֖יךָ אֲנִ֥י ה'׃
יושרה! יושר! שקיפות! גם כשזה קשה, גם כשזה מוציא אותך פיתה.

(יג)
לֹֽא־תַעֲשֹׁ֥ק אֶת־רֵֽעֲךָ֖ וְלֹ֣א תִגְזֹ֑ל לֹֽא־תָלִ֞ין פְּעֻלַּ֥ת שָׂכִ֛יר אִתְּךָ֖ עַד־בֹּֽקֶר׃
(יד) לֹא־תְקַלֵּ֣ל חֵרֵ֔שׁ וְלִפְנֵ֣י עִוֵּ֔ר לֹ֥א תִתֵּ֖ן מִכְשֹׁ֑ל וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹקֶ֖יךָ אֲנִ֥י ה'׃
אומרים שהדבר הראשון שישאלו אותנו כשנגע לשמים יהיה האם
"
נשאת ונתת באמונה[13]"?
ואז ישאלו:
"
קבעת עתים לתורה עסקת בפו"ר [רש"י: חוסן] צפית לישועה [רש"י: נביאים] פלפלת בחכמה הבנת דבר מתוך דבר [רש"י: דעת]..."
רש"י אומר: "
קבעת עתים - לפי שאדם צריך להתעסק בדרך ארץ שאם אין דרך ארץ אין תורה...:"

(טו)
לֹא־תַעֲשׂ֥וּ עָ֙וֶל֙ בַּמִּשְׁפָּ֔ט לֹא־תִשָּׂ֣א פְנֵי־דָ֔ל וְלֹ֥א תֶהְדַּ֖ר פְּנֵ֣י גָד֑וֹל בְּצֶ֖דֶק תִּשְׁפֹּ֥ט עֲמִיתֶֽךָ׃
(טז) לֹא־תֵלֵ֤ךְ רָכִיל֙ בְּעַמֶּ֔יךָ לֹ֥א תַעֲמֹ֖ד עַל־דַּ֣ם רֵעֶ֑ךָ אֲנִ֖י ה'׃
תזהרו בכבודם של אנשים אחרים, במיוחד אם יש לכם תפקיד שיכול להשפיע על גורלם.
לא בגלל שזה הדבר הנכון לעשות – אלא בגלל שאתם הנציגים שלי. וככה זה תמיד נכון, גם אם אתם חושבים אחרת, או חיים בתקופה שבה מזג האויר החברתי נושב למקומות אחרים.

(יז) לֹֽא־תִשְׂנָ֥א אֶת־אָחִ֖יךָ בִּלְבָבֶ֑ךָ הוֹכֵ֤חַ תּוֹכִ֙יחַ֙ אֶת־עֲמִיתֶ֔ךָ וְלֹא־תִשָּׂ֥א עָלָ֖יו חֵֽטְא׃
(יח) לֹֽא־תִקֹּ֤ם וְלֹֽא־תִטֹּר֙ אֶת־בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י ה'׃
כשמישהו פוגע בך, אל תשמור את זה בלב. אל תסתובב עם טינה ושנאה בלב. זה לא טוב לך: מרעיל. וזה לא טוב לחברך: צריך לתת לו הזדמנות לתקן.
צריך לפנות לאדם שפגע בך ולידע אותו על זה שנפגעת ממנו. לומר לו מה הוא עשה, כדי שלא תמשיך להסתובב עם ה"חטא" של ההחמצה של עשית מצווה.
אל תנסה לתכנן נקמה, אל תשמור בבטן את האיבה נגדו. תן לו הזדמנות שניה.
אפילו שזה קשה – אתה היית רוצה שהחבר שלך יעשה את זה אם המצב היה הפוך, נכון?
את תעשה עבורו כאילו זה היה עבורך. זו תמצית התורה כולה: וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ!
למה? כי אֲנִ֖י ה'!
כי אני בראתי אותך ואני יודע הכי טוב מה טוב עבורך, כמו שהורה יודע הכי טוב מה טוב לילד שלך.
זה כאילו הקב"ה אומר לנו:
כל יום, כל יום, בכל מצב, אתם מאותגרים בחיי היום יום בשיפור ושיפוץ עצמי.
האנשים שמסביבכם, ומערכות היחסים שלכם איתם – הם חדר הכושר הרגשי שלכם.

{

יבואו ויאמרו, מה ה"ביג-דיל", ברור שצריך את כל "בין האדם לחברו" האלה כדי לשמור על חברה מתוקנת. איך זה קשור להיותנו קדושים, נבדלים?

אומר לנו הקב"ה. לא. אתם לא תעשו את כל זה כי זה הגיוני. אתם תעשו את כל זה כי אני אמרתי.

(ג) אִ֣ישׁ אִמּ֤וֹ וְאָבִיו֙ תִּירָ֔אוּ וְאֶת־שַׁבְּתֹתַ֖י תִּשְׁמֹ֑רוּ אֲנִ֖י ה' אֱלֹקֵיכֶֽם׃
(ד) אַל־תִּפְנוּ֙ אֶל־הָ֣אֱלִילִ֔ם וֵֽאלֹהֵי֙ מַסֵּכָ֔ה לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ לָכֶ֑ם אֲנִ֖י ה' אֱלֹקֵיכֶֽם׃
בין אם זה הגיוני ובין אם זה לא הגיוני.
בין אם זה זורם עם החברה שבה תחיו בזמן שלכם, ובין אם לא.
אתם תמיד תשמרו על החוקים שלי, לא רק בינכם לבין חברכם, אלא אפילו עם הצמחים ובעלי החיים שתגדלו: (יט) אֶֽת־חֻקֹּתַי֮ תִּשְׁמֹ֒רוּ֒ בְּהֶמְתְּךָ֙ לֹא־תַרְבִּ֣יעַ כִּלְאַ֔יִם שָׂדְךָ֖ לֹא־תִזְרַ֣ע כִּלְאָ֑יִם וּבֶ֤גֶד כִּלְאַ֙יִם֙ שַֽׁעַטְנֵ֔ז לֹ֥א יַעֲלֶ֖ה עָלֶֽיךָ׃
למה?
כי הסיבה שאני מצווה עליכם לנהוג ככה היא לא בשביל הצמחים או בעלי החיים, זה בשבילכם.
כדי שאתם לא תאבדו צלם אנוש, "כִּ֚י בְּצֶ֣לֶם אֱלֹקִ֔ים עָשָׂ֖ה אֶת־הָאָדָֽם׃[14]"

וכך כותב דב אינדיג הי'ד בספרו "מכתבים לטליה[15]":
"א
ני סבור שאדם בלי אמונה בא-לוקים, שמהווה מקור של אמת מוחלטת וערכים נצחיים, יתקשה לבסס באופן הכרתי, ועוד יותר יתקשה להפנים באופן רגשי, קיומם של ערכים מוחלטים. בסופו של דבר ללא אמונה במשהו עליון ומוחלט, שהוא מעל האדם הסופי והמוגבל, כל ערך ניתן לערעור ולויכוח. בתוך עולם של חוסר ודאות ערכית נשאר רק דבר אחד מוצק: האני האגואיסטי, שפועל למען האינטרסים הפרטיים וההנאות החומריות של הרגע.... החברה החילונית הורידה את המימד הדתי וניסתה לבנות אידיאולוגיה מוסרית אבל בלי א-לוקים.... התורה אומרת, שהאדם נברא "בצלם א-לוקים", אבל אנחנו התרגלנו להגיד , שהאדם "נברא בצלם". אני לא מאמין שהניסיון לבנות חברה מוסרית בלי א-לוקים יצליח."
לצערינו כל הנבואות של דב הי'ד היו מדוייקות להכאיב.

{

אבל למקרה שפיספסת, למקרה שלא הצלחת לעמוד בסטנדרטים שהציב לך הקב"ה,
או שעדיין לא הצלחת – שזה ניסוח הרבה יותר עדיף – אז יש לך מועד ב'.
כל שנה מחדש יש לך מועד ב', הזדמנות שניה: יום הכיפורים.
זוהי המצאה לגמרי יהודית. סטארט-אפ כחול לבן.

הרב ד"ר יונתן זקס[16], מי שהיה הרב הראשי של אנגליה 22 שנים, כותב שלא רק שיש לנו יום אחד להודות בשגיאות שלנו, אלא שזה יום אחד שכולנו עושים את זה ביחד. כולנו מודים שטעינו.
לפחות אנחנו רואים מסביבנו, שאנחנו לא יוצאים דופן. לא רק אנחנו נכשלנו.
אם כולם מתוודים על החטאים שלהם, אפילו הרב של הבי"כ, והרב הראשי למדינה – אז גם אנחנו יכולים.
אז במקרה הזה זו באמת צרת רבים חצי נחמה[17]. הביחד הזה הוא משמעותי.

גם בבית טוב לשים את כולנו בסירה אחת.
במיוחד אם אחד הילדים נכשל. לא הצליח, פיספס. נפל, נשבר, נקרע: לא נורא! מזל טוב.
"לא תמיד זה מצליח לנו!"
לילדים, אנחנו נראים כל יכולים. עד גיל מסויים, באיזה שהוא שלב היוצרות מתהפכות והם חושבים שהם המציאו את הגלגל ואנחנו דינוזאורים עתיקים שלא יודעים כלום. אח"כ זה עובר להם, והם מתפלאים כמה הספקנו ללמוד בכל כך מעט זמן. מרק טווין כתב: "כשהייתי בן 14 אבא שלי היה כל-כך בור וטיפש שלא יכולתי להימצא בקירבתו, אבל כשהגעתי לגיל 21 נדהמתי לגלות כמה הזקן למד ב-7 שנים."
חשוב שהם יהיו עדים לפשלות שלנו, לטעויות שלנו, לחוסר ההצלחות שלנו.
ואם לא יוצא להם לראות בפועל איך נשרף לך הבצל, או איך מפרויקט תלית תמונה נהיה חור בקיר, חשוב שהם ישמעו סיפורים על איך לא הלך לנו.
שידעו שטעות היא אנושית, וחוסר הצלחות הן מעבדת הניסיונות של החיים.
על מגנט שעל המקרר שלנו כתוב: "לכל פגיעה מדויקת במטרה קדמו מאתיים ניסיונות כושלים.[18]"
תנו לאחרים ולעצמכם הזדמנות שניה, מכל הלב.

{

הרב ד"ר יונתן זקס מפנה את תשומת לבנו לעובדה שיש ביהדות תרבות מיוחדת, שאותה כינתה האנתרופולוגית רות בנדיקט[19] תרבות אשמה, לעומת תרבות הבושה כמו ביוון וביפן למשל.
בתרבות הבושה לאדם חשוב איך הוא נשפט בעיני אחרים, ולכן המוסר תלוי בכללים ובמוסכמות של החברה. במידה והאדם לא עושה את מה שהאחרים מצפים ממנו, החברה תעניש אותו על ידי ביוש, השפלה, גיחוך, נידוי.
הכיוון הוא כלפי חוץ, כלפי האחר.
לעומת זאת בתרבות האשמה חשוב מה אומר המצפון ולא מה אומרים אחרים.
יש לאדם צו פנימי שמדריך אותו מה נכון ומה לא נכון, מה לעשות ומה לא לעשות.
"חיים מוסריים פירושם דעת טוב ורע."
הכיוון הוא כלפי פנים.
"כִּ֤י הָאָדָם֙ יִרְאֶ֣ה לַעֵינַ֔יִם וַה' יִרְאֶ֥ה לַלֵּבָֽב׃[20]"
אנחנו היהודים חיים בתרבות המדגישה את היחיד ויחסיו עם הקב"ה,
"בעוד תרבויות הבושה הן קולקטיביות וקונפורמיסטיות."

אחרי שהקב"ה רצה לכלות את כל העם כשירד משה עם הלוחות הראשונים וגילה את עם ישראל רוקד מסביב לעגל הזהב ושר: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם[21]"
שפך המנהיג הכי גדול בכל הזמנים שלנו את ליבו אל ה' וזעק: "וְעַתָּ֖ה אִם־תִּשָּׂ֣א חַטָּאתָ֑ם וְאִם־אַ֕יִן מְחֵ֣נִי נָ֔א מִֽסִּפְרְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר כָּתָֽבְתָּ׃[22]"
עלה להתפלל 40 יום, ואחרי עוד 40 יום ירד משה רבנו מהר סיני עם הלוחות השניים ב-י' בתשרי שבו ביקש משה מהקב"ה: "סְלַֽח־נָ֗א לַעֲוֺ֛ן הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה כְּגֹ֣דֶל חַסְדֶּ֑ךָ וְכַאֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתָה֙ לָעָ֣ם הַזֶּ֔ה מִמִּצְרַ֖יִם וְעַד־הֵֽנָּה׃[23]" והקב"ה התרצה וענה לו: "סָלַ֖חְתִּי כִּדְבָרֶֽךָ׃[24]"

והיום הזה הוא יום הכיפורים.
"וְהָיְתָ֥ה לָכֶ֖ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֑ם בַּחֹ֣דֶשׁ הַ֠שְּׁבִיעִ֠י בֶּֽעָשׂ֨וֹר לַחֹ֜דֶשׁ תְּעַנּ֣וּ אֶת־נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֗ם וְכׇל־מְלָאכָה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ הָֽאֶזְרָ֔ח וְהַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶֽם׃
כִּֽי־בַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה יְכַפֵּ֥ר עֲלֵיכֶ֖ם לְטַהֵ֣ר אֶתְכֶ֑ם מִכֹּל֙ חַטֹּ֣אתֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֥י ה' תִּטְהָֽרוּ׃[25]"
"שני תהליכים נבדלים מתקיימים ביום כיפור: כפרה עניינה אשמה. טהרה עניינה זיהום."
יום כיפור, עפ"י הרב זקס, באופן יוצא דופן ליהדות[26] נוגע לשני הסוגים: גם אשמה וגם בושה.
גם בושה שרואים אותך ואי אפשר להתחבא מפניה, וגם אשמה שהיא כולה בינינו לבין עצמנו.
"הבושה צמודה לאדם החש בה; האשמה צמודה למעשה."
וזה מיוחד מאוד ליהדות, ההפרדה הזו בין העושה למעשה, בין החטא לחוטא.
ולכן את האשמה אפשר להסיר, היא לא אינטגרלית לאדם, היא לא האדם. היא משהו שהוא עשה.
בעוד שהבושה קשורה לשמו הטוב של האדם, היא הופכת אינטגרלית וקשה להיפטר ממנה.

גם "הפסיכולוגיה של הבושה שונה מהפסיכולוגיה של האשמה."
סליחה מוחקת אשמה:
מהאשמה אנחנו יכולים להיפטר רק אם ישלחו לנו, ורק מי שפגענו בו יכול לסלוח לנו.
(בגלל זה יום הכיפורים מכפר רק על עברות שבין אדם למקום, ואל אלה שבין אדם לחברו צריך לגשת לחבר ולבקש את סליחתו באופן אישי).
טהרה מקלה על הבושה:
לעומת זאת, גם אם מי שבייש אותנו התנצל, זה עדיין לא מוחק את הכתם, את הנזק לשם הטוב שלנו, את הנזק למקומנו בחברה. סליחה לא מנטרלת את החרפה.
"לכן נדרש טקס דרמטי ומטלטל עד מאוד, שיגרום לאנשים להרגיש, ובאופן סימלי גם לראות, כיצד חטאיהם וקלונם נמחקים."
"יום הכיפורים עוסק גם בממד החברתי של החטא, וגם במדד האישי שלו."
שני עיזים.
אחד לקורבן – חטא. הסרת האשמה.
והשני לעזאזל – לוקח את הכתם הבושה, מעלים את הקלון במדבר. 

"זהו היום היחיד בשנה שבו העם כולו משתתף (לפחות באמצעות נציגות) בתהליך של וידוי, תשובה, כפרה וטהרה.
כשחברה שלמה מתוודה על אשמתה, היחידים שבתוכה יכולים להיגאל מן הבושה."

{

כמה חשוב להפריד בין עושה למעשה. כמה תקווה זה נותן לאדם.
וכמה תקווה זה נותן לילד, שכל מה שהוא עושה רוב הזמן זה לטעות לפקשש ולא להצליח – כי הוא בשנות האימון, והוא עדיין לא מיומן.

אבל אל תגידו לילד שלכם: "גם כשאני כועסת אני אוהבת" כי זה ממש לא נכון.
כשכועסים רק הכעס שולט "כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו[27]" והילד מרגיש את זה. אז אל תנסו למכור לו בבקעס. אם כבר נפלתם לכעס, תכעסו, ואח"כ תתנצלו ותשתפו את הילד ותספרו לו כמה אתם לא מושלמים וכמה אתם אוהבים אותו וכמה כואב לכם שאתם מכאיבים לו בכעס שלם, ושאתם עובדים על זה. ותסלחו לעצמכם, ותמשיכו לעבוד על עצמכם, כי "הדבר המשמעותי בעולמנו הוא לא היכן אנו כרגע, אלא לאיזה כיוון אנו מתקדמים.[28]" (זה גם מגנט על המקרר שלנו).

{

אז יש לנו הזדמנות שניה, יש לנו את יום הכיפורים, שבמתכונתו המקורית היה טקס הקרבת קורבנות והתזת דם.

מה הסיפור הזה של הדם?
מה זו ההתעסקות הזו עם דם של בעלי חיים?
זה נשמע כזה פרימיטיבי. כזה לא "צער בעלי חיים".
מה לנו ליהודים, העדינים, הגומלי חסדים, הרחמנים, לכל הטקסים האלה עם הקרבנות והדם?

התשובה היא: כפרת נפשות.
וננסה להבין.

כבר בתחילת ספר ויקרא אומרת לנו התורה:
"חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ.[29]"
אבל למה? תהיה השאלה המתבקשת מאליה, למה?
ועונה לנו התורה בפרשתנו: "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר.[30]"
התורה קובעת, והתורה אמת.
אנחנו רואים שבתורה הקשר הזה בין דם לנפש מוזכר כבר בתחילת ספר בראשית:
"כׇּל־רֶ֙מֶשׂ֙ אֲשֶׁ֣ר הוּא־חַ֔י לָכֶ֥ם יִהְיֶ֖ה לְאׇכְלָ֑ה... אַךְ־בָּשָׂ֕ר בְּנַפְשׁ֥וֹ דָמ֖וֹ לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ׃[31]".
ושוב במשנה התורה של משה בספר דברים: "רַ֣ק חֲזַ֗ק לְבִלְתִּי֙ אֲכֹ֣ל הַדָּ֔ם כִּ֥י הַדָּ֖ם ה֣וּא הַנָּ֑פֶשׁ וְלֹא־תֹאכַ֥ל הַנֶּ֖פֶשׁ עִם־הַבָּשָֽׂר׃[32]"

אפשר להבין, הרי הדם הזורם בגוף הוא המחיה את הגוף. בלעדיו כלום לא מגיע לשום מקום.
ומכיוון שגם הנפש מחיה את הגוף – הרי גוף בלי נפש הוא רק חומר – הגיוני שהחלק הפיזי המחיה את הגוף והחלק הרוחני המחיה את הגוף נמצאים באותו מקום.
כח החיים הפיזי, הדם, וכוח החיים הרוחני, הנפש, שלובים זה בזה.

והנה בהמשך הפרשה שלנו כתוב:
"כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת.[33]",
מפרש"י[34]: "כי נפש כל בשר דמו הוא. הנפש היא הדם."
ומוסיף עליו הרמב"ן[35]: "לא ימצא דם בלא נפש ולא נפש בלא דם."
אבל ספורנו[36] מונה עוד סיבה מדוע אוסרת עלינו התורה לאכול את הדם: "וּבִלְעֲדֵי זֹאת אַף עַל פִּי שֶׁהִתַּרְתִּי לִבְנֵי נֹחַ, אָסַרְתִּיו לְיִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה בְּפָרָשַׁת צַו (ז׳:כ״ו[37]), מִפְּנֵי שֶׁהָיָה נֶפֶשׁ הַחַי בְּחַיָּיו, וּמֵשִׁיב הַנִּזּוֹן מִמֶּנּוּ אֶל טִבְעוֹ הַבַּהֲמִי."
אבל יותר מזה, הטבע של הבהמה, האישיות שלו, היא בדם.
הקב"ה רוצה להשאיר אותנו עדינים, רחמניים, ולא להפוך אותנו לאכזריים.
במיוחד כשמבינים שהדם מורכב, כמו שאר הגוף, מהמזון שאותו אוכל בעל החיים, וחיות שטורפות בעלי חיים אחרים, בודאי שיש בהן יותר אכזריות מחיות שניזונות מעשב וצמחים.
ואכן אנחנו רואים שכל בעלי החיים הכשרים אינם ניזונים מטרף של חיות אחרות.

מסכם ד"ר יצחק קניגסברג מאתר "כיפה": "תכונות הנפש הרוחניות של האדם קשורות בלב. נפש נאצלת מוגדרת כמי שיש לו לב טוב, לב טהור, לב רחום, וכו'. תכונות הפוכות מגדירות נפש שפלה. לב ונפש קשורים יחדיו באהבת האדם לאלוקיו : "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ.…[38]"
הלב אחראי על תנועת הדם לכל חלקי הגוף.
הלב ממלא תפקיד גשמי יחד עם מימד רוחני. כך הדם הנגזר ממנו מוציא אל הפועל תפקיד גשמי ומשמש כערך רוחני - "כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ"."

{

וכשהכהן מזה את הדם של הקורבן על המזבח, הוא מכפר בנפשו הפיזית של הקורבן על נפשו הרוחנית של האדם שהקריב אותו. "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא, וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם, כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר.[39]"

אני חושבת שהטקס הזה בפירוש נועד ממש לזעזע אותנו.
לא לאפשר לנו לחיות כמו שלושת הקופים האלה, המכסים אחד את העיניים, אחד את האוזניים ואחד את הפה, בבחינת: לא ראיתי, לא שמעתי, לא ידעתי.
אלא: תראו!
זה מה שנחסך מכם!
אתם הייתם אמורים להיות כאן במקום החיה הזו, והחיה הזו לוקחת את מקומכם מכיוון שאני נותן לכם הזדמנות שניה. אני נותן לכם אפשרות לתקן. ממש למחוק את מה שהיה, ולפתוח דף חדש.

ואפשר לבוא ולומר שזה כזה אכזרי, והקב"ה אכזרי, ובשביל מה צריך את כל זה.
אנחנו מספיק נבונים להבין, בשביל מה להראות לנו, בשביל מה לזעזע אותנו?
ואני חושבת שזה אולי כדי ללמד אותנו גם שיש מחיר לדברים.

כשהייתי קטנה, ממש לא הבנתי את המשמעות של כסף. כל פעם שהייתי רוצה משהו והיו אומרים שלי שאי אפשר כי אין כסף, הייתי אומרת: "אז תכתבו צ'ק!".
לא הבנתי שגם בשביל צ'ק צריך שיהיה כסף בבנק.
ואנחנו יכולים לצחוק על הילדה התמימה , אבל צחוק צחוק, הבנקים וכרטיסי האשראי מתפרנסים נפלא מהתמימות הזו של כולנו.
כי כמה קל להוציא כסף שאין בלחיצת כפתור באינטרנט, באפ, או בהעברה של כרטיס אשראי.
כי כשלא מחזיקים את הכסף ביד, לא ממש מרגישים שמוציאים אותו.
הוא מאבד מהערך שלו.
וגם המצפון שלנו מאבד רגישות.
יש לנו כישרון נפלא לעשות רציונליזציה ולהצדיק כל דבר שאנחנו עושים. אפילו את הדברים הכי חסרי אחריות שבעולם.
צריך עזרים טקטיים! אם רוצים שהמסר יישאר חד ברור ויעיל. חייבים!

כי אחרת המוסר שלנו יתדרדר למקומות שקשה יהיה לצאת מהם.
חייבים שיהיה אכפת לנו, כדי שניזהר ונישמר.

וגם כשאנחנו מחנכים את הילדים שלנו. אסור לנו לעטוף להם את העולם בצמר גפן ולצפות שהם יתחסנו, ויפתחו כוחות להתמודד, אם מעולם לא חשפנו אותם להתמודדויות של ממש.
> אם ילד נורא רצה דג באקווריום, והוא שוכח להאכיל את הדג – הדג ימות.
ואולי בפעם הבאה הוא יקפיד להאכיל אותו.
אבל אם אתם תאכילו את הדג מאחורי הגב של הילד, הוא לעולם לא ילמד אחריות.
> אם הילדה רוצה שהמצגת שלה תהיה הכי טובה, אבל היא לא משקיעה בה – מישהי אחרת תצטיין.
ואולי בפעם הבאה היא תתאמץ ותדחוף את עצמה.
אבל אם תכינו עבורה את המצגת, היא לעולם לא תלמד כמה עבודה דרושה כדי להצטיין.

כשיושבים בארוחות חג משפחתיות מיד אפשר לראות מי מהאורחות נוהגות לטרוח במטבח שלהן עצמן.
איך? --- הן הראשונות שקמות לעזור לבעלת הבית.
למה? --- כי הן יודעות כמה עבודה וכוחות נצרכים כדי להעמיד את הסעודה שמסתיימת תוך שעה.

צריך לרחם , אבל הרחמנות צריכה להיות במקום שמתאים לרחם בו.
אם הרחמנות מגבילה מפריעה ומצמצמת את הצמיחה וההתפתחות של הילד, היא לא במקום.

{

כל הניסיונות, כל הקשיים, זו אהבה צרופה.
נתפלל שנדע לנצל את כל ההזדמנויות השניות הנקרות על דרכנו.
ושכולם יהיו לנו קדושים כשהם עדיין כאן. אמן.

{

תוכו רצוף אהבה[40]


חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ,
מִבְּלִי לַחֲשֹׂךְ אֶת אַהֲבָתוֹ
מוֹשִׁיט אֶת שַׁרְבִיטוֹ,
לְכָל הַפּוֹשֵׁט יָדוֹ
עַיִן לֹא מַעְלִים,
מֵעַל צֹאן מַרְעִיתוֹ
גַּם כְּשֶׁאָנוּ שִׁבְרֵי כֵלִים,
עוֹדֵנוּ כְּלִי חֶמְדָּתוֹ

תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה,
רָצוּף אַהֲבָה
בֵּיתוֹ צָפוּף לִרְוָחָה, צָפוּף לִרְוָחָה
מַמְצִיא לָנוּ מְחִילָה,
לֹא רַק בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה
לְךָ דוּמִיָּה תְהִלָּה

יָדָיו רָב לוֹ,
וְאֵין רֵאשִׁית לְרֵאשִׁיתוֹ
גַּם הַשִּׁירָה כְּחוֹל הַיָּם,
הִיא רַק מִקְצָת שִׁבְחוֹ
לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין,
מַנְהִיג אֶת עוֹלָמוֹ
וּמִלִּפְנֵי הַמַּלְאָכִים,
דּוֹרֵשׁ בִּשְׁלוֹם עַמּוֹ

עָתִיד הוּא
״לָתֵת פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר
שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל
מַעֲטֵה תְהִלָּה תַּחַת רוּחַ כֵּהָה[41]״


{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור
 ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.

{

מקורות:

אינדיג, ד. (בן-ארצי, ח. עורך). (2005). מכתבים לטליה. עמ' 63. תל-אביב: משכל – הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד.

הרב הכהן אשרוב, י. (אין תאריך). לגדול רוחנית – סוד ספירת העומר. אוחזר מתוך  https://www.besodh.com/

הרב זקס, י. (2018). שיח ושיג – קריאות חדשות בפרשת השבוע. כרך ב'. ויקרא במדבר דברים. עמ' 73-57. ירושלים: ספרי מגיד, הוצאת קורן.

הרבנית מזרחי, י. (פרידמן, י. עורכת). ירושלים. [שיעורים בדוא"ל למנויות "פרשה ואשה"].

מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך  http://mg.alhatorah.org

הרב פרידמן, פ. (פרשת תזו"מ תשס"ט). קדושת הדיבור על ידי שמירת הלשון שלא יפרוץ שתי החומות - השיניים והשפתיים! אוחזר מתוך http://torahdoc.free.fr/torahdoc/[1]%20Parasha/Rav%20Friedman/5769/5769-25-Tazria-Metsorah.pdf

ד"ר קניגסברג, י. (ט' באדר ב' 13.3.2003).  איסור אכילת הדם - כי הדם הוא הנפש. אוחזר מתוך http://www.kipa.co.il



[1] פ' אַחֲרֵ֣י מ֔וֹת: טז' א' – יח' ל' (6/10) ; פ' קְדֹשִׁ֣ים: יט' א' – כ' כז' (7/10) 
[2]  פ' אֱמֹ֥ר: כא' א' – כד' כג' (8/10)
[3]  מדרש רבה ויקרא פרשה ט פסקה ג, וכן פרשה לה פסקה ו'.
[4]  מדרש רבה ויקרא, שם
[5]  בראשית ג' כד'
[6]  אבות ג' יז'
[7]  בבלי, ערכין טו' ב'
[8]  תהילים קכ' ג'
[9]  דברים יד' א' (פ' ראה)
[10]  דברים שם ב'
[11]  ויקרא יט' ב' (פ' קדושים)
[12]  שם, שם ג'-יט'
[13]  שבת לא ע"א
[14]  בראשית ט' ו' (פ' נח)
[15]  את הספר הזה קראתי לראשונה לפני כ-שבע שנים. את הספר ערך חגי בן-ארצי, כן אחיה של... (שרה נתניהו), והוא מתעד את התכתבותם המופלאה של דב, שהיה אז תלמיד ישיבת הסדר, עם טליה (שם בדוי) בת קיבוץ חילוני בצפון הארץ. הספר מאגד אוסף של מכתבים במשך כשנתיים שבסופן טליה סיימה את בית הספר התיכון, ולרשימת הנופלים במלחמת יום הכיפורים נוסף עוד חלל: דב אינדיג הי"ד בן אברהם ומרים. טליה שנחשפה לתכנים יהודיים בעקבות סמינר "גשר" התחילה להתעניין ביהדות, ואביה שנפגש עם דב בשירות המילואים שלו, קיבל את רשותו לענות לביתו על שאלות בנושאי דת ויהדות. אנחנו מדברים על 1973-1971, עוד לא המציאו אז את הידברות. 
[16]  הרב פרופסור לורד יעקב צבי [שם לועזי: יונתן הנרי] זקס, הברון זקס (אנגלית: Jonathan Henry Sacks, Baron Sacks; נולד ב-8 במרץ 1948) הוא הוגה דתי בריטי, כיהן כרב הראשי של הקהילות העבריות המאוחדות בחבר העמים הבריטי בין 1991 ל-2013. ב-2005 הוענקה לו אבירות, וב-2009 צורף לבית הלורדים בתואר הברון זקס מאולדגייט. (ויקיפדיה).
[17]  המקור מהרש"א גיטין נ"ח: 'כי הצרה שנתהוה בבת עמי היא אבל יחיד, שלא נעשה כן בשאר אומות, וע"ד צרת רבים חצי נחמה' ,  ע"פ המדרש (סדר ואתחנן פ"ב ד' כה') כל צרה שהיא של יחיד צרה, ושאינה של יחיד אינה צרה. 
[18]  הנרי דיוויד ת'ורו (1862-1817) היה סופר, משורר, ופילוסוף אמריקאי. ידוע בעיקר בסירובו לשלם מס למדינה, בהתנגדותו לעבדות, ובהברחת עבדים. (ויקיפדיה).
[19]  Ruth Benedict, The Chrysanthemum and the Sword, Boston, MA: Houghton Mifflin Harcourt, 1946.
[20]  שמואל א' טז' ז': " וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל־שְׁמוּאֵ֗ל אַל־תַּבֵּ֧ט אֶל־מַרְאֵ֛הוּ וְאֶל־גְּבֹ֥הַּ קוֹמָת֖וֹ כִּ֣י מְאַסְתִּ֑יהוּ כִּ֣י׀ לֹ֗א אֲשֶׁ֤ר יִרְאֶה֙ הָאָדָ֔ם כִּ֤י הָאָדָם֙ יִרְאֶ֣ה לַעֵינַ֔יִם וַה' יִרְאֶ֥ה לַלֵּבָֽב׃ " (לגבי אליאב בן ישי בבואו לבית לחם בשליחות ה' למצוא את המלך הבא).
[21]  שמות לב' ד'
[22]  שם, שם לב'
[23]  במדבר יד' יט'
[24]  שם, שם כ'
[25]  ויקרא טז' כט'-ל' (פ' אחרי מות)
[26]  הפעמים היוצאות דופן הנוספות הן רציעת האוזן, והצרעת
[27]  בבלי, נדרים כב' א'
[28]  אוליבר ונדל הולמס
[29]  ויקרא ג' יז' (פ' ויקרא)
[30]  ויקרא יז' יא' (פ' אחרי מות)
[31]  בראשית ט' ג'-ד' (פ' נח)
[32]  דברים יב' כג' (פ' ראה)
[33]  ויקרא יז' יד' (פ' אחרי מות)
[34]  רבי שלמה בן רבי יצחק ירחי הצרפתי, רש"י, 13.7.1105-1040, היה תלמיד חכם צרפתי נודע. נחשב לגדול מפרשי התנ"ך והתלמוד, והראשון הידוע כמי שעשה זאת באופן מקיף ושיטתי בכתב, כונה בשם "פרשנדתא". (ויקיפדיה).
[35]  רבי משה בן נחמן (רמב"ן; 1194 – 4.4.1270) מגדולי חכמי ספרד, פוסק, פרשן, הוגה, מקובל ורופא. (ויקיפדיה).
[36]  רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ נולד בין השנים 1468-1473 - נפטר לאחר 1550 היה פרשן מקרא יהודי-איטלקי, רב, רופא ואחד מראשי קהילת יהודי רומא וקהילת בולוניה. חיבורו החשוב והנפוץ ביותר הוא ביאור לתורה, למספר ספרי מקרא נוספים ופירוש לפרקי אבות. (ויקיפדיה).
[37]  ויקרא ז' כו': "וְכׇל־דָּם֙ לֹ֣א תֹאכְל֔וּ בְּכֹ֖ל מוֹשְׁבֹתֵיכֶ֑ם לָע֖וֹף וְלַבְּהֵמָֽה׃"
   שם, כז,: "כׇּל־נֶ֖פֶשׁ אֲשֶׁר־תֹּאכַ֣ל כׇּל־דָּ֑ם וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵֽעַמֶּֽיהָ׃"
[38] דברים ו' ה' (פ' )
[39]  ויקרא, יז' יא'
[40]  בשיעור הקשבנו לשיר "תוכו רצוף אהבה", מילים ולחן: ישי ריבו 37ישעיהו סא' ג', בביצוע ווקאלי של יונתן שטרן: https://www.youtube.com/watch?v=c22VVrT-m60

[© Smadar Prager, CGP]



Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
To schedule an appointment please contact at smadarprager@gmail.com or 917-513-1490.

אין תגובות:

פרסום תגובה