יום רביעי, 24 בינואר 2018

יַהֲדוּת וְהוֹרוּת: לשבט בסבלנות I פרשת בשלח | ו' בשבט ה'תשע"ח

בס"ד

השיער מוקדש לרפואה שלימה של חנניה שלום הנרי בן מזל בתוך שאר חולי עמו ישראל
­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת בשלח
לשבט בסבלנות

היום נלמד על סבלנות.
על הָאָדָם שהוא עֵץ הַשָּׂדֶה,
על ט"ו בשבט חג לאילנות,
אבל הוא חג גם לנו.
פרשת בְּשַׁלַּ֣ח[1] נקראת תמיד בשבת הסמוכה לט"ו בשבט, ונקראת גם "שבת שירה" בגלל שקוראים בה את "שירת הים" המופיעה בפרשה בתורה עצמה, ויש מקומות שבניגון מיוחד, ויש מקומות שבעמידה כמו בזמן אמירת ה"הלל".

בני ישראל יוצאים ממצרים, הקב"ה קורע לנו את ים סוף ואנחנו עוברים בחורבה, משה ובני ישראל פוצחים בשירה ומרים הנביאה ונשות ישראל מצטרפות עם התופים שהביאו מבעוד מועד.
מים מרים וענף עת שממתיק אותם, מָן מִן השמים, הציווי הראשון על שמירת השבת, וּמֹשֶׁה הִכָּה עַל סֶלַע וַיֵּצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם, מַיִם.... לסיכום הפרשה בני ישראל מנצחים את עמלק ומצווים על מחיית זכר עמלק.

כותב הרב אליהו כי טוב[2]: "לא שירת הים בלבד יש בפרשה זו, אלא עוד הרבה ענינים: יציאת מצרים, קריעת ים סוף, חק ומשפט, מן, באר ומלחמת עמלק; אף על פי כן לא יחדו ישראל שם לשבת זו, אלא על שם השירה בלבד, כי שירה זו לישראל בכל הדורות כאילו עכשו אמרוה.
שבכח השירה הזאת שאמרו אז, נטעו שירה ושמחה בלב כל זרע ישראל עד סוף כל הדורות, ובכל עת שהם נושעים מאויביהם ומתרוחים מצרותיהם, ירון לבם שיר ושבח לאל מושיעם, ולא תהילות עצמם יספרו; וכן כתוב בשירה זו: 'ויאמרו - לאמר', כלומר, השירה שאמרו אז, פעלה 'לאמר' בכל הדורות; -:"

היום נלמד על סבלנות. ועל הקשר שלה לחודש שבט. לזמן הזה שאנחנו נמצאים בו עכשיו. וכמובן איך זה בא לידי ביטוי בפרשה שלנו: "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה[3]", וכי בחודש שבט אנחנו חוגגים את ט"ו בשבט, שהוא כידוע חג לאילנות, אבל לא רק... הוא ממש ראש השנה. לאילנות. אבל גם לנו.

{

הרב אליהו כי טוב[1]: "שלשים וששה יום דבר משה את כל הדברים האלה אל כל ישראל, באחד בשבט התחיל, ובשבעה באדר השלים. תחילת דיבורו -... רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה, פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו וגו' עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת (דברים א' ו'-ז'). וסוף דבריו - אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה' מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ. (דברים לג' כט'):"
כמו שמסתיים ספר דברים "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל" מתחיל ספר אחר. דוד המלך ע'ה מתחיל את ספר תהילים כך: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ   --    אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ, בַּעֲצַת רְשָׁעִים;
וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים, לֹא עָמָד,    וּבְמוֹשַׁב לֵצִים, לֹא יָשָׁב."
אַשְׁרֵי אַשְׁרֶיךָ איזה יופי לך , איזה כיף לך.
משמעות נוספת אַשְׁרֶיךָ אַשְׁרֵי היא דרך הישר. יש דרך ישרה, נכונה ללכת בה, ואיזו דרך זו? לא עם רשעים, לא עם חוטאים, ולא עם לצים. ולא רק לא ללכת איתם, אלא גם לא לשבת איתם, אפילו לא לעמוד, כי דבר גורר דבר, ולפעמים חו"ח בלי שרוצים מושפעים רק מעצם הקירבה הפיזית.
אז לא.
מה כן? מה האופציה העדיפה? "כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהוָה, חֶפְצוֹ;    וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה, יוֹמָם וָלָיְלָה.
וְהָיָה   --    כְּעֵץ, שָׁתוּל עַל-פַּלְגֵי-מָיִם:
אֲשֶׁר פִּרְיוֹ, יִתֵּן בְּעִתּוֹ  --  וְעָלֵהוּ לֹא-יִבּוֹל;    וְכֹל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ.[2]"
כל מה שאנחנו מבקשות: פרנסה, כמו העץ שנטוע באדמה ופֶּלֶג-המָיִם נותן לו את כל מה שהוא צריך כדי לחיות, כל מה שהוא צריך יש לו מהמים. ו"אין מים אלא תורה[3]".
שהילדים, הפְּרִי, שהכל יהיה בזמן הנכון, בשעה טובה, פירות מתוקים ועָלִים רעננים, שתמיד ישארו רווים בתורה ולכן לעולם לא יִבְּלוּ.

"לכן אמרו חכמים האחרונים, משול אחד בשבט כיום מתן תורה. בששי בסיון נתנה תורה לישראל ואותו היום מסוגל לקבלת עול תורה ומצוות, בכל שנה, אף באחד בשבט נפתחים בלבות ישראל מעינות חדשים של תורה, כיון שבו ביום נתן לישראל משנה תורה, וכל הימים האלה שבין אחד בשבט לז' באדר, מסוגלים לזכות בהם לכח התחדשות בעסק התורה והמצוה:"

{

ארבעה ראשי שנים נקבעו ביהדות לציון תחילת השנה בתחומים שונים. קביעת השנה המדויקת לכל תחום הכרחית לקיום מצוות שנתיות, בעיקר מצוות התלויות בארץ ובכלל זה: שמיטה, יובל, ערלה, ביכורים, תרומה, מעשר ראשון, מעשר שני ומעשר עני.

"אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵן:
בְּאֶחָד בְּנִיסָן, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים;
("הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה."[4], שנת כהונתו של מלך, הולדתו של עם ישראל)
בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה[5];
בְּאֶחָד בְּתִשְׁרִי, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים (באחד בתשרי נברא האדם הראשון ולכן יום זה מסמל את בריאת העולם ואת מלכותו של ה' על האנושות.) וְלַשְּׁמִטִּין וְלַיּוֹבֵלוֹת, לִנְטִיעָה וְלִירָקוֹת; (דיני שנת שמיטה, יובל, ואיסור עורלה)
בְּאֶחָד בִּשְׁבָט, (מפרש"י: הואיל ויצאו רוב גשמי שנה ועלה השרף באילנות. ונמצא הפירות חונטין מעתה גמרא:)
רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּי;
וּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִין: בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ. [6]" (ולתאריך הזה השלכות על כמעט כל המצוות התלויות בארץ כאמור).

בעל סולם, הרב ברוך שלום הלוי אשלג[7] כותב שהשורש הוא היסוד של כל החיים: "הנה מקודם צריך להבין מהו ענין ראש השנה, על דרך העבודה. ידוע שראש השנה הוא זמן הדין שדנין העולם, בין לטוב או חס ושלום להיפוך. וראש נקרא בחינת שורש, שמשורש זה יוצא הענפים. ותמיד הענפין נמשכים לפי מהות השורש, כי משורש של תפוחי זהב לא ימשך ענפים של תפוחי-עץ.
והשורש והראש שהאדם מסדר לעצמו בתחילתו, כן הולך וממשיך את סדר החיים שלו, שהשורש הוא כל היסוד שעליו נבנה כל הבנין."

פירש רש"י "ענינו של השרף העולה באילנות... ע"י שרף שבא באילן לפני חנטה פירותיו חונטין ובו נגמרין, ששרף האילן עולה ונכנס בפרי תמיד וממנו גדל."

מה זה השרף הזה?
זה הכוח הפנימי שעולה בגזע העץ ותפזר לענפיו, והוא זה שנותן את החיות לעלים ולפרחים ולפירות.
ומאיפה הגיע השרף הזה?
ה"יש מאין" הזה?

הרב אשלג: "היינו אם עבר רוב הלילות הארוכים של ימות החורף בתורה ועבודה, ועלה שרף באילנות, ויודע ומרגיש בעצמו עד כמה שאש שורפת בלבו, על דרך "רשפיה רשפי אש שלהבת-יה", אז הוא מחליט להמשיך בדרך הזה. וזה פירוש "ונמצא הפירות חונטין מעתה", היינו מעתה והלאה הוא יזכה לפירות.
לכן בט"ו בשבט נקרא ראש השנה, שכבר האדם עשה דין וחשבון לעצמו, אם כדאי להמשיך בעבודה או חס ושלום להיפך. כי אז כבר יודע מאיזה בחינה הוא יכול להמשיך חיים, אם מדברים של קבלה עצמית, או מדברים שהם להשפיע נחת רוח ליוצרו. הנה יודע, שכל עבודתו הוא רק להשיג את הרצון להשפיע, כי הרצון לקבל את התענוגים הוכן לנו ה' יתברך מצד הבריאה, כי רצונו להיטיב לנבראיו וברא את הרצון לקבל.
הנה כתיב "כי האדם עץ השדה", היינו כל העבודות שנוהגים באילנות שיהיה מוכשרים להוציא פירות נוהגים גם באדם. כי עד שהאדם יהיה מוכשר להוציא פירות, מוכרחין לעבור עליו כל העבודות שנוהגים באילנות. וענין פירות הוא תכליתו של האדם."

מהעבודה שעושה האדם על עצמו בימי החורף, מראש השנה ועד עכשיו. כל מה שזרענו, עולה בנו עכשיו, על מנת ללבלב באביב, לצאת מהכוח אל הפועל.
כמו העבודה שעובדים על הצמח – עד שהוא צומח.
מדשנים, ומזבלים, ומשקים, ועודרים, ומתחחים, ותומכים, ומגנים, חותכים יבלות, מסלקים מזיקים, גוזמים ענפים מיותרים או מתים.
לא יותר מידי ולא פחות מידי מים: שלט ירקב, ושלא ימות מיובש.
לסלק חברים מזיקים, וידידים מיותרים. כי יש כמות מסויימת של שרף, כמות מסויימת של אנרגיה, צריך לתעל אותה למה שחשוב ומועיל.
עבודה קשה ולא נעימה בכלל – שאין לה שום סיפוק מיידי.
עבודה של אמונה.

התפילה היא כח החיות שממנו יונקים השורשים, ומהם עולה השרף.
בגזע, בעצה: רשת העורקים של העץ.
כדי שתהיה עצה טובה – צריך שרף טוב. צריך חומרי גלם איכותיים. מה אנחנו נותנים לילדים שלנו לאכול? לא רק פיזית, אלא נפשית. אנחנו צריכים להזין לא רק את הגוף הפיזי שלנו, אלא גם ובעיקר את הנשמה שלנו, את הנפש שלנו, כי "נֶפֶש בְּרִיאָה בְּגוּף בָּרִיא.[8]".
אז אנחנו צריכים מזון לנשמה, תפילות ודברי תורה כדי להזין את הנפש שלנו, שממנו יווצר השרף שלנו, שיוכל לעלות ולהפריח אותנו מחדש.
וכמובן המזון הרגיל, הטעים, שאנחנו מכינות ומזינות בו את עצמנו ואת בני משפחתנו.

{

מ
של הבמבוק
"האם ידוע לך כמה זמן לוקח לבמבוק הסיני הענק לצמוח עד לגובה של בניין? שאלו את האיש.
בשנה הראשונה משקים ומדשנים את השתיל הזעיר… וכלום לא קורה.
ממשיכים להשקות ולדשן אותו במשך שנה נוספת.
ואחריה עוד אחת, ועוד אחריה, ועדיין שום דבר לא קורה.
ואז בשנה החמישית… הבמבוק מזנק לשמים!!! ובתוך ששה שבועות צומח לגובה 30 מטרים.

אם כן, כמה זמן לוקח לבמבוק לצמוח לגובה מדהים שכזה?”  “שישה שבועות” ענה.

“זאת הטעות שלך. זה לוקח לו חמש שנים. אם במהלך השנים הללו היה האיכר מפסיק להשקות את השתיל הרך, הוא היה נובל ומת.

ומה באמת קרה בשנים האלו?
מתחת לפני האדמה התפתחה רשת מסועפת של שורשים שתוכל לתמוך בצמיחתו המתפרצת של הבמבוק.
כי צמיחה מצריכה סבלנות והתמדה.
כי כל טיפת מים חשובה.
כי כל צעד קטן משפיע לטובה.

ייתכן ולא תבחין מיד בהבדל, אבל הצמיחה מתרחשת. אל תתייאש.
בנחישות עיקשת המשך לטפח את שורשי השינוי ובסופו של דבר תפרוץ גם אתה ותגיע לגבהים עצומים”.

שם משמואל[9]: "והאילן הגשמי הוא דוגמא לאדם, ושניהם מודים שמחשבים שליש השנה שתיגמר בחינת הלב הניתנת משני שלישי האדם ולמעלה. אך ב"ש (בית שמאי) מדברים לפי מדתם מדת הדין וצדיקים הזוכים בדין נכתבים ונחתמין בר"ה לאלתר לחיים, ונפסקו להם גשמים רוחניים כנ"ל, ונשלם שליש השנה באחד בשבט שנשלמה בחינת הלב, ולעומת האדם נמשך טבע האילן שהוא דוגמתו."

{

יש זמן שצריך לתת לדברים לשבת, להתעכל, להתבונן בהם מכל הזויות, לתת להם לתפוח, לגדול, להרגיש נוח בתוכנו, לפני שהם בשלים להיות משהו שאפשר להשתמש בו.
כמו בהפרשת חלה. שאנחנו מערבבות את כל החומרים, ומניחות להתפחה, ונותנות לקב"ה לעשות את העבודה שלו.
כמו בהריון, זרע מפרה ביצית ואז צריך לתת זמן לתהליך, זמן לקב"ה לעשות את הקסם שלו.
כמו זרע שנשתל באדמה ומרקיב לפני שהוא נובט. יש זמן לתהליך. ולפעמים זה נראה גרוע יותר לפני שזה נהיה טוב.
צריך סבלנות.
צריך לעבור את התהליך הזה כדי שנוכל ללבלב – לב אל לב, מלב אל לב. בכל לבבכם... בשני הלבבות. להיות שלמים עם הדבר.

אנחנו לומדים גם מעבודת המידות של הספירות:
חכמה – הברקה, רעיון , זרע.
בינה – פירוק לגורמים, בחינה, התבוננות, בניה (הברקה של בעלישלי שיח'), תבונה, תהליך.
דעת – הפרי , התוצר.

במיוחד בתקופה הזו שאנו חיים שבו אין סבלנות לתהליכים, הכל צריך להיות מיד, עכשיו, ואם אפשר אתמול.
תרבות שבה לא מתקנים שום דבר – אלא כשמתקלקל קונים חדש: זה מתרגם למערכות היחסים שלנו – במקום לתת מקום לתהליך של עליות וירידות, כשהדברים לא זורמים, קשים, עוזבים ומחפשים חדש.

אז איזה חומרי הזנה אנחנו נותנים לשורשים של הילדים שלנו?

{


הרה"ק רבי מנחם מנדל מרימנוב, מגדולי החסידות, ציין שזו סגולה לומר אותה כל שבת, ובמיוחד סגולה לאומרה בשניים מקרא ואחד תרגום ביום שלישי לשבוע פרשת בשלח[10].
שזה מחר.

המהר"ש[11] מבטיח כי "בכל דור ודור נשפעים הניסים מחדש, וזוכה האדם לצאת מצרה לרווחה מכל צרותיו, ובפרט כאלו שנמשלו לקריעת ים סוף, כגון זיווגו של אדם (סוטה ב), ענייני הלידה, ופרנסה, וכך יוכל לבקוע את ים הצרות ולפעול כל הישועות".

לשם קריעת ים סוף הפרטי של כל אחד יש צורך בתפילה. הרשב"ם[12] כתב על העניינים שדימו חז"ל לקשים כקריעת ים סוף: "ונפקא מיניה לבקש רחמים", להרבות בתפילה ותחנונים. על כן ירבה האדם בתפילה לקל חי, ויזכה לפעול כל טוב."

בליל טו' באייר מתחיל לרדת לעם ישראל מן במדבר, "מָ֣ן ה֔וּא [13]"?
מצווה אותם משה: "וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֲלֵהֶ֑ם אִ֕ישׁ אַל־יוֹתֵ֥ר מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר׃ וְלֹא־שָׁמְע֣וּ אֶל־מֹשֶׁ֗ה וַיּוֹתִ֨רוּ אֲנָשִׁ֤ים מִמֶּ֙נּוּ֙ עַד־בֹּ֔קֶר וַיָּ֥רֻם תּוֹלָעִ֖ים וַיִּבְאַ֑שׁ וַיִּקְצֹ֥ף עֲלֵהֶ֖ם מֹשֶֽׁה׃ [14]"
ומי היו אותם האנשים ? אומר רש"י (רבי שלמה יצחקי) – דתן ואבירם.
חז"ל מספרים שכאשר אמר משה לעם שילקטו ביום השישי לחם משנה: "וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אִכְלֻ֣הוּ הַיּ֔וֹם כִּֽי־שַׁבָּ֥ת הַיּ֖וֹם לַה' הַיּ֕וֹם לֹ֥א תִמְצָאֻ֖הוּ בַּשָּׂדֶֽה׃ [15]"
מה עשו דתן ואבירם ?
אמרו נאסוף הרבה מן ביום שישי, ובשבת לפנות בוקר נחלק מוקדם את המן כך שעם ישראל יראו שכן יורד מן בשבת.
מה עשה הקב"ה? זימן להקת ציפורים שאכלה את המן.

ומכאן המנהג להאכיל את הציפורים בשבת בבוקר – כאות תודה, ובעיקר בשבת הזו של פרשת בשלח.

"וַיֹּ֥אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֑ה עַד־אָ֙נָה֙ מֵֽאַנְתֶּ֔ם לִשְׁמֹ֥ר מִצְוֺתַ֖י וְתוֹרֹתָֽי׃
רְא֗וּ כִּֽי־יה'֮ נָתַ֣ן לָכֶ֣ם הַשַּׁבָּת֒ עַל־כֵּ֠ן ה֣וּא נֹתֵ֥ן לָכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשִּׁשִּׁ֖י לֶ֣חֶם יוֹמָ֑יִם שְׁב֣וּ׀ אִ֣ישׁ תַּחְתָּ֗יו אַל־יֵ֥צֵא אִ֛ישׁ מִמְּקֹמ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִֽי׃
וַיִּשְׁבְּת֥וּ הָעָ֖ם בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי׃[16]"

אז למה דווקא פרשת המן יש לה סגולה לפרנסה?
כדי שנזכיר לעצמנו שלא הכל זה "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי[17]", אלא הכל, ה-כ-ל-!, מגיע מידו של הקב"ה. הפרנסה אצלו. ולכן אין טעם לדאוג.
ד.א.ג.ה – חסר ב' => ביטחון בהקב"ה. מי שיש לו ביטחון בה' אין לו דאגות בחיים.

{

טו' בניסן יוצאים בני ישראל ממצרים. שש מאות אלף איש מלבד נשים וטף, וארב רב, כ-שלושה מיליון איש.
ליל שביעי של פסח הגיעו בני ישראל לשפת-ים סוף, והקב"ה גזר לנו את הים ל-12 גזרים, שביל, שבט, 50 ניסים שהתרחשו על המים. אחד מהם, הנס הי"ב[18], מתקשר לנו לחודש שבט. זקנים וילדים קיבלו כח ללכת בזריזות, תינוקות שרצו לאכול – היו צומחים מתוך המים אילנות של תפוחים ורימונים והיו נותנים לילדים לאכול שלא יהיו רעבים.
מספר לנו מעם לועז: "כי כשעברו בנ"י את הים עם התינוקות שלהם והיו מתחילים לבכות כדרך התינוקות כי רוצים לאכול, זימן להם הקב"ה כל מיני אילנות משני הצדדים טעונים כל מיני פירות והיתה האם מושיטה ידה וקוטפת מן האילן תפוח או רימון מתוך הים והיתה נותנת לבנה. ולכן אומר הכתוב: 'וַיּוֹלִיכֵם בַּתְּהֹמוֹת כַּמִּדְבָּר' (תהילים קו' ט'), כמו שבמדבר היה להם הכל מוכן ולא חסר להם דבר בכל הארבעים השנה שהיו הולכים שם. אף כאן כשהלכו התהומות הים לא היה חסר להם דבר, כי זימן להם השי"ת הרבה אילנות מכל מיני פירות הנמצאים בגן."

{
שד"ל, רבי שמואל דוד לוּצאטוֹ[19] כותב כל-כך מרגש שהוא ממש יכול לראות את הרגע הזה שבו משה מתחיל לשיר את שִירַת הַיָּם, והוא שר פסוק, וכל העם עונים לו "ס֥וּס וְרֹכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם׃", בדיוק כמו שאנחנו אומרים בבי"כ את מזמור קלו' בתהילים, שאחד קורא את הפסוק וכולם עונים לו: "כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ".
כי כתוב: "אָ֣ז יָשִֽׁיר־מֹשֶׁה֩ וּבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַשִּׁירָ֤ה הַזֹּאת֙ לַֽה' וַיֹּאמְר֖וּ לֵאמֹ֑ר...[20]"
משה שר, ואז בני ישראל עונים לו, וביחד הם שרים את השירה הזאות לקב"ה.
בפסוק הראשון משה מלמד את העם את ארבע התיבות (המילים) שעליהם הם אמורים לחזור לאורך כל השירה. הוא שר: "אָשִׁ֤ירָה לַֽה'֙ כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה -- ס֥וּס וְרֹכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם׃" ;
והעם עונה לו את ארבעת התיבות האחרונות: "ס֥וּס וְרֹכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם׃"
ואז משה שר: "עָזִּ֤י וְזִמְרָת֙ קָ֔הּ וַֽיְהִי־לִ֖י לִֽישׁוּעָ֑ה" ; והעם עונה לו כנ"ל: "ס֥וּס וְרֹכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם׃"
ומשה ממשיך ושר: "ה' אִ֣ישׁ מִלְחָמָ֑ה ה' שְׁמֽוֹ׃" ; והעם עונה לו: "ס֥וּס וְרֹכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם׃"
מרים והנשים מוציאים את התופים ומוסיפות לקצב הלבבות גם מקצב של תופים ושמחה מתפרצת עד לב שמיים.
והשירה ממשיכה ועולה. משה שר: "מַרְכְּבֹ֥ת פַּרְעֹ֛ה וְחֵיל֖וֹ יָרָ֣ה בַיָּ֑ם" ; והעם עונה לו: "ס֥וּס וְרֹכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם׃"
{

ה'חרדים'[21] (פרק עג) מסביר את כוח סגולתה של אמירת שירת הים בשמחה ככפרה על העוונות: "כמו שברפואת הגוף' יש 'רפואות' אשר ירפאו את האדם בדמים מרובים ובייסורים אשר יכאבו למתרפא בהם, מאידך, יש רפואות סגוליות שאינם עולים לכדי דמים יקרים, וגם ירפאו את החולי ללא כל כאב... באותו אופן יש תרופות לנפש החוטאת. יש תיקונים כתעניות וסיגופים המענים את הגוף ומזככים אותו לשוב ולהיטהר כבראשונה, אך כמו כן יש עניינים 'סגוליים', אשר כל העוסק בהם מתכפרים לו כל חטאיו".

באוצר המדרשים אייזנשטיין[22], כתוב: "לי "כָּבוֹד וָעֹז" שהוא מחיה את המתים, ומה באזכרה שלישית כבוד לשמו אף אתם ברכוהו האל הקדוש. "הִשְׁתַּחֲווּ לַה', בְּהַדְרַת-קֹדֶשׁ" שנותן דעה לקדושים שנאמר ודעת קדושים בינה כנגד חונן הדעת. "קוֹל ה',    עַל-הַמָּיִם:" זו תשובה שנמשלה למים דכתיב וישאבו מים כנגד הרוצה בתשובה. "ה' עַל-מַיִם רַבִּים" כנגד תשליך במצולות ים כל חטאתם וכנגד חנון המרבה לסלוח. "קוֹל-יה' בַּכֹּחַ;" שנאמר וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ולעתיד צועה ברב כחו כנגד גואל ישראל. "קוֹל ה', בֶּהָדָר." להדר חולים ברפואתם כנגד רופא חולי עמו ישראל, "וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ-עֵגֶל;" להר "לְבָנוֹן וְ" להר "שִׂרְיֹן"[23] כמה שנאמר ההרים רקדו כאילים וכך אלו מזדעזעים."

שמעתי, אני לא זוכרת מאיזה רב, אולי זה היה מהרב יובל כהן אשרוב, ששירת הים על המים הרבים שבה, היא כמו מקווה ענק ששוטף ומטהר את כל חטאיו של האדם.
וטוב במיוחד למי שחוזר בתשובה, לומר אותה כל יום.
ואם אפשר לשיר. בשמחה. שזיכה אותו הקב"ה לחזור הביתה.

{
שירת הים[24]: כתובה בתורה בצורה של אָרִיחַ עַל גַּבֵּי לְבֵנָה שבו נכתבות הרבה מהשירות שבתנ"ך – כולל שירת דבורה[25] של הפטרת פרשת השבוע שלנו, חוץ מ"שירת בני המן (ימ"ש)" שכתובה לבנה ע"ג לבנה, כדי שלא תהיה תקומה למפלתם, כדי שהבנין שלהם יפול ויתפרק ולעולם לא יוכל להיבנות שוב: "דרש רבי שילא איש כפר תמרתא: כל השירות כולן נכתבות אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח, חוץ משירה זו ומלכי כנען, שאריח על גבי אריח, ולבינה על גבי לבינה. מאי טעמא? שלא תהא תקומה למפלתן.[26]".

בצורה זו המילים מסודרות כך ששורה אחת מופרדת ברווח לשלושה חלקים, כששני החלקים הקיצוניים מורכבים ממילה אחת בלבד (אריח), ושורה שנייה מופרדת ברווח לשני חלקים (לבנה). בצורה כזו:
לאמר [****] אשירה לה' כי גאה גאה [****] סוס
ורכבו רמה בים [*********] עזי וזמרת קה ויהי לי
לישועה [******] זה קלי ואנוהו [*********] אלקי
כמו הסידור של החרסינה בסאבווי... 😊

מלמד אותנו הרבי מלובביץ'[27]: "בשירה זו מצאו חז"ל רמז לתחיית המתים: "מניין לתחיית המתים מן התורה? שנאמר 'אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה'... 'שָׁר' לא נאמר, אלא 'יָשִׁיר' (בלשון עתיד). מכאן לתחיית המתים מן התורה".
כלומר, בכך שהתורה נוקטת לשון עתיד ("אָז יָשִׁיר") היא רומזת שמשה אכן יָשִׁיר בעתיד – הוא יקום בתחיית המתים ויָשִׁיר שירה עם בני-ישראל.
בשעת קריעת ים סוף 'נקרע הים' – העולמות האלוקיים הנסתרים והמכוסים נתגלו.
זו הייתה התגלות אלוקית עצומה ביותר ש'ים' ייהפך ל'יבשה', וזוהי הדרגה של "היה הווה ויהיה כאחד", הרי בשירת משה אז הייתה כלולה גם השירה שישיר לעתיד לבוא.
דבר זה מתקשר עם מה שאמרו חז"ל על הפסוק "אז ישיר... לאמור" – "לאמור לדורות". מכיוון שהשירה הזאת הייתה על התגלות אלוקית שלמעלה מגדרי הזמן, הרי זו שירה לדורות."

{

תהליכים יש להם קצב משלהם – ואנחנו צריכות ללמוד סבלנות לתת להם להתרחש.
נתפלל שיעלה בנו השרף כמו באילנות, ותשתבח העצה, ונפרח באביב שכבר יבוא.

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור
 ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.

{

מקורות:

הרב אשלג, ב. ש. ה. (). כתבי רב"ש – אגרת כט'. אוחזר מתוך http://www.kab.co.il/heb/content/view/frame/55603?/heb/content/view/full/55603&main

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא – רש"י כפשוטו - שמות – פרשת בשלח. עמ' קע-רמא. ירושלים: לשם ספרי איכות.

גרין, נ. (י"א שבט התשע"ו). מוחלין לו עוונותיו: 7 ידיעות על אמירת "שירת הים". אוחזר מתוך https://www.hidabroot.org/article/187052

הרב כולי, י. (ירושלמי, ש. מתרגם). (תשכ"ט). ילקוט מעם לועז – ספר שמות א הגש"פ – פרשות בשלח. ירושלים: הוצאת ח. וגשל בע"מ.

הרב כי טוב, א. (ה'תשס"ח). ספר התודעה. ישראל: בית הוצאת ספרים 'יד אליהו כי טוב וחנוך בן ארזה'.

מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך  http://mg.alhatorah.org

ד"ר פרץ, י. מס"ע: מרכז סיפורי עם ופולקלור. אוחזר מתוך: http://folkmasa.org/

ברוד, מ. (עורך). (כ' בניסן ה'תשע"ב). שיחת השבוע גליון 1319. כפר חב"ד: צעירי אגודת חב"ד.

תהילים קורן. (2016). ביאורים מאת הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ); אמנות מאת ברוך נחשון ; פנינים מגדולי החסידות. ירושלים: הוצאת קורן.

תמונה: סטודיו לארי קרלסון



[1] שם
[2]  תהילים א' א'-ג'
[3]  בבא קמא פב ע"א: "דורשי רשומות אמרו: אין מים אלא תורה, שנאמר: הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם (ישעיהו נ"ה א)"
[4]  שמות, יב' ב' (פרשת בא)
[5]  רְבִּי אֶלְעָזָר וּרְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: בְּאֶחָד בְּתִשְׁרִי;
[6]  משנה, סדר מועד, מסכת ראש השנה, פרק א', משנה א'-ב'
[7]  1991-1907
[8] רבים סבורים שהמקור הוא ברומית-לטינית, של המשורר Juvenal - mens sana in corpore sano – ובאנגלית A sound mind in a healthy body ומשם תורגם לעברית בעת החדשה ע"י מאן דהוא. ויש שמקדימים ליוון לפילוסוף היווני תאלס. נראה שבתרבות יוון רומא היה הביטוי בשימוש להערצת תרבות הגוף והשיגי ספורט ואתלטיקה ולפיכך לא אומץ כמות שהוא ביהדות. (מחלקי המים).
[9]  במאמר לט"ו בשבט ; שמות בשלח שנת תרע"ד
רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב (1855 – 1926) היה האדמו"ר השני בחסידות סוכטשוב, מחבר הספר "שם משמואל" על התורה ומועדי השנה. רבי שמואל היה בנו היחיד של רבי אברהם בורנשטיין (מייסד חסידות סוכטשוב) ונכדו של הרבי מקוצק. שימש כאדמו"ר נערץ בחייו, ותורותיו המקוריות, ובעיקר ספרו "שם משמואל", תפסו מקום מרכזי בארון הספרים החסידי גם לאחר מותו.
[10]  בשולחן ערוך מוזכר שיש לקרוא את הפרשה בכל יום במהלך השנה אך מנהג זה פחות נפוץ.
[11]  רבי שמואל שניאורסון (1834–1882), מכונה "האדמו"ר מהר"ש", היה האדמו"ר הרביעי בשושלת אדמו"רי חסידות חב"ד-ליובאוויטש.
[12]  רבי שמואל בן מאיר (רשב"ם) (1080 לערך – 1160 לערך) היה פרשן המקרא, פרשן התלמוד ומבעלי התוספות, נכדו של רש"י ותלמידו.
[13]  שם, שם טו'
[14]  שמות טז' יט'-כ'
[15]  שם, שם כה'
[16]  שם, שם כח'-ל'
[17]  דברים ח' יז': "וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה: וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ: הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ: וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה." (דברים ח' יא'-יז')
[18]  בתוך "מעם לועז" עמ' שלה
[19]  שמואל דוד לוּצאטוֹ (בקיצור: שַדָּ"ל, באיטלקית: Samuele Davide Luzzatto;  1800 –  1865) היה משורר, פרשן מקרא, בלשן עברי, פילוסוף, חוקר ספרות ומתרגם. איש תנועת ההשכלה היהודית, מראשוני אנשי חכמת ישראל וראש בית המדרש לרבנים בפדובה שבאיטליה.
[20]  שמות טו' א' (-יט')
[21] ספר חרדים נכתב על ידי רבי אלעזר אזכרי בצפת במאה ה-16. הספר הובא לדפוס לראשונה בשנת 1601, לאחר מות מחברו.
[22]  במדרש על תפילת שמונה עשרה -- אוצר מדרשים, או בשמו המלא "אוצר מדרשים בית עקד למאתים מדרשים קטנים אגדות ומעשיות", הוא לקט מדרשים קטנים שליקט וערך ר' יהודה דוד איזנשטיין, ויצא לאור בשנת תרע"ה (1915). הוא מכיל מדרשים קטנים, רקע למדרשים ארוכים וכן מדרשים מלוקטים מדברי רש"י בפירושו לגמרא.
יהודה דוד אייזנשטיין (Eisenstein Judah David) נולד בשנת 1854 במזריטש, אוקראינה ונפטר בשנת 1956 בניו-יורק. סופר, עורך ומוציא לאור. נודע בכינוי "בעל האוצרות".
[23]  תהילים כט' ב'—ו'
[24]  בשיעור הקשבנו לשיר "שירת הים" בביצועהּ של אליחנה אליה: חיילת, בת 21 מנתניה. עלתה מברזיל לפני 4 שנים. היא באה ממשפחה מאוד ציונית ומחוברת לדת ובשעות הפנאי שלה היא לומדת תנ"ך והולכת לבית כנסת.
מילים מתוך: ספר שמות פרק טו' פסוקים א'—יט': https://www.youtube.com/watch?v=_SncE_dC2Ko
[25]  שופטים ה' א'-לא'
[26]  תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ט"ז, עמוד ב'
[27]  בתוך "שיחת השבוע": ליקוטי שיחות כרך ז', עמ' 271  


[© Smadar Prager, CGP]



Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.


To schedule an appointment please contact at smadarprager@gmail.com or 917-513-1490.

אין תגובות:

פרסום תגובה