יום שלישי, 17 באפריל 2018

יַהֲדוּת וְהוֹרוּת: נוגע לא נוגע | פרשות תזריע מצורע | א' באייר ה'תשע"ח

בס"ד
השיעור מוקדש לעילוי נשמתו של עמרם בן רחל, בְגַן עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתוֹ וְיָנוּחַ בְּשָׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבוֹ, וְנֹאמַר אָמֵן.
ולהבדיל - לתוצאות טובות בבדיקות ורפואה שלימה של חנניה שלום הנרי בן מזל, מרדכי בן מלכה, פזית בת יפה שושנה, ורות בת אביטל, יבדלחט"א
­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשות תזריע-מצורע
נוגע לא נוגע
על נגעים, נגיעות, וגעגועים,
על התקרבות והתרחקות,
על עיניים ולשון,
ועל חודש מרפא.
 
אנחנו בתקופה של ספירה. סופרים כל יום: את העומר, וסופרים משבת לשבת: לומדים פרקי אבות.
אני חושבת שכדאי לנצל את הזמן הזה ולכן חשבתי שטוב יהיה שבששת השבועות הקרובים נחלק את השיעור שלנו לשני חלקים (לא שווים).
בראשון, נדבר קצת על הספירה/המידה של השבוע בספירת העומר ועל הפרק השבועי של פרקי אבות. ובשני, נתייחס להורות וזוגיות בראי פרשת השבוע כמו תמיד.

תוכניות לחוד ומציאות לחוד.
כמו שאמר החכם מכל אדם וכתוב במשלי: "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ, וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם[1]",
או כמו שסבתא שלי ז"ל היתה אומרת: אַ מענטש טראַכט און גאָט לאַכט[2].
וכמובן שלטובה, תמיד לטובה, אין מקריות, כי אנחנו יודעים שאין מקרה, כי מקרה זה אותיות ה' רקם, או רק מה'.
אז מה שיצא זה שיש קשר בין החלק הראשון לחלק השני של השיעור.
לא ממש יכולתי לעשות הפרדה של שני חלקים – התערבב לנו. וזה כזה מעניין ומקסים, ובעיקר מאוד מרגש לזכות לראות את ההשגחה הפרטית של הקב"ה, כמה הוא מעורב בפרטים הכי הכי קטנים של החיים שלנו, ואיך הוא בוחר להתגלות לנו ולהזכיר לנו שהוא כאן כל הזמן.

{

בשבת התחלנו לקרוא בפרקי אבות.
מסכת אבות היא המסכת התשיעית בסדר נזיקין, שהוא הסדר הרביעי מבין "ששת סדרי המשנה". בניגוד לשאר מסכתות המִשְּנה העוסקות בדינים ובהלכות, עוסקת מסכת זו בענייני מוסר, מידות טובות ודרך ארץ.
אם כך, צריך היה לקרוא לה: 'מסכת מידות טובות' או 'פרקי מוסר' או 'מסכת דרך ארץ'.
למה היא נקראת בשם: פרקי אבות?

ילקוט מעם לועז מונה לנו מספר טעמים:
1.      חכמינו ז"ל, שכתבו את המסכת, נקראו אבות, מכיוון שמי שמלמד דברי המוסר נחשב כהורה.
2.      חכמינו ז"ל הם אבות כל הדורות.
3.      שבזכות ההתנהגות שלנו עפ"י ההדרכה של פרקי אבות יהיה קיום לעולם, ולא כמו שקרה בדור המבול.

4.      בתפילת השל"ה הקדוש[3], שאנחנו מתפללות בכל ערב שבת אחרי הדלקת הנרות (שעת רצון מיוחדת לומר את תפילת השל"ה, היא בערב ראש חודש סיוון), אומר רבי ישעיה הלוי הורוביץ: "כָּתַבְתָּ בְּתוֹרָתְךָ "פְּרוּ וּרְבוּ[4]" (שהיא המצווה הראשונה בתורה), וְכָתַבְתָּ בְּתוֹרָתְךָ "וְלִמַּדְתֶּם אוֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם[5]", וְהַכַּוָּנָה בִּשְׁתֵּיהֶן אֶחָת, כִּי לֹא לְתֹהוּ בָרָאתָ כִּי אִם לָשֶׁבֶת, וְלִכְבוֹדְךָ בָּרָאתָ, יָצַרְתָּ אַף עָשִׂיתָ, כְּדֵי שֶׁנִּהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֶצָאֵי כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תּוֹרָתֶךָ."
כדי לקיים את מצוות פרו ורבו אנחנו חייבים ללמד את הילדים שלנו איך להיות יהודי. ואיך להיות יהודי לומדים מהתורה. כל התורה: זו שבכתב וזו שבע"פ.
והבסיס הוא: קודם כל דרך ארץ.
כי כתוב: "
דרך ארץ קדמה לתורה[6]".
וזה כתוב בפרקי אבות: "
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ. אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֵין תּוֹרָה.[7]"
מה שמלמד אותנו שאי אפשר להפריד בין תורה לדרך ארץ, כמו שכתוב במדרש ויקרא רבה[8]:
"
דאמר רבי ישמעאל בר רב נחמן: עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה, הדא הוא דכתיב (=זהו שכתוב) "לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים[9]". "דֶּרֶךְ" - זו דרך ארץ ואחר כך "עֵץ הַחַיִּים" - זו תורה."
מה שמסביר את הטעם הרביעי: כל אב חייב ללמד את הבנים שלו תורה.

{

5.      הטעם החמישי הוא על עקרון מלאכות האסורות בשבת.
הן מרומזות לנו בתורה בכך שבפרשת כי-תשא בספר שמות (ואח"כ גם בפרשת ויקהל בספר דברים) מוזכרת מצוות השבת מיד אחרי ציווים הנוגעים למלאכות המשכן, ומזה למדו חכמינו (למשל רש"י והרמב"ן) שמכיוון שמלאכות המשכן לא דוחות שבת, הרי שכל מלאכות המשכן אסורות בשבת. כל מלאכה נקראת גם 'אב מלאכה' : "
ל"ט אֲבוֹת מְלָאכָה", וממנה משתלשלות 'תולדות'. כלומר, יש כותרת למלאכה, ומתחתיה מפורטות כל המלאכות ששייכות למלאכה הספציפית הזו.
לדוגמא:  אב מלאכה - זורע, תולדות – השקיה, השריית זרעים במים.
למה? כי זורע זו זריעה או נטיעה וכל מלאכה שגורמת לצמח לצמוח.
אב מלאכה – גוזז, תולדות – חיתוך, גזירה או ניתוק של כל דבר המחובר לגוף: שערות, ציפורניים, עור יבש וכד'.
למה? גוזז מדבר אומנם על צמר כבשים, אבל לבני אדם אין צמר, יש להם שערות ציפורניים ועור יבש...
ומכיוון שלכל מוסר הכתוב במסכת אבות יש מקור בתורה, הרי שהמסכת מפרטת את 'אבות המוסר' שעל פיו אנחנו לומדים גם את התולדות שלו.

{

טעמים שישי ושביעי קשורים לימים האלה שאנחנו נמצאים בהם: ימי ספירת העומר.

6.      בימים ההם בזמן הזה מתו 24 אלף תלמידיו של רבי עקיבא על "שלא נהגו כבוד זה בזה[10]".
הם היו מעולים בתורה, אבל הם שכחו 'דרך ארץ'.
יש פתגם שאומר: "טיפש לא לומד כלל משגיאות, נבון לומד משגיאות של עצמו, וחכם לומד משגיאות של אחרים[11]".
יש לנו הזדמנות בתקופה הזו שבין פסח לשבועות להיות חכמים.
ללמוד משגיאות של אחרים, וללמוד מוסר ודרך ארץ, כדי ללמוד איך להתנהג בין אדם לחברו, כדי שלא נחזור על הטרגדיה של תלמידי רבי עקיבא.

וההזמנה הזו טמונה גם בטקס הפיזי שנהגו לעשות בבית המקדש.
כתוב: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה:  שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לה'.[12]"
מה היה העומר? הוא היה שיבולת שועל . זה היבול שהיה בשל לקציר בתקופת הפסח.
ומהי המנחה החדשה שיביאו אחרי שבע שבתות, בחג השבועות?
מפרש"י עפ"י המלבי"ם[13]: "מִנְחָה חֲדָשָׁה - היא המנחה הראשונה שהובאה מן החדש (שלפניה אסור להביא שום מנחה מן הקציר החדש) וא"ת (ואם תאמר) הרי קרבה מנחת העומר (כבר הובאה מנחה חדשה בטקס הנפת העומר יום אחרי פסח, אז נסביר שמנחת עומר התנופה) אינה כשאר כל המנחות שהיא באה מן השעורים (ואילו שאר המנחות, החל בזו החדשה, באות מן החיטים)."
אז מה ההבדל בין שעורה לחיטה?
עפ"י רש"י[14] שעורה היא מאכל לבהמה, בעוד חיטה ראויה למאכל אדם: " שְׂעֹרִים - ולא חטים (סוטה יב) היא עשתה מעשה בהמה וקרבנה מאכל בהמה."
גם אנחנו עובדים על עצמנו בתקופה הזו שלא נהיה כמו בהמות שהם עבדים לאינסטינקטים שלהם ואין להם זכות בחירה, והטבע שלהם שולט בהם,
אלא נלמד דרך ארץ ונעבוד על עצמנו כדי שנוכל להגיע לדרגת אדם, שמשליט את השכל שלו על הלב. שהוא מ.ל.ך ולא ל.מ.ך, ובטח שהוא לא כ.ל.ם.[15]
אנחנו מוזמנים להיות בני אדם, ולא בהמות.
להיות כאלה שמצליחים להשליט את השכל על הרגשות והיצרים.
שתהיה לנו דרך ארץ.  כדי שנוכל לקבל את התורה.

{

7.      טעם שמיני: הזמן הזה, חודש אייר. ראשי תיבות: אני ה' רופאך.
זה הזמן שבו מתחילה צמיחה חדשה, וכל הרפואות שלנו באות מצמחים, ומהמזון.
הרמב"ם אמר: "
עשה מזונותיך תרופותיך ולא תרופותיך מזונותיך.[16]".
וכמו שאנחנו דואגים לגוף שלנו, למזון בריא ואיכותי, ושומרים על בריאות השלד והשרירים ע"י פעילות גופנית, כך אנחנו גם צריכים לתחזק את הנפש שלנו על-ידי "מצוות ומעשים טובים שהן הרפואות האמיתיות לנפש שעל ידן זוכה לחיי העולם הבא.[17]" ובודאי זוכה גם בעולם הזה , גם כי "נֶפֶש בְּרִיאָה בְּגוּף בָּרִיא[18]", וגם כי האדם פשוט מרגיש טוב יותר עם עצמו. ומה אנחנו בסך הכל מבקשים בעולם הזה? שיהיה לנו טוב. שלילדים שלנו יהיה טוב. כולם רוצים טוב.
הטוב הזה מתחיל בעשיית הדבר הנכון, בהתנהגות שמורה לנו התורה.
כתוב בפרשת ושלח: "וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְו‍ֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ.[19]" (ר"ת: אייר😉).
ולמרות שהקב"ה הראה למשה רבינו את כל "הסגולות שיש בכל הצמחים ובכל השורשים שכל אחד מהם מסוגל לרפא סוג אחד מן המחלות" אמר לו שלא להסתמך עליהם כי "העיקר קיום התורה, ואם אין מעשים טובים – אין תועלת ברפואות.[20]"
כי כתוב בתורה: "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ.[21]" והכוונה היא שהקב"ה הראה למשה רבינו "שאם האדם מקים התורה שהיא חוק ומשפט, (האדם) לא יהיה תלוי בהנהגת הטבע, אלא בנס שלא כדרך הטבע." כלומר, מעל הטבע. וזה מה שמתכוונים כשאומרים "אין מזל לישראל[22]", שישראל הם מעל לטבע, והמזל – שהוא חלק מהטבע – לא שולט בהם, כי יש להם את התורה שמספרת איך יכול יהודי לשנות את מזלו, למשל ע"י תפילה.
מפרש"י: "אין מזל לישראל - דעל ידי תפלה וזכות משתנה מזלו לטובה:"
אנחנו לומדים את זה ממה שקרה עם משה רבינו שניסה לשנות את גורל מזלו כשהתפלל שהקב"ה יבטל את עונשו וירשה לו בכ"ז להיכנס לא"י, וכשהגיע לתפילה ה-515  אמר לו הקב"ה: "רַב-לָךְ--אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד, בַּדָּבָר הַזֶּה".[23] למה? כי אם היה מתפלל רק עוד תפילה אחת, יכול היה לשנות את גורל מזלו.

{

אז אנחנו לומדים בימים אלה. בשני ערוצים.
בערוץ אחד זו למידה חברתית: את מסכת אבות, כדי ללמוד מוסר ודרך ארץ בין אדם לחברו.
ובערוץ השני זו עבודה יותר אישית: אנחנו סופרים את ספירת העומר ועובדים על המידות שלנו, על הקשר שלנו עם עצמנו, על מערכת היחסים שלנו בינינו לבין עצמנו. וזו עבודה יותר אישית.
וכמובן שהערוצים האלה שלובים, וכל הלמידות הללו, משפיעות ומושפעות זו מזו.

השבוע הזה עובדים על מידת התפארת, ובה אנחנו עובדים גם על רחמים וגם אמת. רחמים זה שילוב של חסד וגבורה. זה נקרא שילוב של גוונים. לתפארת יש הרבה גוונים שמשתלבים ביחד ע"י חיבור של שני הפכים.
אנחנו עובדים בה גם על התפארות, אבל את עצמנו אנחנו מפארים, אלא אחרים.
זה שבוע שבו אנחנו נתרכז בלפאר אחרים. להחמיא להם, לעודד אותם, לגרום לאחרים להרגיש טוב עם עצמם בזכות מה שיש בהם.
על ניצול הכישרונות שלהם לטובה, על העשייה שלהם למען אחרים, על ההתגברות שלהם לטובת אחרים, על הוויתורים לאחרים. על התאפקות, ועל התעלות על עצמם.
אלה לא סתם מחמאות. אלה לא סתם עידודים. (אין באמת כאלה).
לפאר אדם אחר זה להחמיא לו ולעודד אותו ולספר לו גם למה. למה אנחנו חושבים שהיא כזו מקסימה, או הוא כזה טוב.

ולאו דווקא בבית. גם לקופאית בסופר, ולנהג האוטובוס, ולמי שהחזיק עבורינו את הדלת פתוחה.

וגם עם הבני זוג שלנו: לפאר אותם. להתפאר בהם: "איזה מזל יש לי שאני הבת זוג שלך, כי אתה הכי הכי בעולם. למה? כי אתה כזה בן אדם לא אנוכי ותמיד חושב על איך לעשות שיהיה לי יותר נוח ויותר נעים, ושארגיש אהובה ורצויה."

{

הפרק הראשון של מסכת אבות מתחיל עם המשנה הראשונה:
"משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים: הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין, וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה, וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה:[24]"
·        משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, ולא בסיני, כי הוא קיבל תורה ממי שנגלה אליו בהר סיני. ישירות מהקב"ה.
·        וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ משה מסר את התורה ליהושוע, שהעביר לִזְקֵנִים: כל חכמי התורה מזמנו של יהושוע עד תחילת תקופת הנביאים.
·        הנְבִיאִים מסרו לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה, שהיתה מורכבת מ-120 חכמים, שעלו מבבל בבית שני.
·        למה משה קִבֵּל, וכל השאר מסרו?
כי הקב"ה נתן למשה רבינו רק כפי יכולתו לקבל.
אבל את כל מה שמשה קיבל הוא יכול היה להעביר, למסור, בשלמות הלאה.
·        הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין אל תחרצו דין מהר מידי. אל תמהרו לשפוט. ואם כבר, שפטו לכף זכות: זכאי עד שתוכח אשמתו.
·        וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה בדר"כ מורה עומד כשהוא מוסר שיעור, לתלמידים שיושבים מולו. הוא בעמידה, הם בישיבה... וככה גם קוראים למוסר האקדמי היהודי הגבוה. המשנה אומרת לנו שזה לא מספיק ללמד ולמסור חומר, המורה, האב, ההורה, צריך לדאוג שהתלמיד ילמד ויבין את החומר כל כך טוב שיהיה מסוגל ללמד הלאה, לעמוד גם הוא מול כיתה וללמד.
·        התורה היא פרח עדין. צריך לשמור עליה, גם שלא יכנסו אליה זרים (רעיונות זרים) וגם שלא יצאו ממנה, שלא יעזבו אותה. לשם כך צריך לבנות גדר מסביבה שתגן גם עליה וגם על הלומדים אותה. סייגים. הם תמיד מדרבנן, להבדיל מתרי"ג המצוות שהן מהתורה, דאורייתא.
אין רשות לאף אחד להוסיף או להפחית ממצוות התורה, אסור לשנות בתורה אפילו לא פסיק.
אבל הזקנים, החכמים, הם בהבנתם העמוקה את התורה בנו לנו סייגים, לשמור עליה, על התורה, ולשמור גם עלינו. ועל כך ציווה אותנו הקב"ה: "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט. וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל. [25]"

{

ובשבת הבאה אנחנו קוראים שוב שתי פרשות מחוברות תַזְרִ֔יעַ-מְּצֹרָ֔ע[26].
פרשות תַזְרִ֔יעַ מְּצֹרָ֔ע עוסקות ב: תַזְרִ֔יעַ בדיני יולדת ובדיני צרעת באדם ובבגדים, ומְּצֹרָ֔ע בדיני מצורע וצרעת בבתים, ודינים זבים.

פרשת שְּׁמִינִ֔י[27] עסקה במתח שבין האסור למותר.
בהבדל שבין קדוש לטמא, בין קודש לחול.
בין הנכון והלא נכון, הכשר והטרף – בהבדלה שבינינו לבין שאר העמים.
והיא מסתיימת בפסוק: "
לְהַבְדִּ֕יל בֵּ֥ין הַטָּמֵ֖א וּבֵ֣ין הַטָּהֹ֑ר וּבֵ֤ין הַֽחַיָּה֙ הַֽנֶּאֱכֶ֔לֶת וּבֵין֙ הַֽחַיָּ֔ה אֲשֶׁ֖ר לֹ֥א תֵאָכֵֽל׃[28]"
ופרשת תַזְרִ֔יעַ מתחילה בברית המילה: "וּבַיּ֖וֹם הַשְּׁמִינִ֑י יִמּ֖וֹל בְּשַׂ֥ר עׇרְלָתֽוֹ׃[29]". ישר ביום השמיני נהיים קדושים, מובדלים, אחרים, שונים – "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם.[30]" "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם.[31]"

שוב יש לנו תזכורת שלנו, ליהודים, יש בעולם הזה עבודה אחרת. עבודה מיוחדת. עבודה שאמורה לשפר את עצמנו, את מערכות היחסים שלנו, ובכך את האנשים שאיתם אנחנו באים במגע, ואלה את האנשים שאיתם הם באים במגע – ובכך את העולם כולו: " וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד קְצֵה הָאָרֶץ.[32]"

אבל זה לא נגמר רק באוכל ובברית המילה.
יש לנו כאן לימוד עצום נוסף.

{

1. זוגיות
"וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָלְדָ֖ה זָכָ֑ר וְטָֽמְאָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים כִּימֵ֛י נִדַּ֥ת דְּוֺתָ֖הּ תִּטְמָֽא׃
וּבַיּ֖וֹם הַשְּׁמִינִ֑י יִמּ֖וֹל בְּשַׂ֥ר עׇרְלָתֽוֹ׃
וּשְׁלֹשִׁ֥ים יוֹם֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב בִּדְמֵ֣י טׇהֳרָ֑ה בְּכׇל־קֹ֣דֶשׁ לֹֽא־תִגָּ֗ע וְאֶל־הַמִּקְדָּשׁ֙ לֹ֣א תָבֹ֔א עַד־מְלֹ֖את יְמֵ֥י טׇהֳרָֽהּ׃
וְאִם־נְקֵבָ֣ה תֵלֵ֔ד וְטָמְאָ֥ה שְׁבֻעַ֖יִם כְּנִדָּתָ֑הּ וְשִׁשִּׁ֥ים יוֹם֙ וְשֵׁ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב עַל־דְּמֵ֥י טׇהֳרָֽה׃
וּבִמְלֹ֣את׀ יְמֵ֣י טׇהֳרָ֗הּ לְבֵן֮ א֣וֹ לְבַת֒ תָּבִ֞יא כֶּ֤בֶשׂ בֶּן־שְׁנָתוֹ֙ לְעֹלָ֔ה וּבֶן־יוֹנָ֥ה אוֹ־תֹ֖ר לְחַטָּ֑את אֶל־פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד אֶל־הַכֹּהֵֽן׃
וְהִקְרִיב֞וֹ לִפְנֵ֤י ה'֙ וְכִפֶּ֣ר עָלֶ֔יהָ וְטָהֲרָ֖ה מִמְּקֹ֣ר דָּמֶ֑יהָ זֹ֤את תּוֹרַת֙ הַיֹּלֶ֔דֶת לַזָּכָ֖ר א֥וֹ לַנְּקֵבָֽה׃
וְאִם־לֹ֨א תִמְצָ֣א יָדָהּ֮ דֵּ֣י שֶׂה֒ וְלָקְחָ֣ה שְׁתֵּֽי־תֹרִ֗ים א֤וֹ שְׁנֵי֙ בְּנֵ֣י יוֹנָ֔ה אֶחָ֥ד לְעֹלָ֖ה וְאֶחָ֣ד לְחַטָּ֑את וְכִפֶּ֥ר עָלֶ֛יהָ הַכֹּהֵ֖ן וְטָהֵֽרָה׃ [33]"

טהרה. טמא מלשון אטום.
כידוע יש לתורה ארבעה רבדים. (כנראה[34] כנגד ארבעת העולמות: אבי"ע: אצילות, בריאה, יצירה, עשייה.)
והם: פרד"ס: פשט, רז, דרש, סוד.
הפשט הוא לשון המקרא כפשוטו, ואילו האגדה וספרות המדרש הם פירושים למקרא בדרך דרש, רמז וסוד.
הרב יובל הכהן אשרוב מנסה להסביר לנו במילים פשוטות רעיונות עמוקים עמוקים הנשאבים מהקבלה, מהסוד של התורה.
למדנו שעבודת המידות שאנחנו עושים בספירת העומר נועדה להפוך אותנו לגרסה משופרת של עצמנו.
לשייף פינות, להחליק קימוטים.
וכל זה על-מנת שנוכל לקבל כמה שיותר מה"אור אינסוף" שהוא הקב"ה, מהקדושה שהוא משפיע ומוריד עלינו כל הזמן.
קוראים לזה: להכין את הכלי.
אנחנו זה הכלי. ככל שאנחנו לומדים יותר תורה, ונוהגים לפיה, הכלי שלנו נהיה מתאים יותר לקבלת עוד ועוד קדושה. תוספת של אור.
יש שתי דרכים בהם אנחנו מפריעים לאור להיכנס אלינו:
1. אם יש פגם בכלי: כלומר, הכלי שלנו, אנחנו לא נקיים מספיק, או פתוחים מספיק.
2. אם ההמשכה של האור לא ראויה: כלומר, הכלי משך הרבה יותר מכלי יכולתו.
ואז האור כולו מסתלק מהכלי.
אז כשאנחנו מדברים על לידה, שזה הדבר הכי מקסים והכי פלאי בעולם הזה, קשה לנו להבין למה אישה שמביאה חיים, שהיא שותפה לקב"ה בבריאה, מקבלת כביכול "עונש" והיא טמאה ואסור להתקרב אליה, 30 יום, או 60 יום. זה לא מובן. זה אפילו מקומם.
אבל אם מבינים שאנחנו לא יכולים לקלוט את הרעיונות הרוחניים הגבוהים הללו במושגים ארציים פשוטים, אז אולי נוכל לעצור רגע ולהתבונן על זה ממקום אחר לגמרי.
האישה לא טמאה במובן של איכס, מגעילה, מי שנוגע בה נדבק באיזה גועל נפש.
האישה ילדה. היא הביאה לעולם נשמה. זה המון קדושה. המון אור. הרבה מעבר למה שהכלי שלה יכול.
היא צריכה זמן שהאור שהסתלק יחזור.
זה ממש בצורה הכי פשוטה ושטחית – כי גם אני לא ממש מבינה את זה עד הסוף.
אנחנו נצטרך ללמוד את זה עוד.

אז התורה אומרת לנו שכשאשה יולדת תינוק היא טמאה שבעה ימים כמו בנידתה.
היא אטומה לאור , היא סגורה לקודש.
ורק לאישה יש את היכולת למלא את עצמה, להתחדש – כמו הלבנה[35].

ובזמן הזה, כל חודש, יש לזוג הזדמנות להתקרב ולחזק את החברות שלהם ואת הקשר שלהם – אבל לא בצורה פיזית.
אלא ממש לשבת אחד מול השני ולשוחח, ולהסתכל אחד לשני בעיניים כמו פעם – ולהתאהב שוב.

הרב שניאור אשכנזי הוציא ספר חדש על זוגיות שנקרא "14 כוסות תה בשבוע".
ומאיפה השם של הספר?
כך כתוב על הכריכה האחורית:
ק
רדיולוג אמריקאי פנה אל הרבי מלובביץ וביקש את עצתו. "מבחינה מקצועית אני חש סיפוק רב. רכשתי שם בינלאומי כמנתח לב בכיר ומגיעות אלי פניות מקצועיות מכל רחבי העולם. אבל מבחינה משפחתית אני שרוי בתסכול ובתחושת החמצה. שעות העבודה נמשכות אל תוך הלילה ואל סופי השבוע, ואני כמעט ולא פוגש באשתי וילדיי. שני התחומים חשובים לי מאוד ואני לא מצליח למצוא את האיזון הנכון ביניהם."
"גם אני מתמודד עם אותה שאלה." השיב הרבי, "וזה הפתרון שלי: אני מקפיד לשבת עם רעיתי, הרבנית, לעשרים דקות רגועות ליד כוס תה מדי ערב וערב, ועשרים הדקות הללו יקרות בעיניי כמו 'הנחת התפילין' בבוקר."
שבעה ימים בשבוע, כל יום הרבי והרבנית שותים כל אחד כוס תה אחת,
ביחד אלה: 14 כוסות תה.

כדי לשמור על מתח טוב בתוך מערכת היחסים צריך שיהיו אינטרוולים.
אי אפשר כל הזמן אותו הדבר. זה משעמם. ושיעמום הוא אחד האויבים הגדולים של כל מערכת יחסים.
כשיש התקרבות והתרחקות – נשמר העיניין.

ועבור האשה, שמתמעטת ומתמלאת כמו הירח בכל חודש מחדש, יש מקווה מים טהורים, ש"רוּחַ אֱלֹקִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם[36]", ובה היא נולדת כל חודש מחדש, נקיה מחטא ועוון[37]... ממש כמו אחרי הקרבת קורבן בבית המקדש.
וזה כל כך הרבה קדושה , כל כך הרבה אור.

{

2. סייג לתורה
באותו ענין של נדה, טהרה וטומאה, כתוב בפרשה שלנו, פרשת מְּצֹרָ֔ע: "וְאִשָּׁה֙ כִּֽי־תִהְיֶ֣ה זָבָ֔ה דָּ֛ם יִהְיֶ֥ה זֹבָ֖הּ בִּבְשָׂרָ֑הּ שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ תִּהְיֶ֣ה בְנִדָּתָ֔הּ וְכׇל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּ֖הּ יִטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃
וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר תִּשְׁכַּ֥ב עָלָ֛יו בְּנִדָּתָ֖הּ יִטְמָ֑א וְכֹ֛ל אֲשֶׁר־תֵּשֵׁ֥ב עָלָ֖יו יִטְמָֽא׃
וְכׇל־הַנֹּגֵ֖עַ בְּמִשְׁכָּבָ֑הּ יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃
וְכׇ֨ל־הַנֹּגֵ֔עַ בְּכׇל־כְּלִ֖י אֲשֶׁר־תֵּשֵׁ֣ב עָלָ֑יו יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃
וְאִ֨ם עַֽל־הַמִּשְׁכָּ֜ב ה֗וּא א֧וֹ עַֽל־הַכְּלִ֛י אֲשֶׁר־הִ֥וא יֹשֶֽׁבֶת־עָלָ֖יו בְּנׇגְעוֹ־ב֑וֹ יִטְמָ֖א עַד־הָעָֽרֶב׃
וְאִ֡ם שָׁכֹב֩ יִשְׁכַּ֨ב אִ֜ישׁ אֹתָ֗הּ וּתְהִ֤י נִדָּתָהּ֙ עָלָ֔יו וְטָמֵ֖א שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְכׇל־הַמִּשְׁכָּ֛ב אֲשֶׁר־יִשְׁכַּ֥ב עָלָ֖יו יִטְמָֽא׃[38]"
ובדר"כ התורה לא נוהגת לעשות סייגים למצוות של עצמה – אבל בעניין זה: הפתעה!
התורה שמה סייג לעצמה.
בפרשה הבאה, פרשת אַחֲרֵ֣י מ֔וֹת, מוצאת התורה לנכון לשים סייג על המצווה של עצמה: "וְאֶל־אִשָּׁ֖ה בְּנִדַּ֣ת טֻמְאָתָ֑הּ לֹ֣א תִקְרַ֔ב לְגַלּ֖וֹת עֶרְוָתָֽהּ׃[39]"

בגלל שהתורה יודעת שהמצווה הזו קשה מאוד מאוד.
וככל שקשה יותר, השכר גדול יותר: "לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא [40]": לפי גודל הצער, כך יהיה השכר מרובה.

לגבר ואישה שאוהבים אחד את השני, וחיים אחד עם השני, וכל כך בקלות דברים יכולים לגלוש מלשבת אחד ליד השני על הספה.... ל"אני לא יודעת איך זה קרה..."
מה גם שהצרכים של האיש והאישה כל כך שונים: בעוד שהיא מעוניינת בחיבוקים ונישוקים ודיבורי אהבה, הוא מעוניין להתחיל לסיים וללכת לישון.
וזה לא בגלל שהוא לא אוהב – הוא פשוט בנוי אחרת.
אז הקב"ה בחוכמתו העצומה סידר לנו ששבועיים בחודש יהיה הרבה דיבורי אהבה, וקירבה, וביחד ללא נגיעה.
וחודשיים בחודש, אחרי שגם האישה כבר הספיקה להתגעגע מספיק, מגיע השלב של ה-גע-גע.  
הרבה נגיעה, וחיבוקים ונישוקים.
גאוני!

{

חטא הצרעת מגיע אל האדם בגלל דיבור לא טוב, בגלל לשון הרע.
בצמד הפרשות שלנו, תַזְרִ֔יעַ מְּצֹרָ֔ע מופיעה המילה נגע 61 פעמים. בגימטריה = 'אני'.
כשאדם שם את עצמו, ואת הצרכים שלו במרכז, הוא הופך להיות קהה לרגשות ולצרכים של אנשים אחרים, ובודאי שקל ככה הרבה יותר לפגוע באחר.
כשאדם שם את עצמו במרכז, כשהוא הכי חשוב, הנגיעה שלו באחר, הופכת לנגע. לפצע. למשהו כואב.
מי שנוגע לא טוב יוצר נגע.

"זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע...[41]"
אומרים חז"ל: "הצרעת באה על צרות עין[42]".
התחלנו עם הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין, דיברנו על כמה שאנחנו צריכים עין טובה, לשפוט לכף זכות.
לצאת מה'אני', ולפאר אחרים, להעצים אחרים.
הרבנית ימימה כותבת שהחזון איש מאוד התרגש מהעין האנושית: "חשב התוכן (מתכנן העולם) והמציא במחשבתו מכונה, אשר באמצעות אורה (של העין), יגיבו כל הנמצאים על פני האדמה, וישם בפני האדם שתי מכונות, אחת בימין ואחת במשמאל, ואנו רגילים לקרוא את המכונה עין.[43]"
והיא ממשיכה: "להתעלף. שימי לב, "עין" היא לא איבר שסופג לתוכו מראות. עין היא מהמילה "מעין", דבר שמוציא. לפי האור שהעין שלך מוציאה, כך יגיבו כל הנמצאים."
העין שלנו מסתבר היא לא מה שחשבנו בכלל. היא לא רק עדשה באמצעותה רואים את העולם, אלא העין היא מעיין המפזר אור. ולפי החזון איש, "לפי איך שאת מעיינת בעולם", ולפי האנרגיה שנובעת מעינייך, ומה שאת מביעה בעינייך, "לכיוון העולם – כך יגיב העולם."

והתורה מלמדת אותנו שלכהן היו עיניים מיוחדות במינן.
"נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן[44]", ובאמת אנחנו לומדים שהכהן בעצם מרפא את הצרעת בעיניים שלו, בזה שהוא מסתכל על הנגע. בזה שהוא רואה ומאבחן את סוג הכתם.
39 פעמים מופיעה השורש ר.א.ה בפרשות שלנו: "וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ.[45]"
"וְרָאָ֧ה הַכֹּהֵ֛ן... וְרָאָ֙הוּ֙ הַכֹּהֵ֔ן... וְאִ֣ם׀ יִרְאֶ֣נָּה הַכֹּהֵ֗ן... רָאָ֣ה אֹתָ֣הּ הַכֹּהֵ֡ן...."

אנחנו לא כוהנים, אבל אנחנו לומדים לעבוד על המידות שלנו, ולהפוך מבהמות לבני אדם.
הדברים שהכי מפריעים לנו, הם הדברים שאנחנו הכי צריכים לעבוד עליהם.
כתוב במסכת קידושין: "כָּל הַפּוֹסֵל בְּמוּמוֹ פּוֹסֵל[46]": החסרונות שרואה האדם אצל אחרים הם החסרונות של עצמו.
כשאדם מעביר ביקורת על חסרון של מישהו אחר, הוא בעצם מעביר ביקורת על החיסרון שלו. אלא שהוא לא רואה את זה. "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו[47]".   
ונזכור תמיד "לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא [48]": לפי גודל הצער, כך יהיה השכר מרובה.

{

וְזַכֵּנִי [49]
וְזַכֵּנִי לְגַדֵל בָּנִים וּבְנֵי בָנִים, חֲכָמִים וּנְבוֹנִים, אוֹהַבֵי הַשֵם, יִראֵי אֶלֹקִים, אַנְשֵי אֶמֶת, זֶרַע קוֹדֶשׁ, בַשֵם דְּבֵקִים, וּמְאִירִים אֶת הָעוֹלָם בַּתוֹרָה וּבְמַעֲשִים טוֹבִים, וּבְּכָל מְלֶאכֶת עֲבוֹדַת הַבוֹרֵא.

שזנכה לגדל ילדים שטוב להם, עם עצמם, עם אחרים, ובעולם.
ושנזכה לגדל! שנזכה להגדיל! לרומם ולפאר – ולתפארת מדינת ישאל.

ביום רביעי יום הזיכרון לחללי צה"ל, וביום חמישי יום הולדת 70 למדינת ישראל.
בגימטריה: "ע".
שתהיה לנו עין טובה. נעיין מתוך טוב בדברים ואנשים אחרים. שמי שיביט בנו יראה רק טוב נובע מהעין שלנו, מהמעיין שלנו.
שתהיה לנו לשון טובה, ונוציא רק טוב, גם מהפה.
ושלא ניגע אף פעם חו"ח באף אחד לא נכון, לא פיזית ולא נפשית.  

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור
 ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.

{

מקורות:

הרב אליהו, מ. (ה'תשע"ד). מוסר השכל משיער אדם | פרשת תזריע. אוחזר מתוך http://www.harav.org/torato/ArticleDetail.asp?ID=1881

הרב אריאל, ע. (תשס"א). רעיונות לפרשת תזריע. אוחזר מתוך https://www.yeshiva.org.il/midrash/760

הרב אשכנזי, ש. (תשע"ח-2018). 14 כוסות תה. ישראל: חב"ד, אגף מבצעי תורה.

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא – רש"י כפשוטו - ויקרא. ירושלים: לשם ספרי איכות.

הרב גינצבורג, י. (10.4.16). פרשת מצורע. אוחזר מתוך http://www.kaduri.net/?CategoryID=504&ArticleID=1990

הרב וולבה, ש. (תשמ"ו). עלי שׁוּר. שערי הדרכה. חלק שני. ירושלים: הוצאת בית המוסר ע"ש ר' ח. מ. לחמן.

הרב כולי, י. (ירושלמי, ש. מתרגם). (תשע"ה). ילקוט מעם לועז – פרקי אבות. ירושלים: הוצאת ח. וגשל בע"מ.

הרב הכהן אשרוב, י. (אין תאריך). לגדול רוחנית – סוד ספירת העומר. אוחזר מתוך https://www.besodh.com/לגדול-רוחנית-סוד-ספירת-העומר

הרב הכהן אשרוב, י. (התשע"ה). פרשות תזריע-מצורע. [סרטון וידאו] אוחזר מתוך: https://www.besodh.com/פרשת-תזריע

הרבנית מזרחי, י. (פרידמן, י. עורכת). ירושלים. [שיעורים בדוא"ל למנויות "פרשה ואשה"].

הרבנית מזרחי, י. (17.11.2016). (פרידמן, י. עורכת). לפרשת וירא ט"ז חשון ה'תשע"ז. ירושלים.  [שיעורים בדוא"ל למנויות "פרשה ואשה"].

הרבנית מזרחי, י. (2017). שנה וברכותיה – יומן שבועי-חודשי לשנת תשע"ח. ישראל: פרשה ואשה הוצאה לאור.

מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך  http://mg.alhatorah.org

הרב פריש, ד. (תשס"א). וספרתם לכם. ירושלים: מרכז מתוק מדבש.

פרקי אבות. אוחזר מתוך https://oraita.net/

רבי קורדובה, מ. (תשמ"ח. יצא לאור לראשונה בוונציה בשנת שמט). ספר תוֹּמֶר דְּבוֹרָה. ירושלים: הוצאת תּוֹמֶר.

רז, ש. (1996). יהדות על רגל אחת. עמ' 130. ישראל: כתר הוצאה לאור.  



[1]  משלי יט' כא'
[2]  ביידיש: האדם מתכנן, וה' צוחק
[3]  רבי ישעיה הלוי הורוויץ, מכונה השל"ה או השל"ה הקדוש (על שם חיבורו "שני לוחות הברית"; 1558-1630) היה מגדולי רבני אשכנז במאה ה-17.
[4]  בראשית א' כב' (פ' בראשית)
[5]  דברים יא' יט' (פ' עקב)
[6]  מדרש רבה ויקרא פרשה ט פסקה ג, וכן פרשה לה פסקה ו'.
[7]  אבות ג' יז'
[8]  מדרש רבה ויקרא, שם
[9]  בראשית ג' כד'
[10]  במַסֶּכֶת יְבָמוֹת (דס"ב ע"ב) כתוב כך: "שניים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת ועד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם. כולם מתו מפסח ועד עצרת."
מַסֶּכֶת יְבָמוֹת היא המסכת הראשונה בסדר נשים, שהוא הסדר השלישי במשנה ובתלמוד. במסכת זו שישה עשר פרקים אשר עוסקים ברובם בדיני ייבום וחליצה ואיסורי עריות. סוף המסכת עוסק בדיני עגונות. (ויקיפדיה).
[11]  לא ידוע לי המקור. אם מישהו ידוע אשמח ללמוד.
[12] ויקרא כג' טו'-טז'
[13]  רבי מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר (המַלְבִּי"ם, גם המגיד מקמפן;  1809 – 1879) היה רב יליד ווהלין, מפרשני המקרא והפוסקים האחרונים. פעל באימפריה הרוסית, בפרוסיה וברומניה.
[14]  בפירוש שלו על במדבר ה' טו': "וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָו‍ֹן." ובמסכת סוטה יד' ע"א -- טו' ע"ב: "אמר ר' גמליאל: כשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה."
[15] מ=מח, שכל ; ל=לב, רגשות ; כבד = יצרים, תאבות
[16]  ויש שטוענים שהיה זה היפוקרטס
[17]  בתוך "ילקוט מעם לועז" עמ' ג'
[18]  מקור הציטוט במשורר הרומי יובנאליס: Mens sana in corpore sano (מתוך Satire X) , וגם באורות התשובה ה' להרב אברהם יצחק הכהן קוק: "נשמה בריאה בגוף בריא מוכרחת היא לבא לידי האושר הגדול של תשובה." (ויקימילון).
[19]  שמות טו' כו'
[20]  ילקוט מעם לועז, שם
[21]  שמות טו' כה'
[22]  מסכת שבת קנו' א' ורש"י שם
[23]  דברים ג' כו'
[24]  אבות פ"א מ"א
[25]  דברים יז' ט'-יא'
[26]  פרשת תַזְרִ֔יעַ: ויקרא יב' א' – יג' נט' (4/10) ; פרשת מְּצֹרָ֔ע: ויקרא יד' א' – טו' לג' (5/10)
[27] פרשת שְּׁמִינִ֔י: ויקרא ט' א' -- יא' מז' (3/10)
[28]  ויקרא יא' מז'
[29]  שם, יב' ג'
[30]  דברים יד' א'
[31]  ויקרא יט' ב'
[32]  ישעיהו מט' ו'
[33]  ויקרא יב' א'-ח'
[34]  נחמד לגלות ששיערתי נכון: "פרד"ס הוא ראשי התיבות של פשט רמז דרש וסוד שהם ארבע הדרגות שיש בתורה. מבואר כי ארבע בחינות אלו הם כנגד ארבע עולמות אבי"ע, שסוד מתקן את עולם האצילות, ופשט רמז ודרש מתקנים את עולמות בי"ע." (חב"דפדיה)
[35]  עפ"י הרב וולבה "עלי שור" עמ' תקכו
[36]  בראשית א' ב'
[37]  מתוך התפילה לאחר הפרשת חלה
[38]  ויקרא טו' יט'-כד'
[39] ויקרא יח' יט'
[40]  אבות פ"ה מ"כז: "בֶּן הֵא הֵא אוֹמֵר, לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא:"
[41]  ויקרא יד' ב'
[42]  "א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין (תלמוד בבלי מסכת ערכין; דף טז עמוד א)
[43]  חזון איש "אמונה וביטחון"
[44]  ויקרא יג' ט'
[45]  שם, יד' ג'
[46]  מקור הפתגם בדיון תלמודי על אודות אדם שהאמורא רב הכריז עליו עבד, מכיוון שקרא לאנשים אחרים עבדים: "כל הפוסל פסול ואינו מדבר בשבחא לעולם, ואמר שמואל: במומו פוסל" (בבלי, מסכת קידושין – דף ע, עמוד ב).
[47]  מסכת נגעים פרק ב' משנה ה'
[48]  אבות פ"ה מ"כז: "בֶּן הֵא הֵא אוֹמֵר, לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא:"
[49]  בשיעור הקשבנו לשיר "וזכני לגדל" ; מילים: מתוך תפילת האישה לאחר הדלקת נרות שבת ; לחן: ברוך לוין ; בביצוע אקפלה של עוזיה צדוק: https://www.youtube.com/watch?v=Ji9YpxnsJ3o

[© Smadar Prager, CGP]



Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.


To schedule an appointment please contact at smadarprager@gmail.com or 917-513-1490.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה