יום שלישי, 2 בינואר 2018

יַהֲדוּת וְהוֹרוּת: לכל איש יש שם - פרשת שמות - יד' בטבת ה'תשע"ח

בס"ד
­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת שמות
לכל איש יש שם
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹקִים וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ...
ולמה בכלל אכפת לנו מהשמות?
ולמה לחזור על מה שנאמר כבר בפרשת ויגש?
ומה בכלל כל-כך מיוחד בשֵׁם?
 
בשעה טובה ומוצלחת אנחנו מתחילים השבוע שוב את חומש שְׁמוֹת֙. בפרשת שְׁמוֹת֙[1].
וכך אנחנו מתחילים את המסע של שְׁמוֹת֙: "וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֖ים מִצְרָ֑יְמָה אֵ֣ת יַעֲקֹ֔ב אִ֥ישׁ וּבֵית֖וֹ בָּֽאוּ׃ רְאוּבֵ֣ן שִׁמְע֔וֹן לֵוִ֖י וִיהוּדָֽה׃ יִשָּׂשכָ֥ר זְבוּלֻ֖ן וּבִנְיָמִֽן׃ דָּ֥ן וְנַפְתָּלִ֖י גָּ֥ד וְאָשֵֽׁר׃[2]"
"וַֽיְהִ֗י כׇּל־נֶ֛פֶשׁ יֹצְאֵ֥י יֶֽרֶךְ־יַעֲקֹ֖ב שִׁבְעִ֣ים נָ֑פֶשׁ וְיוֹסֵ֖ף הָיָ֥ה בְמִצְרָֽיִם׃[3]"
"וַיָּ֤מׇת יוֹסֵף֙ וְכׇל־אֶחָ֔יו וְכֹ֖ל הַדּ֥וֹר הַהֽוּא׃[4]"
"וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל פָּר֧וּ וַֽיִּשְׁרְצ֛וּ וַיִּרְבּ֥וּ וַיַּֽעַצְמ֖וּ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ אֹתָֽם׃[5]"
"וַיָּ֥קׇם מֶֽלֶךְ־חָדָ֖שׁ עַל־מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדַ֖ע אֶת־יוֹסֵֽף׃[6]"

הרב חנן פורת ע'ה[7] כותב בהקדמה ל"מעט מן האור, שמות" ש"המעבר מבראשית לשמות הוא מעבר מ"ספרם של יחידים" ל"ספרה של אומה"."
נורית גאלדור[8] כותבת ש"ספר בראשית וכל תקופת האבות עם כל גודלם, ענקיותם וצדקותם אינם אלא הכנה והכשרת הדרך להופעת האומה הישראלית. בספר בראשית הונחו ונוצקו היסודות האיתנים להופעת ה'גוי הגדול' עליו נתבשר אברהם אבינו כבר בראשית דרכו. בספר שמות מתגשמת תכלית זו בפועל ממש – נולד עם ישראל. הפכנו ממשפחה, משבטים, לעם[9]."
דווקא פרעה הרשע הוא זה שקורא לנו עם. הרב חנן פורת ע'ה כותב: "רק בגלות מצרים הופך בית יעקב ממשפחה לעם, והראשון שמזהה תופעה זו הוא דווקא פרעה הרשע, הקורא אל עמו: "וַיֹּ֖אמֶר אֶל־עַמּ֑וֹ הִנֵּ֗ה עַ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֥ב וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ׃[10]"."
הרב פורת מפנה את תשומת ליבנו לעובדה, שלמרות שבמגילת העצמאות כתוב "בארץ ישראל קם העם היהודי", האמת היא שהעם היהודי דווקא קם בארץ מצרים, "בשונה מכל העמי העולם הנבנים לאיטם בארץ מולדתם."


עכשיו ממש אנחנו מתחילים - עם חומש שמות – לראות את ההבטחה שניתנה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים ע"י הקב"ה מתחילה להתממש: "יָדֹ֨עַ תֵּדַ֜ע כִּי־גֵ֣ר׀ יִהְיֶ֣ה זַרְעֲךָ֗ בְּאֶ֙רֶץ֙ לֹ֣א לָהֶ֔ם וַעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה׃ ... וְד֥וֹר רְבִיעִ֖י יָשׁ֣וּבוּ הֵ֑נָּה...[11]"

{
 אני רוצה לומר כמה מילים על הבטחות.
יש ילדים שאיך שהם שומעים את המילים "אני מבטיחה לך" או אני מבטיח לך" ישר מתכרכמות להם הפנים, גם מאכזבה, וגם מבושה ששוב פעם אבא או אמא סתם זורקים הבטחות באויר שאין להם שום כוונה לקיים. כאילו המילה "אני מבטיח/ה" פירושה: "אין מצב! בחיים לא!".

הבטחות זה גם להגיד "בסדר" או "כן" כשאין שום כוונה שזה באמת 'בסדר' או 'כן'. אלא זה רק כדי לנפנף את הילד המנדנד, שיפסיק. והוא מפסיק, כי אמרנו 'כן' או 'בסדר' או 'אני מבטיחה'.

וזה אסור. ממש ממש אסור.
חייבים לעמוד בהבטחות שלנו – ועדיף לא להבטיח, מאשר להבטיח ולא לקיים.
אמון כל-כך קשה לבנות , וכל-כך קל להרוס.
זה שובר את הנשמות של הילדים שלנו. הם חושבים שאנחנו חצי-אלוקים: יודעים הכל, אף פעם לא טועים... אח"כ הם גדלים ומתאכזבים לגלות שאנחנו לא... כי גם אנחנו רק בני-אדם, אבל בשנות הילדות שלהם, הם מעריצים אותנו.
אסור לנו לאכזב אותם. צריך להתגבר על הצורך האנוכי שלהם להיות הורים נחמדים וטובים: ולהבין שהורים טובים צריכים להיות קצת רעים לפעמים. כלומר, לאכזב בקטנה עכשיו (שזה יותר חינוך לדחיית סיפוק מאשר לאכזב – רק שהרבה הורים מתקשים לאכזב כי הם חושבים שלהורה טוב יש ילדים שמחים ומאושרים כל הזמן – וזו טעות ענקית!), כדי שלא לאכזב בגדול אח"כ.

{

בואו נחזור לפרשה: "וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֖ים מִצְרָ֑יְמָה אֵ֣ת יַעֲקֹ֔ב אִ֥ישׁ וּבֵית֖וֹ בָּֽאוּ׃"
הרב יונתן גרוסמן מבית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון שבגוש עציון, מביא מדבריו של הנצי"ב מוולוז'ין[12] שכותב בספרו על הכינויים השונים שקיבל כל חומש מבַּעַל הֲלָכוֹת גְּדוֹלוֹת" הבה"ג[13]: בראשית-ספר הישר, ויקרא-ספר כוהנים, במדבר-חומש פקודים, דברים-משנה תורה, ורק שמות קיבל שם פשוט: "ספר השני", ומסביר "אלא בא זה ללמדנו, דזה הספר בייחוד הוא שני לספר ראשית הבריאה, כי הוא חלק שני מזה הספר", כלומר, לדעתו ספר שמות הוא המשכו הישיר של ספר בראשית "הוא לא פותח תקופה חדשה, אלא ממשיך את ספור התגלגלות משפחת יעקב במצרים, עד ליציאתם והליכתם במדבר."
הוכחה נוספת לכך אנחנו יכולים לראות ב-ו' החיבור הפותחת את החומש: "וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙", וכבר למדנו ששום דבר לא סתם בתורה ושבכל מקום שיש ו' החיבור, יש קשר בין הפרשות, או במקרה זה, החומשים.
בשמות רבה כתוב: "אמר רבי אבהו: כל מקום שנאמר 'אלה' פסל את הראשונים 'ואלה' מוסיף שבח על הראשונים[14]". כלומר, 'אלה' מפריד, 'ואלה' מחבר.
רש"י מדגים את העניין שבכל מקום שנאמר "אֵ֙לֶּה֙", זו פרשה חדשה שאינה קשורה לנאמר קודם. ואילו כאשר כתוב "וְאֵ֙לֶּה֙ ", עם ו' החיבור, משמעו תוספת, המשך, לנאמר קודם. במקרה של פרשת מִּשְׁפָּטִ֔ים[15] המתחילה במילים "וְאֵ֙לֶּה֙ הַמִּשְׁפָּטִ֔ים", אנחנו לומדים ש"כשם שהפרשה הקודמת (עשרת הדיברות) ניתנה בסיני, כך גם החוקים הללו (של פרשת משפטים) נתנו בסיני."

ספר שמות, ופרשת שמות, הם המשך ישיר של ספר בראשית.

{
 ובעצם, מה אכפת לנו מה השמות?
"וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֖ים מִצְרָ֑יְמָה אֵ֣ת יַעֲקֹ֔ב אִ֥ישׁ וּבֵית֖וֹ בָּֽאוּ׃ רְאוּבֵ֣ן שִׁמְע֔וֹן לֵוִ֖י וִיהוּדָֽה׃ יִשָּׂשכָ֥ר זְבוּלֻ֖ן וּבִנְיָמִֽן׃ דָּ֥ן וְנַפְתָּלִ֖י גָּ֥ד וְאָשֵֽׁר׃[16]"

מפרש"י: "וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל – אף על פי שמנאן בחייהם בשמותם, חזר ומנאן אחר מיתתן, להודיע חיבתן שנימשלו ככוכבים, שמוציאן במספר ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר: הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם; לְכֻלָּם, בְּשֵׁם יִקְרָא [17]".

רבי שלמה אפרים זצ"ל הכלי יקר[18]: " וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל – פירש״י להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים כו׳ י״א כי הכוכב אע״פ שאינו נראה ביום מ״מ הוא בנמצא גם ביום, כך הצדיק לעולם הבא שנמשל ליום, יש לו מציאות ואינו נראה ואינו אבד כי אם לדורו, וי״א להפך כי הכוכב אינו נראה כ״א בלילה כך אור הצדיק זורח אחר הערב שמשו כד״א (קהלת י״ב:ב׳) עד אשר לא תחשך השמש וגו׳. ולי נראה לפי שכל עיקר שם טוב של אדם אינו ניכר כ״א אחר מותו כי בחייו אין הדבר ידוע אם ישאר בצדקתו כמ״ש (שם ד׳:ב׳) ושבח אני את המתים, כי בחייו אין מקום לסיפור שבחו כי מי יודע אם ישאר בצדקתו. ובזה נמשלו לכוכבים הנראים אחר שקיעת החמה, כך אחר הערב שמשו של אדם נראה צדקתו אם נשאר בו עד סופו.
ויש מפרשים. דביום לא ניכרים הכוכבים מפני שנמצאים ליד אור זריחתה של השמש, ורק כששוקע השמש והחשיכה שוררת בעולם הם ניכרים, כך היו גם השבטים, כל עוד היה יעקב אביהם חי לא היתה ניכרת גדלותם שכן היה יעקב כמו שמש שמונעת מן הבריות להבחין במאורות הקטנים, אבל משמת יעקב אבינו ונכנסו בני ישראל לחשכתה של מצרים, אז החל אורם של השבטים הקדושים לנצנץ."

גם אנחנו כוכבים. כוכבים של אחרים. ולפעמים להיות שם בשביל מישהו זה רק להיות שם, בלי לעשות כלום. רק נוכחות. גם אם נראה לשני שאנחנו בלתי נראים. אנחנו שם.
נותנים לאחר את המרחב להתמודד בעצמו, לפתח שרירים משלו, להתחזק, לגדול, להתבגר, לפתח את הכוחות של עצמו.
לפעמים זה יותר קשה לעמוד מהצד – אבל זה כל כך נחוץ. במיוחד בהורות.

{

והיכן היה טמון האור המנצנץ הזה של הכוכבים/שבטים?
בתוך השמות שלהם.

הרב זמיר כהן, כותב שבתוך האותיות של שפת הקודש נמצאים תכנים גנוזים, שהם שלבי השורשים הרוחניים של כוחות הטבע – בהם נברא ומהם מורכב היקום (הגשמי והרוחני) על כל פרטיו – לפי סדר הכוחות שכל אות מייצגת.
בגלל זה יש מזמורי תהילים המסודרים לפי סדר האותיות, כי יש בזה כוח רוחני מיוחד[19].

בערך "לשון הקודש" באנציקלופדיה למחשבת היהדות , אספקלריא, כתוב בשם הרב יוסף יהודה לייב בלוך בעל ה"שיעורי דעת[20]": "לפי האמת טעם הדבר הוא, כי שורש הלשון הוא משורש עליון מאד, שכל המלים המורות על כל ענין ופעולה, הרי הם לפי מקורם העליון של הדברים בשרשם האמיתי למעלה, ובאמת גם האותיות, שמהן מצטרפת כל מלה, כל ענין מציאותן ותמונתן היא השתלשלות מאורות העליונים, ושהם גם כן שרשם של הענינים הנראים לפנינו, כי כ"ב אותיות הקדושות שרשן למעלה בקודש, ותמונת האות הנראית לפנינו כן היא תמונת התגלמות מהשתלשלות הענינים רוחניים נאצלים שבעולמות העליונים."

גם בתוך הילדים שלנו – האור הזה – אור העולמות העליונים - קיים, גם כשלא רואים. כשהם מעצבנים, ומכעיסים, ופוגעים, ומעליבים, ומכאיבים... גם אז בתוך תוכם יש אור עצום.
זה הרגע לעצור ולדמיין אותם קטנטנים כאלה, כמו פעם, עם הפולקע השמנמנות והבקאלעך שרק רוצים לנשק, התמימות הזו, המתיקות הזו.
ואז הכל מתפוגג, וכבר אי אפשר יותר לכעוס, או להיפגע.
זה לא הסוס הגדול הזה – זה המתוק הרייחני הזה שיוצא עכשיו מהאמבטיה ישר לתוך הזרועות שלך.
זו לא הרוקעת ברגליה הזרה הזו – אלא הסופגניה החמה הזו שנכנסת לך מתחת לשמיכה באמצע הלילה.

גם בתוכך יש אור גנוז כזה של כוכב, של עולמות עליונים. אל תשכחי אף פעם מאיפה הגעת, ומי את.

{

מפרש"י: "וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל – אף על פי שמנאן בחייהם בשמותם, חזר ומנאן אחר מיתתן, להודיע חיבתן....
הרבי מלובביץ[21] מלמד אותנו שיש כל מיני דרכים שבהם יכולים הורים להפגין חיבה כלפי הילדים שלהם: חיבוק, נשיקה, מתנה, מילים טובות. אבל "עם זאת, כל הדברים הללו לא מגיעות לחיבה המופגנת באמצעות קריאת שם הילד." כי בעוד שכל שאר הדברים פונים לכוחות השונים של הילד "שכלו, ליבו או גופו" השם שלו פונה למהות שלו, לעצם "עצמותו. קריא שמו של הילד, היא האמצעי היחיד שחוצה גבולות ומצאים בכל המצבים. מה שמוכיח, כי היא פונה אל הילד עצמו, אל פנימיות נפשו." ומכיוון שבני ישראל מתחילים לשקוע בתוך העבודה הזרה של מצרים, הקב"ה רוצה לעודד אותם ולבטא את אהבתו אליהם. הוא נוגע בהם, בעצם נשמתם, בכך שהוא חוזר על שמותיהם. "דבר זה מלמדנו, שהאהבה של ה' ליהודי אינה מוגבלת בתנאי כזה או אחר, אלא היא פונה אל עצמות נפשו ממש."

גם אנחנו צריכים ללמוד מזה, שהאהבה שאנחנו מפגינים לילדים שלנו תהיה בדיוק כזו.
גם אם החצאית שלה לא ארוכה מספיק,
גם אם הציונים שלה לא גבוהים מספיק,
גם אם הוא משתמש בטלפון בשבת, מחליט לא ללכת לאוניברסיטה, מתחצף, ולא מצלצל להגיד שבת שלום...
ועל זה אמרו חז"ל: "כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר, בָּטֵל דָּבָר, בְּטֵלָה אַהֲבָה. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם.[22]"
כלומר, כשיתבטל הדבר שהיה הסיבה לאהבה, תתבטל גם האהבה. או במילים אחרות: אהבה לא צריכה להיות על תנאי!
אבל יותר חשוב מאהבה היא דווקא החיבה.
כי אפשר לאהוב מישהו מאוד – אבל ממש לא לחבב אותו.
ומה שאנחנו רוצים, ומה שהילדים שלנו רוצים זה: שיחבבו אותם. שיחבבו אותנו.
לאהוב זה קל: לתת, לעשות בשביל... אבל לחבב את הילד שלנו.. זה לא תמיד קל. ועל זה צריך לעבוד חזק חזק. כי זה מה שהכי חשוב להם כדי לגדול חזקים.
להרגיש שהם lovable. כי מי שלא הרגיש את זה אף פעם בילדותו, לא יודע איך זה מרגיש, ולא ידע לתת את זה לאחרים כשיגדל.

{

כותב ה"דברות גרשון"[23]: "וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֖ים. סופי תיבות "תהלים", עם ספר תהלים אפשר לצאת מכל המיצרים, וזה הכוונה מצרימה, וגם רמז לשובבי"ם שצריך לומר הרבה תהילים."

י
מי השובבי"ם או שובבי"ם ת"ת, הם כינוי לשש הפרשות הראשונות של ספר שמות ר"ת: שמות, ואֵרָא, בא, בשלח, יתרו, משפטים  (תרומה , תצווה בשנה מעוברת).
הם תקופת הימים בשבועות בהם קוראים בתורה את הפרשיות הנ"ל. הם מכונים כך על שם הפסוק "שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים"[24], הרומז לחזרה בתשובה. בימים אלו ישנם הנוהגים להתענות תעניות בה"ב, מפני שימים אלו מסוגלים לתשובה, ובפרט על חטאים הקשורים במידת היסוד - הצניעות ושמירת הברית.
מסביר השל"ה, כי הסיבה בגללה נבחרו דווקא ימים אלה היא מפני שבפרשיות אלו מוזכרים ענייני תשובה, תפילה וצדקה, וכן תלמוד תורה, גמילו חסדים ועבודה. לפי האר"י[25], ימים אלו מסוגלים לתשובה יותר משאר השנה, כפי שנאמר בפסוק "שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים"[26], מפני שבגלות מצרים המתחילה בפרשת שמות, החל להיתקן חטא אדם הראשון, שהוא כנגד עוון קרי, ובפרשת משפטים, בה נאמרו דיני עבד עברי, מסתיים התיקון.
כתבו כמה מגדולי האדמו"רים, כי מי שקשה לו לצום, ירבה בימים אלו בתשובה, תפילה וצדקה ובפרט בלימוד תורה שבעל פה[27], וישנו מנהג בימי השובבי"ם לגמור את כל ספר תהילים.

רבי אהרן מז'יטומיר ה"תולדות אהרון" נהג לומר: "שובבי"ם הם כמו עשרת ימי תשובה, והוא זמן שמקובל התפילה בבחינה כמו עשרת ימי תשובה",
ורבי ישראל אלתר מגור ה"בית ישראל" היה אומר: "ובשבת (שבימי השובבי"ם) הזמן מסוגל ביותר".[28]

{


בואו נבדוק עוד ענין. כבר אמרו לנו בפרשת ויגש את כל השמות, למה שוב?

נורית גאלדור: "לפיכך רשימת בני ישראל החוזרת על עצמה איננה חזרה בעלמא אלא הגדרת מעמדם החדש של בני יעקב. מעמדם בספר שמות שונה באופן מהותי מזה שבספר בראשית. בני יעקב בספר שמות הם כבר חלקים של הווית חיים לאומית, כללית ושלמה – עם ישראל! הראשון שקלט את הווית החיים החדשה שנולדה כאן היה פרעה"[29]: וַיֹּ֖אמֶר אֶל־עַמּ֑וֹ הִנֵּ֗ה עַ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֥ב וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ׃[30]."

הרב יונתן גרוסמן מבית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון שבגוש עציון, מביא הסבר שקושר ומחבר את כל מה שדיברנו עליו ומתבסס על פירושו של הרמב"ן[31] שאומר כך: "חזרת הכתוב על רשימת היורדים למצרים (בפרשת ויגש), מבקשת להמשיך את הרצף הסיפורי, מרגע הירידה ועד לשעבוד המתואר בפרשת שמות."

אבל סדר השמות בפרשת ויגש ופרשת שמות שונה.
בפרשת ויגש מפורטים שמות ילדיה של לאה, ואז ילדיה של שפחתה זילפה. ואח"כ ילדיה של רחל ובסוף של שפחתה בלהה.
"רשימה זו בנויה על פי שני האגפים המרכזיים השולטים בבית יעקב, לאה ושפחתה בראש (1-8), ואחר כך רחל ושפחתה (9-12). רשימה זו, אם כן, מבטאת את המתח הבסיסי הקיים בתוך משפחת יעקב: לאה מזה ורחל מזה, ואף רשימה המפרטת את הבנים תסודר על פי מתח משפחתי זה."
ואילו בפרשה שלנו הפירוט אמנם מתחיל אותו הדבר עם ילדיה של לאה, אבל ממשיך עם ילדיה של רחל, ואח"כ של שפחתה בלהה ובסוף של שפחתה של לאה זילפה.
"רומז לנו כאן הכתוב גם על שינוי הפרספקטיבה שבתיאור הקורות את משפחת יעקב. למעשה, ההבדל שבין סדר הבנים שברשימת "ויגש" לזו שברשימת "שמות", הוא ההבדל שבין משפחה לעם! הרמז להסתכלות מחודשת זו מצוי בשינוי סדר הבנים ברשימה הפותחת את הספר: לא עוד חלוקה על פי המתח המשפחתי, אלא על פי ההיררכיה והמעמדות הלאומיים - בני האמהות ורק לאחריהן בני השפחות."

{

"וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֖ים מִצְרָ֑יְמָה אֵ֣ת יַעֲקֹ֔ב אִ֥ישׁ וּבֵית֖וֹ בָּֽאוּ׃"
נורית גאלדור כותבת "ששמות בני ישראל הבאים למצרים "איש וביתו" בפרק זמן היסטורי זה, כוללים בתוכם את נשמות כל ישראל "הבאים מצרימה" בכל דור ודור.
מובא בפירוש הרב פנחס הלוי איש הורוביץ, רבו של החת"ם סופר[32]:
"בהם [בשמות בני ישראל הבאים מצרימה] נכללים כל נשמות ישראל עד סוף כל הדורות.
כמו שאמרו: לֹא אֶת אֲבוֹתֵינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא אַף אוֹתָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם [33]".

בתור השמות, כלולים כבר כל הנשמות. אלה ששם, ואלה שיעלו משם, וכל אלה שיעמדו לקבל את התורה במעמד הר סיני.

שם משפחה: השייכות שלנו. של הילדים שלנו. מאין באנו.
כל העצים המשפחתיים מאיפה הגענו, זה העוגן שלנו. תחושת ביטחון של שייכות למשהו שגדול יותר מאיתנו שיש לנו בו חלק.


{

כתוב בויקרא רבה: "רב הונא אמר בשם בר קפרא בשביל ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים שלא שנו את שמם ואת לשונם ולא אמרו לשון הרע ולא נמצא ביניהן אחד מהן פרוץ בערוה לא שנו את שמן ראובן ושמעון נחתין ראובן ושמעון סלקין לא היו קורין ליהודה רופא ולא לראובן לוליאני ולא ליוסף לסטיס ולא לבנימין אלכסנדרי לא שנו את לשונם[34]"

והיום?
בארץ וגם בחו"ל, התחלנו להתבייש בשמות אבותינו. אנחנו נותנים שמות אחרים, העיקר שלא יהיו גלותיים, או שיהיה לתושבים המקומיים קשה לבטא אותם.
כותב אורי פז בבלוג שלו: "העיתונאי יהונתן גפן[35] ביטא את תחושותיו כסבא לנכד שבחרו לקרוא לו בשם דילן: "הזמנים משתנים, וכיום מותר לנו לקשט את הילדים שלנו בשמות שלא יזכירו לנו מאיפה באנו ואיך פתאום נתקענו כאן עם כל השמות המגוחכים האלה שהורים לא אחראים נתנו לנו בלי להתייעץ איתנו.
בסיפורו "יד ושם" מוחה הסופר אהרן מגד על נוהג זה:
 “…קשר הרי זה זיכרון. מבין אתה? הרוסי קשור לעמו כי הוא זוכר את אבותיו. הוא מתקרא איוואן, אביו נתקרא איוואן וסבו נתקרא איוואן, עד דור ראשון… ואתה – מתבייש אתה לקרוא לבנך בשם מנדלה, שמא יזכיר לך שהיו יהודים שנקראו בשם זה. סבור אתה שצריך כבר למחות את השם הזה מעל פני האדמה. שלא יישאר שום זכר… לא המשך, לא עדות, לא יד ושם, שום זכר...[36]"

יש לנו כאן קוד לכספת: מספרת לנו התורה שבני ישראל נגאלו ממצרים בגלל שלא שינו את שמותיהם, את לבושם ואת שפתם.
קראתי באתר "חידוש" שבני ישראל ירדו למצרים עם כלי נשק.
איך ירדו מצרימה? עם מה ירדו? עם איזה נשק הם ירדו? עם השמות. השמות, זה היה הנשק שלהם. בזכות שלא שינו שמותם, שפתם, לבושם, הם נגאלו. השמות זה הכוח והנשק של עם ישראל. השם זה הנשמה, זה הפנימיות, זה היעוד, זה המהות של הבן אדם.

התורה אומרת לנו, יש לכם קוד, יש לכם כלי נשק, יש לכם תעודת ביטוח.
השם שלכם!
השם שלכם הוא הכוח שלכם. הוא המהות שלכם, הוא הזהות שלכם.

{

"וַֽיְהִ֗י כׇּל־נֶ֛פֶשׁ יֹצְאֵ֥י יֶֽרֶךְ־יַעֲקֹ֖ב שִׁבְעִ֣ים נָ֑פֶשׁ וְיוֹסֵ֖ף הָיָ֥ה בְמִצְרָֽיִם׃[37]"

נורית גאלדור[38]: "באמצעות המילה "ויהי כל נפש" אומרת התורה שאין היא מעוניינת רק לציין את מספר נפשות בית יעקב אלא ללמדנו את איכותן שכולן הן הווית חיים אחדותית, נפש אחת ממש, המורכבת משִבעים גוונים וכוחות שונים – "שבעים נפש"[39]."
"מדוע דווקא שִבעים?
שבעים שמות לקב"ה[40]. עם ישראל בנוי בתבנית אלוקית המבטאת את שמותיו של הקב"ה, את דרכי ואופני התגלותו בעולם. שמות אלו הם תמצית אופיו הנפשי הלאומי של עם ישראל. באמצעות האומה הישראלית מתגלה בעולם שמו השלם של הקב"ה.
ועוד, מובא במהר"ל: "ע' נפש כמו כלל ע' אומות[41]".
המספר שבעים מבטא הווית חיים שלמה הכוללת בתוכה את כל הכוחות והגוונים הקיימים בכלל האנושות.[42]"

ב
עוד כמה חודשים (4), אחרי הפסח, נתחיל שוב לספור את ספירת העומר, שהיא עבודה על שבעים הכוחות האלה: עשר הספירות חב"ד חג"ת נהי"ם כפול שבעה שבועות: כל השילובים האפשריים.


ח – חסד
ג - גבורה
ת - תפארת
נ – נצח
ה - הוד
י - יסוד
ם – מלכות


ח - חכמה
ב - בינה
ד - דעת


בשלושת הספירות הגבהות אנחנו עובדים על שבע התחתונות – אבל כל עשרת הכוחות ביחד מופנים לעבודה.

{

בשיחת שבת של פרשת שמות תשמ"ו דיבר הרבי מלובביץ[43] על הקשר בין המילה שֵׁמוֹת לפרשה, ועל הקשר שלה לנושא של הפרשה שהוא גָּלוּת מצרים, וזו לשונו: "שם האדם הוא בעצם פרדוכס. ברמה החיצונית, הוא איננו יותר מאמצעי זיהוי – כלי הבחנה בין האדם וחבריו, אך אינו מלמד כלום על כשרונותיו ואישיותו של האדם. שהרי אנשים רבים נקראים באותו שם, גם אם ביניהם כל דמיון נראה לעין. אך במבט פנימי יותר, השם קשור עם עצם נפשו של האדם, כל פעם שאדם שומע שקוראים בשמו, הדבר נוגע בליבו ומרומם את רוחו. למעשה השם מושרש כל כך עמוק בנפש, עד שאם אדם מתעלף חלילה, לחישת שמו בתוך אוזנו יכולה להשיב אותו להכרה."

1. מדוע משתמש הרבי בביטוי "השם מושרש", האם לשם יש שורש?
2. ללחוש באוזן להעיר מעילפון?

1. מדוע משתמש הרבי בביטוי "השם מושרש", האם לשם יש שורש?
מעבר לעובדה שעברית היא השפה היחידה שזבה יש למילים שורשים, בשיחה לפרשת בראשית הרבי מלובביץ[44] מסביר את ענין הקשר בין השם לשורש: "לכל נברא ונברא גשמי בעולם הזה יש שורש ומקור רוחני בעולם העליונים ויצירת קשר זה, בין הנבראים הגשמיים בעולם הזה לבין המקור והשורש שלהם בעולמות הרוחניים, הייתה עבודתו ומלאכתו של אדם הראשון בגן עדן: "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה; [45]" - אדם הראשון 'קרא' והמשיך והוריד את השפע הרוחני משורשו של הנברא אל תוך הנברא שנברא ממנו."

בערך "לשון הקודש" באנציקלופדיה למחשבת היהדות , אספקלריא, כתוב בשם השל"ה הקדוש[46]: " ..וכאלה רבות מורות על ענין רוחניות האותיות אפילו בכתיבתן לבד, כל שכן בקריאתן, כל שכן בכוונתן. והענין באותיות הנכתבות הן גוף והיכל לאותיות הקבועות בפה, משל בזה האותיות הנכתבות הן גשמיות, הנקראות על פה הן רוחניות, ... ואז תדע דמכל שכן בהתחברות אותיות הקדושות ונעשים מהם תיבה, שרוחניות התיבה הזו הוא ענין גדול למעלה, ... וכל התיבות הם למעלה, וכל מה שיש למטה בגשמיות הוא התפשטות והשתלשלות השפע מלמעלה שנשתלשל ממדריגה למדריגה עד שנתגשם בעולם הזה הגשמי. והנה הדבר הזה שנקרא בשם הזה הוא שמו באמת למעלה בשרשו, כי שם מקור אלו האותיות וחיבורן, רק שכל חבל ההשתלשלות נקרא בשם זה מושאל משרשו, ועל כן נקרא לשונינו לשון קודש, כי כל השמות והתיבות הם למעלה בשרשם במקום קודשם העליון, ואחר כך כשיורד ומשתלשל ממקום קודש ההווה הזה נקרא זה השתלשלות בשם הזה בהשאלה... כי כל נברא מטה יש לו שורש למעלה..."

2. ללחוש באוזן להעיר מעילפון?
בשנת ת"ח (1648), חמישים שנה לפני לידת הבעל שם טוב, פרץ המרד הקוזקי באצילים הפולנים, כשבמהלכם בוצעו ביהודים פוגרומים רבים המכונים פרעות ת"ח ות"ט.
כתוצאה מהפוגרומים וחורבן הקהילות, המצב הגשמי והרוחני בעם ישראל היה בשפל המדרגה. תקופה זו מכונה בחסידות "עילפון", כדוגמת אדם שהתעלף ושקוע בתרדמה.
ר' פנחס מקוריץ[47] אמר[48] שנשמת הבעל שם טוב ירדה לעולם (נ. [49]25.8.1698), כדי להעיר את נשמות ישראל מעילפונם.
הרבי מלובביץ מסביר שכמו אדם שהתעלף קוראים בשמו הפרטי כדי לעוררו, כיוון ששם האדם קשור לשורשו, והוא מהותו, ומהותו הרוחנית תמיד ערה וקשובה. ולכן כשמעוררים – מתזכרים - את עצם הנפש , גם האדם בגופו מתעורר. כך קודם התגלות הבעל שם טוב עם ישראל היה שקוע ב'עילפון' והקב"ה הוריד את נשמת הבעש"ט (ששמה ישראל) לעולם, כדי לעורר את עצם הנפש בעם, וכך גם הם יקומו מעילפונם[50].

{

"וַיָּ֤מׇת יוֹסֵף֙ וְכׇל־אֶחָ֔יו וְכֹ֖ל הַדּ֥וֹר הַהֽוּא׃[51]"
"וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל פָּר֧וּ וַֽיִּשְׁרְצ֛וּ וַיִּרְבּ֥וּ וַיַּֽעַצְמ֖וּ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ אֹתָֽם׃[52]"
"וַיָּ֥קׇם מֶֽלֶךְ־חָדָ֖שׁ עַל־מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדַ֖ע אֶת־יוֹסֵֽף׃[53]"

לא סתם מונה לנו התורה שוב את שמות בני ישראל.
היא רוצה ללמד אותנו את הקשר שבין הקושי של הגלות להתנהלות וההתנהגות של בני ישראל.
דיברתי על זה ב"סוכריה לשבת" אבל חשוב לי להדגיש שוב את הנקודה הזו.

פרשת וַיְחִ֤י שסגרה את חומש בראשית פתחה במילים: "וַיְחִ֤י יַעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה...[54]", ומפרש"י: "וַיְחִ֤י יַעֲקֹב֙  למה פרשה זה סתומה, לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השיעבוד, שהתחילו לשעבדם."
זו לא הפרשה הסתומה היחידה בתורה, אבל היא הפרשה היחידה שהיא כל כך סתומה, שאין בכלל רווח בינה לבין הפרשה שלפניה. ויגש ממשיכה ישר לתוך ויחי.
בפרשת ויגש ירדו בני ישראל למצריים. בפרשת ויחי אנחנו נפרדים מיעקב. אבל עדיין יש 54 שנה עוד לחכות אחרי מות יוסף ואחיו לפני שיתחילו שנות השיעבוד.

צום י' בטבת – מציין את תחילת המצור על ירושלים; צום יז' בתמוז – מציין את היום שבו הובקעה החומה; וצום ט' באב – מציין את היום שבו חרב הבית.
הדבר הנורא מכל הוא שבית המקדש חרב, אפשר לצום ב-ט' באב כך שיכלול גם את המצור ואת שבירת החומה, לא? בשביל מה צריך שלושה צומות?  

הסיבה שהתחילו המצרים לשעבד את בני ישראל היא שאחרי מות יוסף ואחיו: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד.*[55]" כלומר ב"י התחילו להתערות עם המצרים, להתערבב בהם. הם לא נשארו מפורדים בארץ גושן כפי שרצה יעקב, אלא שנוצר תהליך שבו ב"י נאחזו בארץ מצרים, התקבעו באחוזות, התיישבו במגורי קבע והתחילו להרגיש שם בבית וכבתוך שלהם, ואז מספרת התורה "*וַיָּ֥קׇם מֶֽלֶךְ־חָדָ֖שׁ...".
כלומר, בגלל האחזותם של ב"י במצריים נפלה עליהם צרת השיעבוד. בגלל שנחלשה הזהות היהודית שלהם - כי הם היו עיוורים להשתלשלות האירועים – הגיעה צרת השיעבוד.

אומר הרב מנחם בן יעקב, [56]: "רש"י תולה את תחילת השיעבוד בנקודת ההשקה שבין פ' ויגש לפ' ויחי: עוד לא היה שיעבוד אבל צרת השיעבוד כבר היתה."
פרשת ויחי מלמדת אותנו שהולכים אחרי נקודת ההתחלה.

אותו רעיון חל גם על שלושת הצומות. הסיבה לצום היא לא אבלות אלא תיקון.
הרמב"ם[57] מלמד אותנו שזו מצוות עשה מן התורה "לצום ולהתענות מפני הצרות על מנת לעורר את הלבבות ולפתוח דרכי התשובה שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב.."

ואנחנו מבינים שההתחלה מעידה על הסוף. "*טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ[58]".
אם ההתחלה טובה, גם האחרית (הסוף) טובה; ואם ההתחלה לא טובה, יש סיכוי טוב מאוד שגם האחרית תהיה לא טובה.

כל צרת השיעבוד התחילה מאובדן הזהות היהודית, שהתחילה כבר בתקופתו של יעקב. חורבן הבית נגרם משנאת חינם. לו שנאת החינם היתה מתבטלת הרי המקדש נבנה מיד.
אבל שנאת החינם עדיין ממשיכה (לצערינו כי רב).
צום י' בטבת בא לעורר אותנו לתשובה ולתיקון דרכינו.
צום י' בטבת מזכיר לנו שחורבן הבית שנגרם משנאת החינם התחיל עם המצור על ירושלים.

פרשת  וַיְחִ֤י וצום י' בטבת מלמדים אותנו לחפש את הסיבה המקורית לבעיה ולפתור אותה לפני שעוברים את נקודת האל-חזור, לפני שייחרב הבית, לפני שנתבולל ללא היכר.

ב"סוכריה" הדגשתי את זה שאסור לנו לחכות שדברים יצאו מכלל שליטה. שיש כאן לימוד לזהות את הסדקים עוד לפני שהם נוצרים, או ממש בתחילתם, ולעשות הכל כדי לתקן את היחסים במשפחה, עם הילדים ועם בני הזוג.

אבל עכשיו כשאנחנו כבר בפרשת שמות, אנחנו מבינים שיש כאן עוד עניין, מתווסף לנו עוד רובד.
תחילת הגלות התחילה עם ההתערבבות הפיזית של ב"י עם המצרים, אבל תחילת הגאולה היא בשמירה על הזהות שלנו, השמירה על עצמנו מפני התבוללות, מתחילה בשמירה על השם שלנו – המהות, הזהות, שורש הנשמה הרוחנית.

{

אז מה הקשר בין שמות לגלות מצרים?
ממש ומסביר הרבי מלובביץ: "אם כן השם מסמל שני קצוות – דבר והיפוכו: כינוי סתמי, מול גילוי של עצם הנפש. וזו הסיבה שפרשתנו נקראת "שמות", המילה הזו מתארת היטב את מצב ישראל בגלות:
מצד אחד, הזהות היהודית שלנו כבנים של הקב"ה נעלמת ונסתרת, עד שעלול להיות מצב של דמיון בין יהודי לגוי "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה" (מכילתא בשלח יד' כח').
מצד שני, גם בגלות יש לנו את היכולת לעורר את המהות היהודית הפנימית, זו שלעולם 'חבוקה ודבוקה' בקב"ה ואינה מושפעת כלל מקשיי הגלות, ולהביא אותה לידי יישום מלא בחיי היום יום."

הכוחות הטמונים באותיות השם שלנו הם דבר והיפוכו. גם לחיות וגם לשלילה.
כמו בכל דבר, גם כאן, הכל תלוי באופן שבו אנחנו עובדים על עצמנו כדי להוציא מהכוח אל הפועל את הטוב גם היכן שנדמה שהוא איננו, או נעלם.

לא סתם אומרים "עם הניסיון מגיע גם הכוח לעמוד בו". הכוח כבר כאן. באותיות השם שלנו. אלה הגלויים ואלה שעדיין לא נחשפו.

{

"תנו רבנן: שלושה שותפין יש באדם - הקב"ה ואביו ואמו[59]"

ידוע מהאר"י הקדוש שכאשר ההורים נותנים שם, מתנוצץ בהם ניצוץ רוח הקודש, והם נותנים לילד את השם שמתאים למהותו הפנימית, הרוחנית. שם שקשור באמת עם השורש של נשמתו, ובמילותיו: "הם יתנו על פי החלטתם וד' יכוון אותם ממרום שלא בידיעתם.[60]"

אני זוכרת שהחלטנו לקרוא לבן השלישי שלנו בר, אמרו לי "תיזהרי, זה שם מחייב". אבל זה לא שינה לנו. זה השם שהרגשנו שנכון לילד הזה. והוא אכן כולו בר: אסם של תבואה טובה, מלא טוּב, וכן... אי אפשר לגדר אותו... הוא גדל בר, וצועד לפי התוף של עצמו.

מאמר חז"ל במדרש תנחומא: "את מוצא שלשה שמות נקראו לו לאדם, אחד מה שקוראים לו אביו ואמו, ואחד מה שקוראין לו בני אדם, ואחד מה שקונה הוא לעצמו. טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו.[61]"

שנדע תמיד להשתמש בכוחות הרוחניים שלנו, שאליהם אנחנו מחוברים עם אותיות השם שלנו. ולהביא את עצמנו הצורה הכי טובה לידי ביטוי, שנמצה את התמצית של עצמנו, וניתן מעצמנו את מה שבאנו לתת.  שנדע לנצל את הכוחות שלנו לחיוב, ולרתום אותם על מנת להתגבר על הכוחות האחרים שמושכים למקומות אחרים.
זה חודש טבת. והיום הירח לגמרי מלא, וזורח ומלא אור, אז ושנדע לראות את הטוב בעצמנו, ובכל אחד אחר.

{
לכל איש יש שם[62]

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ קוֹמָתוֹ וְאֹפֶן חִיּוּכוֹ וְנָתַן לוֹ הָאָרִיג
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ הֶהָרִים וְנָתְנוּ לוֹ כְּתָלָיו
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ הַמַּזָּלוֹת וְנָתְנוּ לוֹ שְׁכֵנָיו
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ חֲטָאָיו וְנָתְנָה לוֹ כְּמִיהָתוֹ
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ שׂוֹנְאָיו וְנָתְנָה לוֹ אַהֲבָתוֹ
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ חַגָּיו וְנָתְנָה לוֹ מְלַאכְתוֹ
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה וְנָתַן לוֹ עִוְרוֹנוֹ
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם וְנָתַן לוֹ מוֹתוֹ.

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור
 ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת  הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.

{

מקורות:

אדלר, ש. א. אספקלריא. קובץ אנציקלופדי למחשבת היהדות. אוחזר מתוך http://www.aspaklaria.info/

רבי אפרים, ש. (תשס"א). ספר כלי יקר השלם על התורה. חלק ראשון: בראשית שמות. ירושלים: הוצאת אורות חיים.

הרב בן יעקב, מ. (ח' בטבת ה'תשע"ח). מה הקשר בין צום עשרה בטבת לפרשת ויחי. [סרטון וידאו]. אוחזר מתוך http://www.meirtv.co.il/site/content_idx.asp?idx=48250
גאלדור, נ. (אין תאריך). ואלה שמות בני ישראל. אוחזר מתוך https://raisingyoursoul.wordpress.com/2012/11/27/ואלה-שמות-בני-ישראל

הרב גרוסמן, י. (אין תאריך). פרשת שמות: רשימת היורדים למצרים כמבוא לספר שמות. אוחזר מתוך http://etzion.org.il/he/פרשת-שמות-רשימת-היורדים-למצרים-כמבוא-לספר-שמות

הרב כהן, ז. (יב' בטבת ה'תשע"ח). מקור צורתן של האותיות. גיליון 331 לפרשת ויחי. עמ' 8. עונג שבת, הידברות.

הרבי מליובאוויטש. ר' כץ, ר. (עורך). (כ"ד תשרי ה'תש"ע). עניין קריאת השמות עפ"י ספר ליקוטי שיחות כרך טו שיחת פרשת בראשית ג. אוחזר מתוך http://www.chabadindia770.com/129567/עניין-קריאת-השמות

הרב מילר, ח. (עורך). (2007). ספר שמות. מהדורת לבייב, קול מנחם. כפר חב"ד: הוצאת ספרים קרני אור התורה (קה"ת).

עו"ד פז, א. י. (6.4.2007). לכל איש יש שם. אוחזר מתוך https://uripaz.wordpress.com/2007/04/06/לכל-איש-יש-שם

מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך  http://mg.alhatorah.org

הרב פורת, ח. (אייר ה'תשע"א מאי 2011). מעט מן האור – שמות. ישראל: הוצאת ספריית בית-אל.





[1]  פרשת שְׁמוֹת֙: שמות א' א' – שמות ו' ב' (1 מתוך 11)
[2]  שם, שם א'-ד'
[3]  שם, שם ה'
[4]  שם, שם ו'
[5]  שם, שם ז'
[6]  שם, שם ח'
[7]  בתוך "מעט מן האור" עמ' 7-5
[8]  נורית גאלדור: מרצה לתנ"ך בעלת תואר שני. תלמידה של הרב בלייכר שליט"א ראש ישיבת שבי חברון. מלמדת במדרשת 'שירת חברון' ובתכנית ההוראה של מכללת 'אפרתה' בקרית ארבע. מלמדת את התנ"ך מתוך דיוק בפסוקיו ברוח אמונית , לאור משנתו של הרב קוק. הוציאה לאור 4 ספרים ו-3 חוברות המשמשים עזר למורים ולתלמידים בלימוד התנ"ך במוסדות חינוך תורניים שונים.
[9]  עיין עוד שיחות הרב צבי יהודה שמות 14-13
[10]  שמות א' ט'
[11]  בראשית טו' יג'-טז'
[12]  הנצי"ב: הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, (ר' הירש לייב) (1816-1893) הידוע בשם הנצי"ב מוולוז'ין, היה ראש ישיבת וולוז'ין ומגדולי התורה במזרח אירופה במאה ה-19.
[13]  רב שִׁמְעוֹן קַיְירָא, בַּעַל "הֲלָכוֹת גְּדוֹלוֹת". (חי בסביבות שנת 840) היה תלמיד חכם ופוסק שחי בתקופת הגאונים, ככל הנראה מן העיר בצרה שבבבל. לא ידוע עליו כמעט מאומה מלבד העובדה שחיבר את הספר הלכות גדולות.
[14]  שמות רבה א' ב'
[15]  שמות, כא' א' – כד' יח'
[16]  שם, שם א'-ד'
[17]  ישעיהו מ' כו': "שְׂאוּ-מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי-בָרָא אֵלֶּה, הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם; לְכֻלָּם, בְּשֵׁם יִקְרָא, מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ, אִישׁ לֹא נֶעְדָּר."
[18]  רבי שלמה אפרים זצ"ל, 1550-1619, היה ראש הישיבה ואב בית הדין בעיר פראג, ומגדולי המורים וראש בדרשנים בדורו, דור דעה. את ספריו, שעל שמם הוא נקרא הכלי יקר, המכילים לדבריו: "פירוש יקר ורחב על חמישה חומשי תורה", הוא הוציא לאור במקור בעיר לובלין שבפולין בשנת שס"ב (1601), ובפראג שבצ'כיה בשנת שס"ח (1607).
[19]  כמו למשל מזמור קי"א, שאני באות 'ס': "סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם עֲשׂוּיִם בֶּאֱמֶת וְיָשָׁר".
[20]  הרב יוסף יהודה לייב בלוך (1860-1929) היה רב העיר טלז וראש ישיבת טלז, מאנשי תנועת המוסר.
[21]  בתוך "קול מנחם" עמ' 2
[22]  אבות ה' טז'
[23]  מתוך ספר דברות גרשון להגה"צ ר' גרשון שטיינברג זצ"ל
[24]  ירמיהו ג' יד'+כב'
[25]  רבי יצחק לוריא בן שלמה (1534-1572) מכונה האר"י הקדוש הוא גדול מקובלי צפת במאה ה־16 והוגה שיטה חדשה בקבלה הנקראת על שמו "קבלת האר"י". תלמידיו נקראו אחריו גורי האר"י.
[26]  ירמיהו ג' יד'+כב'
[27]  רבי ישראל מאפטא, אוהב ישראל.
[28]  מתוך ויקישיבה
[29]  שם עמ' 20
[30]  שמות א' ט'
[31]  רבי משה בן נחמן (ידוע כ-רמב"ן; 1194 - 1270) היה מגדולי חכמי ספרד, פוסק, פרשן, הוגה, מקובל ורופא.
[32]   הרב משה סופר שרייבר (1762 –1839), נודע בכינוי החת"ם סופר או חת"ס (על שם ספרו חידושי תורת משה), ראש ישיבה ומגדולי הרבנים והפוסקים בדורות האחרונים. (ויקיפדיה).
[33]  פנים יפות לפסוק א'
[34]  ויקרא רבה, לב' ה'
[35]  מעריב, סופשבוע, 20.7.07, עמ' 18
[36]  הקיבוץ המאוחד, ת"א תשל"ג, עמ' 83
[37]  שם, שם ה'
[38]  נורית גאלדור: מרצה לתנ"ך בעלת תואר שני. תלמידה של הרב בלייכר שליט"א ראש ישיבת שבי חברון. מלמדת במדרשת 'שירת חברון' ובתכנית ההוראה של מכללת 'אפרתה' בקרית ארבע. מלמדת את התנ"ך מתוך דיוק בפסוקיו ברוח אמונית , לאור משנתו של הרב קוק. הוציאה לאור 4 ספרים ו-3 חוברות המשמשים עזר למורים ולתלמידים בלימוד התנ"ך במוסדות חינוך תורניים שונים.
[39]  לעומת זאת על עשיו נאמר "ויקח… את כל נפשות ביתו" ברבים (בראשית לו' ו')
[40]  מדרש הגדול ויגש עמ' תשעד; וכן בבעל הטורים במדבר יא' טז'
[41]  גבורות השם פי"ג
[42]  כשם שהעולם שנברא בשבעה ימים הוא עולם שלם אורגני שכל הכוחות מופיעים בו בהרמוניה.
[43]  מתוך הגדה של פסח, מובא בתוך "חומש קול מנחם" עמ' 1 עפ"י ליקוטי שיחות, שיחת שבת של פרשת שמות תשמ"ו
[44]  עפ"י ספר ליקוטי שיחות, כרך טו' שיחת פרשת בראשית ג'
[45]  בראשית ב' כ'
[46]  רבי ישעיה הלוי הורוויץ, מכונה השל"ה או השל"ה הקדוש (על שם חיבורו "שני לוחות הברית"; 1558-1630) היה מגדולי רבני אשכנז במאה ה-17.
[47]  רבי פנחס שפירא מקוריץ (1791-1726) היה מתלמידיו הקרובים של הבעל שם טוב, מגדולי צדיקי החסידות במאה ה-18.
[48]  ספר המאמרים תרס"ג עמ' קמ"ב
[49]   נפטר 21.5.1760
[50]  לקוטי שיחות ח"ב עמ' 471
[51]  שם, שם ו'
[52]  שם, שם ז'
[53]  שם, שם ח'
[54]  בראשית מז' כח'
[55]  שם, שם כז'
[56]  לרב מנחם בן יעקב רזומה ארוך ומרשים, הוא נולד ב-1944 למד בישיבת פּוֹ­נִיבֶז', וכיום הוא מלמד במכון מאיר ובישיבת "עטרת כהנים" ברובע המוסלמי.
[57]  הלכות תעניות ה"א
[58]  קוהלת ז' ח'
[59]  מסכת נדה לא' ע"א
[60]  האר"י שער הגלגולים כג'
[61]  מדרש תנחומא, פרשת ויקהל סימן א'
[62]  בשיעור הקשבנו לשיר "לכל איש יש" מאת זֶלְדָה שניאורסון-מישקובסקי (1914-1984) [בת דוד של הרבי מלובביץ'] מתוך קובץ השירים "אל תרחק" 1974 (השיר בוצע לראשונה ע"י חוה אלברשטיין ב-1975 באלבום "כמו צמח בר") ללחנו וביצועו של חנן יובל: https://www.youtube.com/watch?v=3XRSQqDpEOU

[© Smadar Prager, CGP]



Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
To schedule an appointment please contact at smadarprager@gmail.com or 917-513-1490.

אין תגובות:

פרסום תגובה